אילת השחר/בבא קמא/נו/א
אלא דמטיא ברוח שאינה מצויה. עי' במאירי הובא בשטמ"ק דלכן פטור מדיני אדם שהרי רוח שאינה מצוי' סייעתה ולא עוד אלא שזה כמקצת אונס, ולכאורה מה החסרון במה שרוח אינה מצוי' סייעתה בלי הסברא השני' דהוי כאונס, משמע דמה דרוח שאינו מצויה לא הוי אש, היינו משום דעל מה שאינו רגיל לא מתייחס מעשהו, לא משום דלא אסיק אדעתי', אלא דזה דלא רגיל לא מתייחס להיות נקרא שהוא עשה, וחוץ מזה יש סברא דלא אסיק אדעתי'.
משום דשויה טמון באש. ואז חייב בדיני שמים דאינו אלא גורם, האחרונים דנו בנגח ואח"כ הקדיש אם חייב מדינא דגרמי, ובחזו"א סי' ג' ס"ק ט"ז כתב דפטור ואינו כמו מוכר שט"ח וחזר ומחלו דבהקדיש אינו נוטל ממנו כלום אלא גורם שיפטר ממנו, ומסתמא הכונה דהתם הי' לו כבר חוב משא"כ כאן עדיין תלוי החיוב באם לא יקדיש לפני העמדה בדין, וזה מאי דקאמר דאינו נוטל ממנו כלום כאן, מ"מ יש לעיין דבשוי' טמון חזינן דאע"ג דבזה שעושה טמון גורם שלא יתחיל חיוב ומ"מ חייב בד"ש, ולהסברא דנגח ואח"כ הקדיש אינו חייב משום דינא דגרמי, לכאורה מה"ט נמי אין לחייבו מטעם גרמא בדיני שמים, דהא החילוק בין גרמי לגרמא אינו משום דגרמי הוי היזק ולא גרמא, אלא החילוק בין אופן העשייה אם יש יותר לייחס המעשה אליו כגון ברי היזיקא וכדו', וכיון דזה היזק דהא חייב בד"ש ה"נ אם יעשה באופן דיותר ברי היזיקא, יש לחייבו משום גרמי בדיני אדם, וא"כ צ"ע בנגח ואח"כ הקדיש למה לא נחייבו משום גרמי.
ונראה לקיים כהחזו"א דבנגח ואח"כ הקדיש אינו חייב מדינא דגרמי, ולא דמי למוחל שט"ח וכהחילוק הנ"ל, כיון דהתם הי' כבר להלוקח זכות בהחוב, אבל כגון אם רוצה להזיק באופן שפטור וכי נוכל לומר לו שצריך להזיק באופן שיהי' חייב לשלם, לכן לא שייך לומר לו דאין לו להקדיש שאז לא יהי' חייב עבור ההיזק, ואם א' ילך ויכסה אפילו אחרי שהדליק לא נוכל לחייבו עבור זה דאטו הוא מחויב להזיק באופן שיתחייב, ולכך יפטר [וכמשנ"ת להלן בדברי רש"י ד"ה טמון], אבל אדם אחר המכסה נוכל לחייבו או משום גרמא או באופן דלפי הכללים הוי גרמי נחייבו משום גרמי.
ולפי"ז יש להבין במש"כ רש"י והוא לא שלח את הבערה, ובברכת שמואל סי' ב' הביא לדייק מה רוצה רש"י להוסיף בזה, ורצה לחדש דטמון חייב בד"ש, ועי' בחזו"א סי' ה' ס"ק ד' דס"ל דטמון אינו חייב בד"ש, ולהנתבאר כוונת רש"י דאילו הוא בעצמו הבעיר וכיסה לא שייך לחייבו אפילו בד"ש דאין זה ענין היזק מה שעושה שההיזק יהי' באופן שפטור רק לגבי אחר העושה הוי מזיק ושייך לחייבו בד"ש, ועמש"כ בדיבור הסמוך.
רש"י ד"ה טמון איתמר. והוא לא שלח את הבערה. ובברכת שמואל סי' ב' רצה לדייק מזה דאילו הוא שלח את הבעירה לא שייך למיתני דחייב עבור שכיסה כבר דבין כך חייב ביד"ש, דתמיד טמון חייב ביד"ש.
