תורה תמימה/במדבר/יט: הבדלים בין גרסאות בדף
(טקסט ברשיון נחלת הכלל מ'ספריא' + התאמה ע"י חברי האוצר) |
(←י) |
||
| שורה 136: | שורה 136: | ||
== י == | == י == | ||
''' | '''וכבס האוסף. ''' בא הכתוב ולימד על האוסף את האפר שמטמא בהיסט {{תוספת|נא|ר"ל שאפילו אם לא נגע באפר עצמו מטמא מדין משא, ודייק זה משום דכל פסוק זה מיותר, כיון דדרשינן לעיל בפסוק ח' שכל העוסקים בפרה טעונים כבוס בגדים, א"כ גם האוסף את האפר בכלל.}}. (שם). | ||
== יא == | == יא == | ||
גרסה אחרונה מ־03:28, 1 ביולי 2022
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב[עריכה]
זאת חקת. שלש מינין ושבע הזאות שבפרה מעכבין זה את זה, מאי טעמא, חקה כתיב בה [א]. (מנחות כ"ז א׳).
זאת חקת. תניא, ר' אליעזר אומר, נאמר כאן חקת ונאמר להלן (פ׳ אחרי) והיתה זאת לכם לחקת עולם, מה להלן בבגדי לבן אף כאן בבגדי לבן [ב] [ספרי]
זאת חקת התורה. תניא, מניין ששחיטת פרה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת אינן כשרות אלא ביום, ת"ל תורה [ג], יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה ומלוי מים וקידוש, ת"ל זאת [ד]. (יומא מ"ב ב׳).
אשר צוה ה׳. תנן התם, שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורפה מביתו, מנה"מ, כתיב הכא אשר צוה ה׳ וכתיב התם (ס"פ צו) כאשר עשה ביום הזה צוה ה׳ לעשות, מה להלן פרישה אף כאן פרישה [ה]. (שם ב׳ א׳).
ויקחו אליך. ויקחו – מתרומת הלשכה, אליך – שתהא גזבר לדבר [ו] [ספרי]
פרה. פרה ולא עגלה, לפיכך אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה [ז]. (ספרי זוטא).
אדמה תמימה. תמימה באדמימות. או אינו אלא תמימה במומים, הרי כבר נאמר אשר אין בה מום [ח]. (שם).
אשר אין בה מום. בה מום פוסל ואין מום פוסל בעגלה ערופה [ט]. (סוטה מ"ו א׳).
אשר לא עלה עליה על. תניא, אין לי אלא עול, שאר עבודות מניין, ת"ל אשר לא עלה עליה עול – מכל מקום [י], א"כ מה ת"ל עול – עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה [י"א]. (סוטה מ"ו א׳).
ג[עריכה]
ונתתם אתה אל אלעזר. מה ת"ל אותה, אותה לאלעזר, ולדורות – בכהן הדיוט [י"ב]. (יומא מ"ב ב׳).
והוציא אתה. אותה – לבדה, שלא יוציא אחרת עמה [י"ג]. (שם שם).
ושחט. שחיטת פרה באשה פסולה, מאי טעמא, דכתיב ונתתם אותה אל אלעזר ושחט אותה, אלעזר ולא אשה [י"ד]. (יומא מ"ב ב׳).
ושחט. שחט את הפרה שלא כנגד פתח ההיכל פסולה, שנאמר ושחט והזה, מקיש שחיטתה להזאתה, מה הזאתה כנגד הפתח אף שחיטתה כנגד הפתח [ט"ו]. (זבחים קי"ג א׳).
ושחט. בשחיטה כשרה בעריפה פסולה, מאי טעמא, דאמר קרא ושחט וכתיב חקה, בשחיטה אין בעריפה לא [ט"ז]. (חולין כ"ד א׳).
ושחט אתה. מה ת"ל אותה – שלא ישחט אחרת עמה [י"ז]. (יומא מ"ג ב׳).
ושחט אתה. למד הכתוב שמלאכה פוסלת בשחיטתה [י"ח] [ספרי].
ושחט אתה לפניו. מהו לפניו, שלא יסיח דעתו ממנה [י"ט]. (יומא מ"ב א').
ד[עריכה]
ולקח אלעזר הכהן. אלעזר הכהן, שני מיעוטים, והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות – דאפילו כהן הדיוט כשר [כ]. (שם מ"ג ב׳).
מדמה באצבעו. מלמד שמצותה ביד ולא בכלי [כ"א] [ספרי].
אל נכח פני אהל מועד. תנן התם, שבעת ימים קודם שריפת הפרה היו מפרישין כהן השורפה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה, כיון דחטאת היא, וחטאת טעונה צפון, וכתיב בה אל נכח פני אהל מועד, תקינו לה רבנן לשכה צפונה מזרחה כי היכי דליהוי לה הכירא [כ"ב]. (יומא ב׳ א׳).
אל נכח פני אהל מועד. מלמד שיהא מתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם [כ"ג] [ספרי].
שבע פעמים. ת"ר, שבע הזאות שבפרה שעשאן בין שלא לשמן בין שלא מכוונות פסולות, דכתיב בהו חקה ואל נכח [כ"ד]. (מנחות כ"ז ב׳ ברש"י).
ה[עריכה]
ושרף. שרפה שלא כנגד פתח ההיכל פסולה, שנאמר ושרף והזה, מקיש שריפתה להזאתה, מה הזאתה כנגד הפתח אף שריפתה כנגד הפתח [כ"ה]. (זבחים קי"ג א׳).
ושרף. ושרף ושחט – הקיש שריפתה לשחיטתה, מה שחיטתה כשהיא שלמה אף שריפתה כשהיא שלמה [כ"ו]. (חולין י"א א׳).
ושרף את הפרה. בא הכתוב ולמד שתהא מלאכה פוסלת בשריפתה [כ"ז] [ספרי].
ושרף את הפרה לעיניו. מהו לעיניו – שלא יסיח דעתו ממנה [כ"ח]. (יומא מ"ב א׳).
את ערה וגו'. להביא את הפקיעים [כ"ט], מכאן אמרו, הבשר כל שהוא יחזיר ואם לא החזיר פסול, עצם כל שהוא יחזיר, ואם לא החזיר לא פסל [ל] [ספרי].
ואת דמה. גמר מלהזות מקנח ידו בגופה של פרה, שנאמר ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה [ל"א]. (זבחים צ"ג ב׳).
ו[עריכה]
ולקח. נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן (פ׳ בא) ולקחתם אגודת אזוב, מה להלן שלשה קלחים, אף כאן שלשה קלחים [ל"ב] [ספרי].
ולקח הכהן. מה ת"ל הכהן, ס"ד אמינא כיון דלאו גופה דפרה נינהו לא לבעי כהן, קמ"ל [ל"ג]. (יומא מ"ג א׳).
ואזוב. אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלי ולא אזוב רומי ולא אזוב מדברי ולא כל אזוב שיש לו שם לווי [ל"ד] (חולין ס"ב ב׳).
אל תוך שרפת הפרה. שומע אני משתעשה אפר, ת"ל הפרה, אי הפרה יכול אפילו לא נשרפה, ת"ל אל תוך שרפת, הא כיצד, משיצית האור ברובה [ל"ה] [ספרי].
ז[עריכה]
וכבס בגדיו הכהן. מה ת"ל הכהן – הכהן בכהונו [ל"ו]. (יומא מ"ג א׳).
ח[עריכה]
והשרף אותה. מה ת"ל והשורף אותה [ל"ז], בא הכתוב ולמד על כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף שיהיו טעונים תכבוסת בגדים ורחיצת גוף והערב שמש [ל"ח] [ספרי].
יכבס בגדיו. בגדיו ולא בגדים המנוגעים [ל"ט]. (שם).
ט[עריכה]
ואסף איש טהור. איש – להכשיר את הזר, טהור – להכשיר את האשה [מ]. (יומא מ"ג א׳).
והניח. מי שיש בו דעת להניח, יצאו חרש שוטה וקטן שאין בהם דעת להניח [מ"א]. (שם שם).
והיתה למשמרת. מכאן שאסיפת האפר ומלוי מים לקידוש צריכין שימור [מ"ב]. (שם מ"ב ב׳).
והיתה למשמרת. המוסר מימיו לטמא לשומרן פסולין, מאי טעמא, בחזקת השומר קיימי והוא אינו מקפיד לשומרן, והתורה אמרה והיתה למשמרת [מ"ג] [פרה פ"ז מ"י וברע"ב].
והיתה למשמרת. מכאן אמרו, חולקים אותה לשלשה חלקים, אחד נתן בחיל ואחד בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרות [מ"ד] [ספרי].
והיתה למשמרת למי נדה. למה נאמר, שיכול אין לי אלא שמלאכה פוסלת בפרה, במים מניין ת"ל והיתה למשמרת, או אפילו קדשו, ת"ל למי נדה, כבר הם למי נדה [מ"ה]. (שם).
חטאת הוא. תניא, פרה שנרבעה פסולה, מאי טעמא, חטאת קריי׳ רחמנא [מ"ו]. (ע"ז כ"ג ב׳).
חטאת הוא. מלמד שמועלים בה, היא – בה מועלים ואין מועלים באפרה [מ"ז]. (מנחות נ"א ב׳).
חטאת הוא. חטאת קרייה רחמנא, לפיכך הטריפה פסולה [מ"ח]. (חולין י"א א׳).
חטאת הוא. מגיד שאם שינה אחת מכל מעשיה פסולה, ומגיד שאם שחטה שלא לשמה פסולה [מ"ט] ומגיד שאינה נשרפת בלילה [נ] [ספרי].
י[עריכה]
וכבס האוסף. בא הכתוב ולימד על האוסף את האפר שמטמא בהיסט [נ"א]. (שם).
יא[עריכה]
וטמא שבעת ימים. ולהלן הוא אומר (פ׳ כ"ב) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, הא כיצד, דאורייתא דיקרב טמא ודיקרב בדיקרב טהור [נ"ב]. (ע"ז ל"ז ב׳).
יב[עריכה]
ואם לא יתחטא. רבי מאיר אומר, כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, והיינו דכתיב הוא יתחטא בו יטהר ואם לא יתחטא בו לא יטהר [נ"ג]. (קדושין ס"ב א׳).
יג[עריכה]
במת בנפש האדם. תניא, ר׳ עקיבא אומר, עובר במעי אשה טמא, דאמר קרא כל הנוגע במת בנפש האדם, איזהו מת שהוא בנפש האדם, הוי אומר זה עובר במעי אשה [נ"ד]. (חולין ע"ב א׳).
במת בנפש האדם. תניא, מניין לרביעית דם הבאה מן המת שמטמאה, שנאמר כל הנוגע במת בנפש האדם, איזהו נפש של אדם שמטמא הוי אומר זו רביעית דם [נ"ה]. (שם שם).
אשר ימות. מגיד הכתוב שאין מטמא עד שימות [נ"ו] [ספרי].
את משכן ה׳ טמא. תניא, א"ר אלעזר, כתוב אחד אומר את משכן ה׳ טמא וכתוב אחד אומר (פ' כ׳) כי את מקדש ה׳ טמא, אם אינו ענין לטומאה שבחוץ תנהו ענין לטומאה שבפנים, מכאן לטומאה בעזרה שהוא חייב [נ"ז]. (שבועות ט"ז ב׳).
את משכן ה׳ טמא. תניא, ר׳ אלעזר אומר, אם נאמר משכן למה נאמר מקדש (פ׳ כ׳) ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן, אלא אלו נאמר משכן לחוד הייתי אומר על משכן הוא חייב שכן משוח בשמן המשחה, ואם נאמר מקדש לחוד הייתי אומר על מקדש הוא חייב שכן קדושתו קדושת עולם, לכך נאמר משכן ולכך נאמר מקדש [נ"ח]. (שם שם).
ונכרתה הנפש. ולהלן הוא אומר (פ׳ מצורע) ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני, לומר לך, זו היא מיתה זו היא כרת, זו היא כרת זו היא מיתה [נ"ט] [ספרי].
לא זרק עליו. תניא, ר׳ חנניא אומר, זריקה בכלל הזיה, א"ר יוחנן, וקרא מסייעו, דכתיב כי מי נדה לא זרק עליו אע"פ דלא קיים גבי׳ אלא הזאה [ס]. (ירושלמי פסחים פ"ה ה"ו).
טמא יהיה וגו׳. טמא יהיה – לרבות טבול יום, עוד טומאתו בו – לרבות מחוסרי כפרה [ס"א]. (נזיר מ"ה א׳).
יד[עריכה]
אדם. להוציא את הסילונית [ס"ב]. (תו"כ פ׳ שמיני, י"א י׳).
אדם כי ימות באהל. אמר ריש לקיש, מניין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל [ס"ג]. (ברכות מ"ג ב׳).
אדם כי ימות באהל. כל היוצא כן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, מנלן, א"ר אלעזר, גמר אהל אהל ממשכן, כתיב הכא אדם כי ימות באהל וכתיב התם (פ׳ פקודי) ויפרש את האהל על המשכן, מה להלן של פשתן קרוי אהל אף כאן של פשתן קרוי אהל [ס"ד]. (שבת כ"ח א׳).
אדם כי ימות באהל. אמר ר׳ יונתן, לעולם אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה אפילו בשעת מיתה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל, אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה [ס"ה] [שנת פ"ג ב׳]
אדם כי ימות באהל. תניא, אהל אהל, ריבה אפילו אהל שאינו עשוי בידי אדם [ס"ו]. (סוכה כ"א א׳).
אדם כי ימות באהל. תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, קברי עובדי כוכבים אין מטמאין באהל, דכתיב אדם כי ימות באהל וכתיב (יחזקאל ל״ד:ל״א) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויים אדם ואין העובדי כוכבים קרויים אדם [ס"ז]. (יבמות ס"א א׳).
אדם כי ימות באהל. אברים היתירים שבאשה אין מטמאין באהל, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל – דבר השוה בכל אדם [ס"ח]. (בכורות מ"ה א׳).
כל הבא אל האהל. מלמד שדרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא בכל צדדיו כשהוא פתוח [ס"ט] [ספרי].
כל הבא אל האהל וגו׳. כל הבא אל האהל – זה הבא מקצתו, וכל אשר באהל – זה הבא כולו [ע]. (שם).
טו[עריכה]
וכל כלי פתוח. בכלי חרס הכתוב מדבר, או אינו אלא בכל הכלים, ת"ל וכל כלי פתוח, כלי שמקבל טומאה לפתחו, ואיזה זה, זה כלי חרס [ע"א]. (שם).
אשר אין צמיד פתיל עליו. תניא, מניין למדרס כלי חרס שהוא טהור, אמר רבא, דכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, הא יש צמיד פתיל עליו טהור, ומי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה וקאמר רחמנא טהור [ע"ב]. (שבת פ"ד ב׳).
אשר אין צמיד פתיל עליו. ת"ר, אויר כלי חרס טמא וגבו טהור [ע"ג], דאמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו, איזה הוא כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס [ע"ד], וכי אין צמיד פתיל עליו הוא דטמא, הא יש צמיד פתיל עליו – טהור [ע"ה]. (חולין כ"ה א׳).
אשר אין צמיד פתיל עליו. ת"ר, אויר כל הכלים טהור וגבן טמא [ע"ו], דאמר קרא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, האי הוא דכי אין צמיד פתיל עליו טמא וכי יש צמיד פתיל עליו טהור, הא כל הכלים בין שיש צמיד פתיל עליהם בין שאין צמיד פתיל עליהם מטמאין [ע"ז]. (חולין כ"ה א׳).
צמיד פתיל. צמיד – זה הפקק, פתיל – זה המקיף, ואע"פ שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, ויצמד ישראל לבעל פעור (פ׳ בלק) [ע"ח] [ספרי].
טמא הוא. מה ת"ל הוא, אלא הוא שמציל עצמו בצמיד פתיל באהל המת הוא שמציל עצמו בצמיד פתיל באהל שרץ [ע"ט]. (שם).
טז[עריכה]
על פני השדה. ר׳ עקיבא אומר, וכל אשר יגע על פני השדה, לרבות גולל ודופק [פ]. (חולין ע"ב א׳).
על פני השדה. זה המאהיל על פני המת [פ"א]. (נזיר נ"ג ב׳).
בחלל חרב. בחלל – זה אבר מן החי ויש לו ארוכה [פ"ב], חרב הרי הוא כחלל [פ"ג]. (שם שם).
או במת. זה אבר הנחלל מן המת [פ"ד]. (נזיר נ"ג ב׳).
או בעצם. בשר המת מטמא לחה ויבשה, דכתיב או בעצם, דומיא דעצם, מה עצם יבש אף כאן יבש [פ"ה]. (נדה נ"ה א׳).
או בעצם. כל שבמת מטמא חוץ מן השינים והצפורן והשער, דכתיב או בעצם, דומיא דעצם, מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף, יצא השינים שלא נבראו עמו, יצא שער וצפורן שאע"פ שנבראו עמו – גזען מחליף [פ"ו]. (שם שם).
או בעצם אדם. זה רובע עצמות [פ"ז]. (נזיר נ"ג ב׳).
או בעצם אדם. זה אבר מן החי, ומה אדם בשר גידין ועצמות אף אבר מן החי בשר גידין ועצמות כברייתו [פ"ח] [ספרי].
או בקבר. זה קבר סתום, דאמר מר טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת [פ"ט]. (נזיר נ"ג ב׳).
או בקבר. תניא, רמז לתרווד רקב שמטמא מניין חבריא אמרין, מסרסין קרא, או בקבר – או ברקב [צ]. (ירושלמי נזיר פ"ז ה"ב).
יז[עריכה]
ולקחו לטמא. הכל כשרים לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן, דאמר קרא ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, הנך דפסלי לך באסיפה פסלי בקידוש, והנך דאכשרי לך באסיפה אכשרי לך בקידוש [צ"א]. (יומא מ"ג א׳).
ולקחו, ונתן. מה ת"ל ולקחו ונתן [צ"ב], אי כתב רחמנא ולקח ונתן הו"א עד דשקיל חד ויהיב חד כתב רחמנא ולקחו, ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו הו"א עד דשקלי תרי ויהבי תרי, כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרי ויתיב חד [צ"ג]. (יומא מ"ג א׳).
ולקחו, ונתן. אמר רבא, מנא אמינא לה דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, דתנן נפל משפופרת לשוקת פסול, הא הפילו הוא כשר [צ"ד], אמאי ולקחו ונתן אמר רחמנא, אלא לאו ש"מ לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה [צ"ה]. (סוכה ל"ז ב׳).
ולקחו, ונתן. המקדש ונפל הקדוש על ידו או על הצד ואח"כ נפל לשוקת פסול, דכתיב ולקחו ונתן, עד שיבא האפר בתוך המים מכח אדם [צ"ו] [פרה פ"ו מ"א וברע"ב].
מעפר שריפת החטאת. ת"ר, בית הלל אומרים, מצינו אפר שנקרא עפר, שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, לפיכך מכסין דם שחיטה באפר [צ"ז]. (חולין פ"ח ב׳).
ונתן עליו וגו'. ת"ר, הקדים עפר למים פסול, דכתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי – אל כלי דוקא [צ"ח], עליו – כדי לערבן [צ"ט]. (סוטה ט"ז ב׳).
יח[עריכה]
וטבל במים. תניא, ר׳ חלפתא בן שאול אומר, קידש פחות מכדי הזיה בכלי זה ופחות מכדי הזיה בכלי זה לא קידש, מאי טעמא, וטבל במים כתיב [ק]. (זבחים צ"ג ב׳).
איש טהור. איש ולא אשה, טהור – להכשיר את הקטן [ק"א]. (יומא מ"ג א׳).
ועל כל הכלים. תניא, אמר ר' יוסי בר בון, כשות שלקטו, חבור לטומאה ואינו חבור להזאה [ק"ב], מה בין טומאת להזאה, א"ר אילא, בהזאה כתיב והזה על האהל ועל כל הכלים ועל כל המקיימין שבכלי, ברם בטומאה כתיב (פ׳ שמיני) וטמאים יהיו לכם, כל שהוא לצורך שלכם [ק"ג]. (ירושלמי פסחים פ"ג ה"ב).
ועל הנפשות. תנוק בן יום אחד מטמא בטמא מת, דכתיב ועל הנפשות אשר היו שם, נפש כל דהו [ק"ד]. (נדה מ"ד א׳).
ועל הנגע בעצם. זה עצם כשעורה [ק"ה]. (נזיר נ"ד א׳).
או בחלל. זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה [ק"ו]. (שם שם).
או במת. זה אבר תחלל מן המת [ק"ז]. (שם שם).
או בקבר. אמר ריש לקיש, זה קבר שלפני הדבור [ק"ח]. (שם שם).
או בקבר. תניא, אמר ר' ינאי, או בקבר, אפילו נגע בקבר אדם הראשון [ק"ט]. (ירושלמי נזיר פ"ז ה"ב).
יט[עריכה]
והזה הטהור. טהור מכלל שהוא טמא, לימד על טבול יום שכשר בפרה [ק"י]. (יומא מ"ג ב׳).
והזה הטהר על הטמא. מלמד שצריך כונה להזות על דבר המקבל טומאה, לפיכך נתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם, אם יש באזוב ישנה, נתכוין להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה [קי"א]. (שם י"ד א׳).
והזה הטהר על הטמא. העובד כוכבים אין לו טומאה, דכתיב והזה הטהור על הטמא, כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה [קי"ב]. (נזיר ס"א ב׳).
והזה הטהר על הטמא. תניא, א"ר יהושע בן קבסוי, כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה והזה הטהור על הטמא, טהור אחד מזה על טמא אחד, עד שלמדתי מאוצרה של יבנה, וחכמים אומרים אפי' כולו עובדי כוכבים וישראל אחד מטיל לתוכו – דמאי, הדא אמרה, שטהור אחד מזה על כמה טמאים [קי"ג]. (ירושלמי דמאי פ"ג ה"ד).
ביום השלישי. אין טובלין ואין מזין עד שתנץ החמה, דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, ואתקש טבילה להזאה [קי"ד]. (מגילה כ׳ א׳).
ביום השלישי וביום השביעי. מה ת"ל [קט"ו], אצטריך, ס"ד אמינא שלישי למעוטי שני, שביעי למעוטי ששי, דקא ממעט בימי טהרה, אבל היכי דעבד בשלישי ובשמיני דקא מפיש בימי טהרה אימא שפיר דמי – קמ"ל [קט"ז]. (קדושין ס"ב א׳).
וחטאו. מכאן לכלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה, מאי טעמא דאמר קרא וחטאו וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת הטמא (פ' כ"ב), כל היכי דקרינן ביה וחטאו קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא, וכל היכי דלא קרינן ביה וחטאו לא קרינן ביה והנפש הנוגעת תטמא [קי"ז]. (עירובין ק"ד ב׳ ברש"י).
וחטאו ביום השביעי. מה ת"ל, אצטריך ס"ד אמינא הני מילי לקדשים אבל לתרומה בחד נמי סגי – קמ"ל [קי"ח]. (קדושין ס"ב א').
וכבס בגדיו וגו׳. אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מניין, ת"ל וחטאו ביום השביעי והדר וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב [קי"ט] [ספרי].
ורחץ במים וגו׳. הרי שהיה מזה ונתזה הזאה על פיו לא הזה, דכתיב וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים [ק"כ]. (קדושין כ"ה א׳).
כ[עריכה]
ואיש. איש – למעוטי קטן מכרת [קכ"א]. (ערכין ג׳ א׳).
אשר יטמא. אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא, לדידך דאמרת כל היכי דכתיב אשר – דאי בעי הוא, אלא מעתה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא, מי שהוא דאי בעי מטמא ואי בעי לא מטמא הוא דחייב, מת מצוה דלא סגי דלא מטמא ה"נ דפטור, אמר לי', שאני התם, דאמר קרא [פ' ג'] טמא יהיה – מכל מקום [קכ"ב]. (מכות ח׳ א׳).
ולא יתחטא. מלמד שהטעון חטוי חייב על ביאת מקדש, ושאין טעון חטוי אינו חייב על ביאת מקדש [קכ"ג]. (ירושלמי נזיר פ"ז ה"ד).
מתוך הקהל. תניא, ר׳ שמעון אומר, אין כהן גדול משיח חייב פר העלם דבר על טומאת מקדש וקדשיו, דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, מי שחטאתו שוה ליחידים, ומאי ניהו – קהל [קכ"ד]. (הוריות ט׳ ב׳).
כא[עריכה]
ומזה מי הנדה. מאי מזה – נושא, ונכתוב רחמנא נושא, הא קמ"ל, דבעינן שיעור הזאת [קכ"ה]. (יומא י"ד א׳).
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ ידוע הוא בקדשים דהלשון חקה מורה שכן יהיה בלא ישונה, ולכן אם חסר פרט אחד מעכב כל הסדר. והשלש מינין הם עץ ארז ואזוב ושני תולעת.
- ↑ ואמנם לענין שתהא עבודתה צריכה כהן גדול דוקא לא ילפינן מחוקה דיוהכ"פ, משום דבפסוק הסמוך יתבאר רבוי מיוחד דעבודת הפרה לדורות כשרה גם בכהן הדיוט, יעו"ש. והנה בדרשה הקודמת דרשינן חקה לדרשה אחרת, אך הנה עוד פעמים נזכר חקה בפרשה זו, בפ' י' והיתה לבני ישראל לחקת עולם ובפ' כ"א והיתה לכם לחקת עולם, וא"כ אפשר למילף תרתי, ובאמת היה נראה דדרשה זו שלפנינו יותר נאות ללמוד מחקה שבפסוקים הנ"ל, אחרי שבהם כתיב הלשון לחקת עולם כמו ביוהכ"פ, משא"כ כאן לפנינו כתיב חקת התורה, ויותר נכון ללמוד לשון דומה מלשון דומה, וכמ"ש בשבת ק"ח א' דנין ערלתו מערלתו וכו', יעו"ש. ולכן נראה דבאמת עיקר כונת הדרשה שלפנינו להפסוקים הנ"ל, ורק מפני שפסוק זה הוא תחלת הפרשה וכתיב ביה ג"כ הלשון חוקת לא חשש לקבוע הדרשה כאן.
- ↑ משמע תורה אחת לכל עבודותיה, וכמו דמצינו בעבודה אחת, והיא הזאה, שאינה כשרה אלא ביום, כמש"כ בפ' י"ט והזה ביום השלישי, כך כל העבודות.
- ↑ משמע את הכתוב כאן תקיים ואל תוסיף, וענין קידוש הוא הטלת האפר לתוך המים, ונבאר זה לקמן ר"פ י"ז. ובגמרא מפרש מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה הכתוב ומיעט, ולא פירש מה ריבה ומה מיעט, אמרת, הרי אנו למדין כולן מהזאות מימיה, מה הזאת מימיה שיש לה מעלה שאין כשרה רק באיש ולא באשה, דכתיב בה (פ' ד') אלעזר הכהן אף אני אביא שחיטתה וקבלת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת הואיל ואין כשרין באשה [דבכולהו כתיב או אלעזר או כהן] אין כשרים אלא ביום, ומוציא אני אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש, הואיל וכשרים גם באשה כפי שיתבאר בפ' ט', כשרים נמי בלילה.
- ↑ טעם הפרישה מביתו זו אשתו, שמא יהיה עמה ותמצא נדה והבועל נדה טמא שבעת ימים ולא יוכל להתעסק בשריפת הפרה. ודע דמ"ש היו מפרישין כהן ולא אמר כהן גדול כמו ביוהכ"פ, הוא ע"פ דעת ר' יהודה במשנה א' פ"ד דפרה דעבודת הפרה לדורות כשרה גם בכהן הדיוט, ולא כדעת חכמים שם דצריכה כהן גדול דוקא, ורמב"ם פ"א הי"א מפרה פסק כר"י נגד חכמים, ומלשון משנה זו ראיה לדבריו, וע"ע מענין זה בתו"י כאן בד"ה מפרישין קמא ותנינא. – ולא נתבאר אם גם יתר הכהנים העוסקים במעשה הפרה, כמו מקבל ומזה, היו מפרישין, א' רק הכהן השורף, ואע"פ שאמר מפורש היו מפרישין כהן השורף, אך לפי הדרשה שם בפ' צו לעשות – אלו מעשה פרה, משמע כל העשיות, והא דנקט כהן השורף הוא מפני דעיקר ותכלית הענין הוא השריפה לתכלית האפר טהרה כנודע, וצ"ע.
- ↑ ע' יומא ג' ב' דריש בכלל כ"מ שנאמר ויקחו אליך הוא משל צבור, והיינו הא דמתרומת הלשכה, דכן מבואר בפ"ד דשקלים דכל דבר של צבור בא מתרומת הלשכה, ומוסיף כאן עוד לדרוש אליך שתהא גזבר לדבר זה. ועוד דריש בספרי כשם שהיה משה גיזבר לדבר כך היה אהרן, ואולי למד כן מלשון פסוק הסמוך ונתתם אותה, ודבור זה נתיחד למשה ולאהרן כמבואר בפ' הקודם.
- ↑ ר"ל דבעינן שבשעת לקיחה תהא פרה, והיינו בת שלש או ארבע שנים, וע' ברמב"ם פ"א ה"א מפרה.
- ↑ ודריש שהתואר תמימה אינו מוסב על הפרה רק על אדומה. וכתבו המפרשים במשנה ה' פ"ב דפרה דהכונה היא ששתי שערות שחורות פוסלות בה, יעו"ש. ולדעתי אם זו היתה כונת הכתוב הול"ל אדומה כולה, שכן רגילין אנו בכל התורה למעט מקצת או כל שהוא מרבוי מלת כל, כנודע, אבל ממלת תמימה כמדומה לי שלא מצינו דוגמתו. ולי נראה דכונת הדרשה תמימה באדמימות למעט הכשר שתורה בכלל, והוא ע"פ מ"ד בעלמא דמתכונת מראה שחור שיסודה היא מראה אדום אלא שהמראה האדום לקתה ונעשית שחורה, וכמ"ש בנדה י"ט א' האי שחור אדום הוא אלא שלקה וכן אמרו כזה בסוכה ל"ג ב' לענין הדס ובחולין מ"ז ב' לענין ריאה, וא"כ הו"א דגם פרה שחורה כשרה, כיון דבעיקרה ותולדתה היא אדומה, קמ"ל שתהא תמימה באדמימות, כלומר שתהא האדמימות נכרת ונראית ולא בלקותא ע"פ מראה שחור, ודו"ק.
- ↑ מפרש בגמרא דאצטריכא דרשה זו דלא נילף לעגלה ערופה בק"ו מפרה דאע"פ שאין השנים פוסלין בה מום פוסל בה, עגלה ערופה דשנים פוסלין בה שאינה כשרה רק בת שנתה כמבואר במקומו, אינו דין שיהא מום פוסל בה, קמ"ל. וע"ע בדרשה הבאה. ודע דמבואר בע"ז כ"ג ב' דלפרה אדומה פסולה גם נרבעת ומוקצה לע"ז, ואע"פ דלא נתפרשו בפרשה. וטעם הדבר משום דמצינו שקורא הכתוב לפסולים אלו מום, בפ' אמור כי משחתם בהם מום בם, וכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים, יעו"ש (כ"ב כ"ה), ומכיון דכתיב כאן אשר אין בה מום ממילא כולל גם פסולים אלו, ודו"ק.
- ↑ עול ענינו עול לעבודה מיוחדה כגון לחרוש ולזרוע, ושאר עבודות הם סתם משאות, ואמר ת"ל אשר לא עלה עליה עול מכל מקום, ולא נתבאר ענינו היכי משמע מלשון זה הכל. ויתכן לומר ע"פ מ"ד בעלמא אשר רבויא הוא, כמו הכא בסוגיא, ובזבחים י"ח ב' ואידך נפקא ליה מאשר, ושם מ' א' דרשו רבוי מאשר, ובמנחות מ"ג ב' ור' שמעון מאשר נפקא, ועיין לפנינו בפ' תצא בפסוק אשר תכסה בה, וכן צ"ל כאן דמרבה מלשון אשר, ואף כי לא נתברר לנו טעם רבוי מלשון אשר, אבל הן כן הוא דעת חז"ל, והם היו בקיאים בשימוש הלשון והגיון המלות, ואנו בהמשך גלותנו הארוך והמטולטל נאבדו מאתנו הרבה מנעימות הטעם וההרגש הדק והיפה בלשון הקודש.
- ↑ ר"ל עול פוסל בה אפילו הניח עליה באקראי בעלמא כגון להקל המשא מידו ולא לעבוד בה, ושאר משאות אין פוסלות בה אלא אם הניח עליה לעבוד בה, אבל באקראי בעלמא לא נפסלה. – ובגמרא כאן איתא בענין למוד זה שתי דרשות, האחת היא זו שלפנינו, והשנית יליף בגז"ש עול עול מעגלה ערופה, מה התם פוסלות בה גם שאר עבודות דכתיב שם אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, אף כאן שאר עבודות פוסלות בה, ומפרש שם למ"ד זה דגם לענין זה ילפינן מעגלה ערופה, מה התם אינה נפסלת עד שתמשוך כדכתיב שם אשר לא משכה אף כאן עד שתמשוך, ואנחנו העתקנו דרשה שלפנינו מפני שהיא נלמדת מגוף הלשון שבענין פרה, וגם מטעם שנבאר בהמשך דברינו כאן. כי מבואר בסוגיא כאן, אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה עודה [אוכף] של שקין פסולה, ובעגלה ערופה אינו פסול עד שתמשוך, ופריך מהא דתניא, עול, אין לי אלא עול, שאר עבודות מניין, נאמר כאן עול ונאמר להלן בע"ע עול, מה להלן שאר עבודות אף כאן שאר עבודות, וממקום שבאת, מה להלן עד שתמשוך אף כאן עד שתמשוך [ר"ל וקשה על רב דמחלק לענין משיכה בין פרה ובין ע"ע, והלא כיון דילפינן מע"ע לענין שאר עבודות דין הוא דנליף גם לענין משיכה שיהיה שוה בשניהם], ומשני, תנאי היא, איכא דמייתי לה לשאר עבודות בגז"ש מע"ע, ואיכא דמייתי מגופה דפרה, ומביא על זה הדרשה שלפנינו, וכונתו ליישב דרב דס"ל דבפרה לא בעינן משיכה לא ס"ל הגז"ש מע"ע לענין שאר עבודות, ורק יליף מהדרשה מגופה דפרה כמבואר לפנינו. והנה כי כן אנו דקיי"ל דבפרה א"צ משיכה, בהכרח שעיקר הוא דלמודיה דרב לענין שאר עבודות הוא מגופה דפרה, כמו הדרשה שלפנינו, יען כי אם מגז"ש מע"ע הלא יתחייב להצריך גם משיכה, ולכן העתקנו אנו הדרשה שלפנינו ולא הגז"ש עול עול, כדי שלא תסתור הדרשה את הדין, כמבואר. ואתה תחזה כמה קשים דברי הרמב"ם בפ"א ה"ז מפרה שפסק דבפרה לא בעינן עד שתמשוך, ועם זה הביא למקור הלמוד לענין שאר עבודות הגז"ש עול עול מעגלה ערופה, בעוד שכפי שבארנו אי הא לא קיימא הא, וצע"ג. ובתוי"ט פ"ב מ"ג דפרה הרכיב שתי הדרשות שבגמרא לאחת, בעוד שחלוקות ונפרדות הן, כמש"כ. והנה איתא במשנה ד' פ"ב דפרה, עלה עליה זכר פסולה, ופי' הרע"ב דילפינן מעגלה ערופה דכתיב בה אשר לא עובד בה, כמבואר לפנינו שם ס"פ שופטים, יעו"ש. וכ"כ הרמב"ם בפ"א ה"ז מפרה, אלא שלשונו צריך תקון קצת, דמש"כ דכתיב אשר לא עובד בה, דמשטחות הלשון משמע דבפרה כתיב כן, וזה אינו כן, אלא בעגלה ערופה כתיב וילפינן לפרה מינה, וטעם למוד הפסול עלית זכר מלשון אשר לא עובד בה נבאר אי"ה בפ' שופטים. ורש"י בב"מ ל' א' פירש וז"ל, עלה עליה זכר פסולה דכתיב אשר לא עלה עליה עול וכו', עכ"ל, ולא נתבאר איפה מצא למוד זה, וגם אין מבואר אם זה נקרא עלית עול, ולבד זה דברי רש"י שם אינם קשורים ודבוקים, כפי שיתבאר להמעין, וקרוב בעיני לודאי שיש איזה ט"ס בדבריו ואין להאריך כאן.
- ↑ ר"ל דעבודת הפרה לדורות כשרה גם בכהן הדיוט, וזו דעת ר' יהודה בפ"ד מ"א דפרה, וחכמים ס"ל דגם לדורות צריך כהן גדול, וקי"ל כר' יהודה. וכבר כתבנו דמסתם משנה רפ"ג דפרה שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו, ולא קתני מפרישין כהן גדול כמו דנקט בריש יומא לענין יוהכ"פ משמע דסתם משנה כר' יהודה דמעשה פרה כשרה בכהן הדיוט. וטעם הדיוק מאותה יתכן דמדייק מדלא כתיב ותתנוה, וכבר ראינו בכ"מ בס' ויקרא דרגילים חז"ל לדרוש הכנוי אותו אותה וכדומה.
- ↑ מבואר במשנה ז' פ"ג דפרה, לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה שחורה [כדי שע"י זה תצא גם היא] כדי שלא יאמרו שחורה שחטו, וגם אין מוציאין עמה עוד אדומה כדי שלא יאמרו שתים שחטו, ר' יוסי אומר, לא משום זה אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה, ע"כ. ומפרש בסוגיא כאן מאן ת"ק ר"ש דדריש טעמא דקרא, ונ"מ ביניהם, שאם יצא עמה חמור, דלת"ק שרי, דליכא חשש שמא יאמרו, ולר' יוסי אסור מגזירת הכתוב והוציא אותה לבדה, כמבואר.
- ↑ ובסוגיא כאן ע"א איתא עוד דרשה בפסוק זה, שחיטת פרה בזר פסולה, אלעזר וחקה כתיב [וכ"מ שנאמר חקה מעכב, וה"נ דוקא כהן], אבל השמטנו דרשה זו מפני שלא קי"ל כן, אלא כמסקנת הגמ' מ"ג ב' דלא מצינו בשום מקום שחיטה פסולה בזר, וכמו שביארנו בר"פ ויקרא, ועי' בכ"מ פ"א ה"ב מפסולי מוקדשין ביאר טעם הדבר, וגם מדרשה זו שלפנינו נראה דכן הלכה, דאל"ה ל"ל קרא לפסול אשה, תיפק ליה דאפי' איש זר פסול, ודוחק לומר דאיירי בכהנת אלא ודאי באיש זר כשר, ולכן אשמעינן דבאשה פסולה.
- ↑ הזאה מפורש כתיב בפסוק הסמוך, והזה כנגד פתח אהל מועד, ושחיטתה דריש סמוכים. וברמב"ם פ"ד ה"ה מפרה כתב וכן אם שחטה שלא כנגד ההיכל פסולה, שנאמר ושחט אותה לפניו, עכ"ל, וקיצור לשון הוא, וצ"ל ושחט אותה לפניו והזה, מקשינן שחיטה להזאה, וכמו בגמ'.
- ↑ לכאורה מלתא דפשיטא היא, ומהיכי תיתא לומר שתכשר בעריפה כיון דכתיב ושחט, ולכן מכורש בגמ' דאיצטריך שלא ניליף בק"ו מעגלה ערופה, ומה עגלה ערופה שלא הוכשרה בשחיטה כשרה בעריכה כדכתיב שם וערפו את העגלה, פרה שכשרה בשחיטה אינו דין שכשרה בעריפה, קמ"ל. ואמנם גם זה אינו מבואר, מה טעם בק"ו זה, ומאי שייכותם זל"ז, ולכן נראה דהכונה כיון דבכמה דברים שוו דיני פרה לדיני עגלה, כמבואר בסוטה מ"ו א' ולפנינו באות הקודם אות י"א והו"א דגם לענין זה שוו, ומה דכתיב ושחט לאו דוקא הוא, קמ"ל. וכה"ג עביד בסוגיא ק"ו שתהא שתהא עגלה ערופה כשרה בשחיטה מק"ו מפרה שאינה כשרה בעריפה כשרה בשחיטה, עגלה ערופה שכשרה בעריפה לא כש"כ שתהא כשרה בשחיטה, וגם בזה הבאור הוא כמש"כ משום השתוותם זל"ז בכמה ענינים. ועיין לפנינו בפ' שופטים בפרשת עגלה ערופה.
- ↑ בסכין ארוכה, וכפי המתבאר בסוגיא דחולין ל"ב א' היינו דוקא אם בכונה שחט אחרת. וטעם הדבר פירש"י ביומא מ"ב א' משום דמלאכה פוסלת בשחיטתה, ולכן אם שחט לאחרת שלא בכונה כשרה, מפני שלא נתכוין למלאכה, והוא הדין אם חתך דלעת בשעת שחיטה בכונה ג"כ פסולה מטעם מלאכה. אמנם גוף הטעם דמלאכה פוסלת הוא משום היסח הדעת, כי אין אדם יכול לכוין דעת בשני דברים כאחד, ומסיח דעתו, ובסמוך דריש שאסור לו להסיח דעתו ממנה, ולכן אם לא בכונה כשרה שאין היסח הדעת בכזה, כמובן.
- ↑ עיין מש"כ בדרשה הקודמת הנוגע לדרשה זו.
- ↑ דהמלה לפניו מיותר, וגם אין לה ביאור, דפשיטא הוא דכששוחטה הרי היא לפניו, ולכן דריש שיהיה דעתו עליה בכל משך עבודתה, ועיין מש"כ לעיל אות י"ז ובסמוך בדרשה ושרף את הפרה לעיניו.
- ↑ לאפוקי משחיטה והוצאת הפרה דדוקא באלעזר, כמבואר לעיל.
- ↑ ועיין בראב"ד פ"ג ה"ב מפרה שהאריך לבאר דזה רק למצוה ולא לעיכובא, ובאמת כך מורה הלשון מלמד שמצותה, ואם היה מעכב גם בדיעבד הו"ל לומר מלמד שמזה ביד.
- ↑ בפסוק ט' כתיב חטאת היא, ור"ל חטאות הקריבות במזבח נשחטות בצפון, ולא שזו טעונה צפון ממש, שהרי היא נשחטת בהר המשחה, ורק צריך לעשות היכר שקרויה חטאת כדי שישים לב להיות זריז במעשיה, וסדר עבודתה, וכלל ענין הפרישה וטעמה ביארנו לעיל בפ' ב'.
- ↑ שהפנים הוא הצד שבו הפתח, שצד מזרחי קרוי פנים מפני שהפתח שם, וכשהיה עומד בשעת ההזאה בראש הר המשחה היינו הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם והוא במזרח ביהמ"ק ופניו למערב ומתכוין ורואה מעל גובה ראש הכותל דרך השערים שלפנים ממנו את פתחו של היכל, וע"ע במס' מדות פ"ב מ"ד.
- ↑ וכל מקום שנאמר חקה מעכב, ולאו דוקא רק לענין הזאות שבע פעמים מעכב אלא כל סדור ההזאה הנאמר בפרשה מעכב, כגון אם הזה ביד שמאל או שהזו שבעה כהנים שבעה הזאות כאחת פסולה.
- ↑ עיין מש"כ לעיל בפסוק ג' בדרשה ושחט אות ט"ו, וצרף לכאן.
- ↑ ומפרש בגמ' דלא חיישינן דלמא טרפה היא, משום דאזלינן בתר רובא, יעוי"ש, דלחד מ"ד ילפינן מכאן לדעלמא דאזלינן בתר רובא. והא דאיתא בפ"ד מ"ג דפרה הפשיטה ונתחה כשרה צ"ל דהיינו דוקא בדיעבד, וכ"מ ברמב"ם פ"ד הי"ד מפרה, והר"ש והרע"ב שם כתבו, הפשיטה ונתחה כשרה, דכתיב את עורה ואת בשרה, רצה בהפשט ונתוח, רצה במחובר, עכ"ל. מבואר מדבריהם דאפי' לכתחלה שורף נתחים נתחים, ולא ידעתי איך יכלכלו לפי זה הדרשה שלפנינו אף שריפתה כשהיא שלמה, וצ"ע.
- ↑ כגון אם שרפה ושרף עוד איזה דבר עמה, ועיין מש"כ השייך לדרשה זו לעיל בפ' ג' אות י"ז, וצרף לכאן.
- ↑ כמש"כ לעיל בפסוק ג' אות י"ט, יעוי"ש וצרף לכאן.
- ↑ אם נפקעו חלקים מעל האש שעל המערכה צריך להחזירם ולשרפם, ודייק זה מדהיה די לכתוב ושרף את הפרה והיה הכל בכלל, ומדפרטה בפרטיה את עורה ואת בשרה וגו', ש"מ צריכה כולה ממש להשרף.
- ↑ מדלא חשיב בפסוק זה בין יתר הפרטים גם עצמות, ש"מ שאין שריפתם לעכובא, ועיין מש"כ השייך לפסוק זה לעיל אות כ"ו.
- ↑ ר"ל לפיכך מקנח בגופה של פרה מפני שגם הדם צריך לשרוף ואם מקנח בדבר אחר ישאר הדם הדבוק קיים ולא ישרף. ומבואר בגמ' שדוקא כשגמר להזות עושה כן, אבל בין הזאה להזאה מקנח אצבעו בכף מזרק, וטעם הדבר, יען כי אם יקנח אז אצבעו בגוף הפרה ידבקו בו נימין מעור הפרה, וגנאי להזות כשהן דבוקין בו, וכך כתבו המפרשים בפ"ג מ"ט דפרה, ולא נתבאר לי דעת הרמב"ם בפ"ג ה"ב מפרה שכתב שעל כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה, וזה כנגד סתמא דמתני' דנקט גמר מלהזות ונגד מסקנת הגמ' כאן ובמנחות י' ב', וצע"ג. ודע דבספרי זוטא איתא ואת בשרה יכול פרט לדמה ת"ל ואת דמה, ומבואר מזה דדם אינו בכלל בשר, והתוס' בפסחים כ"ב א' ד"ה והרי חקרו בזה.
- ↑ ושם בודאי ג' קלחים כיון דכתיב אגודה ואין אגודה פחות מג' כמבואר בסוכה י"ג א', וכך מבואר בפי"א מ"ט דפרה מצות אזוב שלשה קלחים [שרשים] ובהם שלשה גבעולין, כלומר גבעול בכל קלח, וגבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו, וברש"י בשבת ק"ט ב' יש בענין זה ט"ס נמרץ ולולי תקונו נראה היפך הענין, וז"ל ובהן ג' גבעולין, בכל קלח ג' גבעולין קנים דקים כעין של קנבוס, עכ"ל, וצריך לתקן, בכל קלח גבעול, גבעולין [ר"ל מהו גבעולין] קנים דקים וכו'. ודו"ק.
- ↑ כונת הקושיא מה ת"ל הכהן כיון דכולא ענינא איירי בעשית כהן, ומשני דהו"א כיון דלקיחת עץ ארז ואזוב אינם בפעולת גוף הפרה לא לבעי כהן, קמ"ל.
- ↑ אזוב כוחלי הוא לדעת הרמב"ם אזוב ממקום ששמו כוחלי, ולדעת הערוך הוא מלשון כחל וצבע.
- ↑ דאז נקראת עדיין פרה וגם נחשבת לשריפה.
- ↑ ר"ל בבגדי כהונה, ומדייק יתור לשון הכהן דהא כל הענין קאי אכהן, ועיי' מש"כ לעיל בפ' ב' בדרשה זאת חקת התורה, דלעבודת פרה צריך הכהן ללבוש בגדי כהונה, אמנם שם ילפינן רק לענין מעשה הפרה בשעתה ע"י אלעזר הכהן וכאן אשמעינן דגם לדורות הדין כן, ועיין מש"כ שם ובריש פסוק ג'.
- ↑ כי הלא ק"ו הוא ממשליך את האזוב שטעון כבוס בגדים וכש"כ השורף את הפרה.
- ↑ ומה דכתיב כבוס בגדים באוסף את האפר (פ' י') יש דרשה על זה בספרי, יעוי"ש.
- ↑ ר"ל שהשורף בגדי מנוגע ומצורע א"צ לכבס בגדים, ואיצטריך לאשמעינן זה משום דאל"ה הוי ילפינן בק"ו ומה פרה שאינה מטמאה במגע השורפה מטמא בגדים, בגדים המנוגעים שמטמאין במגע אינו דין שהשורפם יטמא בגדים.
- ↑ ר"ל שלאסיפת האפר כשר זר ואשה, ואע"פ דמפורש כתיב איש, נראה דס"ל דהשם איש כאן אינו בא להורות על מין איש ולא אשה, אלא רק בדבוק התואר הסמוך לו טהור, ויהיה שיעורו כמו השם איש צדיק איש בליעל, שענינו שלמות האדם, אבל אינו בא למעט אשה, ובזה יתבאר מה שאמר טהור להכשיר את האשה, כלומר דמתואר טהור אנו יודעין דהשם איש לאו דוקא הוא, וכמש"כ.
- ↑ וממילא פסולים לכל דבר התעסקות בפרה. וענין הקידוש הוא מילוי המים שעליהם נותנין האפר, ונבאר זה לקמן ריש פסוק י"ז.
- ↑ ענין השימור הוא שאסור להסיח דעת מהם עד גמר פעולתם, וטעם הלמוד הוא משום דהלשון למשמרת למי נדה משמע דצריכי שימור עד שיזה מהם.
- ↑ ר"ל השומר מפני שהוא טמא אינו מקפיד לשומרן וממילא נפסלין וכמש"כ לעיל בפ' ג' וה' לענין שחיטה ושריפה יעו"ש.
- ↑ בחיל הוא שיונח שם למשמרת והוא שמזין ממנו על הכהן השוחטה, ונמסר לסנהדרין שיושבים שם, וסמיך כן על הלשון והיתה לעדת בני ישראל שהסנהדרין נקראים עדה כמש"כ בפ' מסעי ושפטו העדה ובכ"מ, ואחד בהר המשחה לכהנים שיהיו מקדשין בו. ונראה דסמיך זה על הלשון והניח מחוץ למחנה, משום דהר המשחה היה מחוץ למחנה, כמבואר למעלה ששחיטת הפרה היתה על הר המשחה, וכתיב ושחט אותה מחוץ למחנה, והחלק השלישי ניתן לכל כ"ד משמרות כהונה ליתן לישראל לכשיצטרכו. ועיין בתוי"ט פ"ג מי"א דפרה בבאור ענין זה.
- ↑ נראה כונת הקושיא למה נאמר ר"ל למה נאמר והיתה בלשון נקבה אחרי דקאי על האפר והול"ל והיה, דאפר הוי לשון זכר. והמלאכה במים כאן אין הכונה שעשה מלאכה במים עצמן, דפשיטא הוא, אלא ר"ל אם עשה מלאכה בשעת מלוי המים, וכמו שפסול אם עשה מלאכה בשעת עסקו בפרה, כגון אם שרפה ושרף עוד איזה דבר עמה, כמשכ"ל בפ' ה', ועל זה אמר יכול שמלאכה פוסלת במים גם אחר שקדשו דהיינו אחר שהטילי את האפר, ת"ל למי נדה, ר"ל דהלמ"ד של למי נדה מורה שרק הוכן למי נדה ועדיין אינו מי נדה, אבל לאחר הטלת האפר הם כבר מי נדה ואין עוד עליהם חיוב למשמרת לענין שתפסל במלאכה. וע"ע מענין זה בפ"ד סוף משנה ד' דפרה וברע"ב.
- ↑ החידוש בזה משום דבקדשים פסולה בהמה הנרבעת כמבואר לפנינו ר"פ ויקרא, אמנם זה הוא רק בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית לא מצינו איסור זה, ולכן הו"א כיון דפרה י"ל דנקראה קדשי בה"ב שהרי אינה נשחטת על המזבח רק בהר המשחה אין רביעה פוסל בה, קמ"ל. וע"ע מש"כ לעיל בפ' ב' סוף אות ט'. וכפי דמשמע מדברי התוס' איירי ברביעת אדם, משום דרביעת בהמה בלא"ה פסולה משום עלה עליה עול כמבואר בפ"ב מ"ד דפרה, יעו"ש.
- ↑ ואע"פ דבלא"ה קיי"ל סוף תמורה ל"ד א' דאפר הקדש מותר, אך אצטריך דרשה זו משום דעיקר הטעם דאפר הקדש מותר משום דכבר נגמרת המצוה שממנה תוצאת האפר, ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, משא"כ הכא דעיקר המצוה היא בהאפר להזות ולטהר בו והו"א דמועלין בו, קמ"ל מדרשה זו.
- ↑ ופסול טריפה בחטאת נתבאר לפנינו בר"פ ויקרא, וע' בתוס' כאן בענין דרשה זו.
- ↑ ר"ל מדקריי' רחמנא חטאת, אבל אין לומר מדכתיב היא וכמ"ד בזבחים ו' א' לענין חטאת דכתיב בקדשים, משום דהכא לא כתיב היא בשחיטה ובהזאה. כ"כ הר"ש ריש פ"ד מפרה.
- ↑ כמו חטאת שכל מעשיה ביום ככל הקרבנות כמבואר לפנינו ס"פ צו בפ' ביום צותו.
- ↑ ר"ל שאפילו אם לא נגע באפר עצמו מטמא מדין משא, ודייק זה משום דכל פסוק זה מיותר, כיון דדרשינן לעיל בפסוק ח' שכל העוסקים בפרה טעונים כבוס בגדים, א"כ גם האוסף את האפר בכלל.
- ↑ ר"ל אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה, לפי שהוא נעשה אב הטומאה, שהמת הוא אבי אבות הטומאה, וכל ולד הטומאה אין בו אלא טומאת ערב, והוי פירוש הפסוק וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, כלומר טומאת ערב, וכדמסיים והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. ואמנם כל זה הוא רק מדאורייתא, אבל מדרבנן גזרו על הנוגע במת ונגע באדם אחר בעוד שהוא מחובר במת שגם השני טמא טומאת שבעה, ורק אם נגע בו לאחר שפירש מן המת אז אינו טמא רק טומאת ערב אפילו מדרבנן, וזה ידוע בגמרא בשם טומאה בחבורין וטומאה שלא בחבורין, היינו במחובר במת או שפירש ממנו. ויש מן הפוסקים דס"ל דטומאה בחבורין הוי מדאורייתא אבל אנחנו בארנו ע"פ דעת רמב"ם בפ"ה ה"ב מטומאת מת דטומאה בחבורין הוי רק מדרבנן, מפני שכך גם הדעת נותנת, יען כי בלא"ה עיקר החידוש והחילוק אינו מרומז בתורה כלל, ועי"ש בכ"מ.
- ↑ ואע"פ דבעלמא כתיב ענין הטהרה ולא כתיב ההיפך, כמו בפ' מצורע ורחץ במים וטהר ולא כתיב אם לא ירחץ לא יטהר, אך שאני הכא, משום דהלשון הוא יתחטא הוי כמו אם יתחטא, וכיון שהתחיל בתנאי צריך לסיים ההיפך, כ"מ בתוס'.
- ↑ דכשמת עובר במעי אשה ונפתח הרחם ונראה הראש נטמא הבית טומאת אהל מפני העובר אע"פ שלא יצא, וע"ע מענין זה במסכת אהלות פ"ז מ"ד ובתוי"ט שם.
- ↑ דרביעית הלוג דם חיי האדם תלויין בו וכמ"ש בשבת ל"א ב' אמר הקב"ה רביעית דם נתתי בכם וכו', יעו"ש.
- ↑ לאפוקי גוסס, וע' מש"כ בפ' נשא (ו' ז') בפ' לא יטמא במותם וצרף לכאן, ובספרי סיימו עוד מכאן אתה דן לשרץ שאינו מטמא עד שימות וכן לכל בריה, וע' בפ"א מ"ו דאהלות.
- ↑ ר"ל דכשנטמא בפנים בעזרה ושהה שם חייב, והרבותא בזה אע"פ שיש סברא לומר שרק את זה חייבה התורה מי שנכנס לעזרה כשהוא טמא מכבר, כי כן משמע לשון התורה כל הנוגע וגו' ולא יתחטא, את משכן ה' טמא, משמע דאיירי באותו שראוי להתחטא קודם שיטמא את המשכן.
- ↑ ולא קשה הא אצטריכא פסוקים אלו לדרשה הקודמת, יען כי שם ילפינן מכפילת הפסוקים בכלל, וכאן דריש רק שנוי המלות משכן ומקדש. ודע דלפי הבאור כאן ממשכן ומקדש יש לבאר גם שנוי הלשון דכתיב כאן במשכן ונכרתה הנפש ההיא מישראל ולקמן בפסוק כ' במקדש כתיב ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, והוא יען כי המשכן היה רק במדבר ואז היו כל ישראל בקבוץ אחד ולכן כתיב מישראל שהיו כולם שם במעמד אחד, משא"כ במקדש לדורות שלא היו כל ישראל ביחד בירושלים במקום המקדש ורק קהלות קהלות בערי א"י כנודע, לכן כתיב שם מתוך הקהל, כלומר מתוך הקהל שהוא נמנה בתוכו, ודו"ק. וע"ע מש"כ השייך לפסוק זה לעיל בפ' נשא בפסוק ולא יטמאו את מחניהם (ה' ג').
- ↑ ר"ל מיתה בידי שמים, ונראה הכונה דבכרת יש גם עונש הגוף לבד עונש הנפש, אבל אין ר"ל ששני העונשין שוין ממש, יען כי באמת יש חילוקים שונים ביניהם, כי המחויב כרת מת בפחות מן ס' שנה וזרעו הקטנים בשעת החטא נכרתים מהעולם ולאחר מותו נפשו כעשן כלה, אבל בעונש מיתה ביד"ש הוי עונשו רק שמת בן ששים שנה ותו לא, וע' מו"ק כ"ח א' ולפנינו בפ' אמור (כ"ב ט') ובס"פ במדבר (ד' י"ח) ובפ' דברים (א' ל"ה) מש"כ בענין זה.
- ↑ כדכתיב בפ' י"ט והזה הטהור על הטמא, ומבואר שרגיל הכתוב לקרוא להזיה זריקה. ומה ששייך לענין דרשה זו לדינא, עיין לעיל בפ' קרח בפסוק אך בכור שור וגו' את דמם תזרוק.
- ↑ טבול יום נקרא כל טמא טומאה דאורייתא שטבל ולא העריב שמשו עדיין אף שהוא מהטמאים שא"צ קרבן, וכן כל מחוסרי כפרה ג"כ אין יכולים ליכנס למקדש, וע' במס' פרה פי"א מ"ד, ומש"כ אנו בפ' תזריע בפסוק וכפר עליה הכהן וטהרה, ולקמן בפסוק כ' בדרשה ואיש אשר יטמא באה עוד דרשה על פסוק זה.
- ↑ צ"ל סריינא, והוא מין דג שחציו דג וחציו אדם [ע' רש"י בכורות ח' א'] והרבותא אע"פ דאינו כדג לענין אכילה בכ"ז גם אינו כאדם לענין טומאת אהל דכיון דכתיב אדם בעינן אדם שלם.
- ↑ נראה הכונה במי שמיגע עצמו הרבה על קנין התורה, וע"ד המאמר יגעת ומצאת, וכונת הלשון שממית עצמו עליה כלומר שמרפה ומחליש עצמו בלמודו, ומצינו הלשון מיתה מורה על חלישה כמו משמש מת (יבמות נ"ה ב') ובב"מ צ"ה א' מה לי קטלה פלגא ובתענית כ"ז ב' כדי שלא יצאו מעונג לצער וימותו, וכן בלשון הכתוב באיוב י"ג הן יקטלני לו איחל, וכמ"ש כאן בסוגיא על הפסוק הסכת ושמע ישראל, כתתו עצמכם על דברי תורה, ועיין ברש"י, ודריש כן ע"ד רמז וסימן לדבר מלשון זאת התורה אדם כי ימות באהל, בדרך לשון נופל על לשון, ואהל מלשון יושב אהלים, כלומר בביהמ"ד. ועיין תנחומא פ' בראשית משמע דכל ענין זה קאי רק על תורה שבע"פ. – ועיין בגיטין נ"ז ב' מוקי הפ' כי עליך הורגנו כל היום אלו תלמידי חכמים שממיתין עצמן על דברי תורה, ומביא דרשה זו, ומשמע לכאורה דמפרש שממית מיתה ממש, אבל באמת הכונה דלפעמים יקרה שמרוב יגיעה ורפיון ימותו ג"כ, וכמו דמוקי שם חד מ"ד פ' זה על מילה בשמיני ופירש"י דזימנין דמיית. וניחא ליה להסמיך זה הדרש על לשון זה משום דמדייק יתור הלשון זאת התורה, אחרי דבריש הפרשה כתיב זאת חקת התורה, וקאי על כל הפרשה, וגם בשארי ענינים בפרשה זו כמו עניני טומאת מגע ומשא ועוד, לא כתיב בהו ביחוד זאת התורה כמו בכאן, ולכן מצא מקום לתלות דרשה אסמכתית כדרך חז"ל בכ"מ.
- ↑ הנה דין טומאת אהל כך הוא, דאם האהל עצמו מאהיל על הטומאה, והיינו שהמת תחתיו, ואע"פ שלא נגעה בו הטומאה, הוי זה האהל אבי אבות הטומאה, ומטמא לנוגע בו אפילו מאחוריו טומאת שבעה וכדכתיב והזה על האהל והוי כבגדים וכלים שנגעו במת, ולאחר שהוציאו הטומאה מתוכו הו"ל צד פנימי אבי אבות הטומאה, וצד החיצון אב הטומאה, מדנגע צד חיצון בצד פנימי, והוי ככלים שנגעו בכלים שנגעו במת, ועיין תוי"ט פ"ז מ"ב דאהלות, וכל זה אם היה האהל מבגד או מעור או משק, מילי דפשתן, דרק בכזה נקרא אהל, כפי שיתבאר, אבל אם היה האהל מנסרים או של עצם או של מתכת הרי הוא כבית וטהור, וכן אם היה האהל מדבר היוצא מן העץ כמו קנבוס וצמר גפן דינו ג"כ כבית, חוץ מן הפשתן דהוי כמו בגד, וטמא, ואע"פ שפשתן נקרא עץ כדכתיב (יהושע ב׳:ו׳) ותטמנם בפשתי העץ, בכ"ז טמא הוא כדמפרש. – והנה רש"י פירש יליף ממשכן דלא הוי ביה כל יוצא מן העץ אלא פשתן, כדכתיב עשר יריעות שש משזר, עכ"ל. ואמנם עדיין אינו מבואר מנ"ל דשש היינו פשתן, ונראה דבגמרא כאן חסר תשלום הענין, וצ"ל כמו שהוא בירושלמי שבת פ"ב ה"ג בזה"ל, כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, מנה"מ, א"ר אלעזר [הוא בעל הדרשה שלפנינו], מן המשכן למדו [דפשתן נקרא אהל] דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר, וכתיב (יחזקאל מ״ד:י״ח) פארי פשתים יהיו על ראשם, את למד שש משש ושש מפארי ופארי מפארי, ע"כ, והבאור הוא דבמשכן כתיב עשר יריעות שש משזר ובפ' תצוה כתיב ואת פארי המגבעות שש, ושש דפארי המגבעות ילפינן בסמיכות מפארי דכתיב גביה, ושוב ילפינן פארי דכתיב במגבעות מפארי דכתיב ביחזקאל שם ג"כ בענין מגבעות דכתיב ביה מפורש פארי פשתן, אלמא דשש היינו פשתן. והרי מבואר דבגמרא שלנו לא נגמרה דרשת ר' אלעזר וצריך לסיים כמו בירושלמי, דאנן ידעינן דשש היינו פשתן מפארי פשתים יהיו על ראשם דיחזקאל, וגם מתבאר דבירושלמי חסרה התחלת הדרשה שבבבלי כמו שהיא לפנינו, גמר אהל אהל ממשכן, כתיב הכא זאת התורה וכו', דאל"ה עיקר חסר בהדרשה, הא דכתיב אהל בטומאה ובמשכן. וכה הנה בצרוף וחבור הגירסות שבבבלי וירושלמי, יוצאת הדרשה משוכללת ומבוארת, תמה וברה ומסודרת, ודו"ק.
- ↑ עיין בחא"ג ומש"כ לעיל סוף אות ס"ב וצרף לכאן.
- ↑ כגון חור שחררוהו המים, כגון בשפה גבוה על הנהר והמים חוטטין מתחתיו ונכנסין ועושין נקב ארוך, או שנקבוהו שרצים וכדומה מענינים החשובים בפ"ג מ"ז דאהלות, ויליף ממה דבפסוק זה כתיב שלש פעמים אהל, אדם כי ימות באהל, כל הבא אל האהל, וכל אשר באהל יטמא, ודי היה לכתוב כל הבא אל תוכו וכל אשר בתוכו, ומדכתיב שתי פעמים יתרים בא לרבות כל מין אהל.
- ↑ כמה מפרשים נתקשו בבאור דרשה זו, ובתוס' הרבו להקשות מכמה מקומות דהשם אדם כולל גם עובד כוכבים, וביותר הקשו ממ"ד בסנהדרין נ"ט א' אפילו עובד כוכבים העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם, ללמדך אפילו עובד כוכבים הלומד תורה, ותרצו בשם ר"ת דיש חילוק בין אדם להאדם, דעובד כוכבים בכלל האדם הוא, עכ"ל. ולכאורה אין אלו אלא דברי קבלה, דמהיכי תיתא לחלק כן, וכבר נתחבטו בזה המפרשים, וכמה עמלו וטרחו למצוא מקור לדבריו. ואפשר לומר בכונתו משום דבכלל אין שייך לתאר שם עצם בה' הידיעה, לומר המשה, האהרן, משא"כ שם כללי, העיר, הנהר, ההר, הגבעה, ולפי"ז י"ל דהיכי דכתיב אדם בלא ה' הידיעה מורה על שם פרטי, והוא אינו כולל רק אחד, ובאומות רק אומה אחת, ישראל, אבל האדם הוא שם כללי כולל לכל האומות, ודו"ק. – והנה כתבנו זה רק להסביר ולבאר דברי ר"ת התמוהים מאוד לכאורה, אבל לפי האמת נראה דאין כונת הגמרא כפשטות הלשון דאין העובדי כוכבים כלולים בשם אדם, דמהיכי תיתא, והא שם זה כולל לענין בריאת גוף ונשמה ממין האדם, ויותר מזה מצינו כמה וכמה פסוקים בשם אדם הכוללים רק עובדי כוכבים, כמו מעשה ידי אדם, ועוד הרבה, אלא הכונה דבמקום שמדבר הקב"ה לישראל בדברי תורה ומצות ומכנה אותם בשם אדם מכוין רק לישראל ולא לאומות שאינם בכלל המצות, וסמך לזה מביא מלשון הפסוק דיחזקאל אדם אתם, אבל אין ראיה זו אלא לרמז ואסמכתא בעלמא, וכ"כ הגר"ץ חיות. ופרטי דין טומאת קברי עובדי כוכבים מבואר ביו"ד סי' שע"ב ס"ב.
- ↑ האברים היתירים שבאשה הם באברי ההולדה, שני צירים ושני דלתות, ועיין במ"ר ריש פ' תזריע.
- ↑ כי לשון ביאה אל הבית הוא רק כשנכנס דרך הפתח וכמ"ש בשבועות י"ז ב' טמא שנכנס להיכל דרך גגין פטור משום טומאת מקדש, שנאמר ואל המקדש לא תבא, דרך ביאה אסרה תורה, ולכן בבית פתוח אינו מטמא כל סביביו רק כנגד הפתח שדרך שם נקרא ביאה, ועיין מש"כ שם בפ' תזריע.
- ↑ פשוט דדייק כפילת הענין כל הבא אל האהל וכל אשר באהל. ומפרש בספרי דאע"פ דלפי"ז היה די לכתוב כל הבא אל האהל והוי ידעינן בכש"כ דכל אשר באהל היינו בביאת כולו טמא, אך אשמעינן זה משום דקי"ל אין עונשין מן הדין.
- ↑ אחרי דמצינו במקום אחר שכלי חרס מטמא מאוירו, כמבואר בפ' שמיני (י"א ל"ג) וכל כלי חרס אשר יפל מהם אל תוכו, אבל שאר הכלים אין מטמאין מאוירן רק מגבן, כפי שיתבאר בסמוך.
- ↑ דין המדרס הוא, דקי"ל דמשכב ומושב ומרכב של הזב מטמא ככל מה שעליו, כמבואר לפנינו בפ' מצורע. אמנם אם ישב הזב על אוכלין ומשקין או כלים שאינם מיוחדים למשכב ומושב ולא הסיטן [כלומר לא נדנד אותם] הרי הן טהורין, וזה נקרא בעלמא מדרס או משכב ומושב, ואמר בזה שאם ישב הזב על כלי חרס הרי הן טהורין. וסמך בזה על המבואר בדרשה הקודמת דפסוק זה איירי בכלי חרס, ואמר מי לא משמע דאפי' יחדו לאותו כלי לאשתו נדה לישב עליה כל ימיה, ואמר קרא דמציל על מה שבתוכו באהל המת, ואי טמא מדרס היכי מציל, והא כל דבר טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, אלא ש"מ דאין מדרס בכלי חרס, והלכך כלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור מכל טומאה, וממילא גם מטומאת היסט כמו דקי"ל דכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל היסט, לפיכך מציל על מה שבתוכו. ומה שאמר דוקא שיחדו לאשתו נדה ולא סתם לישיבה, י"ל מפני שנדה מטמאה מדרס, וגם אולי היה הנהוג אצלם שתשב אשה על כלים פחותים מפני הטומאה, ונקט דרך ההוה.
- ↑ שאם נתלה טומאה אל תוכו אף שלא נגעה בו טמא, אבל בנגעה טומאה מגבו לא נטמא בכך, וזה היפך מדין שאר הכלים שיתבאר בדרשה הסמוכה, יעו"ש.
- ↑ מדקפיד אפתיחה ש"מ שבכלי חרס קאי, דאיזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו, כלומר באיזו כלים הרגילה תורה את הטומאה להשכים ולמהר ולבא דרך פתחו הוי אומר זה כלי חרס, וכמש"כ לעיל אות ע"א.
- ↑ ר"ל הא אם מצומדת מגופתו עליו לפיו יפה טהור, ואע"פ שהוא באהל המת, דבזה איירי קרא, אלמא לא נטמא מגבו, ועיין לפנינו בפ' שמיני (י"א ל"ג).
- ↑ ר"ל כל הכלים לבד כלי חרס אם נגעה טומאה בגבן טמאים ובנתלה טומאה באוירן ולא נגעה בהן טהורים, היפך מדין כלי חרס שבדרשה הקודמת.
- ↑ ר"ל האי כלי חרס דבזה איירי האי קרא כמש"כ בריש פסוק זה, אבל כל הכלים לעולם מטמאין, והאיך מטמאין כשיש צמיד פתיל עליהם, על כרחך מגבן.
- ↑ השם פקק מורה לא רק על סתימת החלל בדבר מה כ"א גם על הסגירה ע"י הדוק שפתי החלל זו לזו, או כסוי הכלי אל הכלי, ולכן תאלמנה שפתי שקר מתרגמינן תתפקקון, היינו שתצמדנה השפתים זו לזו, וכמו מאלמים אלומים דהכונה שם על הצמידה והחבור, ופתיל זה הכסוי, וכמו שפי' הגר"א ז"ל בפ"ט דכלים מ"ז, וכן מוכח בפ"י שם מ"ב, אין מקיפין לא בבעץ וכו' מפני שהוא פתיל ולא צמיד, וכן פי' רש"י בחולין כ"ה א'. וצ"ע בפירש"י כאן בפסוק זה שכתב להיפך מדבריו שם, ועיין עוד בתפא"י שם.
- ↑ דכך משמע ליה שענין הצמיד פתיל מציל בכל הטומאות אהל, שגם באהל שרץ מציל, והיינו במגע מגבו.
- ↑ דהלשון על פני השדה משמע גלוי, ואחרי דבענין טומאת מת איירי בא לרבות מרבוי דכל ענין גלוי שבקבר מת, והיינו כסוי הארון של מת שנקרא גולל וגם הדף שנותנים בצדו הנקרא דופק.
- ↑ המוטל בשדה, ומדייק מדלא כתיב אשר יגע במת בשדה. ועיין במשנה ה' פ"ח דכלאים, אדני השדה, ר' יוסי אומר, מטמאות באהל, [אדני השדה הוא מין חיה הדומה לאדם וטבורו יוצא כמין חבל ומחובר לארץ וזהו חיותו, ואוכל מן העשבים שסביב החבל, וכשנפסק החבל מיד הוא מת], ומפרש בירושלמי שם בטעמיה דר' יוסי דכתיב [כאן] וכל אשר יגע על פני השדה – בגדל על פני השדה, יעוי"ש. והנה אנו לא קי"ל כר' יוסי אלא כחכמים דאדני השדה אין מטמאין באהל, ולכן השמטנו דרשה זו שאינה אליבא דהלכתא. אך עם כ"ז צריך באור למה ובמה דחו חכמים דרשתו דר' יוסי אחרי דהיא דרשה מתקבלת לסמך דין זה. וי"ל עפ"י המבואר לפנינו לעיל בפ' י"ד בדרשה אדם כי ימות – אדם למעט את הסילונית [הוא מין דג שחציו דג וחציו אדם], והיינו משום דכיון דבטומאת אהל כתיב אדם, בעינן שיהיה אדם השלם, יעוי"ש. ולפי"ז ממילא גם כאן נדחה דין זה דאדני השדה כיון דגם הוא אינו אדם השלם, ולכן נדו חכמים גם מדינו וגם מדרשתו של ר' יוסי, ודו"ק.
- ↑ כלומר שישאר עליו בשר בשיעור שראוי להעלות ארוכה באדם חי כשנתלה ויתרפא, ובלא שיעור זה מטמא רק במגע ובמשא ולא באהל, כפי שיתבאר בסמוך פסוק י"ח. ודריש בחלל חרב על אבר מן החי, משום דליכא למימר דקאי על חלל מת גוף שלם, דהא זה מפורש כתיב לעיל בפרשה (פ' י"ג) כל הנוגע במת וכו'.
- ↑ המלה חרב כאן מיותר לענינו, דדי היה לכתוב בחלל, כי איזו נ"מ במה נהרג, בחרב או באבן, ולכן דריש שמרמז הכתוב להודיע שהוקש חרב, כלומר מין מתכת, לחלל עצמו לענין טומאה, והיינו כל מין מתכת שנגע במת הרי הוא אבי אבות הטומאה כמת עצמו לטמא אדם הנוגע בו טומאת שבעה כנוגע במת עצמו, וכן אם נגע בטמא מת הרי הוא אב הטומאה כמוהו, וגזירת הכתוב הוא במתכות אצל טומאת מת ולא אצל שאר טומאות, ועיין בתוס' נזיר נ"ד ב' דיש דס"ל דלאו דוקא בכלי מתכות הדין כן אלא גם בכל הכלים כן הוא דילפינן מכלי מתכות, ונתבאר ענין זה במל"מ פ"ה ה"ג מטומאת מת, יעוי"ש.
- ↑ ר"ל אבר הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאהל, וג"כ רק אז כשיש עליו בשר כדי להעלות ארוכה, כמו שביארנו למעלה אות פ"ב בדין אבר מן החי, יעוי"ש. ואין בין אבר מן החי לאבר מן המת רק בזה, שאבר מן החי בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו טהורים, ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו כפורש מן המת השלם ומטמאין בשיעורן, כמבואר באות הנזכר.
- ↑ ואמנם אע"פ שגם יבש מטמא בכ"ז אם נתייבש כל כך עד שנפרכה ונעשה כקמח טהור, משום דאז אין עוד שם בשר עליהן.
- ↑ ואמנם זהו רק כשהן לעצמן, אבל בשעת חבורן כגוף הן. ועיין בנזיר נ"א א' בעיא דלא איפשטא לענין שער העומד להגזז וצפורן העומד להנטל, ולכן קי"ל דהנוגע בהם הרי הוא ספק טמא, וכ"פ הרמב"ם בפ"ג הי"ג מטומאת מת, [וכמדומה לי שזה אחד מן הענינים המצויינים שהרמב"ם לא יכריע פסק הלכה].
- ↑ באור הענין, כי קי"ל דעצמות המת שאין עליהם בשר כשיעור [ע"ל אות פ"ב], אז אם ניכרת בהם שהם עצמות אדם הרי אלו מטמאין במגע ומשא ובאהל כמת שלם שאני קורא בהם עצם אדם. ואלו הן העצמות שהן מטמאין כמת, השדרה והגולגולת ורוב בנינו ורוב מנינו, וכל בנינו של אדם הוא שתי השוקים והירכים והצלעות והשדרה, ורוב מנינו הוא רוב מנין עצמות כגון שהיו קכ"ה עצמות [יען כי בכולם הם רמ"ח] ואז מטמאין כמת שלם, ושאר עצמות המת שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין ולא שדרה שלמה ולא גולגולת שלמה, אז אם היה בהן רובע הקב הרי אלו מטמאין כמת במגע ובמשא ובאהל, ואם היו פחות מרובע אפי' עצם כשעורה מטמא רק במגע ובמשא ולא באהל, ויליף זה מלשון עצם אדם דצריך שיהיה ניכר בהעצמות שהן של אדם, וברובע הקב לא יתכן שלא יהיה זה ניכר באחת מהן.
- ↑ עיין מה שנכתוב בבאור דרשה זו לקמן בפסוק י"ח בדרשה ועל הנוגע בעצם.
- ↑ ר"ל קבר סתום שאין בו חלל טפח בין המת והגולל, דכיון שטומאה בוקעת נעשה קבר כגופו של מת עצמו, והמהלך עליו אע"פ שאינו נוגע אלא שמאהיל עליו טמא כנוגע במת עצמו, ועיין מדין זה בפ"ז דאהלות.
- ↑ דרך חז"ל ליתן רמז וסימן לכל דין וענין מקובל כדי שישאר הדבר לזכרון, וכמ"ש בעירובין כ"א ב' אגמריה בסימנים, ופי' רש"י קבע מסורת וסימנים בתיבות המקרא וכו', [ולקמן בפסוק וממדבר מתנה נכתוב מזה בארוכה], וזה שלפנינו הוא ג"כ ע"ד רמז וסימן בעלמא לדבר מקובל בהיפוך אותיות בקבר – ברקב, וכמו שדרשו בשבת פ"ה א' חורי הארץ מלשון ריח, וביומא ע"ה ב' אל תקרא וישטחו (פ' בהעלתך) אלא וישחטו, והרבה כהנה. ותרווד פירושו מלא הכף.
- ↑ כי עבודה זו היא עבודה שאחר אסיפה דכתיב לעיל בפסוק ט' ועליה קאי, והוי הפירוש ולקחו אותם הנאמרים באסיפה, זר ואשה, ולא חרש שוטה וקטן, וכמש"כ שם, ועיין בדרשה שבפסוק הבא איש טהור. והנה ענין הקידוש פירש"י שהוא נתינת מים על האפר, ודבריו נפלאים, כי בכל מס' פרה מבואר שסדר הקידוש הוא שמקודם נותנין המים ועליהם מטילין האפר, ובסוטה ט"ז ב' מפורש שאם הקדים עפר למים פסול כפי שיתבאר בסמוך בפסוק זה, וכבר תמהו התוס' עליו. ואמנם נראה ברור שט"ס ברש"י וצ"ל לתת אפר על המים, וראיה מכרחת לזה, שמיד אחרי ענין זה איתא בגמרא על דיוק הלשון ולקחו ונתן [בל"ר ובל"י], ומפרש דאי הוי כתיב ולקח ונתן הו"א עד דשקיל חד ויהיב חד, ופירש"י עד דשקיל חד את האפר והוא עצמו יתנהו על המים, עכ"ל. הרי פירש כאן כפי אמתת הדין, וכן פירש מפורש בסוכה ל"ז א' ובסוטה ט"ז ב' ובסנהדרין ע"ז ב' ובתמורה י"ב ב', ובכלל ענין זה מפורש בסוגיות שלמות בסוטה ובתמורה שם שכן הוא הסדר, ובאו על זה שם חקירות ארוכות ושקלא וטריא, ולא יתכן שיתעלמו כולם מרש"י, לכן אין ספק שכאן אך ט"ס הוא בדבריו. ועיין בסמוך אוח צ"ח. אכן עוד יותר נפלאים דברי התוס' שבהעירם על דברי רש"י כמש"כ כתבו וז"ל, בכל מס' פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנין האפר על המים, והא דכתיב ונתן עליו מים חיים דמשמע עליו על האפר, יש לפרש ונתן עליו בשבילו, עכ"ל. וזו פליאה גדולה, שהרי בסוגיות דסוטה ותמורה שהבאנו העירה הגמרא עצמה על הא דנותנין אפר על המים מלשון ונתן עליו ופירשו דעליו פירושו כדי לערבן, והיינו שיערבם יפה שיחזרו המים שתחתיו עליו, כפי שיתבאר עוד לפנינו, וצע"ג.
- ↑ ר"ל למה נאמר פעם בלשון רבים ופעם בלשון יחיד.
- ↑ קצת צ"ע ואימא כונת הכתוב להקפיד דוקא שתהיה הלקיחה בשתים והנתינה באחד. ואולי י"ל משום דאין טעם וסברא לשנות הלקיחה מהנתינה, וא"כ ע"כ בא לאשמעינן שאין קפידא בין שנים לאחד.
- ↑ הנה בדרשה הסמוכה יתבאר דנתינת אפר לתוך המים צריך לבא מכח אדם, ולכן אם בנתינתו את האפר נפלה האפר על ידו או על צדו של כלי ואח"כ נפל לתוך המים שבתוך השוקת, פסולים המים להזאה משום דלא באו לתוך המים מכח אדם, ואם כשבא להטיל נפל האפר מן השפופרת לשוקת פסול, והיינו שנטל אפר מן השפופרת ובין כה נפל מאליו האפר שלא במתכוין פסול, משום דבעינן שיהא לוקח בידו ונותן, הא אם הפילו הוא מהשפופרת, דהיינו שאחז בשפופרת ונערה לתוך השוקת כשר, דאל"ה למה אצטריך לאשמעינן שנפל ממילא פסול, תיפק ליה דאפילו אם הטיל עצמו מן השפופרת פסול.
- ↑ ובסוגיא כאן צרפו דין זה לענין שמותר לקחת ארבע מינין בסכות ע"י בתי ידים, ובסוכה מ"ב א' מפורש דלרבא גופיה דס"ל דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה מותר לקחת רק בבתי ידים או בכריכת סודר, אבל אם נתנן בכלי ונטלן לא יצא, ולכאורה לפי מה דיליף כאן משפופרת מבואר דאפילו בכלי חשוב לקיחה, אך באמת שם מפרש הטעם דלא משום דלא הוי דרך לקיחה רק משום דבכלי הוי דרך בזיון וכדמפרש שם הני מילי דרך כבוד אבל דרך בזיון לא. ואמנם לפי"ז יוצא לנו דאם נטלן בכלי כזה שהוא דרך כבוד כגון בכלי זהב וכסף וכדומה יוצא, כיון דגם בכלי נקרא לקיחה וגם הוי דרך כבוד. ומזה נראין מבוארים מאוד דברי רמב"ם פ"ז הי"א מלולב שכתב וז"ל, אבל אם נתן את המינים האלו בעציץ או בקדירה ונטלן לא יצא ידי חובתו, עכ"ל. מבואר מזה דבכלי יפה וחשובה יוצא, והוא כמש"כ, ולפי"ז תימא גדולה על בעלי השו"ע באו"ת סי' תרנ"א סעיף ז' שכתבו בסתם שאם נתן הלולב ומיניו בכלי לא יצא בעוד דלפי מה שבארנו יש עיקר ויסוד גדול לחלק בין ערך ותכונת הכלי, ולדינא צריך תלמוד.
- ↑ עיין מש"כ בדרשה הקודמת בבאור דרשה זו, ובתוספתא פ"ה דפרה מבואר דלא רק כח אדם לבד בעינן אלא גם בעינן שיכוין לזה, ולכן אם החזיק האפר בידו ודחפו חבירו או הרוח ונפל האפר לתוך המים פסולים המים.
- ↑ ר"ל אע"פ דכתיב (פ' אחרי) וכסהו בעפר, ונראה בטעם הדבר שנקרא כן, משום דבזה חלוק שם עפר משם אדמה, דשם אדמה כולל רגבים שלמים וגדולים, משא"כ שם עפר מורה על פרור ושחוק וכמש"כ ואשחקם כעפר (תהילים י״ח:מ״ג), עד אשר דק לעפר (פ' עקב) וכדומה, וכיון שכן, כולל שם זה גם אפר שיש לו ג"כ תכונה זו, ועיין מש"כ בפ' אחרי שם בענין זה.
- ↑ ר"ל שיהיו המים סמוכים ומחוברים להכלי ולא יפסיק עפר ביניהם.
- ↑ ר"ל שיערבם יפה ויחזרו המים שתחתיו עליו. ומפרש בגמרא דאין לפרש עליו על האפר, משום דכמו דמצינו בסוטה שנותן אפר על המים כמבואר בפ' נשא ומן העפר אשר בקרקע המשכן יתן אל המים, וכן מצינו כיוצא בזה בדם צפור של מצורע שנותן הדם על המים, אלמא דבעינן שיהיה המין המכשיר למעלה על המים, וכמו כן הכא שעיקר המכשיר הוא האפר, לכן צריך שיתנו אותו על גבי המים.
- ↑ ר"ל אם נתן מעט אפר בתוך מעט מים בכלי אחד ומעט אפר בתוך מעט מים בכלי אחר. ויתכן דמדייק משום דהמלה במים מיותר, דדי היה לכתוב וטבל איש טהור והוי ידעינן שטובל במים, ולכן בא להורות שבתחלה יהיה בהמים שיעור הזאה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות וגו' כמבואר בקרא.
- ↑ דרשה זו נסמכת על הדרשה דלעיל בריש פסוק ט' ואסף איש טהור ודרשינן איש להכשיר את הזר, טהור להכשיר את האשה, עיין מש"כ שם בטעם הכרח הדרשה ההיא. והנה לפי"ז אי ס"ד דאיש טהור דכתיב כאן בא ג"כ להכשיר זר ואשה לא הו"ל לכתוב כלל איש טהור אלא רק ולקח אזוב וטבל במים ואנא ידענא דבההוא דלעיל מינה קאי, וקיי"ל דהנך דפסלי באסיפה פסלי בקידוש וכמש"כ בדרשה שבריש פסוק הקודם, יעו"ש, ועל כרחך איש טהור דכתיב כאן בא לדרשה לחדש מה שאין כן בקידוש, ודריש דכנגד זה ששם כשרה אשה, פסולה כאן, וכנגד זה ששם פסול קטן כמבואר לעיל בפ' ט' בדרשה והניח, כשר כאן. ובטעם הדרשה והרבוי ממלת טהור, עיין מש"כ לעיל פ' ט'.
- ↑ ר"ל כשות שלקטו ואח"כ נתגדל בו פרח כולן חבור לטומאה אם נגע טומאה באחד מהן אף השני טמא, אבל לא להזאה, ועיין מש"כ בזה בפ' שמיני בפרשה י"א ל"ה בשנוי הגירסות כאן.
- ↑ המפרשים פירשו בדוחק גדול, ולי נראה דבמקום שכתוב ועל כל המקיימין שבכלי צ"ל ועל כל המקיימין שבאהל. והבאור הוא דחזינן דבהזאה קפדה תורה להזות על כל דבר לעצמו ולא שיתבטל הדבר הטפל לגבי הדבר העקרי, שאם למשל כשיזו על האהל יצאו חובת ההזאה על הכלים שבאהל שהם טפלים לו, אלא צריך להזות על האהל ועל כל הכלים ועל כל דבר המתקיים בבית, משא"כ בטומאה דרשינן תנור וכרים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם – לכל צרכיכם, שכל שהיה בהם טמאים עמם, אלמא דחלוק ענין הזאה וטומאה לענין חבורין עקרים וטפלים, והוא הדין דברים שוים כמו שער הכשות, כמבואר, ועיין מענין זה בבבלי שבת מ"ח ב', ודו"ק.
- ↑ ואע"פ דכתיב בסמוך פסוק כ' ואיש אשר יטמא, וכל מקום דכתיב איש בא להוציא את הקטן, אך התם יש דרשה מיוחדת למעוטי קטן מכרת, יעו"ש.
- ↑ באור הענין, כי שתי פעמים בפרשה זו כתיב ענין טומאת עצם, האחד לעיל בפסוק ט"ז בענין טומאת אהל ופעם כאן בענין טומאת מגע, והנה יחס העצם לאדם הוא עד שיהיה בו עצם ובשר כמו כלל גוף האדם, ובאופן הזה הוי דינו כדין המת בכללו, ואם לא יהיה עליו בשר אם היה עצם כשעורה אז יטמא רק במגע ובמשא ולא באהל, לפי שטומאת אהל היא רק באדם או באבר מן האדם הדומה לאדם היינו שיש עליו בשר גידים ועצמות, וזה הוא מפני שבטומאת אהל כתיב אדם כי ימות באהל, אבל עצם שאין עליו בשר וגידים אינו מטמא באהל ורק במגע ובמשא. ונראה דסמכו לדרוש כן מפני שבפסוק ט"ז בטומאת אהל כתיב או בעצם אדם, לכן דרשו בסמיכות עצם הדומה לאדם כמבואר שיש עליו בשר וגידים, ובפסוק שלפנינו כתיב סתם או בעצם, לא בחבור היחס של אדם, לכן דרשו בו עצם כל שהוא. אמנם יש להעיר למה נקטו הלשון זה עצם כשעורה, אחרי דעיקר החידוש הוא כאן דעצם שאין עליו בשר וגידים אינו מטמא באהל רק במגע ובמשא, א"כ הול"ל פשוט ועל הנוגע בעצם זה עצם שאין עליו בשר וגידים, וצ"ל דאשמעינן רבותא בזה לענין טומאת מגע ומשא, דאפי' העצם היא רק כשעורה ג"כ מטמאה.
- ↑ ר"ל שאין עליו כשיעור בשר שיעלה ארוכה אם נחלה, ועיין מש"כ לעיל בפ' ט"ז אות פ"ב.
- ↑ וג"כ כשאין עליו שיעור בשר כדי להעלות ארוכה כמש"כ, ועיין לעיל בפ' ט"ז אות פ"ד.
- ↑ כלומר שהעובדי כוכבים מטמאין במגע אע"פ שאין מטמאין באהל, כמבואר לעיל פ' י"ד, וכל שהיה קודם הדבור, היינו קודם מתן תורה, בין של עובדי כוכבים בין של ישראל קרי ליה קבר בן נח, וקבר העובדי כוכבים שלאחר הדבור הוי כקודם הדבור שאין מטמאין באהל, לפי שלא ניתנה להם תורה, ולכן קרי ליה קבר שלפני הדבור, ועי' בדרשה הבאה ומש"כ בפ' תזריע ריש פרשת נגעים.
- ↑ היינו הך דדרשה דריש לקיש בדרשה הקודמת, קבר שלפני הדבור, בלשון אחר.
- ↑ ענין טבול יום ידוע שהוא טמא טומאה דאורייתא שטבל ולא העריב שמשו עדיין, ולמד כאן שטבול יום כשר להתעסק בעבודת הפרה, ומדייק כן מיתור המלה הטהור, דדי היה לכתוב והזה על הטמא והוי ידעינן דקאי על הטהור דהא בדידיה איירי, ודרשינן הטהור שטהרתי לך כאן מכלל שהוא טמא לדבר אחר, כגון טבול יום שטמא לתרומה עד שיעריב שמשו והיינו טהור כל דהו, ואשכחן טבול יום דנקרא טהור כדכתיב בפ' מצורע ורחץ במים וטהר אע"פ שצריך עדיין להערב שמש.
- ↑ ר"ל אם יש באזוב די להזות עוד א"צ להטביל עוד הפעם את האזוב במים. ובאור הענין, כי המלות על הטמא מיותרות הן, דדי היה לכתוב והזה עליו, והיינו יודעין, דפירושו שיזה על הטמא, דעליה קאי ומדכתיב מפורש על הטמא דרשינן שהמזה יכוין להזות על דבר הטמא היינו דבר שהוא מקבל טומאה כמו אדם וכלים, ולכן אם טבל האזוב וכוון להזות על דבר המקבל טומאה והזה על דבר שאינו מקבל טומאה כמו בהמה וכלי אבנים ונשאר באזוב די להיות עוד מותר לו להזות על מי שדרוש מבלי שיצטרך לטבול האזוב עוד הפעם, אחרי כי הטבילה ראשונה כדין היתה, כלומר בכונה נאותה להיות על דבר המקבל טומאה, ואע"פ שהזה על דבר שאינו מקבל טומאה אין אנו הולכים אחר מעשיו רק אחר כונתו, אבל אם טבל את האזוב ע"מ להזות על דבר שאינו מקבל טומאה, אז אע"פ שהזה על דבר המקבל טומאה הוי הזאה פסולה, לפי שבעת שטבל את האזוב לא היתה טבילה כשרה, ולכן אפי' אם נשאר באזוב שארית מן המים לא יזה ממנו הזאה שניה עד שיטבול את האזוב פעם שניה לכונה שיזה על הטמא, והענין מבואר. ומ"ש נתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה – ר"ל אפי' אם יש באזוב די להזות, ככ"ז ישנה ויטבול, יען דאם אין באזוב כדי להזות פשיטא דישנה.
- ↑ ועכו"ם אין לו טהרה דכתיב כאן בפרשה (פ' ט') והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, ודרשינן לבני ישראל למשמרת ולא לעובדי כוכבים למשמרת, ולכן אם נגע במת או נשא אותו אינו טמא. ומדייק כן מיתור כל לשון זה והזה הטהור על הטמא, דהא כבר כתיב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות וגו', וא"כ היה די לכתוב כאן והזה ביום השלישי וכו', ועיין מש"כ בדרשה הסמוכה הנוגע לדרשה זו.
- ↑ באור הדרשה דר' יהושע מציע שכל ימיו היה קשה לו לאיזה צורך נאמר לשון זה והזה הטהור על הטמא, אחרי דבפסוק הקודם כתיב וטבל במים איש טהור והזה וכו', וא"כ ידעינן שהמזה הוא איש טהור, ודי היה כאן לכתוב רק והזה ביום השלישי וכבס הטמא בגדיו וכו', ואע"פ דבבבלי נזיר ס"א ב' דרשינן מיתור לשון זה דעובד כוכבים אין לו טומאה משום דכל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה, כמובא בדרשה הקודמת, אך ס"ל דאי משום הא לא איצטריך לשון זה, דהא כבר כתיב בפסוק ט' והיתה לעדת בני ישראל למשמרת חטאת היא, וא"כ ממילא אימעוט נכרים מכולה פרשה, ולכן היה מפרש דלשון זה בא לאשמעינן דטהור אחד מזה על טמא אחד ולא על שנים ויותר, עד שבא בלמודו למשנה י' פ"ב דמכשירין לענין איסור דמאי, דאיתא שם, אוצר שישראל ועובד כוכבים מטילין לתוכו תבואה, ס"ל לחכמים דאפי' כולם עובדי כוכבים וישראל אחד מטיל לתוכו הוי דמאי, וקשה בעיקר מילתא, מאי שייכא חיובא דמעשר גבי נכרים הא גם במעשר כתיב (פ' קרח) כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה', אלא ע"כ צ"ל דלא כל היכי דכתיב בני ישראל בא למעוטי נכרים, וא"כ גם הכא אין ראיה מהפסוק והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למעוטי נכרים, ולכן ע"כ איצטריך יתור הלשון והזה על הטהור דעובד כוכבים אין לו טומאה וכסוגיא דנזיר, וא"כ ממילא אין הכרח דטהור אחד מזה רק על טמא אחד, אלא דגם על כמה טמאים מותר לו להזות. ועיין בר"ש פ"ו דמכשירין סוף משנה ז' הביא ברייתא זו מתוספתא, וכתב על זה וז"ל, דבר תימא הוא מאי שייכא מלתא זו הכא, עכ"ל. והנה אע"פ שפירשנוה וביארנוה, וכ"פ בפ"מ, בכ"ז לבי מהסס בפשיטות דרשה זו בכלל, וגם כי בכמה וכמה מקומות בש"ס קי"ל דכל היכי דכתיב בני ישראל בא למעט עובדי כוכבים, והקרוב בעיני שדרשה זו באה אלינו קטועה וחסירה, ולכן אי אפשר לעמוד על באורה השלם והמוחלט.
- ↑ יש מפרשים דקאי על טבילת האזוב במים, ויש מפרשים דקאי על טבילת טמאים, כמו טמא מת, מצורע, זב וזבה, ומקשינן זה להזאה משום דבסיפא דקרא כתיב ורחץ במים, והוא הדין לשאר הטמאים הטעונים רחיצה. ואמנם אחרי דיסוד דין זה הוא רק מההיקש להזאה, לכן אנו דנים שרק אלה הטמאים אינם יכולים לטבול בלילה, רק אלה שסופרים שבעת ימים קודם טבילתם כאלה שחשבנו, יען כי גם הזאה באה אחר ספירת יום השביעי, אבל אלה הטובלים אחר יום השביעי מותרין לטבול בלילה.
- ↑ נראה דר"ל דדי היה לכתוב והזה הטהור על הטמא ולהשמיט המלות ביום השלישי וביום השביעי, וכאן איירי רק בתכונת ההזאה לבד.
- ↑ ר"ל דמפיש בימי טהרה שמרחיק והולך מיום מגע הטומאה, ועיין מענין דרשה זו ברמב"ם וכ"מ פי"א ה"ב מפרה ומש"כ בסמוך אות קי"ח.
- ↑ דבכלי חרס לא שייך חטוי דאין לו טהרה בטבילה דכתיב ביה תשברו (פ' שמיני), ועיין מענין דרשה זו לפנינו בפ' שמיני ולעיל פרשה נשא ד' ג', וכעת לא מצאתי איפה מצא רש"י דרשה זו.
- ↑ כונת השאלה מה ת"ל ביום השביעי דהא כבר מבואר ומובן זה שלאחר ההזאה ביום השביעי יטהר, וקמ"ל דגם לתרומה דעיקר הטהרה היא ביום השביעי, וקודם לכן אינו טהור לכל. – ודע דביומא ח' א' פירש"י דמכאן אנו למדין שטבילה בזמנה מצוה, וכגון נדה שהגיע זמן טבילתה מצוה לה לטבול אע"פ שאין בעלה בעיר, וכדומה, ופירש שם, שלשון זה לא בא אלא ללמד שטבילה בזמנה [ביום השביעי] מצוה, יעו"ש. ובשבת קכ"א א' כתב דילפינן כן מפסוק דפ' תצא והיה לפנות ערב ירחץ במים, יעו"ש. ויתכן שבפירושו לשבת חזר בו מפירושו ביומא משום דכאן דרשינן מפורש בספרי בדרשה שבסמוך, אין לי אלא שביעי, שמיני תשיעי ועשירי מניין, ת"ל וחטאו ביום השביעי, עיי"ש, ואיך שהוא השמטנו מבפנים ענין דרשה זו, יען כי להלכה לא קיי"ל כאותן הדרשות, אלא דטבילה בזמנה אינה מצוה וכמבואר ביו"ד סי' קצ"ז ס"ב.
- ↑ כפי הנראה מכ"מ פי"א ה"ב מפרה מפרש דדרשה זו קאי על היתר ההזאה לאחר יום השביעי, אבל לפי"ז יסתרו דברי הספרי מפורש לסוגית הגמרא דקדושין שהבאנו למעלה דלאחר יום השביעי אין מועיל עוד ההזאה, ולכן נראה דקאי על כבוס בגדים ורחיצה במים, דהו"א דמיד אחר ההזאה מחויב לכבס ולרחוץ, קמ"ל דמדכתיב ענין זה לאחר יום השביעי בלא זמן מוגבל ש"מ שבאמת אין זמן מוגבל לזה יכול לכבס ולרחוץ גם בשמיני ותשיעי ועשירי.
- ↑ באור הענין, כי בזבחים צ"ג ב' קיי"ל דהזאה אין צריכה שיעור, ולכן אדם שנגע במת והזו עליו מאפר פרה כיון שנגע כל שהוא מהמים בכל מקום מעור בשרו של טמא עלתה לו ההזאה, ואפילו נפלה על ראש אצבעו או על ראש שפתו, אבל אם נגעה בלשונו אינו כלום, משום דכתיב וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ בעינן חטוי שיפול על מקום הראוי לרחיצה דהיינו טבילה, ולענין טבילה נחשב הלשון כטמון כמבואר לפנינו בפ' מצורע (ט"ו י"ג), וזה הוא טעם הדרשה כאן, הרי שהיה מזה ונתזה הזאה על פיו, כלומר על לשונו, לא הזה, לא קיים מצות הזאה, וכדפרשנו, ולא דמי לטומאה דנחשב הלשון כגלוי כמבואר לפנינו בפ' מצורע שם, יען כי שם העיקר אזלינן בתר נגיעה, כדכתיב שם וכל אשר יגע בו והוא נמי בר נגיעה הוא.
- ↑ שאם נטמא ולא נתחטא ונכנס למקדש אינו חייב כרת, אבל עיקר טומאת מת שייך גם בקטן כמש"כ לעיל בפ' י"ח בדרשה ועל הנפשות.
- ↑ לעיל בפ' י"ג בביאה למקדש בטומאה כתיב כל הנוגע במת ולא יתחטא את משכן ה' טמא טמא יהיה עוד טומאתו בו, ודרשינן טמא יהיה מכל מקום, כלומר, מכל טומאה שהיא, בין מטומאת רשות בין מטומאת מצוה. ואע"פ דלעיל בפ' הנזכר כבר דרשינן דרשה מלשון טמא יהיה, מפרש בגמרא דמלשון עוד טומאתו מיתור מלת עוד דרשינן גם את זה. ובענין פירוש המלה אשר עיין מש"כ לקמן פ' שופטים י"ט ה'.
- ↑ ר"ל רק טמא כזה שצריך חטוי [כלומר, הזאה] בשלישי ובשביעי חייב כשנכנס למקדש בטומאה, והיינו שנגע באב הטומאה, וכגון אדם שנגע במת והנוגע בו, אבל טמאים אחרים אין חייבים כרת על ביאת מקדש, ועיין במס' פרה פי"א מ"ד.
- ↑ ר"ל מי שבחטאו שוה לקהל מביא קרבן על טומאת מקדש וקדשיו יצא כה"ג שאינו שוה לקהל דהרי כל יחיד שחטא בשוגג מביא חטאת, אבל כהן גדול צריך שישגה בהוראה ויעשה מעשה כמבואר לפנינו במקומו בפ' ויקרא, ועיין ברמב"ם פ"י ה"ז משגגות שלא פסק כר"ש והראב"ד פסק כר"ש, ויש בזה אריכות דברים וכלל ענין זה נתבאר לפנינו בפ' ויקרא.
- ↑ ע' תוס' נדה ט' א' ד"ה מאי מזה נושא כתבו וז"ל, וא"ת מנ"ל לאפוקי קרא ממשמעותיה וי"ל מדכתיב והזה הטהור על הטמא משמע שהוא טהור לעולם, ואע"פ דדרשינן נמי הטהור מכלל שהוא טמא למד על טבול יום שטהור בפרה [ע"ל פ' י"ט] תרתי ש"מ, עכ"ל. והדוחק בכלל מבואר, וגם איך שייך תרתי ש"מ, הלא ענין אחד סותר חבירו, דאם הוא טהור לעולם איך שייך לאוקמי בטבול יום. ולולא דבריהם היה נראה לפרש כונת הענין, דאחרי דכתיב (פ' י"ח) וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים, מבואר מפורש לפי"ז דהמזה צריך שיהיה איש טהור, וא"כ ע"כ אי אפשר לפרש ומזה מי הנדה יכבס בגדיו כפשוטו, שהמזה טמא, דמיד שהזה על האהל הרי נטמא, ושוב הלא א"א לו להזות על הכלים ועל הנפשות, דדוחק לומר שרק אחר כל ההזאות נטמא ולא אחר הזאה ראשונה, דאיזו סברא היא לחלק בזה, ולכן מפרש ומזה מי הנדה, שהכונה על נושא מי הנדה, והא דאפקיה רחמנא בלשון מזה אשמעינן בזה דרק אז טמא הנושא אם נושא כשיעור הזאה, והיינו שיהיה בהכלי שיעור הזאה והוא כדי שיטבול בהם ראשי הגבעולין של אזוב ולא שיספיק בקנוח [אבל הזאה גופה א"צ שיעור כמש"כ לעיל בפ' י"ט], ובזה הענין מבואר. ועל פי בארנו זה יתבאר עוד דקדוק נכבד בשנוי סדרי הענינים דכתיב כאן מסדר הכתוב לעיל בשורף את הפרה ומשליך עץ ארז ואזוב ובאוסף את האפר, דשם אחר שאמר ושרף את הפרה, והשליך, כתב מיד וכבס בגדיו (פ' ו'-ח'), וכן באוסף אחר שאמר ואסף איש טהור כתב מיד וכבס האוסף את בגדיו (פ' ט' י'), מבלי הפסק בנחיים בענין אחר, משא"כ כאן במזה אמר וטבל במים והזה וכו', והפסיק בענין אחר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וכו' והיתה להם לחקת עולם, ושוב חזר וכתב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו, ואם היה קאי זה על מזה דלעיל הו"ל לכתוב זה מיד אחר עיקר דין ההזאה כמו בשורף ומשליך עץ ארז ובאוסף את האפר, אבל אם ענין זה המזה הוא ענין אחר ואינו שייך להקודם, יפה נאמר זה הדין לבסוף, ודו"ק. – וראינו להעיר כאן בסוף פרשה זו הערה אחת השייך לענין פרשה זו בכלל, ותכליתה לקיים דעת איזו מן הראשונים שכמעט נדחו מכל האחרונים כדברים שאין להם כל טעם ורמז וסברא, וזה הוא. עיין באו"ח סי' תרפ"ה ס"ז הובא דעה אחת דקריאת פרשת פרה הוי חיוב דאורייתא כמו פרשת זכור, ובמג"א בריש הסימן ובבאורי הגר"א ועוד אחרונים דחו זה מהלכה, מפני כי לא מצינו זה בשום מקום, וגם אין טעם ורמז לחיוב זה. והנה בפסוק כ"ב הביא רש"י בשם מדרש אגדה דכל ענין פרה אדומה, תכליתה ומטרתה, הוא לכפר על מעשה העגל, עיי"ש בכל פרט ופרט באריכות המצייר מערכה מול מערכה, כל פרט שבעבודת הפרה כנגד ענין כמהו במעשה העגל. ועיין מש"כ בפ' עקב (ט' ז') דמצות זכירת מעשה העגל היא מ"ע כשאר המצות, ממה דכתיב זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר עשו להם מסכה עיי"ש, וכתב המג"א בסי' ס' ס"ק ב' דמה שלא תקנו לקרות פרשה זו כמו פרשת זכירת עמלק, הוא מפני שיש בזה משום גנותן של ישראל, אבל באמת אין טעם זה מספיק לבטל מ"ע דאורייתא וגם מפורש אמרו במגילה כ"ה ב' מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, ומפרש דאע"פ שיש בזה משום גנותן של ישראל, ניחא להו כי היכי דליהוי להו כפרה, וא"כ גם הכא נימא כן. ולכן נראה לומר בצירוף סברת המג"א, כי ע"פ מדרש אגדה שברש"י שהבאנו דכל מעשה הפרה היא לכפר על מעשה העגל, ולכן כדי לקיים מ"ע דזכירת העגל ועם זה שלא לפרסם מפורש גנותן של ישראל [היכי דאפשר לקיים הענין בלא"ה] תקנו לקרות פ' פרה, ויוצא מזה דקריאת פרשה זו היא מדאורייתא, כמבואר. והנה אף אם נאמר שלא כוונו הראשונים במה שפסקו דקריאת פ' פרה הוי מדאורייתא להסברא שכתבנו, עם כ"ז נראים הדברים כדאי לאמרם.