שער המלך/עבדים/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ עבדים ה

ב

וכן

אם נתן אחד לעבד מעות על מנת שתצא בהם לחירות כו' יצא העבד לחירות כו'. כתב הרב בעל ט"ז יורה דעה סימן רס"ז סעיף קטן י' וז"ל ונ"ל אע"ג דבסי' רכ"ב אמרינן דאם נתן לה ע"מ שאין לבעליך רשות בו לא מהני ואפי"ה מהני אם אומר מה שאתה נותן לפיך ולהרמב"ם ז"ל מהני אפי' אומר מה שתרצי עשי מ"מ הכא לא מהני אלא דוקא ע"מ שתצא לחירות דשאני עבד דאין לו יד כלל בלא האדון לא בקרקע ולא בפירות כו' אבל גבי אשה ודאי יש לה יד ג"כ דהנותן מתנה לאשה קנתה הגוף רק שהבעל אוכל פירות וע"כ מהני אם אמר מה שאת נותנת לפיך כו' ע"כ לא מהני בעבד כל זה אלא דוקא באומר שיצא לחירות כו' ואף ר"ח שאינו מחלק שם ומביא ראיה מאשה לעבד היינו לכל אחד כלשונו כו' אבל לא שיועילו לשונות שאמרו גבי אשה בעבד ג"כ זה לא עלה על דעת שום פוסק אלא שבדרישה כו' ולא דק בזה את"ד והרואה יראה שדבריו מן המתמיהין ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה לשון רבינו פי"ג מהלכות זכיה דין י"ד שכתב בהדיא כדברי הפרישה וז"ל וכן אם אמר לעבד שתאכל בהן ותשתי בהן כו' או ע"מ שתצא בהם כל מה שתרצי בלא רשות אדון שלך לא קנה האדון כו' גם להפרישה ז"ל נראה דאשתמיט מיניה לשון רבינו ז"ל מדלא הזכירו על דל שפתיו וכן מבואר ג"כ מדברי התוס' פ"ק דקדושין דכ"ד ד"ה ור"א שכתבו וז"ל ועוד מייתי ראיה מההיא דפסחים כו' ומשני כגון דמקני לי' ע"מ שאין לרבו רשות בו והיינו כר"ש דלר"א הוה צריך לאוקמא שאמר לו ע"מ שתצא בו ידי פסח יע"ש הרי מבואר דבע"מ שתצא בו ידי פסח מהני וה"ה ע"מ שתאכל ותשתי וזה פשוט. ודע שמדברי רבינו ז"ל לא פורש אם הרב נותן מתנה לעבד אי קני העבד דומיא דאשה דאמרינן הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות או לא אך מדברי התוס' והרא"ש והריטב"א שם מבואר דבעבד לא קנה גם הריטב"א שם בחדושיו כתב וז"ל ויש מרבותינו שהיו סוברים לומר דכי היכי דקי"ל דהנותן מתנה לאשתו קנתה כך הנותן מתנה לעבדו קנה גוף ופירות והא ודאי בורכא היא כו' וגבי עירוב אמרי' אבל לא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו דאלמא אפי' לזכות לאחרים מיד רבו אין לו יד כו' יע"ש אלא שמה שהביא ראיה מההיא דעירוב הן דברים תמוהים בעיני דנראה דס"ל דזכיה לאחרים מיד רבו עדיפא מזכיה לעצמו וכיון שאינו זוכה לאחרים מיד רבו כ"ש שאינו זוכה לעצמו וזה ודאי ליתא שהרי אסיקנא בנדרים דפ"ח דע"י אשתו אינו זוכה אלא כשיש לה חצר באותו מבוי ומטעם דמיגו דזכיה לנפשיה זכיה לאחרינא אבל בדלית לה חצר אינו זוכה על ידה אע"ג דלעצמה זוכה אשר מבואר שזכיה לאחרים גריעה מזכיה לעצמה וכן מבואר שם בהר"ן יע"ש וצ"ע: עוד כתב הריטב"א שם וז"ל מיהו צריך תלמוד הרב שנתן מתנה לעבדו וזכה לו על ידי אחר אם זיכה בה לגמרי דומיא דאשה או דילמא אין קנין לעבד בלא רבו אפי' במתנה שזכו לו אחרים מיד רבו ומסתברא לי דבהא נמי אין קנין לעבד כו' יע"ש ומדברי המרדכי שכתב שם וז"ל משם הרב אלחנן ואם הבעל נתן מתנה לאשתו קנתה כדאמרינן פרק ח"ה ואומר הרב אלחנן דההיא יש לדחות דמזכה לה ע"י אחר דכה"ג מהני אפי' בעבד יע"ש מבואר שחולק על הריטב"א וס"ל דהרב שזיכה לעבדו ע"י אחר מהני ועיין בתוס' פרק אלמנה לכ"ג דס"ו ד"ה ועבדים מקנו עבדים שכתבו וז"ל אפי' לר"ע דאמר אין קנין לעבד בלא רבו אפי' על מנת שתצא לחירות בהם משכחת לה במפקיר עבדו שאוכל בתרומה כו' יע"ש ומדלא כתבו בפשיטות דמשכחת לה בשיזכה לו הרב על ידי אחר ש"מ דס"ל כדעת הריטב"א וכן יש להוכיח גם כן מדבריהם דהא דאמרינן מה שקנה עבד קנה רבו לאו דוקא בנכסים שקנה בעודו עבד אלא אפי' בנכסים שהיו לו מקודם שמכר את עצמו בעבד אמרינן דקנה רבו מדלא תי' דמשכחת לה עבדים שקנו עבדים מנכסים שהיו לו מקודם ועיין במוהראד"ב סי' רנ"א ודוק ובנותן מתנה לאשתו מבואר מדברי רבינו פ"ג מה' זכיה דאין בהן לבעל אלא פירות וכ"כ התוס' והר"ן והריטב"א פ"ק דקידושין אלא שכתבו שמדברי רש"י פרק בן סורר ומורה נראה דס"ל דמתנתה כמציאתה לגמרי והמרדכי שם כתב וז"ל ור"י מקורביל היה מסופק בדבר אם יתנו מתנה לאשה שמא יזכה הבעל בין בגוף בין בפירות כו' יע"ש:
ראיתי להרב דברי אמת בחלק קונטריסין ד"פ שתמה על גדולי ישראל איך אשתמיט מנייהו הא דאמרינן ס"פ מי שהיה נשוי מי שאמר לאשה נשואה נכסי לך ואחריך לפ' ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מוציא מיד הבעל כו' הרי מבואר דהנותן מתנה לאשה ל"ק הבעל אלא הפירות כדין נ"מ ומשום הכי אמרו דאם מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מוציא מיד הבעל דאם נאמר דקנה הבעל גוף הפירות א"כ אין במכירתה כלום והבעל מוציאו אף קודם שתמות כי מה כחה למכור נכסי הבעל ואפי' נצ"ב אין במכירתה כלום כ"ש בנכסים של בעל והיכי אמרו דהדר אחריך ומוציא מיד הבעל יע"ש שהניחה בצ"ע ובאמת שהדבר מתמיהא ולפי חומר הנושא מקום יש בראש לומר דההיא דאביי לדעת הני רבוותא מיתפרשא בשנתנו לה נכסים על מנת שאין לבעלה רשות בו ואביי לא חש לפרש דמסתמא כדינו מתפרשא אפי' באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בו הבעל יורש אותם כמבואר מדברי רשב"ם והרא"ש פ' חזקת ועיין בהרב נת"מ דק"א ע"א וס"ל להני רבוותא דהלכה כשמואל דע"מ שאין לבעליך רשות גרידא מהני וכדעת ר"ע ור"ש הנגיד ואפי' לפוסקים כרב דלא מהני אלא באומר מה שאת נותנת לתוך פיך יש מהראשונים דס"ל דהבעל יורש אותה וכבר הארכתי בזה במ"א ומשום הכי קאמר אביי דלכי מתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כנ"ל ובזה שאמרו דאם אמר ע"מ שאין לרבך רשות בו קנה האדון וכן באשה קנה הבעל ראיתי להריטב"א בחידושיו כתב שם וז"ל תימא היאך אפשר לומר שאם התנה עליו שלא יקנה רבו שיקנה בע"כ והרי כפל תנאו כו' ויש מפ' שהטעם מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל לפי שכל תנאי שעוקר את המעשה כו' יע"ש ועיין בהר"ן ותמיהא לי דהא קי"ל דבדבר שבממון תנאו קיים ובשלמא לרבא אמר ר"ש דס"ל שבע"מ שאין לבעליך רשות בו פליגי ר"מ ורבנן ניחא דר"מ ס"ל גבי שאר כסות ועונה דאפילו בדבר שבממון תנאו בטל אכן לר"א דס"ל דבע"מ שאין לרבך רשות בו כ"ע ל"פ דקנה הרב קשה טובא מאחר דקי"ל כר"י דבדבר שבממון תנאו קיים וכ"כ הרמב"ן ז"ל בתשו' הביאו הרב התרומות שער ד' דהנותן מתנה לחבירו על מנת שלא ישתעבדו לב"ח דתנאו קיים אע"פי שמתנה עמש"ב דבדבר שבממון תנאו קיים וצ"ע כעת:

