אילת השחר/בבא קמא/נו/ב

אילת השחר בבא קמא נו ב

דף נ"ו ע"ב

הכישה אמרת לן. וברמב"ם פ"ד מנזקי ממון הל' ג' פסק דמעמיד וכן הכישה חייב בנזקיה, והראב"ד כתב דכ"ש קמו לה באפה, ובמגיד משנה תמה למה זה כ"ש אדרבה הכישה יש לחייב אבל קמו לה באפה פטור, בכל אופן משמע דהה"מ הבין דלהרמב"ם קמו לה באפה פטורין, וצ"ע דאיך זה יתכן דבפורץ גדר בריא והזיקה ס"ל להרמב"ם בהלכה שלפני זה דחייב הפורץ על מה שהזיקה, ובקמו לה באפה דזה גורם יותר לההיזק שהזיקה פטורין.

תוד"ה פשיטא. בהוציאוה לגוזלה איירי מתני' וכו'. בש"ך סי' שצ"ו כתב דלגבי הבהמה חייב אף בהוציאוה לאבדה, ובהכישה מסתפק. וצ"ע מ"ש הכישה מהוציאוה. ובחזו"א סימן ו' סק"ב ביאר דאין דין נוטל ע"מ לאבד אלא באחזה בידו אבל כשלא נגע בה לא חייל ע"ז שם משיכת גזילה כיון דאין דעתו לגוזלה אלא לאבדה. וצריך עיון דבתוס' דף צ"ח מבואר דיתחייב בזורק מטבע אם כה"ג הוי נחשב הגבהה, אע"ג דהי' כדי לאבד אע"ג דלא נטלה בידו, ומ"ש הגבהה שרק עפ"י דין הוא הגבהה ולא הי' במציאות בידו ממש ממשיכה דהכישה במקל דעפ"י דין הוי כהכנסה לרשותו, ולמה מסתפק הש"ך אם מתחייב בזה כגזלן. (מהדו"ק)

בא"ד. וי"ל וכו' ועוד כיון דגזלן קמה לי' ברשותי' גם לענין אונסין וכו'. והיינו דלפי' הראשון אינו תלוי במה שחייב באונסין, אלא כיון דמכוין להוציאו מבעליו ובידו לשומרו עליו מוטל לשומרו שלא יזיק, ולפירוש השני ע"י שחייב באונסין עושהו דין בעלים. ויש לעיין אם איכא נפק"מ בגוזל באופן דהוי קלבד"מ, דלפי' קמא מ"מ חייב בנזקיה כיון דבידו לשומרו והוא מוציאה מבעליו, משא"כ לפירוש השני דרק ע"י דחייב באונסיה הוא דהוי ברשותו לענין נזקין, ובגוזל במחתרת דקלבד"מ ואינו חייב באונסיה אינו חייב גם בנזקיה, או דילמא דגם לפי' השני אינו תלוי במה שבמציאות חייב באונסיה אלא מה דע"י הוצאתו נעשה ברשותו לענין אונסין, וגם בגוזל במחתרת נעשה ברשותו מחמת הגניבה לענין שהי' צריך להתחייב באונסין, אלא דפטור מחמת דקלבד"מ ולא חל עליו החיובים אבל הוי שפיר ברשותיה.

תוד"ה הכישה. פי' דלגבי מעמיד כשמתרץ דמיירי בהכישה שפיר איכא קצת רבותא דבלא רצה לגוזלה ומעמידה על הקמה חייב אע"ג דבהכישה לא הוי כ"כ מעשה כמו במחזיק בידו האפסר ומוליכה, משא"כ במשנה דמתרץ בהכישה כתב במהרש"א דלאו דוקא דה"ה בהוציאוה ממש כמש"כ תוד"ה וליסטים, דכעת חוזר ממה דפריך פשיטא וס"ל דאיכא חידושא דבגוזל הוי ברשותי' להתחייב בנזקיה, וזה מש"כ דקל להבין דאיכא חידוש דהא טרחו ליישב בד"ה פשיטא למה הוי פשוט לי' דחייבין בנזקיה.

בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי לי' ריפתא לעניא. יש לעיין קצת דבתוס' כתובות דף נ"ו מבואר טעם א', דהא דכל שומר חייב כדיני התורה משום דכל שומר משעבד עצמו לכל הכתוב בפרשה, ולטעם זה בשלמא כל שומר שכר דלוקח מרצונו השכר שייך לומר דכיון דמסכים ליקח שכר רוצה הוא להשתעבד ולהתחייב בגניבה ואבידה, וכן שואל מסכים להתחייב באונסין, דהתורה ירדה לדעת בנ"א שלזה הם מסכימים, אבל שומר אבידה מי יימר דרוצה השכר הזה להפטר מליתן ריפתא לעניא, [עי' ריטב"א בשטמ"ק ב"מ פ"ב א'], והא אין לר' יוסף פסוק מיוחד שחידש דשומר אבידה דינו כשומר שכר ומנ"ל דיהי' חייב כשומר שכר. ובשלמא אם זה סתם גזה"כ דמי שיש לו שכר חייבתו התורה בגניבה ואבידה לכן גם שומר אבידה כן, אבל לטעם הנ"ל צ"ב. ואפי' אם נימא דגם כאן יש אומדנא דהי' מסכים, מ"מ אם יגלה דעתו בפירוש בפני עדים דאינו רוצה להתחייב על גניבה ואבידה למה יתחייב בגניבה ואבידה.

