רש"י/ויקרא/כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ ויקרא כה

א

בהר סיני. מה ענין שמטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כלן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בת"כ. ונראה לי שכך פרושה: לפי שלא מצינו שמטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כלן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה, שמסיני היו כלם, כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב:

ב

שבת לה'. לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית (עי' ספרא):

ד

יהיה לארץ. לשדות ולכרמים:

לא תזמר. שקוצצין זמורותיה, ותרגומו לא תכסח, ודומה לו "קוצים כסוחים" (ישעיהו ל"ג), "שרפה באש כסוחה" (תהילים פ'):

ה

את ספיח קצירך. אפלו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר והוא קרוי ספיח:

לא תקצור. להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל:

נזירך. שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם:

לא תבצר. אותם אינך בוצר, אלא מן המפקר:

ו

והיתה שבת הארץ וגו'. אע"פ שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שוים בה, אתה ושכירך ותושבך:

שבת הארץ לכם לאכלה. מן השבות אתה אוכל, ואי אתה אוכל מן השמור (ספרא):

לך ולעבדך ולאמתך. לפי שנאמר ואכלו אביני עמך (שמות כג), יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים, ת"ל לך ולעבדך ולאמתך, הרי בעלים ועבדים ושפחות אמורים כאן (ספרא):

ולשכירך ולתושבך. אף הגוים (שם):

ז

ולבהמתך ולחיה. אם חיה אוכלת, בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך, מה ת"ל ולבהמתך, מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית (שם. תענית ו'):

ח

שבתת שנים. שמטות שנים, יכול יעשה שבע שנים רצופות שמטה ויעשה יובל אחריהם, ת"ל שבע שנים שבע פעמים, הוי אומר כל שמטה ושמטה בזמנה (ספרא):

והיו לך ימי שבע וגו'. מגיד לך, שאע"פ שלא עשית שמטות, עשה יובל לסוף מ"ט שנה. ופשוטו של מקרא: יעלה לך חשבון שנות השמטות למספר מ"ט:

ט

והעברת. לשון "ויעבירו קול במחנה" (שמות לו), לשון הכרזה (ראש השנה ל"ד):

ביום הכפרים. ממשמע שנאמר ביום הכפורים, איני יודע שהוא בעשור לחדש, אם כן למה נאמר בעשור לחדש , אלא לומר לך, תקיעה בעשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד (ספרא):

י

וקדשתם. בכניסתה מקדשין אותה בבית דין, ואומרים מקדשת השנה (ראש השנה כ"ד):

וקראתם דרור. לעבדים, בין נרצע בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר: אמר רבי יהודה מהו לשון דרור, כמדיר בי דירא וכו', שדר בכל מקום שהוא רוצה ואינו ברשות אחרים (ספרא. ראש השנה ט'):

יובל הוא. שנה זאת מבדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה, יובל שמה, על שם תקיעת שופר:

ושבתם איש אל אחזתו. שהשדות חוזרות לבעליהן:

ואיש אל משפחתו תשבו. לרבות את הנרצע (קידושין ט"ו):

יא

יובל הוא שנת החמשים שנה. מה ת"ל, לפי שנאמר וקדשתם וגו' כדאיתא בראש השנה (דף ח') ובת"כ:

את נזריה. את הענבים המשמרים, אבל בוצר אתה מן המפקרים. כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל, נמצאו שתי שנים קדושות סמוכות זו לזו, שנת מ"ט שמטה, ושנת החמשים יובל:

יב

קדש תהיה לכם. תופסת דמיה כהקדש, יכול תצא היא לחלין, ת"ל תהיה , בהויתה תהא (ספרא. סוכה מ'):

מן השדה תאכלו. ע"י השדה אתה אוכל מן הבית, שאם כלה לחיה מן השדה, אתה צריך לבער מן הבית. כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל (ספרא):

יג

תשבו איש אל אחזתו. והרי כבר נאמר ושבתם איש אל אחזתו, אלא לרבות המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה שחוזרת לאביו ביובל (שם):

יד

וכי תמכרו וגו'. לפי פשוטו כמשמעו. ועוד יש דרשה: מנין כשאתה מוכר, מכר לישראל חברך, ת"ל וכי תמכרו ממכר, לעמיתך מכר, ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חברך, ת"ל או קנה, מיד עמיתך (ספרא):

אל תונו. זו אונאת ממון (בבא מציעא נ"ח):

טו

במספר שנים אחר היובל תקנה. זהו פשוטו לישב המקרא על אפניו: על האונאה בא להזהיר, כשתמכר או תקנה קרקע, דעו כמה שנים יש עד היובל, ולפי השנים ותבואות השדה שהיא ראויה לעשות ימכר המוכר ויקנה הקונה, שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל, אם יש שנים מעטות וזה מוכרה בדמים יקרים, הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרבות ואכל ממנה תבואות הרבה, הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן, וזהו שנאמר במספר שני תבואת ימכר לך, לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכר לו. ורבותינו דרשו מכאן שהמוכר שדהו אינו רשאי לגאל פחות משתי שנים, שתעמד שתי שנים ביד הלוקח מיום ליום, ואפלו יש שלוש תבואות באותן שתי שנים, כגון שמכרה לו בקמותיה. ושני אינו יוצא מפשוטו, כלומר מספר שנים של תבואות ולא של שדפון, ומעוט שנים שנים (ספרא. ערכין כ"ט):

טז

תרבה מקנתו. תמכרנה ביקר:

תמעיט מקנתו. תמעיט בדמיה:

יז

ולא תונו איש את עמיתו. כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט את חברו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ, וא"ת מי יודע אם נתכונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך (ספרא. בבא מציעא נ"ח):

יח

וישבתם על הארץ לבטח. שבעון שמטה ישראל גולים, שנאמר "אז תרצה הארץ את שבתתיה, והרצת את שבתתיה" (ויקרא כו), ושבעים שנה של גלות בבל כנגד שבעים שמטות שבטלו היו:

יט

ונתנה הארץ וגו', וישבתם לבטח עליה. שלא תדאגו משנת בצרת:

ואכלתם לשבע. אף בתוך המעים תהא בו ברכה (עי' ספרא):

כ

ולא נאסף. אל הבית:

את תבואתנו. כגון יין ופרות האילן וספיחין הבאים מאליהם:

כא

לשלש השנים. לקצת הששית, מניסן ועד ר"ה, ולשביעית, ולשמינית, שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן:

כב

עד השנה התשיעת. עד חג הסכות של תשיעית, שהוא עת בא תבואתה של שמינית לתוך הבית, שכל ימות הקיץ היו בשדה בגרנות, ובתשרי הוא עת האסיף לבית. ופעמים שהיתה צריכה לעשות לארבע שנים, בששית שלפני השמטה השביעית, שהן בטלין מעבודת קרקע שתי שנים רצופות, השביעית והיובל, ומקרא זה נאמר בשאר השמטות כלן:

כג

והארץ לא תמכר. לתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה:

לצמתת. לפסיקה, למכירה פסוקה עולמית:

כי לי הארץ. אל תרע עינך בה שאינה שלך (ספרא):

כד

ובכל ארץ אחזתכם. לרבות בתים ועבד עברי, ודבר זה מפרש בקדושין בפרק ראשון (דף כ"א). ולפי פשוטו סמוך לפרשה שלאחריו, שהמוכר אחזתו רשאי לגאלה לאחר שתי שנים, או הוא או קרובו, ואין הלוקח יכול לעכב:

כה

כי ימוך אחיך ומכר. מלמד שאין אדם רשאי למכר שדהו אלא מחמת דחק עני (עי' ספרא):

מאחזתו. ולא כלה, למד דרך ארץ, שישיר שדה לעצמו:

וגאל את ממכר אחיו. ואין הלוקח יכול לעכב:

כו

ואיש כי לא יהיה לו גאל. וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, אלא גואל שיוכל לגאל ממכרו (קידושין כ"א):

כז

וחשב את שני ממכרו. "כמה שנים היו עד היובל, כך וכך, ובכמה מכרתיה לך, בכך וכך, עתיד היית להחזירה ביובל, נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה, אכלת אותה שלוש שנים או ארבע, הוצא את דמיהן מן החשבון וטל את השאר". וזהו והשיב את העדף בדמי המקח על האכילה שאכלה ויתנם ללוקח:

לאיש אשר מכר לו. המוכר הזה שבא לגאלה:

כח

די השיב לו. מכאן שאינו גואל לחצאין (ספרא. ערכין ל'):

עד שנת היובל. שלא יכנס לתוך אותה שנה כלום, שהיובל משמט בתחלתו (ספרא. ערכין כח:):

כט

בית מושב עיר חומה. בית בתוך עיר המקפת חומה מימות יהושע בן נון (ספרא):

והיתה גאלתו. לפי שנאמר בשדה שיכול לגאלה משתי שנים ואילך כל זמן שירצה, ובתוך שתי שנים הראשונים אינו יכול לגאלה, הצרך לפרט בזה שהוא חלוף, שאם רצה לגאל בשנה ראשונה גואלה, ולאחר מכאן אינו גואלה:

והיתה גאלתו. של בית:

ימים. ימי שנה שלמה קרויים ימים, וכן "תשב הנערה אתנו ימים" (בראשית כד):

ל

וקם הבית, צמיתת. יצא מכחו של מוכר ועומד בכחו של קונה:

אשר לא חמה. "לו" קרינן, אמרו רבותינו ז"ל אע"פ שאין לו עכשיו הואיל והיתה לו קדם לכן. ועיר נקבה היא, והצרך לכתב "לה", אלא מתוך שצריך לכתב "לא" בפנים, תקנו "לו" במסרת, זה נופל על זה:

לא יצא ביבל. אמר רב ספרא אם פגע בו יובל בתוך שנתו לא יצא (עי' ערכין ל"א):

לא

ובתי החצרים. כתרגומו "פצחין", עירות פתוחות מאין חומה, ויש הרבה בספר יהושע, "הערים וחצריהם" (יהושע י"ג), "בחצריהם ובטירתם" (בראשית כה):

על שדה הארץ יחשב. הרי הן כשדות, הנגאלים עד היובל ויוצאין ביובל לבעלים אם לא נגאלו:

גאלה תהיה לו. מיד, אם ירצה, ובזה יפה כחו מכח שדות, שהשדות אין נגאלות עד שתי שנים (ערכין ל"ג):

וביבל יצא. בחנם:

לב

וערי הלוים. ארבעים ושמונה עיר שנתנו להם:

גאלת עולם. גואל מיד, אפלו לפני שתי שנים, אם מכרו שדה משדותיהם הנתונות להם באלפים אמה סביבות הערים, או אם מכרו בית בעיר חומה, גואלין לעולם ואינו חלוט לסוף שנה (שם):

לג

ואשר יגאל מן הלוים. ואם יקנה בית או עיר מהם ויצא ביובל אותו ממכר של בית או של עיר וישוב ללוי שמכרו, ולא יהיה חלוט כשאר בתי ערי חומה של ישראל, וגאלה זו לשון מכירה. ד"א, לפי שנאמר גאלת עולם תהיה ללוים, יכול לא דבר הכתוב אלא בלוקח ישראל שקנה בית בערי הלוים, אבל לוי שקנה מלוי, יהיה חלוט, ת"ל ואשר יגאל מן הלוים, אף הגואל מיד לוי גואל גאלת עולם:

ויצא ממכר בית. הרי זו מצוה אחרת, ואם לא גאלה, יוצאה ביובל ואינו נחלט לסוף שנה כבית של ישראל:

כי בתי ערי הלוים הוא אחזתם. לא היה להם נחלת שדות וכרמים, אלא ערים לשבת ומגרשיהם, לפיכך הם להם במקום שדות, ויש להם גאלה כשדות, כדי שלא תפקע נחלתם מהם:

לד

ושדה מגרש עריהם לא ימכר. מכר גזבר, שאם הקדיש בן לוי את שדהו ולא גאלה ומכרה גזבר, אינה יוצאה לכהנים ביובל כמו שנאמר בישראל ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד (ויקרא כז), אבל בן לוי גואל לעולם:

לה

והחזקת בו. אל תניחהו שירד ויפל ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו:

גר ותושב. אף אם הוא גר או תושב. ואיזהו תושב, כל שקבל עליו שלא לעבד ע"ז ואוכל נבלות (עי' ספרא):

לו

נשך ותרבית. חד שוינהו רבנן, ולעבר עליו בשני לאוין (בבא מציעא ס'):

ויראת מאלהיך. לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הרבית, וקשה לפרש הימנו, ומורה לעצמו התר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הצרך לומר ויראת מאלהיך, או התולה מעותיו בגוי כדי להלוותם לישראל ברבית, הרי זה דבר המסור ללבו של אדם ומחשבתו, לכך הצרך לומר ויראת מאלהיך (שם ס"א):

לח

אשר הוצאתי וגו'. והבחנתי בין בכור לשאינו בכור, אף אני יודע ונפרע מן המלוה מעות לישראל ברבית ואומר של גוי הם. ד"א: אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עליכם מצותי, ואפלו הן כבדות עליכם:

לתת לכם את ארץ כנען. בשכר שתקבלו מצותי:

להיות לכם לאלהים. שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלהים וכל היוצא ממנה כעובד ע"ז (ספרא. כתובות ק"י):

לט

עבדת עבד. עבודה של גנאי שיהא נכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעיל לו מנעליו (עי' ספרא):

מ

כשכיר כתושב. עבודת קרקע ומלאכת אמנות כשאר שכירים התנהג בו:

עד שנת היבל. אם פגע בו יובל לפני שש שנים היובל מוציאו:

מא

הוא ובניו עמו. אמר ר' שמעון אם הוא נמכר, בניו מי מכרן, אלא מכאן שרבו חיב במזונות בניו (קידושין כ"ב):

ואל אחזת אבתיו. אל כבוד אבותיו, ואין לזלזלו בכך (ספרא. מכילתא י"ג):

אחזת. חזקת:

מב

כי עבדי הם. שטרי קודם (ספרא):

לא ימכרו ממכרת עבד. בהכרזה, "כאן יש עבד למכר" ולא יעמידנו על אבן הלקח (ספרא):

מג

לא תרדה בו בפרך. מלאכה שלא לצרך, כדי לענותו, אל תאמר לו, החם לי את הכוס הזה והוא אינו צריך, עדר תחת הגפן עד שאבא. שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצרך אם לאו, ואומר אני לו שהוא לצרך, הרי הדבר הזה מסור ללבו, לכך נאמר "ויראת" (שם):

מד

ועבדך ואמתך אשר יהיו לך. אם תאמר אם כן במה אשתמש, בעבדי איני מושל, באמות איני נוחל, שהרי הזהרתני לא תחיה כל נשמה, אלא מי ישמשני,

מאת הגוים. הם יהיו לך לעבדים (שם):

אשר סביבתיכם. ולא שבתוך גבול ארצכם, שהרי בהם אמרתי לא תחיה כל נשמה:

מה

וגם מבני התושבים. שבאו מסביבותיכם לשא נשים בארצכם, וילדו להם, הבן הולך אחר האב, ואינו בכלל לא תחיה, אלא אתה מתר לקנותו כעבד (קידושין כ"ז):

מהם תקנו. אותם תקנו:

מו

והתנחלתם אתם לבניכם. החזיקו בהם לנחלה לצרך בניכם אחריכם. ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם, שאם כן היה לו לכתב "והנחלתם" אותם לבניכם, והתנחלתם כמו והתחזקתם:

איש באחיו. להביא נשיא בעמיו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך:

מז

יד גר ותושב. גר והוא תושב, כתרגומו ערל תותב, וסופו מוכיח, ונמכר "לגר תושב":

וכי תשיג יד גר ותושב עמך. מי גרם לו שיעשיר, דבוקו עמך.

ומך אחיך עמו. מי גרם לו שימוך, דבוקו עמו, על ידי שלמד ממעשיו:

משפחת גר. זה הגוי, כשהוא אומר לעקר, זה הנמכר לע"ז עצמה, להיות לה שמש, ולא לאלהות אלא לחטב עצים ולשאב מים (ספרא. בבא קמא קי"ג):

מח

גאלה תהיה לו. מיד, אל תניחהו שיטמע:

נ

עד שנת היבל. שהרי כל עצמו לא קנאו אלא לעבדו עד היובל, שהרי ביובל יצא, כמו שנאמר למטה ויצא בשנת היבל. ובגוי שתחת ידך הכתוב מדבר (ספרא. קידושין ט"ז), ואעפ"כ לא תבא עליו בעקיפין מפני חלול השם (בבא קמא קי"ג), אלא כשבא לגאל, ידקדק בחשבון, לפי המגיע בכל שנה ושנה ינכה לו הגוי מן דמיו, אם היו עשרים שנה משנמכר עד היובל, וקנאו בעשרים מנה, נמצא שקנה הגוי עבודת שנה במנה, ואם שהה זה אצלו חמש שנים, ובא לגאל, ינכה לו חמשה מנים, ויתן לו העבד ט"ו מנים, וזהו והיה כסף ממכרו במספר שנים :

כימי שכיר יהיה עמו , חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשב, כאלו נשכר עמו כל שנה במנה, וינכה לו:

נא

אם עוד רבות בשנים. עד היובל:

לפיהן. הכל כמו שפרשתי:

נג

לא ירדנו בפרך לעיניך. כלומר ואתה רואה (ספרא):

נד

ואם לא יגאל באלה. באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש (קידושין ט"ו):

הוא ובניו עמו. הגוי חיב במזונות בניו:

נה

כי לי בני ישראל עבדים. שטרי קודם:

אני ה' אלהיכם. כל המשעבדן מלמטה כאלו משעבדו מלמעלה (ספרא):

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.