אור שמח/עבדים/ד

אור שמח ‏ עבדים ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

ברח האב או שמת כו' הר"ז עובדת עד שתצא:

נ"ב פסק דמיתת האב אינו מוציאה מרשות אדון דלא כרשב"ל דאיתותב:

ד

וכן מגרעת מפדיונה (ויוצאת) [ויוצאה]:

הנה מוכח מדברי רבינו דאף אם מת האב או אינו כאן נותנת מעות וקונה את עצמה מיד האדון אף דקטנה היא ואין מעשה קטנה כלום, ורבינו סבר גם באמה דגופה קנוי כמו בעבד עברי ובעיא דוקא שטר, ולקבל השטר יש לה יד ועדיף מגט ואף אם יש לה אב דזכות הוא לה, בכ"ז כאן זכות גמור הוא לה ואף שמתן מעות שלה אינו כלום דמה"ת גם במטלטלין אין מקחן מקח וזה דוקא מדרבנן, וברור דהא דמגרעת מפדיונה הוא גם מדין תורה טרם שתקנו חכמים שיועיל מתן הפעוטות ג"כ, וצריך ביאור במה תקנה האמה את עצמה, הן דמה דהגוף קנוי לה זה מועיל מה שמקנה לה האדון דדעת אחרת מקנה אותה מועיל מן התורה, אמנם גוף המתן מעות קשה מאי יועיל מה שנותנת לו ויכולה תמיד לחזור ולבקש המעות, ולפי הנראה מהא דאמר רב נחמן דמדר"י ב"י נשמע למקדש במלוה שיש עליה משכון, דמוכח דדין מלוה יש להאדון עליה והיא כמשכון אם פרע הקטן חוב שעל אביו ונטל את המשכון ודאי דיכול לפרוע המלוה שיש שעבוד על עצמה וליטול המשכון ואינו צריך כלל להא שבארנו משום דעת אחרת מקנה [דבזה רבו הפוסקים דס"ל דגם בזה לא זכי קטן מן התורה יעוין ריש פרק בן סו"מ בתוספות]:

אולם צריך ביאור מה מלוה יש עליה כיון דקנה לה למעשה ידיה וליעדה לזמן הזה במעות שנתן לאביה מה מלוה יש כאן, ואולי משום דקני לה בשתי פרוטות ופרוטה אחת לקנין ואחת למלוה או המותר מפרוטה הוא למלוה וכשתחזיר מה שמגיע ממנה לפי החשבון יחויב האדון להחזיר לה את גופה, ולפ"ז יש סברא גדולה לחלק בין עבד לאמה, דבעבד חשבה התורה כל דמיו לקנין דמי קנינו של עבד ולא מלוה, דעבד אינו נמכר קטן רק גדול, ואף אם תאמר שכל דמיו הוא דמי קנין ג"כ יכול לגרע עצמו בכסף שיתן להאדון, אבל האמה שהיא קטנה אם תחשוב להכסף דמי קנין לא תוכל לפדות עצמה בגרעון כסף דהא גרעון כסף הוי בעל כרחו דאדון ואין זה בגדר מקנה ודעת אחרת כלל רק מתורת זכיה, וקטן לית ליה יד לזכות אם לא דחשיב מלוה, אמנם ז"א דא"כ איך תצריך גט שחרור ועל כרחין גופה קנוי להאדון ואם לא תחשוב לדעת אחרת מקנה איך מועיל ובמה קונה את עצמה, ועל כרחין דבפרוטה אחת גופה קנוי והמותר הוי מלוה ומה שמשחרר האדון הוי דעת אחרת מקנה, ורק נתינתה בהמותר הוי כפרעון מלוה וסגי בהא שאם לא נחשוב המותר למלוה איך תאמר רחמנא דיוצאת בגרעון כסף כיון שיהא ככל קטן הקונה קנין שיכולת בידו לחזור ולבקש המעות בכל עת ובאופן כזה איך תצא בעל כרחו של אדון, ולכן חשבה רחמנא המותר למלוה והוי כפרעון חוב ומועיל אף בקטן ובזה מקנה לה האדון גופה הקנוי לו וזה מועיל דדעת אחרת מקנה אותו מהני, ואולי בזה כו"ע מודו כיון דאין יכולת ביד האדון למוכרה ולא להנחילה לבנו רק למכור לה לעצמה ע"י גרעון כסף בזה מועיל אף בקטן ועדיפא ממתנה דעלמא, ובפרט כי הוא האדון מוכרח לזה שיוצאת בעל כרחו ודאי דמועיל גם בקטן, אבל בעבד חשבה רחמנא כל הדמים דמי קנין ואחר זה חוזר קונה גופו בכסף שנותן להאדון ולכן לא בעי שתי פרוטות רק פרוטה אחת סגי ודוק:

ובזה מיושב מה דאמר רב נחמן דמקדש במלוה שיש עליה משכון ילפינן מדריב"י, דפלא כיון דגופה קנוי א"כ מקדשה בהקנא גופה, וכתבו בתוס' משום דא"כ במאי מחזיר גופה איך תתקדש בלא שטר שחרור יעו"ש, אך תמיה מאי מלוה איכא כיון דגופה קנוי לו [ועיין בחידושי מהרי"ט] ולפי דברינו א"ש דפרוטה אחת בה גופה קנוי והמותר זו הפרוטה השניה הוי מלוה ומקדשה לר"י בר"י בהמלוה, דאי במה שמחזיר גופה במאי תקנה את עצמה הא הוי כמו שקנה בית מן האשה ואחר זה אומר לה התקדשי במה שאחזיר לך הבית האם מועיל כ"ז שלא כתב שטר קנין על הבית, ועל כרחין דהפרוטה השניה הוי מלוה עליה וכי תעבוד אצלו עד כלות השש משלמת לו הדמים אף דגופה קנוי אליו בלא זה מכל מקום הוי כתנאי שאם יכלה הזמן תחזור בלא כלום ותצא לחפשי וכמש"ב, ודוק היטב:

ה

היתה הבת אילונית וכו' כיון שבגרה תצא לחירות:

הנה בריש קדושין אמר לא נצרכה אלא לבגר דאילונית סד"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ"ל, מתקיף לה מר בר"א ולאו קו"ח הוא ומה סימנים שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון, בגרות שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון, והקשו רבנן בתוספות נימא מיתת האב תוכיח שמוציאה מרשות אב ואינה מוציאה מרשות אדון. וליישב זה נראה עפ"י מה דאמר ר"ל לקמן (דף טז) דמיתת האב מוציאה מרשות אדון מקו"ח מה סימנים שאינן מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון, מיתת האב שמוציאה מרשות אב לא כש"כ, וצריך להבין דמאי צריך קו"ח ואמאי איתותב ריש לקיש נימא כלום מוכר אדם אלא מה שהוא ברשותו, וכיון שאין לו זכות בבתו רק כ"ז שהוא בחיים, הא לאחר מותו לא זכתה תורה לו בבתו מקרא דוהתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם, ואיך מצי למכור בתו לאחר מותו ולמה לן קו"ח דסברא הוא:

ויפה אמר בזה גיסי הרב ר' שמואל ליפשיץ נ"י, דבלא קו"ח הוי אמינא דהא דלא מצי להנחיל בתו לבנו אין זה משום דלאחר מות האב אינה ברשותו, רק משום שלאחר מיתתו הוא, כמו שבמקום בין אין לבת כלום ואף להנחיל בתורת ירושה גם לריב"ב לא מצי כמבואר ביש נוחלין (דף קל), כן בזה היינו לנחול הבת אין לבן במקומה כלום, והיא הנוחלת זכותה מהאב ואין להבנים בה כלום, וכיון שהוא רק מתורת נחלה שיורשת זכות אביה בה, כמו שבכל נחלה אם מכר האב קודם שימות הלא מכור, כן סד"א שאם מכרה האב טרם שימות לא נפקא גם במיתתו, ונכון דבר. וצ"ל דאפ"ה עביד קו"ח ומה סימנים כו' מיתת האב שמוציאה מרשות אב כו', אף ע"ג דלפי מה דאמרן הוא מתורת נחלה, בכ"ז כיון דלא מצאנו שיהיה ברשות האב בפועל אחר מיתתו ובסימנים מצאנו שעדיין היא ברשות האב לגבי קדושין ומעש"י והפרת נדריה שפיר עביד קו"ח. וגדולה מזו פירשו רבנן בתוס' (דף טו) סד"ה אמר קרא יגאלנו ומה מי שאינו נגאל באלה היינו שאינו כתוב בפירוש יעו"ש, ולפ"ז תו לק"מ נימא מיתת האב תוכיח, דכאן כיון שבגרות מוציאה מרשות אב סברא הוא דאין אדם מוכר אלא במה שיש לו בה, וכיון שהוא אין לו רק עד שתבגר איך מצי למכור דבר שאינו שלו, גדולה מזו אמרה משנתנו בערכין פ"ז שדה מקנה יוצאה ביובל לבעלים הראשונים שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, כיון שאם היתה ברשותו יצאה ביובל, ועיין תוספות פרק השולח (דף מ) ד"ה הקדש, והא דמיתת האב אינה מוציאה מרשות אדון כמו דאיתותב ר"ל, היינו משום דגם מרשות האב אינה מוציאה רק שהבת היא יורשת זכות האב בה ואין הבנים יורשים, לכן אם מכר זכותו בה טרם שמת אינה יוצאה מן האדון. ואם תאמר א"כ למה יליף מר בר"א מקו"ח נימא סברא הוא דאין אדם מוכר יותר ממה שיש לו בה, זה פשוט דבלא זה הוינא יליף זכות האב לענין מכר מזכותו שזכתה תורה לו בקדושי בתו, דאע"ג דכשנתבגרה אינה ברשותו לקבל קדושיה, מ"מ אם קידשה כשהיא קטנה או נערה תו לא נפקעו הקדושין כשנתבגרה, והוי אמינא לענין מכר ג"כ שאם מכרה כשהיא קטנה אינה יוצאה בבגרות, אע"ג דלמוכרה בבגרות אינו יכול, לכן מייתי דלא דמי זכותו של אביה לענין מכר לזכותו בה לענין קדושין, דמצינו שכן סימנים דלמעשה ידיה הוי שלו ולהפרת נדרים ואפ"ה יוצאה מרשות אדון, הרי שאע"פ שלאחר יציאתה מאדון אכתי ברשותו הואי בכ"ז נפקא מרשות אדון, כש"כ דלמכור יותר ממה שהיא ברשותו דלא מצי, וזה פשוט וברור:

ורואה אנכי לפרש מה דאמר הגמרא סוף המוכר את הבית דר"י ור"ש אזלי בתר פדיון מצד הסברא, לכן סברי דקנה שדה מאביו והקדישה ומת אביו הרי היא כשדה אחוזה עיי"ש, דתמיה לי טובא לפי טעם משנתנו בערכין שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, א"כ כשהיתה תחת אביו הרי היתה שלא ברשותו ואין מקדיש דבר שאינו שלו, א"כ תו כי ירשה אח"כ מאביו, איך לא תצא מיד ההקדש ביובל כדין שדה מקנה שאף אם לא נגאלה מיד ההקדש אינה יוצאה לכהנים ביובל כמבואר בדברי התוס' ערכין סוף פ"ז בשם רש"י בחומש, דהא דלא מצי להקדיש דבר שאינו שלו הוא נפקא לן מסברא, וכיון שלא היה שלו אז בשעת ההקדש רק עד היובל איך יחול הקדושה לעולם אף בתר יובל, ועיין נמוק"י פרק יש נוחלין על משנה דהכותב נכסיו לבנו דאם מכר האב ומת הבן וירש אותו האב אין ללוקח אחר שימות האב יעו"ש ג"כ מה"ט והובא בשו"ע יעו"ש, ואין לומר כמו ששיטת בר פדא בנדרים פ"ג דקדושת דמים לא פקעה בכדי ונטיעות אלו עד שיקצצו נקצצו צריכים פדיון, אלמא דפשטה קדושה בכולה היינו שאף דהוא לא הקדישה רק לזמן פשטה קדושה ולא פקעה לעולם, ה"נ אף שבשעת ההקדש אינה שלו, מ"מ אחרי שמת אביו וירש השדה ממנו פשטה ההקדש בה וקנויה להקדש אף לאחר יובל אם לא גאלה אחר, זה אינו דחזינא בקדושת הגוף שאם אמר רגלה של זו עולה כולה עולה ואפ"ה בבהמת שותפין אמר ר' יוחנן ריש פ"ק דקדושין, הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה כו' אלמא אי לא הקדישה לא נתפשטה הקדושה בכולה, ועיין תוס' גיטין פרק השולח בשמועה דחציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה כו' דגמרי קדושי ראשון, שלפי תירוצם אינו שייך לנידון דידן לומר דנתפשטה ההקדש. ואין לומר שאני תמן שמתחלה לא היה קדוש רק חציה ואלו הוי דידיה הוי קדושה כולה, וכיון שבשעת ההקדש לא נתקדשה כולה תו לא גמרה ההקדש לאחר שלקחה, אבל כאן שרק בזמן הוא שמתחלה לא היתה מוקדשת רק עד היובל וכי מת אביו וירשה הרי עדיין היא ברשות ההקדש, לכן מתפשט ההקדש על כולה, שאין שינוי בין הקדש עד היובל להקדש לעולם, רק שזה לא קדוש רק עד זמן יובל וזה לעולם, לכן כל זמן שהיא ברשות הקדש מתפשטת ההקדש לעולם, זה אינו דכבר אמר בירושלמי דהקונה קרקע ביובל אינו רשאי לחפור בה בורות שיחין ומערות מ"ט ושב לאחוזתו בעינו משמע הביאו המשל"מ הלכות שמיטה ויובל, א"כ הפודה שדה מקנה מיד ההקדש אינו רשאי לחפור בורות שיחין ומערות דלא עדיף מן המקדיש שגם לו לא היה רשות לחפור בורות שיחין ומערות, ובשדה אחוזה שגאלה מן ההקדש ודאי דיש לו רשות לחפור בורות שיחין ומערות, וא"כ גוף ההקדש לא דמי שכאן היינו בחיי האב לא הקדיש אותה לחפור בה הפודה בורות ואיך יתפשט ההקדש אח"כ לגמרי:

ואפשר לפי שיטת רבינו תם שהביאו תוספות בפרק מי שהיה נשוי בעובדא דזבנה לכתובתה דאימיה, דבאומר שדה זו שאירש מאבא מכור דבכה"ג יכול למכור ולא הוי דבר שלב"ל, דא"כ כיון דבכה"ג הוי הקדש ואינו יכול לחזור בו, ומשו"ה אף כי מת המקנה ג"כ חיילא הקנין, ולכן בסוף פ' מי שמת בבן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו, אי לאו דאמר בן הבן אנא מאבוה דאבא אתינא הוי המכר קיים אע"ג דליתא למקנה בעידן ירושה, ועל כרחין דחיילא הקנין קודם שבא לעולם ולא מצי לחזור, ולכן כיון דאם הקדישה אז לכשימות אביו הוי הקדש מעליא לכן גם השתא חיילא ופשטה קדושה בכולה למאן דאמר קדושת דמים לא פקעה בכדי, משא"כ בהקדש חציו דאף אם הקדיש אז לכשיקחנה לא חיילא קדושה, לכן לא פשטה קדושה אחר כך, וזה נכון בסברא לבר פדא דנימא דפשטה כל הקדישו מה שבזכותו וכיון שבזכותו להקדישה לאחר מיתת אביו פשטה קדושה ולכן שפיר דמי לשדה אחוזה, רק דפליגי דסבר כיון דבשעת הקדש לא דמי לשדה אחוזה לכן דינה כשדה מקנה, ואם תאמר כיון דלבר פדא פשטה קדושה א"כ לא דמיא לשדה מקנה שאינה שלו רק עד יובל לכן יוצאה ביובל משא"כ כאן דפשטה קדושה עכשיו שהיא שלו לזמן לעולם, זה אינו דחזינא בסוף השולח דאמר דלמ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי גם במת אביו ואח"כ הקדישה ג"כ בעי קרא דמצד הסברא הוי אמינא דכיון דקנין פירות דשקיל כמו קנין גוף היה לו ע"י קניה מיקרי שדה מקנה, וע"כ אף ע"ג דלאחר מיתת אביו מצי להקדישה לעולם, אין זו שדה אחוזה, ועיקר קושייתן רק איך סד"א דדינה כשדה אחוזה כיון שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כמו ששנו במשנה, אבל אף ע"ג דפשטה קדושה בכ"ז אין זה הכרח להיות לה הלכות שדה אחוזה שזה חוק דתיי, וזה סעד נכון לפסק רבינו תם ז"ל, דאין לומר דאזיל בתר פדיון היינו שהיא כשדה אחוזה לפדותה בחומר בסלע ופונדיון לשנה ולא בשויו כדין שדה מקנה, אבל אין ה"נ דחוזרת להמקדיש ביובל, שזה לא מצאנו, וע"כ דהך סוגיא כבר פדא וכשיטת הר"ת, ועיין ירושלמי קדושין ריש פ' האומר שכן אשכחן בשדה מקנה ואכמ"ל:

ו

וכן עבד עברי כו'.

בכס"מ אע"פ שלא מצאתי כו'.

נ"ב מפורש דף כ' ע"ש לאמור שאינו יוצא בראשי אברים כעבד.

ח

ואם מת האדון אין בנו יכול ליעדה לו:

פירוש כיון דבנו גדול ומדעתו מיעדה לבנו למה לא כתוב ואם בנו ייעדנה, לזה פירש משום דאם מת האדון אינה עובדת הבן ואינו מיעדה רק כשהיא ברשות אביו לכן כתוב ואם לבנו ייעדנה ופשוט:

ט

בהבאת סימנים כמש"ב. יתר על אותן הדרכים שקונה בהן עצמה כעבד עברי:

כן צ"ל, וכאן מתחיל הלכה י', וצריך לציין הלכה י':

י

בהבאת סימנים כמש"ב. יתר על אותן הדרכים שקונה בהן עצמה כעבד עברי:

כן צ"ל, וכאן מתחיל הלכה י', וצריך לציין הלכה י':

טו

ואם לא ייעד האדון לא לו ולא לבנו כו':

צריך ביאור דא"כ כיון דמעות הראשונות לקדושין ניתנו הרי מקדש לאיזה שארצה מכאן ועד שלשים יום מעכשיו או לעצמו או לבנו וקיי"ל דאין ברירה ואיך חלו הקדושין למפרע, בשלמא בלא דברי רבינו הוי אמינא דבאופן זה ודאי לכ"ע לא חלו קדושי יעוד מה שמיעדה לבנו רק מעת הקדושין וכריב"י דסבר דהקדושין מעת היעוד וכמו אלו הוי הבן קטן בשעת המכירה דודאי לא מצי לחול הקדושין למפרע, וע"כ דאז חלה היעוד מכאן ולהבא ומקדשה במה שמוחל לה מעשה ידיה מה שתעשה עוד, כן כי מקדשה ע"י יעוד לבנו באופן דלדידיה לא הוי אסורה, אבל מדברי רבינו מוכח דגם באופן שהרשות בידו ליעד או לו או לבנו גם אז חלו למפרע ומפקיעין קדושי איש אחר הקודם ועל זה הא אין ברירה. ונראה דכבר ביארנו בפ"ה מהלכות אישות דקדושי יעוד הוי מה שהאדון נותן להמוכר את בתו הכסף הוא זוכה האב בקבלתו עבור בנו של האדון ומידיה זכי ליה להיות עבור כסף הקדושין, ולכן לא מייתי הגמרא גבי הילך מנה והתקדשי לפלוני מדין יעודין לבנו דהאב נותן הכסף, דשם הוא מתורת זכיה דזכי הוא בקבלתו עבור הבן, ונמצא דהקדושין הוא מכסף שזכה הבן ולכן מביא מעבד כנעני, דתמן ליכא למימר דהעבד זכה בהכסף דאין יד לעבד בלא רבו ונמצא דזכי בזה הרב יעו"ש, נמצא דתו אין להקשות דהא אין ברירה דענין ברירה לא שייך על מידי דכבר היה וכמו וכבר בא חכם דלא נאמר ברירה, א"כ הכי אמר הרי את מקודשת למי שהכסף שלו, ואחרי זה יתברר האיש שהכסף שלו אם הוא האב או הבן דזכי כבר המוכר בתו מיד נותן הכסף את הכסף עבור הבן ולא הוא מקדשה, ואם תאמר על הזכיה גופא אין ברירה דמי זוכה בהכסף, ז"א דהכי אמר האב הנותן כסף למוכר את בתו, דהרי הכסף של בני אם ארצה ליעדה לו, וזה הוי תנאי לחוד ככל התנאים כיון דאינו מתייחס אל שני דברים, ואף באומר ה"ז גיטך אם ארצה, בררתי במ"א דזה הוי כתנאי כיון שהרצון נעשה במכוון מבעל התנאי, ולא דמי לאומר ה"ז גיטך אם ירצה אבא דאין התנאי מכוון מבעלי התנאים כמו שפירש רש"י שם, כן נראה ברור:

וכן מוכרח מהא שכתבו תוס' רה"ש ד"ה נתקלקלו הלוים בשיר שהיו מקריבין מוסף על תנאי אם יבואו עדים יהא של מוסף ואם לאו יהא נדבה יעו"ש ונאמר אין ברירה ולא הוי לשמה, ולפי"ז א"ש דאם יבואו עדים ויתקדש החודש הלא יהא מקודש למפרע ונמצא דלילה של תמול קדוש בקדושת ר"ה ויו"ט, וכשמקריבין יאמרו אם עכשיו יו"ט או ר"ח יהא למוסף היום, ואם לאו יהא נדבה אע"ג דהענין העבר יהא תלוי בתנאי אשר יתברר להבא בזה לא שייך ברירה, כן הכא שמיעדה באופן שלמי שהכסף שלו תהא מקודשת הוא ענין שכבר הוא, רק בירורו יתברר לעתיד בתנאי אם ירצה בזה לא שייך לברירה, וזה ברור:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.