משנה למלך/עבדים/ה

משנה למלך ‏ עבדים ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

כיצד בשטר כותב לו על הנייר כו'. בירושלמי פרק מי שאחזו עלה דמתניתין דזה גיטך אם מתי זה גיטך מחולי זה זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ואמרינן בגמרא דר"י אומר הרי זה גט משום דזמנו של שטר מוכיח עליו ואמר תו התם אף בגט שחרור כן הרי גט שחרורך מהיום ולאחר ל' יום על דעתיה דר"י הרי זה גט על דעתייהו דרבנן אינו גט כלומר דלרבנן דאית להו דבאומר לאחר מיתה דאינו גט משום דלית להו זמנו של שטר מוכיח עליו וא"כ באומר מהיום ולאחר מיתה הוי גט ואינו גט משום דמספקא לן אי תנאה הוי או חזרה וכדאיתא במתניתין אבל לרבי פשיטא דבאומר מהיום ולאחר מיתה דהוי גט גמור מכ"ש דאומר לאחר מיתה וכי היכי דנחלקו באומר לאחר מיתה ה"נ נחלקו באומר הרי זה גיטך לאחר ל' יום ורוצה לחזור בו בתוך ל' יום דלרבנן חוזר בו וכן אם אמר מהיום ולאחר ל' יום וחזר בו הוי גט ואינו גט משום דמספקא לן אי תנאה הוי או חזרה ולרבי בכל גווני הוי תנאה משום דס"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו. ובפירוש התנאי עיין בפ"ג דקידושין עלה דמתניתין דהרי את מקודשת מעכשיו ולאחר שלשים יום במ"ש רש"י והתוס' שם. ולפ"ז אמרו כאן דאף בגט שחרור כן אם אמר הרי זה גט שחרורך מהיום ולאחר שלשים יום דלרבי הרי זה גט משום דאפשר דתנאה הוי אך לדעתייהו דרבנן אינו גט משום דאפשר דחזרה הוי ולא חל הגט כי אם לאחר שלשים יום כי היכי דלא שייך לומר בגט דשייר מעשה ידיה משום דלא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה לזה ה"נ לא מצינו עבד שיצא בן חורין ויהיו מעשה ידיו לרבו וכיון דליכא למימר ביה שיור מש"ה לרבנן אינו גט גמור. וע"כ מאי דאמרינן אינו גט אין הכוונה דאינו גט כלל אלא הכוונה היא דאינו גט גמור משום דמספקא לן דומיא דגט אשה. אך קשיא לי דכיון דקי"ל דהעבד מוחזק בעצמו ובכל ספק שחרור קי"ל דיצא העבד לשחרור וכמ"ש התוס' פ"ב דגיטין וכ"כ מהרי"ק א"כ בהא דמספקא לן אי תנאה הוי אמאי לא הוי גט גמור כיון דהעבד מוחזק בעצמו. וי"ל דזה שכתבו התוס' ומהריק"ו ז"ל דהעבד מוחזק בעצמו הוא דוקא לענין להשתעבד לרבו דכיון דספק הוא אינו משתעבד לרבו כיון דהוא מוחזק בעצמו אבל לענין להתירו בבת ישראל מספיקא לא שרינן איסורא ומאי דאמרינן הכא דלרבנן אינו גט גמור הוא דוקא לענין איסורא דבת ישראל:
תו אמרינן התם אף בהפקר כן שדי מופקרת מהיום ולאחר שלשים יום ע"ד דרבי מופקרת ע"ד דרבנן אינה מופקרת ע"כ. ופירושה כמו שכתבתי בחלוקה הקודמת דגט שחרור. אך קשה לי דאמאי לא אמרינן הכא דזה הפקיר גופא מהיום ופירי לאחר שלשים יום דומיא דההיא דתנן בפרק יש נוחלין הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ועיין במ"ש רבינו בהלכות מכירה באומר הרי פרתי קנויה לך מעכשיו ולאחר שלשים יום ובתשובות מהר"ר יחיאל באסאן ז"ל שעמד בדברי רבינו הללו דאמאי לא אמרינן התם גופא מהיום ופירי לאחר שלשים יום יע"ש:

טז

