אילת השחר/בבא קמא/נח/א

אילת השחר בבא קמא נח א

דף נ"ח ע"א

תוד"ה א"נ. וכיון דאיכא תרתי וכו' אפי' כשאינו מדעתו אלא חבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו לית לי' פסידא למבריח וכו' אבל אם הדבר ברור שיבוא לידי הפסד וכו' והך דשמעתין מיירי שהצילו ירקות מצער בעלמא. יש לעיין לפי"ז מה דאמרינן דאילו הי' שלא מדעתו כיון דלית לי' פסידא הי' פטור, והיינו כשחבירו מכריחו דאיך אפשר דכשחבירו מכריחו להצילו מצער בהמתו בעלמא שיהי' פטור מלשלם שכרו, ואפי' שבין כך לא הי' עובד במלאכה אחרת ולא הפסיד ממון ע"י עבודתו, מ"מ למה לא ישלם לו עבור טרחו, ואי דמיירי כמו כאן שהצילו הירקות בהמת חבירו דנמצא דהוכרחו הירקות להציל וכגון שלא נפסדו, לכן פטור לשלם בעד הנאתו שנהנה שלא נצטערה בהמתו פשיטא דפטור בלאו האי טעמא דמבריח ארי דהא זה נהנה וזה לא חסר הוא. (מהדו"ק)

בא"ד. ונראה לר"י דמבריח ארי שאינו נוטל שכר היינו כשאין הדבר ברור וכו'. והנה לפימש"כ התוס' לקמן דף ק"א דרק היכא דנהנה ע"י מעשה דידי' או דבהמתו או הנאת גופו הוא דחייב, ובש"ך סי' שצ"א כתב דהיכא דיורד לתוך שדה חבירו ג"כ חייב, ויש לעיין כאן במצילו מהפסד ברור אם אפשר למיחשבי' כיורד, ואם נימא דהוי כיורד א"כ למה כתבו התוס' בסוה"ד דהא דבשטף נהר חמורו אינו משלם אלא שכרו ולא דמי חמורו משום דכיון דהבעלים נמצאים שם אין לעשות תקנה בשבילם, והיינו כמבואר במרדכי דמה דמשלם כשהבעלים אינם נמצאים שם הוא מתקנת חכמים, ולמה לא ישלם מעיקר הדין כדין יורד כיון דמיירי דמצילו מהפסד ברור, ולא משמע דכל יורד חיובו הוא רק מתקנ"ח.

וע"כ צ"ל דבאמת אינו כיורד, וכיון דאינו כיורד א"כ מעיקר הדין הי' צריך להיות פטור כיון דאין זה מעשהו ולא מעשה בהמתו ולא הנאת גופו, לכן אינו חייב אלא מתקנ"ח היכא שמצילו מהפסד, ולפי"ז היכא דאינו מצילו מההפסד אלא מפחד הארי פשוט דאינו חייב, וצ"ע למה בשמעתין דאינו מציל מהפסד אלא דאינו רוצה בעל הבהמה שתחבט בקרקע, ולמה הוצרכו לטעם דמבריח ארי. [ומרש"י משמע דמיירי דמציל מהפסד ממש, דאל"כ מה שייך לפטור מטעם מבריח ארי דכתב רש"י דמצוה הוא דעבד וכי איזה מצוה הוא כיון שאין הפסד לבעל הבהמה].

וגם בלי הנ"ל יש לעיין להתוס' דאינו מצילו אלא דיש הנאה לבעל הבהמה שלא תחבט, דלפי"ז מה שייך מבריח ארי, דבשלמא אם הנידון לחייבו מחמת דהצילו שלא יהי' הפסד נמצא דאין אנו מחייבין על דבר מחודש שנתווסף לו אלא על מניעת הפסד הבהמה וזה הוי כמבריח ארי, אבל אם הנידון לחייבו בעד שגרם לו הנאה דהא לא נשאר לבעל הבהמה ע"י ההצלה יותר מאשר אם לא מציל, דהא בין כך הבהמה היתה שוה כך אלא שלבעה"ב עשה בזה הנאה, ועשיית הנאה הא אין לה שייכות למבריח ארי דהא הנידון מחמת דהביא לו הנאה, ואם יש סברא לחייבו עבור עשיית הנאה אין לזה שייכות למבריח ארי.

