אבן האזל/עבדים/ה

אבן האזל ‏ עבדים ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

כיצד בשטר כותב לו על הנייר או על החרס הרי את בן חורין או הרי את של עצמך או אין לי עסק בך וכן כל כיוצא בזה שזה הוא גופו של גט שחרור ומוסר לו את השטר בפני שני עדים, או שהיו העדים החתומים בו ומסרו לו בינו לבינו ה"ז יצא לחירות שהרי גיטו וידו באין כאחד, אמר לו שלא בכתב הרי את בן חורין הרי את של עצמך אע"פ שהעידו עליו בב"ד ואע"פ שקנו מידו עדיין לא נשתחרר שאין העבד יוצא לחירות אלא בכסף או בשטר או בראשי אברים, והכותב לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום.

השגת הראב"ד אמר לו שלא בכתב הרי את בן חורין וכו' עד או בראשי איברים, א"א דבר זה אינו מחוור שהקנין הרי הוא ככסף מההוא מעשה דכומתא, ואין הלכה כר"ש שהכסף גומר בו עכ"ל.

הכ"מ כתב בשם הרמב"ן וז"ל ובתוס' כתבו שאפשר לומר דהכא לא בתורת חליפין הוא אלא בתורת דמים וכיון שכן אילו היה בכליו של קונה ובתורת דמים יצאה שהרי כסף גומר בה, וזה אינו בד' הרמב"ן אלא בד' הרשב"א והוסיף הרשב"א שבתוס' חזרו לומר כלשון הראשון מהא דקדושין, וזהו ממה שהביאו בתוס' שלנו להכיח מהא דאמרינן דאשה אינה נקנית בחלופין משום דבפחות משו"פ לא מקניא נפשה, ובתוס' שלנו לא נמצא מה שהביא הרשב"א מדבריהם ותירוצם צ"ע דבשלמא אם הוא מתורת חליפין שייך סברא דליהני למ"ד בכליו של מקנה ומש"ה מאן דחזא סבר משום דהלכה כר"ש, אבל מדין כסף הא ליכא למ"ד דמהני שהמקנה יתן כסף אם לא באדם חשוב וההיא אמתא לא היתה אדם חשוב, ואם היתה אדם חשוב א"כ מאי קאמר משום דהוי כליו של מקנה הא מ"ד בכליו של קונה גבי חליפין, מודה נמי דבאדם חשוב מהני מדין כסף וצריך לבאר דעתו של הרמב"ם.

ונראה לפימש"כ התוס' ריש קדושין בהא דאמר ואימא אף בחליפין דגרסינן ואשה בפחות משו"פ לא מיקניא ולא גרסינן נפשה, דהגמ' ס"ד דחליפין מדין כסף הם קונים ומשני דכיון דאיתנהו בפחות משו"פ א"כ אינם מדין כסף, וכן ביאר הרמב"ן בחדושיו, ולפי"ז יש לומר דכל הראיה דחליפין אינו מדין כסף בשביל דאיתנהו בפחות משו"פ אינו אלא לרב דסבר בכליו של קונה, אבל ללוי דסבר בכליו של מקנה ובההוא הנאה דמקבל מיניה א"כ אינו מוכח כלל דכשמקבל ממנו פחות משו"פ אין ההנאה שו"פ, איברא שהר"נ בסוגיא דאדם חשוב כתב דמה דללוי דאמר בכליו של מקנה לא צריך אדם חשוב משום דהנאת קבלת אדם שאינו חשוב אינה שו"פ ומשום דבחליפין מהני פחות משו"פ אבל באמת תי' הר"נ אינו מוכרח דהא שו"פ הוא שיעור פחות מאוד, וא"כ מאי פסקת דבאדם שאינו חשוב יש הנאה ואינה שו"פ דמאן שם לך הנאה זו שתהיה הנאה ושויה פחות מפרוטה, ע"כ נראה דאפשר לומר באופן אחר דבאמת באדם שאינו חשוב ודאי אינו ברור דיש הנאה מקבלתו, אבל בממון דמהני הודאת בע"ד מהני כשאומר שמוכר לו בעד קבלתו והוי כאילו מודה שיש לו הנאה, אבל בקדושין צריך שבאמת יתן לה כסף, וגם צריך שהעדים יראו שנותן לה הכסף ולא מהני כלל הודאתה שתודה בפני עדים שנותן לה כסף אם העדים אינם רואים, לכן בעינן אדם חשוב שידעו העדים שיש לה הנאה מקבלתו, וממילא אין אנו צריכין לומר ללוי דחליפין אינם מתורת כסף דמה דלא מהני בקדושין כשאינו אדם חשוב הוא משום דאינה ברורה הנאת הקבלה ובאדם חשוב באמת מהני קדושין.