ועבדי מלוג אינן יוצאין בראשי איברים כו'. בפרק החובל (דף פ"ט) לימא תקנת אושא תנאי היא דתנא חדא עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה סברוה דכ"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ד לאשה לית ליה תקנת אושא ומ"ד לא לאיש וכו' אית ליה תקנת אושא לא דכ"ע אית להו תקנת אושא אלא כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה ואב"א אידי ואידי לאחר תקנה ואית להו תקנת אושא אלא למ"ד לאשה ולא לאיש כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד לימא דרבא תנאי היא לא דכ"ע אית להו דרבא והכא אלמוה רבנן שיעבודא דבעל ע"כ. והנה לענין הלכה כפי הס"ד דכ"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף ופליגי בתקנת אושא פשיטא דקי"ל כמ"ד לא לאיש ולא לאשה דהא קי"ל כתקנת אושא וכן לאידך אוקימתא דכאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה קי"ל נמי דלא לאיש ולא לאשה אך לאידך אוקימתא דקאמר דמ"ד לאשה ולא לאיש כדרבא פשיטא דקי"ל כמ"ד לאשה ולא לאיש דהא קי"ל כדרבא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד ולאידך אוקימתא דכ"ע אית להו דרבא והכא אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל הדבר שקול כמאן קי"ל דאפשר דקי"ל כמ"ד לאשה ולא לאיש משום דרבא ולא אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל ואפשר דקי"ל כמ"ד לא לאיש ולא לאשה אף דקי"ל כרבא משום דאלמוהו רבנן לשעבודא דבעל. ולפי זה אני תמיה על מרן בפירקין שהביא כל הסוגיא הלזו וכתב והשתא אי לאוקימתא קמייתא דמ"ד לא לאיש ולא לאשה בתר תקנתא קאמר ליכא מאן דפליג עליה ע"כ. דמה יענה הרב לאידך אוקימתא דקאמר דמ"ד לאשה ולא לאיש הוא משום דרבא דלפי זה פשיטא דקי"ל לאשה ולא לאיש דהא קי"ל כרבא וכן לאידך אוקימתא דכ"ע אית להו דרבא והכא אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל עדיין הדבר שקול כמאן קי"ל דאפשר דקי"ל כמ"ד לאשה ולא לאיש משום דרבא ולא אלמוהו רבנן לשעבודא דבעל. עוד יש אוקימתא אחרת בגמרא ואב"א דכ"ע לית להו להני תנאי תקנת אושא והכא בקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי דתניא המוכר עבדו לאחר כו'. והנה כפי אוקימתא זו דקאמר דכ"ע לית להו להני תנאי תקנת אושא מוכח דלדידן דקי"ל כתקנת אושא אף דנימא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אינם יוצאים לא לאיש ולא לאשה וכתרי אוקימתי קמייתי דלמאן דאית ליה לתקנת אושא אינם יוצאים לא לאיש ולא לאשה. ולפי זה אני תמיה עוד על מרן במה שסיים דבריו ואמר ואי לאוקימתא בתרייתא כיון דאתי כר"א דהלכתא כוותיה הכי נקטינן ע"כ דלמאי איצטריך להאי טעמא הא בפירוש אמרו דכ"ע לית להו להני תנאי תקנת אושא אבל כפי אוקימתא זו לדידן דקי"ל כתקנת אושא פשיטא דקי"ל דאינם יוצאים לא לאיש ולא לאשה וצ"ע. והנה בפירוש אוקימתא זאת האחרונה ברייתא דקתני יוצאין בשן ועין לאשה ולא לאיש הוא ר' יהודה דאמר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו דקא סבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ומש"ה יוצאין לאשה ולית ליה תקנת אושא דאי אית ליה תקנת אושא פשיטא שאינם יוצאים משום דאלים שעבודיה למהוי כקנין הגוף ואידך ברייתא דקתני לא לאיש ולא לאשה ר"מ היא דאית ליה ראשון ישנו בדין יום או יומים משום דקא סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. והקשו התוס' דלר"מ הול"ל דיוצאין לאיש ולא לאשה משום דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי דומיא דיום או יומים דאית ליה דראשון ישנו בדין יום או יומים ולא השני ותירצו דאין לו כח לשחרר קנין הגוף של אשה אבל בדין יום או יומים שהוא תחתיו ויש לו כח לרדותו לעשות מלאכתו סברא הוא שיהיה בדין יום או יומים מאחר שקנין פירות כקנין הגוף דמי. וכוונתם דלא מהני טעם זה דקנין פירות כקנין הגוף דמי אלא שלא יצאו לאשה אבל שיצאו לאיש לא וכ"כ התוס' בפרק חזקת עלה נ' דסברא הוא שלא יועיל קנין פירות להיות כקנין הגוף אלא לענין שלא יצא בשן ועין לאשה אבל לענין שיצא לאיש לא דלא אלים להפקיע קנין פירותיו את קנין גוף האשה שיצאו לו לחירות ע"כ. ונראה דיש סעד לזה דהא מעיקרא הוה ס"ד דפליגי בתקנת אושא ולפי תקנת אושא דאלים שעבודיה דבעל למהוי כקנין הגוף ואפ"ה אית ליה לא לאיש ולא לאשה וכך הוא תקנת אושא למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כמו למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אלא ודאי דלא אלים טעם זה דקנין פירות כקנין הגוף כי אם שלא יצאו לאשה אבל לא שיצאו לאיש. עוד חילקו התוס' שם בפרק חזקת דלא דמי קנין פירות דבעל שלא היה לו בגוף כלום מעולם לקנין פירות דמוכר עבדו ע"מ שישמשנו ל' יום שמתחלה היה הכל שלו ועדיין לא יצא מתחת ידו שהפירות שלו ע"כ. והנה כפי חילוק זה היכא דמכר עבדו לפירות וכן עבדי נכסי מלוג לר"מ דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי לענין דין יום או יומים שום אחד מהם המוכר וכן האשה אינם בדין יום או יומים משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי ולא קרינן עבדו והאיש וכן הלוקח עבד לפירות אף שקנין פירות כקנין הגוף הוא כיון שלא היה לו בגוף מעולם לא חשיב עבדו ואינו בדין יום או יומים ובזה ניחא מה שהקשו התוס' בפרק חזקת דאמאי לא נקטו מחלוקת זה במוכר עבדו לפירות משום דבמוכר עבד לפירות לרבי מאיר שניהם אינם בדין יום או יומים דומיא דעבדי נכסי מלוג דאינם יוצאים בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ואליבא דר' יהודה נמי אפשר דלחידושא נקט כה"ג ללמדנו דאפילו כי האי שהגוף היה שלו מתחלה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וכן נפקא מחילוק זה במוכר עבדו ופסק שישמשנו ל' יום לראשון יוצא בשן ועין דמתחלה היה הכל שלו ועדיין לא יצא מתחת ידו שהפירות שלו ולשני אינו יוצא בשן ועין משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי אך כפי הפירוש הראשון אין חילוק בין מוכר עבדו לפירות למוכר עבדו ופסק שישמשנו ל' יום וכן עבדי נכסי מלוג כולם שוים בדינם דלענין שן ועין אינם יוצאים לשום אחד מהם דמאן דלית ליה פירות פשיטא שאינם יוצאין בשן ועין משום דקנין פירות כקנין הגוף דמי ולמאן דאית ליה פירות נמי לא נפקי דלא אלים קנין פירותיו להפקיע קנין הגוף שיש לאחר ולענין יום או יומים מאן דאית ליה פירות ישנו בדין יום או יומים דוקא ואידך אינו בדין יום או יומים ולפי זה עבדי נכסי מלוג הבעל ישנו בדין יום או יומים ולא האשה. וכל מה שכתבנו הוא אליבא דר"מ אך