אור שמח/עבדים/ה

אור שמח ‏ עבדים ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

בספר תורת חיים למוהרח"ש ח"ג סימן מ"ג העלה באורך כשיטת הר"ח דחליפין מועיל לאפקועי את הקנין הממון שיש במעשה ידיו אבל לא מועיל לאפקועי איסוריה יעו"ש, ואח"ז העלה דהעבדים יתנו ממון להאפוטרופוס וכן אם יקנוס אחרים מהאפוטרופוס וישחררום יעו"ש באורך עפ"י שיטת ר"ת דמקרקש ליה זוזי יעו"ש, ונ"ב, תמוה מאוד, כיון דקנין הממון נפקע לגמרי ולכן כתב דלא שייך שטר מדמיהן ואף אם אחר יהיב ליה במתנה הוי שלו יעו"ש, א"כ פקע ליה כספא, ותו איך מצי לשחררו ע"י כסף, וכמו דמפרש הגמרא הא דרבי נתיאשתי מפלוני עבדי אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר כו' ה"ק או בכסף או בשטר והאי פקע ליה כספא, וא"כ איך שייך כאן כסף כיון דכבר נפקע השעבוד על ידי הקנין סודר שעשה האב ותו פקע ליה כספא, ובאמת לא נתברר זה הדין דרבי מפורש ברבינו ובשו"ע וזה פלא, אמנם אין חולק בסוגיא וכפי הנראה שגגה יצאה מפי השליט ודוק. ואולי זה כוון רבינו לקמן פרק ח' הלכה י"ג שכתב המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור, פירוש דכסף אינו גומר בו ואם מת האדון כו' דאע"ג דליתא במכירה מ"מ איסורא מורית ודלא כאמימר והיורש כותב לו ג"ש אבל כסף לא מועיל דפקע ליה כספא דיליה ודוק:

ד

אבל המסרס עבדו בביצים [או] (ו)החותך לשונו אינו יוצא לחירות:

פירוש אף ע"ג דלגבי מומין פסק דרוב המדבר בלשונו הוי מום לשחוט עליו וכן בסרוס בביצים פסק כר' יהודה דהוי מום לשחוט עליו במדינה, סבר דלא דמי, דשם אמר הגמרא ריש פרק על אלו מומין דכל מום ריבה וצריך לשחוט גם על מום שבסתר רק דלא מיקרי מום רע יעו"ש, לכן אמרו בדף ל"ט ע"ב דסבר ר"י דבביצים הוי מום דמינכר דכווצי או תליין, אבל כאן בעינן דומיא דשן ועין בעי שיהא האבר ששחתו אבר שבגלוי [ועיין תוס' בבא קמא צ"ח ד"ה מתיב רבא הכהו כו' דאע"פ שהשחיתו בטמון מ"מ האבר שבו הקלקול הוא בגלוי] והביצים טמונים בכיס והלשון בפה ומאי איכפת לן שההשחתה מינכר כיון שהאבר עצמו מכוסה, והא דפריך הגמרא ממומין על רבי בלשון, פירושו כיון דסבר דסירוס בביצים אע"ג דמכסין בכיס סובר דכגלוי הן לענין שחרור, א"כ בלשון טפי מנכר המום וההשחתה מלגבי ביצים ואמאי סבר סירוס ולא לשון. וכן הא דאמר כתנאי על סירוס הפירוש לבן עזאי דסבר דבלשון הוי שחרור ולא בביצים ורבי פליג, זה תליא בהך דר' יהודה ור"י אי מיחשב מום ניכר בביצים, כן הכא אם השיחות ניכר ודומה ללשון, אבל לדידן גם בלשון גם בביצים כיון דהאברים מכוסים אף ע"ג דההשחתה ניכר אינו יוצא לחירות, וזה נכון בסברת רבינו:

ה

אין יוצא בראשי אברים אלא עבדים שמלו וטבלו וכו':