וא"כ מבואר עכשיו שפיר דללוי דאמר בכליו של מקנה יש לומר דחליפין הוא ג"כ מדין כסף, והוא גדר מגדרי הכסף ולכן הוי מהני גם בעבד כנעני, ולכן שפיר אמר בגמ' דמה דלא עשה ולא כלום הוא משום דהוי בכליו של מקנה, ואף דבע"כ איכא נמי איסורא מ"מ לא דמי לקדושין דהא אשכחן דמהני הודאת בע"ד בשחרור עבד בגיטין דף מ' דהאומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין חוששין שמא זיכה לו ע"י אחר, וכתבו בתוס' דהוי ודאי ואפי' אם נימא דלהוציא מידי איסור עבד יהיה צריך ג"ש מ"מ מיושב דאי הוי מהני בכליו של מקנה לא הוי אמר לא עשה ולא כלום, דעכ"פ היה משוחרר מדין שעבוד, לכן אמר שפיר משום דהוי בכליו של מקנה, אבל לדידן דבכליו של קונה לא הוי חליפין מגדר כסף כלל כדאמר בריש קדושין ולא מהני בעבד, ודברי הרמב"ם מיושבים ומבוררים.

-השמטות ומלואים-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.

במה שכתבתי לעיל דמה דאמר הגמ' דחליפין א"א מתורת כסף, זהו רק לרב דבכליו של קונה, אבל ללוי דבכליו של מקנה ויש לו הנאה במה שהוא מקבל ממנו, א"כ אפשר דגם בקבלת פחות משו"פ איכא הנאה שו"פ, הביא ד' התוס' בב"מ דף מ"ז דאפשר דלוי נמי סבר אין מטבע נעשה חליפין, וכן פירי משום דבעינן קבלת דבר חשוב דומיא דנעל, א"כ ה"נ בפחות משו"פ, ועוד דהא עיקר הקנין א"א שנעשה ע"י שההנאה שו"פ דהא צריך דוקא כלי וההנאה אינה כלי, א"כ מוכרח דזה אינו מטעם כסף כיון דהוי בפחות משו"פ עכ"ד, והנה מה שהוכיח מד' התוס' זהו בדין קנין חליפין שנלמד משלף איש נעלו דבעינן דומיא דנעל, אבל אנו דנים בדין יציאת ע"כ דיוצא בכסף, ואנו דנים אם גדר קנין חליפין יש בו תורת כסף, כמו דהוי בעי בגמ' לומר שתתקדש בחליפין, וכמו שמבאר שם הר"נ דס"ד דיש בחליפין מתורת כסף, וע"ז קאמר הגמ' חליפין איתנהו בפחות משו"פ, ואשה בפחות משו"פ לא מיקניא, או לגירסת רש"י לא מיקניא נפשה, הילכך לא הוי בחליפין מגדר תורת כסף, ואשה לא מיקניא בחליפין אפי' כשיש בהחליפין שו"פ, כיון שאין חליפין מתורת כסף, וע"ז כתבתי דהוכחה זו דהגמ' אינה אלא לרב דסבר בכליו של קונה, דמזה מוכח דחליפין אינו מגדר תורת כסף אבל ללוי אם נאמר דכשמקבל ממנו גם פמש"כ איכא הנאת פרוטה, א"כ אף דבחליפין ודאי צריך דוקא קבלת כלי דומיא דנעל זהו בקנין חליפין, אבל מ"מ לא נדחה מה דהוי סבר הגמ' דחליפין יש בו גדר תורת כסף, ושמשום זה תתקדש אשה בחליפין, ולכן שפיר דאפשר שישתחרר עבד ע"י חליפין כיון דיש בחליפין מגדר תורת כסף, וזהו מה דאמר הגמ' בגיטין משום דהוי כליו של מקנה, משום דללוי דסבר בכלי של מקנה היה עבד יוצא בחליפין בכלי של האדון.

ד

כיצד בראשי אברים המכה את עבדו בכונה וחסרו אחד מכ"ד ראשי אברים שאינן חוזרין יצא לחירות וצריך גט שחרור אם כן למה נאמר בתורה שן ועין לידון מהן מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין יצא העבד בו לחירות, אבל המסרס עבדו בביצים או החותך לשונו אינו יוצא לחירות שאינן מומין שבגלוי, וכן המפיל שן הקטן אינו יוצא לחירות שהרי סופו לחזור.

או החותך לשונו, הלח"מ הקשה דבפ"ק דקדושין השוו דין יציאת עבד בראשי אברים לענין מומי בכור דשם בעינן ג"כ מומין שבגלוי, והקשו ורבי לשון לא והא אמר רבי לענין מומי בכור רוב המדבר שבלשונו וכיון שהרמב"ם פסק בפ"ז מה' ביאת מקדש כרבי דרוב המדבר שבלשונו הוי מום, וא"כ למה פסק כאן דהחותך לשונו אינו יוצא לחירות וסיים הלח"מ וצ"ע, והנה בגמ' איתא לענין פלוגתא דרבי ורבנן לגבי הזאה אמר עולא הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא מ"ט אשר יגע בו אמר רחמנא, לענין טבילה כטמון דמי מ"ט ורחץ בשרו במים אמר רחמנא מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי לא נחלקו אלא לענין הזאה רבי מדמה לה לטומאה ורבנן מדמי לה לטבילה, והקשו בתוס' במה דפריך לעיל על מה דס"ד דרבי סבר דעל לשון אינו יוצא לחירות מהא דהזה על לשונו דילמא שאני הזאה דאיתקש לטומאה, אבל לענין ראשי אברים מדמינן לטבילה ותירצו דע"כ ליכא לדמויי לטבילה דהא שן ועין הוי כטמון לענין טבילה והתוס' לא תירצו בזה אלא קושייתם דנדמה שן ועין לטבילה, אבל אכתי קשה דגבי שן ועין הא איכא כלל ופרט וכלל דבעינן מום שבגלוי, וכיון דע"כ סבר הגמ' דשן הוא יותר גלוי מלשון דהוא יותר בפנים. וא"כ עכ"פ מאי מקשי מהזאה כיון דהזאה מקשינן לטומאה ובטומאה כתיב כי יגע וכיון דלשון בר נגיעה הוא טמא וממילא מקבל הזאה ומאי ראיה לענין עבד.