אליבא דר' יהודה אין שום חילוק בין שני הפירושים משום דלדידיה אפילו בקנין פירות שמתחלה היה הכל שלו ס"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כ"ש במוכר עבדו לפירות וכן עבדי נכסי מלוג דבכולם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולפי זה לענין שן ועין לעולם יוצאין למי שהגוף שלו דוקא ובנכסי מלוג יוצאין לאשה ולא לאיש ובמוכר עבדו לפירות יוצאין למוכר ולא ללוקח ובמוכר עבדו ופסק שישמשנו ל' יום לשני יוצאין בשן ועין ולא לראשון ולענין יום או יומים במוכר עבדו לפירות וכן עבדי נכסי מלוג מי שיש לו הגוף דהיינו המוכר והאשה ישנם בדין יום או יומים משום דקרינן בהו כספו והלוקח וכן האיש אינם בדין יום או יומים משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולא קרינן בהו כספו במכ"ש דמוכר עבדו ופסק שישמשנו ל' יום דלא קרינן ביה כספו אף שהיה הגוף שלו מקודם ולסברת ר' יוסי דאמר שניהם ישנן בדין יום או יומים דמספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לאו כקנין הגוף דמי מספקא לי במוכר עבדו לפירות וכן בעבדי נכסי מלוג מה דינם לענין יום או יומים והנה במי שיש לו הגוף פשיטא דישנו בדין יום או יומים משום דאפשר דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא"כ לגבי האשה וכן לגבי המוכר ישנם בדין יום או יומים משום דקרינן בהו כספו אך לגבי האיש וכן לגבי הלוקח יש להסתפק דאפשר דאף לר' יוסי דמספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי מ"מ בכה"ג אינם בדין יום או יומים לא האיש ולא הלוקח דאפשר דע"כ לא קאמר ר' יוסי דמשום טעמא דקנין הפירות כקנין הגוף דמי ישנו בדין יום או יומים אלא במוכר עבדו ופסק עמו שישמשנו ל' יום דקנין פירות זה אלים דהגוף היה שלו מקודם אבל גבי בעל וכן הלוקח עבד לפירות דמעולם לא היה להם קנין בגוף אפשר דלא קרינן בהו כספו אף דנימא דקנין פירות כקנין הגוף דמי וכל זה כפי תירוץ שני של תוס' שמחלקים בין קנין פירות לקנין פירות אבל כפי תירוץ ראשון של תוס' שאינם מחלקים לעולם כל שיש לזה גוף ולזה פירות בכל אופן שיהיה שניהם ישנם בדין יום או יומים מספיקא. ולענין שן ועין אליבא דר' יוסי הנה במוכר עבדו ופסק שישמשנו ל' יום יוצא בשן ועין לראשון ולשני דכיון דמספקא לן אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא העבד מוחזק בעצמו ויוצא בשן ועין לראשון ולשני וכל זה הוא אליבא דתירוץ שני דתוספות דס"ל דכשקנין פירות אלים כגון דהגוף היה מקודם שלו מפקיע כח הגוף ויוצא לחירות ומש"ה אמרינן דיוצא לראשון דאפשר דקנין פירות כזה חשיב כקנין הגוף ומפקיע קנין הגוף שיש לשני ולשני נמי יוצא בשן ועין דאפשר דקנין פירות לאו כקנין הגוף הוא ולשני קרינן עבדו. אך כפי תירוץ ראשון שאינם מחלקים בין קנין פירות לקנין פירות אלא לעולם אף שקנין פירות כקנין הגוף הוא לא מהני להפקיע כח הגוף א"כ לר' יוסי לשני יוצא בשן ועין משום דשמא קנין פירות לאו כקנין הגוף וחשיב עבדו של שני אבל לראשון אינו יוצא בשן ועין דאף דנימא קנין פירות הוא כקנין הגוף לא אלים להפקיע גוף השני שיצא לחירות ובמוכר עבדו לפירות וכן עבדי נכסי מלוג לענין שן ועין אליבא דר' יוסי הנה