מעשה רקח/גירושין/ו
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
יג[עריכה]
הבעל ששלח וכו'. ק"ק דבעובדא דמייתי תלמודא התם ליכא לשון פקדון שכתב רבינו ואם נאמר דהכי הוה גריס רבינו א"כ למה העתיק ג"כ שליח קבלה ולזה י"ל דאף דהוה גריס כגרסתינו נהוי בידך משמעותו לשון פקדון או לשון קבלה ולכך העתיק רבינו שניהם דזיל בתר טעמא אמנם ראיתי להפר"ח בשיטתו שם דף ס"ג דעל מ"ש רבינו ומשהגיע גט לידה מתגרשת ודאי וכתב ה"ה ז"ל עלה שפשוט הוא כתב וז"ל ואינו פשוט אבל משום דכיון שנתרצה השליח להיות שליח קבלה עקריה לשליחות הולכה של בעל וממילא נתבטל וא"כ אף שהגיע הגט לידה כשתמצי לומר דלא חזרה שליחות אצל הבעל הרי אינו יכול להיות השליח שליח קבלה והוא הדין שליח הובאה ואין כאן שום שליח להגיע הגט לידה וכיון דמספקא לן אי חזרה אי לא חזרה הו"ל ספק מגורשת אף אם הגיע הגט לידה באופן שסברת הרב אינה מוכרחת וצריכה לפנים ודלא כה"ה עכ"ל. והנה הרב ז"ל לא הזכיר דברי ה"ה ז"ל שכתב דהספק הוא אם יכול זה האיש להיות נעתק משליחות הולכה שמינהו הבעל לשליחות קבלת האשה שהיא ממנה אותו עתה כיון שעדיין לא נגמר שליחות הבעל ע"כ דמשמע מדבריו להדיא דאם נגמר השליחות דהיינו שהגיע לידה היא מגורשת שעפ"י זה כתב אח"ך דכתב רבינו משהגיע הגט לידה תתגרש ודאי ופשוט הוא ע"כ כלומר דלפי מה שסיים ז"ל כמבואר ונמצא דאף לכשתמ"ל אם לא חזרה שליחות אצל הבעל היינו דוקא בעוד הגט ביד השליח שהרי לא השלים שליחותו ובזה הוא שנסתפקו בגמרא דאילו לעקירת השליחות כיון שהשליח לא דבר אלא הניחו בידו כמות שהוא זה לא נקרא עקירת שליחות מדעתו ותדע שלא הזכירו דבר זה בגמרא להדיא וגם ר"ן שהוא עצמו הביא לעיל ההיא דעקריה לשליחותיה שהרי הודה לדברי רב אשי היה רוצה להתירה אף שלא חזרה השליחות משום דס"ל דזה לא מקרי לא חזרה שליחות כדבעלמא אלא נראה דכל מאי דנסתפקו אינו אלא כשלא נגמר השליחות וכדברי רבינו פסק הרב"י בש"ע ולא חלק שום מפרש עליו אף שעדיין לבי מהסס מההוא עובדא דאצריכוה גט וחליצה דלמה לא תקנו שיתן הגט ליד האשה ובזה היתה מגורשת ודאי ולומר שהלך השליח או נאבד הגט או נשרף הוא דוחק ודו"ק:
יד[עריכה]
שליח שהביא וכו' שדין השליח וכו'. כבר נתבאר בדברי רבינו פ"א טעם הדבר מפני שאין הבעל מכוין לקלקלה כנז"ל ולדברי הראב"ד וה"ה ז"ל עיין להרל"מ ז"ל:
טו[עריכה]
עבר השליח וכו'. בפ"א דין י"ו לא הצריך רבינו לחזור ליתנו לה וה"ה כתב שאפשר שכאן חשש רבינו לסברת הגאונים וכו' ע"כ ואי לאו דמסתפינא אמינא דגם שם צריך הבעל ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה דמהיות טוב וכו' או אפשר דשם יש לחוש שאם נאמר לבעל שיחזור ויטלנו אפשר שבתוך זה יבטל הגט ולא יתרצה לגרשה לכך אין אנו מחייבין הבעל לחזור וליתנו משא"כ גבי שליח דלא שייך האי טעמא ומ"ש ה"ה דאולי חשש לדברי הגאונים אין נראה דהגאונים אפילו ביוצא מידה חתום פסלי ורבינו הכשירו כאן אלא נראה כאמור ודו"ק:
טז[עריכה]
שליח שנטל הגט וכו'. ריש פרק השולח ודייקו בגמרא הגיעו לא קתני אלא הגיע ואפילו ממילא ולא אמרינן לצעורא הוא ופירש רש"י שכשראה שליח בדרך והיה לו לזה דרך לשם וראהו ואפ"ה בטיל ולא אמרינן אין בדעתו לבטלו אלא לצעורא בעלמא וכו' ע"כ ורבינו לא הזכיר זה אפילו ברמז וי"ל שהוא נכלל במ"ש או שקדם ואמר לאשה וכו' דבגמרא אמרינן מהו דתימא כי לא אמרינן לצעורא קא מכוין ה"מ לשליח אבל לדידה ודאי לצעורא קא מכוין קמ"ל א"נ י"ל דרבינו כתב וקודם שיגיע ליד האשה וכו' שזה מורה שכל עוד שלא הגיע לידה בכל גווני אם בטלו מבטל אך מה שיש להסתפק אם שליח ראשון שהוא להולכת הגט מינה שליח שני ושוב בטל שליחותו אי מהני או לא דהן אמת דביטול הגט תלוי ביד הבעל דוקא אמנם ביטול השליחות אשר בטל הגט לשנותו מי נימא דזו כחו כמו הבעל עצמו א"ד למנות שליח אחר הוא רשאי ואינו רשאי לבטלו וספק זה מצאתיו להמש"ל ז"ל והצ"ע ולעד"ן דכיון דהבעל לא מינהו אלא להולכת הגט ודעתו היא שתתגרש ודאי במעתה לא נעשה שליח אלא לזה וכשהוא מבטל השליחות של השליח השני הרי עבר על דעת משלחו שהרי אפשר שיגרום שיאבד הגט או יאנס ולא ימצא שליח אחר ומצי בעל למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי הילכך נראה שאין ביד שליח אלא למנות שליח ולא לבטלו ודו"ק:
וכל המבטל בפני אחרים צריך לבטלו בפני שנים. נראה דשניהם יחד קאמר ואם בטל בפני א' ושוב בטל בפני הב' לא מהני וה"ט משום שאמרו במתני' בתחילה היה עושה ב"ד ומבטלו ואפליגו בגמרא אי בעינן ג' או אפי' בב' סגי אבל לכ"ע בעינן כעין ב"ד דהיינו יחד ועיין להריב"ש סי' רל"ב:
ואף על פי שחזר וכו'. הוסיף רבינו וה"ז גט כשר לאפוקי ממאן דסבר דהוי ספק מגורשת והרמ"ך וכו' כוונתו ז"ל לההיא דפ' יש נוחלין דף קכ"ט שאין שם אלא ע"א וקדושין אמנם בנדרים דף פ"ה מנו לכולהו ונחלקו הגאונים בפירושה הביא דבריהם בס' מכתב מאליהו בשער ז' סי' ג' ע"ש:
יז[עריכה]
היה מחזר ומבקש שליח וכו'. מדכתב שליח ולא כתב השליח נראה דמה שהיה מחזר היינו אחר שליח שני דהיינו שליח שני ישיג לשליח ראשון ויודיענו שכבר הבעל בטלו קודם שיגיע ליד האשה וס' מכתב מאליהו שם לא הבין כן ונלע"ד פשוט ע"ע:
יח[עריכה]
אמר לעשרה וכו'. כמה דיות נשתפכו בדין זה עיין להרש"ך והרל"מ ובמ"ב והרב מכתב מאליהו דף קי"ט ומאי דנלע"ד דרבינו לא נחית הכא אלא להשמיענו עיקר הדין דביד הבעל לבטל הגט כל עוד שלא הגיע ליד האשה ולכך כתב כאן דגם באומר לעשרה כתבו ותנו יכול יבטל אפי' בפני שנים אחרים דגם שכבר השמיענו לעיל שמבטל בפני אחרים צריך לבטל בפני שנים הוסיף כאן דגם באומר לעשרה כתבו ותנו הדין שוה אמנם בהיכא שהותר לכתחילה לבטל או דוקא דיעבד הרי כבר ביארו בדין כ"ו דמי שמבטל בפני אחרים מכין אותו מכת מרדות מפני שגורם להיות הבנים ממזרים וכו' וזה לא שייך אלא כשמבטל שלא בפני השליח כמבואר והן הן דברי ה"ה ז"ל שהוא מפרש דהך ואפי' בפני שנים אחרים היינו בדיעבד דוקא ומ"מ בעיקר הדין שראינו להרי"ף ז"ל שהשמיט כל השקלא וטריא של הגמרא מלבד מ"ש ה"ה ז"ל עוד נראה משום דמצינו לרבי' דס"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדתנן פ"ק דמכות גבי נמצא א' מהם קרוב או פסול ופסק ר"ן בגמרא כוותיה והביאו הרי"ף ז"ל ורבינו פ' ו' דהל' עדות דבין בדיני ממונות בין בדיני נפשות עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ונחלקו הראשונים אי קדושין מדמינן לדיני ממונות או לדיני נפשות עיין להתוס' שם ולהכנה"ג ח"מ סי' ל"ה ואמטו להכי דחו הך סוגיא מהלכה דהפסק האמיתי הוא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכמשמעות דברי רבינו כאן שכתב יכול לבטל זה שלא בפני זה וכו' כלומר והגט כולו מבטל דלא כדמשמע בגמרא דאותם שלא בטלו בפניהם יכולין לכותבו וליתנו לה משום דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ועפ"ז נתרצו הקו' שהק' המפ' ע"ד רבינו והה"מ ז"ל ע"ע. ועפ"י האמור תתורץ ג"כ השגת הראב"ד ז"ל ע"ע דאה"נ דרבינו ס"ל דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולכך אפילו לא ביטל הגט אלא בפני אחד מהם סגי וכל דברי רבינו בדין זה קאי על ביטול הגט כדמשמע מלשונו שכתב ואפילו היו עשרה משבטלו בפני א' מהם בטל הגט ואם כוונתו לביטול השליח לבד היל"ל משבטל אחד מהם וכו' מאי בפני אחד מהם ואה"נ דלעניין דינא ה"ה והה"ט דאם בטל אחד מהם משליחותו נתבטלו כולם מטעם האמור:
יט[עריכה]
וכן מי שאמר וכו'. ערכין ס"פ האומר א"ר ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעי מודעא פשיטא ל"צ דעשוה וארצי מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל דא"כ ליתני עד שיתן מאי עד שיאמר עד דמבטל ליה למודעיה ופי' רש"י דעשוה אחרי כן וארצי לתת הגט והמודעא לא ביטל מ"ד מסתמא בטלה למודעא קמ"ל וכו' ע"כ נראה מבואר שאפי' אנסוהו לגרש עד שגירש ברצונו אם לא בטל המודעא הגט בטל וזה הוא חידושו של ר"ש ורבינו העתיק דין האונס בספ"ב וכאן ג"כ גבי מודעא סתם הדברים נראה שדעתו שלא לחלק בין נאנס ללא נאנס כפשט הסוגיא ולא רצה לבאר כדי שלא נטעי דמסירת המודעא אינו מועיל אא"כ נאנס בנתינת הגט וכ"נ מדברי ה"ה שאחר שהביא דברי הרמב"ן ז"ל כתב וכן מתבאר בגמרא בפ' חזקת הבתים שמודעת הגט אפי' אין לו אונס כלל היא וכו' ע"כ ונוראות נפלאתי על הרב"י א"ה סי' קל"ד שהביא משם הרמב"ן ז"ל דמלשון רבינו שכתב שאם אמר גט שאכתוב מכאן ועד ך' שנה בטל הוא בטל וזו היא מסירת מודעא על הגט וזה ודאי שכשר דמסתמא נימא אנוס הוא אבל אם פירש שאינו אנוס ומבטל לפי שיטתו כשר כדברי הר"ש ז"ל עכ"ל. והרואה יראה דמלבד שאין הלשון של רבינו מסודר כן עוד נראה שאין זו דעתו ז"ל דמלבד מה שכתבנו מלשון הגמרא עוד יש להכריח דרבינו אינו מחלק בכך שהרי הקדים וכתב וכן מי שאמר לשנים וכו' וזו היא מסירת המודעא וכו' ומכיון שהקדים הדין שלפי פשוטו ודאי דסתמא קאמר ושוב כתב וזו היא מסירת המודעא וכו' ודאי נראה שלכך נתכוון שהרי כשבאנו להבין תחילת דבריו מהיכא תיתי לפרשו בנאנס על הגט וכיון שלא כתב תחילה שאדם רשאי למסור מודעא כגון שיאמר וכו' הורה לנו כוונתו להדיא ואם נרצה לפרש דממ"ש אח"ז מכאן ועד ך' שנה וכו' שזה מורה על האונס כדברי לשון הרב"י א"כ רבינו סותר את עצמו סמוך ונראה. ועוד דכיון דנ"מ טובא לענין דינא שאם לא נאנס בגט המודעא בטילה כמו שסיים הרב"י ז"ל כל כי האי הו"ל לרבינו לבארו להדיא כדי שלא נטעי בדבר ומלבד כל האמור הרי אמרו בפ' ח"ה דף מ' אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא ופריך מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא היא וכו' הרי שהשוו גט למתנה ורבינו בפ"י דהל' מתנה דין ג' פסק דבמתנה או מחילה אעפ"י שאינו אנוס המתנה בטלה ע"כ וכיון שכן מוכרח מדברי רבינו דלא בעינן שום אונס במודעת הגט אלא שראיתי להרשב"א ז"ל פרק השולח דף ל"ד שאחר שהביא דברי רבינו כתב וזה דבר ברור וכו' שהרי מכיון שאמר שהוא אנוס ואיכא גילוי דעת שהוא אנוס הרי הוא מתבטל והרי יש כאן גילוי דעת שאם אינו אנוס בכך למה הוא מגרש אם אינו רוצה לגרש לא יגרש אלא ודאי אנוס הוא אלא שמתיירא לגלות אונסו וכו' ע"כ והדברים תמוהים ונראה שהבין בדברי רבינו שאמר בפ"י שהוא אנוס שכ"כ להדיא ובדברי רבינו אין כאן אפילו רמז לזה וכלפי לייא הוא כמ"ש לעיל באר היטב ועל צד הדוחק אפשר לומר דכוונתו שכן היא דעתו של הרשב"א גופיה לא שבא לפרש דברי רבינו ומ"מ צ"ע וכ"מ להרב מ"מ ז"ל ודו"ק:
ונתנו לה בפני שנים אחרים. מדקדק לכתוב בפני שנים אחרים משמע דבפני אותם שחתמו בגט לא מהני וק' דבפ"י דהל' מכירה דין ו' כתב להדיא דעידי המודעא יש להם לחתום הם עצמן באותו המכר שנמסרה להם המודעא עליו ואין בכך כלום וכו' ע"כ לכ"נ דהכא לאו דוקא קאמר וסמך למ"ש שם דכיון שביאר שם הדין והטעם מעתה אין לטעות:
וכן אם אמר וכו' או כל גט וכו'. לא ידעתי למה הוצרך רבינו לכל אלו הלשונות ואולי מצא אותם בתוספתא או בירושלמי אך החלוקה האחרונה שכתב ז"ל כל גט שאכתוב לפלונית אשתי וכו' נראית כפולה שכבר הזכירה בפתח דבריו שכתב וכן מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי וכו' ואין כאן אלא שינוי הלשון אבל הענין כולו אחד אם לא שנאמר דהכא קאמר כל גט ולא אמר גט סתם משמע דכל מין שטר קאמר דמצינו לשון גט נאמר על השטרות כדתנן כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים וכו' ואף שבחלוקות הראשונות כתב ג"כ לשון זה אינו מזיק דאפשר שיש לו יותר מאשה אחת ורוצה לגרש כולם אבל באומרו לפלונית אשתי הרי אין כאן אלא אחת א"כ כל גט דקאמר הו"א דעל השטרות שעתיד הוא לכתוב לה קאמר קמ"ל רבינו דאף אם נאמר כן אכתי גרושין בכלל בהכרח:
וכל דבר שאבטל בו מודעא זאת וכו'. מבוארת כוונתו דמסירת המודעא היא אפילו בלי שום אונס וגם א"צ לומר לעדים שהוא
אנוס כלל וגם גבי מתנה כתב רבינו בפ"י דהל' מכירה במד"א במוכר או עושה פשרה אבל במתנה או מחילה אם מסר מודעא קודם נתינה אעפ"י שאינו אנוס הרי המתנה בטילה שאין הולכים במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנה המקבל וכו' ע"כ. והנה ראיתי להרב מ"צ בשער ז' סי' ח' שהבין מדברי רבינו אלה דאף שאינו אנוס באמת די שאמר לעדים שהוא אנוס ודייק לה ממ"ש למעלה גבי מכר דבעינן שיכירו העד באונסו ושיאמר להם כן ומכח זה נתקשה בדברי רבינו דאמאי גבי גט לא הצריך שום אונס אפילו באמירת העדים ונדחק בדבר ע"ע. ולא כן אנכי עמו דהרי רבינו ביאר לנו כוונתו במה שנתן טעם שאין הולכים במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן שאם אינו רוצה וכו' ומכיון שתלה הדבר בגילוי דעת אין זו אלא כלפי העדים ומכיון שפירש שאם אינו רוצה וכו' הרי תלה הדבר ברצון לא באונס כלל ועוד הרי בגמרא השוו גט למתנה והרב שם נדחה גם בזה ע"ע אכן לקו' הריב"ש ז"ל סי' תפ"ב שנתקשה ע"ד רבינו מההיא דח"ה דף מ' שאמרו אי דגיטא ודמתנתא גילוי מלתא בעלמא היא ומשמע דהק' דא"צ שהעדים יכירו באונסו אלא הוא נאמן בכך דמשמע דאם אינו אנוס כלל אין בדבריו כלום וכו' ועפ"י האמור והמדייק בדברי רבינו תתורץ דגילוי מלתא היינו כלפי העדים דא"צ שיאמר להם שהוא אנוס וגם לא בעינן שום אונס וזו היא כוונת הגמרא ג"כ לפי שיטת רבינו ז"ל גם בפ"ד דהל' יבום דין כ' הזכיר רבינו דין המודעא ולא הצריך שום אונס ואף שבגילוי דעת בעלמא דהיינו שאומר לשליח או לעדים שהוא מבטל הגט סגי לדעת רבינו וכיון שכן למה אנו צריכים למודעא. התירוץ הוא מבואר דאם ביטל הגט סתם לא נתבטל אלא לשעתו ואח"כ כשימלך יכול לחזור ולגרש בו דאמרינן שלא בטל אלא השליחות כמ"ש בדין כ"א משא"כ כשמסר מודעא שאז גם גופו של גט נתבטל לגמרי והנה הרב הנ"ל עפ"י שיטתו הק' על ה"ה ז"ל במ"ש וז"ל ודע ג"כ שאין דברים אלו אמורין אלא במי שאינו אנוס אבל האנוס כבר נתבאר דין זה גט מעושה ספ"ב ואם מסר מודעא ובטלה הרי הוא כאילו לא מסר כלל ע"כ והק' ז"ל בסי' י"א וז"ל והנה אנחנו זכינו לאריכות דבריו שבפ"ב כאשר יראה הרואה אמנם בזה הלשון הכתוב כאן האותיות שאלוני דיראה סותר מרישיה לסיפיה דמאומרו שאין דברים אלו אמורים אלא במי שאינו אנוס מבואר בהדיא דמי שבטל מודעא באונס דינו כדין גט מעושה ואיך כתב בתר הכי דאם מסר מודעא וביטלה הרי הוא כאלו לא מסר לכן נראה ברור דט"ס נפל בדפוס וכו' עכ"ל. זה גרם לו מפני שרצה להבין דכוונת ה"ה היא על אונס ביטול המודעא וששני דברים השמיענו ז"ל והמדקדק בדברי ה"ה יראה שכוונתו ברורה כשמש דלא נחית אלא להשמיענו דכשעישו ואנסוהו לכתוב הגט. מינה דגם המודעא שמסר תחילה היא בטילה ג"כ דכשם שע"י האונס אנו חושבין אותו לרצון גמור כמו שמבואר בספ"ב ממילא שגם מסירת המודעא שעשה היא נופלת והגט הוא קיים דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן וזהו מ"ש ה"ה ודע שאין דברים אלו אמורים אלא במי שאינו אנוס כלומר בגט שעי"ז אנו צריכין לביטול המודעא אבל האנוס כלומר בגט כבר נתבאר דין זה גט מעושה ספ"ב הרי שביאר כוונתו דדבריו לא קיימי אלא אגט מעושה שהוזכר בספ"ב וסיים כוונתו ואם מסר מודעא ובטלה וכו' כלומר דזה הוא עיקר חידושו ז"ל והוא פשוט לעד"ן ואין כאן שום סתירה ולא ט"ס כמבואר:
כ[עריכה]
א"כ מהו תקנת דבר זה וכו'. המפרשים ז"ל הק' דאמאי לא הזכיר רבינו גבי מכירה ופשרה וכיוצא דין ביטול המודעא וגבי גט הזכירה ע"ע ולעד"ן דבר פשוט הוא שהרי דין זה לא הוזכר בגמרא דאין לנו אלא דברי ר"ש בפ"ב דערכין האי מאן דמסר מודעא אגיטא וכו' ובפח"ה דף מ' כנז"ל ואין דרכו של רבינו לכתוב אלא מה שהוזכר בגמרא אכן רצה להזכיר התיקון גבי גט משום חשש שלא ירבו ממזרים בישראל ח"ו או משום תקנת עגונות וכמ"ש בפ' השולח דף ל"ג הזכירו רבינו דין כ"ו משא"כ גבי מקח וממכר וכיוצא דאין נזק בדבר לא רצה להזכירו אלא די לו ברמז קל והוא מ"ש בפ"י דהל' מכירה דין ז' שאם אחר שמסר המודעא מנה הדמים של המכר בפני העדים של המודעא שהוא חייב להחזירן וכלומר דאם לא החזירן נתבטלה המודעא והוא מהגמרא שם ופשוט:
כא[עריכה]
השולח גט ביד שליח ובטל הגט וכו'. מבואר כוונת רבינו שאף שבטל הגט סתם שאמר הגט ששלחתי הרי הוא בטל לא בטל אלא השליחות אבל אם אמר הרי הוא בטל מלהיות גט או פסלו להדיא ואינו חוזר ומגרש בו כמו שסיים ז"ל ושיטת רבינו בגמרא כבר היא ידועה ועיין לה"ה ז"ל:
כג[עריכה]
אבל אם אמר וכו'. הקשה הרשב"א ז"ל וז"ל וק"ל דילמא פסול דקאמר היינו שנכתב במחובר או שלא לשמה או שהוא מזוייף דמהימן מגו דאי בעי מבטיל ליה וי"ל דאי להכי נתכוון פרושי הוה מפרש מאי פיסולו מיהא דכיון דאנן כשר חזינן ליה אם איתא דאית ביה פיסול מימר הוה אמר פסול משום כך וכך ע"כ ואני שמעתי ולא אבין דאם אנו מפרשין כוונתו דבמחובר נכתב או שלא לשמה או מזוייף א"כ הגט פסול ובטל לגמרי וא"כ גם אם בטלו להדיא יהיה הדין כן וכיון שכן איך שייך מגו כיון שבין אמר כן או כן עכ"פ הגט בטל ופסול ואין זה סגנון המיגו כמבואר ואולי י"ל דאם בטלו הוא בידו לדעת רבינו אין בו שום חשש משא"כ אם נפרש דכוונתו למחובר וכו' הוא בעצמו יודע שאין זה ביטול הגט להדיא דדילמא הוא משקר או טועה ולהכי אם היה מפרש דבריו להדיא מהימנינן ליה מגו דאי בעי מבטיל ליה להדיא ודו"ק:
כד[עריכה]
אמר גט זה בטל וכו'. פירוש כולו פתוח דהוי כמו חמק עבר:
כה[עריכה]
מי ששלח וכו' לא מצאתיה או לא רצתה ליקח. אף דבגמ' אמרו שהיתה אורגת ואמרה לו תא למחר כלומר דרצונה לקבלו אלא שעתה מחמת שהיא עסוקה במלאכתה עכבתו עד למחר מ"מ רבינו נחית לעיקר הדין שהיא שמחת הבעל ובין שלא מצאה או אפילו שלא רצתה לקבלו הדין שוה ובגמרא מעשה שהיה כך היה וק"ל:
כו[עריכה]
מי ששלח וכו' ובטלו בפני שנים אחרים. מדדקדק לכתוב בפני שנים משמע דבפני שלשה אין מכין אותו וה"ט כמ"ש בפ' השולח דבפני שנים לית להו קלא ואיכא למטעי לשתנשא ויהיו הבנים ממזרים וכמו שסיים ז"ל ונמצא הולד ממזר ואף את"ל דתקנת רבן גמליאל היא במבטל בפני ב' או יותר מב' מ"מ מכת מרדות לא מלקינן אלא אם ביטל בפני ב' מהטעם האמור. ודע דבכל מקום ששנינו פ"ק דקדושין דף י"ב דרב מנגיד עלייהו ופסקה רבינו כ"א במקומו פ' כ"ה מהל' סנהדרין ובפ"ג דהלכ' אישות ובפ' כ"א דהל' א"ב אלא שהשמיט ההוא דחל עליה שמתא שלשים יום וכתב הרב"י י"ד סי' של"ד דכיון דספיקא הוא אם מנגיד רב אי לאו אזלינן לקולא ע"כ והדברים תמוהים וכבר עמדו עליהם קמאי דקמן ש"ות שי למורא והמש"ל וס' בני חיי ז"ל דאם הוא ספק איך פסק רבינו בכולם דרב מנגיד כלישנא קמא כנז"ל ולעד"ן כוונת הרב"י דאין ה"נ דלענין דינא הלכתא כלישנא קמא אך במי שכבר קבל עונשו וגם משמתינן ליה פעם שנית אהני לן לשוויינהו ספיקא ולהקל אף שבאמת לכל הפירושים עדין הלשון הוא מגומגם מקיצור דבריו ז"ל:
כח[עריכה]
אם הניחו גוסס וכו'. עיין להרל"מ פ"א דנזירות ולהרב לחם יהודה נר"ו ואין כאן מקום להאריך:
מ"ש רבינו @04וכן עיר שהקיפה החיל. הק' הרל"מ ז"ל דכיון דרבינו ביאר כאן כל החילוקים וגם בפ"ט דהל' תרומות למה לא עשה כן גבי חטאת בפ"ד דפ"המ ע"כ. והמש"ל ז"ל תירץ דסמך אמ"ש בהל' תרומות ובהל' גירושין ע"ש וק"ק דאם איתא בהל' גירושין הול"ל דוקא ולמאי אצטריך בהל' תרומות ובס' לחם יהודה נר"ו תירץ דשאני תרומה דמבוארת בהדיא במשנה וגם דין גיטין מוכחות התם מהש"ס מהך קומנטריסין של גוים אבל בחטאת לא נזכר כלום וכו' ע"כ עכ"ז אכתי ק' דהרי גוסס לא הוזכר שם ורבינו הזכירו שם א"כ ליכתוב גבי חטאת ג"כ לכ"נ משום דבגמרא דרמי לה אביי מגט לתרומה תירץ לו גט לא אפשר תרומה אפשר ופי' רש"י תרומה אפשר להיות ניזונת בחולין ע"כ ואם לא היה רבינו מפרש החילוקים גבי תרומה הייתי אומר דכיון דאפשר לה בחולין מעתה אפילו חולה סתם וכן סתם זקן אלא יוצא לידון לא תאכל בתרומה כיון דאפשר לה בחולין להכי אצטריך גבי תרומה כי היכי דלא נטעי דהרי גם במסקנא לא קאי הכי ולעולם דבשאר סמך עצמו למ"ש כאן ובהלכות תרומות כנלע"ד ודו"ק:
כט[עריכה]
והיוצא ליהרג בב"ד של כותים וכו'. כתב ה"ה ז"ל דלא כתב רבינו בביאור דין ב"ד של ישראל וכו' ובעוונותינו כבר בטלו דיני נפשות מישראל וכו' ע"כ וקשה טובא דמה הוסיף שבעוונותינו כבר בטלו וכו' משמע דאין לו לרבינו להזכירו וזה לא יתכן דהרי מלאכתו של רבינו זלה"ה להזכיר כל היוצא מהש"ס בין נהוג בין אינו נהוג ועוד דבפ"ט דהל' תרומות כתב רבינו אבל מי שנגמר דינו בב"ד והניחוהו בבית הסקילה ליהרג ה"ז בחזקת מת וכו' גם בפ"א דהל' ערכין כתב וכן מי שנגמר דינו בב"ד של ישראל וכו' לכך נראה דכוונת ה"ה כך היא דאין ה"נ בדינים דלא שייכי בזה"ז דרכו של רבינו להזכיר הכל להדיא אלא דהכא גבי גט שהוא נהוג בכל זמן אין צורך להזכיר בו דין שלא נוהג בזמנינו להדיא ודי לו במה שדקדק לכתוב ולבאר דב"ד של כותים הדין כן דמכלל הן נלמד דבב"ד של ישראל אין הדין כן ומ"ש ה"ה שבעוונותינו כבר בטלו דיני נפשות מישראל לא נחית לתת טעם מספיק למה לא הזכירו רבינו אלא כתב כן כמתאונן על הדבר אך מאי דק"ל על רבינו דבפ"ט דהל' תרומות כתב אבל מי שנגמר דינו בב"ד והניחוהו בבית הסקילה ליהרג ה"ז בחזקת מת ולא תאכל אשתו ע"כ והקושי מבואר דבגמ' לא הזכיר אלא גמר ורבינו לא הספיק לו גמר דין אלא דבעי נמי שיניחוהו בבית הסקילה והנה מרן הקדוש תירץ שם דגמר דין שאמר לאו דוקא וכו' דהרי במצאו לו זכות בעוד שהיו מוליכין אותו היה נפטר וכו' אבל מי שהוא בבית הסקילה דבר רחוק הוא מאד שימצא מי שילמד עליו זכות ובכל מה שהכריזו בכל הדרך לא אמרו כן והגמרא קיצר כמו כן ע"כ וע"ש. (ע"כ מצאתי בזה הדין והיה הנשאר אותיות פורחות באויר ואי אפשר לעמוד עליהם וחבל על דאבדין):
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |