אור שמח/גירושין/ו

אור שמח ‏ גירושין ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

במשנה למלך הביא ירושלמי ר' אלעזר בעי חצרו של שליח מהו שתעשה כידו, ופירושו ברור, דעד כאן לא מרבינן דשליח עושה שליח מושלחה, דוקא באופן שמעשה מנוי השליחות הוא עפ"י השליח, אבל פעולת שליח שני מתיחס אל הבעל כמו דמסיק מר בר ר"א דאם מת שליח ראשון שליחות שני קיים דמכח דבעל קאתו, ופעולת שליח שני מתחשב כאילו קבל מבעל, אבל בחצירו של שליח אטו מתיחס אל האשה, הלא רק אל השליח דמקושר אליו ומה דמטא לחצירו הגט הוה כאילו הוא נתון הגט ליד השליח ואם מת השליח החצר לבדו אינו שייך לקבלת הגט, אם כן באופן שליחות כזה שיהא תלוי פעולתו בקבלת הגט כמו השליח לא אתרבי מושלחה לכן לא מועיל אם זרק הבעל הגט לחצירו של שליח. ובחידושי הארכתי במה שהאריכו האחרונים ובראשם הקצות סימן רמ"ד דהא הוי מילי דאין שליח עושה שליח לקבל הגט לשיטת כמה מהקדמונים הובא דבריהם סימן קמ"א סעיף מ"ג, ואין זה ענין לזה, דשם הוא באופן שמוסר להם כח הבעל להיות שליח דבעל, ע"ז אמרינן מילי לא מימסרי מבעל לשליח שימסור אותם לשליח אחר אבל בחצר דגברא דהוא דנמשך שליחות הראשון ומראשון קא אתי לא שייך ע"ז מילי לא מימסרי לשליח, שזה עדיין ברשות שליח ראשון ובמפעלו הוא, רק הוא גדר אחר דבעי בירושלמי והארכתי לחלק בין קבלת הגט לממון עפ"י מה שנתבאר בדברינו בפרקים הקודמים והארכנו בחידושינו בפלפולים ישרים, ואכמ"ל ודוק:

ד

ואין שליח הולכה והבאה צריך עדים:

הנה נהגו לחוש לדברי הגמי"מ ולהצריך הרשאה ובפרט שיעשה שליח אחר בלא אונס צריך הרשאה ועיין סימן קמ"א סעיף ט', ואם יש הכחשה בין ההרשאה להגט שכתוב סימני הגט בהרשאה באופן אחר ממה שהוא בגט, ראיתי להמחנ"א שכתב דבטלה השליחות, והביא ראיות מהבא לידון בשטר וחזקה דבלברר פליגי דאם נמצא השטר בטל חזקתו [ועיין חידושי רמב"ן פרק גט פשוט] וכן בפרק שבועת העדות גבי פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואתו סהדי ואמרו להד"ם דאי הוה מלתא דרמי אנפשיה לא מהימן אע"ג דפריעת חוב לאו מכח עדים אתו וה"נ אף אם לא היה הרשאה מעולם סגי, בכ"ז כיון דעדי הרשאה מכחישים אותו אינו נאמן, וכן בפרק האשה שלום דאשה שאמרה גירשתני בפני פלוני ופלוני ושיילנא להו ואמרו להד"ם עכ"ד. ולדעתי אין רמז ראיה דתמן הכל בבעל דבר שהאומר פרעתיך והאומרת גרשתני הם בעלי דברים, ורק דנאמנין, וכיון דחזינא דמשקרי בטלה נאמנותו, משא"כ כאן שהוא בלא הרשאה נאמן בעדותו ואינו בעל דבר ואין כאן ראיה. ומה שראיתי בספר דברי אמת בשם ריט"צ דהוי הכחשה דעדי הרשאה מעידים שאין זה גט שמסר לו בעל, כיון שסימנים אחרים כתובים על הגט יש לדון דאימא מסר לו שני גיטין וכי"ב, ובכ"ז יש לדון ואכמ"ל, ועיין עבודת הגרשוני סימן ל"ח שהאריך בזה ועמד בדברים נכונים יעו"ש ודוק:

ח

היה השליח קטן כשנתן לו הגט וכו' ה"ז בטל, אבל אם נתן לו הגט והוא פקח ונתחרש וחזר ונתפקח כו' ה"ז גט כשר:

הנה הגט כשר אף אם לא צוה הבעל עוד אחרי התפקח השליח בכ"ז שליחותו לא בטלה, ולכאורה מכאן ראיה שאם חזר בו השליח וביטל שליחותו ונתרצה אחר כך, תו לא בעי הבעל לעשותו עוד הפעם שליח אחרי שיתפייס, אך ניחזי דמי שאמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט כו' ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה, אף שאם חזר הבעל ואמר אל תכתבו ודאי דאין כותבין עד שיחזור וצוה להם כתבו, בכ"ז מה שנשתטה בינתים אין זה ביטול השליחות. ואולם דעת רבינו שבזה אם נתן השליח כשהוא שוטה הבעל, הגט כשר מן התורה יעו"ש ומש"כ לעיל, ועיין לעיל פ"ב הלכה ט"ו בהגהת משל"מ שכפי הנראה מדעתו דמועיל ביטולו של שליח להשליחות, עד שמזה תמה על זקנו הגט פשוט:

אולם ראיתי להגאון שו"ת פני יהושע ח"ב הנדפס מחדש שפסק דאין אנו חוששין למה שביטל השליח את שליחותו כיון שאחר כך נתרצה בשליחותו יעוין שם ומהא דאמר בריש פרק התקבל אלא הכא משום דעקריה שליח לשליחותו לגמרי הוא, דאמר שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא. ופירש רש"י דשליח גופיה לאו בתורת הכי קבליה דלא ניחא ליה בטירחא דהולכה ועקריה לשליחותיה ואמר שליח לקבלה כו' להולכה אי אפשי להיות הילכך אי נמי אימלך ואומטיה ניהלה לאו גיטא הוא דמעיקרא לא קיבל עליו להיות שליח לבעל להוליך, משם אין ראיה דביטול שליחותיה משליח מבטל אף אם חזר ונתרצה אחר זה, דאדרבא איכא למידק דוקא משום דמעיקרא דאתי לידיה מידו דבעל לאו בתורת שליחות הולכה יהיב דכיון דהשליח אינו רוצה ודאי לא יהיב בעל במה דהוי בעל כרחו, ודאי הבעל כיון רק על דעתא דקבלה אע"ג דבכ"מ אדיבורא דידה סמוך ועיין ברש"י פרק האומנין, ז"ל, הלכך אפילו נמלך והגיעו לידה אין זה שליח שניתן לגירושין שכשקבל לא ע"מ כן קבלו, מזה מוכח הא אם שויא מעיקרא שליח לגירושין תו לא איכפת לן בחזרת השליח ואם הדר יהיב לה הוי שליח שפיר ודו"ק:

ומה נעים לשיטת רבינו דשליח הבאה האשה עושה היינו שיהא הגירושין חל בבוא הגט ליד האשה עצמה, רק מה שצריך שיבוא הגט מיד הבעל ליד האשה, בזה עשאתו לשליח שיהא ידו כידה בקבלת הגט אעפ"י שלא נגמר פעולת הגירושין ע"י השליח בזה הוא ידו כידה שתהא קבלתו כקבלתה ומקריא דמטי גיטא מיד הבעל ליד אשתו וקרינן ונתן בידה, ולא הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע, וקצת הודו רבנן בתוספות ושאר קדמונים, דע"ז חל ענין שליחות שיהא ידו כידה אעפ"י שלא נתגרשה בקבלתו תיכף, והוא בדף ס"ה ד"ה גיטא לא הוי עד דמטית למתא מחסיא א"נ מבבל ועד מתא מחסיא הוי שליח לקבלה כו' ריצב"ם. ולפ"ז א"ש שהוא אומר התקבל לי גיטי והיא אמרה הבא לי גיטי הכל מצדה רק שהיא עשאתו שליח להבאה והוא אמר שהוא שליח לקבלה והבעל אינו עושה מאומה, דמכח דידיה לא אתי, וכיון דעקר שליחותיה ולא רצה שיהיה שליח הבאה רק לקבלה היינו באופן שיהא חל הגירושין תיכף בקבלתו מיד, וזה לא מציא להיות בלתי רצון האשה, ונמצא שבשעה שקיבל לא קיבל כלל לשם שיהא ידו כידה בקבלת הגט כיון שע"ד שלא חלה הגירושין תיכף לא רצה בקבלת גיטה, ואשתכח אף כי רצה אח"כ ונאמר שהוא שליח הבאה כמקדם בכ"ז כשקבל הגט לא היה ידו כיד האשה, ואשתכח דהשתא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע שמיד הבעל לא הגיע לו בשעה שידו כידה. ואז בעת קבלה הרי היה גברא אחרינא לאו שלוחה והוי ממש כחצירה הבאה לאחר מיכן וז"ב. וכן מפורש בדברי רבינו שהסוגיא מיירי בשליח הבאה, שכן כתב בהלכה י"ב אמר לבעל שליח הבאה אני כו' ואמרה לו שליח לקבלה שמתיך, כיון שהגיע גט לידה מגורשת שהרי לא עקר שליחות שאמרה אלא גרע אותה שהרי היא אומרת לקבלה והוא אומר לבעל להבאה בלבד. ולפרש"י שהכל בשליח הולכה מצד הבעל מיירי זה תמהון גדול, שמאי עקר, כי עקר מאי הוי הלא אטו נעשה שלוחה ממנה, הלא מן הבעל הוא נעשה שליח וע"ז נתרצה ואמר שליח להבאה אני. אולם רבינו מפרש הכל בשליח הבא מן האשה גופא, וכי עקר ואינו רוצה בשליחות שעשאתו האשה, והבעל ג"כ אינו עושה שליח להולכה שלוחא דמאן קא הוי, ע"ז פירש רבינו שבכלל דברי האשה שעשאתו שליח לקבלה הוא נכלל ג"כ שליח הבאה, רק שהיא הוסיפה שיהא חל הגירושין ג"כ בקבלתו הגט, וזה מיעט שאמר להבאה בלבד:

ואחרי התבונני ראיתי שדברי רבינו הם דברי הרי"ף בהלכות אות באות ז"ל, כיון שהגיע גט לידה מגורשת דהא לא עקר ליה שליח לשליחותו אלא מיעוטי הוא דמיעט בשליחותו. וראיתי לרבינו נסים שכתב דאי ק"ל אמאי מגורשת אף משהגיע גט לידה דילמא בעל אדיבורא דידה סמיך והוא אינו רוצה להיות שליח לקבלה, א"כ מי עשאו שליח עיי"ש שהביא פרש"י דכיון דניחא ליה בהולכה כש"כ דניחא ליה בקבלה, [וכפי הנראה העמיס דברים אלו בהרי"ף] ואני שמעתי ולא אבין, כיון דאמר שאינו רוצה בשליחות קבלה איך שייך לומר דיסמוך אדיבורא דידה אטו יאמר דברים שלא ניחא להשליח, הלא פרשתי לעיל באמרו שליח להולכה לא הוינא כיון שאינו רוצה תו הבעל אף אם בכ"מ אדיבורא דידה סמיך על מה שאינו רוצה השליח לא יהיב הבעל בעל כרחו מה שאי אפשר, כש"כ כאן שהוא אינו רוצה להיות שליח קבלה איך הוה יהיב בעל במה שאינו רוצה, גם רש"י לא פירש רק על מה דאמר משהגיע גט לידו מגורשת ע"ז הקשה הא אינו רוצה בשליחות קבלה יעו"ש בפרק האומנין, ודברי רבינו נסים צע"ג. אמנם רבינו קם אדעתא דבעל הלכות רבו דמפרש הסוגיא הכל מכח האשה, וקצת מורה ע"ז לשון הסוגיא אלא הכא משום דעקריה שליח לשליחותיה לגמרי הוא דאמר ש"ק הוינא להולכה לא הוינא, מורה זה דיש גוונא דעקר שליחותו רק לא לגמרי, וזה באופן שאמר אשתך אמרה הבא לי גיטי שרוצה להיות שליח מכח האשה רק באופן מועט, היינו שלא תהא חלה הגירושין רק כשיגיע גט ליד האשה ודוק:

ולולא דמסתפינא הו"א דרבינו והרי"ף רבו לא סברי טעמא דרש"י, דכיון דרוצה שיהא שליח הולכה כש"כ שרוצה להיות שליח קבלה דזוטר טרחא, דלא נזכר זה בגמרא והוא פלפול חוצי ולא הוי שתיק הגמרא מלפרשו, דאימור מנסיבות שונות רוצה דוקא בשליח הולכה. או משום שאינו רוצה להביא עדים על שליחותו או מטעמים אחרים דניחא ליה בהא משום דחייש שמא חזרה בה וכיו"ב, ובאמת אם אמר שליח הבאה אני, אינו רוצה להעשות שליח קבלה, ואם תאמר הלא האשה עשאתו שליח לקבלה ולא להולכה, א"כ לא נכלל שליחותו להולכה בכלל השליחות מאשה, וא"כ לקבלה הוא אינו רוצה, להובאה האשה אינה רוצה, ע"ז פירשו דלא עקר מה שאמרה רק מיעט שליחותה, היינו שהבאה נכלל בקבלה שיהא ידו כידה, ואטו משום שחלות הגירושין יהיה לאחר זמן אינה רוצית שיקבל הגט לכל הפחות אם רצונה להתגרש, [הרי הוא בעיני דומה כמו שנאמר ששט"ח מאוחרין שלא בידיעת המלוה יהיה פסולים משום שגרע כחו שלא ניחא ליה בהשט"ח עיין ש"ך סימן מ"ג ס"ק כ"ד] ואם איננה רוצה בגירושין ודאי דניחא לה שיהיה הרצון תלוי בה, אבל השליח אינו רוצה להיות שליח קבלה, וזה שאמר רב אשי בשלמא א"א איפכא כו' ואר"נ כיוון שהגיע גט לידו מגורשת, והוי קמ"ל רב נחמן דלא עקר שליח שליחותו ודלא כסברתין, אז הוית ידעית דאדיבורא דידה סמיך [והעיקר כהגירסא בהאומנין א"נ משהגיע גט לידה מגורשת] א"נ לידה, פירוש בגוונא דהשתא דאמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי, אילו הוה אמר ר"נ משהגיע לידה מגורשת, הוית יליף דלא סבר דעקר לשליחותו ודלא כסברתין, דאם תאמר כסברתין דעקר לשליחותיה הלא אינו רוצה להבאה רק לקבלה ומאן שויא לשליח, האשה לא עשאתו והבעל לא מצי לעשותו, אבל כיון דלא עקר והוית אמרה משהגיע לידה מגורשת, אז שפיר ילפת דאדיבורא דידה סמיך, דאי אדיבורא דידיה סמיך הלא לא סליק אדעתיה רק שתהיה נתינתו ליד שליח תיכף לגירושין וע"ז לא עשאתו, וכיון שאינה מתגרשת תיכף בקבלתו הלא ע"ז לא יהיב להשליח הבעל, ולהיות חלות הגירושין אח"כ זה לא סליק אדעתא דבעל כלל שלחלות הגירושין בעינן דעתו של בעל, וכיון דלא סליק אדעתיה איך חל הגירושין אח"כ, והשתא דאמרת בגוונא אחרינא דאשתך אמרה הבא לי גיטי שהוא אינו רוצה להיות שליח קבלה, רק הבאה נכלל בדבריה שיהא ידו כידה, אע"פ דהיא לא סלקא אדעתה שיהא חלות הגירושין כשיגיע לידה זה לאו מידי דחלות גירושין אינו תלוי בדעתה שאף בע"כ מתגרשת, והקפד בשליחות אינו כמוש"ב לעיל, אבל בגוונא דאשתך אמרה התקבל לי גיטי אם לא עקר שליחותו בכ"ז אם אדיבורא דידיה סמיך כיון דלא נתן הבעל על דעת שיהא חל גירושין אחרי זמן כשתגיע גט ליד האשה, אם כן לא חלה הגירושין, דחלות גירושין דעתו דבעל עיקר ומרצונו ודעתו אתי חלות הגט, בינה זה. ונמצא לפי שיטה זו שבארנו חידש רב אשי דבאשתך אמרה הבא לי גיטי לא מספקא לן כלל ולא מתגרשת רק כשיגיע גט ליד האשה אף אם אדיבורא דידה סמיך כיון שהוא אינו רוצה להעשות שליח קבלה, גם הבעל לא יהיב אדעתא שתתגרש תיכף בקבלת השליח מה דלא ניחא להשליח, ולכן האלפסי ורבינו לא הזכירו בעיא זו כלל וסתמו כיון שהגיע גט לידה מתגרשת הא אם מת הבעל טרם הגיע גט לידה אינה חולצת והגט בטל ושפיר מתייבמת. ועיין לחם משנה ולדעתי ברור כדכתיבנא:

והא דאמרינן אי קבלה אהולכה מכי מטא גיטא לידיה לאלתר ליהוי גיטא ש"מ דאדיבורא דידיה סמיך, מוכח דאי אדיבורא דידה סמיך אע"ג דהשליח אמר שליח להבאה אני בכ"ז מכי מטא גיטא ליד השליח מגורשת, צ"ל דהך שקלא וטריא שלא אליבא שנויא דרב אשי ודחוק, ומוכרח מזה שיטת רש"י דכיון דרוצה להיות שליח הבאה כש"כ שליח קבלה וכסברתו. אולם יש לומר דחזינן למאי דמשני הולכה אקבלה דתני משהגיע גט לידה מגורשת, אע"ג דהתם ודאי עקר לשליחותו דאמר שליח קבלה הוינא להבאה לא הוינא, בכ"ז כיון דאיהו אמר ליה בהדיא הילך והשליח מקבל ודאי אדעת הולכה קא מכוון ואדעת זה מקבלו מיד הבעל, כן כאן בקבלה אהולכה. אע"ג דהשליח אמר דלא בעי למיהוי שליח לקבלה בכ"ז כיון דבעל אמר התקבל לי גיטי והוא מקבלו מיד הבעל ודאי אדעת שליח לקבלה קא מקבלו וכמו שמורה פשטו של הבעל, וכמו שהשליח יודע שהאמת שהאשה עשאתו שליח קבלה, אבל אם נימא אדיבורא דידיה סמיך וסבור הבעל שאמרה האשה הבא לי גיטי ואיך אמר התקבל הרי אדם יודע שאין האיש עושה שליח קבלה, ע"כ התקבל והולך קאמר, וזה נכון, כן נראה לדעתי בשיטת רבינו ורבו הרי"ף ז"ל:

ולפי שיטה זו מתבאר דביטול השליח לשליחותו לא מהני דכאן אמר שליח להבאה הוינא לשליח קבלה לא הוינא וכדפרישית, והדר ביה ממה שעשאתו האשה שליח לקבלה, בכ"ז כי אמר הבעל המקבל אם אדיבורא דידה סמיך ובתורת קבלה אמר והשליח מקבל על דעת קבלה קא פריך דמכי מטא גיטא לידיה תתגרש הרי דלא איכפת לן מה דאמר השליח באמצע כיון שלבסוף נתרצה ולא חייש לביטול שליחות כלל ודוק:

יהיה איך שיהיה בזה. אבל זאת נראה דלשיטת רבינו א"ש מה דמתיב מהאומר התקבל גט זה לאשתי כו' הא בעל לאו בר שויא שליח לקבלה הוא אלא אמרינן כיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר תיגרש כל היכי דמגרשה כו'. והנה לשנויא דרב אשי לעיל צ"ע הקושיא דכאן החסרון הוא מצד השליח שאינו רוצה להעשות שליח הבאה [ועיין חידושי רשב"א ומשל"מ שדרכיהם שונים עיי"ש והבן] ולפי פירושנו א"ש, דשיטת רבינו דהוא אינו רוצה להעשות שליח הבאה, והבעל אינו עושה אותו לשליח מצדו כלל. כי קא"ל הילך כמו שאמרה היא אישתכח דעל דעת לקבל הגט שיהא ידו כיד האשה בלא חלות הגירושין תיכף זה לא רצה השליח, וכי מקבל בלא שליחות הבעל כלל והיא לא עשאתו שליח קבלה כלל אשתכח דאז לא היה ידו של שליח כידה שהיא לא עשאתו שיהא נגמר ענין הגירושין תיכף, וכיון דבעת קבלה לא היה שלוחה הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע ולא מטי לידה מיד הבעל כלל, אבל כאן דפריך דהוי שליח להולכה מצד הבעל כיון דנתן עיניו לגרשה אילו הוה ידע ששליח קבלה לא מצי משוי רק שליח הולכה א"כ כאן דאמר שליח לקבלה הוינא כו' אילו הוה ידע דהאשה לא עשאתו ש"ק הוה משוי לו הבעל שליח הולכה מצדו לכן כי חזר ואמטי לה הגט הרי ניחא להשליח בהולכתו הגט אע"ג דמעיקרא הוי חוזר משליחותיה להולכה כי חזר ונתרצה הלא צריך להועיל שליחותו להולכה. דכיון שנתן הבעל עיניו לגרשה ניחא ליה שיהא שליח מצדו, ומשני התם אדם יודע כו' ומסיק אדעתיה התקבל והילך הכא מטעי טעי, לכן אינו מכוון לעשותו שליח מצדו כלל רק שיהא שליח של האשה בין אם אדיבורא דידיה סמיך בין אדיבורא דידה סמיך, וזה נכון וישר. ועכ"פ מוכח דבלא הטעות אע"ג דהשליח אינו רוצה מעיקרא להיות שליח להולכה בכ"ז כי חזר ונתרצה ואמטי גיטא לידה מהני אם עשאו הבעל שליח הולכה, ורק משום דקא טעי והבעל סבור שהוא שליח האשה ולא אסיק אדעתו לעשותו שליח מצדו כלל, וזה רק לפום שיטת רבינו בשליח הבאה כמו שבארתי ודוק:

אמנם שמעתי שמחברים שונים בזמנינו התפארו כי ירושלמי אחד מבואר דביטל השליח לשליחותו מהני, וזה בריש פרק התקבל, בכל אתר את אמר התקבל כזכה הכא את אמר התקבל כהילך שנייא היא שזכין לאדם שלא בפניו. התיב ר"ש הגע עצמך שהיא צוחה להתגרש אני אומר שמא חזרה בה הא תנינן היא עצמה מביאה גיטה חש לומר שמא חזרה בה כו'. והנה הך משנה מוקמינן בבבלי סוף פרק המביא שני, שאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה כו' הרי דאע"ג דאיננה אלא שליח הולכה בכ"ז אם חזרה וביטלה שליחותה אעפ"י דאמטי אחר כך תו בטלה לשליחותא. והנה אם היה שיטת הירושלמי כשיטת הבבלי היה ראיה גדולה, אבל המעיין תמן יראה כי הגמרא דילן פריך מכי מטא גיטא לידה איתגרשה לה, ורבו שם הפירושים, רש"י ורבינו פירשו דכבר איתגרשה ואינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וראב"ד פירש דלא מהימנא לאמר בפני נכתב כו' כיון שנגמר פעולת הגירושין טרם שאמרה בפ"נ ובפ"נ וכמו שביאר הריב"ש בתשובותיו, ולכך כי משני בתלמודין לא תתגרשו בו אלא בב"ד פלוני פריך סוף סוף מכי מטיא התם איתגרשה לה, אבל שיטת הירושלמי דבהא לא נחית כלל רק קושייתו דהגע עצמך שהוציאה גט ברומי והיתה נאמנת שבאותה מדינה מצויין עדים לקיימה וכבר היה לה היתר להנשא שם וניסת, ואחר כך תבוא לארץ ישראל תצריכנה לאמר בפ"נ ובפ"נ כיון שכבר היה לה היתר להנשא, וזה שפריך שם הגע עצמך שעשת עשר שנים ברומי וניסת אמר ר' יוחנן מתניתין בשאומר לה אל תתגרשי אלא במקום פלוני, הרי דחלות הגירושין לא יחול רק בארץ ישראל ולא דרך תנאי, רק כאומר לא תתגרשי בו אלא אחר זמן פלוני והקבלה הקודמת לא היה מועיל רק שלא יהא אחר זה כטלי גיטך מע"ג קרקע וקרינן בה ונתן בידה, וכגדר שליח הבאה לשיטת רבינו, וכבר ביאר זה רבינו באורך בפ"ט הלכה ה' ראה שם דברי נועם, וכיון דחלות גירושין בא בארץ ישראל והגט נכתב ונחתם במדינת הים בזה צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ, אבל לא נחית כלל שתהיה שליח מצדו כלל, ולכך אמר וניחוש שמא חזרה בה, שלכן לא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע משום שנותן לה לתורת גירושין אחר שלשים יום וכי ניחוש שחזרה בקבלת הגט ובטלה מה שיהא הגט נגמר כריתותו לאחר שלשים יום ואינה מעכבתו שיהא לגירושין אחר שלשים יום הרי הוה טלי גיטך מע"ג קרקע, שכיון שביטלה ענין קבלת הגט לשם גירושין שעדיין לא נגמר כריתותו אף שלקבלת הגט אינו צריך דעתה כלל כיון שלא נגמר ענין הגירושין וכי מניחו ברה"ר וכי"ב אינה מגורשת רק במה שיגיע הזמן מניחתו ברשותה ולא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע כיון שנמשך מהנתינה מידו לידה וכי בטלה תוך כך ענין הגט וחזרה בו, הרי הנתינה מידו לידה אינו מתיחס אל זמן חלות הגירושין וכי בא זמן חלות הגירושין הוי טלי גיטך מע"ג קרקע ודוק:

ואין להביא ראיה מדברי רבינו הלכה י"ג, הבעל ששלח גט לאשתו בא שליח ליתנו לה ולא נטלתו אלא כו' יהיה גט זה כו' הרי את שליח לקבלו הר"ז מגורשת בספק עד שיגיע גט לידה, ומשיגיע הגט לידה תתגרש ודאי. ולכאורה אם נימא דשליחות שאינה חוזרת לא מהני הרי כבר ביטלה השליחות להולכה ונעתק משליחותו להולכה ותו אף כי הגיע מיד שליח לידה לא תתגרש בו [וכן תמה הט"ז] ועל כרחין דשליחות להולכה אם ביטל השליח את שליחותו לא מהני ולא איכפת לן, אם חזר ונתרצה אחר כך הוי שליח מעליא, דאין מזה ראיה, דחזרתו לא היה רק ע"פ האשה שסבורה שמתגרשת על ידו, הא אילו ידע שאינו נעשה שליח קבלה אחרי שאיהו בעצמו הוה שלוחו של בעל להולכה ודאי דלא הוה עיקר שליחותו, לכן הוי אומדנא דמוכח דעל דעת שהאשה אינה עושה שליח לקבלה מי שהוא בעצמו שליח הולכה ודאי לא ביטל שליחותו, ועדיפא טפי מהך דאמר פרק כל הגט (דף כ"ט), מי קא"ל אבא מניומי ולא את, פירוש דבאופן שידע לה ניחא ליה שיהיה שליח, כש"כ כאן דהאשה הטעתו וסבור שהוא יכול להעשות שליח קבלה ועיין פרק השולח לקיומי תנאו קא בעי, וזה ברור:

טו

עבר השליח ונתן הגט בינו לבינה יטלנו ממנה ויחזור ויתנו לה בפני שנים ואם מת הואיל והגט יוצא מתחת ידה מקויים בחותמיו ה"ז גט כשר:

המגיד הבין שחשש רבינו לשיטת הגאונים בפרק ראשון דאם נתן בלא עדי מסירה ה"ז גט פסול, וזה לא מחוור כלל בדעת רבינו שגבי בעל יסתום דכשר, וכאן מצריך שיחזור ויתן. וגם לפ"ז לשון רבינו לא מחוור שכתב הואיל והגט יוצא מת"י מקוים בחותמיו כו' הלא לא הוה צריך למיכתב רק שאם נתן לה גט מקוים כשר, ומאי דייק והגט יוצא מתחת ידה. ועוד לקמן פ"ז הי"ז שליח שהביא גט כו' ונתנו לה בינו לבינה כו' עד שיתקיים בחותמיו, הרי דאם נתקיים בחותמיו אינו צריך ליטול ממנה אעפ"י שנתן לה בינו לבינה ועיין משל"מ שהעיר בזה:

לכן נראה לדעתי דרך אחר, דכונתו למה שכתב הרב אלפסי בתשובה, [והיא מועתקה בחידושי הרשב"א] דמפרש פלוגתא דרב הונא ור"ח בשליש אומר לגירושין בשליח להולכה, וטעמא דרב חסדא דשליש מהימן אע"ג דבכ"מ אין שליש מהימן רק כל זמן היכי דאיתא לשלישית תותי ידיה, בכ"ז הכא כיון שמוסרו בפני עדים לה לגרושין, ובשעה שמוציאו מתחת ידו נאמן כדין שליש יעו"ש. ואם כן כשנתנו לה בינו לבינה, ואין כאן עדים שעשאו הבעל שליח להולכה כדין כל שליח להולכה שא"צ עדים כמוש"כ בהלכה ד', אם יערער הבעל ויאמר לפקדון נתתיו יהיה ספק, דאז אין שליש מהימן כיון דליכא תותי ידיה, לכן קמ"ל רבינו עצה טובה שיחזור ויטול ויתן לה בפני שנים שמוסרו בפניהם לשם גירושין ותו נאמן כשהשלישית יוצא מת"י, ולא יכול הבעל לערער אח"כ, ואם מת הואיל והגט יוצא מת"י מקוים ה"ז גט כשר, ולא חיישינן שמא לא מסרו הבעל לשם גירושין ולא עשאו שליח רק בשאין הגט מקוים כמו שפסק בפ"ט הל"ב אמר לסופר כו' בלא עדים כו' והלך השליח ונתנו לה בפני עדים הר"ז ספק מגורשת שאין השליח נאמן כו' אלא מפני כתב העדים כו' שהן כמי שנחקרה עדותן בב"ד [ועיין ההמ"ג] שמיירי באין עדים על השליחות יעו"ש, לכן כאן שיוצא מקוים כשר, רק היכי שהבעל מערער שלפקדון נתן לו [ולקמן פ"ז מיירי בשיש עדים על השליחות או שיש בידו כתב הרשאה לכן אינו צריך לחזור וליטלו ממנו ופשוט] אבל בשליח לקבלה פסק בפרק י"ב הלכה י"א דאם הגט יוצא מתחת ידי האשה השליח נאמן משום דאי בעיא האשה הדרא ליד השליח הגט ויהיה נאמן השליש לומר שמסר לו לגירושין וכמו שכתב שם ראב"ד הובא בחידושי רשב"א ודוק ברשב"א ותראה כי פירושי בדעת רבינו נכון:

טז

ואם אחר שהגיע גט לידה או ליד ש"ק כו' ואע"פ שחזר בתוך כ"ד ובטלו הואיל ואחר שהגיע לידה או ליד ש"ק או לחצרה בטלו אינו בטל וה"ז גט כשר:

חדש לן רבינו דשליח הגט אינו יכול לבטל אחר הגירושין. והיינו דגם מן עשיית השליח לא מצי למיהדר, ואפ"ה לא בעי לאוקמי גמרא משנתנו דריש השולח דאם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו דפריך פשיטא, ולימא דקמ"ל דתוך כ"ד לא מצי חזר ביה, חדא דגוף חזרה דתכ"ד לא מצאנו בשום מקום במשנה דלא מהני בגירושין, ועוד דעדיפא הו"ל להשמיענו בשליח קבלה דלא מצית לבטלו תוך כ"ד מהגירושין אע"ג דשליח קבלה קלישא שליחות משליח להולכה דלא מצי למשוי שליח דהוי ליה מילי, ובפרט דענין הגירושין חוב הוא לה וכמו דפריך ירושלמי ריש התקבל אני אומר שמא חזרה בה, ופלא בעיני על רבינו נסים בתשובה סימן מ"ג ששקיל וטרי בזה ובבית יוסף סימן קל"ד הועתק זה בשלימות [ובדפוס לפנינו חסר] עיי"ש כי הביא דברי רבינו בהלכות קדושין ולא הביא מה דמבואר לקמן הלכה כ"א דבמבטל הגט ביד השליח סתמא זה ביטול השליחות לבד, ופה בהלכה זו כתב דמשהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו היינו השליח ולחזור תוך כ"ד מן השליחות:

אכן מסתפקנא טובא בדינא שכתב רבינו סוף פרק ה' דאם נתן הגט בחצירו ומכר לה החצר כיון שקנתה החצר בשטר או בכסף נתגרשה, והוא דחצירה וגיטה באין כאחד דאל"ה הא הוי טלי גיטך מע"ג קרקע שכבר הוא נתון בחצר שלה, וע"כ דכאחד באין והוי כחצר שלו מושיט לחצירה, ובזה הא דוקא מדעתה, וא"כ על קנין החפץ היינו החצר נראה דהוי כמו כל מתנות דמהני חזרה תכ"ד ואשתכח תו דלא הוי חצירה ובמאי קנתה הגט שלא בא לידה כלל. ודוגמא לזה בנזיר פרק ב"ש א"ר ירמיה דאע"ג דתמורה חלה בטעות ולכן אין שאלה לתמורה, בכ"ז אם הקדיש בהמה והמיר בה בהמה אחרת וחזר ונשאל על הראשונה כיון דנבטל עיקר הקדשו תו אישתכח דשניה פקע קדושתה דהוי כהמיר בה על בהמת חולין יעו"ש בתוספות, כן ה"נ אף ע"ג דעל פעולת הגירושין מהגט לא מהני חזרה תכ"ד מכל מקום כיון דחזר תכ"ד מהמכירה של החצר תו אישתכח דגט לא מטא לחצירה כלל ובטל הגירושין למפרע ודוק:

הן דיש מקום לומר לפמש"כ הר"ן בשילהי נדרים דה"ט דלא מהני חזרה תכ"ד בגירושין הוא דמסתמא ענין כזה שהוא להתיר או לאסור אשה לעלמא ולהתחייב או לפטור ממיתה בזה עביד אינש בישוב הדעת גמור ומוחלט, נמצא דיש מקום לומר שכאן גם בחצר לא מצי לחזור דמסתמא עביד בישוב הדעת מוחלט כיון שיש בזה ענין גירושין, בכ"ז קשה לחדש דבר שלא נזכר שבמתנה לא יהא יכול לחזור, ולא מצאתי מקום לפשוט הספק, [רק הראוני להתו"ג סוף סימן קל"ט שדעתו דמצי לחזור תכ"ד]. אולם אם כה נאמר יתישב מה שהקשו רבוותא קדמאי ריש פרק הזורק בעובדא דשכ"מ דבשבת דליקני לה מקום בחצירו ותיזול ותיחוד בו ותפתח יעו"ש, דאמאי לא הקנה לה המקום בקנין סודר במאי עדיפא קנין חזקה מקנין חליפין. ולפי שיטת התוספות דהיה משאיל לה המקום ולשיטתם דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין א"ש. אכן לפ"ז ניחא דקיי"ל לענין קנין סודר דפליגי רבה ור"י דמצי הדר ביה טפי מתכ"ד, דזה אומר כ"ז שיושבין וזה אומר כ"ז שעסוקין באותו ענין והכא הוי חייש שמא יחזור הבעל מלגרשה, ואחר הגירושין יחזור מהאי דוכתא דאקני לה ונמצא שפקע הגירושין למפרע דאינו נתון הגט לחצירה כלל, לכן אמר בחזקה דבשאר קנינים לא מצי הדר רק תוך כדי דבור וכמו שפסק רבינו בפ"ה מהלכות מכירה ובש"ע סימן קצ"ה ס"ז וזה ברור:

כ

אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת וכו' הרי הן בטלים והוא אומר הן:

במי שמגרש אשתו, וטרם הגירושין ביטל כל מודעי כנהוג, ואחרי כן הלך ובטל את הביטולים וכיו"ב, מי אמרינן דזה גופא גלוי דעתא דאין רוצה בקיום הגט ותלוי זה בגלוי דעתא בגיטא בפלוגתא דאביי ורבא ואם הוא קודם כתיבת הגט תליא בפלוגתת הב"ח והדעה שהובא ברמב"ן פרק חזקת אם שם גלוי דעתא מלתא הוי. אך לדעתי נראה דאין זה גלוי דעת שאינו רוצה הגט רק גלוי דעת שיהיה ברשותו לטעון טענת מודעי ולמסור מודעי, ע"ז אומר שמתחרט מהשבועות שנשבע שלא לבטל אבל לא שאינו רוצה בהגט, ומנא אמינא לה ממה שפי' רש"י בנדרים (דף ס"ט) על הך דיש שאלה בהפר שאם הקים הנדר ונשאל אחרי זה מהחכם על ההקמה אינו מופר בזה הנדר רק בעי שיפירנו אחרי זה, שאין זה גלוי שרוצה בביטול הנדר, רק תמן אם הפיר בלבו אינו מופר מכל מקום לא הוי כאילו הוציאו בפיו שיהא מופר, רק שאינו רוצה בההיקם, כן הכא כי נשאל על השבועה שנשבע שלא לבטל הגט אין זה ביטול הגט, רק רוצה להיות חפשי בבחירתו, אבל לא שיהא הגט בטל ודוק, ולמעשה צריך עיון:

ל

הבעל ששלח גט לאשתו הרי הוא חייב במזונותיה ובכל תנאי כתובה עד שיגיע הגט לידה או ליד שליח קבלה:

הנה מקור דברי רבינו מדברי רבו הרי"ף ז"ל בפ"ב דגיטין במשנה דנכתב ביום ונחתם בלילה, איכא מ"ד הלכה כר"ל דקיי"ל משעת כתיבה כו' והא לאו מלתא היא דהתם ביחוד תליא כו' אבל הכא לענין פרי בפרקונה תליא מלתא כדאמר תקנו פרקונה תחת פירות, וקיי"ל דלא פקע פרקונה מיניה עד דמטי גיטא לידה הלכך כל כמה דמחייב בפרקונה אית ליה פרי ושמעית מיניה דהלכתא כריו"ח דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה, ומזה הוכיח רבינו דלכל תנאי כתובה [כמו פרקונה דהוי תנאי מתנאי הכתובה עיין פי"ב מהלכות אישות] חייב עד שיגיע הגט לידה או ליד ש"ק וז"ב. אך הר"ן הקשה מנא פסיקא ליה דפרקונה יש לו עד שעת נתינה, ודאי למאן דסבר דאין לו פירות משעת כתיבה ה"ה דפרקונה נמי לית לה, ונראה למאי דקיי"ל בכתובות כרב הונא דתקנו מעש"י תחת מזונותיה, דמזוני עיקר וחששו חכמים לתקנתא דילה דיהיה לה מזונות, ה"ה מה דתניא פירות תחת פרקונה ג"כ חששו חכמים לתקנתא דילה ופרקונה עיקר דמאן יחוש לפדותה, כיון שיש לה בעל ולאו בידו דבעל למיפרק מעליו חיובא דפרקונה בחתימת הגט לחודא בלי עדים דיהיה הברירה בידו, דאם תשתבאי יאמר הר"ז גיטך, ואם לאו יקרע הגט ותהי אשתו כמקדם, ולא מסתבר לומר שכ"ז שהיא משועבדת לתשמיש ולמעש"י אם ירצה יוכל לפרוק מעליו חיובים שחייבוהו חכמים לטבותה, ור"ל לטעמיה דסבר דתקנו מזונותיה תחת מעש"י וחששו חכמים לתקנתא דיליה דיהיה לו מעש"י, ואפילו למזונותיה לא חששו לולא שנתנו לו המעש"י ומאן יהיב לה חיי, וא"כ לדידיה תקנו פרקונה תחת פירות וכדאמר תלמודין בפרק נערה שנתפתתה (דף מ"ז), א"כ כל עיקר תקנתא משום דיליה, וא"כ אע"ג דאפשר דבעל שאמר איני אוכל פירות ואיני פודה מעכשיו אין שומעין לו כמו שהאריכו התוספות פרק חזקת הבתים (דף מ"ט) ד"ה יכולה אשה עיי"ש. מ"מ אם כותב גט וחותם לה בעדים, הרי מחיל לפירות דיליה, אפשר דאף פרקונה לית לה, כיון דכל עיקר פרקונה היה רק מפני שתקנו לבעל פירות, וזה נכון, ועיין היטב בתוספות שם ויומתק לך יותר מש"כ, דלדידן תקנו פירות תחת פרקונה, והא דתניא התם פרקונה תחת פירות, הוא להורות שלא נטעה שיכולה לומר איני נפדית כו' יעו"ש בתוספות ודוק:

והנה בירושלמי אמר כאן על הך דנכתב ביום ונחתם בלילה דפסול משום פרי, דסובר דאין לבעל פירות משעת חתימה וכר"ל בגמרא דילן דיאמרו אח"כ שנחתם בזמן הכתיבה ותטרוף מלקוחות שלקחו הפירות קודם החתימה, והוא, משום דהירושלמי אמר בפרק נערה דתקנה שתקנו חכמים פירות לבעל, הוא כדי שיפקח בנכסי אשתו, היינו שאם יאכל פירותיהם, יהיה הוא המשגיח ומפקח בנכסי אשתו בעין פקיחא, דאיתתא לאו בת טענתא היא וכל כבודה פנימה, וא"כ כיון שכתב לה גט וחתם אותו בעדים ודעתו לגרשה האם יפקח על נכסיה ואם יאבדו, היחוש, הלא בוז יבוז לה כי לבו בל עמה ומה גם לנכסיה, דלגופה לא חש על ממונה לא כש"כ, לכן הפסיד פירותיו ובפרקונה חייב דלא מצאנו בירושלמי כלל הך דפרקונה תחת פירותיה, ונוסחא מוטעת נזדמנה לרבותינו בעלי התוס' שם, דבירושלמי דילן הגירסא תני הבעל שאמר אי אפשי לא לאכול ולא לפקח אין שומעין לו, וזהו כמו דאמר תקנה תקנו שיהא הבעל מפקח על נכסי אשתו, בלא כך האב מפקח על נכסי בתו יעו"ש, ולהתוספות היה הגירסא אי אפשי לאכול ולפרוק וז"א כמש"ב בס"ד ודוק:

והנני לבאר דברי הירושלמי שם, א"ר יוחנן לא אמר ר' שמעון אלא בלילה אבל למחר אף ר"ש מודה ר"ל אמר כו', וקשיא דר' יוחנן על דרבי שמעון לא כן א"ר בא כו' אתיא דר"ש כר"א כמה דר"א אמר אעפ"י שאין עליו עדים כשר כן ר"ש אומר אעפ"י שאין עליו עדים כשר, א"ר שמואל כו' כאן ברוצה לחתמו וכאן בשאינו רוצה לחתמו, ונראה פירושו, כי ביום אחד לא חייש ר' שמעון שמא ימכור הבעל פירות משדהו, והיא תטרוף מן לקוחות מיום הכתיבה, דביום אחד מן הכתיבה אל החתימה לא שכיחא שימכור הבעל פירות והיא תטרוף מן הלקוחות בטענות שקר, אבל בזמן מרובה דשכיחא חייש ר"ש ג"כ להפסיד לקוחות [וסברא כזו תמצא בפהמ"ש לרבינו וכן מוכח דתקנה דאין בה זמן פסול משום בת אחותו מפרש בירושלמי הלכה ג' בפרק השולח ואפ"ה בנכתב ביום ונחתם בלילה מפרש טעמי אחרינא] דתטרוף מיום הכתיבה דיהיו סבורים שנחתם ביום שנכתב ולכן פריך דהא לר"ש כשר אם נתנו בינו לבינה אעפ"י שאין עליו עדים, וא"כ דין הוא שתטרוף מעת הכתיבה דמאז אין לבעל פירות, כמו אם נחתם הגט לדידן דבעי עדים, כן לר"ש דלא בעי עדים ודאי מפסיד הבעל מעת הכתיבה, ומשני כאן ברוצה לחתמו, שאם אנו רואים שמסר לה הגט חתום בעדים הלא חזינן שלא גמר בדעתו לתת לה הגט עד שיחתמנו בעדים, לכן לא הפסיד להפירות עד שעת החתימה שאז נגמר לדעתו לתת לה, כאן בשאינו רוצה לחתמו, פירוש אם לא חתמו בעדים ומסר לה גט בלא עדים הפסיד הפירות משעת הכתיבה שהוא גט גמור וראוי לגרש בו, וז"ב בפשט הירושלמי ודוק:

עוד היה אפשר לפרשו דהא דאמר לר' שמעון דלמחר מודה דפסול הוא שמא ביטל הגט, ופירשו בתוספות אע"ג דלא מצי לבטל הגט היינו דוקא לאחר שנגמר דהוי כמעשה, ודבור לא מהני לבטל המעשה, אבל כ"ז שלא נחתם אז הגט כדבור ואתי דבור ומבטל דבור, ולזה פריך כיון דכשר בעדי מסירה אעפ"י שאין עליו עדים א"כ הוי כבר נגמר הגט דראוי ליתנו בפני עדים והוי שוב כמעשה, ולא אתי דבורא ומבטל ליה, ומשני בשרוצה לחתמו, כיון שלא רצה למוסרו רק כשיחתום עליו עדים א"כ עדיין לא נגמר הגט קודם שנחתם ואתי דבורא ומבטל ליה דהוי כמו דבור כ"ז שלא נחתם, וזה נכון, אולם הראשון יותר אמת בס"ד ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.