דעת רבינו בזה, דעבד שנשאר בגיותו אינו יוצא בראשי אברים, אם כי דבריו מסתברים ומחוורים, מ"מ יש קצת לפקפק מהא דפריך בירושלמי פ"ק דקדושין, אמאי לא תני שקונה העבד את עצמו בג' דרכים היינו בראשי אברים ולפ"ז הא לק"מ, דעבד עו"ג הקנוי לגופו אינו יוצא בראשי אברים ולכן לא תני מידי דלא הוה בעבד כזה. אך לפי מה שהאיר עינינו הרמב"ן בחידושיו ליבמות דעבד עו"ג אינו מקבל גט שחרור דלאו בר גט הוא ולית ליה יד לקבל גט כיון דעו"ג הוא, ובשלמא בעבד דהוא כישראל גמור ומקבל גט אשה, רק שמיד רבו אינו מקבל שבמאי יוצא מרשותו דידו כידו, רק לעצמו אמרינן גיטו וידו באין כאחד דלאחר השחרור יש לו יד, אבל בעבד עו"ג שכשיקבל גט יהיה עו"ג ואין לו יד לגט כלל אפילו אחר שחרורו ואיך מקבל, [ומזה מוכח דלא כהמחנ"א דסגי ליה בהפקר דאי אפשר, דא"כ לא גרע גיטו מהפקר דשטר הקנאה בעלמא הוא ואינו צריך לשמה וכיו"ב ומאי מקשה הרמב"ן, וע"כ דלקנין איסורא היינו מה דלא מצי להתגייר בלי רצון הבעלים קנין איסור הוא ובעי גט לשמה כדין והבן] ולא מהני רק בשטר ע"י אחרים, א"כ שפיר מקשה הירושלמי דהכא קתני וקונה עצמו בשטר ע"י עצמו א"כ מיירי בעבד בר מצות ויוצא בראשי אברים. אך צ"ע עוד דאיך תירץ הרמב"ן דמיירי בשטר ע"י אחרים הא כל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי, ותי' הגמרא בקדושין כ"ג עבד בר כריתות ושייך בגיטין לא שייך בעבד עו"ג וצ"ע, ועיין בספר אבקת רוכל סימן קל"ד מש"כ בזה, ואולי מחלק הרמב"ן בין זכיה לתורת שליחות יעוין תוס' קדושין שם ודוק:

יב

הנה בירושלמי פרק שור שנגח ה"ה, אבא יוסי בן חנן כו' מה ת"ל הרה מגיג שאינו חייב עד שיכה במקום עוברה הא אם הכה על כף ידה או כף רגלה פטור כו', ר' יסא בשם ר' יוחנן עוברין אין יוצאין בשן ועין ניחא בשן ועין למה, יעוין מפרשים, ואולי צ"ל בהיפוך ניחא עין ושן למה, פירוש הא אף נולד, בשן דחלב אינו יוצא, ריב"ב כיני כו' עוברין אינן יוצאין בשן ועין של אמן, ופירשתי בחידושי עפ"י מה שפירשו בתוס' ריש פרק הפרה דבכל מקום עובר ירך אמו מכל מקום למידי דמסתברא כמו גבי טריפה דחיותא דעובר לא תלוי באמו לא מתסר ולד טריפה יעו"ש, כן סבר ירושלמי דעובר ירך אמו רק לגבי שן ועין דמה שצותה תורה לשלחו לחפשי בזה הוא כדפרש"י גיטין (דף כא) דזה משום דאינו רשאי לחבול בעבדו לכן אם חבל יצא לחירות. והנה השפחה כולה יוצאת לחירות משום שגופה הזיק ונוגע לכל גופה ההיזק, אבל להעובר מאי נפקא מיניה ליה בההיזק שהזיק לאמו וא"כ למה יצא לחירות, רק ע"צ המקרה וההזדמנות באפשרי לפעמים שירגיש העובר הרגש פנימי מעט מן החבלה שחבל באמו באיזה מקום שיהיה, אבל כיון שאנו רואים שאם הזיק להאשה במקום דלא סליק שחמא לולד ויצאו הולדות אמרינן כיון דאין זה חוק תמידי רק ענין מקרי פטרתו התורה מה שאפשר שבדרך מקרה יורגש איזה ענין וצער לולד כיון דהוא במקום דלא סליק שחמא לולד, ולזה אמר דלאבא יוסי בן חנן ה"נ אינן יוצאין בשן ועין של אמן, ולפ"ז א"ש מה שהשמיט רבינו דברי הירושלמי, דגם לענין דמי ולדות לא פסק רבינו כהך תנא וסבר כרבנן דהרה לשבח ולדות דהוי לבעל יעו"ש, ויעוין טורי זהב יור"ד סימן ע"ט בשם ה"ר פיווש יעו"ש:

אולם כעת התבוננתי, דיתכן בסוגיית הגמרא דסוף פרק האומר בקדושין דמסיק לרבנן מ"ט כו' אלא האשה וילדיה תהיה לאדוניה למה לי לכדתניא האומר לשפחתו הרי את ב"ח וולדך עבד הולד כמותה דברי ריה"ג וחכ"א דבריו קיימים כו', וזה פלא דמוקי רבנן דפליגי על ר"ש כריה"ג, ולפ"ז ניחא דגם חכמים סברי קרא דריה"ג אולם סברי דקרא מיירי ביציאות שיוצאת האשה היא השפחה בעל כרחו דאדון וכמו דמיירי קרא ביציאת עבד עברי דבשש יוצא בע"כ דאדון, וע"ז אמר בזמן שהאשה לאדוניה ולדה לאדוניה אבל בזמן שאין האשה לאדוניה אין ולדה לאדוניה, וזה בזמן שיוצאת בשן ועין בעל כרחו דאדון והיא מעוברת אין ולדה לאדוניה, אבל כו"ע אית להו להך קרא, רק דריה"ג מוקי גם במשחרר האדון מרצונו ורבנן מוקמי לה ביציאות העבד בע"כ דאדון. ומדוייק היטב לפי שיטת רבינו דפסק דלרבנן גלי בהך קרא דכל האומות המסירים נכללו בלאו דלא תתחתן וכמו שפירש בביאורי הגר"א סימן ט"ז דכן אזלא סוגיא דקדושין, וחכמים דפליגי על ריב"י בבת אשת אביו דחייב שתים אינם ר' שמעון לבד דדריש טעמא דקרא רק חכמים ג"כ, ודלא כמסקנת השמועה דיבמות וקרא דוהאשה וילדיה מוקי להך דעוברין יוצאין בשן ועין של אמן ומיושב כל פסקי רבינו כמין חומר, ועיין מש"כ בהלכות איסורי ביאה פט"ו ה"ג:

טז

עבדי צאן ברזל יוצאין בראשי אברים אם חסרן הבעל:

נראה סברת רבינו דלבתר דמסיק בסוגיא דאם היו שני כלים באלף זוז והשביחו על אלפים דנותנת אלף זוז ונוטלתן משום שבח בית אביה, תו קיימא לן דנכסי צאן ברזל דידיה הוי לגמרי רק דמשום שבח בית אביה עשו חכמים שתקנו דנוטלתן בדמים א"כ אימת קנוים לה כי נוטלתן וכמו שקונה את השבח כי יהבת דמי אז קונה אותן כן מה שמגיע לה כי גביא אותן אחר מיתה אז קניא להו ונעשה לה קנין חדש בנכסי צאן ברזל כי גביא אותן אבל כל כמה דלא גביא להו אינן שלה, וברור. ואולי לזה כוון הריטב"א, ויעוין ביאורי הגר"א או"ח סימן רמ"ו דברי נועם:

יז

והאדון אומר לא עשיתי זה פטור:

נ"ב פירוש פטור משבועת היסת דאין נשבעין היסת על קנס כמש"כ רבינו פרק א' מהלכות טוען הלכה ט"ו, ותפיסה לא שייך כאן כמו שבארתי בהלכות גניבה פ"ג יעו"ש היטב:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.