כפי תירוץ ראשון של תוס' יוצא לאשה וכן למוכר משום דשמא קנין פירות לאו כקנין הגוף הוא וקרינן גבי מי שיש לו הגוף כספו אך אינם יוצאים ע"י בעל הפירות דאף דנימא דקנין פירות כקנין הגוף הוא מ"מ לא אלים ככח מי שיש לו הגוף וכן כפי תירוץ שני דמחלקים בין קנין פירות לקנין פירות יוצאים ע"י מי שיש לו הגוף מטעם דשמא קנין פירות לאו כקנין הגוף הוא אבל אינם יוצאים ע"י מי שיש לו פירות דאף דנימא דקנין פירות הוי כקנין הגוף מ"מ בקנין פירות כזה דמעולם לא היה לו גוף לא קרינן ביה עבדו ור"א דאמר שניהם אינם בדין יום או יומים משום דבעינן כספו המיוחד לא נחית כלל במחלוקת זה דקנין פירות אי הוי כקנין הגוף או לא אלא מילתא פסיקתא אית ליה דכל דבר שאינו מיוחד לאדם אחד אינו בדין יום או יומים וכן נמי בדין שן ועין כל היכא שאינו מיוחד לאדם אחד אינו בדין יציאת ראשי איברים. וכל מה שכתבנו הוא כפי גירסתנו דגרסינן והכא בקנין פירות כקנין הגוף קא מיפלגי אך ה"ר יצחק בר ברוך ס"ל דלר"מ נמי דאית ליה ראשון ישנו בדין יום או יומים יוצא בשן ועין לאיש ולא לאשה וגירסתו כך היא דכ"ע לית להו תקנת אושא ובפלוגתא דהני תנאי וכו' ודקתני לאשה ולא לאיש כר' יהודה וההיא דקתני לא לאיש ולא לאשה כר"א דאמר שניהם אינם בדין יום או יומים וה"נ עבד המיוחד לו ועבד מלוג אין מיוחד לשניהם שלזה יש פירות ולזה יש גוף והוקשה להם דלפי גירסא זו אמאי איצטריכו בגמרא לומר דכ"ע לית להו להני תנאי תקנת אושא. וכוונתם מבוארת דבשלמא לגירסתנו דברייתא דקתני לאשה ולא לאיש היא ר' יהודה דאית ליה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואידך ברייתא דלא לאיש ולא לאשה היא ר"מ דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי איצטריך לומר דכ"ע לית להו תקנת אושא משום דברייתא דקתני לאשה ולא לאיש ע"כ לית ליה תקנת אושא דאי אית ליה תקנת אושא כי נמי אית ליה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אמאי יוצאין לאשה הרי כפי תקנת אושא אלים שעבודיה למיהוי כקנין הגוף ואידך ברייתא נמי דקתני דלא לאיש ולא לאשה ובעינן לאוקומה כר"מ דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי ע"כ לית ליה תקנת אושא דאי אית ליה תקנת אושא למה ליה לטעמא דקנין פירות כקנין הגוף דמי תיפוק ליה משום תקנת אושא ולפי תקנת אושא אינם יוצאים לא לאיש ולא לאשה אפילו אם נאמר דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. אך כפי גירסת ר"י בר ברוך דלא גריס דפליגי בקנין פירות אי כקנין הגוף דמי או לא וס"ל דלר"מ דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי יוצאין בשן ועין לאיש ולא לאשה וברייתא דקתני לאשה אבל לא לאיש היא ר' יהודה דאית ליה קנין פירות לאו כקנין הגוף הוא וברייתא דלא לאיש ולא לאשה היא ר"א דבעי עבדו המיוחד למאי איצטריך לומר דכ"ע לית להו תקנת אושא התינח ברייתא דקתני לאשה אבל לא לאיש איצטריך לומר דלית ליה תקנת אושא משום דאי אית ליה תקנת אושא כי נמי אית ליה דקנין פירות לאו כקנין הגוף הוא מ"מ לא נפקי לאשה משום תקנת אושא דאלים שעבודיה למיהוי כקנין הגוף אך אידך ברייתא דאתיא כר"א מנא לן דלית לה תקנת אושא דמשום תקנת אושא