ד

כיצד

בראשי אברי' כו' וחסרו אחד מכ"ד ראשי אברי' שאינן חוזרים יצא לחירות וצריך גט שחרור כו'. הנה מדברי רבינו ז"ל דקדק הרב בית דוד ה' עבדים סי' קצ"ד דדוקא בכ"ד אברים שאינן חוזרים הוא דצריך ג"ש מדרבנן שמא יאמרו עבד אתה כמ"ש התו' והר"ן אבל בשן ועין דכתיב בקרא בהדיא אין צריך ג"ש כלל והיינו משום דפוסק כהמכריעין לפני חכמים ועל פי זה תמה עליו מרן כ"מ שכתב שהכריע הרי"ף כמ"ד צריך ג"ש בין בשן ועין בין בשאר ראשי אברים דמשמע שגם רבינו סובר כן ואי אפשר לומר כן שהרי כתב בהדיא א' מכ"ד ראשי אברים ואלו שן ועין הן מלבד כ"ד ראשי אברים ואולי כונתו ז"ל אדרבא אפכא שהרי"ף חולק על רבינו בזה את"ד יע"ש ותמהני עליו איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דבהדיא כתב רבינו בפ"ד מה' חובל ומזיק דין י"א וז"ל כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו אין לו קנס כו' לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו כו' הרי מבואר דבשן ועין נמי צריך ג"ש דאלו למ"ד אינו צריך ג"ש נותן לו דמי עינו כדאיתא בפרק השולח וכן מבואר ממ"ש מרן בסמוך דין י"ד ובהשג' הראב"ד ז"ל שם ולפ"ז צ"ל שמ"ש רבינו לעיל בדין ג' שאין העבד יוצא לחירות אלא בכסף או בשטר או בראשי אברים לאו בחדא מחתא נינהו וזה פשוט:

ז

הכהו

כנגד עינו ואינו רואה כו' אין עבד יוצא בזה לחירות. ברייתא פ"ק דקדושין דכ"ד ע"ב ופרכינן עלה למימרא דקלא לאו מלתא היא והתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהשמיט ראשו כו' ומשני שאני אדם דכיון דבר דעת הוא אינו מבעית נפשי' כדתניא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדי"ש כו' ע"ש ונראה דכיון דמבעית את חבירו חייב לשלם את נזקו מדי"ש ה"נ גבי עבד אם רצה לצאת י"ש חייב להוציאו לחירות: האמנם תמיהא לי מילתא דלא לישתמיט לשום אחד מהפוסקים ז"ל ראשונים ואחרונים לאשמועי' דין זה גבי עבד ובר מן דין קשה לי לדעת רש"י ז"ל שכתב בפרק השוכר את הפועלים גבי אין אדם מת ומשלם דכל דבדיני שמים חייב אי תפס לא מפקינן מיניה וכן היא סברת הראב"ד ז"ל גבי אבק ריבית והרב החינוך מצוה שמ"ד ועיין בהר"ב מש"ל פ' כ"א מה' מו"ל דס"ט ע"ג (וראיתי להרב יש"ש למס' ב"ק פ"ז סי"ו שכתב דע"כ לא כתב רש"י אלא דוקא לענין קלב"מ דמחוייב הוא מן הדין אלא משום דלא קטלינן ליה בתרי קטלי ומש"ה אי תפס לא מפקינן אבל היכא שאין בו חיוב מן הדין אלא י"ש פשיטא דאם תפס לא מפקינן מיני' יעויין שם ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הראב"ד והרב החינוך ודו"ק) וכיון שכן קשה שהרי כתבו הר"ן והריטב"א וכל המפרשים ז"ל יציאת ראשי אברים דאע"ג דלא מגבינן קנסא בבבל כיון דקיי"ל דאי תפס לא מפקינן מיני' העבד הרי הוא תפוס בעצמו וא"כ ה"נ כיון דבדי"ש חייב המבעית את חברו הכא נמי אי תפיס לא מפקינן מיני' וא"כ הי"ל לומר דהעבד יוצא לחירות כיון שהעבד הוא תפוס בעצמו והי' נראה לומר דאע"ג דבדי"ש חייב ה"מ גבי מבעית את חבירו אבל גבי עבד כיון דאיכא מ"ע דלעולם בהם תעבודו אפילו מדי"ש לא מחייב והיינו שלא כתבו הפוסקים ז"ל דין זה גבי עבד אך קשה לי מהא דגרסינן בירושלמי ס"פ אלו נערות אההיא דמודה בקנס פטור וז"ל מהו שיאמרו לו צא ידי שמי' נשמענא מן הדא מעשה בר"ג שסימא את עין עבדו אתא גבי ר"י כו' ומה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא יד"ש הדא אמרא שאין אומר לה צא ידי שמים ע"כ והשתא אם איתא דכל שחייב בשאר כל אדם די"ש גבי עבד אפילו בדי"ש לא מחייב מטעמא דאיכא צורך מצוה אם כן היכא פשיט לה בירוש' דכל מודה בקנס דפטור אפילו מדי"ש ממעשה דר"ג הא איכא למימר דאע"ג דמודה בקנס חייב לצאת י"ש בעבד אפילו מדי"ש לא מחייב ומהירושלמי הלזה ק"ל לסברת רש"י ודעמיה שכתבנו שכל שחייב לצאת י"ש אי תפס לא מפקינן מיני' דא"כ אמאי הוצרכו בירושלמי להוכיח דאינו חייב לצאת י"ש ממה שלא אמר לו ר"י לר"ג צא י"ש ובפשיטות הי"ל להוכיח דאם איתא דחייב לצאת י"ש גבי עבד כיון שהוא תפוס בעצמו הרי יצא לחירות וצ"ע לעת הפנאי:
הגהות הרהג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך

מ"ש במבעית את חבירו כיון דחייב לצאת י"ש שוב אם רצה לצי"ש צריך להוציאו לחירות לפענ"ד ליתא דכיון דאינו חייב בדיני אדם א"כ אינו בכלל הפלת שן ועין דצוותה תורה להציאו לחירות ניהו דחייב לצי"ש לשלם לו נזקו במבעית חבירו אבל להוציאו לחירות לא חייב ודוק:

ט

היתה

עינו כהה כו' או סימא עין הכהה כו'. כתב הר"ן פ"ק דקדושין וז"ל ומיהו משמע לי דדוקא סמאה לגמרי הא לא"ה אע"פ שעכשיו אינו יכול להשתמש אין עבד יוצא בהן לחירות דחדא מתרתי בעי או ששנהו מנהורא בריא לאינו יכול להשתמש או מנהורא כחישא שהי' יכול להשתמש בו לסמיות עין לגמרי כו' והכי מוכח בצריכותא דעבדינן בגמר' עכ"ל. ויש לדקדק דאמאי לא הכריח הדבר מגופ' דבריית' דקתני היתה עינו כהה וסמאה ואם איתא לישמועי' רבותא אפילו כהתה עוד דבר שאינו יכול להשתמש ובגמרא עבדינן צריכותא דאם אשמועינן קמייתא משום דמעיקרא נהורא בריא והשתא נהורא כחישא אבל הכא דמעיקרא נמי נהור' כחישא לא ואי אשמועינן בתרייתא משום דסמיא לגמרי אבל התם דלא סמיא לגמרי אימא לא צריכא והשתא אם איתא דאפילו כהתה עוד דבר שאינו יכול להשתמש יוצא לחירות אכתי קשה דתרתי ל"ל למיתני וליתני חדא היתה עינו כהויה וכהתה עוד אם יכול להשתמש כו' דמהשתא מכ"ש נפקא אידך ששנהו מנהורא בריא לכחישא ואי לזה היתה כונת הר"ן ז"ל במ"ש והכי מוכח בצריכותא דעבדינן בגמרא לא הי"ל לומר הכי מוכח דהדבר מוכרח בעצמו מברייתא גופה מדלא תני חדא בכהתה עוד ואידך נפקא מכ"ש וי"ל דאכתי תרוייהו צריכי דאי הוי תני היתה עינו כהויה וכהתה עוד אם יכול להשתמש כבר כו' הו"א דוקא בעינו כהויה וסמאה לגמרי הוא דאינו יוצא לחירות כל שאינו יכול להשתמש כיון דמעיקרא נמי נהורא כחישא אבל בהכהו על עינו וכהתה אפילו יכול להשתמש בו עכשיו הו"א דיוצא לחירות כיון ששנהו מנהורא בריא לכחישא ותלמודא ה"נ דהוה מצי למעבד הך צריכותא אלא דלפום מאי דתני לה ברייתא בהכהו על עינו וסמאה נקט הך צריכותא דעדיף טפי כנ"ל. וראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל שהקש' על דברי הר"ן הללו וז"ל ויש לדקדק למה צריך בגמ' לעשות צריכות אחר דהא הני תרתי צריכי לאשמועינן דיש לחלק בין היתה כהוי' מעיקרא להיתה בריאה דבהיתה בריאה סגי בכהתה ובהיתה כהויה צריך שיסמאנה ואי לא הוה תני אלא חדא הו"א שהדין שוה בשניהם וצ"ע עכ"ל ולדידי ל"ק מידי דאם איתא דתנא לא נחית לאשמועינן בברייתא דהיתה עינו כהויה וסמאה אלא לומר דכהתה עינו כהויה בעינא שיסמאנה לגמרי ומשום דלא לטעי כאידך ברייתא דבכהתה לחוד סגי א"כ להו"ל למתני בהיתה עינו כהויה וסמאה ולאשמועינן דינא מכח דיוקא מדלא תני סמאה אלא בפרושה הו"ל לאשמעינן ולמיתני היתה עינו כהויה וכהתה עוד אפילו יכול להשתמש בו כבר אינו יוצא לחירות כיון דכל עיקרו של תנא לא נחית אלא לאשמועינן הך דינא אלא מוכרח דתנא עיקר דינא דסמאה אתא לאשמועינן דיוצא לחירות ומש"ה הוצרכו בגמרא למיעבד צריכותא דלא נפקא מקמייתא מטעמא דמעיקרא נהורא בריא כו' ונ"ל פשוט:

טז

עבדי

צ"ב יוצאין כו' אם חסרן הבעל אבל לא האשה כו'. ברייתא הובאה בפ' אלמנה לכ"ג דס"ו ע"ב ויש לדקדק לכאורה דשם אפליגו ר"י ורבי אמי במכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטל והוא אומר דמי אני נותן דר"י ס"ל דהדין עמה ור' אמי ס"ל דהדין עמו ואמרינן דתניא כוותיה דרבי אמי עבדי צ"ב יוצאין לאיש אבל לא לאשה ובתר הכי אמרינן אמר ר"ן הלכה כר"י א"ל רבא לר"ן והתניא כותיה דרב אמי אע"ג דתניא כותיה דרב אמי מסתברא מילתיה דרב יאודה משום שבח בית אביה ע"ש וכיון שרבינו ז"ל פ' בפ' כ"ב מה' אישות כר"י א"כ קשה איך פסק כאן ברייתא זו דאתייא אליבא דרבי אמי והתוספות ז"ל שם ד"ה עבדי הקשו משם הר' משה דמי לא מודה ר"י דמחוסר גוביינא וא"כ ברשותיה קאי ושיחרור מפקיע מידי שיעבוד כו' ותירץ דדייק מאבל לא לאשה דמחיים לא אצטריך דפשיטא אלא לאחר מיתה קאמרי דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו יע"ש ואי ס"ל לרבינו ז"ל כתירוץ זה הי"ל לבאר ולומר דאינו יוצא לאשה דוקא מחיים אבל לאחר מיתה יוצאין לאשה ולא להביא לישנא דברייתא דמשמע אפילו לאחר מיתה כדדייק בגמ' והתוספות ז"ל בפרק החובל דפ"ז ע"ב ד"ה מ"ט הוקשה להו כקושיא דיבמות ותיר' דשמא אותו שהביא תניא כותיה דרבי אמי היה בנאה בריה דרבא שלא היה חושבה מחוסרת גוביינא כיון דאין יכול לסלקה במילתא אחריתי א"ד יע"ש ואפשר שזה היתה סברת רבינו ומש"ה פסק ברייתא דעבדי צ"ב כפשטא אלא דדבריהם ז"ל מן המתמיהין במ"ש דאותו שהביא תניא כותיה היה ר' בנאה כו' והדבר תמוה שהרי רבה הוא דס"ל טעמא דמחוסרת גוביינא התם גבי ההיא איצטלא דמילתא ורבא גופיה קאמר לר"ן והא תניא כותיה דרבי אמי וכמו שהקשה ביבמות וצ"ע ומצאתי להריטב"א ז"ל בשיטה כ"י ישוב נכון לקושית התוספות וז"ל דהא דאמר רבא השתא היינו לבתר דאסברה ניהליה ר"ן לה"ט והיינו דקאמר ליה מסתברא מילתא דר"י משום שבח בית אביה דאפי' לר"י לא חשיבא בדידה ממ"ש אלא מדין שיעבוד על הדרך שאמרנו משום שבח בית אביה והשתא נמי אתיא ליה מתניתין דתרומה שפיר א"ד ולענין דינא נראה דלמאי דקי"ל כר"י דהדין עמה יוצאין בשן ועין לאשה לאחר מיתת בעלה וכמ"ש התוספות לפי תיר' והפוסקים ז"ל לא ביארו זה כנ"ל:

יז

יציאת העבד בראשי אברים נוהג כו' ואין דנין בו אלא ב"ד סמוכים מפני שהוא קנס. כתב מרן וז"ל מ"ש רבינו אין דנין בו אלא ב"ד סמוכים לאו למימרא דאינו יוצא לחירות אלא בב"ד סמוכים דהא כיון דקי"ל כו' אלא היינו לומר דאין דנין בו כמשפטו שאם הודה הרב קודם שבאו עדים לא יצא העבד לחירות דה"ד כשהודה בפני ב"ד סמוכים כו' הנה מדברי מרן מבואר דהא דקי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור היינו נמי בקנס דיציאת ראשי אברים וכן נראה ג"כ דעת הר"ן ז"ל שכתב בפרק השולח על מ"ש הרי"ף שם דקי"ל כר"מ דיצי' דצריך ג"ש וז"ל וי"ל דאע"ג דאין דנין דיני קנסות הא אסי' פ' א"נ דאי תפס לא מפקינן מיניה הכא הרי העבד תפוס בעצמו כו' ועדיף ליה טפי לעבד כשאין דנין ד"ק לפי שאין האדון יכול להפטר שהרי מודה בקנס אינו פטור עד שיודה בב"ד כו' יע"ש ובודאי שמ"ש דמודה בקנס אינו פטור כו' ע"כ בבאו עדים אח"כ מיירי דאי בשלא באו עדים כלל אפילו בז"הז דליכא ב"ד סמוכים פשיטא דפטור שהרי הודאה בב"ד בז"הז כהודאה חוץ לב"ד דמי ובהודאה חוץ לב"ד מבואר בפרק מרובה גבי ההיא דר"א שסימא את עין עבדו דבשלא באו עדים כלל פטור וכן כתב הרב ש"ך ז"ל י"ד סי' רס"ז ס"ק נ"ב דכל דלא באו עדים כלל אין העבד יוצא לחירות אפי' בזמן הזה בהודאתו ודלא כהסמ"ע סי' א' ס"ק י"ח שכתב דאפילו בדליכא עדים העבד יוצא לחירות דהודאת בע"ד כק' עדים דמי אלא דלא מיפטר משום מודה בקנס כיון דליכא ב"ד דליתא ומהתימא עליו דבדרישה ס"ס שמ"ח כתב כן בהדיא והכריח הדבר ממה שכתב הטור ז"ל סימן נ' דאם הודה החובל שחבל פטור ולא חילק בין היכא דאיכא ב"ד לבזמן הזה דליכא ב"ד יע"ש וא"כ מבואר שדעת הר"ן ז"ל דאפי' בקנס דיציאת ראשי אברים אמרינן דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור בזמן דאיכא ב"ד סמוכים וכמ"ש מרן ז"ל וכיון שכן יש לתמוה שהרי בפ"ב מה' גניבה דין ט' פסק רבינו ז"ל וז"ל מי שהודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור כו' כיצד הודה בב"ד שגנב ואח"כ באו עדים פטור שהרי חייב עצמו בקרן אבל אם אמר לא גנבתי שפטר את עצמו מן הכל כו' וחזר ואמר בב"ד טבחתי או מכרתי אם באו עדים אח"כ שטבח או מכר משלם שהרי פטר עצמו מכלום ע"ש ומבואר הוא בסוגיא דפרק מרובה דפסק כרב המנונא ור"י דאמרי הכי התם וכן פסק הרי"ף ז"ל שם וכ"כ ה"ה יע"ש וא"כ ביציאת ראשי אברים ג"כ כיון שפוטר עצמו מכלום משמע ודאי דבאם באו עדים אח"כ דחייב דומיא דהודאה דטביחה וכן נראה שהוא דעת הריטב"א ז"ל בפ"ק דקדושין דכ"ד שכתב וז"ל וי"ל דאע"ג דלא מגבינן קנסות הא קי"ל דאם תפס לא מפקי' מיניה כו' ואע"ג דמודה בקנס פטור התם הוא כשמודה בב"ד סמוך כו' וכ"ש דקי"ל דהודה ואח"כ באו עדים חייב כו' יע"ש ואם הדברים כפשטן הם מן המתמיהין דאיך כתב דקי"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מאחר דרב המנונא ור"י ורב אשי ס"ל כרב ואמרי' עלה דמתני' וברייתא דייקא כותיה פשיטא דקי"ל כרב ולא כשמואל וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והסמ"ג וכ"כ התוס' בר"פ המפקיד דלא קי"ל כשמואל משום דר"י קאי כותיה אלא מבואר שכונתו ז"ל דגבי קנס דיציאת ראשי אברים כיון דפטור עצמו מכלום קי"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב וכרב המנונא ור"י דס"ל הכי ודלא כר"ה דס"ל בפרק מרובה דאפילו בקנס דיציאת ראשי אברים פטור זו הנראה אמת בכונתו ז"ל. ומעתה יגדל התימא על מרן והכ"מ והר"ן ז"ל שכתבו דיציאת ראשי אברים מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור וכן ראיתי להרב מש"ל ז"ל שם בפ"ב מהלכות גניבה שכתב דלמאי דקי"ל כרב המנונא וכר"י מודה בחצי נזק למ"ד קנסא או מודה ביציאת ראשי אברים דעבד ואח"כ באו עדים חייב וראיתי לו שם שתמה על זה וז"ל ולפי זה יש לתמוה מהא דאמרינן בפרק שבועת העדות דל"ג אבעייא להו משביע עדי קנס ואליבא דמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מהו כיון דאלו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפר ליה א"ד השתא מיהא לא אודי ת"ש משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק והא חצי נזק קנסא הוא כמ"ד פלגא נזקא ממונא (שפט) ולפי מ"ש מאי פריך מחצי נזק הא ח"נ אפי' אי הוה מודה לא מיפטר כיון שפוטר עצמו בהודאתו שהיה יודע דהמודה בקנס פטור ומש"ה הודה והנראה אצלי בזה דסוגיא דשבועות אתיא אליבא דשמואל דס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מיד וס"ל דרבנן וראב"ש פליגי בהכי וס"ל כראב"ש ומוכרח הוא מדאמרינן אליבא דראב"ש לא תיבעי לך כו' ואי אליבא דרב ל"פ רבנן וראב"ש במודה בקנס דלכ"ע פטור כדאיתא במרובה וכל מה שכתבנו הוא ליישב ההיא דשבועות אך יש לתמוה על רבינו דכאן פסק כרב וכרב המנונא ובפ"ט מהל' שבועות פסק דמשביע עדי קנס פטורין משבועת העדות ולפמ"ש הוא תרתי דסתרן אהדדי וצ"ע א"ד ז"ל והנה מ"ש הרב ז"ל ליישב דההיא דשבועות אתיא אליבא דשמואל דס"ל דמודה בקנס חייב לא ידעתי מי הגיד לו רז זה דשמואל פליג אדרב המנונא ור"י בהא דהא ודאי איכא למימר דשמואל נמי ס"ל כר"ה ור"י דאפי' לרבנן דראב"ש דס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור היינו דוקא באו' גנבתי דמחייב עצמו בקרן אבל בהודאה דטביחה הואיל ופוטר עצמו מכלום לכ"ע חייב אלא דשמואל משום דס"ל כראב"ש קאמר דמודה בקנס חייב ואפי' בהודאה דגניבה אבל בהודאה דטביחה ה"נ דס"ל דלכ"ע חייב דהא ודאי הא עדיפא לן למימר מלומר דרב ושמואל פליגי בתרתי והי"ל להרב ז"ל ליישב על אופן זה דסוגי' דשבועות אתיא כרב הונא אליבא דרב דלא ס"ל הכי מדאקשה עליו מההיא דר"א דסימא את עין עבדו גם מה שהק' על רבינו ז"ל דפסק דהמשביע עדי קנס פטור דהוי תרתי דסתרן קשה טובא לכאורה דאדק"ל על רבי' ז"ל תיקשי לי' דר' יוחנן אדר' יוחנן דבפרק מרובה אמרינן דר"י ס"ל דבהודאה דטביחה כיון שפוטר עצמו מכלום לכ"ע חייב ובפ' שבועת העדות דל"ד אמרינן מאי בינייהו בין ר"א ור"ע איכא בינייהו משביע ע"ק לר"א חייבין לר"ע פטורין ולר"י דאמר התם משביע ע"ק פטורין מאי א"ל איכא בינייהו משביע עדי קנס הרי דר"י ס"ל משביע עדי קנס פטורין אע"ג דאיהו ס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב כל שפוטר עצמו בהודאתו והנראה דלר"י לא תיקשי לן דאע"ג דמודה בקנס חייב אפ"ה ס"ל לר"ע דפטור דגזירת הכתוב היא דממעטינן לי' מקרא דכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה יש מאלה שהוא חייב ואדלעיל אמרינן אליבא דראב"ש ל"ת לך היינו משום דאכתי לא שמיע לי' לתלמודא הך ברייתא דר"ע אמנם לבתר דשמיע לן ה"נ דאפילו לראב"ש איכא למימר דפטור ממעוטא דלאחת מאלה ותדע שהרי לר"י הגלילי אמרינן התם בסמוך דמשביע עידי קנס דאונס ומפתה פטורין משום דלא אשכחן בהו ראיה בלא ידיעה הרי דאע"ג דעדי אונס ממון גמור הוא משום קרנא דביה ואפי' הכי מעטנהו קרא אמנם לרבינו קשה טובא שכתב בפ"ט וז"ל וכן ע"ק פטורין מפני שאם קדם הנתבע והוד' זה מעצמו יפטר מלשלם ואע"פ שבאו העדים אח"כ והעידו כו' הנה מבואר דס"ל דטעמא דמשביע ע"ק פטור הוא משום דאלו הודה היה פטור והא ודאי עקתא היא כיון שהוא ז"ל פוסק כר"י וכרב המנונא דהודאה דטביחא לא חשיב מודה בקנס ומ"מ אי לזה כוון הרב ז"ל לא הי"ל לסתום הדברים ולהקשות ממה שפסק דמשביע ע"ק פטורין כיון שדין זה דמשביע ע"ק דינא יתיב ואפי' אליבא דר"י וכמ"ש ולא הי"ל להקשות אלא מהטעם שכתב רבינו שם מעיקר דינא. ועל פי האמור מקום אתנו ליישב דברי מרן הכ"מ שכתב שם בדין ה' וז"ל משביעכם אני שתבואו ותעידו שיש לי ביד פ' כו' וכן אם השביעם שיעידו שאנס פ' בתו כו' בפרק שבועת הפקדון שנינו אנסת ופתית את בתי כו' א"ל אע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם בושת ופגם ע"פ עצמו ולמד רבינו משם לשבועת העדות עכ"ל ודבריו ז"ל מן המתמיהים דלמאי אצטריך ללמוד משבועת הפקדון הא בשבועת העדות גופיה תנינן לה לכולהו בבי דמייתי ר' ואמרינן עלה בגמ' דטעמייהו דהני משום ממון דאיכא בהדייהו כבר תמה עליו הרב מש"ל ז"ל שם והצריכו עיון אכן לפמ"ש נראה ליישב דבריו שהוצרך מרן ז"ל לההיא דשבועת הפקדון משום דהיה מקום לומר דלפום מאי דמסיקנא אליבא דר"י דר"א ור"ע פליגי במשביע ע"ק דלר"י פטורין מקרא דלאחת מאלה ולר"א חייבים איכא למימר דע"ק בכל גוונא מיעטינהו רחמנא לר"ע ואפילו היכא דאיכא ממון בהדייהו שהרי ע"ק ממונא קא מפסדי ליה כיון שלא הודה ומה גם לדעת ר"י וכל הני דס"ל דמודה בקנס חייב כל שפטר עצמו מכלום דממונא ודאי מפסדי ליה ואפי"ה מיעטינהו רחמנא ואם כן ה"נ היכא דאיכא קרן בהדייהו מיעטנהו רחמנא דכל דאיכא קנס בהו פטירי וריהטא דשמעתתא התם מוכחא הכי מדאמרינן התם ש"מ משביע ע"ק לר"י הגלילי פטור ומשמע דר"י הגלילי בהא כר"ע ס"ל דאל"ה נמצאו ג' מחלוקת בדבר דלר"א משביע ע"ק גרידא חייבין ולר"ע פטורין כל דליכא קרן בהדייהו ולר"י הגלילי אפילו עדי קנס דאונס ומפתה דאיכא קרן בהדייהו פטורין ולא הי"ל לתלמודא לומר משביע ע"ק סתם כלישנא דאתמר לר"ע אלא הי"ל לפרש ולומר משביע עדי אונס אלא מוכח דלר"ע משביע ע"ק דאונס נמי פטורים ממיעוטא דקרא ומתניתין דפרק שבועת העדות דקתני משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שאנס פ' את בתי כו' אתיא כר"א דס"ל דמשביע ע"ק חייבין ולאו משום דאיכא קרן בהדיה וכי מוקמינן לה התם בח"נ צרורות ות"כ ואונס משום קרנא היינו משום דאכתי לא שמיע לן הך ברייתא דר"א ור"ע דפליגי בהא אליבא דר"י אמנם למאי דמסיקנא דמשביע ע"ק פלוגתא דר"א ור"ע מתני' אתיא כר"א ולעולם דר"ע אפילו בדאיכא קרן פטורין להכי הוצרך מרן לומר שהוציאו רבינו מההיא דשבועת הפקדון דקי"ל כרבנן דר"ש דחייב מפני הקרן שבו דמה"ט נמי איכא למימר דשבועת העדות דחייבי ומיעוט' דלאלה לא אתא אלא לע"ק גרידא אבל היכא דאיכא ממון בהדי' מסתברא דלא מיעטיה קרא לר"ש כיון דבשבועת הפקדון נמי חייבים איכא למימר דאהני מיעוטא דלאחת מאלה לע"ק גרידא ואהני ג"ש דתחטא תחטא לע"ק דאונס ומפתה דחייבים זה הנר' אצלי אמיתות דברי מרן הקדוש ז"ל ודו"ק:
וליישב דברי רבינו ז"ל היה גם כן נראה לומר שמה שפסק דהמשביע עדי קנס פטורין מיירי בכי האי גוונא שאמר להם משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שיש לי ביד פ' ת"כ ותשלומי דו"ה שגנב ממני והעדים אומרים שלא גנב אלא גזל שעל הגזל אינו חייב אלא קרן בלבד ונמצאו שלא באו להפסיד ממנו אלא ת"כ בלבד וכן נמי בתשלומי דו"ה מיירי בכה"ג שהעדים אומרים שגנב אבל לא טבח ומכר דמהשתא שייך שפיר למימר שהן פטורין מטעמא שאם קדם הנתבע והודה שגנב וטבח ומכר יפטר מלשלם מכיון שהוא מתחייב בהודאתו על הקרן ואע"ג שסתם רבינו לומר משביע ע"ק פטורין דמשמע דמיירי בכל גוונא י"ל שסמך אמ"ש בה' גניבה דע"כ מיירי בכה"ג שמתחייב עצמו בהודאתו כנ"ל. ודע דבפ' שור שנגח דו"ה ד"מ פרכינן התם אברייתא דקתני שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמים ח"נ ושואל משלם ח"נ ונימא ליה אי תם הוה מודינא ומיפטרנא כו' ולכאורה ק' שהרי ח"נ פוטר עצמו בהודאתו מכלום הוא ולכ"ע בכה"ג מחייב וצ"ל דסוגיא דהתם אזלא כר"ה דפ' מרובה דלא ס"ל לחלק בהכי אמנם לרב המנונא ור"י דקי"ל כוותייהו מודה בקנס דח"נ מיחייב ואולם ראיתי לה"ה ז"ל שכתב בפ"ב מה' נ"מ דין ח' אמ"ש רבינו שם וז"ל כל המשלם יתר או פחות כגון ת"כ או חצי נזק הרי זה קנס ואין חייבים קנס אלא ע"פ עדים אבל המודה בכל קנס מן הקנסות פטור כתב ה"ה וז"ל ומ"ש והמודה בכל קנס כו' בשלא באו עדים עד אח"כ הוא על דרך שיתבאר פ"ג מה' גניבה ע"כ אשר מבואר מדבריו דס"ל דבח"נ אמרינן מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור והוא תימא שהרי ח"נ פוטר עצמו מכלום הוא ומהיותר תימא מ"ש ע"ד שיתבאר בה' גניבה שהרי מההיא דה' גניבה מבואר דאפי' באו עדים אח"כ שהודה חייב מידי דהוי אהודאה דטביח' והיה נר' ליישב דס"ל לה"ה דמודה בקנס דח"נ הוי כמודה בגניבה מטעמא דכיון שדעת רבינו דמודה בקנס דח"נ נשתנה דינו מדין מודה בשאר קנסות דאלו בשאר קנסות אפי' תפס מפקינן מיניה ובח"נ אי תפס לא מפקינן מיניה וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל כמ"ש ה"ה בפ"ט מה' הנז' דין ו' יע"ש א"כ חשיב שפיר מתחייב בהודאתו כיון דאלו תפס לא מפקינן מיניה וכיון דמהניא ליה הודאתו לענין אם תפס חשיבא נמי הודאה למיפטריה בקנס ובהכי ניחא נמי ההיא דפ' שבועת העדות דאקהי אקהתא הרב מש"ל ז"ל כנ"ל: ועל פי כל האמור מישבא לי מאי דק' טובא על רבינו ז"ל שכתב בפ' כ"א מה' עדות דין ד' וז"ל העידו שסימא את עינו ואח"כ הפיל את שינו והוזמו ונמצא הדבר בהפך שהפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו משלמין דמי עין לעבד יע"ש ודבריו ז"ל מבוארים בפרק מרובה דמוקי לה אביי לבריית' בדאפכינהו ואזמינהו אך הדבר הקשה דהתם פרכינ' עלה אי דלא עמד בדין אכתי דמי כוליה עבד בעי שלומי דאכתי גברא לא מחייב אלא בעמד בדין ופרש"י וז"ל כשעמד בדין על החבלות הללו ע"י עדים בב"ד אחר וחייבוהו להניח העבד דהשתא אי קאתי בעלים קמן הוא לא מהני ליה הודאה כו' ואתו סהדי אחריני ואפכינהו ואמרו לא חייבוהו ב"ד אלא דמי שן כו' יע"ש וכיון שכן יש לתמוה אמאי השמיט רבינו ז"ל אוקמתא זו והו"ל לפרושי שהעדים מעידים שחייבוהו ב"ד לשלם דמי עין ואולם על פי האמור יש ליישב דבריו שרבינו ז"ל מפרש כפרש"י ז"ל דפי' דמאי דפרכינן אי בשלא עמד בדין כוליה עבד בעי שלומי כו' היינו מטעמ' דאי הוה בעי הוה מודה בבי דינא ומיפטר דמודה בקנס פטור כו' יע"ש ושלא כפי' התוס' שם וכיון שכן ע"כ דסוגי' זו לא אתיא אליבא דר"ה דס"ל דמודה בקנס דיציאת ראשי אברים אע"ג דפוטר עצמו מכלו' פטור אכן לדידן דקי"ל כרב המנונא וכר"י מתוקמא ברייתא שפיר אפי' בשלא עמד בדין כנ"ל נכון ליישב דבריו ז"ל ודו"ק:
ודע דבפ' השולח דמ"ב ע"ב אמרינן התם איבעי' להו עבד שמכרו רבו לקנס מהו תבעי לר"מ ע"כ ל"ק ר"מ אלא בפירות דקל דעבידי דאתו ודאי אבל הכא מי יימר דמינגח ואת"ל דמינגח ממאי דמשלם דילמא מודה ומיפטר כו' והנר' ודאי דמאי דאמרו ואת"ל דמינגח היינו בעדים דאי בדליכא עדים היינו קמייתא ומאי האי דקאמר דילמא מודה כו' אפי' בכופר נמי אינו משלם כיון דליכא עדים וכ"כ רש"י ז"ל שם דילמא מודה בב"ד קודם העדא' עדים כו' והדבר מוכרח כמ"ש וכיון שכן קשה שהרי קנס דעבד פוטר עצמו מכלום ולכ"ע מחויב וצ"ל דסוגי' אתיא ג"כ אליבא דר"ה דלא ס"ל לחלק בהכי דלא כהלכתא. האמנם הדבר הק' למה שכתב ה"ה בפ' כ"ג מה' מכירה דין ג' וז"ל וכבר דקדקו המפרשים למה אינו מכור הגוף לפירותיו ויש שתי' דכיון דאיכא תרי מי יימר דמינגח ואת"ל דמינגח דילמא מודה ומיפטר אינו כגוף לפירותיו עכ"ד והדבר תמוה דלמאי דקי"ל כרב המנונ' וכר"י אפי' מודה נמי לא מיפטר כיון דפוטר עצמו מכלום אחר כל הרשום בכתב ראיתי בשיטה מקובצת למס' קמא הנדפסת מקרוב כתוב שם בפ' מרובה משם המאירי וז"ל כבר ביארנו שיציאת ראשי אברים קנס הוא מעתה מי שבא בב"ד והודה שסימא את עין עבדו לא יצא לחירות