ויש לדחות דלא מיבעיא לפי"מ דמוקמינן לקמן דהחידוש הוא שלא יכול לטעון אלא כסויי כסיתי', וביארו התוס' בד"ה כסויי דמיירי דבאמת הי' בלבו שעי"ז יוכל הבעה"ב להציל אלא שהי' לו להעלות על הדעת שמא עי"ז יגיע לו הפסד דיפטר בעל האש, דודאי דכל זה לא שייך אם בעל האש עצמו עושה בכונה טובה, דמאי הו"ל לאסוקי אדעתי' שמא עי"ז יפטר וכי הוא מחויב להשתדל שהוא יצטרך לשלם על מה שהזיק הא רק אסור לו להזיק אבל אין לו חיוב להשתדל שיהי' חייב לשלם, וכיון שעשה בכונה להציל אין מקום לחייבו ביד"ש, אלא דאפי' במתכוין לפטור עצמו ג"כ לא שייך לחייבו אפי' מדיני שמים, דאין עליו עבירה בזה שעושה שלא יתחייב על ההיזק. ועי' חזו"א סי' ה' סק"ד דנוטה לומר דטמון פטור אפי' ביד"ש. (מהדו"ק)
תוד"ה אילימא. עי' ברא"ש פ"ח סי' ג' שכתב דשבת דהדקי' באדרונא מיירי ג"כ שהכניסו לחדר וסגרו בתוכו אבל אם הי' כבר בחדר וסגר עליו הפתח גרמא בנזקין הוי, וכמו כאן דיש חילוק אם הביאו למקום שסוף חמה לבוא לכפתו במקום שהי', ובפלפולא חריפתא הקשה דנחייבי' באהדקי' באידרונא כמו באם יש כבר החמה. ותירץ דהתם ברי היזיקא טפי.
ואפשר לחלק דלגבי השבת של רגע שלאח"ז הו"ל כאילו אינו עדיין, דרק בחמה דהחמה נמצאת כבר ומתחלת להזיקו, אבל בשבת דאין עדיין שום ממשות מזיק ולא שייך לומר שמצמצמו אליו. אלא דצ"ע למה בהביאו חייב הא הו"ל כתריס בידו דהא כ"ז שלא סגרו אין כאן עדיין שבת, וכמו בהביאו שם ואח"כ אתקיל עליה בדקא דמיא. וצ"ל דהתם דכ"ז דלא משקיל הבדקא דמיא אין כאן מעשה היזק כלל דצריך לעשות פעולה כדי שתתחיל מציאות של מזיק, משא"כ באדרונא אי"צ לחדש מעשה שיזיק, דכ"ז שאוחזו ואינו נותן לו לצאת יש כבר מציאות שבת לענין זה דהו"ל כעשה כבר מעשה שבת אם ימשיך ולא יתן לו לצאת ע"י שיסגור את החדר.
ונמצא דלגבי למחשבי' כמצמצם א"א כיון דמה שיזיקנו לבסוף אינו היזק ממשי שנוכל לומר דמצמצמו אל המזיק, וכמו בכבשו במים או לפני החמה, אבל לא הוי כתריס בידו דהתם אם ישאר במצב כמו שהוא עכשיו לא יהי' לו שום היזק, משא"כ בהכניסו לחדר דגם אם לא יסגרנו אם ישאר כמו שהוא אוחזו ולא נותן לו לצאת הא הוא מושבת. (מהדו"ק)
בא"ד. מבואר דבקירב האדם אל הארי יתחייב, וא"כ שיסה הכלב אם הכניס ידו בפי הכלב צריך להתחייב מחמת חיציו ורק בנחש דהארס אינו בעולם פטור, וצ"ע מהא דלעיל דף כ"ג בתוד"ה תפשוט דכתבו דמשמע להגמ' דשיסה בו את הכלב מיירי דהכניס יד חבירו לפי הכלב, וא"כ למה פטור המשסה הא הוי חציו. וכבר ציין שם הגרעק"א בגהש"ס לעיין כאן. וצ"ל דלגבי ארי או נחש דהוי אורחי' שייך לומר דהוי כחציו אבל שיסוי כלב דדין קרן עליו לא מקרי חציו.