ובשלמא להסברא השני' בתוס' שם לא יקשה למה לא יועיל אם יתנה דאינו רוצה להתחייב כשומר שכר, משום דמה דמהני תנאי בשומר שכר להיות כש"ח אע"פ שמצד הדין צריך להתחייב שהתורה מחייבתו כששומר בשכר, משום דהבעלים יכולים לפוטרו ולזה מהני התנאי דהבעלים פטרוהו, ולכן באבידה אין מי שיפטרנו, אבל לשיטה ההיא דאדרבה כל חיובו בגניבה ואבידה משום דמסכים השומר להתחייב, יקשה למה לא יועיל התנאי שאינו רוצה להתחייב, ואע"פ שאינו מתנה עם הבעלים, מ"מ הא יש גילוי דעתו דאינו רוצה להתחייב. ולא אישתמיט בשום דוכתא דיועיל אם יתנה שאינו רוצה להתחייב, וגם בע"כ דלא מהני, דאם מהני א"כ נמצא טט"ג באבידה באופן שהתנה דאינו רוצה להיות כש"ש. (מהדו"ק)

תוד"ה בההיא הנאה. ודוקא בשעה דמתעסק בה כגון שוטח לצורכה או משום עסק שצריך לה לאבידה אבל בשביל שאבידה בביתו לא יפטר מלמיתב ריפתא לעניא כיון שיכול לקיים שתיהם וכו' וסברא הוא דאטו אדם שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו יפטר מן המצות. והנה אפילו הני דפליגי וס"ל דבעוסק במצוה פטור מן המצוה אפילו אם יכול לקיים שתיהם, מ"מ היכא שאינו עוסק כלל במצוה מודו דאינו פטור, ועי' בשטמ"ק בשם הרא"ה, והתוס' כללו שתיהם דאי אפילו יכול לקיים שתיהם פטור הי' צריך להיות פטור גם כשאינו עוסק כלל ולכן כשיש מזוזה בפתחו ג"כ יפטר, ומ"מ צ"ע דמצינו דעוסק במצוה דפטור אינו דוקא כשעושה ממש המצוה אלא כשעוסק בהכשר המצוה ג"כ פטור, אבל ודאי הכשר מצוה לא שייך שיועיל לפוטרו בזמן שאין עוסק בההכשר, וא"כ אף אם היינו אומרים דגם כשיכול לקיים שניהם פטור, מ"מ הא זה ודאי רק כשעושה מצוה אבל כאן דאין עושה שום מצוה וגם בהכשר מצוות אינו עסוק איזה ס"ד הי' שיפטר, ואולי כ"ז שזה בביתו מקרי שמקיים מצוה וצ"ע, ועיין בשטמ"ק בשם הרא"ה דכתב דכ"ש כאן דלא יפטר משמע דכאן גרע ממזוזה בפתחו.

בא"ד. פסק ר"ח ובה"ג דהלכה כרב יוסף משום דאמרינן באין בין המודר דכו"ע אית להו פרוטה דר' יוסף וכו' ואור"י דאינה ראי' כלל דגם רבה מודה לר' יוסף דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ולכאורה קשה מאד לר"ח וה"ג דמפרשי דרבה לא ס"ל דעוסק במצוה פטור, דהא בברכות דף י"א ובסוכה מייתי בגמ' ברייתות מפורשות דעוסק במצוה פטור מן המצוה, וגם ממתני' שם מוכח דלכן פטור חתן מקריאת שמע, ואיך יתכן דרבה פליג. והתוס' לא הקשו על ר"ח, אלא דכתבו דגם רבה ס"ל, אך לא הקשו איך יתכן דחולק על כל הברייתות והסוגיות.

לכן נראה דהנה במצוה דלחבירו כגון אבידה פריקה וטעינה אמרינן דנדחה מפני כבוד הבריות, ולכמה פוסקים אפי' עשיר מכובד ג"כ אינו מחויב להשיב אבידה מה שלא מצינו בשאר מצוות דאינם נדחים מפני כבודו [וצ"ע בשבועות דף ל' ע"ב בתוס' שם], וא"כ יתכן דגם לגבי דין דעוסק במצוה פטור מן המצוה יהי' חילוק דמצוה אין נדחית מפני מצוה דלחבירו, אפי' כשעוסק בהמצוה דלחבירו.

ויש להוסיף קצת סברא דהא האיש שנאבד לו חפץ אילו הי' נוגע לו לקיום מצוה מחויב הוא להפסיד ממונו עד חומש כדי לקיים המצוה, וא"כ ס"ל דלא אמרינן בכה"ג דעוסק במצוה דלחבירו שיפטר ממצוה דצדקה, ואיה"נ במצוה שאינו לחבירו לית מאן דפליג דהעוסק בה פטור ממצוה אחרת, ולכן הי' שפיר אפשר לפרש דרבה פליג ע"ז וס"ל דמצוה כזאת אינה דוחה, אלא דהר"י מפרש דגם רבה לא פליג ומודה דגם בעוסק באבידה פטור ליתן ריפתא לעניא מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א