אילת השחר/זבחים/טז/ב

אילת השחר זבחים טז ב

דף ט"ז ע"ב

מה לזר שכן אין לו תקנה בעל מום יוכיח. ופרש"י דבעל מום יש לו תקנה כשיעבור מומו, והיינו במום עובר, ואין להקשות דהא איכא בע"מ קבוע שאין לו תקנה, דמ"מ עביד שפיר יוכיח מבעל מום עובר, דאפי' שיש לו תקנה הוא פסול.

שכן לא הותרו מכללן אצל כה"ג. פי' משא"כ אנינות, והא דמקרי כה"ג הותר מכללו יש לומר דהיינו דוקא משום שיש עליו דיני אנינות לענין שאר דברים, דהוא אסור לאכול בקדשים כמבואר במתני' סוף הוריות, ונמצא דאף שיש לו דין אונן הותר לו לעבוד, אבל אם היה מותר גם לאכול בקדשים, יתכן דלא מקרי הותר מכללו אלא שלא נאמר בו שם אונן כלל מן התורה.

רש"י ד"ה לא הותרו מכללן וכו'. ולא אצל שום אדם. הלשון שלא הותר אצל שום אדם, שייך רק לענין בע"מ דלא הותר אפילו אצל כה"ג, אבל לענין זר לא שייך לשון זה, דלא שייך אישיות ששייך לומר דיותר אצלה זרות, דממ"נ אם הוא כהן גדול הרי אינו זר, וכמו שלא שייך לומר דלא הותר לראובן כשהוא שמעון.

תוד"ה והיכן. שמא עברתם על אזהרה והקרבתם אוננים וכו' וטעיתם לשורפה על כך. הנה ע"כ מה שחשב אולי הקריבו באנינות, היינו שטעו דמותר להקריב אונן, דבודאי לא הקריבו במזיד כשהם אוננים, וא"כ תמוה קצת מה שחשב ג"כ שטעו לשורפה על כך, דנמצא שחשב שטעו בב' דברים שהם סותרים זה את זה, דהא אם טעו וחשבו שמותר להקריב אוננים, למה יטעו לשורפה על מה שהקריבו באנינות.

ואין לומר שהי' משה סבור דכשנודע להם דאונן אסור להקריב היו סבורים שנפסל הקרבן ולכן שרפוהו, דהא יש כאלה שמוזהרין מלעבוד ומ"מ אינן פוסלין, כגון פרועי ראש, וכן בכל הסוגיא חזינן דגם כשיש אזהרה אכתי פריך מנ"ל דפסול.

בא"ד. וא"ת וכו' דלמא הכי קאמר ליה שמא טעית לשורפה מפני שנכנס דמה לפנים. לכאו' יש ליישב קושית תוס' דבשלמא אנינות שנאסר לאונן לעבוד, שייך שפיר לומר שטעו ג"כ דהקרבן נפסל עי"ז וטעון שריפה, אבל לענין נכנס דמה לפנים, למה ישאל שמא טעו לשרוף מחמת שנכנס דמה לפנים, דמהיכי תיתי שבדו מעצמם פסול שלא נאמר להם.

תוד"ה שם טומאה. וא"ת מה להנך זר בעל מום טמא שכן במיתה תאמר באונן וכו'. הנה המל"מ בפ"ה מיסודי התורה ה"ח [ד"ה והנראה אצלי] כתב דאין לעשות פירכא ממה שיש במלמד מלקות, כיון דמלקות הי' שייך ג"כ ללמוד ע"י ק"ו אלא שאין עונשין מן הדין והא לא חשיב פירכא. ובספר יד דוד תמה עליו דא"כ מה הקשו תוס' דנפרוך מה להנך שכן במיתה, הא גם זה נלמוד מק"ו אלא ע"כ דאין עונשין מן הדין, ואם מה דאין עונשין מן הדין אינו סותר ק"ו, מאי קשיא להו.

ויש לומר דהנה עונשין האמורין בתורה, כגון כרת, מיתה בידי שמים, ומיתה בידי אדם, אין לנו כלל שיש סוג עבירה שעליה חייבין מיתת ב"ד או מיתה בידי שמים או כרת, אלא על כל דבר יש גזה"כ מיוחד, משא"כ מלקות לא כתוב פסוק מיוחד לכל לאו לומר שלוקין עליו, אלא ילפינן מלא תחסום דכל שנאמר בו לאו ויש בו מעשה לוקין עליו, ולכן כשבאנו ללמוד איסור מק"ו בעצם הי' צריך ללמוד גם אזהרה וגם עונש מלקות, דהא לכל לאו יש מלקות, אלא דילפינן במכות ה' ע"ב דאע"פ שיש ללמוד הדין איסור שבו כמבואר מכות י"ז ב' מ"מ לא ילפינן אזהרה ועונש מלקות, וצריך פסוק ללמדנו שאין מזהירין מן הדין, ולא נלמוד את הדין אזהרה והדין עונש שיש בהאיסור, ובזה כתב המשנל"מ דלא חשיב פירכא, כיון שבעצם הי' אפשר ללמוד הכל מק"ו וגם מלקות הי' צריך להיות חייב עי"ז, אלא דילפינן מקרא דלא נלמוד אזהרה ועונש רק איסורא בעלמא, וע"כ אינו פירכא דהא בעצם לפי הלימוד גם זה נלמוד. אבל מה שיש כלל דממה שנאמר באיזה דבר עונש מפורש בתורה לא ילפינן לדבר אחר על ידי ק"ו, אין פסוק ללמד את זה, אלא זה מכללי התורה דלא ילפינן עונש שכתוב באיזה דבר ללמוד על דבר אחר, וזה בודאי חשיב פירכא דמה לזה שכן נתחדש בו דין מיתה, וזה לא נתחדש בו העונש המיוחד, ושפיר הקשו תוס' מה להנך זר טמא בעל מום שכן במיתה, שנאמר לכל א' מהם בפירוש עונש מיתה, משא"כ באונן.

אמר רבא לא שנו אלא בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור מרצה ק"ו מטומאה. הנה אנינות בכהן גדול הוי הותרה, דלא נאמר אצלו כלל איסור הקרבה באנינות, וא"כ למ"ד דטומאה בקרבן ציבור הוי דחויה ה"ה כשנלמד מטומאה להתיר אנינות דכהן הדיוט בקרבן ציבור, הוי רק דחויה, ונצטרך לומר דמיירי באופן שכל הבית אב היו אוננין וגם הכהן גדול לא נמצא בבהמ"ק שיוכל להקריב באנינות, דאל"כ מהדרינן אחר הקרבה דכהן גדול שאצלו זה הותרה.

אמנם יל"ע דכיון דכדי ללמוד את הק"ו צריך לצרף הא דאנינות הותר בכהן גדול, ולא מצינו באנינות ענין של דחויה, האיך נחדש דנדחה אנינות של כהן הדיוט מכח ק"ו, מכח אנינות דכהן גדול שזה הותרה לגמרי.

תוד"ה אבל. דאינו מרצה אלא האימורין אבל הקרבן אינו נאכל. וכתב בחי' מרן רי"ז הלוי עה"ת [פר' בהעלותך] דהתוס' ס"ל דקרבן הקרב בטומאה אינו נאכל אפילו אם לא נטמא הבשר, דהוא דין בקרבן הקרב בטומאה שאינו נאכל, ולכן ה"ה לענין קרבן הקרב באנינות דיליף מטומאה, ועי' בשטמ"ק אות ה' ובמפרשים.

ואין להק' לפי"ז מנלן דקרבן באנינות פסול, אולי הוא רק דין שאינו נאכל, וכמו ששאל אותם משה שמא באנינות הקרבתם ולכן לא אכלתם, אך י"ל דמה דמצינו שהקרבן מרצה רק אינו נאכל, זה רק בקרבן ציבור משום דילפינן מטומאה, אבל בקרבן יחיד ה"ה דהקרבן פסול.

תוד"ה ולא תותר. דאינו ק"ו אלא סתירת דברים. צ"ב דא"כ מאי מוכיח מכל הק"ו שהביא אם יש להם פירכות, דהא לק"ו דרבא אין פירכא.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א