לחודה דאלים שעבודיה דבעל למיהוי כקנין הגוף היה מן הדין דיוצאין לאיש ולא לאשה וכסברת ר"מ דלדידיה דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף יוצאין לאיש ולא לאשה וא"כ ברייתא דקתני לא לאיש ולא לאשה אתיא אפילו כפי תקנת אושא וטעמא הוא משום דדריש עבדו המיוחד לו כר"א. ותירצו דלר"א אפילו שניהם יחד אין יכולין למוכרו וכמו כן אין יכולין לשחררו ומש"ה קאמר דלית ליה תקנת אושא דאפילו מכרו שניהם יחד אין מכירתם מכירה ואם מכרה האשה ונתגרשה אע"פ שהכל לאשה אין ללוקח כלום בה שהרי כשמכרה הויא כאדם המוכר דבר שאינו שלו הלכך לא שייך אליבא דר"א כלל תקנת אושא דלר"א לא צריכא לתקנת אושא דלא שייך תקנת אושא אלא היכא שאם מכרה ונתגרשה הוי ללוקח ואם מתה הבעל מוציא דשוינהו קודם ללוקחים כדאיתא ביש נוחלין ע"כ. והנה כוונתם מבוארת דלר"א דדריש כספו המיוחד לו בין בשיחרור ובין במכירה בעינן שיהיה מיוחד לו ואם אינו מיוחד אינו יכול לשחרר ולא למכור ואתיא כסוגיא דפרק חזקת דקאמר ואי בעית אימא אמימר דאמר כר"א וכבר הוזכרה אוקימתא זו ג"כ כאן בהחובל כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום כמאן כר"א וא"כ על כרחך לית ליה תקנת אושא דלדידיה דכל שאינו מיוחד אינו יכול למכור למאי איצטריך תקנת אושא והלא אפילו נתגרשה אין ללוקח כלום ולפי גירסא זו פשיטא דלא קיימא לן כאוקימתא זו דלא ילפינן מכירה ושיחרור מדין יום או יומים וקי"ל דיכולים למכור שניהם נכסי מלוג וכדמוכח סוגיית הגמרא דפרק חזקת ומתניתין דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ודייקינן הא ראיה יש היא כרבנן דפליגי עליה דר"א דלא דרשי כספו המיוחד לו וכמו שפירש רשב"ם שם ומאי דאיצטריך לאוקומי למתניתין דלא כר"א הוא אליבא דואיבעית אימא דמשוה מכירה ליום או יומים אבל אפשר דקי"ל כתירוצא קמא דהיכא דזבינו תרווייהו לעלמא א"נ זבנה איהי לדידיה זבינייהו זביני ולפי זה אפשר דר"א לא אמרה אלא ביום או יומים וכן גבי שן ועין דגלי קרא כספו ועבדו דבעינן מיוחד לו אבל בעלמא כמו שיחרור ומכירה לא בעינן מיוחד לו וכן מוכח מתניתין דיש נוחלין דהכותב נכסיו לבנו דקתני מכר האב מכורים עד שימות הבן וכו' דמוכח התם דלא בעינן במכירה מיוחד לו וכן כתב הרא"ש כאן בפרק החובל וכן היא הסכמת כל הפוסקים דבמכירה לא בעינן מיוחד לו ותקנת אושא תוכיח דלא בעינן גבי מכר מיוחד וכתבו דבנכסי מלוג יכולים למכור שניהם ואפילו הוא תחלה ואחריו האשה וכן יכולה למכור לבעלה. והנה ראיתי למרן בי"ד סימן רס"ז עלה דעבדי נכסי מלוג דאין יוצאין לא לאיש ולא לאשה שהביא כל הסוגיא דפרק החובל והביא ג"כ אוקימתא בתרייתא ואיבעית אימא דכ"ע לית להו להני תנאי תקנת אושא והכא בקנין פירות כקנין הגוף ובפלוגתא דהני תנאי כלומר ומ"ד לא לאיש ולא לאשה אתי כר"א שכתבתי בסמוך דהלכה כמותו ע"כ. והדברים הללו כדמותן בצלמן כתב הכסף משנה. עוד סיים מרן וכתב ואי לאוקימתא בתרייתא כיון דאתי כר"א דהלכתא כוותיה הכי נקטינן ודבריו תמוהים הם בעיני דכיון דהוא גרס והכא בקנין פירות כקנין הגוף ע"כ ברייתא דקתני לא לאיש ולא לאשה ר"מ היא דאית ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי דלר"א טעמא