משנה למלך/גירושין/ו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה למלךTriangleArrow-Left.png גירושין TriangleArrow-Left.png ו

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
בני אהובה
חידושי רבנו חיים הלוי
יצחק ירנן
מעשה רקח
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
שער המלך
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א[עריכה]

השליח שעושה האשה וכו'. גרסינן בירושלמי פרק האומר אמתני' דהאשה שאמרה התקבל לי גיטי כו' רבי אלעזר שאל חצרו של שליח מהו שתעשה כידו ע"כ. וכתב שם הרב שדה יהושע וז"ל חצרו של שליח קבלה מהו שתעשה כידו מי אמרינן כיון דחצר האשה מידה איתרבאי והכל דבר אחד ה"נ בשליח שהוא כעצמה או דלמא כיון דשליח נמי מידה אתרבאי לא אמרינן רבוי דרבוי ולא איפשיטא ע"כ. וראיתי להטור סי' ק"ח שכתב וז"ל האשה עושה שליח לקבלה כו' ובהא מספקא לן אם דינו כדין האשה ע"כ. ומרן ז"ל כתב על זה וז"ל לא ידענא מאי סלקא דעתיה לאפלוגי בינייהו ע"כ. ותמהני איך נעלם מרבותינו הירושלמי הלזה שכתבנו. ולענין דינא נראה שהיא ספק מגורשת כיון דהוי בעיא דלא איפשיטא וצ"ע:

ג[עריכה]