ועי' ביש"ש דביאר דע"כ דהצילוה מספק הפסד דאילו רק מחמת שהציל אותה מצער לא ישלם. וצ"ע דגם לדבריו קשה כיון דאין ודאי שהיתה ניזוקה א"כ בלי מה שזה הנאה שהי' מוכן לשלם עבור זה הא לא הי' חייב מספק שאולי הרויח לו בזה שהציל, ואילו לחייבו מחמת דאז הי' נותן, הא אז לא הי' ולא שייך לומר כעת שיש הנאה על אז, וע"כ דכל מה ששייך לחייבו על ההנאה דעכשיו ועל הנאה זו הא ס"ל דאין לחייבו, ובכלל קשה מה שייך הלשון מבריח ארי.

בא"ד. שהצילו ירקות מצער בעלמא. הש"ך בסי' שצ"ד סק"א דייק דלהשו"ע דוקא אם הצילוה שבלי זה הי' מתרסקים איבריה אבל אם הצילוה מצער בעלמא פטור, והוסיף דאם יש ספק צריך לשלם כמה שהי' נותן שיצילו בהמתו מספק שיתרסקו איבריה. ואינו מובן דהא אם יבואו אנשים ויאמדוהו עכשיו שלא היה מתרסקים איבריה יהי' פטור, אע"ג דבשעה שנפלה לא ידעינן והבעה"ב הי' אז בספק, דכיון דסוף סוף לא נתרסקו אינו חייב, א"כ מה משתנה במה שהוא עכשיו נשאר ספק, דהא אם באמת לא הי' מתרסק איבריה הי' לו פחד לפי שעה ובאמת לא הי' מתרסק ולמה צריך לשלם ע"ז. ואפי' אם כוונת הש"ך דאם אז הי' ספק צריך לשלם כמה הי' אז נותן, ג"כ צ"ע דסוף סוף אין זה הצלה אלא מפחד, דעל הצד שלא היתה מתרסקת נמצא שלא הצילוה ואין זה הצלת ממונו אלא הצלתו מפחד. (מהדו"ק)

בא"ד. ופורע חובו אין מצילו מהפסד. וצ"ב דמ"מ הא הרויח לו דבזה ששילם עבורו לא הוצרך להוציא ממון לפרעון החוב. וכתב בפלפולא חריפתא שמה דגורם לו להרויח אין ע"ז חיוב, ולפי"ז איכא ג' אופנים, א' היכא דעשה השבחה בדבר של חבירו דאז חייב מדין יורד, ב' מצילו מהפסד ודאי דאז חייב, ג' בפורע חובו דמרויחו בזה שפורע עבורו וגם מונעו מצער וזהו פטור משום מבריח ארי. וצריך לחלק ולומר שאינו דומה למש"כ התוס' בכתובות דף צ"ח ע"ב בד"ה אמר דהיכא דמעותיו גרמו ריוח חייב לתת לו חלק בהריוח, דזה רק בריוח בעין שנגרם ע"י מעותיו, אבל בזה שנשאר לו נכסיו ולא הוצרך להוציאם ע"ז אינו חייב לשלם לו.

בא"ד. ורבינו גרשון וכו' שלא יחזיר לבעלים בחנם. קצת משמע דכל זמן שלא מחזירו יוכל לעכב הבית, ולכאורה נהי דמגיע לו שכר עבור שהצילו מהפסד, אבל למה יוכל לעכב הבית כל זמן שלא מחזירו מה שהצילו.