ולכן סובר הרמב"ם דסוגיא מעיקרא לא הוי מחלק ולא סבר דרבי ורבנן גבי הזאה פליגי בדרשא דקרא אי מקשינן לטומאה, דסבר דבסברא פליגי אי בדין דצריך גלוי בעינן דוקא גלוי גמור שהוא תמיד גלוי או מה דלפעמים הוי גלוי נמי מקרי גלוי, ואף דשן ג"כ בפנים הפה אבל כיון דכל זמן שמדבר נראים השינים נקרא גלוי אבל לשון שאינו נראה אלא לפעמים בזה פליגי רבי ורבנן, ואף דלענין טבילה ודאי הוי סבר גם מעיקרא דא"צ ביאת מים זהו משום דגם השינים נמי א"צ ביאת מים דכתיב את כל בשרו ולא צריך ביאת מים אלא מאבראי ממש ולא במקום שנחשב גלוי, ולפי"ז שפיר הוי מדמי בגמ' דין מומי קדשים לדין יציאת עבד בראשי אברים דבתרווייהו מרבינן דין גלוי, אבל למה דמסיק עולא דרבי ורבנן לענין הזאה בקראי פליגי ולא בסברא, א"כ יש לחלק מדין ראשי אברים לדין מומי קדשים דגבי מומי בכור דכתיב פסח או עור אין חסרון ראיית העיין גלוי ממש דקלקול הראות שבעין אינו גלוי לכל אלא דמ"מ הוא קצת גלוי למעיין שניכר שהוא עור, אבל בדין ראשי אברים לא כתיב עור אלא איש כי יכה עין עבדו ושחתה א"כ הוזכרה העין שהוא גלוי לכל וההכאה הוא בדבר הגלוי ממש, ולכן גבי ראשי אברים בעינן גלוי ממש כמו שן ועין ואמרינן דלשון לא הוי גלוי, אבל גבי מומי קדשים דכתיב פסח או עור כיון דעור אינו גלוי ממש לכן אמרינן דלשון נמי מיקרי גלוי, כיון דלפעמים הוא גלוי, ובזה מבואר קושיית התוס' בבכורות דף ל"ז דגבי ראשי אברים יצא לחירות אם חרשו וגבי מומי קדשים לא הוי מום, משום דבראשי אברים אנו דנין על האבר שהכה אותו וקלקלו והאוזן הוא גלוי כמו העין, וכן כתבו התוס' בב"ק דף צ"ח, הובא בכ"מ אבל גבי מומי קדשים אנו דנין על עיקר החסרון אם הוא גלוי, ולכן לא דמי חרש לעור דעור הוא קצת גלוי אבל חרש אינו גלוי כלל.

ובעיקר ההלכה מה שפסק הרמב"ם כאן דנחתך הלשון אינו יוצא לחירות ובמומי קדשים דהוי מום הוא ודאי פשוט משום דכאן צריך לפסוק כת"ק ולא כרבי, ושם במומי בכור הוא סתם מתני' בבכורות דף מ', אלא דאנו צריכין למש"כ לבאר בטעמא דמילתא דדין ראשי אברים ודין מומי קדשים חלוקין וכנ"ל.

והנה התוס' בבכורות דף ל"ז הקשו דמ"ש דגבי יציאת עבד דילפינן משן ועין דמה הפרט מפרש מומין שבגלוי ומוכח דשן הוי מום שבגלוי וגבי בכור ניטלו שיניו לא הוי מום, וכתבו התוס' דשאני גבי עבד דגלי קרא אבל הכא שכך דרך שהשיניים נופלות מחמת זקנה לא הוי כעין פסח ועור, אבל כתבו שצריך טעם אחר דה"נ עיניו מחמת זקנה, ואם אמנם דבאמת לא דמי דשינים נופלים אצל הרוב ועינים הרוב אינם נעשים עורים אפי' בזקנה, אלא דבעיקר קושייתם נראה דאף דבגמ' בדרשא דכלל ופרט וכלל איתא בין בקדושין בין בבכורות בלשון אחד מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין, מ"מ נפ"מ גדולה בין זה לזה, דגבי שן ועין לא הצריכה תורה שיהי' הפלת שן ועין מום על העבד, אלא דכיון שהכהו וחסרו אבר והוא אבר שבגלוי יצא לחירות, אבל גבי מומי קדשים דכתיב וכי יהי' בו מום פסח או עור אנו צריכין שיהי' חסרון כזה שיהי' מום בהבהמה, וכיון שמחמת זקנה מצוי שנופלים השינים לא הוי מום, ולכן בודאי לא דמי עור למי שאין לו שינים דעור הוא ודאי מום בהבהמה ואפי' אם מחמת גודל זקנה הי' מצוי עור הוא ג"כ מום, אבל חסרון שינים לא הוי מום, עוד כתבו שם התוס' ליישב מה דחרש לא הוי מום ועבד יוצא בו לחירות משום דגבי עבד גלי רחמנא דבדבר קל חשיב מום לצאת בו לחירות ולפי"ז יהי' לדעת הרמב"ם סברות הפוכות דשן וחרש יוצא לחירות ולא הוי מום ולשון הוי מום ואינו יוצא לחירות. ולדברינו לא יתיישב בזה דמה דיוצא לחירות בשן הוא משום דהוי מחוסר אבר, אבל חרש אם לא הוי מום מחוסר אבר נמי לא הוי, אלא דבאמת החסרון בחרש אינו משום דלא הוי מום דהא חרשו נותן לו דמי כולו אלא משום דלא הוי מום שבגלוי וכמש"כ, ולשון הוי גלוי לענין מום ולא הוי גלוי לענין עבד וכנ"ל.

ובמה שהקשה הלח"מ בהל' ה' דלמה כתב הרמב"ם ראשי דדין שבאשה דהא מאי דאיצטריך למיתני הוא משום דלענין נגעים אין מטמאין וא"כ שבאיש דמטמאין בנגעים כ"ש דיוצא לחירות באמת לק"מ דשבאיש לא הוו אברים כלל ואינו יוצא בזה לחירות והוא פשוט.

-השמטות ומלואים-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.

במש"כ על מה שהעיר הלח"מ דלמה דוקא ראשי דדין שבאשה ולא שבאיש, וכתבתי דשבאיש לא הוו אברים כלל, כתב על זה דלא מצינו דראשי דדין שבאשה נחשבים לאברים, וגם לשון אינו נחשב לאבר במנין אברים, בכ"ז מבואר בגמ' דעבד יוצא בו לחירות, ועיין בתוס' רי"ד שדעתו שכל המומים הפוסלים בכהנים עבד יוצא בו לחירות אפי' פגם השפה א"כ חזינן דלא בעינן אבר ממש, וגם לא מצינו דראשי דדין שבאשה נחשב אבר יותר משל איש, אך צריך לומר דדעת הרמב"ם דבעינן מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו כמו בהל' ו' ע"ש בכ"מ, ומדעת הר"נ נראה דל"ד הני שכתב וה"ה לשאר אברים שבגלוי וכו', ולא הזכיר בטול מלאכה ודעת רש"י בד"ה יוצא דלא בעינן בטול מלאכה, ומהרמב"ם בהל' י' שכתב שהרי בטל מעשה שיניים מוכח דבעינן ב"מ והלח"מ הרכיב דעת הרמב"ם עם דעת הר"נ עכ"ד.

והנה בברייתא בדף כ"ד איתא יוצא בשן ועין וראשי אברים שאינם חוזרים, וכן כתב הרמב"ם בהל' ג' שאין העבד יוצא לחירות אלא בכסף או בשטר או בראשי אברים, ובהל' ד' כיצד בראשי אברים וכו', איברא דבלמוד הגמ' משן ועין אמר מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינם חוזרים, וכן כ' הרמב"ם מה שן ועין מומים שבגלוי ואינם חוזרים, מ"מ למה בעיקר ההלכה תני בראשי אברים, וכן הרמב"ם קבע הגדר ראשי אברים וצ"ל דעיקר דיני מומים הם כולם בראשי אברים, דאם תהי' פגימה בבשר האדם אפי' אם אינה חוזרת אינו מום, ואף דאיכא גרב וחזזית אבל זה אינו מה שנעשה בידי אדם, והנה במתני' דאהלות פ"א מ"ח תנן מאתים וארבעים ושמנה אברים באדם, ומקודם במ"ז תנן האברים אין להם שיעור, וכתב הר"ש האברים צריך שיהא בהם בשר גידים ועצמות, דבכך נחשב אבר כדמשמע בסוף פ' גיה"נ דק"ב עכ"ל, ונראה דהך דינא הוא לענין דיני טומאה, או לענין חיוב מלקות באיסורים דצריך דוקא בשר גידין ועצמות, ומשום זה לא נמנה הלשון וכן השפתים במנין רמ"ח איברים. אבל בקריאת שם אברים נוכל בודאי לקרות גם הלשון והשפתים בשם אברים, ולכן אין סתירה מה שעיקר ההלכה הוא בראשי אברים, והלמוד הוא על מומים שבגלוי שכל מה שנכנס בשם מומים שבגלוי הם באברים, ומשום זה כיון שנמנה לשון במומי בכור, ואמר בן עזאי דעבד יוצא לחירות מוכיח הגמ' דגם רבי סבר הכי כיון דסבר דהוי מום לגבי בכור.

ומה שכתב דהרמב"ם סובר דבעינן מום שבגלוי ובטל ממלאכתו וציין להל' ו' הנה בגמ' איתא דילפינן מכלל ופרט וכלל דמה הפרט מפורש מומים שבגלוי ואינם חוזרים ופריך אי מה הפרט מפורש מומים שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אלמא תניא תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא לחירות, ומשני לחפשי ישלחנו רבויא הוא, ומזה תמה הכ"מ במה שכתב הרמב"ם על תלש בזקנו שהרי בטל מעשה השיניים הקבועות באותו העצם, דהא בגמ' אמרינן דזה לא נקרא בטל ממלאכתו רק דישלחנו מרבי וכתב הכ"מ דהרמב"ם מפרש דקושיית הגמ' הוא דתלש בזקנו לא הוי מום שבגלוי שהרי העור מכסה, והנה לד' הכ"מ סובר הרמב"ם דלחפשי ישלחנו מרבי אף שאינו מום שבגלוי, אבל דבריו תמוהים דהא מקודם אמר מה הפרט מפורש מומים שבגלוי, ופריך דנימא דצריך נמי בטל ממלאכתו, ועוד דהא הרמב"ם כתב להדיא בהל' ד' דהלמוד משן ועין הוא על מומים שבגלוי ולא הזכיר בטל ממלאכתו, ואיך נאמר דסובר להיפוך דבעינן בטל ממלאכתו וא"צ מומים שבגלוי, ולפי"מ שכתב דבעינן שניהם מומים שבגלוי ובטל ממלאכתו הא זה נסתר מד' הגמ' דאמר לחפשי ישלחנו רבויא.

לכן נראה דמה שהוצרך הרמב"ם לומר שהרי בטל מעשה השיניים הקבועות באותו העצם הוא מטעם אחר דדלדל עצם בזקנו אינו חסרון עצם דהא אבר המדולדל חשיב כמבואר ולא כמו שנפרש, דהא שחיטת הבהמה מתרת אבר המדולדל ואין שחיטה עושה ניפול, ודוקא במקום שחסרון האבר עושה טריפה צריך שיהיה יכול לחזור ולחיות, וא"כ כאן גבי דלדל עצם בזקנו למה יחשב זה מום שבגלוי, ולזה כתב הרמב"ם משום שבטל מעשה השיניים הקבועות בו, והגמ' פריך שנלמוד משן ועין שהאבר שהכוהו יהי' בעצמו בטל ממלאכתו ולא מהני מה שהשיניים הקבועות בו יהיו בטלים ממלאכתם, וע"ז אמר לחפשי ישלחנו רבויא ולכן בתנאי דנלמד משן ועין לא כתב הרמב"ם בטל ממלאכתו דבאמת לא צריך לזה.

ולפי"ז לא נוכל לומר הטעם בראשי דדין שבאיש שאינו יוצא בהם משום דאינו בטל ממלאכתו, וע"כ כמש"כ דאינם אברים כלל דאין משמשין, אבל דדין שבאשה שמשמשים להנקה ודאי נקראים אברים, אלא דבמה שצריך דין אבר לא נקראו אברים כיון שאין בהם עצמות, איברא דבנגעים פ"ו מ"ז תנן עשרים וארבעה ראשי אברים באדם, וחשיב ראשי דדין שבאשה לבסוף שלא בחשבון הכ"ד, ולפי דברינו דגם דדין שבאשה נקראו אברים במה שלא צריך דין אבר אמאי לא חשיב להו, אך יש לומר דכיון דתנן מעיקרא שבאדם סתם ואח"כ איכא מחלוקת דר' יהודה אומר אף של איש, לכן לא חשיב ראשי דדין שבאשה בחשבון הכ"ד.

והנה אחר כתבי כל זה עיינתי במרכבת המשנה וראיתי שכתב על מה שכ' הרמב"ם וראשי דדין שבאשה וז"ל עלח"מ והנראה עיקר בכונת רבינו דראשי דדין שבאיש שאינם בולטים כ"כ לא מיקרי ראשי אברים ואין יוצא בו עכ"ל, ויתכן שכונתו למה שכתבתי שכיון שהדדין אינם בולטים לא מיקרי אברים, אלא שלא כתב בשביל שאינם משמשים כלל אלא לפי שאינם בולטים, אך יותר משמע דכונתו דלא מיקרי ראשי אברים, והנה גבי נגעים הא איכא פלוגתא דת"ק ור' יהודה דר' יהודה סבר דגם של איש אינם מטמאים בנגעים וקיי"ל כת"ק, והוא משום דכיון דאינם בולטים קרינן בהו לכל מראה עיני הכהן, אבל לענין שחרור אם הדדין נקראו אברים למה לא יהיו ראשי הדדין ראשי אברים, וגם בעיקר הכלל דראשי אברים צ"ע דהא הילפותא הוא על מומים שבגלוי ואינם חוזרים, וצריך לומר כמש"כ למעלה דכמו שאם תהי' פגימה בבשר האדם לא הוי מום ה"נ באבר גופו אם יהיה פגימה שלא בראש האבר לא הוי מום, ואפשר דבאמצע האבר חוזר, ורק בראשו אינו חוזר, ולענין זה לא מסתבר לחלק בין שבאיש ובין שבאשה, ולכן מיושב יותר דלא הוו אברים כלל.

יג

ובהשגת הראב"ד. עמש"כ בפי"ד מהל' חובל ומזיק הל' י"א.

יז

יציאת העבד בראשי אברים נוהג בכל מקום ובכל זמן ואין דנין בו אלא בב"ד סמוכין מפני שהוא קנס לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שיני וסמית את עיני והאדון אומר לא עשיתי זה פטור שאם יודה מעצמו אינו חייב להוציאו לחירות בלא עדים שהמודה בקנס פטור כמו שבארנו בהלכות גניבה שכל מודה בקנס פטור מלשלמו.

