אור שמח/גירושין/ז

אור שמח ‏ גירושין ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

וכן השני אם חלה משלחו ביד אחר ואפילו מאה וא"צ עדים לחזור ולעשות שליח בפניהם:

הנה מרן המשל"מ נסתפק במי שעשה שליח להולכה ואח"כ ביטל השליחות ועשה שליח אחר אם זה השליח השני רוצה לעשות שליח כגון שנאנס מהו שיעשה שליח לאותו האיש שביטל שליחותו, מי אמרינן שכבר גילה הבעל דעתו דלא ניחא ליה שיהיה זה האיש שליח להוליך הגט, או דילמא מכחו הוא דמקפיד שלא יהיה שלוחו אבל מכח שלוחו אינו מקפיד ומסתברא כצד הראשון עכ"ל. ולדעתי יש לפשוט זה מהא דפרק יש נוחלין דף קל"ג, ת"ר מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל מה עשה יונתן בן עוזיאל מכר שליש והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש בא עליו שמאי במקלו ותרמילו, כלומר להתווכח עמו על שעבר על דברי המת שנתכוין לתת לו ע"מ שלא יהנו בניו מנכסיו דכמאן דא"ל הריני נותן לך נכסי ע"מ שתמכרם לצרכך דתיהני בדמיהן ולא ע"מ שתתנם לבני דאיכא אומדן דעתא דלהכי יהיב לו ואעפ"י שלא פירש, וה"ק ליה שמאי ליונתן חזרה שהחזרת לבניו אינה כלום דא"כ לא הוי מתנה והוי כמו שהפקיד לך נכסיו ע"מ שלא יהנו בניו וחזור וקח אותן דקיי"ל מצוה לקיים דברי המת עכ"ל רשב"ם. הנה טרח הרשב"ם כ"כ, דק"ל כיון שפירש ע"מ שלא יהנו בניו מהם א"כ כיון שנתן לבניו המתנה בטילה ושוב בניו יורשים אותו וא"כ תו יהנו בניו מהם. לכן האריך הרשב"ם לפרש, דהחזרה שהחזיר לבניו אינם כלום וחזור וקח אותן, הרי הוא למעיין ישר אומדן דעתא דא איכא הכא בתוספת מרובה דכאן ביטל לזה האיש מלעשות שליח להולכה, וחזר שלוחו ועשאו לזה האיש שביטל לשליח להוליך הגט, הוי כמאן דא"ל הנני משוה אותך שליח ע"מ שלא תעשה לפלוני שליח, ואפילו פירש שתעשה שלוחים עד מאה כנהוג, מ"מ אמרינן דלעשות שליח לזה האיש שביטלו ודאי לא כוון. ואין לומר הא יונתן בן עוזיאל פליג על שמאי ולית הלכה כשמאי, ז"א דטעמא אמר אם אתה יכול להוציא מה שמכרתי והקדשתי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי לבניו ועיין רשב"ם ודבריו אינם מבוררים כמו שהקשה רמב"ן בחידושיו, והעיקר עפ"י דברי רבינו אשר שתירץ על הקושיא שנתקשו בה רבוותא איך אמרינן דכל מתנה שאינם שאם הקדישה אינה הקדש אינה מתנה, הא בהא לך אתרוג במתנה ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא אעפ"י שלא יכול להקדישו דכיון דא"ל לי מידי דחזי ליה קאמר, ותירץ דבהקדש לא תלי מידי, דה"ה מכירה ומתנה אינה מתנה עד שתהא ברשותו לעשות בה כל צרכי חפצו, והיינו דוקא כשנותן לו בסתם אבל אם פירש דבריו אפילו נתן שלא ליתן ושלא למכור ושלא להקדיש ושלא יעשה בו דבר כי אם דבר אחד הויא מתנה לאותו דבר, ה"נ אף אם פירש ע"מ שלא תתנם לבני הוי מתנה חלוטה והתנאי מילתא אחריתא, אבל כי לא פירש ונתן מתנה בסתם ודאי דעתו שיהיה שלו לגמרי וכל מה שירצה יעשה כחפצו בנכסיו, שאל"כ לא יהיה יכול למכור ולהקדיש וכל הנך מילי כיון שאינו שלו לגמרי, ומה שיתן לבניו לא איכפת ליה דהוי כמו אחר שיתן לבניו, אבל כאן הלא אף בלא עשאו רק שיהא בעצמו שליח לא שיעשה שלוחים ג"כ מהני, וכי עושה שליח שליח הלא אינו מכחו שאף אם מת שליח קמא ג"כ השליח עביד שליחותו וכדמר בר רב אשי, וכן לשיטת כמה רבנן בתראי השליח הראשון אינו יכול לבטל שליח שעשה, א"כ עדיין מכח בעל אתי וכדאמר איתא לבעל איתא לכולהו ודאי דכאן טעמו של שמאי עיקר שאומדן דעתא דמוכחא דאינו צריך לפרש כלל, דעל דעת זה עשאו שליח ונתן לו רשות לעשות שלוחים באופן שאותו שביטל משליחות לא יהא שליח להוליך הגט, דאילו הוה ניחא ליה לא היה מבטלו משליחות שעשאו. אולם מצד הסברא נראה אם לא ידע השליח מהך עובדא שביטל שליחות זה האיש והבעל המגרש בעשייתו לשליח ובנתנו לו רשות לעשות שלוחים יודע שזה השליח אינו יודע מהך ביטול שליחות קמאי, בכי הא אמרינן דמדהוה ליה לפרש ולא פירש אמרינן דעליו לא הקפיד שאף אם יעשהו לשליח ג"כ מהני ונתרצה לזה, וכמו דאמרינן בפ' מי שהוציאוהו (דף נ') או שאמר לעבדיו צאו וערבו כו' מצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו, אעפ"י שע"ז לא כוון מ"מ מדלא חש ולא פירש ש"מ שנתן להם רשות שאיך שירצו יעשו וידם כידו, וזה נ"ל נכון לדינא בס"ד:

יד

שנים שהביאו גט בחו"ל כו' שהרי אין הבעל יכול לערער כו' שהרי שלוחיו הם עדיו וכו':

דא ברור דלטעם זה בעינן שני עדים כשרים כעדות כל התורה, דלא יהיה ביד הבעל לערער ועדותן יהיה קיום מעליא, אבל מאה נשים כחד דמיא, וצריך לומר בפ"נ ובפנ"ח, אמנם זה דוקא לרבא, אבל לרבה דאיכא כמה מהקדמונים דפסקי כוותיה ולדידיה באותה מדינה לא צריך רק משום שאינן בקיאין לשמה צריכין לומר בפני נכתב ובפנ"ח ובזמן הזה לרבינו באותו מקום עצמו אינו צריך רק משום שאינן בקיאין לשמה לרבה, ואפילו כן אמרו בגמרא דלאחר שלמדו שנים אין צריכין לאמר יתכן להיות דכיון דהוי משום ששנים שיביאו גט לא שכיח ובמלתא דלא שכיח לא גזרו שמא יחזור דבר לקלקולו, יתכן דהוא הדין אפילו נשים שתים שהביאו גט אינן צריכין לומר בפנ"כ ובפנ"ח באותה מדינה, והוי א"ש טפי לרב יוסף דמוקי הך משנה דסוף פ"ב אף הנשים שאינן נאמנות כו' נאמנות להביא גיטה בשאינן צריכין לאמר בפ"נ כו', ופריך דרישא וסיפא בחו"ל מיירי וכו'. ומסיימת המשנה דאשה עצמה מביאה כו' ובלבד שתאמר בפ"נ וכו' וכדדייק רב אשי. ולפ"ז הוי א"ש דכתוב בלשון רבים נאמנות להביא את גיטה ומיירי כולה משנתנו באותה מדינה במדינת הים, ולכן שנים אינן צריכין לומר בפ"נ משום דהוי מלתא דלא שכיחא כיון ששתי צרות הביאו את הגט וזה נכון. אמנם ז"א, דהא הגמרא פריך והא אשה עצמה לא שכיח ומשני שלא תחלוק בשליחות, ולפ"ז צריך מובן הא גבי תרי ג"כ יהיו צריכין לומר משום שלא תחלוק בשליחות, ועל כרחין הפירוש דלגבי תרי ע"כ מחלקינן לענין שליחות, והוא בשצריך לאמר משום קיום, דרבה אית ליה דרבא והוא כגון ממדינה למדינה בארץ ישראל דשם הקיום מצריך לאמר בפ"נ וכו', ושם בשני אנשים שהביאו גט אינן צריכין לומר שאין לך קיום גדול מזה שאומרים שהבעל שלחם לגרש, ולכך כיון דהיכי שהאמירה משום קיום מחלקינן גבי תרי והוא הדין היכי שא"צ לומר כגון באותה מדינה בארץ ישראל ואתי בעל ומערער דבשני אנשים אין מועיל ערעורו, א"כ תו לא שייך שלא תחלוק בשליחות, וגם משום לשמה אין צורך לומר לאחר שלמדו, ולכן באשה דהיכי שצריך לומר משום קיום גם בה צריכה לומר תו לא חלקו בשליחות אף דלא שכיח שאשה עצמה תביא גיטה, ותו גם במאה נשים דכחד דמיא ופסולים הן לעדות קיום שייך שלא תחלוק בשליחות וצריכין לומר גם לאחר שלמדו בפ"נ ופשוט מאוד וא"צ לפנים:

כד

שאם נחוש לדברים אלו וכו' היה לנו לחוש לגט כו' או שמא עדים פסולין חתמו בו וכו':

הנה בירושלמי פ"א הלכה א' איתא, וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולים א"ר אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים, בבית דין הוא חשוד לקלקלה שמתוך שיודע שאם בא וערער ערעורו בטל, אף הוא מחתמו בעדים כשרים. ונראה מדברי הירושלמי דאין ה"נ דהבעל חשוד לקלקל את אשתו ולגרשה בגט פסול וכי"ב כיון שהוא מגרשה שלא מדעתה, ודוקא גבי שטר אמרו דמלוה מידק דייק ואין מחתמו בעדים פסולים, אבל בגט אימא דרוצה הבעל לקלקלה, רק אימתי כשיוודע הדבר לב"ד ויאמינוהו ותהא מקולקלת בב"ד, אבל כיון שאין מאמינים אותו בב"ד ולא תתקלקל לפני ב"ד רק לפני שמיא תהא מקולקלת, ע"ז אמרו דאינו חשוד לקלקלה בידי שמים. וכיון שכל מה שיכול לתקן תקנו, תו מה שאין ביכולת לתקן כמו שמא חתם עליו עדים פסולים וכיו"ב, ע"ז סמכו כיון שלא נאמין אותו שוב לא יהא מקלקלה קמי שמיא ויחתום עדים כשרים ויעשה הכל כדין כדי שלא יהא נפסל קמי שמיא ודוק, וכן אמר לענין צרה בפרק האשה שלום שמתוך כן אינה מקלקלת חברתה קמי שמיא כיון שבב"ד אין מאמינין כשיערער. לכן אומרת אמת. וליחוש שמא יבואו עדים ויעידו שני עדים, לזה לא חיישינן שיעשה זיוף בפני עדים, וכיו"ב מצאנו בהלכה ז' שם שאם אמרה מת בעלי מתוך שהיא יודעת שהדין שאינה נאמנת לגבי חברתה תו אומרת אמת ודוק. והנה התוספות ור"ן לא פירשו כן רק דאינו חשוד לקלקלה ויוציא לעז בשקר, ולענ"ד לא נראה כן בזה. ובמה שהשיג ראב"ד יעוין מה שהאריך בהשגות פ"ו מהלכות עבדים הלכה ז' יעו"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.