בא"ד. דכיון שיצא הבית מחזקת ישראל. לכאורה למה זה נקרא יצא מחזקת ישראל דהא לא קנה את הבית והו"ל כאילו ארי יושב שם כל הזמן ובזה שפדה גירש את הארי, ומה לי אם הארי בתוכו או על יד הבהמה, ולמה זה עדיף ממבריח ארי, ומשמע דכיון דהוי קבוע מקרי יותר שהכניס לו בית ע"י פדייתו וצע"ק. ועי' ברא"ש דחילק דרק מה שההנהו יקבל כיון דלא היתה כוונתו להציל ובקידם ברועים ובמקלות דכוונתו להציל מקבל עד כדי דמיהן. ולא משמע כן דעת התוס' דאמאי כתבו דהיכא דהי' מפסיד כל הבית דהגוי הי' מוכר לגוי אחר משלם בעל הבית כל מה ששילם הפודה מן הגוי ואפי' עד כדי דמיהן, משא"כ היכא דהי' יכול לפדות את הבית גם אח"כ דאז משלם רק מה שההנהו, הא אין תלוי בזה אלא דאם אין כוונתו להציל תמיד אינו משלם אלא מה שההנהו.

וטעם החילוק שכתב הרא"ש שייך רק אם זה מתקנ"ח וכמש"כ המרדכי דאם קידם במקלות מקבל מתקנ"ח, [וכן משמע מהתוס' בסוף הדיבור שכתבו דהיכא דבעל החמור עומד אין לנו לעשות תקנה אם ירצה יתנה], וכיון שזה תקנה לכן אם כוונתו להציל תיקנו שיקבל הכל ואם לאו לא תיקנו, אך אם אינו מתקנ"ח צ"ע מאי נפק"מ אם כוונתו להציל או לא. אלא דצ"ל לפי"ז דגם מה שמקבל מה שההנהו ג"כ אינו אלא מתקנ"ח, דהא כתבו התוס' בסוף הדיבור דבנמצאים הבעלים אין לו אלא שכרו דכשנמצא הבעלים לא תיקנו, ואם נימא דכנגד מה שההנהו יש לו בלי תקנ"ח א"כ בשטף חמורו והציל של חבירו למה לא יקבל כנגד מה שההנהו, דהא לתירוץ זה ס"ל להתוס' דל"צ לטעם דיכול להציל ע"י הדחק, וא"כ מה שההנהו יותר מדמי שכרו, למה לא יקבלם, וע"כ דגם זה מתקנ"ח, מיהו הטעם צ"ע דבשלמא כשמכוין להציל שייך לתקן כדי שיציל אבל כשאינו מכוין להציל למה יתקנו שיקבל הנאתו. ועי' בקצוה"ח סי' רל"ו. (מהדו"ק)

שהוחלקה במימי רגליה. פרש"י דאונסא דלא סלקא אדעתא הוא. וברמב"ם פ"ג מה' נזקי ממון הל' י"א הביא האי דינא דמתני' בהוחלקה באבן או במי רגליה, וכן העתיק בשו"ע סי' שצ"ד. וצ"ע דלעיל דף מ"ח ע"א אמרינן בטינפה גללים דהוי כפשיעה כמש"כ התוס' שם בד"ה וטינפו והסכימו עם רש"י דשייך לחייבו ע"ז, וכן מצינו לעיל דף כ"ב דאיבעי לי' לאסוקי אדעתא שתעמוד להטיל מים, וה"נ הא אפשר שתטיל מי רגלים ובמי רגלים הא עלולה להחליק, דהא השופך מים והוחלק בזה אחר חייב השופך בנזקין, וכן בעל האבן חייב בנזקי הבהמה, ובדף מ"ח כתב הפנ"י דהשור שנפל לבור ועי"ז הזיק לא הוי פשיעה מצד בעל השור, והא דחייב בעל השור בנפל לבור והבאיש מימיו, צ"ל כמש"כ הסמ"ע סי' שצ"ח סק"ג דהוא בכונה להזיק והוא קרן אבל ליפול הוי אונס, ולפי"ז אפשר דמצד בעל השור הוי אונס שיתחלק במי רגלים או באבן וא"א לחייבו על נפילתו לשדה חבירו ע"י החלקה, אבל לפי"מ שרוצה לומר בחזו"א סי' י"ב סק"ז דאין זה אונס והא דנפל השור לבור והבאיש מימיו מיירי דנפל בלי כונה והוי רגל, א"כ ה"נ הא שכיח שיתחלק בהמי רגלים או באבן ולמה מקרי אונס.