כתב הכ"מ דמש"כ הרמב"ם אין דנין בו אלא ב"ד סמוכים לאו למימרא דאינו יוצא לחירות אלא בב"ד סמוכים דהא כיון דקיי"ל דאם תפס ניזק אין מוציאין מידו, ועבד תפוס מעצמו לא מצי לאשתעבודי ביה אם העידו עליו עדים אלא היינו לומר אין דנין בו כמשפטו שאם הודה הרב קודם שבאו עדים לא יצא לחירות דהיינו דוקא כשהודה בפני ב"ד סמוכין, אבל בפני ב"ד שאינם סמוכים אין הודאתו הודאה לפוטרו, ומש"כ לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את שיני וכו' פטור, פי' אם נשבע האדון שלא הפיל שינו ולא סימא את עינו פטור מקרבן, דלאו כפירת ממון הוא דבהודאה נמי פטור משום דהוי מודה בקנס, אי נמי בדין תורה דאמר עד לא תקון רבנן דאם תפס אין מוציאין מידו עכ"ד הכ"מ, ודבריו תמוהים שהוציא דברי הרמב"ם מפשטן לומר דמש"כ הרמב"ם אין דנין בו אינו לומר דאין דנין בו לחייבו לשחרר אלא אין דנין בו דין מודה בקנס פטור, והוא ודאי היפוך פשטות כונתו, וגם מה שפי' דמש"כ הרמב"ם פטור היינו דאם נשבע פטור מקרבן שבועה הוא ג"כ תמוה דמי הזכיר כאן שבועה וקרבן שבועה ואין מקומן כאן אלא בהל' שבועות בפ"ז דשם כתב דין זה בהל' ב' תבעו בממון שאם יודה לו ויאמר כן הדבר לא יהי' חייב לשלם, כגון שתבעו בקנס שאין אדם משלם קנס ע"פ עצמו וכפר ונשבע ה"ז פטור משבועת הפקדון וחייב משום שבועת בטוי, והפי' הב' שכתב הכ"מ דהרמב"ם כתב מה"ת קודם שתיקנו דמהני תפיסה הוא ודאי תמוה דאין דרכו של הרמב"ם לכתוב דינים שהיו קודם תק"ח, והרא"ש בפ' א' דב"ק חולק על הרמ"ה שכתב דהוא תק"ח וכתב דהוה מד"ת ע"ש.

וראיתי להש"ך בהל' עבדים סי' רס"ז סעיף מ' במש"כ המחבר דיציאת העבד בראשי אברים נוהג בזה"ז שאם באו עדים בדבר אינו יכול להשתמש בו ויש מי שכתב שמשמתין אותו עד שיכתוב לו ג"ש, וכתב ע"ז הרמ"א וה"ה אם הודה האדון מעצמו, וכתב ע"ז הש"ך דלכאורה משמע דהודאת האדון כיון דאינה פוטרת משום דלא הודה בפני ב"ד סמוכין מהני לחייבו לענין תפיסה, והקשה ע"ז הש"ך וכתב דהודאת האדון לא מהני לחייבו כלל, ודוקא היכי דאיכא עדים מהני תפיסת העבד, ועיין בקצוה"ח סי' א' ולפי"ז פי' הש"ך דברי הרמב"ם כאן כפשוטו דכיון דליכא עדים וגם אם יודה לא יצא העבד, פטור והיינו דלא יוכל להשביעו שבועת היסת כיון דאפי' יודה פטור, ולפי"ד הש"ך מבוארים דברי הרמב"ם בסוף ההלכה אבל תחלת ההלכה אכתי אינו מבואר כלל דאיך כתב הרמב"ם דאין דנין בו אלא בב"ד סמוכין דמוכח דאפי' איכא עדים אין דנין בו דהא עכ"פ דנין בו לענין שעבוד שאינו יכול להשתעבד בו.

והנה יסוד דבר זה דגבי עבד אף שאינו יוצא לחירות בזה"ז כיון דליכא ב"ד סמוכין מ"מ אינו יכול להשתעבד בו כיון דמהני תפיסה והעבד תפוס בעצמו, כתב זה הרמב"ן בחדושיו בקדושין דף כ"ה ליישב מה שהביא הרי"ף דיני יציאת עבד בראשי אברים, אבל נראה ברור דהרמב"ם אינו סובר עיקר הך דינא ולא מהני מה שהעבד תפוס בעצמו לענין שלא יוכל להשתעבד בו, דהא פשוט דמה דמהני תפיסה בקנס אינו לומר דכבר נגמר הדין בזה דהא אינו ב"ד בעצמו דהא כתב הרמב"ן דעכ"פ לא יצא לחירות לגמרי, וצריך שטר שחרור אפי' למ"ד יוצא בשן ועין א"צ ג"ש, וע"כ דהא דקיי"ל בתביעת קנס בזה"ז דאם תפס לא מפקינן מיניה היינו דכיון דעכ"פ יש לו תביעה עליו על סך ממון זה אין ב"ד מוציאין ממנו מה שתפס כיון דמעיקר דין תורה חייב הנתבע לו בסך זה, יכול התובע לומר איני מאמינך שתשלם לי כשאזכה בב"ד סמוכין וכיון שאני מוחזק לא תוציא ממני.

אמנם הרא"ש בפ' א' דב"ק כתב על דברי הרמ"ה דמה דמהני תפיסה הוא תקנה וז"ל ולא נראה לי דלאו תקנתא היא אלא דינא הוא דמדאורייתא מחייב ליה אלא שאין דנין בבבל שיכופנו ליתן לו וכל כה"ג עביד אינש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה עד דיהיב כל מה דמחוייב ליה מדאורייתא, עכ"ל, אבל נראה דאין כונת הרא"ש דמטעם עביד אינש דינא לנפשיה הוי כאילו כבר נגמר הדין וזכה התובע בהממון דהא קיי"ל דבקנס כ"ז דלא עמד בדין לא נגמר החיוב, ולהדיא איתא הכי במכות דף ה' לענין עדים זוממין דחייבין אף דבאמת גנב טבח ומכר משום דבעידנא דמסהדי גברא לאו בר חיובא הוא, וא"כ קשה מש"כ הרא"ש דמדאורייתא מחייב ליה אלא שאין דיין בבבל שיכופנו ליתן לו, וע"כ דכונתו דעכ"פ הא יש לו דין עליו לתבעו בסך זה, ולשון הרא"ש שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו באמת אינו מדוייק, ועכ"פ איך שכוונת הרא"ש הוא אבל בדעת הרמב"ם ודאי נוכל לומר כדאיתא להדיא במכות דכ"ז דלא עמד בדין אין חיוב גמור על הנתבע, אלא דיש להתובע עליו דין תביעת קנס ומשום זה יוכל לתפוס, ועכ"פ התופס לא זכה לגמרי בהקנס כיון דלא נגמר חיובו, אלא שאין ב"ד מוציאין ממנו, ולהרמ"ה דכתב דהוא נגמר חיובו, אלא שאין ב"ד מוציאין ממנו, ולהרמ"ה דכתב דהוא מדין תק"ח ודאי יש לומר כן שלא זכה לגמרי במה שתפס.

ולפי"ז לא מהני דין תפיסה אלא לענין גוף הדבר דהיינו אם תפס מעות אין מוציאין ממנו המעות, וכן אם תפס מטלטלין כמו כלים, אבל אם תפס בהמה נראה דהגיזות וולדות הם של הנתבע והתובע צריך להחזירם כיון דאינו מגיע לו קנס אלא בכדי שיווי הבהמה והוא לא זכה בהבהמה שיהיו הגיזות וולדות שלו, אלא דבזה יש לעיין שאם נדין זה כמו גזל לאחר יאוש אין הגיזות וולדות של הנגזל, אף דלא נחת בתורת גזילה אלא בתורת תפיסה עפ"י דין מ"מ אין הבהמה ברשות הנתבע אלא ברשות התובע, אבל עכ"פ מטעם זה לא מהני כלל בעבד מה שהוא תפוס בעצמו כיון דכל שעה ושעה משועבד הוא להאדון, א"כ אף שיש לו זכות תביעה על האדון ואם יש ב"ד סמוכין יכול לתבעו שישחררו, אבל אם אין ב"ד אינו יכול למנוע ממנו מעשה ידיו דכל שעה ושעה משועבד ומחוייב הוא לו לעבוד עבודתו, ואיזה זכות יש לו לגזלו במעשה ידיו דהא אכתי עבד הוא.

והנה בפ"א דב"ק הביא הרא"ש מה שכתב הראב"ד דאם תפס מקמי הודאתו ואח"כ הודה מפקינן מיניה ולא אמרינן דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמיא, והוכיח מהא דא"ל ר' יהושע לר"ג אין בדבריך כלום שכבר הודית והרי טבי כתופס מקמי הודאה הוי שהרי גופו אצלו היה ואפ"ה לא יצא לחירות מפני הודאתו של ר"ג אלמא לאו כעדים דמיא ומפקינן מיניה, ולכאורה דעת הראב"ד ג"כ דמהני מה שעבד תפוס בעצמו והיה צריך להשיג כאן על הרמב"ם, אבל באמת אין מדברי הראב"ד ראיה דמהני תפיסת העבד לענין שלא יוכל להשתעבד בו, דהא הראב"ד בא להוכיח הך דינא גופא דלא אמרינן דע"י תפיסה כבר נגמר הדין ולא מהני אח"כ ההודאה, דא"כ למה נפטר ר"ג בהודאתו וכיון דמוכח דאכתי לא יצא לחירות דמשו"ה נפטר בהודאתו ממילא שפיר כדברינו דלא מהני תפיסת העבד שלא יוכל האדון להשתעבד בו דהא אכתי הוא עבד, והרמב"ן לא חלק שם על הראב"ד בזה אלא במה דלא מהני הודאה בזה"ז, וגם בדעת הרא"ש מוכח דאינו סובר דמהני התפיסה לגמרי שיזכה התובע מכיון שהביא שם דברי הראב"ד ומוכח שמסכים לדבריו דמהני הודאה אחר תפיסה וע"כ שלא זכה התובע בהקנס ע"י התפיסה אלא שהדבר פשוט מהגמ' דמכות שהבאנו וכנ"ל.

ובעיקר הוכחת הרמב"ן ממה שהביא הרי"ף להלכה דיני יציאת עבד בראשי אברים אף שאינו נוהג בזה"ז דליכא סמוכים, הנה להדיא כתב הרי"ף בפ"א דב"ק הא דאיתא בגמ' ואי אמר אזמינהו לדינא בהדאי לארץ ישראל מזמנינן ליה, ומוכח מזה אחת משתי אלה או דבימי הרי"ף עדיין לא היה פשוט דליכא סמוכים בארץ ישראל, או דהרי"ף סובר כשיטת הרמב"ם בפ"ד מה' סנהדרין הל' י"א שאם הסכימו כל החכמים שבא"י למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להם לדון דיני קנסות, וכבר ידוע מחלוקת הסמיכה של הרלב"ח ומהר"י בי רב, והרמב"ם היה יכול לפי"ז להוכיח כן ממה שהביא הרי"ף דין אזמינהו לדניא בא"י אלא לפי שאינו ברור שלא היו סמוכין בזמן הרי"ף ואינו מפורש הדבר הגמ' לכן כתב נראין לי הדברים, אבל להלכה להרמב"ם לשיטתו אין שום ראיה ממה שהביא הרי"ף דיני יציאת עבד בראשי אברים, וממילא נוכל שפיר לומר דהרמב"ם אינו סובר כדעת הרמב"ן דמהני תפיסת העבד בעצמו שלא יוכל האדון להשתעבד בו וכמש"כ.

-השמטות ומלואים-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.

במה שעמדתי על ד' הרא"ש בפ"א דב"ק שחלק על הרמ"ה דסובר דדין אי תפיס לא מפקינן בקנסות הוא תקנה, וכתב הרא"ש דלא תקנתא הוא אלא דינא דמדאורייתא מחוייב ליה, אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו וכתבתי מהגמ' דמכות דף ה' דאמר דאכתי גברא לאו בר חיובא, וכתב מעכ"ת ע"ז דאפי' לפימש"כ הכ"מ בדעת הרמב"ם דהיכי דחייבוהו העדים על זה שיוכל התובע לתפוס והזימום חייבים לשלם דבקל יכול לתפוס, מ"מ אם היה עליו חיוב ע"י תפיסה ובאו עדים וחייבוהו לשלם ע"י ב"ד ג"כ צריכים לשלם, וא"כ אין קושיא על הרא"ש דאף שהי' חיוב ע"י תפיסה מ"מ גברא לאו בר חיובא ע"י ב"ד, והראה לד' התוס' ב"ק דל"ג שכתבו דאע"פ שהעבד זוכה בשחרורו לאלתר, מ"מ צריכים עדים זוממים לשלם דלא חשבינן גברא בר תשלומים כל זמן שלא נודע, והביא מד' הפנ"י דאף דר"ע ס"ל דהקדישו ניזק קדוש מ"מ לענין עדים זוממים שאני עכ"ד, והנה במה שהביא מד' התוס' הנה התוס' בעצמם כתבו בסוף דבריהם דבסתם קנס לא זכה לאלתר רק בחצי נזק, משום דגלי קרא ומכרו ובשן ועין משום דגלי קרא תחת עינו, והרא"ש שם חלק על הרמ"ה דכתב בכפל ודו"ה דלא מהני תפיסה, ובעיקר מה שכתב דמסתבר דאף שהי' חייב ע"ז דמהני תפיסה, מ"מ אם חייבוהו העדים ע"פ ב"ד חייבים לשלם אין זה ברור כלל אם הי' באמת מחוייב מעיקר הדין והי' עליו חיוב בד"ש לשלם א"כ לא זממו לחייבו בחנם.

אלא דבאמת מפורש בתוס' בכתובות דף ל"ג ע"ב דבקנס אינו חייב לצי"ש קודם שנתחייב ע"פ ב"ד, וראיות התוס' בב"ק ל"ג ממה דמהני לר"ע הקדישו ניזק, ומה דיוצא בשן ועין צריך לשלם דמי עינו נוכל לומר רק דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דהוי כמו שגבאו ומהני הקדישו, וכן למ"ד יוצא בשן ועין א"צ ג"ש אמרינן דהוי למפרע כמו שכבר נשתחרר, וגם זה הוא פסק ב"ד בשעת העב"ד, אבל מה דסובר הרא"ש דמשום זה יכול לתפוס אף דאין לו ב"ד, ומשום דעביד אינש דינא לנפשיה לא נעשה ב"ד, וכדאמרינן אי תפיס לא מפקינן מיניה הא זהו אפי' לבסוף לא יהי' גמר דין בב"ד לעולם, ובזה הקשיתי שפיר דאיך יוכל התובע לתפוס מדינא כיון דאכתי אינו מחוייב קודם גמ"ד, ולכן כתבתי דכיון דעכ"פ יש דין התורה שישלם הקנס רק שאין ב"ד שיגמרו הדין, ולכן יש להתובע זכות לתפוס כדי שלא יבריח הנתבע נכסיו, רק דלשון הרא"ש שאין לו דיין שיכופנו אינו מדוייק, ואם כונת הרא"ש רק לענין חצי נזק דבזה גלי קרא הי' מיושב אבל לשון הרא"ש לא משמע כן.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.