דשניהם אינם בדין יום או יומים לאו משום טעמא דקנין פירות אלא משום דבעי כספו המיוחד לו וכיון דר"מ היא פשיטא דלא קי"ל כר"מ דקי"ל ר"מ ורבי יהודה הלכה כר"י ואם נאמר דטעות סופר הוא מאי דכתב והכא בקנין פירות כקנין הגוף וס"ל כגירסת ר"י בר ברוך הנה כבר כתבנו לעיל דלפי גירסא זו אוקימתא זו היא דלא כהלכתא מדקאמר ודכ"ע לית ליה תקנת אושא דמוכח מינה דגבי מכר נמי אית ליה לר"א דבעינן מיוחד לו. ואולי כוונת מרן היא דנהי דלא קי"ל כהאי אוקימתא במאי דאית ליה דגבי מכר נמי בעינן מיוחד אבל לעולם קי"ל דגבי שן ועין בעינן מיוחד דכי היכי דדרשינן גבי יום או יומים כספו ה"נ דרשינן גבי ראשי איברים עבדו המיוחד לו ולפי זה ברייתא דקתני לא לאיש ולא לאשה ר"א היא דומיא דעבד של שותפין דאינו יוצא בשן ועין לר"א וכדאיתא בגמרא אבל לעולם דיכול למכור ואית ליה תקנת אושא וכן יכול לשחרר ומ"מ דברי מרן באו סתומים וצ"ע:
ובחפשי באמתחות אחרוני זמנינו בדינים אלו ראיתי תשובה אחת להרב מהר"ם הלוי ז"ל י"ד סימן ט' שנשאל באשה שהכניסה לבעלה שפחה בנכסי מלוג ואח"כ רצו האיש והאשה לשחררה מי משחרר אותה וכו' ואם נאמר שישחררו שניהם האיש והאשה אי אפשר מדכתבו התוס' בפ' החובל והביא כל דברי תוס' שכתבנו לעיל והשיב הרב דלכאורה היה נראה דזה שכתבו התוספות לא אמרו אלא לסברת דלית להו להני תנאי תקנת אושא אבל לדידן דקי"ל דאית לן תקנת אושא אע"ג דבעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי גבי בעל אלימא שעבודיה למיהוי כקנין הגוף וכיון שכן הוי מיוחד לאיש ולאשה וישחררו אותה שניהם והיא סברא נכונה. ואח"כ חזר בו הרב והכריח מדברי רבינו ומדברי מרן דמ"ש התוס' הכא אליבא דר"א דאפילו שניהם יחד אינם יכולים למכרו ולא לשחררו ע"כ לומר דאתי אליבא דידן דאית לן תקנת אושא כן נלע"ד בפשיטות עכ"ד. ובאמת עירוב פרשיות אני רואה כאן והגדילו התערובות דכל מ"ש התוס' דלר"א נכסי מלוג אינם יכולים למכור וכן אינם יכולים לשחרר לפי שאינו מיוחד לשום אחד מהם הוא דוקא אליבא דמאן דאית ליה דלרבי אליעזר כשם שדבר שאינו מיוחד ליתיה ביום או יומים הכי נמי ליתיה במכירה וכאב"א דפרק חזקת דמוקי לדאמימר כר"א אבל אנן לא קי"ל כדמיון זה אלא קי"ל ביום או יומים דבעינן מיוחד לו מגזירת הכתוב דכתיב כספו וכן גבי שן ועין בעינן מיוחד לו מדכתיב עבדו אך לא ילפינן מינה לא למכירה ולא לשחרור וכל זה הם הלכות פסוקות דגבי מכירה ושחרור לא בעינן דבר המיוחד וכל דברי התוספות הם אליבא דמאן דלית הלכתא כוותיה וכמו שכתבנו לעיל. גם מה שרצה הרב לזווג תקנת אושא לסברת ר"א דאית ליה דגבי מכר ושחרור בעינן בעלים מיוחדים זיווג זה הוא מכת הנמנעות כשם שלא יוכלו להיות הזוגות נפרדים והנפרדים זוגות דאי חכמי אושא ס"ל דגבי מכירה בעינן בעלים מיוחדים תקנה זו למה והלא אין כאן מכר כלל ולרבי אליעזר אם מכרה אפילו אם נתגרשה מוציאה מיד הלוקח משום דמכרה מה שאינו שלה ולפי תקנת אושא דוקא אם מתה מוציא הבעל משום דשוינהו רבנן כלוקח ראשון אבל אם נתגרשה המקח קיים וכל אלו הם דברים פשוטים ולא אאריך עוד בביטול דבריו משום עשה דכבוד תורה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם ·

מעבר לתחילת הדף