וצריך לחלק או משום דמותר לאדם להניח בהמתו לילך ברה"ר אע"פ שאפשר שתחליק באיזה דבר ותיפול לרשות היחיד ולגבי זה הוי כאונס, משא"כ שתכנס לרה"י פשע אפי' משום שמא תכנס לבור ותזיק אותו, או דשאני בור ממים ואבן, דאין לאסור עליו להניח בהמתו משום שמא תחליק ולגבי זה הו"ל כאונס, ומ"מ צע"ק. (מהדו"ק)

אבל דחפתה חברתה פשעה. ברשב"א חילק דלענין שומר לא הוי פשיעה דלא קיבל עליה כ"כ למיטרח. ויש לעי' בשומר שהזיקה הבהמה אם מחויב, דיתכן דחייב כל חיובי בעה"ב, לגבי הניזוקין דהא בין כך לא שייך לקבל שמירה נגד העולם אלא דכשהוא שומר חייבתו תורה בשמירת נזקין לגבי עלמא וא"כ חייב כמו הבעה"ב, או דכיון דכל ענין שמירתו אינו מחוייב למיטרח כ"כ ממילא הו"ל כאומר דלגבי זה אין מקבל שמירה דאז הא נשאר חיוב שמירה לגבי הבעה"ב, וכמבואר בדף מ"ה ע"ב דאם לא קיבל נשאר חייב הבעה"ב [ובאבן האזל פ"א מנזקי ממון ה"א אות י"ד הוכיח מהרמב"ן בב"מ דף צ"ג דלגבי נזקי אחרים יתחייב גם השו"ח כמו הבעלים]. (מהדו"ק)

שם. אבל דחפתה חברתה פשעה ומשלמת מה שהזיקה. וכן פסק ברמב"ם. ובפשוטו משמע דהנדחפת חייבת הכל, וצריך טעם דהא הדוחפת הזיקה דמכחה נחבטה והזיקה את הפירות ותהי' חייבת כדין צרורות דהו"ל כהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י דמסקינן לעיל דף י"ט דחייבת. ודוחק לומר דאיה"נ אלא דכיון דכל הבהמות של בעלים א' היו אין נפק"מ אבל באמת יש כאן חלק דחייב מחמת הדוחף, ובפרט דלרבא דמספקא לי' לעיל דף י"ח אי מגופו משלם הא איכא נפקותא טובא דעל חלק ישלם רק מגופו, וצריך עיון למה לא נזכר כלל מחיוב דהדוחף.

והי' אפשר דאע"ג דבדבר אחר כה"ג באבן שלא שמר ובהמה תזרוק אותו על איזה דבר נוכל לחייב גם הזורק, וכמו בכלב שהביא גחלת דיהי' חייב גם בעל הכלב וגם בעל הגחלת כיון דהאבן או הגחלת דין מזיק שבו ע"י כח אחר, אבל בבהמה דיש עליה שם מזיק בכח עצמה בלי שתצטרך לכח אחר להזיק אז אם הי' בה פשיעה אז כל המעשה ההיזק אפשר למיחשב להבהמה שהזיקה כיון דהי' בה פשיעה, נמצא דשור שדוחף שור אחר באופן דהי' פשיעה בהשור הנדחף והשור הנדחף הזיק הו"ל רק כחו דשור הנדחף והו"ל הדוחף רק כגורם לגבי ההיזק שנעשה ע"י הנדחף.