ואם באו עדים אח"כ יצא שהרי פוטר עצמו מכלום בהודא' זו ויש חולקים בזה שלא לומר טעם זה אלא בגניבה ולמדוה ממה שלא השיבו כן במה שהקשה על רב ממעשה דר"ה כמו שבא בסוגיא זו כו' עכ"ד והנה שדעת מרן וה"ה ז"ל כדעת יש חולקים הללו שכתב המאירי ז"ל דדוקא בגניבה איתיה לה"ט ומשום דכיון דאמר לא גנבתי ובאו עדים אח"כ שגנב איכא למימר דמחמת יראה הוא מודה שמא יבואו עדים ויכחישוהו כמו שהכחישוהו על הגניבה ואע"ג דלרבנן דראב"ש אפי' בראה עדים ממשמשים ובאים ס"ל דמודה בקנס פטור ולא אמרינן דמחמת יראה הוא מודה התם שאני דכיון דמתחייב עצמו בקרן בהודאתו אמרינן דודאי משום בעיתותא דעדים שמא יבואו לא הי' מתחייב עצמו בודאי על הקרן משא"כ כשפוטר עצמו מכלום בהודאתו דודאי אמרינן דמחמת יראה הוא מודה כיון דבהודאתו אינו מפסיד כלום ומעתה פסק רבינו ז"ל במשביע ע"ק שפטורין כפשטיה מתפרשא ואין צורך למה שדחקנו לעיל ואולם לא פירש בדברי המאירי ז"ל לדעת יש חולקים הללו סוגי' דמרובה היאך מתפרשה לדעתם דא"כ מאי האי דאמרי' התם אמר רבא קפחתינהו לסבי דבי רב דהא ר"ג פוטר עצמו מכלום הוה וקאמר ליה רב לר"ה ולא משני ליה ומאי קו' הא ע"כ ל"ק רב המנונא אלא דוקא בגניבה ומהטעם שכתבנו והנראה אצלי ליישב דעתם ז"ל דס"ל דודאי לפום קושטא דמילתא עכ"ל דרב המנונא ל"ק הכי אלא בגניבה אבל בשאר קנסות אע"פ שפוטר עצמו בהודאתו אפ"ה פטור ומשום דאל"כ ק' לרב המנונא אידך ברייתא דקתני התם אין בדבריך כלום שכבר הודית ודייקי' מיניה התם דס"ל כרב דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דפוטר עצמו בהודאתו ורבא גופיה דאקשיה לרב המנונא מדקאמר ליה ר"ח לר"ה ולא משני ליה אדקשי' ליה מדלא משני לי' ר"ה טפי הוה לי' להקשות מהך ברייתא אלא ע"כ דס"ל דרב המנונא לא קאמר אלא דוקא בגניבה מכח הך ברייתא אלא דהיינו דק"ל לרבא דאם איתא דיש לחלק בגניבה בין היכא שפוטר עצמו מכלום להיכא דמתחייב בהודאתו ה"נ הי"ל לר"ה לחלק ג"כ ביציאת ראשי אברים ולומר דכיון שפוטר עצמו מכלום לא אמרינן מודה בקנס פטור ואפי' בשאר קנסות כיון דר"ה לא שמיע לי' אכתי אידך ברייתא דקאמר אין בדבריך כלום שכבר הודית דמכח ההיא ברייתא הוא המכריח להו לחלק בהכי אמנם ר"ה דלא שמיע לי' ההיא ברייתא אמאי לא משני הכי אלא מוכרח דר"ה לא שמיע לי' לחלק בהכי כלל בין היכא שמתחייב בהודאתו להיכא דפוטר עצמו ואפי' בגניבה כנ"ל נכון: ואם כנים הדברים לייחס דעת רבינו ז"ל כדעת יש חולקים שכתב המאירי ז"ל הדרן לקמייתא דק' טובא למ"ש רבינו בפכ"א מה' עדות בהעידו שסימא את עין עבדו כו' שהשמיט אוקמתא דאמרי' עלה בגמ' דמוקמי לה שעמדו בדין והנראה אצלי ליישב דבריו דלפי מה שראיתי להריטב"א ז"ל בחידושי גיטין פ' השולח דע"ב ע"ב אההיא דאבעייא לן התם מעוכב ג"ש יש לו קנס או אין לו קנס ואתינן למיפשטא מברייתא דקתני יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ודחינן דילמא כמ"ד א"צ ג"ש כתב וז"ל והא ודאי בשלא עמד בדין הוא דאי לכשעמד למאי דדחי דאתי' כמ"ד א"צ ג"ש אטו צריך לומר דאם הפיל את שינו ועמד בדין דישראל גמור הוא ויהיב לי' דמי עינו והשתא ק"ל אמאי דהא קי"ל דאין אדם זוכה בקנס אלא עד שעת העמדה בדין וליכא למימר דה"ד בקנס דמחוסר גוביינא אבל בזה איהו זוכה לאלתר בנפשיה דזה אינו דאפי' בקנס זה משמע התם במרובה דלא זכי עד שעת העמדה בדין כו' ואוקמינן לה התם בדאפכינהו ואזמינהו ומקדמי אקדומי ואפ"ה מקשינן אי דלא עמד בדין כוליה עבד בעי שלומי כו' אלמא דאפי' בקנס זה אינו זוכה עד שעת העמדה בדין כו' יע"ש ואפשר דלרבינו ז"ל קשיתיה קו' הריטב"א הלזו ומכח זה הוכרח לומר דסוגי' דפרק השולח דפליגי אסוגי' דמרובה וס"ל דבעבד כיון שהוא תפוס בעצמו לא בעינן העמדה בדין ופסק רבינו כסוגיא דפרק השולח כנ"ל:
אחר כל הדברים האלה ראה ראיתי למוהרש"ל ז"ל יע"ש פ' מרובה סי' פ"ו שהאריך לפלפל בענין זה והוקשה לו מההיא דמשביע עדי קנס כמו שהקש' הרב מש"ל ז"ל ומכח זה כתב לחלק דדוקא בגניבה הוא דאמרינן הכי דכל שפוטר עצמו בהודאתו מחייב וכדעת היש חולקים שכתב המאירי ז"ל וטרח ליישב סוגיא דמרובה דקא' רבא קפחתינהו לסבי דבי רב כו' וכתב דג' מחלוקות בדבר דלרב המנונא כל שפוטר עצמו בהודאתו אפי' בשאר קנסות חייב ולר"י ור"ה דוקא בגניבה מחייב אבל בשאר קנסות אמרינן דמודה בקנס פטור אפי' היכא שפוטר בהודאתו ולרב בכל גוונא מחייב יעש"ב ואין זה משמעות סוגית הגמ' כלל דמשמע התם דרב המנונא ור"י בחדא שיאטא אזלי וכן נוטין דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל שהביאו הא דרב המנונא ור"י וגם ה"ה כתב דהלכה כרב המנונא ור"י אשר מבואר מדבריהם דס"ל דלא פליגי בהכי כלל והיותר נכון ליישב ההיא דרבא ע"ד שכתבתי עוד ראיתי לו שהביא דברי ה"ה דפ"ב דנ"מ והוכיח שדעת ה"ה ז"ל דכל שפוטר עצמו בהודאתו אפי' בשאר קנסות חייב וזה גרם לו שנזדמנה לו נוסחא אחרת בדבריו שלא הי' כתוב תיבת עד וכן ראיתי בנוסחא שבספר מגדל עוז כתוב שם בשלא באו עדים אח"כ כו' בלתי תיבת עד אמנם הנוסחא העיקרית כנוסחתינו בדפוס אמשטרדם והדברים מוכרחין ממ"ש ה"ה בפכ"ג מה' מכירה כמ"ש לעיל ודוק גם מה שהכריח שדעת הסמ"ג ז"ל לחלק בין גניבה לשאר קנסות ממה שפסק בלאוין רמ"א דהמשביע ע"ק פטורין נראה דלא מכרעא כלל דהסמ"ג השמיט הטעם שכתב רבינו ולא כתב אלא דינא גרידא ואיכא למימר דהיינו משום דפסק כר"ע דמיעטה קרא מדכתיב לאחת מאלה וכמו שכתבנו לעיל כי היכי דלא תיקשי דר"י אדר"י כנ"ל: הכלל העולה ממ"ש שדין זה במחלוקת הוא שנוי שלדעת הרמב"ן והריטב"א בפ"ק דקדושין כל שפוטר עצמו אפי' בשאר קנסות מחייב וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל בהדיא שהביא הנ"י ז"ל בפרק מרובה ואכתבנו בסמוך וכן הוא דעת הנ"י ז"ל פ"ק דב"ק ולדעת הר"ן פרק השולח וה"ה ז"ל פכ"ג מהלכות מכירה דוקא בגניבה הוא דמחייב אבל בשאר קנסות פטור כנ"ל והיכא דראה עדים ממשמשים ובאים והודה בקנס זו מחלוקת ת"ק וראב"ש בפרק מרובה דלת"ק חשיב הודאה למיפטריה ולראב"ש לא חשיב הודאה משום דמחמת בעיתותא דעדים הוא דהודה והנראה ודאי דקי"ל כת"ק דראב"ש וכדסתם לן תנא פרק ד' שומרים וכ"כ הרב מש"ל ז"ל פ"ב מהלכות גניבה יע"ש ומסתברא לי דע"כ לא פליגי ת"ק וראב"ש אלא במודה בקנס דגניבה וכדדייק תנא דברייתא ומתני' דשבועות דתני לה באומר גנבתי ומטעמא דכיון שהוא מתחייב בודאי בהודאתו על הקרן משום בעיתותא דשמא יבואו עדים ויעידו לא מחייב איניש נפשיה על הודאי אמנם במודה בקנס דת"כ או דיציאת ראשי אברים וכיוצא שפוטר עצמו מכלום בהודאתו אפי' ת"ק דראב"ש מודה דאמרינן משום בעיתותא דשמא יבואו עדים ויעידו מודה כיון שאינו מפסיד כלום בהודאתו ובהכי נתיישבו אצלי דברי הנ"י ז"ל שכתב בפרק מרובה וז"ל כתב הראב"ד שבזה"ז שאין דנין דיני קנסות וקי"ל דאי תפס לא מפקינן מיני' אם קדם הלה והודה פטור ואפי' בדברים שפוטר עצמו מכלום שכשם שאין דנין דיני קנסות כך אין מקבלין עדות וה"ז כמו שאין שם עדים כו' ורבינו נר' אמר שאינו דבלא"ה נמי אי תפס הודאתו לאו כלום הוא דבעינן שיהא מודה מחמת עצמו והאי מחמת בעיתותא הוא דמודה וכדאמרינן לעיל גבי ראה עדים ממשמשים ובאים כו' ואמרי' טעמא דר"ה משום דמחמת בעיתותא דעדים קא מודה כו' יע"ש והדבר תמוה שהביא ראיה לסתור מההיא דראב"ש דלית הלכתא כותיה ודסתם מתני' דשבועות וכבר תמה עליו בזה מוהריב"ל ובס' יש"ש סי' מ"ד יע"ש אכן כפי מ"ש דבריו נכונים שדברי הנ"י בפוטר עצמו מחמת הודאתו הם אמורים כמ"ש הראב"ד ז"ל בראש דבריו ואפי' בדברים שפוטר עצמו מכלום כו' דאלו במתחייב עצמו בהודאתו לזה לא הוצרכו לחלק בין היכא דאיכא ב"ד לבזה"ז דאפי' בב"ד ג"כ דינא הכי ולהכי הוא שכתב דכל דאיכא למיחש דמשום בעיתותא קא מודה לא חשיב' הודאה כיון שפוטר עצמו בהודאתו ואינו מפסיד כלום בהודאתו כנ"ל נכון. עוד כתב מרן הכ"מ וז"ל ומ"ש לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את עיני כו' פטור פי' אם נשבע האדון שלא הפיל שינו ולא סימא את עינו פטור מקרבן דאין חייבין קרבן כו' והכא לאו כפירת ממון הוא דבהודאה נמי פטור משום דהוי מודה בקנס כו' הנה כפי פירוש מר"ן ז"ל דברי ר' הן הן מ"ש בר"פ נערה שנתפתתה רש"א יכול האומר לחבירו אנסת את בתי כו' או שאמר לו עבדו הפלת את שיני וסימת את עיני והוא אומר לא הפלתי ונשבע והודה יכול יהא חייב ת"ל וכחש כו' יצאו אלו שהן קנס ואולם הא ק"ל שהתוס' שם בד"ה הפלת את שיני בס"ד הק' וז"ל וא"ת פשיטא דלא מחייב קרבן שבועה על העבד דאפילו ר"א דדריש רבויי ומיעוטי ומרבה קרקעות לשבועה לענין קרבן שבועה פוטר בפרק שבועות הפקדון דדריש מכל ולא כל וה"ה לעבדים וי"ל דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן דה"נ אשכחן ר"מ דאית ליה דאין נשבעין על הקרקעות ועל העבדים ס"ל דנשבעין כדאמרינן בהשואל עכ"ל וא"כ מאחר שרבי' ז"ל בפ"ז מה' שבועות דין ג' פסק דאם תבעו בקרקע או בעבד פטור משבועת הפקדון קשה למה זה הוצרך למתלי טעמא משום דהוי מודה בקנס ות"ל משום דאין נשבעין על העבדים ויותר הי"ל למרן ז"ל לפרוש שמ"ש רבינו לפי' העבד שאמר לרבו כו' פטור לאו לענין קרבן שבועה מיירי אלא לומר שפטור משבועת היסת דאע"ג דאין נשבעין על העבדים היינו שבועת התורה אמנם שבועת היסת מיהא מחייב כמ"ש רבינו בפ"ה מהלכות טוען ונטען אבל משום טעמא דמודה בקנס פטור אפילו משבועת היסת כמ"ש רבינו בפ' ה' מהלכות חובל ומזיק יע"ש. שבתי וראה שדברי מרן ז"ל הן הן דברי רבינו בפ"ח מה' שבועות דין ב' שכתב וז"ל וכן האומר לחבירו כו' והעבד שתבע את רבו וא"ל הפלת את שיני כו' פטור משבועת הפקדון שאלו הודה לא היה משלם כו' וכיון שכן יגדל התימא על רבינו אחר שבפרק ז' מה' הנז' כתב דאין נשבעין על העבדים למאי הלכתא הוצרך להשמיענו דין זה ולמיתלי טעמא משום מודה בקנס הן אמת דלתי' התוספות שכתבו דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן לכאורה הן תמוהי' דבהדיא אמרינן התם בפרק שבועת הפקדון דל"ז ע"ב אמר ר"פ מתני' נמי דייקא דקתני גנבת את עבדי והוא אומר כו' חייב ואלו גנבת את עבדי לא קתני מ"ט לאו משום דעבד איתקוש לקרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות כו' יע"ש הרי בהדיא דלר"י על העבדים נמי אין מביאין קרבן ואולם אחר עיון דבריהם ז"ל נכונים דמעולם לא כתבו דבעבד יש קרבן אלא לר"א דדריש ריבויי ומיעוטי וקרקעות ממעטינן להו ממיעוטא דמכל וכמו שדקדקו בתו' שכתבו דאפילו ר"א דדריש ריבויי ומיעוטי כו' כלומר דאפילו נימא דר"ש ס"ל כר"א דדריש ריבויי ומיעוטי אפי"ה מודה לענין קרבן משום מיעוטא דמכל ואהא תי' דלמאן דדריש ריבויי ומיעוטי אע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן משום דבחד מיעוטא לא ממעטינן תרוייהו אע"ג דעבדי' איתקשו לקרקעות וכמו שכתבו התוספות פרק השואל ד"ק ע"ב ד"ה דילמא ודוקא למאן דדריש בכללי ופרטי ממעטי' תרוייהו כדאי' במרוב' דס"ג ואם כן איכא למימר דר"ש כר"א ס"ל דדריש ריבוי ומיעוט ומשום הכי הוצרך לטעמא דמודה בקנס ומעתה יש לומר דכי דייקי התם ממתני' דלא קתני גנבת את עבדי דעל העבדים אין מביאין קרבן היינו משום דמתני' אתייא כרבנן דר"א דדרשי כללי ופרטי וממעטי' תרוייהו מחד פרטא ואע"ג דאפי' ר"א דמחייב התם בקרקעות מודה דלרבנן פטור כדאמרינן התם מאן דמחייב כר"א מ"מ מייתי דסתם מתני' אתי' כמאן דפטור ולאפוקי מר"א דס"ל כר' אליעזר וכמ"ש התוס' שם ד"ה מתני' יע"ש ובהכי מקום אתנו ליישב ההיא דאמרי' התם אמר רב פפי משמיה דרבא אימא סיפא זה הכלל כל המשלם על פי עצמו חייב כו' זה הכלל לאתויי מאי לאו לאתויי גנבת את עבדי אלא מהא ליכא למשמע מיניה והק' מוהריב"ל ז"ל בחידושיו וז"ל יש לתמוה דאמאי קאמר ליכא למשמע מינה והלא אורחא הוא דברישא קאמר גנבת שורי וזה הכלל אתי לרבויי אפי' גנבת את עבדי והוי כעין לא זו אף זו יע"ש שהניחו בצ"ע והרב ח"ה נדחק בזה וכתב דרב פפי הוה ידע דאי' נמי מלתא אחריתי לרבויי בזה הכלל כו' יע"ש והן דברי נביאות אכן לפי דברי התוס' ז"ל שכתבנו נר' ליישב דאין כאן קו' כלל דודאי למאי דהוה בעי ר"פ להוכיח מרישא דמתני' דלא קתני גנבת את עבדי מוכח שפיר דסתם מתני' דפטר בעבדים אתיא דלא כר"א דמחייב אקרקעות אמנם למאי דבעי ר"פ להוכיח מסיפא דזה הכלל לאתויי עבדים אכתי מתני' אתי' שפיר כר"י דאפילו ר"א דמחייב בעבדים אפי"ה בקרקעות מודה משום מיעוטא דמכל והיינו דקאמר דמהא ליכא למשמע מינה לא כר"א ולא כר"י כנ"ל נכון:
אמנם אכתי ק"ל על דברי התוס' ז"ל דאדמייתי ר"פ ראיה מסיפא דזה הכלל לאתויי עבדים אמאי לא מוכח מרישא דהתם דקתני א"ל עבדו הפלת את שיני וסמית את עיני כו' פטור דמדתלי טעמא משום דהוי מודה בקנס ע"כ דס"ל דבעבד יש קרבן שבועה דאל"כ ת"ל דהו"ל כפירות שיעבוד קרקעות וכן נמי ק' דלמאי אצטריך זה הכלל לאתויי עבדים הא מרישא שמעי' לה ולר"פ משמיה דרבא דהוכיח מרישא דמתני' דאין מביאין קרבן על העבדים ק' היכי הוה ניחא ליה הך ואף גם זאת נראה שיש ליישב דמתני' לא ק"ל דאיכא למימר דמיירי כשהפיל את שינו וסימא את עינו ג"כ ותובע לו דמי עינו ויחד לו כלי ע"ז דהשתא משום טעמא דאין מביאין קרבן על העבדים ליכא דדמי עינו קא בעי ולהכי אצטריך לטעמא דמודה בקנס ומה שהוצרכו התוס' לומר דבעבד יש קרבן היינו דוקא לר"ש דברייתא דהתם דר"ש ס"ל דשן ועין צריך גט שחרור בפ' השולח דמ"ב מוכח דמאן דאית ליה יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ס' דא"צ ג"ש כדדחי התם דילמא כמ"ד א"צ ג"ש אמנם מתני' דשבועות איכא לאוקמוה כר"ע דס"ל בפ"ק דקדושין דא"צ גט שחרור כנ"ל נכון ובהכי יש מקום ליישב דברי רבינו ז"ל שהוצרך לטעמא דמודה בקנס להיכא שתובע לו דמי שינו ותפס העבד כדי דמיו דאע"ג דקי"ל כמ"ד דצריך ג"ש אי תפס דמי עינו לא מפקינן כמו שפסק רבינו בדין י"ד ועוד י"ל דמיירי בתבעו על מעשה ידיו דאע"ג דצריך ג"ש מ"מ מע"י הן שלו ומשום טעמא דאין מביאין קרבן על העבד ליכא להכי הוצרך לטעמא דמודה בקנס והתוס' ז"ל שם בראש דבריהם כתבו וז"ל וא"ת מה יחוד כלי שייך גבי עבד דהא מיד כשהפיל את שינו קנה העבד לעצמו כו' ואין לומר כגון שהפיל את שינו וסימא את עינו ונותן לו דמי עינו ומייחד לו כלי על דמי עינו או שתבעו על מע"י ומייחד לו כלי על זה דהא מוכח כו' ור"ש אית ליה בהדיא דצריך ג"ש כו' יע"ש ולא זכיתי להבין דבריהם איך דחו תי' זה דתבעו על מע"י משום דר"ש ס"ל דצריך ג"ש הא פשיטא ודאי אע"ג דצריך ג"ש מ"מ יצא לחירות ומע"י הן שלו אלא דצריך ג"ש להתירו בבת חורין וכ"כ התו' בפי' בפ' השולח דף הנז' ד"ה חבלו ביד יע"ש ודבריהם צל"ע תו ק"ל לדברי התוס' שכתבו דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן מהא דגר' פ' שבועת העדות דל"ד ע"ב מאי אי' בין ר"א ור"ע איכא בינייהו משביע עדי קרקע לר"א חייבים ולר"ע פטורין ולר"י דאמר התם משביע עדי קרקע אפילו לר"א פטורין מאי איכא בין ר"א לר"ע איכא בינייהו עדי קנס יע"ש והשתא אמאי לא משני דאיכא בינייהו עדי עבדים דלר"א חייבין ולר"ע פטורין וכעת צ"ע:
מעשה חושב

