כובע ישועה/בבא קמא/יז/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־02:56, 25 בדצמבר 2018 מאת מכון דעת מבינים (שיחה | תרומות) (יז: באדיבות מכון דעת מבינים)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כובע ישועה TriangleArrow-Left.png בבא קמא TriangleArrow-Left.png יז TriangleArrow-Left.png ב

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
רשב"א
שיטה מקובצת
מהר"ם
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
כובע ישועה
אילת השחר

ילקוט אוצר הספרים
מראי מקומות
שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


דף י"ז ע"ב

קמ"ל דחיה בכלל בהמה. עיין מה שכתבו התוס' דאף עוף בכלל דילפינן בהמה משבת. ובספר נחלת דוד הקשה דבחולין דף ע"א ילפינן דחיה בכלל בהמה לטומאה מקרא דאיל כו' ונילף גם עופות לטומאה מגזירה שוה דבהמתך דבשבת. ומ"ש רש"י בחולין דף כ"ז דעוף אינו מטמא במגע ומשא מדכתיב לא יאכל לטמאה בה אין לך אלא מה שאמור בה בבית הבליעה וכיון דאימעט מו"מ מקרא לא ילפינן גזירה שוה. דרשה דרש"י לא מצאתי. ולאידך גיסא איתא בנדה דף מ"ב דנבלת בהמה לא מטמא בבית הבליעה מדכתיב בה ולא באחרת. וע"כ צ"ל הא דעוף אינו מטמא במו"מ משום דלא מצינו בכתוב רק טומאה דבבית הבליעה והדק"ל דנילף מגזירה שוה דשבת ע"ש. והנה בת"כ פ' אחרי איתא יכול תהא נבלת בהמה מטמא בגדים אבית הבליעה ת"ל נבילה וטריפה לא יאכל לטמאה בה את שאין לה טומאה אלא אכילתה יצאת נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה. וביאר בספר התורה והמצוה דלמד מלטמאה דמיותר ומשמע שרק ע"י אכילה מטמא לא ע"י מו"מ שנגע קודם שאכל [שהשם המקור בלמד שבא נדבק להפעל מורה מיעוט וגדר וכמ"ש בשבת דף ע"ה לא תלמד לעשות אבל אתה למד להורות]. ור"ל רק ע"י האכילה תטמא לא מקודם ע"ש. הרי דמפורש דין זה בקרא דאינו מטמא במו"מ ולא כמ"ש הנחלת דוד דהוא משום דלא מצינו בעוף טומאת מו"מ [וע"ש בק"א]. ובעיקר קושייתו י"ל כיון דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא א"כ קיבלה מרבו ואי צריך קבלה לשני הצדדים להלמד ולהמלמד כדנסתפק במלא הרועים (חלק שני ערך גזירה שוה אות י"ז) ע"ש. לק"מ די"ל דבהמה דגבי טומאה לא נתקבל למילף בגזירה שוה מבהמתך דשבת ועיין במלא הרועים (שם אות כ') ובשיטה מקובצת לקמן דף נ"ד ע"א בד"ה ה"א בשם הרא"ה בהא דלהפרשת הר סיני לא אמרינן דיליף בהמה בהמה משבת דלאו יתיר' הוא ע"ש. ובספר יראים לרא"מ (סי' רל"ב) נסתפק בחיוב סקילה דשוכב עם בהמה אי ילפינן משבת לחייב איש הרובע עוף כדילפינן בהמתך דהרבעה משבת ע"ש. וי"ל דג"כ הספק מחמת דאינו מיותר או דבלא"ה לא ניתן כח ללמוד גזירה שוה אף דצד המלמד מקובל אלא לחז"ל. ובאמת גם הא דחייב אנזקי עוף דידיה כדתנן התרנגולים מועדין י"ל כמ"ש בשיטה מקובצת דהוא משום תולדה ולא משום הגזירה שוה דשבת להקרא אב ע"ש. ואפשר דמה"ט פרש"י דחיה בכלל בהמה מדכתיב איל כו' ולא נקט כהתוס' מגזירה שוה דשבת. דהוא משום דלא מצינו זה בש"ס אין ללמוד להקרא אב ואין חיוב דעופות רק משום תולדה וצ"ע:

בעי רבא דרסה עה"כ ולא שברתו ונתגלגל למ"א ונשבר כו' א"ד בתר תבר מנא אזלינן וצרורות הוא. בנחלת דוד הקשה מדאמר רבא בדף נ"ג שור ואדם שדחפו לבור לענין כופר שור חייב וכשהשור דחפו לבור ומת בבור דמי לנתגלגל למ"א ונשבר ואי בתר בסוף אזלינן הוי צרורות ובצרורות ליכא כופר כדפרש"י בדף מ"ד ריש ע"ב ע"ש. ולמ"ש במפרשי הים בהא דמחטטין בחבל הדלי דבסמוך דבנשבר הדלי במקומו ממש אינו צרורות ולזה פרש"י ונתגלגל הדלי ונשבר ודמשני תרגמא אחבל היינו שנפסק החבל ונפל הדלי במקומו ממש ואינו צרורות ע"ש. וא"כ י"ל דבעומד סמוך ממש לפי הבור והשור דחפו לבור חשיב במקומו ממש ואינו צרורות מחמת הנפילה דמלמעלה למטה כנפילת הדלי במקומו ממש דאינו צרורות זולת כשנתגלגל בשטח להלן דומיא דצרורות דע"י התזה דהוא בשטח להלן. ובשיטה מקובצת הקשה אמאי לא פשיט מגיטין דף ע"ט ל"ש אלא שקדם גט לדליקה אבל קדמה דליקה לגט לא מ"ט מעיקרא לשריפה קאזיל אלמא בתר מעיקרא אזלינן ע"ש. והנ"ל למה שכתב שם הר"ן (דף י"א) דבעיא דבבבא מציעא דף י"ב אי אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי איפשטא מהא דלאו כמונח דמי ע"ש. ולפי זה אין לפשוט בעיא דהכא משם דהכא הספק אי חשוב כשבור משום סופו קודם השבירה האמיתית וחייב נזק שלם או אכתי חשיב אז כשלם ומשלם חצי נזק ושפיר י"ל דחשיב אז כשלם והא דסופו להשבר אינו פועל קודם השבירה החיוב אבל התם אף כשנחשוב להגט כאינו שרוף טרם שנשרף בעודו באויר אכתי ל"מ דהא דסופו לשריפה עביד להאויר חצר אויר שאין סופו לנוח ול"מ אף אם אכתי שם שלם עליו. אך למה שכתב שם מהרמב"ן דבעיא דאויר שא"ס לנוח לא אפשיטא דש"ה בדליקה קדמה לגט הוא כמאבדו לדעת דמעיקרא לאיבוד אזיל ע"ש. לפי זה הדק"ל דליפשוט מהתם דבתר מעיקרא אזלינן. ונ"ל דלהרמב"ן לשיטתו ניחא דבהא דאמרינן ותפשוט מדאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דא"ל מנא תבירא תבר ופרש"י דאלמא בתר מעיקרא אזלינן והואיל וסופו לישבר לכשינוח כמו ששברו הוא דמי והרמב"ן במלחמות סוף פרקין כתב דלרבה נמי ס"ל דבתר בסוף אזלינן ואפ"ה פטור המשברו משום דה"ל כמנא תבירא והא דבעי לפשוט מרבה נמי הוא דבתר בסוף אזלינן מדאמר השני פטור ולא אמר הראשון חייב ש"מ דסובר רבה דהראשון ודאי פטור דבתר בסוף אזלינן אלא דאפ"ה חשיב כמנא תבירא ופטור אף השני ע"ש. וא"כ מדאינו גט מפני דמעיקרא לאיבוד אזיל היה אפשר לומר דבנזקין ע"ז שמוליכו לאיבוד חייב וממילא חייב נזק שלם בדרסה עה"כ. ובאמת פשיט להיפך דאין מתחיל החיוב ע"ז שמוליכו לאיבוד דבתר בסוף אזלינן ואין לפשוט זה רק מזרק כלי דהראשון פטור ודו"ק. וצע"ק להרמב"ן דהא י"ל דבדרסה עה"כ דהשבירה דאח"כ נעשה מכח הדורס חשיב המעשה דבסוף כאילו נעשה מתחילה לחייבו נזק שלם ובזרק כלי נמי אילו נשבר מזריקתו כשנופל לארץ היה נחשב השבירה למפרע משעת הזריקה ואילו יצוייר שמכר נכסיו בין זריקה לשבירה היה גובה מהם דהיה נחשב כנשבר משעת זריקה אבל בשברו אחר במקל דלא בא לידי שבירה מחמת הזורק י"ל דבזה ל"ח כנשבר מחמתו בשביל הא דאלמלא שברו אחר היה נשבר מחמת הזורק. וכעין דמיון לזה מה שכתבו התוס' בדף ל"ג ע"א בד"ה א"ב דאפילו למאן דאמר למה"ג היינו בגבאו לבסוף ע"ש. ולרש"י דהראיה מפטור דשני ומחיוב דראשון א"ש דכיון דבזרק כלי דאפסקי' שני למעשה דקמא חשיב המעשה ע"ש הזורק לחייב הזורק ולפטור להשובר כ"ש בלא אפסקי' אחר דחשיב המעשה מתחילת הדריסה לחייבו נזק שלם אף שלא נשבר רק לאחר שנתגלגל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף


שולי הגליון