ולכאורה קשה דהא לעיל דף י' מבואר דאם אדם כבד נשען עליהם ועי"ז אין יכולין לעמוד חייב רק הנשען עליהם, ואם היו יכולים לעמוד כתבו שם התוס' בד"ה כגון דגם הם חייבין, משמע דהסומך עליהם ודאי חייב אע"פ שהם יכולים לעמוד ולא עמדו. וי"ל דהתם ע"י הסומך מכביד יותר ממה שבכחם לבד להזיק נמצא דלא רק כחם הזיק אלא גם כח הסומך, משא"כ באם דחפה חברתה דלא הוסיף כחה של הדוחפת יותר כח והנדחפת לבד הזיקה בכח עצמה, וכיון דפשע אין לחייב אלא את הנדחפת כשפשע בה.

אמנם בחידושי רבינו חיים הלוי בהל' יסודי התורה גבי מה שתמה עמש"כ בתוס' דאם זורקין אדם על התינוק אין יהרג ואל יעבור מחמת דשב ואל תעשה, ותמה דבאופן זה אין כלל מעשה רציחה ורק הזורק הוי הרוצח, לא משמע כמש"כ, דהא לפימש"כ יש לדון כיון דאם פשע נחשיבנו לגבי נזיקין דהוא כל המזיק והדוחף הוא רק כגורם, א"כ ה"נ לגבי מיתה בזה שנותן שיזרקוהו על התינוק הוא הרוצח. וצ"ע דלדברינו נמצא דבאופן דכח הזורק לא הוסיף מאשר אילו הנזרק לבדו הי' נופל על התינוק אין הזורק אלא כגורם, וצ"ע.

רש"י ד"ה אלא. שאכלה מיד באותה ערוגה שנפלה שם כיון דאנוסה היא בנפילה אנוסה נמי באכילתה דכיון דחזיא לתבואה תותה לא מוקמה אנפשה. אינו מבואר מאי מהני מה דהיא אנוסה דלכן יפטרו בעליה דהא מ"מ הבעלים צריכים אחרי שנפלה לשמרה שלא תאכל, ואם דהבעלים אנוסים פשיטא דלכו"ע פטורים אפילו מערוגה לערוגה.

וברשב"א בשם הראב"ד כתב דמן השמים קנסוהו, ואינו מבואר דא"כ בכל היזק כשלא ישמור נפטור אותו דמן השמים קנסוהו להניזק, וברא"ש כתב דזה לא מקרי ובער בשדה אחר כיון דהגיעה לשדה אחר שלא ע"י פשיעתו, וכן מסתמא כוונת התוס' בד"ה לא שנו.

ואפשר לבאר דהנה במעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו לעיל דף נ"ו ע"ב כתב הרשב"א דחייב אפילו ברה"ר דהוי כאילו מאכילה בידים וחיובו מדין אדם המזיק, ומסברא נראה דאז לא שייך כלל לחייב את הבעלים, דהיכא דאדם עשה ההיזק אז אין להחשיב כלל את הבעלים למזיק, [ועי' מש"כ לתמוה לעיל דף כ"ג בתוד"ה תפשוט על מה שכ' הקצוה"ח דרצה גובה מהבעלים], ואפשר דה"ה אם רוח שאינה מצויה הביא את הבהמה על הקמה, כיון שאין מתייחס ההיזק אל הבעלים נמצא דהרוח עשה את ההיזק, וא"כ כמו בהעמיד אדם נקרא דהאדם הזיק, ה"נ אם רוח שאינה מצוי' הביא את הבהמה על הקמה יש להחשיב דהרוח שאינה מצוי' הזיק את הקמה, וא"כ בנפלה דהוי אונס אז לגבי הקמה שנפלה הוי לה כרוח שאינה מצוי' הביא אותה וכל האכילה יש לייחס אל המקום שממנו נפלה דהוי הרוח שאינה מצוי', וזה מש"כ הראב"ד והרשב"א הסכים עמו דהוי קנס מן השמים, ואפשר דגם כוונת רש"י כן הוא דהוי כאנוסה ע"י הנפילה הביא אותה לשם.