(שפט) ולפימ"ש פריך מחצי נזק כו'. בילדותי שמעתי מפי חכם אחד ליישב קושיא זו וכן מצאתי אח"כ בנוב"י תנינא חאהע"ז סי' כ"ג דגם בתם חייב א"ע בהודאתו לענין אם יגח עוד שתי פעמים יהיה מועד וישלם נזק שלם נמצא דלא פטר עצמו מכלום, כיון דע"י הודאתו נתקיים בו והועד בבעליו ואני אז דחיתי ישוב זה דבאמת הש"ס דחיק שם לאוקמי האי דח"נ בח"נ צרורות אע"ג דתנן במתני' נזק וח"נ דבפשיטות אח"נ דתם קאי ויגיד עליו רעו וזה דתמה מאור עינינו המהרש"ל ז"ל דאי הלכה כרב המנונא היה לו להש"ס שם לשנויי דמש"ה לא הוי מודה בקנס משום דלא מתחייב ע"י הודאתו ולעולם מיירי בח"נ דתם אלא דאיכא עדים שנגח בפניהם אלא שאין מעידים שור של מי נגח והניזק משביע להעדים שיעידו שהשור שניזק שלו הוא וכה"ג חייבים דל"ש לומר דלמא מודה המזיק ומפטר דהא פוטר עצמו מכלום ולענין שע"י הודאתו נתקיים בו והועד בבעליו ואחר ב"פ יעשה מועד הא בלא הודאתו יעשה מועד אם יגח עוד ב' פעמים כיון דכבר העידו העדים שנגח בפניהם אלא שלא העידו את שור של מי נגח ודוק:

· הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.