הבעל אינו יכול לעשות שליח וכו'. ראיתי להטור סי' קמ"א כשהביא דין המגרש ע"י שליח שכתב וז"ל ואם הבעל רך בשנים טוב להצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים כשעושה שליח שאין קטן עושה שליח עכ"ל, והדברים תמוהים דאם הוא קטן אין כאן קדושין כלל ואפילו מדרבנן וכמבואר באה"ע סי' מ"ג דדוקא לקטנה תקינו רבנן קדושין אבל לקטן לא. וסבור הייתי לומר דהטור אזיל בשיטת ר"י בר ברזילי שהביא מוהריק"ו בשורש ל' דאית ליה דקטן שקידש לו אביו אשה דחשש להצריכה גט משום דזכין לאדם שלא בפניו וכו'. ולפי הנראה משום קדושי תורה אתי עלה. ומש"ה הצריך הטור בדיקה לפי שאף שיכול לקדש אינו יכול לגרש. אלא דאכתי קשה דלמה לי טעמא משום דקטן אינו עושה שליח תיפוק לי דקטן אינו מגרש. ועיין בתשובת מהראנ"ח ח"א סי' מ"ז ובתשובת מהרימ"ט אה"ע סי' מ"א שעמדו בדברי הטור הללו יע"ש (א"ה עיין בפרק מי שמת (דף קנ"ו ע"א) אהא דאמר ר"נ אמר שמואל בודקין לקדושין ולגירושין דפריך בגמ' וכיון דבדקנא לקדושין לגירושין למה לי, וראיתי בשיטת מהר"ר בצלאל ז"ל כ"י שהביא לשון ה"ר יונה ז"ל מעליותיו וז"ל וא"ת למה תלה קושיתו בבדיקת קדושין אפילו אם לא היו בודקין לקדושין יש להקשות למה לי בדיקה לגיטין, וי"ל דשמא קטן הוא ולא יצטרך לגט ואין ראוי ליתן גט שלא לצורך כדי שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה או כדי שלא לפוסלה מן הכהונה ע"כ. ועיין בתוס' שם ועיין מ"ש בס' בית שמואל סי' קמ"א ס"ק ל"ז בשם הר"מ ובס' ב"ח סי' א' וסי' קמ"א):
אך כפי מה שכתבנו דקטן יכול לקדש שיחולו הקדושין לאחר שיגדיל (א"ה נתבאר לעיל פ"ד מהלכות אישות דין ז' יע"ש) אפשר ליישב דברי הטור דמיירי בקטן שקידש ואמר שיחולו הקדושין לאחר שיגדיל ואם הוא בעצמו היה מגרשה לא היה צריך בדיקה דאף אם הוא קטן יכול לגרש לאותו זמן שיחולו הקדושין אך בעושה שליח לא מהני דאין שליחות לקטן:
הן אמת שדין זה שכתבנו דיכול לגרש לאותו זמן שיחולו הקדושין צריך להתיישב בו הרבה דאפשר דכל זמן שלא חלו הקדושין לא מהני הגירושין. וכההיא דאמרינן בפ"ה דיבמות (דף נ"ב) אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה ולאשה בעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרשה, דאלמא בעינן דבשעת כתיבת הגט שיהיה ראוי באותה שעה לגירושין. ומיהו נראה דע"כ לא אמרינן דלאשה דעלמא אינו גט אלא דוקא במחוסר מעשה דהיינו הקדושין ומש"ה האומר כתוב גט לכשאכנסנה אגרשנה לא מהני משום דמחוסר מעשה אבל באינו מחוסר מעשה אלא זמן וזמן ממילא קא אתי אפשר דמהני הגרושין אף קודם שיחולו הקדושין. וראיה לזה שהרי הא דאמרינן דלאשה בעלמא אינו גט הוא דוקא אליבא דמ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לאשה בעלמא הוי גט. וכההיא דאמרינן בקדושין (דף ס"ג) דבאומר לעבד לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך דמהני, הרי דאף שאין בידו לשחררו עכשיו מהני באומר לכשאקחך וה"ה הכא גבי גירושין וכ"כ התוס' בפירוש שם ביבמות דגט שחרור וגט אשה שוים הם לכל דבר. וא"כ כפי מה שכתבנו (*א"ה לעיל במקום הנזכר) דהא דאמרינן דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרר דלא מהני משום דהוי דבר שלא בא לעולם דהוא דוקא משום דמחוסר מעשה אבל במחוסר זמן לא חשיב דבר שלא בא לעולם. א"כ גבי גירושין דוקא במחוסר מעשה לא מהני אבל במחוסר זמן אפשר דמהני. ולפי זה האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום יכול לגרש בתוך ל' יום ואע"פ שלא חלו עדיין הקדושין משום דלאו מחוסר מעשה הוא אלא זמן דממילא קא אתי:
ובזה ניחא לי מ"ש הרא"ש שם ביבמות אההיא דאמרינן דלאשה בעלמא אינו גט דדוקא למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוי גט והטור סי' קל"ב הביא דברי הרא"ש הללו. ותמה שם מרן על הרא"ש והטור דלמאי הלכתא כתבו כל זה דמאחר דקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא נפקא מידי לענין דינא והניח דבריהם בצ"ע. ולפי מ"ש יש ליישב דהוצרך הרא"ש לומר דלא נימא דאפי' למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לאשה בעלמא אינו גט ולפי זה אפי' באומר הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום לא מהני גט בתוך ל' יום משום דלא עדיף מחוסר זמן לדידן ממחוסר מעשה למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ כי היכי דלדידיה אפי' דאית ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ בעינן בשעת כתיבת הגט שיהיה שם זיקה א"כ אף במחוסר זמן לא מהני דבעינן שיהיה שם זיקה. לזה בא למעט ולומר דהא ליתא אלא טעמא דלא מהני הכא משום דאית ליה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל למ"ד אדם מקנה דשלבל"ע הוי גט. ולפי זה במחוסר זמן מהני שהרי כבר כתבנו (במקום הנז' יע"ש) והוכחנו דמחוסר זמן לא חשיב דבר שלא בא לעולם. אלא שאחר כל זה עדיין דברי הטור קשין להולמם שכתב צוה לכתוב גט לגרש בו אשה בעלמא לכשיכנסנה כתב הרמב"ם שאינו גט וא"א הרא"ש כתב דאפי' לאשה דעלמא הוי גט למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע"כ. ולפי מ"ש עדיין אפשר דרבינו יודה להרא"ש דמחוסר זמן יכול לגרש קודם שיחולו הקדושין. (א"ה הנה בטעם הדין דלאשה דעלמא אינו גט כתבו התוס' ביבמות (דף נ"ב) דכיון דאין בידו לגרשה עכשיו לא מצי משוי שליח אבל הרמב"ם לעיל פ"ג דין ו' השיאו לדבר אחר וז"ל אינו גט מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין ע"כ. ונראה דנ"מ בין הני תרי טעמי לענין דינא לדעת רוב הפוסקים דס"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר דאי טעמא משום דלא חשיב לשמה מיפסיל גיטא בכל גוונא. ואי טעמא משום דלא מצי משוי שליח כל שצוה להם לכותבו ולמוסרו בידו שהוא בעצמו יגרשנה שפיר דמי. ואפשר דעל פי זה יתיישבו דברי הטור והרא"ש דכונתם ללמוד מדברי ר"י דבאשה דעלמא אינו גט משום דלא מצי משוי שליח ולא הוי טעמא משום דחשיב שלא לשמה כדכתב הרמב"ם שהרי למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוי גט וכיון שכן בדידן דלא בעינן שליחות בכתיבה כל שצוה לכתוב לבד הוי גט. ואע"ג דבסי' קכ"ג משמע קצת דהרא"ש ס"ל דבעינן שליחות בכתיבה כמ"ש מרן הב"י שם היינו דוקא לכתחלה חייש לסברא זו ומשום הכי פוסק דחש"ו לא יכתבו התורף אפי' אחר עומד ע"ג אבל הכא דמייתו דברי הרמב"ם דקאמר אינו גט כלל ע"ז כתבו דליתא דכל טעמא אינו אלא משום שליחות ולא משום לשמה:
ודע דמעשה היה בקושטא בארוס אחד שרצה ללכת למדינת הים ורצה לכתוב גט לאשתו על תנאי ונודע לב"ד שהארוסה היתה שוטה באותן הימים שאינה יודעת לשמור עצמה ומשלחה וחוזרת קרינן בה ושאל השואל היש פה כחא דהיתרא שיצוה הבעל לסופר שיכתוב לה גט כשתשתפה ולעדים שיחתמו ויתנו לה ויהיו הם שלוחיו לכתוב הגט וליתנו לה לכשתשתפה וכתורה יעשה. ולכאורה נראה להביא ראיה מהא דאמרינן לאשה דעלמא אינו גט משום דאין בידו לגרשה וה"נ כיון דאין בידו לגרשה עכשיו מפני שטותה הו"ל כאשה דעלמא ועם כי יש לדחות דשאני הכא דנכתב ונחתם הגט קודם שישאנה מה שא"כ בנ"ד דמצוה שיכתוב לאחר שתשתפה ואפשר דמהני כיון דבשעת כתיבה היא שפויה בדעתה דאם לא כן לישמעינן רבותא אפי' א"ל שיכתבו אחר שישאנה אי מהא לא איריא דזיל בתר טעמא והכל הולך אל מקום אחד דכיון דבשעת הצווי לא היתה בת גירושין נמצא כאילו נכתב בלא צוויו, וראיתי להרשב"א בחדושיו והטור סי' קל"ב שהבינו כן בדברי הרמב"ם ז"ל והסכימו גדולי הדור לאיסורא מטעמא דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח כמ"ש התוס' בפ' ב' דנזיר ונתבאר היטב בדברי הרב המחבר לעיל פרק ט' מהלכות אישות דין ו' יע"ש באורך):
העולה ממ"ש הוא דקדושין וגירושין שוים הם וכי היכי דלגבי קדושין מחוסר זמן לא הוי דבר שלא בא לעולם ה"נ בגירושין. ולפ"ז אתו שפיר דברי הטור שהצריך בדיקה לקטן העושה שליח דמיירי בשקידש בקטנותו שיחולו הקדושין בעודו גדול ואם הוא היה המגרש לא היה צריך בדיקה לפי שגירושיו נמי הוו ע"מ שיחולו הקדושין בגדלותו אבל עכשיו שהוא מגרש ע"י שליח צריך בדיקה משום דאין קטן עושה שליח:
ודע דבדין זה שכתבנו דהמקדש אשה לאחר ל' יום דיכול לגרש בתוך ל' יום משום דלא הוי מחוסר מעשה כי אם זמן דממילא קא אתי ולא חשיב דבר שלא בא לעולם, כעת לא מצאתי דין זה מבואר. ומההיא דכתב רבינו לעיל פ"ז מהל' אישות דין י"ב וז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום בדינר זה ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום ה"ז מקודשת מספק לשניהם לפיכך שניהם נותנים גט בין בתוך הל' ובין לאחר הל' יום ע"כ, אין ראיה כלל לנדון שלנו דשאני התם דקדשה הראשון מעכשיו ולאחר ל' יום דלא ימנע אם תנאה הוי א"כ בבא הזמן איגלאי מלתא דבשעת כתיבת הגט היתה מקודשת והיתה בת גירושין ואי חזרה הוי אין כאן קדושין כלל שהרי בא אחר וקדשה. והשני ג"כ דמגרש בתוך ל' יום הוא משום דקידש בלא שום זמן ואי מעכשיו דקמא הוי חזרה הרי היא מקודשת לו מעכשיו. אבל לעולם שאם לא בא אחר וקדשה שאינו יכול לגרש בתוך ל' יום משום דאפשר דחזרה הוי ולפי זה בשעת כתיבת הגט לא היתה בת גירושין:
שוב ראיתי להרשב"א ז"ל בתשובה סי' תש"ז שכתב וז"ל ואלא מיהו יכולין לגרש תוך הזמן ממ"נ דאפי' הוי תנאה אין זה ככותב גט לאשה דעלמא שתתגרש בו לכשיכנוס דהכא שאני לכשיגיע זמן הגט נמצאת אשה זו מקודשת למפרע מתחלת הגט. ושוב חזר בו הרב ז"ל מתוך דברי הירושלמי וכתב דלרב א"א לכתוב לה גט בתוך ל' יום דאין גט אלא לאחר גמר קדושין ובזה רב לחומרא ור"י לקולא ע"כ. (א"ה עיין לקמן מ"ש הרב המחבר בדברי הרשב"א הללו). הרי דלדברי הרב אפי' אי אמרינן דתנאה הוי אינו יכול לגרש בתוך הזמן אף שלמפרע בהתקיים התנאי נמצאת שהיתה מקודשת למפרע וכ"ש כשאין כאן תנאי דלא חלו הקדושין אלא לאחר זמן דאינו יכול לגרש בתוך הזמן. וכ"ת אדרבה שאני תנאי שהוא מחוסר מעשה דהיינו קיום התנאי ומש"ה אינו יכול לגרש כל זמן שלא נתקיים התנאי אבל כשאין כאן תנאי אלא דמחוסר זמן וממילא קא אתי אף שאינה מקודשת למפרע מ"מ יכול לגרש בתוך הזמן. הא ליתא דהא תנאי זה דמעכשיו ולאחר ל' יום פירשו הרשב"א ז"ל דהיינו אם יקיימנו ה' ויגיענו לל' יום. וא"כ תנאי זה ממילא קא אתי ואפ"ה אית ליה להרשב"א ז"ל דאינו יכול לגרש תוך הזמן:
שוב ראיתי דהא דכתיבנא ליתא משום דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום אינה צריכה גט בתוך ל' יום. דהא קי"ל דבין היא בין הוא יכולים לחזור ואם לא חזר בו בפירוש ונתן לה גט אין לך חזרה גדולה מזו. ולפ"ז מה שרצינו ליישב דברי הטור בבדיקת הקטן וכתבנו דמיירי שקידש בעודו קטן לאחר שיגדיל, הא ליתא דהא כל זמן שלא הגדיל אין צורך לגט אלא בחזרה בעלמא. וכן מה שרצינו ליישב דברי הרא"ש במ"ש דלמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לאשה דעלמא נמי הוי גט וכתבנו דנפקא מינה למקדש לאחר ל' יום דיכול לגרש בתוך ל' יום. הא נמי ליתא דהא אין צורך בגרושין אלא בגילוי מלתא בעלמא דחוזר בו פקעא זיקתה. ומ"ש רבינו לפיכך שניהם נותנים גט בין בתוך הל' יום כו' כבר כתבנו דרבינו מיירי כשהשני קדשה בסתם בתוך ל' יום והיינו דינא דמתני' דפרק האומר ומשום הכי שניהם נותנים גט בתוך ל' הראשון שמא תנאה הוי ולא חלו קדושי שני והשני שמא חזרה הוי וחלו קדושי שני כיון שהיו בסתם. אבל אם השני קדש בתוך כ' יום אין צורך לשני לגרש בתוך הזמן דאי תנאה הוי דראשון חלו דשני לא חלו ואי חזרה הוי א"כ השני בתוך הזמן אין צורך לגרשה דהא בחזרה בעלמא מהני. ומ"ש רבינו שם וצריכה גט מכל אחד ואחד מיירי כשמגרש לאחר זמן אבל בתוך זמן אין צריך גט מהאחרון דאת"ל דחזרה הוי לחזרה בעלמא די:
אך כד מעיינינן שפיר הא ליתא לדעת רבינו דהתינח למאן דפסק כאביי דאית ליה דהאי לישנא לא משמע אלא או תנאה או חזרה ומשום הכי מאמצעי אין צריך גט א"כ לדידהו הא דאמרינן דמאחרון צריך גט הוא דוקא לאחר הזמן אבל בתוך הזמן דוקא מקמא צריך גט משום דלמא תנאה הוי אבל מבתרא אין צורך לגט דאי תנאה הוי לא חלו קדושי האחרון ואי חזרה הוי אין צורך לגט ומאי דאמרינן מראשון ומאחרון צריכה גט מיירי בלאחר זמן דוקא וכ"כ שם הרשב"א ז"ל אליבא דרש"י ז"ל דאית ליה דהתנאי הוא אם לא יחזור דע"כ מאי דאצטריך גט בין מראשון בין מאחרון הוא דוקא לאחר זמן וכמבואר שם בדבריו. אך אליבא דרבינו ז"ל דפסק דמאמצעי נמי צריכה גט וע"כ אית לן למימר או דפסק כר' יוחנן דרווחא שבק לחבריה או דלית ליה לדאביי אלא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה. והנה אליבא דר' יוחנן פשיטא ואף בתוך הזמן כולם צריכים לגרש משום דמספקינן לקמא בחזרה ולבתרא בתנאה. נמצא דלרבינו ז"ל כשכתב וצריכה גט מכל אחד ואחד מיירי בין בתוך הל' יום ובין לאחר הל' יום. ולא הוצרך לבאר שכבר ביארו בדין הקודם. אך לסברת אביי מאחרון אינה צריכה גט בתוך ל' יום. ומ"ש הרשב"א באותה תשובה ואם שנים הם צריכה גט משניהם ואפי' תוך זמנם מיירי כשהשני קדשה סתם וכדינא דמתני' דאילו קדשה השני לאחר כ' יום אינה צריכה גט מהשני בתוך הזמן ובחזרה בעלמא סגי וכדכתיבנא. ומ"ש ואלא מיהו יכולה לגרש תוך הזמן נראה דצריך לגרוס מיהו יכול לגרש כו' וקאי לראשון דלשני לא אצטריך לאשמועינן דהא פשיטא דשני יכול לגרש בתוך הזמן דאי דקמא תנאה אין כאן קדושין לשני ואי דקמא חזרה הרי מיד חלו קדושי שני דהא קדשה סתם:
וראיתי לשאת ולתת בתשובת הרשב"א הנזכר הן במה שעלה בדעת הרב מתחלה הן במה שהסכימה דעתו. והנה בתחלה היה סבור הרב דלמ"ד תנאה הוי יכול לגרש בתוך הזמן ולא דמי לההיא דאמרינן אבל לאשה בעלמא לא הוי גט דשאני הכא דאיגלאי מלתא למפרע דבאותה שעה היתה מקודשת וזו היא סברת רבינו שכתבו שניהם נותנים גט בין בתוך ל' יום כו' וכדכתיבנא. אלא שאני תמיה איך לא הביא דברי רבינו הללו:
ואני מסתפק כפי זה בתנאים דעלמא היכי לידיינו דייני כגון באומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שתעשי דבר פלוני מי אמרינן שיכול לגרש בתוך הזמן מלא ימנע דאם לא תקיים התנאי אין כאן קדושין ואם תקיים איגלאי מילתא למפרע שהיתה מקודשת משעה ראשונה, או דילמא ע"כ לא קאמרי רבינו והרשב"א ז"ל דיכולים לגרש בתוך הזמן אלא דוקא בתנאי דממילא קא אתי דהיינו מעכשיו ולאחר שלשים יום דהכונה היא אם יחייהו ה' ויגיעהו לאותו זמן וכן נמי שאר תנאים שהם בשב ואל תעשה הוו נמי דכוותייהו, אבל בתנאים שהם בקום עשה אפשר דלא מהני כתיבת הגט קודם קיום התנאי משום דבשעת הכתיבה היו הקדושין מחוסרי מעשה:
וכן אני מסתפק כפי הסכמת הרב ז"ל דבאומר מעכשיו ולאחר ל' יום דלא מהני כתיבת הגט בתוך הזמן בשאר תנאים דעלמא היכי לידיינו דייני. ולכאורה נראה דבשום תנאי אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי. והדברים ק"ו ומה תנאי שהוא מתקיים ממילא אינו יכול לגרש תוך הזמן שאר התנאים לא כ"ש שאינו יכול לגרש קודם קיום התנאי. אלא שראיתי להרשב"א ז"ל שנסתייע לסברא זו מדברי הירושלמי דקאמר תוך ל' יום אינו קונה כלל לאחר ל' יום קונה קנין גמור. וכן נסתייע הרב ז"ל ממאי דקאמר שמואל לאחר ל' יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון ומאי גמרי אין כאן גמר אלא גלוי מלתא והל"ל לאחר ל' יום פקעי קדושי שני ומקודשת לראשון עכ"ד. והנה בשאר תנאים דעלמא לא שמעתי חילוק זה. אשר ע"כ אני מסתפק דאפשר דתנאי זה נשתנה מכל שאר התנאים דבתוך הזמן אינו קונה כלל אבל בשאר התנאים לא אמרינן הכי ומש"ה מהני כתיבת הגט קודם קיום התנאי:
וראיתי להטור באה"ע סי' ל"ח שכתב וז"ל ואם אמר ע"מ שיאמר אין כתב הרמ"ה מתי שיאמר אין מקודשת אפילו אמר תחלה לא הלכך לעולם הוי ספק עד שימות האב ואם מת הבן אפילו אמר האב איני רוצה או חולצת או מתייבמת אבל לא מיפטרא בלא חליצה דלמא הדר ואמר הן ומקיימא תנאה עכ"ל. הרי דס"ל להרמ"ה ז"ל דקודם קיום התנאי מהניא חליצה ואזלא ומינסבא מלא ימנע אם לא יאמר האב אין אין כאן קדושין כלל ואם יאמר אין איגלאי מלתא דבאותה שעה היתה זקוקה והרי נחלצה. וא"כ ה"ה גבי גט שיכול לגרש קודם קיום התנאי מלא ימנע שאם לא יתקיים התנאי אין כאן קדושין כלל ואם יתקיים איגלאי מלתא למפרע דבשעת כתיבת הגט היתה מקודשת ושפיר גירש דהא פשיטא דגט וחליצה שוים הם בדינם ואין לחלק ביניהם כלל. (א"ה ראיתי להרב ב"ח שכתב דמ"ש הרמ"ה דאפילו אמר האב אינו רוצה אם מת הבן חולצת היינו מעיקר דינא דאורייתא והיינו לומר דאינה ניתרת לשוק בלא חליצה או יבום אבל לעולם דמדרבנן אינה חולצת משום דחיישינן שמא ימות האב קודם שיאמר אין דהשתא לא הויא חליצה ושריא לכהן ואיכא למיגזר שמא יאמרו חלוצה שריא לכהן והביא ראיה לדבריו מסוגיא דיבמות ר"פ האשה גבי הלכה היא למדינת הים ונתבאר בטור ס"ס קנ"ו ובדברי הרמב"ם פ"ג מהלכות יבום דין ט"ו יע"ש. גם מדברי מרן ומור"ם משמע דאזלי בשיטת הב"ח דעל מ"ש מרן בש"ע וז"ל אמר ע"מ שיאמר הן אע"פ שאמר בתחלה איני רוצה כל שחזר ואמר הן נתקיים התנאי, הגיה עליו מור"ם וז"ל ולכן לעולם הוי ספק עד שימות האב. ולא חשו מרן ומור"ם לסיים דברי הרמ"ה דחולצת או מתייבמת אלמא דס"ל דלפי האמת אינה חולצת משום גזרה דרבנן. ולפי דברי הב"ח הללו ה"ה לגבי גט דהמקדש על תנאי אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי דשמא לא יתקיים ונמצא דהגט אינו גט ושריא לכהן וחיישינן שמא יאמרו גרושה שריא לכהן. וכההיא דכתב הראב"ד ז"ל לקמן בהשגות רפ"י מהלכות אלו על מ"ש הרמב"ם שכ"מ דהגט בטל לא נפסלה לכהונה והשיג עליו שיש מקומות הרבה שאין מוכיח לפסלות הגט ויאמרו גרושה הותרה לכהן יע"ש. וכיוצא בזה מבואר בתשובת הרא"ש שהביא הטור ס"ס מ"ו ובתשובת הרשב"א סימן תק"ן. אמנם אחרי התבוננות יראה דהאמת כדברי הרב המחבר ז"ל שהבין בדעת הרמ"ה דקודם קיום התנאי מהניא חליצה ממ"נ. וראיית הב"ח לא מכרעא דשאני התם דכיון שהיא אומרת שמת בעלה תחלה ואפשר שהוא כדבריה משום הכי דין הוא שלא תחלוץ אבל גבי מקדש על תנאי כיון שלא נתקיים אין כאן בית מיחוש כלל וכן יש ללמוד מתשובת הרשב"א שהביא מרן הב"י סי' י"ג כמו שיע"ש וגבי גט נמי דינא הכי ותדע שכן הוא שהרי משנה שלימה שנינו בפרק הזורק ונתבאר בטור סי' ו' דהמגרש על תנאי ולא נעשה התנאי לא פסלה מן הכהונה ולכתחלה יכול הכהן לגרש על תנאי כמבואר בש"ע שם. ואם איתא להא הוה לן למיחש שמא לא יתקיים ויאמרו גרושה הותרה לכהן אלא ודאי מבואר הדבר דגבי תנאי לא נאמרו חששות אלו ועיין בתשובת מהרימ"ט ח"א ר"ס ס"ו שכתב בפשיטות דמי שהניח גט זמן והלך למדה"י ולא נודע אם חי אם מת שנותנין לה הגט ממ"נ ואין לחוש שמא יתברר שמת ואתה מצריכה כרוז. וכיוצא בזה כתב הרב לחם רב סי' ל"ג אלא שאני תמיה אמאי לא זכר דברי הראב"ד הנזכר. ועיין מהרימ"ט ח"א סימן קנ"ד מהרש"ך ח"ב סימן ל"ט הרב בעל לחם רב ס"ס מ"ב יע"ש):
אך עדיין אני נבוך בזה דאפשר דהרמ"ה אזיל בשיטת רבינו דהאומר מעכשיו ולאחר ל' יום יכול לגרש בתוך ל' יום ומש"ה פסק לגבי חליצה נמי דיכול לחלוץ קודם קיום התנאי. אך כפי מסקנת הרשב"א אפשר דיחלוק נמי בסברת הרמ"ה הלזו וכי היכי דאינו יכול לגרש בתוך ל' יום הכי נמי אינו יכול לחלוץ קודם קיום התנאי והדבר צריך אצלי תלמוד:
ודע דבריש פרק החולץ אמרינן החולץ למעוברת והפילה ר' יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחים ר"ל אמר צריכה חליצה מן האחים. ואמרינן דר' יוחנן סבר אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברא אפולי מפלא מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי תיגלי מלתא למפרע ור"ל אמר תיגלי מלתא למפרע לא אמרינן ע"כ. וכתבו התוס' שם עלה דסברת ר"ל דאע"ג דלקמן גבי ספיקות שקידש אחת מב' אחיות חשבינן להו בת חליצה ויבום כיון דאם יבא אליהו ויאמר דהא קדיש לא דמי דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שא"א לידע העתידות אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה ע"כ. וכפי סברת התוס' הלזו יש לתמוה על סברת הרמ"ה שכתבנו דאית ליה דחולץ קודם התנאי. דהרי אליבא דר"ל דקי"ל כוותיה תיגלי מלתא למפרע לא אמרינן בדבר שאינו ראוי להתברר עכשיו שאי אפשר לידע העתידות. שוב ראיתי להרב הנמוקי שכתב דהלכתא כר"ל דחליצת מעוברת לא שמה חליצה ואע"ג דהפילה לבסוף לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע ואע"פ שבהרבה מקומות קי"ל איגלאי מלתא למפרע שאני הכא שאם בשעה שחלץ היה ודאי שלא היתה ראויה לבא לכלל לידה אה"נ דההוא עבור כמאן דליתיה דמי וחליצה שחלץ לה כשרה אלא שאני הכא דאיהו חייש דלמא באותה שעה ראויה היתה לילד ולד גמור אלא שאח"כ גרם לה איזה דבר להפיל נמצא דחליצה מעיקרא לאו כלום היא עכ"ד. והנה כפי דברי הנמוקי הללו מאי דאמרינן דר"ל ס"ל תיגלי מלתא למפרע לא אמרינן אין הכונה דלא מהני גילוי מילתא למפרע אלא דשאני הכא דאין כאן גילוי מילתא למפרע. ולפ"ז ל"ק ולא מידי להרמ"ה דשאני התם דכשיאמר האב אין איגלאי מלתא למפרע שהיתה זקוקה לו:
העולה ממ"ש דאי מדמינן גט לחליצה ספק זה שנסתפקנו במקדש על תנאי אם יכול לגרש קודם קיום התנאי תלוי בפירוש ההלכה דאמרינן דלר"ל תיגלי מילתא למפרע לא אמרי', דאליבא דהתוס' שכתבו דכל דבר שאין ראוי להתברר עכשיו דא"א לידע העתידות לא אמרי' תיגלי מלתא למפרע א"כ בכל מקדש על תנאי אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ונמצא דפליג על הרמ"ה ורבינו ז"ל שכתב דבמעכשיו ולאחר ל' יום דיכול לגרש בתוך ל' יום. אך כפי פי' הרב הנמוקי כל מקדש על תנאי יכול לגרש קודם קיום התנאי משום דבהתקיים התנאי אמרינן איגלאי מלתא למפרע שהיתה זקוקה לו בשעת כתיבת הגט וזו היא סברת הרמ"ה ורבינו. (א"ה עיין בהגהות מרדכי ס"פ האומר סי' תקל"א) אך בסברת הרשב"א ז"ל אני מסתפק אי אמרינן דתנאי זה דמעכשיו ולאחר ל' יום דומה לשאר תנאים ובשום תנאי אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי או דלמא יש לחלק ביניהם ועדיין לבי מהסס בכל מ"ש וצריך אני להתיישב עוד בדבר הזה:

ד[עריכה]

ואין שליח הולכה והובאה צריך עדים. זה מתבאר מהסוגיות דפ"ק דגיטין שאין השליח צריך להביא עדים שהוא שליח וכמ"ש הרב המגיד. (א"ה ועיין בכ"מ פ"ג מהלכות אישות דין מ"ו). והרא"ש בתשובה כלל מ"ה סי' י' הניח דעת חכם אחד שרצה להתיר ליתן גט שהביא שליח מא"י ואין בידו כתב שליחות והוא אומר בעל פה שהבעל עשאו שליח. וכתב שם וז"ל ומה שכתבת שמצאת כתוב על ההיא דירושלמי דצריך להחזיקו בפני שנים דנראה דדוקא בא"י כו'. וממרוצת התשובה משמע דמודה הרב לבעל דינו דבא"י שלא הצריכוהו רז"ל לומר בפ"נ ובפ"נ אף השליח אינו נאמן לומר שהבעל עשאו שליח אם לא הביא ראיה. שהרי מתחלה לא רצה הרב להאמין לשליח אף בח"ל וכי דייק דברי ריב"א שהאמינו לשליח היינו במה שהיה דעת בעל דינו להקל ומצא את אונו מדברי ריב"א ג"כ אבל בא"י לא חלק עליו וכן הוא דעת מהריב"ל בכונת הרא"ש כמ"ש בתשובה ח"א כלל ד' יע"ש. ותמה אני על זה שהטור הביא סברת הרמ"ה דאף בא"י נאמן השליח לומר שהבעל עשאו שליח ולא הזכיר סברא זו של אביו שהיא נגד סברת הרמ"ה. ועיין בתשובת הרא"ש כלל הנז' סי' ט' שכתב הלכך אם מעידים עדים ששמעון בנה היה שליח הבעל וכו'. ונראה דהאי דהצריך הרב עדים ששמעון בנה היה שליח הבעל היינו משום שלא נתבאר בדברי השואל שאמר השליח בפ"נ ובפ"נ וכל שיש עדות על השליחות סגי אפי' לא אמר כלום. (א"ה ומאי דשקיל וטרי עוד הרב המחבר בדברי הרא"ש בתשובה הנזכרת יתבאר בפ"י מהלכות אלו דין י"ח יע"ש):

ז[עריכה]

אבל הפסולים בעבירה מדברי תורה פסולים להבאת הגט כו'. כתוב בהשגות ואם נתקיים בחותמיו כו', גם הרשב"א תמה עליו וכמ"ש ה"ה ומרן בכ"מ. ומה שנראה לי להליץ בעד רבינו במה שפסל הפסולים מן התורה להבאת הגט אפי' נתקיים בחותמיו שהטעם הוא ממה שנסתפק הרא"ש בפסקיו בפ"ק דגיטין דאם שליח המביא את הגט האמינוהו חכמים לומר שהבעל עשאו שליח או שמא צריך שיביא כתב מקויים על מינוי השליחות. ומסיק דכי היכי דהימנוהו לומר בגוף הגט בפני נכתב ובפני נחתם הכי נמי הימנוהו רבנן לענין מינוי השליחות משום עיגונא וחד טעמא הוא אבל בא"י סובר הרא"ש דכיון דאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ וצריך לברר מינוי השליחות יע"ש. א"כ גבי פסולי עדות מן התורה אע"פ שנתקיימה חתימת הגט ממקום אחר פסול מדרבנן מצד מינוי השליחות שאין קיום הגט מוציאנו מידי חשש זה וכי תימא למה פסול מדרבנן לחוד ליהוי פסולים מן התורה והגט לא יהיה גט כמו שסיים רבינו שאם לא נתקיים אינו גט, זה אינו כלום דכיון דהגט יוצא מתחת ידו ודאי שהבעל עשאו שליח וכ"כ קצת מגדולי המורים. ועל הרא"ש ז"ל אני מתפלא שכתב בריש גיטין טעם שהקילו בזה כמו שהקילו בגוף קיום הגט. וכאן תמה על סברת רבינו. אמנם שאר גדולי המורים ז"ל לא סבירא להו דחשיב צד עדות מה שאומר שהבעל מסרו בידו לגירושין דאינהו ז"ל לא חששו לזה כלל כיון שהגט בידו ודאי דמיד הבעל בא לידו, ולפי שיטתם הוא דתמהו על רבינו. זהו מה שנ"ל נכון ליישב דברי רבינו ז"ל ודוק. ועיין בתשובת מהריב"ל ח"א כלל ד' ובהם תמצא מ"ש אמת וישר ותו לא מידי ודוק. (א"ה עיין מ"ש הרמ"ז בס' גט פשוט סי' קכ"ג ס"ק ז'):
והנה מרן ז"ל כתב על דברי ה"ה ז"ל וז"ל ואני אומר שכוונת הראב"ד לומר שלא היה לו לרבינו לגזור ולומר אינו גט דמשמע שאם נתקדשה לאחר אין קדושין תופסין בה דהא איכא למיחש שמא היום או למחר יתקיים בחותמיו כו' אלא כך צריך לומר שגם רבינו כשכתב אינו גט לא נתכוין אלא לומר שאינה יכולה לינשא אבל אה"נ שאם קדשה אחר חוששין לקדושיו כו'. ואף אני אומר שאין דברי מהריק"א מעלים ארוכה לתקן לשון רבינו דכבר הקדים רבינו לקמן בפ"י שכ"מ שיאמר בחיבור זה אינו גט הרי היא א"א גמורה. ולזה תמהו עליו דלמה אוקמה בחזקת אשת איש והלא אפשר שאם לא נתקיים היום יתקיים למחר ודנין אותה בספק. (א"ה עיין בכ"מ לעיל פ"ג מהלכות אלו דין ט"ו ד"ה הכל כשרין). אבל נראה ברור בעיני שדברי רבינו ז"ל הם כשבא הבעל וערער ואמר שהוא מזוייף ודעת רבינו לקמן בפ"ז גבי המביא גט בא"י שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם שאם בא הבעל וערער ולא נתקיים בחותמיו תצא והולד ממזר שאינה מגורשת כלל. וכבר נתן ה"ה ז"ל טעם לדבריו אע"פ שחלקו מן המפרשים עליו. ולשיטתו כתב כאן אינו גט ובערער הבעל מיירי וסמך במובן. ואפשר שכונת ה"ה כאן הוא לומר דרבינו אזיל לטעמיה וכמ"ש אלא שקיצר כמנהגו הטוב ודוק:

ט[עריכה]

האשה שעשתה שליח בעדים וכו'. כתב ה"ה וז"ל וכתבו מקצת המפרשים דדוקא שאמר לי וכו'. ועיין מ"ש הר"ן בפרק התקבל עלה דההיא דשדר לה גיטא ואשכחה דקא לשה ואמרה ליה ליהוי בידך כו' ועיין בדברי מרן הב"י סי' קמ"א ס"ב:

יא[עריכה]

שליח האשה שבא לקבל גט מן הבעל כו'. בר"פ התקבל גרסי' איתמר הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אמר הילך כמו שאמרה א"ר נחמן אמר רבה בר אבהו אמר רב אפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת ובעו בגמרא למיפשט מהכא דאדיבורא דידיה קא סמיך כלומר דכשאמר הבעל הילך כמו שאמרה רצה לומר דמהימנת לי דשליח קבלה את והבעל עשאו שליח קבלה ומש"ה אפי' הגיע הגט לידה אינה מגורשת משום דהאשה לא עשתה אותו שליח לקבלה והבעל עשאו שליח לקבלה ובעל לא משוי שליח קבלה. דאי אמרת דאדיבורא דידה קא סמיך ובעל הכי קאמר לשליח אנא לא ידענא מאי קאמרה לך האשה אלא כדקאמרה איהי מסרנא לך בין לקבלה ובין להולכה, כי מטא גיטא לידה מיהא תתגרש דהא בעל שליח להולכה נמי שוייה. ורב אשי דחה הכרח זה ואמר דלעולם דאדיבורא דידה קא סמיך ואינה מגורשת אפי' הגיע הגט לידה משום דעקריה שליח לשליחותיה לגמרי דאמר שליח לקבלה הוינא שליח להולכה לא הוינא. כלומר דלא ניחא ליה בטירחא דהולכה ועקריה לשליחותיה ואמר שליח לקבלה אפשי להיות שליח להולכה אי אפשי להיות. הלכך אי נמי אימליך ואמטייה ניהלה לאו גיטא הוא דמעיקרא לא קיבל עליו להיות שליח להולכה. וא"כ אף אם נאמר דאדיבורא דידה קא סמיך והבעל עשאו שליח להולכה לא הוי גיטא כלל משום דהשליח אינו רוצה להיות שליח להולכה כלל. ובשלמא אי איתמר איפכא דהיינו שהאשה אמרה התקבל לי גיטי והשליח אמר אשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אמר הילך כמו שאמרה מדין זה יש להכריח אי אדיבורא דידיה קא סמיך או אדיבור דידה קא סמיך משום דבחלוקה זו לא שייך לומר דהשליח עקר לשליחותיה. משום דבשלמא כשהאשה עשאתו שליח להובאה והוא בא ואמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי אז אמרינן דעקריה לשליחותיה משום דלא ניחא ליה בטירחא דהולכה ואינו רוצה להיות כי אם שליח קבלה. אבל כשהאשה אמרה התקבל והוא אמר אשתך אמרה הבא לי גיטי מכ"ש דניחא ליה להיות שליח קבלה דליכא טירחא וכונתו היתה לומר דאפילו שליח הולכה דאיכא טירחא אני מרוצה להיות. והשתא בדין זה דשליח לא עקריה לשליחותיה אם היה אומר רב כיון שהגיע גט לידו של שליח מגורשת היינו למדים מכאן דאדיבורא דידה קא סמיך ותלה בדעתה ומסריה ניהליה בתורת קבלה. ואם היה אומר רב משהגיע גט לידה מגורשת היינו למדין דאדיבורא דידיה קא סמיך והימניה ומסריה ניהליה בתורת הולכה ומשום הכי אינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה. ודע דאה"נ דאם היה אומר רב בחלוקה הבא לי גיטי דמשהגיע גט לידה דמגורשת דהיינו מכריחים מדין זה דס"ל לרב דאדיבורא דידה קא סמיך ומש"ה מכי מטי גט לידה מתגרשת משום דהבעל עשאו שליח להולכה. דאי אמרת דאדיבורא דידיה קא סמיך אמאי מתגרשת בהגעת הגט לידה והלא הבעל לא עשאו שליח להולכה כי אם לקבלה. וזהו שכתב רש"י אלא השתא דא"ר נחמן אינה מגורשת כו', דמשמע דאם היה אומר דמגורשת היינו למדים דסבירא ליה דאדיבורא דידה קא סמיך וכדכתיבנא. ומה שלא צידד רב אשי ואמר איתמר מגורשת נראה דסבירא ליה דליכא מי שיאמר בהבא לי גיטי דמגורשת כיון דהשליח עקר לשליחותו. אבל בחלוקת התקבל לי גיטי לא יבצר מאחד משני צדדים או שתתגרש משיגיע גט לידו או לידה. דאינה מגורשת לא שייך התם משום דלא עקר השליח שליחותו ומש"ה אמר רב אשי אם שמעת סברת רב בחלוקת התקבל מהתם איכא למיפשט אי אדיבורא דידה קא סמיך או אדיבורא דידיה. ועיין במ"ש התוס' בד"ה בשלמא ומה שכתבנו נראה יותר:
תו אמרינן התם א"ר הונא בר חייא ת"ש האומר התקבל גט זה לאשתי הולך גט זה לאשתי רצה לחזור יחזור טעמא דרצה הא לא רצה הוי גט ואמאי הא בעל לאו בר שוויי שליח לקבלה הוא אלא אמרינן כיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר תיגרש כל היכא דמיגרשא ע"כ. והנה קושיא זו היא על מימרת רב דהבא לי גיטי ואם נאמר דרב הונא ס"ל דטעמא דרב דאמר דאינה מגורשת הוא משום דאדיבורא דידיה קא סמיך והוא עשאו שליח לקבלה ומשום הכי אינה מגורשת משום דבעל לא משוי שליח קבלה הקשה לו ממתני' דקתני דהאומר התקבל גט לאשתי דעשה שליח לקבלה ואפ"ה אם הגט הגיע לידה מגורשת ואמאי והא בעל לא משוי שליח לקבלה. אלא ע"כ טעמא הוא דאמרינן אע"ג דלא יהביה אלא בתורת קבלה כיון דאמטייה לידה מיגרשא משום דכיון שנתן עיניו לגרשה לכי מתיידע ליה דלא מצי לשוויי שליח לקבלה ניחא ליה דליהוי שליח להולכה. הכא נמי נהי דהבעל אדיבורא דידיה קא סמיך ועשאו שליח קבלה מ"מ כד מטי גיטא לידה תיגרש דכיון שנתן עיניו לגרשה לכי מתיידע ליה דלא מצי לשוויי שליח קבלה ניחא ליה דליהוי שליח להולכה. ותירצו לזה דלא דמי כלל דטעמא דמתני' דמגורשת לאו משום דאמרי' דנהי דהבעל עשאו שליח קבלה מ"מ לכי מתיידע ליה דלא מצי לשוויי שליח קבלה ניחא ליה דליהוי שליח להולכה ומש"ה מהני. דהא ודאי ליתא דכיון דהוא עשאו בתחלה שליח קבלה כי ניחא ליה בתר הכי דליהוי שליח הולכה לא מהני כלל. אלא טעמא דמתני' הוא משום דאמרינן דאעיקרא דדינא כשאמר לשליח התקבל גט זה לאשתי התקבל והולך קאמר משום דאדם יודע שאין שליחות לקבלה. אבל הכא טעי דהא איהו אדיבורא דידיה קא סמיך והוא אמר ליה אשתך אמרה התקבל ומש"ה אינה מגורשת. ואי אמרינן דרב הונא ס"ל כרב אשי דטעמא דרב הוא משום דעקר שליח לשליחותיה ואמר שאינו רוצה להיות כי אם שליח קבלה ולא שליח הולכה הקושיא היא דכיון דהבעל אמר לו התקבל והשליח קבלו להיות שליח קבלה ולא שליח הולכה אמאי מהני. אלא ע"כ אית לן למימר דלכי מתיידע לבעל דלא מצי לשוויי שליח לקבלה ניחא ליה דליהוי שליח להולכה ונעשה שליח להולכה. וא"כ הכי נמי נימא דנהי דבתחלה לא נעשה שליח להולכה מיהו לכי מימליך ואמטייה מינח ניחא ליה לבעל והוי שלוחו. ולזה דחו דלא דמיא כלל דהתם הבעל עשאו שליח להולכה דהתקבל והולך קאמר משום דאדם יודע דאין שליחות לקבלה ומתחלה נעשה השליח שלוחו להולכה. אבל הכא מעולם לא נעשה השליח שליח הולכה שהרי במה ששינה ואמר לו אשתך אמרה התקבל מורה שכונתו היא שאינו רוצה להיות שליח הולכה כי אם שליח קבלה. ולפי זה מה שסיימו בגמרא הכא טעי אין צורך אליבא דרב אשי. דהא איהו ס"ל דאף דנימא דאדיבורא דידה סמיך ועשאו שליח להולכה אפ"ה אינה מגורשת משום דהשליח עקריה לשליחותיה וכן פירש"י ז"ל. ולא צריכי למינקט הכא טעי אלא אליבא דלישנא קמא דקס"ד דטעמא דרב משום דאדיבורא דידיה קא סמיך הוא:
עוד הקשו בגמרא מההיא דקטנה שאמרה התקבל לי גיטי כו' דכוונת הקושיא והתירוץ הוא כמו שכתבנו למעלה בקושית התקבל גט זה לאשתי. עוד הקשו ת"ש הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אמר הולך ותן לה זכי לה והתקבל לה רצה לחזור יחזור משהגיע גט לידה מגורשת מאי לאו קבלה אקבלה והולכה אהולכה לא קבלה אהולכה והולכה אקבלה אי קבלה אהולכה מכי מטא גיטא לידה לאלתר ליהוי גיטה ש"מ דאדיבורא דידיה קא סמיך. הכי השתא התם קאמר ליה הילך כמו שאמרה הכא מי קאמר ליה הילך כמו שאמרה ע"כ. והנה המקשה היה סבור דזכי והתקבל קאי לאשתך אמרה התקבל והולך ותן לה קאי אאשתך אמרה הבא וקתני בתרוייהו משיגיע גט לידה מגורשת והשתא קשיא לרב מקבלה אקבלה דקתני דאם היא אמרה הבא לי גיטי והשליח אמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אמר זכי או התקבל דבהדיא יהביה ניהליה בתורת קבלה ובעל לאו בר הכי הוא ואיהי נמי לא שויתיה שליח לקבלה וקתני דהוי מיהא שליח להולכה. וע"כ טעמא משום דכיון דנתן עיניו לגרשה מימר אמר תיגרש כל היכי דמיגרשא כו'. וכל שכן היכא דאמר לו הילך כמו שאמרה דאיכא למימר דלאו אדיבורא דידיה קא סמיך אלא בדעתה תלה ושוייה נמי שליח להולכה והיכי קאמר רב דבאומר הילך כמו שאמרה דאפילו הגיע גט לידה דאינה מגורשת. ותירצו בגמרא לא קבלה אהולכה והולכה אקבלה כלומר כי קתני זכי והתקבל קאי אהולכה דהיינו אאשתך אמרה הבא לי. והולך ותן לה קאי אאשתך אמרה התקבל לי גיטי ומש"ה אמרינן דמשיגיע גט לידה מגורשת משום דהבעל עשאו שליח להולכה והשליח ג"כ אדעתא דהולכה קבלו מיד הבעל. וא"ת בשלמא כפי הס"ד דהוה סבירא ליה דטעמא דרב הוה משום דהבעל אדיבורא דידיה קא סמיך והבעל ג"כ עשאו שליח לקבלה ומש"ה קאמר רב דאינה מגורשת ניחא במה שתירצו דמאי דתני הולך ותן לה קאי אאשתך אמרה התקבל ובהא מודה רב דמשיגיע גט לידה דמגורשת משום דבהדיא עשאו הבעל שליח להולכה. אך אליבא דרב אשי דאית ליה דלעולם אדיבורא דידה קא סמיך והוא עשאו שליח להולכה כמו שאמרה האשה ואפ"ה לא מהני משום דהשליח עקר לשליחותו ואינו רוצה להיות כי אם שליח קבלה. א"כ הן לו יהי דאמר הבעל הילך ותן לה אמאי מהני הרי השליח אינו רוצה להיות כי אם שליח קבלה. וי"ל דבשלמא כשהבעל לא אמר בפירוש שעשאו שליח הולכה אלא אמר בסתם כמו שאמרה אז אמרינן דכיון דהשליח עקריה לשליחותיה במה שאמר אשתך אמרה התקבל כי קבלו מיד הבעל עדיין עומד בסברתו דאינו רוצה להיות כי אם שליח קבלה. אבל היכא דהבעל אמר בפירוש הולך ותן לה דהכונה היא דעשאו שליח להולכה כי קבלו השליח ודאי דהשליח אדעתא דמאי דקאמר הבעל קבלו וחזר בו מדבריו הראשונים ורוצה להיות שליח הולכה:
עוד הקשו בגמ' דבשלמא כי מה שהיינו סבורים דהתנא תני קבלה אקבלה והולכה אהולכה וא"כ מאי דתני והולך ותן לה קאי לאשתך אמרה הבא לי ניחא מאי דתני דאינה מגורשת עד שיגיע גט לידה ולא שייך הכא לומר אי בעל אדיבורא דידה קא סמיך או אדיבורא דידיה קא סמיך משום דהבעל בפירוש עשה אותו שליח להולכה. אך כפי מאי דשני ליה דקבלה קאי אהולכה ומאי דתני זכי והתקבל קאי לאשתך אמרה הבא לי גיטי א"כ אי אמרת בשלמא דקי"ל בעלמא דאדיבורא דידיה קא סמיך ניחא אמאי דאמרי' דאינה מתגרשת עד שיגיע הגט לידה משום דמאי דקאמר התקבל וזכי לה התקבל והולך לה קאמר משום דאדם יודע שאין שליחות לקבלה והתקבל והולך קאמר משום דאיהו סמיך על דברי השליח דאמר אשתך אמרה הבא לי אלא אי אמרת דבעל אדיבורא דידה קא סמיך א"כ אמאי אינה מתגרשת מיד בקבלתו דשליח ומאי דקאמר זכי והתקבל הוא כפשוטו דעשאו שליח קבלה. וא"כ נפשוט בעיין דפרק האומנין דאדעתא דשליח קאמר. ותירצו דלא דמי דבשלמא אם הוא אומר כמו שאמרה אז היינו אומרים דאם היה הדין דאדעתא דידה קא סמיך ואז היתה מתגרשת מיד בקבלתו של שליח. אבל הכא דלא אמר כמו שאמרה פשיטא דאדעתא דידיה קא סמיך והתקבל והולך קאמר:
הכלל העולה משמועה זו כפי פשטן של דברים דהבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל והוא אמר הילך כמו שאמרה דאפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת וכפי הס"ד הוא משום דאדיבורא דידיה קא סמיך ולרב אשי הטעם משום דעקריה שליח לשליחותיה. ואם לא אמר כמו שאמרה אלא אמר הבעל התקבל וזכי לה ג"כ אינה מגורשת כלל כפי השני טעמים ג"כ. ונ"ל דלמ"ד דטעמא דהיכא דאמר הילך כמו שאמרה הוא משום דאדיבורא דידיה קא סמיך היכא דלא אמר כמו שאמרה אלא אמר זכי לה או התקבל מידה דאפי' דנימא בעלמא דאדיבורא דידה קא סמיך הכא אינה מגורשת כלל משום דכיון דלא אמר כמו שאמרה אדעתא דידיה קא סמיך והתקבל ממש קאמר וכמו שחילקו בגמ'. והיכא דאמר הולך ותן לה ולא אמר כמו שאמרה לכ"ע כשיגיע הגט לידה מתגרשת והיינו דתניא הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי וכו' דאמרינן דמשיגיע הגט לידה מגורשת ומוקמינן לה בגמרא דהבעל אמר הולך ותן לה. וכן היכא דאמר הולך ותן כמו שאמרה לכ"ע כשיגיע גט לידה מתגרשת, ולא מיבעיא למ"ד דטעמא דרב הוא משום דהבעל אדעתא דידיה קא סמיך דזה לא שייך אלא באומר הילך דהוא לשון קבלה וזכיה אבל באומר הולך ותן לה אף שאמר לו כמו שאמרה ובעלמא קי"ל דאדיבורא דידיה קא סמיך פשיטא דלאו אדיבורא דידיה סמיך שהרי בפירוש עשה אותו שליח להולכה אלא אפילו אליבא דרב אשי דאית ליה דטעמא דרב הוא משום דשליח עקריה לשליחותיה דאף דנימא דבעל אדעתא דידה יהיב אפ"ה אינה מתגרשת מודה הכא דמגורשת. דבשלמא כשדברי הבעל אינם הפך כוונת השליח כגון באומר הילך כמו שאמרה אז הוא דאמרי' דאף דבעל אדיבורא דידה קא סמיך השליח לא חזר בו מדבריו הראשונים ולא קבלו אלא אדעתא שיהיה שליח קבלה. אבל באומר בפירוש הולך ותן לה שעשאו שליח הולכה כי קבלו מיד הבעל אדעתא שיהיה שליח הולכה קבלו וחזר בו מדבריו הראשונים וכמו שכתבנו לעיל. והיכא דהיא אמרה התקבל לי גיטי ובא השליח ואמר אשתך אמרה הבא לי גיטי והבעל אמר הילך כמו שאמרה אז אי אמרינן דאדיבורא דידיה קא סמיך אינה מתגרשת עד שיגיע הגט לידה משום דאמרינן דהבעל ג"כ לא עשאו כי אם שליח הולכה. ואי אמרינן דאדיבורא דידה קא סמיך מתגרשת מיד בקבלתו של שליח דהבעל עשאו שליח קבלה. והיכא דלא אמר כמו שאמרה אלא זכה או התקבל אינה מתגרשת כי אם כשיגיע הגט לידה משום דהתקבל והולך קאמר. ואף למ"ד דאדיבורא דידה קא סמיך שאני הכא דלא אמר כמו שאמרה. והיינו דתניא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי ומוקמינן בגמרא קבלה אהולכה ודין זה הוא מוסכם אפי' למ"ד דאדיבורא דידה קא סמיך. והיכא דאמר הולך ותן לה ולא אמר כמו שאמרה בזה ג"כ מתגרשת כשיגיע הגט לידה שהרי כפי הס"ד דברייתא תני קבלה אקבלה והולכה אהולכה הוה ניחא ליה מהולכה אהולכה ולא הוה קשיא ליה אלא מחלוקת קבלה אקבלה. והיכא דאמר הילך ותן לה כמו שאמרה נראה ג"כ דלכ"ע אינה מתגרשת כי אם כשיגיע הגט לידה. ואף דנימא דבעלמא אדעתא דידה סמיך הכא אינה מתגרשת עד שיגיע הגט לידה משום דבפירוש אמר הילך ותן לה ולא עשאו כי אם שליח הולכה. ומלבד שהסברא גוזרת כן יש להכריח זה ממה שאמרו אי קבלה אהולכה מכי מטי גיטא לידה לאלתר ליהוי גיטא כו'. משמע דכפי הס"ד הוה ניחא ליה ולא הוה מיפשטא בעיין דהאומנין אלא היינו אומרים דאף דנימא אדיבורא דידה קא סמיך הכא אינה מתגרשת עד שיגיע הגט לידה:
וראיתי להר"ן שכתב בשם בעל העיטור ז"ל דדוקא כשאמר הבעל הילך כמו שאמרה אבל אם אמר התקבל או זכה ולא אמר כמו שאמרה כשיגיע גט לידה מתגרשת משום דהתקבל והולך קאמר ושליח אדעתא דהכי קבלו וכ"כ הרמב"ן בחידושיו בשם בעל העיטור ז"ל. והנה דעתו ז"ל הוא דכל שלא אמר כמו שאמרה התקבל והולך קאמר. ובאמת דסברא זו תמוהה וכבר דחו אותה הרמב"ן והר"ן דא"כ לפי סברתו מאי דוחקיה לאוקמי קבלה אהולכה לעולם דקבלה אקבלה קאי ומאי דמתגרשת הוא משום דלא אמר כמו שאמרה שהרי לפי האמת אותה ברייתא מיירי בדלא אמר כמו שאמרה. שהרי חלוקת אשתך אמרה הבא לי דמוקמינן לה בדקאמר בעל זכה או התקבל מיירי דוקא בלא אמר כמו שאמרה דאי אמר כמו שאמרה מכי מטי גיטא ליד השליח לאלתר ליהוי גיטא אליבא דמ"ד דאדיבורא דידה קא סמיך. ומאי דאמרינן בגמ' דכל שלא אמר כמו שאמרה התקבל והולך קאמר הוא דוקא באומר אשתך אמרה הבא לי דמסתמא אדעתא דשליח יהביה ואדם יודע דאין שליחות לקבלה והתקבל והולך קאמר. אבל באומר אשתך אמרה התקבל פשיטא דהתקבל ממש קאמר דסבר דהאמת הוא כמו שאמר לו השליח וכבר נתבאר כל זה בדברי רמב"ן בחידושיו. וראיתי לה"ה ז"ל בפרקין שכתב וז"ל וכתב בעל העיטור דוקא דאמר לו הבעל הולך או הילך או התקבל כמו שאמרה אבל אמר לו הולך או הילך או התקבל ולא אמר לו כמו שאמרה מכי מטי גיטא לידה מיגרשא דשליח הולכה שוייה ואיהו נמי כשפשט ידו וקבלו על דעת מה שאמר לו הבעל קבלו התקבל דאמר לו הבעל התקבל והולך קאמר ע"כ. והנה מ"ש דבאומר הולך כמו שאמרה דאינה מגורשת אני תמיה דאמאי. והנה למ"ד דטעמא דרב הוא משום דבעל אדיבורא דידיה קא סמיך זה לא שייך אלא באומר הילך או התקבל כמו שאמרה שהם לישני דזכיה ואמרינן אדיבורא דידה קא סמיך. אבל באומר הולך כמו שאמרה הרי גילה דעתו דשליח הולכה שוייה ואדעתא דהכי קבלו. וכן לרב אשי דאמר דטעמא הוא משום דעקר השליח לשליחותיה הכא שהבעל אמר לו הולך ותן לה כמו שאמרה פשיטא דהשליח כשקבלו חזר בו ונעשה שליח הולכה. ואולי דעת הרב הוא דכיון דהשליח אמר אשתך אמרה התקבל לי והבעל אמר הולך כמו שאמרה אדיבורא דשליח קא סמיך והולך והתקבל קאמר משום דפירוש כמו שאמרה הכונה היא שעושה אותו שליח קבלה כדברי השליח. וליכא למימר דטעמיה דבעל העיטור ז"ל הוא משום דכיון דשליח עקר לשליחותו אף שהבעל עשה אותו שליח הולכה לא מהני משום דהשליח אינו רוצה להיות כי אם שליח קבלה. דא"כ ה"ק דבאומר התקבל לחודיה דמהני משום דהתקבל והולך קאמר ואכתי אמאי מהני הן לו יהי דהולך קאמר הרי השליח עקר שליחותו אלא ודאי כדכתיבנא:
ודע דסברא זו דבעל העיטור ז"ל אף שהיא הפך מה שכתבתי לעיל נראה שהיא מוסכמת מהכל. שהרי ה"ה סיים דבריו ואמר אבל אם אמר לו הולך ותן לה מבואר בסוגיא כו', משמע דוקא בדלא אמר כמו שאמרה אבל אם אמר כמו שאמרה אינה מגורשת כלל משום דהולך וזכה קאמר. ואין זה מן התימה שהרי ר"י הנשיא דאית ליה בעלמא דהולך לאו כזכי דמי ס"ל דבאומר אשתך אמרה התקבל לי והוא אמר הולך דהולך כזכי משום דסתמא דמלתא אדעתא דהכי יהיב. א"כ אף אנו נאמר לדידן דאית לן דהולך לאו כזכי דמי אפילו באומר אשתך אמרה היכא דאמר הולך כמו שאמרה הולך וזכי קאמר:
כתב הריב"ש בתשובה סי' שכ"ט על ראובן שליח קבלה שבא לו אצל הבעל ואמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא כתב לו שטר הולכה ונתנו בידו וחזר ונתן לו שטר קבלה שדעתו ז"ל נוטה שהכל תלוי בשעת נתינת הגט ליד השליח שאם בשעה שנתן הבעל לשליח שטר שליחות הולכה מסר לו הגט הרי נתבטל שליחות הקבלה כו' וכשחזר הבעל ונתן לו שטר שליחות קבלה אם היתה כונתו שתתגרש מעתה צריך שיטלו מן השליח ויחזור ויתננו לו כו' יע"ש. ופי' דברי הרב כך הם דכיון דמסר תחלה בתורת הולכה ואח"כ חזר ועשאו שליח קבלה כמו שאמרה היא ומכחה עדיין לא מהני אם לא חזר ולקח הגט ונתנו בידו בתורת קבלה מכחה של האשה וא"כ אין כאן לא שליח הולכה משום חזרתו לשליח קבלה וקבלה אין כאן משום שלא חזר ולקחו ונתנו בתורת קבלה מכח האשה. עוד כתב הריב"ש ואפילו אם רמז הבעל כו' כלומר שכשחזר ונתנו בתורת קבלה מכח האשה ועשאו כדיני שליח קבלה שכשחזר משליחות הולכה לקח הגט מיד השליח ומסרו לידו ואמר התקבל גט זה לאשתי כמו שעשאתך שליח קבלה. מ"מ הרי נתבטל שליחות האשה משום שכונתה במסירה הראשונה מיד בעלה וזה כבר נעשה ראשונה שליח הולכה ונעתק אחר כך משליח הולכה לקבלה:

טו[עריכה]

עבר השליח ונתן הגט בינו לבינה וכו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן פ"ז מהלכות אלו דין י"ז):

טז[עריכה]

שליח שנטל הגט וכו'. בפרק השולח. ונסתפקתי אם שליח ראשון מבטל שליח שני מי אמרינן נהי דיש לו כח למנות שליח מ"מ כולהו מכח בעל קא אתו ואין לו כח לבטל השליחות דומיא דהיכא דמת שליח ראשון דמתגרשת ע"י שליח שני כדאיתא בפרק כל הגט (דף כ"ט) (ונתבאר לקמן פ"ז דין כ"א) או דלמא שאני מת מהיכא דביטל השליחות בפירוש ולא מצאתי גילוי לדין זה. אך את זה לבד ראיתי בתשובת מהר"ם מפדוואה ז"ל בס' הגט שכתב דמשביעין את השליח שאם נעשה שליח שלא יבטלנו. ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד:

יח[עריכה]

אמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי וכו'. בפרק השולח (דף ל"ג) אמר לעשרה כתבו גט לאשתי וכו' (עיין במ"מ). ומוקמינן בגמרא לפלוגתייהו בתרי גווני או דפליגי בעדות שבטלה מקצתה אי בטלה כולה דלרבי לא בטלה ולרשב"ג בטלה. או דכ"ע לא בטלה אלא דרשב"ג סבר מלתא דמתעבדא באפי עשרה צריכי בי עשרה למישלפה. ויש לחקור בביטול זה דאיפליגו רבי ורשב"ג בפני כמה ביטל. ונראה דלר' יוחנן דסבר דמפני תיקון העולם דקאמר רשב"ג הוא מפני תקנת ממזרים וס"ל כר"נ דאומר בפני שנים ובי תרי לית להו קלא והיא לא שמעה ולא ידעה ואזלא ומינסבא. נראה דאם ביטל לאחד מן העשרה בבת אחת דביטולו אינו ביטול למ"ד דטעמא דרשב"ג הוא משום דסבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והנך לא ידעי ואזלי וכתבי ויהבי ושרו א"א לעלמא אבל כיון שביטל לג' קלא אית ליה ושמעה וידעה ולא מינסבא. ואע"ג דלר' יוחנן נמי בפני ג' נמי תיקן רשב"ג במשנתנו שלא יהיה עושה כן. כבר כתבו התוס' דלר"י נמי אית ליה משום תקנת עגונות ומש"ה אף כשביטל בפני ג' דליכא חשש דממזרות תיקן רשב"ג דמתני' שלא יהיה עושה כן משום תקנת עגונות. ונראה דטעם זה דתקנת עגונות לא שייך אלא כשמבטל בפני אחרים דאטרחוה רבנן לילך אחריו או לשלוח שליח והוא לא יטרח בכל אלא כדי לעגנה. אבל כשביטל קצת העדים עצמם בפניהם לא אטרחוהו רבנן לילך אחר כולם ולבטלם משום תקנת עגונות. וראיה לזה שהרי למ"ד דטעמא דרשב"ג דאינו יכול לבטל זה שלא בפני זה הוא משום דסבר דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה באומר כולכם מודה רשב"ג דיכול לבטל משום דליכא חשש ממזרות. ואם איתא דשייך בכה"ג תקנת עגונות תיקשי דאף באומר כולכם לא יהיה יכול לבטל משום תקנת עגונות. שהרי כתבנו משם התוס' דאף לר"י אית ליה האי טעמא דתקנת עגונות מדלא תיקן רשב"ג דמתני' שיהיה מבטל בפני ג'. נמצינו למדין דהיכא דביטל לג' מהם בפניהם אפילו לרשב"ג יכול לבטל משום דליכא למיחש שום חששא. (א"ה עיין בתוס' ד"ה רבי סבר שכתבו וע"כ למ"ד מפני תקנת עגונות לא דמו אהדדי יע"ש). ואם נעמיד מחלוקת רבי ורשב"ג בביטל לב' לרבי יוחנן טעמא דרשב"ג דברייתא הוא משום תקנת רשב"ג דמתניתין שחשש לתקנת ממזרים. אך לר"ל דסבר דאף קודם תקנת רשב"ג היה הביטול בפני ג' משום ממזרים ולא הוסיף רשב"ג אלא תקנת עגונות. נראה דטעמא דרשב"ג דברייתא לאו משום תקנת רשב"ג הוא אלא מן הדין. ונ"מ למאן דאית ליה באידך פלוגתא כרבי דאם ביטלו מבוטל אי סבר דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מודה דאם ביטל לב' מן העשרה אין ביטולו ביטול וכמ"ש התוס' בד"ה ור"נ אמר בפני ב' דמודה רבי דאם ביטלו בפני ב' לרב ששת או בפני אחד לר"נ דאין ביטולו ביטול דאפילו קודם תקנת רשב"ג לא היה מבוטל. ואם נעמיד מחלוקת זה בביטל לאחד מהם אליבא דכ"ע טעמא דרשב"ג דאינו יכול לבטל לאו משום תקנת רשב"ג דמתניתין הוא. דהא ליכא מ"ד דקודם תקנת רשב"ג היה מועיל הביטול בפני אחד משום דאיכא חשש טפי לממזרות. (א"ה כדברי הרב המחבר ז"ל מבואר בתוס' ד"ה ור"נ גם בהר"ן ז"ל שכתבנו דשתי תקנות הוה דמעיקרא תקנו ג' כדי שיהא לדבר קול ואח"כ ראו לתקן כדי שלא יעגן אותה שלא יוכל לבטל במקום אחר ומזה הולידו התוס' דמודה רבי דאם ביטלו בפני ב' לרב ששת דאינו מבוטל משום מה כח ב"ד יפה יע"ש. ודע דמי שלומד דברי התוס' אפשר לו לטעות דלר"נ נמי דהיה מבטלו בפני ב' הוא מן התקנה וכן הבין הרב חדושי הלכות ז"ל יע"ש. אמנם הרב המחבר אנהרינהו לעיינין דלא אמרו התוס' כן אלא לרב ששת דוקא כמו שנראה מתוך דבריו אבל לר"נ מה שהיה מבטלו בפני שנים הוא מדינא דאין דבר שבערוה פחות משנים וטעמו ונמוקו עמו. ודע דרש"י ז"ל פי' במתני' דהיה מבטלו בפני שלשה וגבי מפני תיקון העולם כתב שהשליח שאינו יודע בדבר נותנו לו והיא ניסת בו ונראה כמזכה שטרא לבי תרי וכן הקשה הר"ב תי"ט. ולכאורה יראה דס"ל לרש"י כהתוס' והר"ן דשתי תקנות הוו. והנה בלישנא דמתני' דקתני היה עושה ב"ד דסתם ב"ד תלתא משמע הוקשה לו לרש"י דמדינא בתרי הוה סגי ועל זה קאמר דטעמא דהיה עושה ב"ד היינו מפני תיקון העולם דאם היה מבטלו בפני ב' השליח אינו יודע בדבר והוא נותנו לה ואיכא למיחש לממזרים ומשום הכי הוא דהתקינו בתחלה שיעשה ב"ד לבטלו נמצא דמה שפירש"י גבי מפני תיקון העולם לא קאי אלישנא דמתני' אלא הם דברי עצמו דיהיב טעמא למה שהיה עושה ב"ד. עי"ל באופן זה דאף אם נאמר דב"ד היינו ג' זו אין הכרח לפרש משום תקנת עגונות דנהי דבתלתא אית להו קלא אבל מ"ש למיחש מיהא בעי שמא לא ידע השליח כי הרחיק נדוד וכיון דחששת ממזרים חמירא טובא אית לן למיחש אפילו חששא רחוקה כ"ש בכיוצא בזה דלאו מלתא פסיקתא היא דבג' קלא אית להו עכ"פ והכי דייקו דברי רש"י שכתב שהשליח שאינו יודע בדבר וכו' ולא כתב אינו יודע והוא דקדוק נכון. והראיה על זה דגבי פלוגתא דר"נ ורב ששת בפני כמה היה מבטלו לא קאמר תלמודא דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ל ואם איתא דהא בהא תליא קשיא טובא דאדתלי פלוגתא דר"י ור"ל בפלוגתא דר"נ ורב ששת אדרבה איפכא מסתברא דהו"ל לתלות פלוגתא דר"נ ורב ששת בפלוגתא דר"י ור"ל דהא ר"נ ורב ששת היו זמן הרבה אחר דורו של ר' יוחנן. אלא ודאי דרב ששת דקאמר בפני ג' אינו מוכרח לפרש מפני תקנת עגונות ומצי לפרש דהתקנה היא משום ממזרים וכ"ת א"כ מנ"ל דר"י דאמר מפני תקנת ממזרים ס"ל כר"נ דאמר בפני ב' נ"ל דאי מהא לא איריא משום דע"כ הא דפליגי ר"י ור"ל בטעם התקנה אם היתה משום ממזרים או משום עגונות נ"מ לענין דינא למען דעת קודם התקנה בפני כמה היה מבטלו וממנו נקח לענין בדיעבד דקמ"ל כרבי דאם ביטלו מבוטל דאל"כ מאי נ"מ מאי דהוה הוה וכמ"ש התוס' בד"ה ור"נ ומדנקט ר"ל טעמא דעגונות ע"כ דס"ל דהביטול היה בפני ג' דאי ס"ל דהיה בפני ב' קשיא טובא חדא דליכא למיחש לעיגון דהא בי תרי לכ"ע לית להו קלא ועוד דעדיפא מינה הו"ל לפרש משום ממזרים אלא ודאי מוכרח הדבר דס"ל לר"ל דהביטול היה בפני ג' ולדידיה לא קאמר רבי בטלו מבוטל אלא בפני ג' אבל בב' מודה רבי דאינו מבוטל. ומדר"ל נשמע לר"י דס"ל דהיה מבטלו בפני ב' ולדידיה בב' נמי קאמר רבי דאם ביטלו מבוטל דאל"כ במאי פליג אר"ל. ובעיקר דברי התוס' והר"ן שכתבו בפשיטות דשתי תקנות היו הגם דאין רמז מזה בסוגיא זו כלל נראה להוכיח כדבריהם מסוגית פרק האשה רבה (דף נ') דבעי למיפשט דאין מתנין ב"ד לעקור דבר מן התורה מהא דאמר רשב"ג אם ביטלו אינו מבוטל והדבר קשה דהא איפסקא הלכתא כרבי אבל לפי דברי התוס' אתיא שפיר ודוק):

יט[עריכה]

וזו היא מסירת מודעא על הגט וכו'. וז"ל הריב"ש סי' קכ"ז אמנם אני אומר דכל שמקבל מעות בגירושין דמי לזבינא לענין שאם ימסור מודעא צריך שידעו העדים באונסו וכו' יע"ש. ודע שכל זה הוא למ"ד שאם הוא משקר באונסו דאין המודעא מודעא אך למ"ד דאף אם ידענו שאין כאן אונס אפ"ה המודעא מודעא וכמ"ש הרב סברא זו בס"ס רל"ב פשיטא דאף שקבל מעות בגירושין מ"מ המודעא קיימא ואצ"ל הכרנו באונסו לפי שאף שמשקר מהני וכל זה הוא פשוט בעיני ודוק:
עוד כתב הריב"ש בתשובה הנזכרת וז"ל ועי"ל שאפילו יש הכחשה בין עדות הראשונים לעדות האחרונים שאלו אומרים שביטל והאחרונים אומרים שלא ביטל יש לנו להאמין לראשונים לפי שהם הוזמנו להעיד על כתיבת הגט ונתינתו וכל הצריך בו ודייקי טפי בעדותן וכו' יע"ש. ולא ידעתי לאיזה תכלית כתב הרב שהראשונים הוזמנו משום דאין חילוק בין הוזמנו ללא הוזמנו אלא כשמעידין על העדר פעולה דאז אמרינן דאם לא הוזמנו אין עדותם עדות משום דלא רמיא עלייהו ולא דייקי אבל במעידים שנעשית פעולה אחת אף אם לא הוזמנו עדותם עדות דאטו בשביל שלא הוזמנו יאמרו שראו מה שלא ראו ואם כן בנדון זה שהראשונים העידו שבטל המודעא נאמנים. (א"ה חבל על דאבדין):

כא[עריכה]

לפיכך אם היה הגט ביד הבעל וביטלו וכו' אינו מגרש בו לעולם. ז"ל הריב"ש סי' קכ"ז ועוד נראה ברור כי אפי' הרמב"ם שסובר שיכול לבטל הגט אחר כתיבה וכו' זה הוא כשאמר בפירוש שהוא מבטל גופו של גט וכו' אבל זה שלא אמר לשון בביטול הגט עצמו רק שאמר על הנתינה שהוא נותנו בכח אף אם היה אומר בפירוש שאונסין אותו על הנתינה אין זה ביטול על הגט עצמו וכו' יע"ש. ויראה שדין זה הוא מוכרח ממקום אחר שהרי על סברת רבינו הלזו דאית ליה דביטול הגט מהני קודם כתיבת הגט ואפילו בלא אונס הקשו עליו מההיא דפ' חזקת דאמרי מודעא דמאי אי דגיטא גלוי מלתא בעלמא הוא ואמר דאין צורך שיעידו בכך אלא נאמן הוא ואי אמרת דיכול לבטל מה לנו בנאמנותו תיפוק לי דהא יכול לבטל הגט. והרב בסימן רל"ב ותפ"ב תירץ לזה דלעולם שאם רוצה לבטל הגט בטל אלא התם מיירי בשאינו אומר שהגט יהיה בטל אלא שאומר שהוא אנוס ונאמן בזה משום דגלוי מלתא הוא וצריכין אנו בזה לנאמנותו כיון שלא ביטל הגט בפירוש אינו מבוטל דגילוי דעתא בגיטא לאו כלום הוא הרי לך דמי שהוא אומר קודם כתיבה שהוא אנוס בנתינת הגט אין כונתו ביטול. ונפקא מינה אם ידענו שהוא משקר ולא היה שם אונס הגט כשר וכמ"ש בסי' תפ"ב. ואולי כונת הרב היה לצאת י"ח מי שאומר שאפילו נמצא שהאונס אינו אמת דהמודעא קיימת וכמ"ש הרב סברא זו ס"ס רל"ב. ונ"ל דלא הועיל כלום דלסברא זו אף לאחר כתיבה אם אומר דהוא אנוס הו"ל כאילו ביטל ודברי הרב צל"ע:
עוד כתב הריב"ש בסימן הנזכר וז"ל גם כי לשון בכח אינו לשון ברור שיהיה ר"ל שהוא אנוס על הגט רק לומר שנותנו בכח מה שמחוייב עליו לגרשה מפני שידע בעצמו שאינו יכול וכו' וכמו שביאר הוא עצמו את כוונתו וכו' ומן הדין יכול הוא לבאר דבריו וכו' יע"ש. ואני מהסס בזה אם אמרו בנדרים שנאמן לפרש דבריו שהם דברים שבינו לבין קונו יאמרו בגט שאם כוונתו באומרו בכח הוי ביטול תו לא מהני גט זה לדעת רבינו וצ"ע:
ודע שכתבו התוס' בפ' המגרש (דף פ"ח) ד"ה ודלמא דדוקא כשנגמר הגט אינו יכול לבטלו אבל כשלא נכתב כולו מודה ר"נ דאינו חוזר ומגרש בו יע"ש:

כו[עריכה]

וכן מי שמסר מודעא על הגט מכין אותו מכת מרדות. בפ"ק דקדושין רב מנגיד למאן דמקדש בביאה וכו'. וז"ל הטור סי' קל"ד ואם מסר מודעא תחלה כדי לבטלו משמתינן ליה, וכתב מרן הב"י וז"ל מיהו תמיהא לי למה כתב רבינו משמתינן ליה ובגמרא לא אמרינן אלא מנגדינן ליה ועיין מ"ש מרן הב"י אה"ע סימן כ"ו וצ"ע (א"ה עיין לעיל בדברי הרב המחבר פ"ג מהל' אישות דין כ"ב):

כח[עריכה]

אבל אם הניחו גוסס שרוב גוססין למיתה. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר פ"ד מהל' פסולי המוקדשין דין י"ד):

כט[עריכה]

אבל עיר שכבשה הגייס וכו' והיוצא ליהרג מב"ד של עכו"ם. בפרק כל הגט. וכתב ה"ה וז"ל ומ"מ לא כתב בביאור דין ב"ד של ישראל. והנה אע"פ שלא כתב רבינו כאן בביאור דין ב"ד של ישראל מיהו בפ"א מהל' ערכין כתב רבינו וז"ל וכן מי שנגמר דינו בב"ד של ישראל להרגו על עבירה שעבר ואמר ערכי עלי או דמי פלוני עלי אינו חייב כלום שזה הוי כמת והמת אין לו דמים ע"כ. הרי דבב"ד של ישראל חשוב כמת. וזהו כפי דברי מהריק"א שם שתלה דברי רבינו בסוגיא דפ' כל הגט. אבל אפשר לדחות דגבי ערכין לאו בהא תליא אלא הכל תלוי בגמר דין וכיון שנגמר דינו הרי הוא כמת. וכיוצא בזה מצינו בכמה מקומות בתלמוד דגמר דין הוי כמת. לכך רבינו שם לא הזכיר יוצא ליהרג אלא נגמר דינו אבל כאן שתלוי אם מת אם לא מת עדיין יש להסתפק ביוצא ליהרג בב"ד של ישראל אם משיאין את אשתו או לא וכדברי ה"ה ז"ל ודוק. (א"ה עיין במ"ש הרמב"ם פ"ט מהל' תרומות דין ב' ובקונטרס מהרח"ש דף ס"ג): ואם נודע שמת הבעל קודם שיגיע הגט לידה אינו גט. נשאל הרא"ש בתשובה כלל מ"ה סימן כ"ח על אחד שרצה להרחיק נדוד וצוה לכתוב גט ומינה שליח וא"ל בפני עדים אם לא אבוא מכאן עד שלש שנים תן גט זה לאשתי וקודם הזמן העידו שמת ולא בא הגט ליד האשה כי מת בעלה קודם הזמן אם היא מותרת ליבם. והשיב דאפילו ריח הגט אין בו כיון שלא בא הגט ליד האשה כו' יע"ש. ואיכא למידק איך יכול לבוא הגט ביד האשה והוא לא עשאו שליח אלא אחר ג' שנים ואם שינה ונתנו בתוך הזמן ביטל שליחותו ואין כאן גט כלל. ולא עוד אלא דאחר שלש שנים נמי דהבעל חי בטל שליחותו לגמרי כיון דמעיקרא שינה שוב אינו נעשה שליח. ובזה יש לדון קצת אם ע"י שתחזיר הגט לשליח ויחזור ויתנהו לה כדין וזה תלוי באותה ששנינו ואם א"ל טול ממנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר ובמאי דאמרינן עלה בגמרא היכא דנפקא לאפיה ויהיב חפצא ושקלא גיטא כפי הפירושים הנאמרים בה והדברים עתיקים. סוף דבר שדברי הרב בזה מגומגמים מה כונתו בנדון זה שמת אפילו הגיע לידה בזה התנאי ברשות הבעל אין גט לאחר מיתה וצ"ע:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >
מעבר לתחילת הדף