אלא דצע"ק דלפי"ז צ"ל דכמו דפליגי הכא ר' כהנא ור' יוחנן אם חייב על הערוגה השני' דהיינו אם זה הכל מכח הנפילה, או דאז כבר יש לחייב הבעלים להוציאה וחייב על הערוגה השני', ה"נ נחלקו בכל מעמיד, דלר' כהנא רק על הערוגה ההיא דינו כמעמיד ולר' יוחנן על כל השדה וצ"ע. אבל התוס' דפירשו דמעמיד אינו חייב אלא כדין שן ורגל הוצרכו לפרש דאין זה שדה אחר והיינו כמש"כ הרא"ש דלגבי זה אינו כובער.

כיון דקא חזי דקריבה לה למילד איבעי לי' לנטורה. צריך טעם לחלק מהא דכותל רעוע דהוי פשיעה לענין שמא תפול אע"ג דאינו בטוח שיפול כעת, משום דעלול ליפול וה"נ עלולה להוליד. ובשלמא בהא דלעיל דף כ"א ע"ב בכותל צר, יש לחלק דהתם הוי פשיעה משום דכל רגע יכולה ליפול ואין כאן סיבה שלא יתכן לפני זה, משא"כ בלידה דכל זמן שלא יגיע זמן לידתה לא יהי' ההיזק, אבל בהא דכותל רעוע הא ג"כ לא ידוע כמה זמן בדיוק יש עוד בכח הכותל לעמוד, ובכ"ז אמרינן דחייב אם תפול דהוי לגבי זה פשיעה, ומ"ש כאן דמספקא לי'.

ואולי כותל רעוע דיוצא ממה שדרך אנשים לבנות הוי פשיעה, אבל בהמה לפני לידה אפשר דמ"מ כל הזמן אין איסור להוליכה שמא תלד, וזה מה דמספקינן דאע"ג דעלולה שתלד מ"מ אולי לא אסרתו תורה ללכת עם בהמתו הקרובה לילד. (מהדו"ק)

תוד"ה לא שנו. מבואר דכיון דעל הכניסה לחצר הניזק אינו פושע שוב א"א לחייבו על האכילה אע"פ שיודע ויכול להוציאה ולמונעה שלא תאכל, וכמש"כ הרא"ש דבעי ושילח ובער לפני שתכנס לשדה חבירו, יש לעי' לפי"ז להני דגרסי לעיל דף י"ד לזה ולזה לשוורים ולפירות דחד, ומ"מ חייב על שן ורגל כבחצר הניזק, והרא"ש גופא הביא והסכים עם גירסא זו בפ"ק סי' י"ז. ולכאורה הא לא פשע על הכניסה בחצר הניזק, וצ"ל דהתם נקרא ובער לפני שנכנס דנהי דיש לו רשות להכנס, מ"מ לכתחילה צריך להכנס ע"מ להתחייב לענין הנזק של אח"כ כשתהי' שם, משא"כ כאן דהכניסה היתה באונס.

עוד אפשר דגם לר' יוחנן הא דוקא מערוגה לערוגה, אבל מערוגה לגבי פירות תלושין מסתבר דכבר חייב, ובמיוחדת לשוורים הו"ל תמיד כלגבי דבר חדש לגמרי ושייך לחייבו שפיר. אלא דלפי"ז בשדה שיש בה ערוגות המיוחד לשניהם לשוורים איה"נ דיפטור וצ"ע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א