אורים/חושן משפט/לט

אורים ‏ חושן משפט לט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) או שהודה כו'. כתב הסמ"ע בשם הגה"ת הרא"ש דבהודאה לא מהני קנין אם לא שקנו ממנו לפורעו לזמן ידוע ועיין בתומים שכתבתי דלפי דקי"ל אחריות ט"ס לא קאי דינו של הג"א:

(ב) ואינו גובה ממשעבדי. היינו מה שמכר או נתן לאחר הלואתו דמאן דיזיף בע"פ בצנעה יזיף ולית ליה קלא ולא מזדהר הלוקחה וה"ה מקבל מתנה דאי לא טרח קמיה לא יהיב ליה במתנה ולכך אין גובה ממשעבדי סמ"ע. ועיין תומים מ"ש אי שיעבודא דאורייתא אפילו במלוה ע"פ רק חכמים בטלו והפקיעו שעבודא מפני תקון עולם או לא דמהתורה לא נשתעבדו נכסים כלל אפילו בשטר רק חז"ל מפני שימנעו ללות איש את חבירו תקנו שיגבה בשטר מן לקוחות ובע"פ לא תיקנו והניתו אדין תורה עיין בתומים שהעליתי דהעיקר כדברי האומרים ש"ד בכל דבר וא"ל קי' לי' כמ"ד שעבודא לאו תורה ע"ש שהארכתי מיהו במטלטלין ומכ"ש בעבדים דיכול להבריחן ועבדים גם כן לשחררן שעבודא ל"ד ע"ש:

(ג) אחריות ט"ס הוא. דלא שדי אינש זוזי בכדי ועיין עוד לקמן מזה ואפילו לא אמר לעדים כלל שיכתבו אחריות מכל מקום מסקנת רוב פוסקים דהוי גם כן ט"ס והוי כאומר להם כתבו אחריות דמסתמא ע"ת כך הלוהו וסתמא כפירושו:

(ד) אפילו לא נכתב כו'. הסמ"ע בס"ק ב' וכן לקמן בסי' מ"ג ס"ק למ"ד הקשה דשם כתב מחבר ואם קנו ממנו אפי' לא נכתב אלא לזמן מרובה כשר ומשמע דדעתו כדעת הרא"ש דעכ"פ צריך שיהיה נכתב אלא דאין קפידא אפילו נכתב לאח"כ לזמן מרובה אבל אם לא נכתב כלל לא גביה דבטיל קלא וכאן כתב אפילו לא נכתב כלל והוא דעת החולקים אהרא"ש וסייעתו. ותי' דכאן מיירי דעדי קנין לפנינו וזוכרין זמן קנין ואומרי' שהוציאו תיכף הקול מבלי שכחה אבל בשאינם לפנינו בעינן דוקא שיהיה שטר עכ"פ נכתב לבסוף אבל אם לא נכתב כלל חיישינן שמא שכחו עדים להוציא קול. ועיין תומים מ"ש בזה כי הוא בעצמו כתב בדרישה שתי' זה דחוק. וגם בררתי בתומים מכמה ראי' שאין מקום לתי' זה. וגם בלא"ה אם אין עדי קנין מעידים בב"ד על הקנין רק עדים אחרים שראו הקנין אין גובין ממשעבדי דטענינן פרוע הוא כמש"ל סעיף ה' ולא מועיל הודאת הלוה בריעותה כזה ודאי חיישינן לקנוניא. ולכן העליתי שם דגם הרא"ש והטור ומכ"ש מחבר סבירא להו דאפילו לא נכתב כלל מועיל הקנין דכיון דכל רגע אילו בא המלוה ותבע שטרו היו נותנים לו אף המה מוציאין קול כאילו נכתב דכל רגע זימנא הוא והא דכתב לקמן אפילו נכתב אחר כך לזמן מרובה כשר רבותא קאמר לא מבעיא כשלא נכתב כלל פשיטא דאין כאן חשש מוקדם ומיחזי כשקרא דהם מעידים באותו זמן קנו מאתו אלא אפילו נכתב השטר בתשרי וכתבו בו ניסן ה"א הרי זה מוקדם והרי עדים כתבו שקר קמ"ל דמכל מקום כשר דהואיל והקול מניסן אמת כתבו ולק"מ והדין דין אמת דאפילו לא נכתב כלל מועיל הקנין לגבות ממשעבדי וכמ"ש הש"ך לקמן בסימן מ"ג דכן הסכמת רוב פוסקים:

(ה) ועיין לקמן ריש סימן רכ"ה כו'. דשם ביאר ענין אחריות אקרקע ומטלטלין ורוב דינים דשם אם נלקח ממנו באונס וכדומה לא שייכים באחריות דהלואה רק באחריות דמקח וע"ש סמ"ע:

(ו) צריך להמלך בו כו'. עיין תומים מ"ש דאם חוזר בו דאין העדים רשאים ליתן השטר ליד מלוה מכל מקום אם השטר ביד עדים דנין ע"פ ולא הוי מפי כתבם כיון דאמר להם כתבו ע"ש. ועוד כתבתי דנראה דאין רשאי' לכתוב קודם שאמר להם כתבו ע"ת שישאלו ללוה אם ימסרו שטר למלוה ועיין לקמן סעיף י"ג:

(ז) וי"א דאין צריך להמלך בו. וה"ה אם המלוה אמר לעדים בפני הלוה כתבו ושתק לוה הוי הודאה דמסכי' למאמרו וכותבין כ"כ בעל עיטור והביאו הש"ך:

(ח) זמן הקנין. היינו בדלא כתב דאקני ולא שייך בי' דאקני פ"ס הוא כדלקמן בסימן קי"ב ועיין לקמן סימן מ"ג גבי שטרי מאוחרין סעיף י"ב ע"ש:

(ט) ואפילו מת הלוה כו'. וה"ה מתו שניהם מלוה ולוה סמ"ע ופשוט:

(י) וי"ח ואומרים וכו'. ולדעת זו נאמן הלוה לומר פרעתי אפילו אין לו עדים ושובר כלל ובמת הלוה לא גבינן מיורשי' דטענין לי' שפרע אביהם כן העליתי בתומים דלא כש"ך דדעתו דאין נאמן כלל לומר פרעתי לכ"ע רק סבירא ליה אין כותבין אולי יברר בעדים או בשובר דפרע ע"ש:

(יא) ואם קבע זמן כו'. אפילו הזמן הוא שנתיי' מכל מקום תוך זמן לא חיישינן לפרעון ועיין מ"ש בתומים בקושי' הש"ך על הא דבסתם הלואה דזמנה ל' יום נאמן לומר פרעתי ת"ז ע"ש. ולדעת זו הא דאמר' לעיל סוף ס"א דאם קנו גובין כל היינו תוך ז"פ וכ"כ הט"ז:

(יב) כפנקס בעלמא. ולא הוי עדות כלל ויכול לטעון להד"ם:

(יג) דאם נתקיים כו'. פי' ודאי דבעי קיום דבלי קיום אפילו שטר בעלמא לא כשר רק דבשטר בעלמא אין צריך קיום מן עדים אחרים רק יכול להיות דעדי שטר בעצמן מעידים על כת"י מה שאין כן בזה דאינו אלא לגבות מב"ח ולא יוכל לומר להד"ם ואם כן אם עדי שטר עצמן מקיימין הא צריכין לזכור העדות כדלקמן סימן מ"ו ואי זוכרין עדות דל שטרא מהכא ה"ל עדות בע"פ. ולכך אין נ"מ בהו כלל רק אם נתקיים על פי עדות אחרים ועדי שטר אינם פה בזו לדעת ראשונה אין בשטר זה ממש כלל ויכול לטעון להד"ם ולדעת השניה דנין ע"פ דהוי עדות ולא יוכל לטעון להד"ם ועיין תומים שהארכתי בקיום הדעת הזה ודלא כש"ך שדחה לדעת זו בשני ידים ע"ש:

(יד) דנין על פיו. היינו לעדות ע"פ דלא יוכל לומר להד"ם אבל יוכל לומר פרעתי ומכ"ש דאין גובין ממשעבדי דהא אין לו דין שטר כלל:

(טו) אבל כשמוחל. עיין מש"ל סימן פ"א באריכות:

(טז) ואפילו קנו מידו. דהוי קנין דברים בעלמא ואין לו על מה שיהיה חל כ"כ הרא"ש בתשובה:

(יז) תחזיר לי מעותי כו'. עיין תומים שהעליתי לכ"ע אם זה לא החזיר לו כגון שהלך לו למד"ה או אבד המעות העדים כותבין בע"כ השטר דלאו כל כמיני' ליקח מעותיו מבלי החזרה ולעכב על העדים לכתוב שטר. גם העליתי שם דאף דמוחה מכל מקום אין נאמן לומר פרעתי דלא פרע רק בעדים או בשובר וכ"כ הצרור כסף וח"י ע"ש:

(יח) אבל העדים. אין רשאי' לכתוב היינו שטר גמור לגבות בו משעבדי ושלא יהיה יכול לטעון פרעתי אבל שיהיו כותבין שיועיל עכ"פ שלא יהיה יכול לטעון להד"ם תלי' בהך שני דיעות שהביא רמ"א לפני ס"ז בהג"ה ועמ"ש בתומים כדברי תשובת הרא"ש:

(יט) כותבים ע"כ. וכתב הסמ"ע דוקא בשט"ח או מקח אבל לא במתנה והשיגו הש"ך דאף דמתחלה היה כן דעת הרשב"א לבסוף חזר בו וסבירא ליה דאין אחר קנין כלום ולא יכול לחזור בו אבל בלי קנין סבירא ליה לרשב"א אפילו בשטר מכר יכול לחזור וכמ"ש בתשובה סי' אלף רי"א ע"ש ובשלטי גבורי' פ' חזקת הק' תשובת רשב"א סי' אלף ל"ד לסי' רי"א אהדדי ולק"מ דשם לא איירי בקנין ולכך אפילו במקח יוכל למחות בשטר אבל בקנין לעולם אפילו במתנה א"י למחות. ואין לדקדק מכל מקום איך כותבין דהא ה"ל מפי כתבם דהא הוא ביטל את שליחותם ומוחה מלכתוב וביותר ק' זה לרמב"ן דכ' בפי' ב"ב גבי עדים שעשו שליחתן וכו' דאם ביטל שליחתן ה"ל מפי כתבם וצ"ל גם כן כמו במחאה דהוא תקנת חכמים דלאו כל כמיני' לחזור הואיל וקנו מיניה וכצ"ל בלא"ה אם מת הלוה קודם שכתבו הא במיתתו נתבטל השליחות ואיך כותבים שטרא אלא דהוא מתקנת חכמים:

(כ) סתם קנין כו'. כתב הסמ"ע בשם נ"י דמכל מקום אין לעדים לכתוב אחריות עד שיאמר לכתוב אחריות ואף על פי דאחריות ט"ס הוא היינו כשהתנה ולא כתב וכבר כתב הש"ך דרוב פוסקים חולקים ע"ז וסבירא להו דסתמא הוי באחריות דלא שדי זוזי בכדי וכן מוכח בש"ע במקומות רבות וכן עיקר וכתב הש"ך בשם רי"ו דאם הודה בפני עד ואמר כתוב ואחר כך הוד' בפני אחר ואמר כתוב שניהם מצטרפים לכתוב שטר אף דלא אמר להם כאחד כתבו וכותבין מזמן שהוד' לשני דאל"כ ה"ל מוקדם ופשוט:

(כא) אין יכולים לכתוב וכו'. וז"ל הרשב"א והדין נותן דאל"כ אם היה שם הרבה ב"א כל שנים יכתבו לו שטר והרי זה גובה וחוזר וגובה עכ"ל ואם הזמין לקנין עשרה אין שנים מהם יכולים לבד לחתום דא"כ עדיין הקו' במ"ע רק צריכין כל י' לחתום וכ"כ הריטב"א הביאו ש"ך סק"ט:

(כב) מלוה בשטר. מזה משמע הא מכל מקום לענין עדות בע"פ מהני ועמש"ל בתומים בדברי רשב"א דלענין ממון אפשר מודה הרשב"א דהוי עדות וצריך עיון:

(כג) ולא שלחו לי'. פירוש או לא שלחו לו דהיו קבועי' רק לא שלחו לו סמ"ע:

(כד) אין כותבין כו'. הש"ך בס"ק ח"י הביא דעת הנ"י דוקא שלא היה להם סכסוך ודברי ריבות בב"ד אבל אם היה להם סכסוך והכחשות עד שנתחייב בב"ד כי הב"ד פסקו ביניהם הרי הם דיינים ויכולים לכתוב תמיד והסכי' הש"ך עמו וכתב דלא מצינו חולק ועיין תומים דבררתי כי הרמב"ם ובעה"ת חולקים וכן הוא דעת מחבר דלא כנ"י ונמשך אחרי דברי רמב"ם:

(כה) כותבין. כתב הבעה"ת דאם ב"ד מקבלים עדות שראו שפלוני לוה לפלוני מנה או הודה בפניהם ולא אמר להם כתבו ולא קנו אין לב"ד לכתוב קבלת עדות בשטר דתו לא יהיה נאמן פרעתי ואין להם לעשות ממלוה ע"פ מלוה בשטר עכ"ל בשער נ"ז ע"ש וכתב הש"ך בס"ק י"ד דאם עשו פס"ד על העדות יכולים לכתוב וכמ"ש בשם נ"י ולדרכו אזיל דסבירא ליה דינו של הנ"י הוא מוסכם מכל הפוסקים אבל לפמ"ש דאין דעת המחבר כן אף האי דינא ליתא ואפילו עשו פס"ד לא יכתבו:

(כו) אפילו לא אמר א"ע כו'. וכן לא אמר אתם דיינים מכל מקום כותבין הא ברישא כל שלא שלחו כו' אפילו אמר אתם דיינים מכל מקום אין כותבין סמ"ע:

(כז) והוא שיהיו הב"ד וכו'. עיין תומים מ"ש בזה למה צריכין להכיר גם התובע שהוא המלוה ע"ש דיש לחוש לכמה גווני לערמה:

(כח) אפילו הם בעין כו'. לא מבעיא אם הוציאן דא"כ פשיטא דלא ניחא ליה דיהיה עליה שטרא דינגוש אותו וילחץ עליו למאד אלא אפילו מטלטלין שהם בעין והם בידו בשאלה להחזירן לו מכל מקום אין לכתוב ואפילו פקדון דאין משתמש בו כלל ולא שייך דניחא לי' להשמט כדי שיהיה עוד זמן בידו מכל מקום לא ניחא ליה לכתוב עליו שטר דשמא יפרע לו וישכח שטרו ולא יהיה נאמן פרעתי ואף ע"ג דיש לו מגו דנאנסו מכל מקום ש"ד בעי סמ"ע ונ"י ועיין תומים שכתבתי הא בהודאה במטלטלין פקדון שאין בו אחריות ודין שומרים יכולים לכתוב דליכא כאן ש"ד ע"ש דכך נראה לפרש דברי הטור ע"ש:

(כט) אם הודה בקרקעות כו'. עיין תומים דאם הודה שמכר לו קרקע בעדים אין לכתוב לו כמו במטלטלים ע"ש מילתא בטעמא:

(ל) בד"א שהודאה כו'. בסעיף שלפני פניו איירי בסתם הודאה שלא היה להם סכסוך כלל ומחלק בין שלחו אחריו וכו' וכאן בא שניה להודיע דלא זו בהודאה גרידא אלא אפי' בהיה להם סכסוך וטענות ותביעות ובאו לב"ד והב"ד פסקו ביניהם מכל מקום חד דינא אי' לי' כמו בהודאה גרידה ותלי' גם כן אי שלחו לי' אחריו או לא דסבירא ליה בכל אופן צ"ל שלחו כו' וצ"ל הא דקתני וא"ל הנתבע הן אין פי' דהודה לגמרי לכל דבריו דהיינו הודאה הנ"ל וכפל הדברים ברמב"ם ומחבר ל"ל אלא פי' דמתוך דבריו וטענתו שאין בהם ממש נתברר שכן הוא כדברי התובע וזה פשוט ושלא כדברי הש"ך:

(לא) כמו שנתבאר וכו'. ונראה דעתו אף בפס"ד והודאה כל ששלחו אחריו א"נ לומר פרעתי אפי' עדיין לא נכתב פס"ד ושטר הודאה כלל דמב"ד הוי כמו קנין והש"ך בסי' ע"ט האריך דרוב פוסקים חולקים וסבירא להו כ"ז שלא נכתב נאמן לומר פרעתי וכן העליתי בתומים מאחר שתו' ורא"ש וטור חולקים הוי ספיקא דדינא ויכול המוחזק לומר קים ליה:

(לב) בין שאמרו כו' חייב וכו'. דלשון חייב אין כ"כ לשון מוחלט עד שלא יהיו הדיינים עוד מעיינים בדין לפוטרו ואם כן ה"א דלא יהיה נאמן לומר פרעתי דחושב אולי ימצאו עוד זכות לפוטרני קמ"ל דמכל מקום נאמן ומזה הוכחתי בתומים גם כן דאיירי שיש להם סכסוך וטענות ותביעות דאי לא מה זכות ימצאו לו לפוטרו אם הוא בעצמו מודה דחייב ופשוט:

(לג) ואמר פרעתי נאמן. עיין תומים שהעליתי לשיטה זו לרמב"ם ומחבר אפילו משעבדי לא גביה אפילו חייב מודה דטענינן ללקוחות פרעו ואין הודאתו מחייב לקוחות כלל ואפילו נודע שלא פרעו גם כן אין גובה דלי' לי' קלא ולא ניתן לכתוב ואין לו דין מלוה בשטר כלל ודלא כסמ"ע אבל דעת התו' והרא"ש וטור אי מודה דלא פרע גובה ממשעבדי דיש לו קול ולא חיישינן לקנוני' כיון דלא איתרע וגובה מן משעבדי מן הודאה ראשונה בב"ד דכיון דהודה אחר כך דלא פרע הרי יש לו קול מתחלת הודאה ולקוחות אפסידו אנפשם דלקחו ע"ש ודלא כב"ח ואם אין הלוה לפנינו אין גובה מלקוחות דטענינן להו אולי פרע כיון שאין לוה לפנינו להודות אי פרע או לא אבל אם נודע שסירב מלקיים פס"ד הרי זה בחזקת שלא פרע וגובה מן משעבדי אפילו שלא בפני לוה עיין שם בתומים דבהך דברי הטור מיושבים:

(לד) שמא פרעו כו'. בתומים העליתי דודאי אפילו נודע בבירור שעדיין לא פרע אין כותבין לשיטת הרמב"ם ומחבר לא שטר הודאה ולא פסק אם לא שלחו לו וכו' דלא ניתן לכתוב רק הרמב"ם נתן טעם למה תקנו חכמים שלא יכתבו ונתן טעם דעל הרוב יש לחוש שמע פרע ולכך לא קבעו חז"ל שיכתבו ואם כן דלא תקנו חז"ל אף דליכא למיחש שמא פרעו מכל מקום הרי לא ניתן לכתוב ואין להם לכתוב שלא יעשה ממלוה ע"פ למלוה בשטר ע"ש תומים:

(לה) ואפילו למ"ד וכו'. זהו ליישב דהטור כתב דאין כותבין פס"ד שמא פרע ואחר כך העתיק דברי ראבי"ה דנאמן לומר על פס"ד פרעתי וקשה א"כ יכתוב ובשלמא מגמ' ל"ק דראבי"ה מפרש כפירש"י דהא דאמרינן בא לכתוב לא קאי על פס"ד רק על אדרכתא אבל לטור קשה ולכך מיישב רמ"א ואפילו וכו':

(לו) שמא כבר פרעו. עיין תומים דהעליתי לדעת זו אם נודע לב"ד שלא פרעו מותרים לכתוב ולא חיישינן דילמא יטעון הלוה להד"ם ויוחזק כפרן כמ"ש הסמ"ע דלמה יטעון וישקר להד"ם ולא שייך כאן מילתא דלא רמי' עלי' כי מעש' ב"ד רמי' עלי' ומדכר גם אם כתבו ובידו פס"ד ויבא הלוה וטען דפרעו קודם זמן פס"ד אין נאמן דחזקה על ב"ד שעשו כהוגן ולולי דידעו דלא פרעו כבר לא היו כותבין ואם כן אף דיש לו מיגו עכשיו פרעתי לא מהימן במיגו במקום חזקה אלימתא:

(לז) אם יש בידו פס"ד וכו'. עיין תומי' דהעליתי אפילו לדעת הרמב"ם דסבירא ליה דוקא שלחו בעינן ואי לא אין רשות לכתוב כלל מכל מקום אף דשלחו ואין דיינין מעידים ששלחו רק עדים אחרים אי ליכא פס"ד בידו נאמן לומר פרעתי כמו לעיל בסעיף ה' גבי עדי קנין ע"ש. וגם אם נתנו לו פס"ד וכעת אינו בידו אף דהוי מעשה ב"ד לדעת הרמב"ם מכל מקום הואיל ואין פסק בידו איתרע ונאמן לומר פרעתי כמו בכתובה ע"ש:

(לח) ואי לא אמרו לו כו'. עיין תומים דדין זה ליתא לדעת מחבר הנמשך אחרי רמב"ם דלדעתו בממ"נ אי לא שלחו לו אסור נכתוב כלל כמש"ל ואי שלחו לו אפילו לא נתנו לו א"נ לומר פרעתי ומכ"ש דיש לו לחוש לבל יפרע דמסתמא נתנו לו וע"ש בתומים דדין זה דלא כרמב"ם ואפילו לא שנחו יש ליתן פס"ד אי הודיעו לבע"ד ע"ש:

(לט) חזקה שבדין עשו. ואי הדיינים אמרו שלא אמרו לו נאמנים ואין בזה משום כיון שהגיד וכו' דבדיינים אפשר לא אמרי' כן ועוד גוף הפסק לא נסתר רק דיכול לומר פרעתי ש"ך ואפשר דתלי' במחלוקת אי נאמנים לומר תנאי היה הואיל וגוף עדות לא מתעקר ומהר"ם סבירא ליה דנאמנים הם לומר תנאי היה ואף זו דכוותי' כי גוף הפסק שזה חייב וזה זכאי לא נתבטל אבל למ"ד דאף תנאי אינם נאמנים אף בזו אין נאמנים דהא מגרעי' עכ"פ לכח הפסק ולכן השמיטו רמ"א הך דינא דתלי במחלוקת הנ"ל וצ"ע:

(מ) וי"ח וכו'. עיין תומים דבהודאה גרידא בלי פס"ד בדברי ריבו' שביניהם לכ"ע א"נ לומר פרעתי ע"ש:

(מא) פרעתי כו'. עיין תומים די"ל דוקא בטען הוא פרעתי אבל במת לא טענינן ליתמי למ"ד דלא טענינן ליתמי מילתא דלא שכיח עיין לקמן סי' ק"ח ע"ש. ולהלכה נרא' דאם הפס"ד בא ע"י הזמנה דהיינו ושלחו לו אינו נאמן כמ"ש הש"ך דכן נהגו אבל אי לא שלחו לו רק בא מעצמו יכול המוחזק לומר קים לי' כהך דיעה כיון דרמב"ם ומחבר מסייע:

(מב) שטר הודאה. ה"ה שטר הלואה דמ"ש בשניהם צ"ל כתבו ואי לאו אין לו דין שטר ש"ך:

(מג) שבזמן הזה וכו'. דאינם בקיאים בדינים כ"כ ואינם יודעים שא"א לכתוב עד שיאמר להם כתבו:

(מד) לענין טריפת לקוחות כו'. אבל מיניה גבי' דלא נחשד לשקר והא דלא הוי מפי כתבם עיין תומים מ"ש בזה ומן לקוחות לא גבי אפילו דליכא למיחש דפרע דיש בו נאמנות וכדומה מכל מקום אילו לא אמר כתבו לא חל שעבודא על לקוחות. ואם שאלו לעדים ואמרו אמר לנו כתבו נאמנים כן משמע בתשובת רשב"א הביאו ב"י מחודשים כ"א עיין שם:

(מה) בפנינו ב"ד כו'. דיש כאן ריעות' דנכתב ב"ד ואינם חתומים אלא שנים ואם כן יש כאן ריעותא ודוקא במקום דצריך שלשה אבל במקום דכשרים בשנים אין כאן ריעותא מה דנכתב ב"ד סמ"ע:

(מו) שמשמעות שהיה שלשה כו'. כגון דנכתבים ואמר לנו פלוני א"כ ודאי דפלוני היה עמם רק לא חתום והרי ג' או שכתוב שנעשה במעמד מומחה ואם כן לא שייך דטעה ומכ"ש בכתבו בו וחד ליתא:

(מז) שמא שנים היה וטעו. אף על גב דקי"ל לב"ד טועין לא חיישינן כאן אם שנים היו לא היה שם ב"ד עליהם ולכך חיישינן לטעות ש"ך ואם הלוה מודה שבדין נכתב רק טוען פרעתי אם יש לו מגו דאמר שלא כדין נכתב עיין משנה למלך דנסתפק בזה:

(מח) כותבים שטר וכו'. כשכותבין בלשון דמשמע דהיה הלוה לבדו א"צ להכיר המלוה רק הלוה סמ"ע:

(מט) אין כותבין בע"כ. דלא ניחא לי' דליפוק עליה קלא של עושר ולהשביע אותו ופשוט:

(נ) כתבו השטר וחתמוהו כו'. דהטעם משום מחזי כשקרא ובכתיבה ליכא כדלקמן סימן מ"ח ועיין תומים מ"ש בקושי' הש"ך וכתב הסמ"ע אפילו באמת כבר קנו מן הלוה רק היה שלא בפני המלוה הואיל דקנין שלא בפני המלוה לאו לכתיבה עומד כדלעיל סעיף ד' אם יאמר המלוה כתבו ויהיה בידכם עד שיצוה הלוה ליתנו מ"מ לא יעשו כך. ואני כתבתי בתומים דבכה"ג ליכא למיחש ובפרט דליכא מחזי כשקרא כיון דגוף הדבר אמת דכבר נעשה קנין ע"כ וע"ש שכתבתי דכמעט דעת הרמב"ן והמ"מ סותרים אהדדי ע"ש:

(נא) להקנות ממנו. פי' היום דאל"כ הא ה"ל מוקדם דלא חל שעבודו רק משעת קנין סמ"ע וצ"ל להקנות ממנו מיותר דהל"ל סתמא אם יסכים תנהו לי' ושיגרא דלישנא נקיט:

(נב) בשטר שיש בו קנין כו'. הסמ"ע והש"ך כולם תמהו שלא הזכיר המחבר ורמ"א דעת התו' ורא"ש דא"צ לקנין רק קי"ל כאביי עבחז"ל והעלו דיכול המוחזק לומר קים ליה כמ"ד עבחז"ל והנכון אתם אך בגוף עבחז"ל אי אמרינן אף במכר ושובר כן ואי בעינן בכל דוכתי מטו לידו עיין מ"ש לקמן בסי' ס"ה כי שם הארכתי בתומים ובררתי הדברים בס"ד:

(נג) או שכתוב בשטר וכו'. עיין תומים מ"ש בזה ליישב תמיהת הש"ך על הר"ן ומ"מ העליתי לדינא כי הך דינא ספיקא דדינא ותלוי במחלוקת רבוותא ע"ש:

(נד) עד שיהיה מלוה עמו. ה"ה אם אמר לעדים שיזכו בשטר בשביל המלוה ויהיה בידם בשביל המלוה ליתן לו כשירצה המלוה הרי הן שלוחי מלוה והוי כאילו מלוה עמו נ"י והביאו סמ"ע והש"ך:

(נה) ויתן השטר ביד המלוה כו'. לאפוקי מדעת התוס' גיטין דף י"ז ע"ב ד"ה עד שעת וכו' דכתבו אם המלוה עם הלוה אין להעדים צורך להשגיח אם נמסר למלוה דמסתמא ימסרו לו אבל דעת שארי מחברים דצריכין דוקא למסור לידו סמ"ע:

(נו) ביד המלוה כו'. אפילו לא ראו נתינת המעות כל שנמסר ליד מלוה אין לחוש יותר ודלא כדעת רש"י דבעי גם כן ראיה דנמסר לו המעות:

(נז) או ילוה וכו'. פי' כשראו נתינת המעות דלא שייך שמא לא ילוה מכל מקום שייך שמא לא ימסור לו השטר ואם כן לא טריף רק מזמן מסירה ולא מקודם כהנ"ל ומכ"ש שלא ראו מסירת המעות דיש לחוש תרתי שמא לא ילוה וגם לא ימסור אבל באמת הכל תלוי במסירה כמ"ש דאם נמסר אף דלא לוהו עדיין לית לן ביה:

(נח) וכתבו לו. מזו דייקו הסמ"ע וב"ח דאף דהיה הקנין מכל מקום הואיל ושלא בפני מלוה נעשית לאו לכתיבה עומד כדעת הרמב"ן ומחבר לעיל סוף סעיף ד' ולכך בעי לומר כתבו ועיין תומים מ"ש בזה בדעת הרא"ש:

(נט) ולא יזכה וכו'. עיין תומים שהעליתי דין זה בצ"ע כי נראה ברור אם יש בו קנין מכל מקום אף דנתנו לידו מכל מקום חייב לשלם רק חוזר בשטר דהא כיון דעשה קנין הרי סתמא מתחייב בין ילוה בין לא ילוה כלל וא"כ מה מהני דנמסר ליד לוה ע"ש:

(ס) עד שיצא מתחת כו'. ואז זכה בו המלוה משעת הקנין לכ"ע ש"ך:

(סא) זכה בחלקו כו'. עיין תומים שהעליתי דאפילו אין שותף בהחוב ואפילו נמסר ליד אחר זכה בו דקנין לא בעי מטי לידי' רק אם הוא תחת יד המתחייב וטוען תנאי היה בינינו שלא אתחייב לך קודם הלואה נאמן במגו דקלתי' או דהיה טוען פרעתי. אבל אם נתנו ליד אחר תו ל"ל מגו:

(סב) לא יכתבו עליו שטר. וה"ה אם אמר כתבו דאין בשטר שלו וקנין שלו ממש אבל מלוה ע"פ הוי בדבר שמקחו מקח:

(סג) יכול לחזור בו. אפילו בא כבר השטר ליד המלוה מ"מ יכול לחזור. והרמב"ן חולק ועיין בתומים שכתבתי דהוא ספיקא דדינא וע"ש במ"ש דלשיטת הרמב"ן אם מכר לו קרקע או מטלטלין והוא זקף החוב במלוה ומכ"ש בעשה לו שטר עליו דהוי קנין וצריך לתת לו מטלטלין או מקרקע ולדעת הש"ך יכול ליתן לו איזה שירצה ולפי מה שכתבתי נראה לדעת הרמב"ן אם סיים מטלטלין או קרקע ידוע קנה אותם דה"ל חליפין גמורים דהא נשתעבדו לו בנכסים ולעומת זה קנה וצ"ע ע"ש. ואם לית ליה קרקעות ללוה לכ"ע יכול לחזור בו וכן אם נשתנה הענין כגון שמת א' וכדומה ומכ"ש אם העני הלוה או שנודע שהיה עני מקדם פשיטא דחוזר ע"ש. וכתב הע"ש דאם המלוה חוזר והשטר נעשה בידיעתו צריך לשלם שכר סופר דה"ל דינא דגרמי מיהו אם מחמת שינוי כנ"ל אפשר דפטור דאין כאן כוונה להזיק ובפרט למ"ד ד"ג קנסא:

(סד) והחזיק במשכנות. בתשובה נזכר משכנו' קרקע והחזיק בו והרמ"א סתם משום דס"ל גם במטלטלין הא קי"ל אף בשעת הלואה ב"ח קונה משכון לכמה דברים:

(סה) אפי' שטר עסקא. דיש למלוה הנאה בהלואה דנוטל מחצה שכר מ"מ הלוה משלם:

(סו) וצריך לכתוב אחר וכו'. ה"ה דצריך לכתוב שובר דמלוה משלם דאילו שימר שטרו לא היה צריך לשלם בשובר ולא היה צריך לכותבו ש"ך ופשוט וכן אם עבר זמן והוא כותב לו שטר אחר צריך הלוה לשלם דיאמר שלם לי ופשוט:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.