והנה בחדושי ר' שמעון סי' כ"ב הקשה להתוס' דמעמיד אינו חייב אלא כדין שן ורגל ולמה לא יתחייב כחציו, וכמש"כ התוס' עצמם במביא אדם אל הארי, וחילק דכל שן ורגל הי' אפשר לחייבו מדין אש וע"כ דחידשה התורה דחיובו אינו אלא מדין שן ורגל וס"ל להתוס' דה"נ אם הביא הבהמה על הקמה אינו חייב אלא כדין שן, [וצ"ל דבזה הרשב"א חולק וס"ל דהיכא דהביא אל הקמה שאני וזהו חציו], משא"כ בהביא הפירות דאז חייב מדין אש כמו במביא אל הארי, ולדבריו לגבי הפירות הבהמה הוי אש וכשקירב אליה הוי כקירב אל האש, ולגבי הפרה אינו אלא שן מגזה"כ, ובעצם הי' צריך להיות אש, והיינו כמו שנקטו הרבה מן האחרונים דשו"ר הי' אפשר לחייב מדין אש, אלא שזה דין להלכותיהם דאמרינן לעיל דף ה' ע"ב, ובזה נכלל דאינו כדין אש ופטור ברה"ר. ולעיל בדף ה' ע"ב הבאנו לנטות מדבריהם דאש אינו אלא מה שמזיק בכח אחר אבל בהמה שמזיקה ברצונה אין זה כח אחר אלא מזיק מיוחד דשו"ר, ולדברינו יקשה למה נחייב זה שהביא לפני הארי כדין חיציו וזה שהביא ארי לא מתחייב כחיציו, דהבאת הבהמה על הקמה הא לא שאני מהבאת ארי אצל אדם.
ואפשר דכמו שנתבאר דאינו נקרא כח אחר וא"א לחייבו על מה שהזיקה הבהמה מדין כח אחר מעורב בו, כיון דאצל הבהמה היא בכח עצמה וכדי לחייבו צריך לבוא מדין חיובים בתורת מזיק דבהמה, ה"נ לענין חיציו, כח הבהמה אינה כחו של האדם להיות נחשבת כחיציו, אפי' אם הביא הבהמה קרוב לפירות, דכל שאתה צריך לייחס מעשהו בבהמה שיהי' נחשב ככחו אמרינן דכח הבהמה אינה כחו, אבל כ"ז אם רוצים לחייבו ע"י מעשה קירוב דבהמה דהיינו בהמזיק שמזה נמשך ההיזק בזה אמרינן דכח הבהמה אינה המשך למעשהו שיהי' נחשב כחו, אבל קירוב האדם אל הארי, וכן קירוב פירות אל הבהמה דאנו רוצים לחייבו מחמת מעשה בהפירות דהיינו בהדבר הניזק שע"י כחו שהביא אותם קרוב להבהמה, והם ודאי ינזקו על ידה, אפשר לומר דזה הוי המשך כחו ולגביהם הוי הבהמה ככח אחר וכרוח מצוי'.
דהנה יש להסתפק בהא דקירב הדבר אצל האש דנחשב כחו לדברי התוס', אם הוא משום דגם כשמביא הדבר אצל האש פעולת הנזק נחשב כמוליך האש אל הדבר, או דכשקירב הדבר אצל האש אז מה שיגיע האש הוא הרוח מצוי' המסייע שהדבר ינזק, נמצא דע"י קירוב הדבר עשה פעולת נזק בהדבר הניזק ע"י שבאמצעות האש הוא ינזק, ונפק"מ לפי"מ דמסקינן לעיל דף י"ז בזורק כלי דבתר מעיקרא אזלינן, ובזורק חץ כתבו התוס' שם דבודאי לאו בתר מעיקרא אזלינן, והיינו דכשעשה מעשה בגוף הדבר הניזק שעי"ז ינזק אז בתר מעיקרא אזלינן, משא"כ היכא דלא עשה בגוף הניזק. ונמצא דאם נימא דבקירב הדבר אצל האש חיובו דהוי כמביא האש דאז מקרי פעולתו בהאש שיזיק להדבר, ואז בתר לבסוף אזלינן, וכה"ג באם הבהמה תקרב דבר אל האש יהי' כצרורות, אבל אם נימא דהוי פעולתו בהניזק דאז בתר מעיקרא אזלינן והוי כגופו.
ולפימש"כ יתבאר דהוי כעושה פעולת הנזק ולכן אפשר לחייבו מיתה דהוי כחו ע"י פעולתו בהאדם כשהביאו לפני הארי והארי הוא הרוח מצוי' שמסייע שהדבר ינזק ולא כמסייע להזיק, ולכך שפיר יתחייב מיתה, משא"כ כשהביא הארי כיון דצריך עדיין לכחו של הארי עצמו לא מקרי חיציו דאדם ע"י קירובו את הארי אל הדבר, ובנזקין כה"ג חיובו רק כדין שן ורגל.
והנה בתוס' גופא להלן ע"ב בד"ה המעמיד כתבו דאין לומר דהוי אש דברי היזיקא והא דפטרינן נותן סם המות לפני בהמת חבירו היינו משום דהוי לה שלא תאכל או משום דלא עבידא דאכלה, מבואר דלולא זאת הי' חייב משום אש, ואע"פ שהסיקו דבמעמיד אינו חייב משום אש, מ"מ מזה לא משמע דחזרו דבאמת בנותן סם המות לפני בהמת חבירו לולא דלא עבידא דאכלה או דהוי לה שלא תאכל הי' חייב משום אש, והיינו דלגבי זה שעושה פעולה בסם המות לקרבו אל הבהמה אפשר לחייבו מטעם אש, אע"פ שזה יזיק ע"י מעשה הבהמה שתאכל הסם המות, אבל אם יביא בהמת חבירו אל סם המות, אז אפי' הוי עבידא דאכלה ג"כ לא הי' חייב מטעם אש כיון דלגבי לחייבו משום דעביד מעשה בהבהמה שעי"ז יהי' נזק לא מקרי מעשה נזק כל שצריך לצרף כח הבהמה שיהי' הנזק דאין זה כחו.
אם לא יגיד ונשא עונו. כתב המאירי דלא בכל פעם שעושה איסור חייב לשלם בידי שמים, אלא באלו שאמרו שחייב לשלם בידי שמים ולכך ייפסל לעדות כל זמן שלא ישלם. ולכאורה מהפסוק שמעינן דיש לו איסור אבל מנלן דחייב לשלם ביד"ש. וצ"ל דשפיר הוי ראי' דהנה כתבו התוס' דקרא דאם לא יגיד היינו בלי שבועה ולכן בשבועה יתחייב קרבן, והק' הרשב"א מנ"ל דכך הוא ביאור הכתוב, אולי רק ע"י שבועה יעבור עבירה, ותירץ דכיון דחייב בהשביעו התובע אפי' שלא ענה אמן א"כ ע"כ מחויב להעיד בשבילו גם בלי שישביעו, דאל"כ מה שייך להשביעו הא אינו מחויב להעידו, וכיון שאינו מקבל עליו השבועה מה יחייבו מה שהתובע משביעו, וע"כ דיש להעדים חיוב להעיד כלפי התובע לכן יכול התובע להשביעו, ומזה ע"כ דיש עליו איסור כשאינו מעיד.
וצ"ל לפי"ד הרשב"א דיש עליו זכות ממון שיעידו לטובתו ולא רק מצוה בעלמא, דאל"כ למה דוקא אחרי שתבעם הבע"ד שיעידו מחייבם מה שהשביעם, וע"כ דהוא מזכותי ממון שיש לו עליו, וממילא פשוט דשייך חיוב ממון ביד"ש, ולזה פריך שפיר דכיון דמה"ת יש עליו איסור מדחייב אם השביעו הרי דיש עליו זכות ממון, ממילא כשלא העידו שייך לחייבו על ההפסד ביד"ש, משא"כ בשאר מזיקין דאסור אין ראי' דיש עליו זכות ממוני על המזיק, אלא שאסור להזיק, אבל לא שיש לו איזה זכות על זה שהזיקו.
ויש לעיין כיון דאליבא דאמת גם בע"א חייב ביד"ש, וע"כ דיש עליו חיוב להעיד כדי שלא יפסיד התובע ומכח זה חייב ביד"ש, הרי דיש להתובע זכות ממון לגבי הע"א שיעיד אע"פ שאין בזה אם לא יגיד, וא"כ מנ"ל דבתרי יש אם לא יגיד, דהא כמו בע"א חייב אליבא דאמת אע"ג דלא קאי באם לא יגיד ה"נ בתרי מנ"ל דיש ע"ז איסור דאם לא יגיד, וצ"ל דקושית הגמ' היא ממנ"פ אם יש עליו זכות ממון א"כ פשיטא דחייב בידי שמים, ואת"ל דמסברא לא הוי ידעינן א"כ הא ידעינן זה מקרא מדאיכא אם לא יגיד, וע"כ יש אם לא יגיד דאל"כ למה מהני מה שהשביעו להתובע בלי שיענה אמן ולמה חייב קרבן וע"כ דיש חיוב ממוני עליו להעידו. ולתירוץ הגמ' דס"ד דבע"א אין זכות ממוני וקמ"ל דיש זכות ממוני. אבל בנתיה"מ ריש סי' כ"ח כתב דבע"א יש איסור אם לא יגיד מדרבנן. (מהדו"ק)
שם. פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא וכו'. הנה הרבה אחרונים ובכללם הגרעק"א בתשו' קע"ט חידשו דאע"ג דבשבועת העדות יש לפעמים דחייב גם בע"א כגון בעדות אשה שמת בעלה דעי"ז היתה ניתרת ומקבלת כתובה וכשלא העיד חייב ק"ש העדות, מ"מ עד קרוב לא יהי' חייב ק"ש, דאע"ג דעדותו היתה מועילה דגם קרוב נאמן, מ"מ איכא גזה"כ דאין חייב אלא מי שהוא בתורת עדות וקרוב אינו נקרא עד. ויש לעיין דברשב"א ביאר על קושית התוס' בד"ה פשיטא דיש הוכחה דיש לו עבירה גם בלי שנשבע דאל"ה לא הי' חייב ע"י שמשביעו כיון דחייב ע"י שהשביעו התובע אפי' לא ענה אמן וזה ע"כ מפני שמחויב להעיד ויש לו עוון אם אינו מעיד דאז שייך שהשבועה תחול עליו אפי' בלי שמקבל השבועה, דאי אין לו עבירה אם לא מעיד למה מהני מה שהתובע משביעו אם אין הנתבע עונה אמן כיון דאינו מחויב להעיד, והוכיח זה מהא דקרובים אינם חייבים בק"ש העדות משום דעדותם לא תועיל ואינם מחויבים להעיד לכן אין חיוב קרבן. ולדברי האחרונים מאי ראי' מקרוב הא קרוב אפי' היכא דמהני עדותו מ"מ פטור מגזה"כ דבעי עד ואינו משום דעדותו לא תועיל דלכן אינו מחויב להעיד.
העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדי"ש. עי' תוד"ה פטור מבואר דלמ"ד דהיזק שא"נ לא שמיה היזק א"ש. וצ"ל דהא דחייב ביד"ש אע"ג דאין שם היזק מ"מ גרם הפסד נכסיו יש כאן. ולפי המבואר בב"ב דף כ"ב ע"ב דגרמא בנזקין אסור ומשמע דהוי איסור דאורייתא, א"כ גם היזק שאינו ניכר הוי דאורייתא, וצ"ע מה דמשמע בגמ' גיטין נ"ג ע"ב דאי היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק אינו עושה איסור דאורייתא בזה שמזיקו. ואולי כאן חייב ביד"ש רק מדרבנן וכמש"כ בנתיה"מ סי' כ"ח ענין ע"א היודע להעיד ואינו מעיד דאינו חייב ביד"ש אלא מדרבנן. וצ"ע. (מהדו"ק)
תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא הניחא למ"ד וכו'. יש לעיין דבשאר דוכתי שתחב"פ וסופו באונס גם אח"כ לא מתברר דפשיעתו לא היתה פשיעה, כגון בב"מ דף מ"ב דתחב"פ לענין נורא ולבסוף אתו גנבי דגם אחרי שבאו גנבי לא שייך לומר דפשיעתו לענין נורא לא היתה חשש, דודאי הי' יכול להיות נורא, אבל כאן הא אם הי' יודע בודאי שהכותל יכול לעמוד עוד שעה, נמצא דכל זמן הזה אין עדיין פשיעה, וכיון שלא נפל אלא ע"י חתירה נמצא דאליבא דאמת לא הי' פושע על הרגע הזה, דלא היתה עומדת ליפול אז, מדלא נפלה, ולמה יתחייב, וע"כ דמה דבשעתו הי' לו לחוש מקרי פשיעה אפי' אם נתברר אח"כ דלא הי' חשש על הזמן ההוא. ועמש"כ בדף נ"ח ע"א בהזיקה במי לידה. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |