מראי מקומות/בבא קמא/יז/ב

מראי מקומות בבא קמא יז ב

בגמ' בהמה אין חיה לא בפשוטו הס"ד דבחי' יהא פטור לגמרי, וכדמשמע ברש"י ד"ה קמ"ל, וכן מבואר בתוד"ה סד"א, ועי"ש משה"ק עפ"ז, ובעזה"י עוד יתבאר בדברי התוס' בזה, ובשיטה מקובצת (ד"ה ורבינו ישעי' ז"ל) כתב דודאי לא הוה ס"ד דיהא פטור על שן דחי' דכיון דממונא הוא פשיטא דמחייב, אלא לא הוה ידעינן דפטור ברה"ר, וע"כ קתני לה במתני' דקתני סיפא דפטורה ברה"ר, ומשן שמעינן רגל, ותמה הבית הלוי ח"ג סי' מ"ט דאיך יתכן שתהא חי' חמורה מבהמה, והלא חיובא דחי' ילפינן מבהמה, ובחי' מרן רי"ז הלוי הל' נז"מ לאחר שהאריך בדבריו הנפלאים דחיובא דנזיקין אחד הוא דדרכן להזיק ושמירתן עליך, והדין ד' אבות נזקין הוא לענין פטורא דידהו, וסיים ובאמת שכל דברינו מבוארים בשיטה מקובצת ר"פ כיצד הרגל וכו' דביאור דברי הש"מ הם כמש"כ דלענין חיובא כל שדרכו להזיק ושמירתו עליו חייב עליהם ובזה תלוי עיקר דין חיוב נזקין ולענין הפטורים שנאמרו מגזה"כ לזה בעינן עצם השם של שו"ר, וע"ז הוא דהו"א דושלח את בעירה כתיב בהמה אין חי' לא, ולא נאמרו בחי' הדינים המיוחדים שנאמרו בשו"ר, וממילא דהיתה חייבת גם בר"ה עכ"ד.

ברש"י ד"ה תנא אבות דתולדות דרגל הן דהזיקה מצוי ואין כונתה להזיק מדברי רש"י נראה דלא כתוס' לעיל טז. ד"ה והנחש דנחש דאורחי' הוא רגל אע"פ שכוונתו להזיק, ועמשנ"ת במשנה.

בתוד"ה סד"א אע"ג דכבר אשמועינן וכו' עמשנ"ת בגמ' מד' השיטה מקובצת ישוב לזה, ועוד תי' השיטה מקובצת בשם מהר"י כ"ץ ז"ל דהו"א דתרנגולין הוא תולדה. – ע"ע בשיטה מקובצת דהק' דאיכא למילף חי' ממתני' דנחש בסופ"ק עי"ש.

בא"ד וק"ק אמאי לא תנא נמי תולדה בשן כמו ברגל נתעוררתי ליישב דהנה ברגל ג"כ לא קתני התולדות השנויות בברייתא דבסמוך, ולא קתני אלא תולדה הנעשה ברגל עצמה, וא"כ י"ל דבשן לא אשכחן תולדות הנעשים בשן, דתולדה דשן הוא נתחככה בכותל וכיו"ב וכדלעיל ג., אכן רש"י פי' דתולדות דרגל דמשנתינו הוא מה ששנו בברייתא בסמוך, ועי' ר"ח וצ"ע. – ע"ע בשיטה מקובצת בשם מהריכ"ץ ז"ל מה שתי' ע"פ דרכו הנ"ל.

בד"ה קמ"ל לא מההיא דרשא וכו' דהא הכא אפילו עוף נמי וק' ע"ד רש"י דפי' דהוא מההיא דרשא, וכתב בשיטה מקובצת בשם הר"ש ז"ל די"ל דודאי הוה ידעינן דחייב מדין תולדה, ואשמועינן תנא שהוא אב, [והשיטה מקובצת דחה זאת מהא דאיצטריך לק' נד: דרשא בבור דאע"ג דכתיב ונפל שמה שור או חמור חייב בכל דבר, ולא אמרינן דבכ"ד יתחייב מדין תולדה עי"ש, ובדעת רש"י י"ל כדהעירוני דלא אשכחן תולדה אלא בכה"ג דצורת המזיק הוא באופ"א, אבל כשהניזק הוא אחר ל"ש לומר דהוא תולדה ועי'] וכיו"ב נתבאר בתוד"ה סד"א מדברי המהריכ"ץ ז"ל, אכן נתבאר בגמ' דמדברי רש"י ד"ה קמ"ל נראה דהס"ד דפטור לגמרי, והתוס' לא ניח"ל בד' השיטה מקובצת וכמש"כ הבית הלוי ח"ג סי' מ"ט דכיון דמסקינן בפ"ק דתולדותיהן כיו"ב, ואין חילוק בין אב לתולדה, ועי"ש מה שהאריך ליישב ד' רש"י והשיטה מקובצת. – ובבית הלוי הביא ראי' גדולה דודאי הוה ס"ד דחייב, דהא אבנו סכינו ומשאו הוה תולדה דשור וכדלעיל ג:, וא"כ כיצד ס"ד למיפטר חי', ותימה מה יענו תוס' ע"ז, וכבר עמד השיטה מקובצת בשם הר"ש ז"ל בזה, וכתב דכיון דילפינן משבת דבעירה לאו דוקא מהשתא אמרי' כל מילי דמזיק אבנו סכינו הוו תולדה, וע"ע בסמוך, ועמש"כ בדף כח:, וע"ע בסמוך.

בא"ד אלא ילפינן בהמה משבת כ' החזו"א (סי' ג' ס"ק א' ד"ה ד' א') בהא דמקשי לעיל ד. דיהא חייב על נזקי עבד ואמה אין הכוונה דמקשי דיהא הרב חייב על נזקי עבדו כנזקי שורו, דהא בכ"ד בעינן ילפותא משבת, ובעבד ליכא למילף משבת, ומקשים ע"ד החזו"א מאבנו סכינו ומשאו דחייב אע"ג דליכא למילף משבת, וכיו"ב הק' בזכר דבר לפמש"כ תוס' בסו"פ הפרה דדגים ליכא למילף משבת א"כ לא יתחייב עליהם ולהנ"ל ניחא, אבל לדברי החזו"א תיקשי וצ"ע, ועמש"כ לעיל בסמוך.

בגמ' בגופה דרך הילוכה וכו' באוכף וכו' הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת ובב"י) דקדק מ"ט בסיפא לא קתני דרך הילוכה, ותי' דכיון דתני בגופה דרך הילוכה לא הוצרך לכתוב בסיפא, ופי' הלח"מ פ"א מנ"מ ה"י דודאי אורחא דמלתא בדרך הילוכו הוא אבל בגופה אפשר שתעשה בכוונה לכך הוצרך לומר שתהיה דרך הילוכה ולא בכוונה, ויעוי"ש שהק' ע"ד הר"מ שהעתיק לישנא דברייתא ומ"מ בחמור במשאו כ' בשעת הילוכו, ומקורו מתוספתא עי"ש, ונתעוררתי לפרש עוד [ואפשר דזהו כוונת הרשב"א] דהתנא מלמדינו תחילה עיקר היזיקא דרגל דהוא בגופה דרך הילוכה, וכן היזק שע"י הבהמה, או ע"י שערה דהוא אופני נזק באופ"א (עי' רש"י לעיל ג.), ובסיפא מלמדינו דאף הדברים המחוברים לגופה הם בכלל גופה, וממילא חזר בהו הדין דגופה דבעינן דרך הילוכה, אבל בדברי הר"מ אין עולה ישוב זה עי"ש.- כיו"ב תניא בקידושין כב: לענין מסירה עי"ש, והתם לא קתני חמור במשאו, ועתוד"ה וחמור ודוק.

בשן ורגל שיתחייב מדין אש

בגמ' ובשליף שעליה הקשו החזו"א סי' י"א ס"ק י"ד (ד"ה ויש) והאמר"מ סי' ל"ו אות ג' דלפמש"כ תוס' לק' יט: ד"ה וכי דהקושר דליל ברגל תרנגול יש לחייבו משום אש דהתרנגול כרוח מצוי', וכ"כ לעיל ו. ד"ה לאיתויי א"כ ה"ה הכא יתחייב על השליף מדין אש, והקשו עוד דבכל רגל יתחייב מדין אש, דמאי נפ"מ אם הזיקה בדליל או בגופה ממש, ותי' דכיון דהוא בכלל רגל א"א לחייבו משום אש, וכל מש"כ תוס' דיש לחייב בדליל מטעם אש הוא בבהמה של אחר או של הפקר דאין כאן חיוב דרגל, וע"ע חזו"א סי' ג' סוס"ק א', וראיתי להעיר דא"כ בהניח דליל ברה"ר והזיק ע"י שנקשר ברגל תרנגול חייב מדין אש וכדברי תוס' והרא"ש לק' יט:, ואילו נקשר ברגל תרנגול שלו יפטר ברה"ר, וברא"ש סו"ס ב' מבואר דחייב עי"ש וצ"ע, ובאמר"מ הוסיף עוד דשאני שליף דאורחי' הוא וע"כ הוא בכלל רגל, [וכל שהוא רגל ה"ז מופקע מאש] משא"כ דליל לאו אורחי' שיקשר ברגל התרנגול וע"כ הוא אש, וכתב ולא לחנם ציירו חז"ל שליף שעלי' פרומביא שבפי' וכל הנך גווני, דקמ"ל דכל הנך שהדרך להתחבר לבהמה הוא דהוי רגל ופטור ברה"ר ועי"ש, ובחזו"א סי' א' סוס"ק ד' כתב דכל שהוא נזקי רגל הופקע מדין אש, דזהו בכלל להלכותיהן דרגל אינו אש [והיינו דהרי כל רגל ביסודו הוא אש, ובהכרח אמרה תורה דכל רגל אינו אש], והעירוני דהחזו"א לשיטתו (הובא בתשו' וכתבים סי' ע"ה) דבכל דיני התורה כל שיש דין א' הוא מפקיע מדין השני עי"ש כמה גווני, ויעוי"ש בראש הספר עוד בזה, אבל לו"ד החזו"א י"ל דהוא רק ברגל ואש, דהתורה קבעה כל א' מהו שם המזיק, אבל בצרורות דאין דנים על החפצא דמזיק לא נאמר ד"ז וא"ש ד' הרא"ש הנ"ל דבצרורות כ' דהוא אש, ובדרך הילוכו ומחובר בגופה ה"ז רגל ודוק. וע"ע משכ"ב לק' יט:, ועוד העירו בכ"ז דא"כ להס"ד דחי' לא כתיבא יתחייב עלי' מדין אש, ומדברי תוס' מבואר דהס"ד הי' לפוטרו לגמרי וכמשנ"ת, וכן מקשים בחידושא דברייתא דהשליף הוא כגופה, והא אי לא הוי כגופה ג"כ הי' חייב מדין אש, וע"ז י"ל דהאמת קאמר דהוא כגופה והוא רגל, ונפ"מ דחייב בטמון, וע"ע בשי' מו"ר הגרי"ג שליט"א שחילק באופ"א בין דליל לשליף דשליף מחובר ממש לגופה ומתנועע כתנועת הבהמה משא"כ דליל, ובעזה"י עוד יתבאר להלן. – והראו בזה חי' ר' משה קזיס שעמד בעגלה מושכת בקרון שיתחייב מדין אש ותי' בזה"ל וי"ל דאין לחייב מדין אש אלא דליל שאין דרך התרנגול להיות דליל קשור ברגלו ואינו נחשב כגופו אבל המשאוי שעל הבהמה שדרך הבהמות לשאת אותם לצורך האדם הם נחשבים כגוף הבהמה וכו' עכ"ד.- ובחזו"י פ"א ה"ד כתב דנפ"מ בצרורות הניתזים מחמת הקרון, דאי הקרון לאו כגופה וחייב מדין הקרון מצד עצמו, דהיינו מדין אש, א"כ לא יתחייב על הצרורות הניתזים מחמת הקרון, כיון דכח הבהמה גורם להתזת הצרורות, וכלפי הבהמה הוא כח כחו, אבל מאחר שהקרון כגופה חשיב כחו, ותליא בדין כח כחו אי ככחו דמי.

בגמ' וחזיר שהי' נובר באשפה והתיז והזיק משלם ח"נ ופירש"י דהוא כצרורות דרגל והתוס' בד"ה נובר כ' דהוא צרורות דשן, ולדעת רש"י י"ל שאין צרורות בשן, והלכה למשה מסיני נאמרה ברגל, וכ"ה ברש"י לק' יח: ד"ה דדחיק, ובעזה"י יתבאר שם, ובנחל"ד בסמוך (ד"ה בעי רבא) כ' דמגמ' לק' מד: מוכח דיש צרורות בשן. – וקשה דאי יש צרורות בשן וקרן מ"ט לעיל ג: קאמר דצרורות הוא תולדה דרגל, ועמדו בזה הראשונים, דהשיטה מקובצת לעיל ב: הביא תוספי תוס' להרא"ש שכתב בשם ה"ר יונה ז"ל שיש צרורות בשן וקרן, והא דקאמר בתולדה דרגל, משום דשכיחא טפי, [וצ"ע שם האם הרא"ש נחלק ע"ז שאין צרורות רק ברגל] וכ"כ בדף ג: בשם התוס' שאנץ דה"ה דהומ"ל בקרן. – וכ"ז צ"ל ג"כ על תנא דמתני' שכתב דין צרורות ברגל, וע"ע בר"מ פ"ב ה"ב שהביא להגמ' בדף ג: שברגל הוא דתולדותיהן לאו כיו"ב בצרורות עי"ש.

הנאה להזיקה

איתא לעיל ג. דתולדה דשן הוא טינפה פירות להנאתה ובשיטה מקובצת ג. הביא ר"ח דפי' דעשתה צרכי' על הפירות ונהנית בעשיית צרכי', והביא תוס' שאנץ שכתבו דבכה"ג לא חשיב הנאה להזיקה דאיזה הנאה עשו להם הפירות יותר משאם לא היו שם והוא תולדה דרגל, ואשר ע"כ פי' טנפה פירות ששכבה עליהם להנאתה, ובדעת ר"ח צ"ל דס"ל שא"צ הנאה מהנזק אלא ממעשה המזיק, וא"כ י"ל דחזיר הנובר באשפה אין לו הנאה מהנזק אלא ממעשה המזיק, ותוס' ס"ל דאעפ"כ הוי שן וכדעת ר"י, ורש"י יסבור כהתוס' שאנץ דבעינן הנאה מהנזק, אכן לכאו' אשכחן דהפכו שיטתם דרש"י לק' מח: ד"ה דחזא כ' דאי ראה עשב ע"פ הבור ובא לאכול ונפל תולדה דשן היא דמתכוין להנאתו, הרי דאע"פ שאין לו הנאה מעצם ההיזק מ"מ כל שיש לו הנאה ממעשה המזיק חשיב תולדה דשן, והתוס' בדף מד. ד"ה הכא כתבו דהוא רגל, ועוד העירוני מדברי רש"י לק' כג: ד"ה דפסעי בלישנא אחרינא דלכאו' מבואר דא"צ הנאה מההיזק עי"ש. וע"ע לעיל ג: בתוד"ה לא ודוק, וע"ע משנ"ת לק' יח: ברש"י ד"ה דדחיק כשיטתו כאן. – ובדברי ר"ח דפי' דטינפה פירות הוא הטילה גללים ק' קו' רש"י לק' יח: דצרורות הוא, ולכאו' משמע דר"ח סובר דצרורות דשן משלם נז"ש, ויקשה מ"ש מחזיר הנובר באשפה דמשלם ח"נ, והרי לדעת ר"ח א"צ הנאה מהנזק, ובעזה"י יתבאר לק' יח: בדברי הר"ח באופ"א. – שוב התבוננתי דרש"י ותוס' נחלקו בפירושא דנובר דרש"י פי' בחוטמו וע"כ ס"ל דהוא תולדה דרגל, ותוס' מפרשים שמכרסם בפיו וע"כ הוא שן, וא"כ י"ל דר"ח יפרש נובר כדברי רש"י והוא רגל, וע"ע מש"כ לק' יט: דמדברי הרשב"א בכשכשה בזנבה מבואר שא"צ הנאה מהנזק, וצריך לבאר דמ"מ מ"ט נעשה רגל, הא כשם דכל שן אינו רגל, ה"ה הכא לא יהא רגל, וכי מפני שאין הנאה להזיקה נעשה היזיקו מצוי, ושמא כל היזקות שנעשים בטבע הבהמה ואין לה כוונה מיוחדת הוא בכלל הזיקו מצוי, ועדיין העירוני מדברי תוס' בדף טז. דנחש אין לו הנאה וה"ז רגל, והתם הרי כוונתו להזיק.

בתוד"ה וחמור לפי שאין משאוי של חמור מהודק וראיתי להעיר דלפ"ז עד כאן לא שמעינן אלא במשא דמחובר, אבל אם אינו מחובר כלל פטור, וק' דלק' מד: אמרו בשור שהי' מתחכך בכותל והזיק ע"י הכותל חשיב גופו בדקאזיל מיני' מיני' והרי אינו מחובר, וכיו"ב תיקשי מכלב שנטל חררה דאיתא לק' כג. דעל מקום החררה חייב נז"ש, אע"פ שאינו מחובר אליו, ולק"מ דהתם השור הוא המזיק ע"י הכותל, אבל הכא קמ"ל דהאוכף והמשאוי הם חלק מהבהמה והם עצמם יש לזה דין רגל, [וכ"ז הוא ברגל אבל בקרן ל"ש זאת, דאע"ג דהוא חלק מהבהמה מ"מ אין הכוונה להזיק במשאוי, ויל"ד אי במשונה שייך לדון דהמשאוי חלק מהבהמה] ויל"ד כמה נפ"מ בזה, דהנה יל"ע באופן שהבהמה ברה"ר והמשא בחצר הניזק האם חשיב שהמזיק בחצר הניזק, או דאזלינן בתר הבהמה ויפטר וכדברי הרא"ש בריש מכילתין, ושמא יל"ד ולחלק בזה בין אם הוא מחובר, וכיו"ב יל"ד עפמש"כ בגמ' לבאר מ"ט אינו אש כיון דהוא רגל, וי"ל דכ"ז במחובר ודוק, וי"ל עוד בכה"ג דחמור דחד ומשא דחד, דאי משום שהבהמה מזקת ע"י המשא א"א לחייבו, אבל אם המשא עצמו הוא רגל יש לחייבו, ויעויין באמר"מ סי' ל"ו אות ד' דכתב בדעת הר"מ דקשר דליל שלו בתרנגול חבירו חייב בעל הדליל מדין רגל עי"ש, וכ"ה בחזו"י פ"א ה"ד, שו"ר באבן האזל פ"ב מנ"מ ה"י אות ה' דכתב שאין לחייב בשליף משום נזקי הבהמה דהוא שלא בכוונה, ורק משום דהוא כגופה ע"כ חייב עי"ש בכ"ד. [ויעויין בפנ"י לק' יט: (ד"ה אלא בעל) משה"ק מכלב שנטל חררה, ועי' אבן האזל פ"ב מנ"מ ה"י אות ג' מש"כ ליישב, ולדברינו אשה"ט].

בגמ' וטינפו או ניקרו הטושו"ע סי' ש"צ סעי' א' הביאו בדיני רגל, ופי' הסמ"ע ס"ק ה' דמיירי שלא אכלו דאל"כ הוא שן.

כחו כגופו

בגמ' אמר רבא אי כגופו דמי וכו' הק' הברכת שמואל סי' י"ט אות ב' מאי מספק"ל לרבא הא בכה"ת כחו כגופו וברציחה כתיב ונשל הברזל מן העץ והיינו כחו וכגופו דמי, וכן אדם המזיק ע"י כחו חייב, וכתב ושמעתי קושי' זו מפי הגאון הגדול ר' חיים דוד טעביל זצלה"ה, ותי' דשאני נזקי שור דבעינן שור ממש, והא קמן דשליף שעלי' הוא תולדה, ואין זה שור ממש, וא"כ כל שהזיק ע"י כחו אינו שור ועי"ש, ובשי' הגרש"ר פ"ק דמכות (אות שלב) אסברה לה דכיון דחזינן דאיכא תנאים מסוימים בכל מזיק ומזיק, וא"כ י"ל דצורת מזיק דשור הוא הוא רק בגופו, ויעוי"ש שנתקשה בדברי הברכ"ש [ובהערה העיר דמ"מ מ"ט לא הוי תולדה, ועוד דאדרבה כל שאינו בכלל שור איכא למילפי' מהצד השוה] [ומו"ר הגרי"ג שליט"א אמר דאשכחן עוד דגרמי דבהמתו פטור, אע"ג דבאדם חייב, דמ"מ בבהמה בעינן גופו ממש, ובקה"י סי' ל"ה אות ב' אסברה לדברי הנמוקי יוסף באופ"א ואכ"מ] ובעיקר הקו' מונשל הברזל תי' הגרש"ר שם די"ל דגלי קרא דחייב על רציחה שע"י כחו, אבל אין ראי' דחשיב כגופו, ואין בזה תשובה אלא על ונשל הברזל, אבל אכתי תיקשי מכה"ת דכגופו, ובאדם המזיק הוא כגופו וכדלעיל ג: וכן תנן לק' לב: במבקע עצים, אכן אדרבה דעת הרי"ף בריש מכילתין דכחו באדם הוא תולדה, אע"ג דברוצח חייב ע"ז, ומבואר דכל שיש שינוי בצורת ההיזק הו"ל תולדה, ע"ע בדברי הגרש"ר מה שתי' עפ"ד הברכ"ש הא דכח כחו לאו ככחו, והאריך בזה בחי' במכלתין, ואמרו עוד בזה דבאדם הוא אחראי על כחו, אבל בבהמה אינו חייב אלא על מעשה בהמתו, אכן כ"ז ניחא לענין נזקין ורציחה, אכן אשכחן בכל דיני התורה דכחו כגופו, והזורק ד"א בשבת חייב, ועמשנ"ת להלן יח. לענין כח כחו.

בגמ' אמר רבא לעולם כגופו דמי כ' הרא"ש (סי' ב') הא דלא אמר להיפוך דכו"ע לאו כגופו והלכתא גמירא לה משום דפשיטא לי' דהלכתא להקל בא [ומש"כ הרא"ש לכו"ע, צ"ע דלסומכוס בודאי כגופו דמיא, ועמד בזה הפל"ח עי"ש] ובשיטה מקובצת כ' בשם הר"ש דלא מצי אמר לאו כגופו דמי דא"כ ליהוי קנס, וכעי"ז הוא בב"י יו"ד סי' קי"ג ד"ה מ"כ דניפוח (ציינו הרע"א לק' יח:), ויעויין היטב בהגר"א סי' קי"ב ס"ק י"ט, ולכאו' זה דלא כמשנ"ת לעיל מהברכ"ש דבכה"ת בודאי כחו כגופו, ושאני הכא דאין זה שור, א"כ שפיר י"ל דאתאי הלכתא לחייב דגם ע"ז חייב וכאדם שחייב ע"ז. [עשיטה מקובצת לק' כט. בשם הראב"ד שיש חילוק בין כחו לגופו לענין אונס באדם המזיק עי"ש].

בגדר הלכתא דצרורות

בגמ' הלכתא גמירי לה הרא"ש בריש מכילתין גריס הלכתא גמירי לה דממונא, וכתב דא"צ הלכתא דממונא כיון דתולדה דרגל הוא עי"ש, וכ"ה בתוס' שאנץ הובא בשיטה מקובצת לעיל ג:, אכן הביא שם תלמידו הר"י דפי' דלמ"ד פ"נ קנסא איצטריך הלכתא למימר דהוא ממונא, וכעי"ז הוא במהרש"ל שם והדברים צ"ב, ויעויין רשב"א בדף ג: טו: שדן בזה, ועי' היטב ברש"י ד"ה חצי ודוק. – וע"ע בשיטה מקובצת לעיל טו. (ד"ה תנן) דכתב דאע"ג דאמרו שם דלמ"ד פלגא נזקא ממונא חשיב שהניזק בתשלומין דמפסיד חצי, מ"מ בח"נ צרורות אינו כן עיש"ה.

והנה לפום פשטי' וכדברי הרא"ש דהלכתא להקל בא משמע דצרורות הוא תולדה דרגל, ומן הדין הי' שיתחייב נז"ש דכחו כגופו, ואתאי הלכתא להקל, וכ"נ ברש"י בשבועות לג. ד"ה חצי נזק עי"ש, והק' מו"ר הגרי"ג שליט"א דא"כ מאי פריך לעיל ג: אמאי קרי לה תולדה דרגל ופי' תוס' שכיון שדינה חלוק הי' לו לקרות לה שם בפ"ע, הא להמבואר באמת רגל הוא, וא"כ שפיר קרי לי' תולדה דרגל, וכן לק' יט. מספק"ל לר"י דיתחייב ברה"ר, ומאחר דרגל הוא מ"ט יתחייב, [ועמש"כ שם דיש ראשונים שפי' הגמ' בצרורות ע"י שינוי ולא בכי אורחי'] וכן מספק"ל לק' יח: דיש העדאה לצרורות, ומאחר דתולדה דרגל מאי מספק"ל שיהא העדאה, ומכ"ז מוכרח דמאחר שנאמר בהלכה דצרורות משלם ח"נ, בהכרח דבדין רגל כחו לאו כגופו, אלא דאתאי הלכתא דחייב ע"ז, והוא חיוב מחודש, וכמש"כ הברכת שמואל סי' י"ט אות ב' עי"ש מדברי הגר"ח [ומה שאמרו בגמ' כחו כגופו היינו דחייב כגופו ואינו קנס ואפשר דכ"ז מההלכה דכגופו וכמש"כ הברכת שמואל].

וברש"י כתובות מא: נראה דההילכתא היא שהוא תולדה דרגל, [והוא כמשנ"ת להלן בשיטתו ושיטת הר"מ, די"ל דאף צרורות דקרן הוא תולדה דרגל] ומה"ט דנו הראשונים שיהא קנס, ואע"ג דאורחי' הוא, מ"מ כבר כתבו תוס' לק' כד. ד"ה השתא דאף פ"נ קנסא הוא קנס אף בכה"ג דאורחי', [וכ"ש אי נימא דע"י ההלכתא נתגלה דמדינא כחו לאו כגופו, אלא דחייב מדין ההלכה, א"כ הו"ל קנס] וע"ז מקשינן לעיל אמאי קרי לה תולדה דרגל, וכן מספק"ל אם יש בו העדאה ושאר דיני, די"ל דאינו כרגל, וביאר בזה ג"כ דברי רש"י לק' מד: ד"ה ואכתי דאין כופר בצרורות כיון דאינו גופו, וק' דהא מסקינן הכא דכחו כגופו, וע"כ דלענין רגל ממש לא הוי כגופו, רק בהלכתא הוא כגופו, וההלכתא לא נאמרה על כופר, ובירושלמי בפרקין ה"א איתא דיש כופר בצרורות, וע"ע להלן מדברי החזו"א. – ועפ"ז יל"ד די"ל דלא נאמר הלכתא דצרורות אלא ברגל ולא בקרן, דלעולם לאו כגופו לענין עיקר שם המזיק, ומדברי רש"י דס"ל דצרורות דשן משלם נז"ש וכן מספק"ל בצרורות דקרן, העירוני דמוכח דלא כיסוד זה, דחזינן דהוא כגופו לשלם נז"ש. ויעויין יסוד הדברים בחי' רא"ל סי' ס"ו ובחי' הגרש"ר סי' ט"ז אות ד'. – וע"ע ביש"ש פ"ק סי' ד' שכתב דצרורות אינו אורחי' דהוא ע"י התזה בכח, ואעפ"כ הוא תולדה דרגל, וי"ל דכ"ז מכלל ההילכתא דהוא תולדה דרגל, אכן ממ"נ יקשה לסומכוס דל"ל הלכתא, ואעפ"כ ס"ל דהוא תולדה דרגל, ועמשנ"ת בזה עוד לק' יח.. – ע"ע משנ"ת להלן יח. בד' הרשב"א דצרורות הוא אף באופן דגופו עי"ש. – וע"ע להלן מדברי החזו"א סי' י"א ס"ק י"ב דכשנעשה בכוונה להזיק, בזה הוא כגופו, וכל השו"ט בצרורות דקרן הוא במשונה ולא בכוונתו להזיק, ודעת המשכנ"י בחו"מ סי' ס"ו בדעת הרי"ף דלהלכה אין צרורות בקרן, דאין צרורות אלא בשלא בכוונה, ולפ"ז ג"כ מבואר דדינא דצרורות אין זה דין בכחו לאו כגופו, שו"ר בחי' הגרש"ר סו"ס ט"ז שעמד בזה ודוק.

בגמ' רבא עגלה מושכת בקרון קמ"ל כ' הנמוקי יוסף סד"א כיון שהשוורים אינן נוגעים בעגלה כמאן דפסיק דמי והוו להו כצרורות קמ"ל כיון דאיכא חבלים דמחברי בין עגלה לשוורים כמאן דנגעי בעגלה דמי וכו' עכ"ד, ובשיטה מקובצת הביא לתלמידי הר"ר פרץ ז"ל שפי' דקמ"ל אע"ג דרחוק מינה הרבה חייב, ויל"ע האם בכ"ז ג"כ שייך לומר כמשנ"ת לעיל בשליף דהוא טפל לבהמה והוא עצמו נידון כרגל, ועי' בסמוך.

ברש"י ד"ה שבזב טמא משמע נגיעה ממש במאירי (הובא בשיטה מקובצת) כ' דליכא לפרושי במגע דהא בזב אינו טמא אא"כ נוגע ממש, ואילו בנזקין אף ע"י חיבורין חייבת נז"ש, ואשר ע"כ פי' דמיירי בהיסט, וערש"ש ע"ז ס: ברד"ה כל שתמה ע"ד רש"י שם דאין טומאה בזב כשנוגע בחיבורין, ועי' חי' ר' נחום שהאריך בביאו"ד רש"י.

ברש"י ד"ה עגלה טמאים משום מדרס הזב והק' הרא"ש (הובא בשיטה מקובצת) דא"כ מה ענין עגלה מושכת בקרון לזב שיושב על הקרון ואם הי' זה מושך עגלה על הכלים הכלים טהורים, והביא השיטה מקובצת להראב"ד דזב המושך קרון טמא היושב שם משום היסט הזב, וכתב השיטה מקובצת דלפ"ז מתורץ קו' הרא"ש ז"ל, ויעויין בנמוקי יוסף (ז. מדפי הרי"ף) בדרך זו, והוסיף דקמ"ל רבא דבזב טמא כה"ג דהוא היסט בחיבורין. ועי' חזו"י פ"א ה"ד שהאריך בביאו"ד רש"י.

כתב הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת) הקשה הראב"ד ז"ל דמ"ש מדליל הקשור ברגלי התרנגולין דאינו משלם אלא ח"נ והוא מפרק לה דהתם אורחיה והכא לאו אורחי' וכו' עכ"ד, וכ"כ הרא"ש סי' ב' דדליל המחובר בגופו הוא כגופו וכעגלה המושכת בקרון, ומש"כ הראב"ד דלאו אורחי' יל"ע אי כוונתו שהזיק באופן דלאו אורחי' [כן פי' החזו"א וכדלהלן], או"ד דעצם קשירת הדליל אינו אורחי', ומדברי המאירי (הובא בשיטה מקובצת ד"ה וז"ל הרב) נראה דהביאור דאין דרך שיקשר, ועמש"כ במשנה בדברי הנמוקי יוסף, וע"ע מש"כ במשנה דרש"י והנמוקי יוסף ס"ל דהוא צרורות, ותיקשי מ"ש מעגלה מושכת בקרון דהוא גופה, ובפנ"י לק' יט: (ד"ה אלא בעל) תי' דשאני שליף וכיו"ב דהוא דבר שדרכו להיות מחובר לגופה והוא ממון בעלים, והבעלים יודעים בו, לכך מוטל עליהם לשמרו, משא"כ דליל הנקשר שלא לדעת ואינו ממון הבעלים ואינם יודעים בו עי"ש, ועי"ש משה"ק מכלב שנטל חררה, ונתבאר לעיל בתוד"ה וחמור, ובחזו"א סי' ה' ס"ק י"ד (ד"ה שו"ע) כתב דמד' הרשב"א והראב"ד למדנו דמה דפירש"י דהוא צרורות איירי שנתלש, או שראש הדליל רחוק מגופו, ואין חיבורו בגוף גרם הנזק, אלא התיז הדליל בראשו השני המרוחק מגופו, והאריך דליכא פלוגתא לדינא בין רש"י לראב"ד, ובמש"כ החזו"א דאין כאן פלוגתא א"ש דכפשנ"ת הרא"ש כ' דדליל הוא גופו, ומאידך בדף יט: פי' דהוא צרורות, וע"כ דלא מיירי בחדא גוונא, וזהו שאמרו באדי' אדוי', אבל אם הזיק בדליל הוא גופו, ויש לדחות דאם הזיק בדליל יש לחייבו כדין כל בהמה שמזקת ע"י דבר אחר וכמשנ"ת בתוד"ה וחמור.

בתר מעיקרא אזלינן

בגמ' בעי רבא וכו' בתר תבר מנא אזלינא וצרורות נינהו בגדר הדברים בתר מעיקרא נתבאר להלן בהמשך הסוגיא.- הק' הנחל"ד מהא דלק' נג: דאמר רבא שור ואדם שדחפו לבור כו' לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב וכו' והא התם דהשור דחפו לבור ומת בתוך הבור הוי דומיא דנתגלגל למקו"א ונשבר, וא"כ אי נימא דבתר בסוף אזלינן הוי צרורות, ואין כופר בצרורות וכדלק' מד:, וא"כ קשיא דרבא אדרבא, ותי' דהתם קרן הוא ולא נאמר בזה הלכתא דצרורות ומשלם כופר, ויעוי"ש דנטה מפירש"י בדף מד: בטעמא שאין כופר בצרורות עי"ש, ודחה כ"ז מגמ' לק' יט. דמספק"ל דיש שינוי לצרורות לרביע נזק, אלמא דיש צרורות בקרן, ואשר ע"כ נדחק לאוקמי דשור שדחף לבור מיירי בכה"ג דגופו ולא כחו עי"ש, ויעויין בחזו"א סי' י"א ס"ק י"ב שעמד בקו' זו, ויעוי"ש שהק' עוד מעיקר דינא דשור שדחף חבירו לבור דאמר ר' נתן דבעל השור משלם מחצה ואי צרורות הוא, א"כ בדין הוא שישלם רביע עי"ש, ומתחילה אזיל כדרכו של הנחל"ד דבקרן חייב, וביאר הטעם דדינא דצרורות הוא רק כשאין כוונה להזיק, אבל בכוונה להזיק חשיב כגופו, ועיי"ש מה שתי' הוכחת הנחל"ד מגמ' לק' יט., ועוד כ' דמ"ש לק' מד: שאין כופר בצרורות אינו ענין להלכתא דצרורות דשמעתין והוא אף לסומכוס אלא כדפירש"י שם דלא נאמר כופר אלא בנגיחה בגופו (והוא דלא כמשנ"ת לעיל בביאו"ד רש"י) וא"כ י"ל נמי להיפוך דאף אי בתר תבר מנא הוא בכלל כי יגח דכתיב בקרא, ועי"ש עוד, ע"ע חי' הגרשש"ק סי' י"ח משכ"ב. – הרי"ף והרמב"ם השמיטו בעיא דרבא, ובעיקר שיטתם אי סברי בתר מעיקרא או בתר תבר מנא דנו הראשונים. – וברמ"א סי' ש"צ סעי' ה' כתב דמשלם נז"ש ומקורו מהטור, ובחזו"א סי' י"א ס"ק י"ב (ד"ה ונראה) כ' די"ל דאף אי בתר תבר מנא ג"כ חייב נז"ש כיון שעשה מעשה בגוף הכלי, וכתב די"ל דגם זה בכלל ספיקת רבא.

בגמ' תפשוט לי' מדרבה וכו' מדברי רש"י נראה דההוכחה מרבה דרבה פטר את השני אבל הזורק חייב אלמא דבתר מעיקרא, וצ"ע דלק' כו: פירש"י דהזורק בעל הכלי, וא"כ רבה לא מיירי כלל על הזורק וצ"ע, ובמלחמות (יא: מדפי הרי"ף) פי' דאדרבה רבה סבר בתר תבר מנא ואעפ"כ ס"ל דהשני פטור וכדלהלן, וההוכחה מדלא אמר רבה דהזורק חייב אלמא דהזורק ג"כ פטור, וראיתי להעיר דדלמא רבה ג"כ מספק"ל וכדרבא דמספק"ל, ומדברי הרא"ש סי' ט"ז נראה דההוכחה מהשני דפטור אלמא דבתר מעיקרא, וכן מתבאר להראב"ד (הובא להלן) דסבר דאף למ"ד בתר מעיקרא הראשון פטור וכמש"כ הרשב"א.- כ' האמר"מ סי' ל"א אות ה' בהגה דלא מיירי בחדא גוונא דבדינא דרבה להצד דמנא תבירא תבר הוא דוקא באופן שא"א להציל וע"כ חשיב מנא תבירא, דאל"כ בודאי יתחייב, אבל בדינא דרבא הוא אף כשאפשר להציל, מ"מ כל שלבסוף לא הציל דנים הנזק בתר מעיקרא, והנזק הי' ע"י גופו ולא כחו, וכ"כ אבן האזל פ"ב מנ"מ ה"י (אות יב), ובמה דנקטו האמר"מ האבן האזל דדינא דרבה הוא כשא"א להציל כ"ה בחזו"א סי' י"א ס"ק ה', וכן הביא הברכ"ש סי' י"א אות ד' מדברי הריב"ש בתשו' תק"ו, אבל בנתה"מ סי' רס"א סוס"ק א' נקט דמיירי כשאפשר להציל וכ"כ בכ' הגר"ח, וע"ע באבן האזל פ"ב מנ"מ הי"ד אות ה' משכ"ב, ויבואר לפנינו בעזה"י. שו"ר דבאמר"מ לא כ' שא"א להציל אלא ששבירתו בטוחה, והגר"ח לא כ' שאין שבירתו בטוחה אלא דאפשר להציל, ונמצא דלא נחלק האמר"מ על רבו הגר"ח, וכן הנתה"מ לא כ' שאין שבירתו בטוחה, די"ל דכו"ע מודו שאם אין שבירתו בטוחה לא חשיב מנא תבירא ופשוט, אמנם בחזו"א וכן בריב"ש מבואר דמיירי כשא"א להציל עי"ש.

בגמ' ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרי' לי' מנא תבירא תבר הק' הגר"ח דהו"ל אבודה ממנו ומכל אדם, עוד הק' האמר"מ שהבעלים מתייאשים, ועוד הק' החזו"א דאין לו שויות ממון ומ"ט דמ"ד דבתר בסוף אזלינן, וכמו"כ ק' בדברי תוס' דבזרק חץ ע"ג כלי כו"ע מודו דבתר תבר מנא אזלינן, ותיקשי קושיות הנ"ל, וכתב האמרי משה סי' ל"א אות ו' שאין לומר דחייב על שגרם לפטור את הזורק, דאין חיוב בכה"ג ודומיא דמאי דאיתא לק' נו. דשויא טמון באש פטור, [ונתכוין בזה לדברי הרמב"ן בקו' דינא דגרמי וז"ל ושני נמי מנא תבירא תבר ואי משום שגרם שלא יתחייב לו הראשון היינו טמון באש דפטור] אשר ע"כ תי' וכן תי' החזו"א סי' י"א ס"ק ט' דמאחר שהזורק חייב לא נתייאשו הבעלים דאין זה אבודה ממנו ומכ"א, וכתב החזו"א דלפ"ז אם זרק חש"ו כלי מראש הגג יפטר השובר, ונסתפק החזו"א באופן שזרק שור באופן דהוא צרורות ומשלם חצי נזק, האם השובר יפטר מחצי נזק, דחצי כלי הוא כאבידה ששטפה נהר עי"ש, [והעיר מו"ר הגרי"ג שליט"א דא"כ לעולם לא ישלם השובר את כל הנזק, דהרי אינו שוה לבעלים כשיווי כלי שלם אלא כשיווי חוב הנמכר בשוק וצ"ע] ובמכתב הגרשש"ק (נדפס בסוף נזיקין) האריך לדון דא"כ הו"ל חפץ ששוה רק לבעלים, ויל"ד אם חייבים על נזקיו (ענתה"מ סי' קמ"ח ס"ק א') ודן דהכא יכול למוכרו, ודן אם ימכרנו האם חייב הזורק לשלם ללוקח דכלפי הלוקח אין כאן מעשה מזיק עי"ש, וע"ע בחזו"י בסוף המס' (עמ' 154) שהאריך בזה, וכתב לדמותו לגמ' לק' דף ע"א בגורם לממון, דאע"ג דאינו ממון אלא לבעליו חייב בתשלומין, ואף למ"ד לאו כממון, הוא משום דאין לו בעלות על גוף הדבר משא"כ הכא, ומקשים שאין זה מעלה ארוכה לדברי רש"י לק' כו: דפי' דבעל הכלי זרק א"כ אין כאן תשלומין ועמש"כ להלן, ובשמעתין פירש"י דחייב הזורק וא"ש, עוד העיר מו"ר הגרי"ג שליט"א דלכאו' מה שיכול לקבל דמי הנזק לא חשיב שויות בחפץ, וכמבואר בתוס' בגיטין מג. ד"ה מי דמה שיכול לקבל קנס של עבד לא חשיב שיווי ממון בחפץ, ודן לחלק בין קנס דמעלמא לנזק דהוא תשלום עבור החפץ, וי"ל עוד דשפיר חשיב בעלים אלא דליתא במכירה.

ובמלחמות שילהי פרקין (יא: מדפי הרי"ף) פי' דאה"נ בודאי א"א לחייב את השני דאין לו דמים, [ומשמע דהעמיד שמעתין כשא"א להציל] ופי' דאדרבה רבה סבר בתר בסוף אזלינן ואעפ"כ השני פטור, והוכחת הש"ס מדלא אמר הראשון חייב אלמא דבתר בסוף אזלינן, [וא"א לחייב הראשון ע"ז שעשאו דבר שאין לו דמים, דכיון דהחפץ בעצמותו לא הוזק, אלא שאין לו דמים דלא משלמים ע"ז לא חשיב מזיק, וכן מטו בשם הגרנ"ט שהוכיח מלק' צח. דעל היזק שויות אין חיוב תשלומין, אא"כ הוזק גוף הדבר, והק' ע"ד רש"י ומקצת המפרשים ז"ל שפי' דמרבה מוכחינן דבתר מעיקרא, הא אף אי בתר בסוף השני פטור, ונמצא דלדברי רש"י הקו' במקומה עומדת, דהו"ל אבודה.

ובחידושי מרן רי"ז הלוי סוף הל' גזילה הביא קו' הגר"ח דהו"ל אבודה ממנו ומכ"א, ותי' הגרי"ז דדין אבודה הוא דין הפקעה מרשות בעלים, וכ"ז הוא כשאפשר לומר שהחפץ פקע לגמרי מן הבעלים, אבל כל שיש בו קצת שיווי לא יתכן לומר דפקע מן הבעלים, דל"ש חלות דין הפקעה על שויות, וא"כ בזרק כלי שהחרסים של בעלים שיש בהם קצת שיווי, וא"כ ל"ש כאן דין אבודה ועי"ש עוד, ולכאו' אין בזה ישוב על הקו' שהבעלים מתיאשים, ועוד דאין לזה שיווי, שו"ר דהגרי"ז בתח"ד כתב דא"ש אף לטעמא דיאוש וצ"ע, והגרש"ר בגליון הק' מתוס' בכריתות כד. ד"ה דאמרו דכתבו דאפשר להתייאש מבהמה בחייה כפי שיווי הפחת שיבא ע"י מיתתה עי"ש, ובשיעורי משמר הלוי כריתות כד. הביא שנשאל בזה הגרי"ז ולא השיב, והובא שהבית יצחק עמד ביסוד הדברים, [וענתה"מ סי' רס"ב ס"ק ג' דנראה דפי' ההיא דשוה"נ שהוזמו עדיו מדין אבודה] והביא שיטה מקובצת ב"מ דף כ"ו שאין יאוש לחצי חפץ, וכן עמד המרחשת בקו' יאוש בסתירת הדברים, וכן נשאל הגרי"ז מתוס' לק' כ: ד"ה אפקורי, ועמשנ"ת לק' כ: דאדרבה ד' תוס' מתבארים עפ"ד הגרי"ז.

ובחזו"א בסי' ב' ס"ק ט"ו עמד בהקו' ע"ד תוס' דבזרק חץ ע"ג כלי חייב הא אין לו דמים, וכתב החזו"א דאי לא חשבינן מנא תבירא תבר חייב לשלם כיון שאין סיבה בכלי אלא מן החוץ, [ויש לדמותו לאיסוה"נ דרבנן, דחשיב שיש לו דמים ואכמ"ל] ויל"ד האם יש בדבריו להעלות ארוכה בזרק הכלי ולמ"ד בתר בסוף, האם ג"כ דנים דהוא כדבר חיצוני, וכ"כ המשכנ"י חו"מ סי' ס"ו, ונתעוררתי לדמותו לגמ' לעיל יא. בפחת נבילה דאם בבור שוה פחות מעל שפת הבור חשיב נזק, אלמא דכל שנעשה הדבר בגופו חשיב נזק, [והנה הרע"א כ' דלהמלחמות יפטר אף בכה"ג דתוס', ולפמשנ"ת כאן יל"ד בזה דכ"ד המלחמות הוא כשיש כאן מעשה בגופו של כלי, ויעויין בברכ"ש סי' י"א שנקט דבכה"ג מודה הרמב"ן וכמשנ"ת, וע"ע מש"כ לק' כו: בזה] ובחי' הגרשש"ק סי' כ"ד ביאר דלמ"ד בתר תבר מנא חשיב שעדיין הכלי שלם, ומפני פחד העתידות אין לו דמים, ובכה"ג חשיב שיש לו דמים, ויעויין במכתב הגרשש"ק שנדפס בסוף ב"ב מש"כ לבאר מדוע יש חיוב תשלומים הרי אין לו דמים, ועוד דאכתי תיקשי שהבעלים מתייאשים.

והנתה"מ בסו"ס רס"א הקשה דהו"ל אבידה מדעת והוא הפקר, וכפה"נ כוונתו לקו' הרא"ש בסי' ט"ז לדברי רש"י דפי' דבעל הכלי זרקו דא"כ הו"ל אבידה מדעת [וענחל"ד לק' כ: (ד"ה וראיתי) שתי' דרש"י יסבור כהר"מ דאבידה מדעת אינו הפקר והוא רק פטור מהשבת אבידה, וע"ע בה"ל ח"א סי' כ"ד מש"כ בישוב שיטת רש"י דכיון דהבעלים יש לו רצון בשבירתן חשיב שיש לו תשמיש בזה, והדברים מבוארים במחנ"א הל' זכי' מהפקר סו"ס ו' וע"ע מש"כ לק' כו: בזה] ותי' דמיירי במקום שיש מצילים ולא מייאש נפשי' משום דאיכא ג"כ בל תשחית ומצוה להצילו, ולדבריו א"ש ג"כ קו' הגר"ח דהו"ל אבודה ממנו ומכל אדם, וכן תי' בכ' הגר"ח, וכ"ה בנצי"ב, וכן תי' בחי' הגרשש"ק סי' כ"ד וכתב דבדין בתר מעיקרא הוא כל שבדרך הטבע רחוק מהצלה, אבל דין אבודה הוא רק כשאבוד בתורת ודאי, ועדיין צריך ליישב דהא מ"מ אינו שוה כשיווי הכלי כיון דצריך להצילו, וי"ל דעדיפא מינה כ' החזו"א סי' י"א סוס"ק ט' דהשובר כלי שיש לו מצילין ע"י הדחק חייב בכל דמיו, אע"ג שאם בא למוכרו לא ימכרנו בכל שויו מפני הספק, מ"מ לא מקרי הוזל שהצלה מילתא אחריתי היא (והיינו אף אם לא נקבל חידושו של החזו"א בסי' ב' דכל שלא הוזק חשיב שיש לו דמים דהוא דבר מן החוץ, מ"מ כתב דבהצלה ע"י הדחק חשיב שיש לו דמים) א"נ דאה"נ ישלם רק כשיווי הכלי, וכבר נתבאר לעיל דהחזו"א ואמר"מ פי' שמעתין באופן שא"א להציל. – וע"ע באבן האזל פ"ב מנ"מ הי"ד אות ב' מש"כ בישוב קו' הנ"ל ע"פ כמה יסודות שחידש שם.

והנה מדברי כולם מבואר דהוקשה להם למ"ד בתר תבר מנא, מדוע יתחייב השני, ולכאו' כיו"ב ילה"ק למ"ד בתר מעיקרא מ"ט חייב הראשון הא כשם דאם לא נשבר לבסוף אינו חייב, וכמו"כ אם הפקירו הבעלים או שיצא מרשותו ג"כ לא יתחייב, כיון דלא נעשה הנזק לבסוף, א"כ יקשה מ"ט חייב למ"ד בתר מעיקרא, ונפ"מ לתי' דהגרי"ז שיש שברים דבאופן שאין שברים כגון בזורק לתוך האש בזה יש לפטור הראשון, (ועמש"כ בשאלות בסוף) וי"ל דחייב על הא דמשוי לי' אבודה, ועי' לק' צח. בזורק למים עכורים.

ברש"י ד"ה פטור המשברו וחייב הזורק כתבנו לעיל דברי רש"י לק' כו: דכתב דבעל הכלי זרק, ולפ"ז אין כאן חיוב כלל, וברשב"א (הובא בשיטה מקובצת) לק' כו: כתב וז"ל אבל הראב"ד ז"ל פי' ששניהם פטורים שהראשון אע"פ שאמדוהו לישבר שמא לא הי' נשבר והו"ל כאמדוהו למיתה וחי שהוא פטור עכ"ד, ותימה דהתם חי משא"כ הכא וצע"ג, ויעויין ברמב"ן בקו' דינא דגרמי מש"כ בשם הראב"ד ז"ל, ובפשוטו נמצינו למדים בדעת הראב"ד דבתר מעיקרא אזלינן אין הפי' דנעשה ממש כשבור, אלא הוא רק טעם לפטור את השני, וכן לענין אם לבסוף נשבר אמרי' דהוא כשבור משעה ראשונה, והוא גופו ולא כחו.

בשלטי הגיבורים (ז: מדפי הרי"ף) דן דכל דינא דבתר מעיקרא הוא רק בדאיכא זורק בר חיובא, ודחה זאת מדברי רש"י דמיירי שבעל הכלי זרק, מדבריו נראה דהסב' דבתר מעיקרא אזלינן הוא משום שנעשה מעשה שבירה, ולא משום דהחפץ מצד עצמו כשבור, [ועי' ברכ"ש סי' י"א אות ד' שדן בזה והביא מהש"ג עי"ש] וזה סייעתא לד' הקצות החושן (סימן ש"צ ס"ק א') דכתב לדרכו דגם בזורק חץ אמרי' בתר מעיקרא דכ"ז למ"ד אשו משום חציו אבל למ"ד משום ממונו לא, ותמהו ע"ד מה טעם לחלק בזה, ולהמבואר בש"ג דהוא מחמת מעשה השבירה ניחא, ועי' חי' ר' נחום וחי' הגרש"ר סי' י"ז דהאריכו דיסוד הדין דבתר מעיקרא אינו משום דהכלי מנא תבירא, אלא להיפוך דכיון דנעשה מעשה שבירה בכלי דבתר מעיקרא, זה משוי לי' מנא תבירא, ובזה מתבאר היטב סב' תוס' לחלק בין זרק חץ לזרק כלי, דבזרק כלי נעשה מעשה שבירה בכלי, משא"כ בזרק חץ. – וע"ע מש"כ בסוף הסוגיא עוד בד' הש"ג בזה.

בדברי תוס' דיש חילוק בין זרק חץ לזרק כלי

בתוד"ה זרק נראה דאם זרק אבן וכו' וסברא פשוטה וכו' ביאו"ד דכל שלא נעשה מעשה בגוף הכלי לא שייך לומר דמנא תבירא הוא, כן ביאר המשכנ"י חו"מ סי' ס"ו הובא בברכ"ש, ועמש"כ לקמן מה. תוד"ה השתא, וע"ע לעיל ביאור נוסף בזה.

בחזו"א סי' י"א סוס"ק ט"ו הביא עוד ראי' לד' תוס' מהא דמבואר לק' נו. דהמדליק אש ואח"כ נעשה טמון פטור, ואי נימא דאף אם קדם אחר ושברו חייב הראשון, כי שרפו הוא עצמו בטמון מ"ט פטור, ודחה דאפשר דחשיב כעומד לשרוף טמון, ותימה ע"ד הברכ"ש סי' י"ז סוף אות ב' דדן דבנעשה טמון אח"כ יתחייב, ובאות ג' הביא להגאון ר' משולם איגרא א"ח סי' ה' שנסתפק בזה, וצ"ע מגמ' הנ"ל. שוב עיינתי בתשובת הגר"מ איגרא וראיתי שדבריו סובבים על הגמ' בדף נו. וכתב דבטמון יש הלכה דאזלינן בתר הבפועל אבל מסב' יש לפטור דבתר מעיקרא, ובחזו"א בס"ק ט"ז דן בדרסה על הכלי בחצר הניזק ונתגלגל לרה"ר האם חייב למ"ד בתר מעיקרא, ולכאו' זה דמי ממש לנידון הנ"ל בטמון, וצ"ע דמדברי החזו"א נראה שיש לחלק בזה, וכמו"כ דן להיפוך בדרסה ברה"ר ונתגלגל לחצר הניזק, ולכאו' בזה יש לפטור כיון דהשתא הוא כשבור, ועמש"כ בסוף הסוגיא מהש"ג, ע"ע רש"ש מש"כ ללמוד מד' תוס'. כתב הדברי משפט סו"ס שפ"ו דאם זרק חץ ובא אחר והקריב הכלי לחץ לא יתחייב השני, וכ"ד תוס' הוא בשברו במקל, ובחזו"א סי' ב' ס"ק י' (ד"ה מיהו) נסתפק בזה, והג"ר אברהם שלזינגר זצ"ל הוכיח מהא דבעינן קרא דמצא פרט לממציא את עצמו ותיפו"ל שהוא עצמו קירב את מיתתו, וע"כ דזה חשיב מעשה הראשון.

איתא לק' יט. התיזה [צרורות] ברה"ר והזיקה ברה"י חייב, והק' הרא"ש (סי' ב') דהא אסיקנא בשמעתין דבתר מעיקרא אזלינן, ותי' דשאני התם דגלי קרא ובער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק, וכתב הקצות החושן (סימן ש"צ ס"ק א') דמדברי הרא"ש מוכח דלא ס"ל חילוק התוס', דאם כדברי תוס' לק"מ דשאני התם דהוא כזריקת חץ, וכבר עמד בזה היש"ש סו"ס ד' דדברי הרא"ש דלא כתוס', ובאחרונים תמהו ע"ז דהנמוקי יוסף (ז. מדפי הרי"ף) הביא ד' תוס' בשם הרא"ש, עוד תמה האמר"מ סי' ל"א אות ה' בהגה דאדרבה מדברי הרא"ש מוכח כתוס' דאי נימא דפליג ע"ד תוס' א"כ מה תי' הרא"ש דהביעור הי' בחצר הניזק, הרי על מה שנעשה בחצר הניזק כבר א"א לחייב, דהרי אם קדם אחר ושברו שם פטור וכ"ש דהבהמה תיפטר, דלא עדיף ממזיק בידים, ועי' ביש"ש מש"כ בכוונת הרא"ש, ונתבאר בכ"ז להלן יט..

ובעיקר ד' הקצוה"ח דתוס' והרא"ש פליגי כ' האחיעזר ח"א סי' י"ט אות ו' די"ל דכ"ד תוס' הוא באופן שנשבר ע"י אחר, אבל אם לבסוף נשבר על ידו בזה שפיר אמרי' בתר מעיקרא, וא"כ ד' הרא"ש הוא כשנשבר על ידו, ובהשמטות הוסיף לבאר דלא תיקשי מדברי תוס' דהקשו מצרורות, והתם הרי נשבר לבסוף ע"י הבהמה, ועי"ש מש"כ לבאר בזה.

עוד ביארו בזה (עי' נחל"ד חי' הגרשש"ק סי' י"ח אמרי משה סי' ל"א אות ה' בהגה ברכ"ש סי' י"ז אות ב') דכ"ד תוס' הוא כלפי דבר הניזוק, דכיון דלא נעשה מעשה בדבר הניזוק ל"ש לומר בזה בתר מעיקרא, אבל כשדנים כלפי מעשה המזיק בזה יש דין בתר מעיקרא אף בזריקת חץ דנחשב שמעשה המזיק נעשה בתחילה, ושפיר הק' הרא"ש דהו"ל היזק ברה"ר, ועי"ש מה שביארו כיצד הרא"ש הוכיח ד"ז משמעתין, (וראיתי להעיר דבשמעתין הרי נשבר ע"י דבר אחר ובהכרח אין הגדר דנשלם מעשה המזיק אלא דהחפץ כשבור) וא"ש ג"כ ד' הנמוקי יוסף בסו"פ שהקשה היכי שרינן להדליק נר עם חשיכה בע"ש, והרי אשו משום חציו ודולקת והולכת מכחו, ותי' דחשבינן כאילו עשה הכל מתחילה, ויעוי"ש שכ"כ אף בזורק חץ, וכתב הקצוה"ח דפליג ע"ד תוס', ולפמשנ"ת אין ראי' כלל דכלפי מעשה המזיק שפיר דיינינן דבתר מעיקרא, וע"ע בחי' ר' ראובן כתובות סי' י"ז שהעיר דהנמוקי יוסף לא הזכיר כלל משמעתין דבתר מעיקרא, וממ"נ הא בשמעתין שו"ט בזה, ולד' הנמוקי יוסף הדבר מוכרח כן, ועי"ש מש"כ לבאר דכלפי הגברא כו"ע מודו דבתר מעיקרא, וע"ע קה"י סי' כ"א אות ו' שהאריך בביאוה"ד, וע"ע אב"ע פי"ד מנ"מ הט"ו (ד"ה ואשר). – והראו בס' חי' תלמיד הרשב"א והרא"ש שכתב כד' הקצוה"ח, וע"ע בשיטה מקובצת בשם ה"ר ישעי' ז"ל דנראה ג"כ דאף בזריקת צרורות אמרי' בתר מעיקרא עיש"ה, [וצ"ע בדבריו שם דכ' דצרורות באדם המזיק ג"כ חייב ח"נ, שו"ר שתמה בזה היתרון האור על המשניות, והביא כן מתוס' סנהדרין עז. והמהרש"א פי' דבריהם באופ"א, וברש"י לק' כב. ד"ה חציו כתב שאין צרורות באדם ובס' שיח התורה כ' הגרח"ק שליט"א דבירושלמי שבת פ"ב ה"ח משמע לכאו' דגם באדם משלם ח"נ ויש לדחות עכ"ד].

בא"ד לא משכחת בצרורות ח"נ הקצוה"ח נתקשה ע"פ דרכו שהוכיח בכמה ראיות מד' הראשונים דנחלקו ע"ד תוס', א"כ מה יתרצו הוכחת תוס' מצרורות, וכתב בזה"ל נראה לענ"ד דאכתי אינו אלא כחו, ואע"ג דכמאן דנשבר דמי כיון דאינו אלא ע"י כחו הלכה דח"נ משלם, וכמו בתרנגולים שהזיקו ברוח שבכנפיהם כיון דאינו אלא ע"י כחו ח"נ משלם עכ"ד, והיינו כיון דהכחו הוא שגורם לאשוויי כשבור, ה"ז בכלל צרורות, והראו שכ"כ בס' חי' תלמיד הרשב"א והרא"ש, [וי"ל דס"ל דדין צרורות הוא רק בנגע בגופו וכמשנ"ת להלן יח. מדברי הרשב"א עי"ש משכ"ב] ותמה התרומת הכרי סי' שצ"ב (ד"ה ודע שבדברי) דהא בהדיא אמרו בשמעתין דאי בתר מעיקרא אינו צרורות, וביארו בזה דכ"ד הקצוה"ח הוא כשהחץ גורם לאשוויי כשבור ה"ז צרורות משא"כ בשמעתין גופה פועל שיהא כשבור ופשוט, ועקה"י סי' כ"א אות ו' מש"כ בביאור סב' תוס' דלא ס"ל כהקצוה"ח, דס"ל דכל שההיזק נעשה מיד ה"ז כגופו.- ובעיק"ד תוס' אי נימא דבתר מעיקרא הוא רק כשבודאי ישבר א"כ נתעוררתי דבכל צרורות סתמא אינו ודאי דהרי אפשר שיזוז הכלי, ומוכח כדברי האמרי משה דלענין צרורות כיון שלבסוף נשבר מחמתו בזה דנים דההיזק נעשה מעיקרא, ובזה הוא אף באופן שלא ישבר בודאי עי"ש בכ"ד.

בגדר בתר מעיקרא והנפ"מ בזה

בדין בתר מעיקרא, בשמעתין נאמר ד"ז לגבי נזקין, ובמלחמות (יא: מדפי הרי"ף) מבואר דאף לענין רציחה ג"כ אמרי' בתר מעיקרא דהוא כמת, וכן בשיטה מקובצת בשם מהריכ"ץ מדמי לה לפ' הזורק (גיטין עט.) בקדמה דליקה לגט דאמרי' דמעיקרא לשריפה קאזיל, אלמא דבתר מעיקרא אזלינן, ונתכוין לזה האבנ"מ סי' קל"ט ס"ק ה', ואשה"ט כשיטתו בקצוה"ח דהוא אף בזורק חץ, כיון דיסודו הוא מדין כל העומד, וע"ע בש"ג (ז: מדפי הרי"ף) באוכל המתגלגל מרה"י לרה"ר ואכלתן דתלי לה בדין בתר מעיקרא והוא כאילו ברה"ר, ומבואר דהוא דין בכל העומד, ומתבאר דלא כמש"כ לעיל בשיטתו דהוא דין במעשה השבירה, ובאילה"ש נתקשה בדברי השיטה מקובצת הנ"ל לענין גט, דכל סב' הגמ' הוא לענין מזיק, וכתב האילה"ש דמסתברא דאם הוא כלי טמא ויגע בתרומה בדרך הילוכו יש לו תורת כלי ויטמא, ולדברי השיטה מקובצת לכאו' לא יטמא, ובחי' ר' נחום (אות יז) הביא דהגרב"ד זצ"ל נסתפק לענין כלי לנט"י האם נימא דהוא כשבור.

אמנם בחי' הגרשש"ק סי' כ"ד כתב דבודאי לא אמרינן דמהשתא הוא כשבור, אלא דמאחר שישבר לבסוף אשר ע"כ כלפי העתיד חשיב כשבור, וממילא כלי זה אינו אלא לזמן, וכלי שעומד לזמן מועט אינו שוה כלום, ומה"ט כ' דלענין רציחה שפיר חייב ההורגו, ועמד בדברי המלחמות והשיטה מקובצת דמבואר שלא כדבריו, אכן בדעת רש"י י"ל כן ליישב קו' המלחמות, עי"ש בכ"ד,ובחזו"י בסוף המס' (עמ' עח מדה"ס) ביאר דדין בתר מעיקרא הוא רק שאין שוויות בחפץ, אבל ברציחה פטור, וצריך לבאר דאי משום שאין שוויות מאי שייך לפלוגתא דבתר מעיקרא, וזהו השגת המלחמות, וי"ל כמשנ"ת מד' הגרשש"ק דאי בתר תבר מנא חשיב דבר חיצוני, אבל למ"ד בתר מעיקרא בהא גופא פליג דחשיב בגוף החפץ, וזה דלא כמשנ"ת לעיל דעל היזק שוויות אין חיוב תשלום וכדמוכח מהמלחמות, וכן הבאנו להוכיח מדף צח., ודרך זו היא לכאו' היא דרכו של הראב"ד דלמ"ד בתר מעיקרא הראשון פטור, וא"כ א"ש שאצ"ל דעל מה שעשאו לאינו בר דמים הוא חייב לשלם, די"ל דבאמת פטור מלשלם.

ע"ע מכתב החזו"א בדין שנים שזרקו חץ בזא"ז על כלי ופגע ביחד, האם שניהם חייבים או הראשון, דכאן לא אמרי' בתר מעיקרא וכמש"כ תוס' [וכפה"נ הדברים נסובו על המבואר בספרו סי' י"א ס"ק ה' (ד"ה ובקצה"ח) שתי' הוכחת הקצוה"ח ממרבה בחבילה דכ' הטור דבכה"ג פטור השני] וכ' החזו"א דהראשון חייב והאריך בביאוה"ד עי"ש בדברים הברורים מאד, ולכאו' ביאוה"ד בקצרה דאע"ג דזורק חץ אין בזה הדין דבתר מעיקרא היינו דלא דיינינן לי' מהשתא כשבור [אף כלפי מהשבירה ואילך] אבל בשעת השבירה עצמה, בודאי הוא כבר כשבור ע"י הראשון, דכלפי מכאן ולהבא בודאי הוא כשבור ע"י הראשון, ואין השני חייב עליו, ועוד דשאני זרק חץ ובא אחר ושברו שנשבר ע"י השני ולא ע"י הראשון, משא"כ הכא דשבירת הראשון קיימת, ויעויין עוד בברכ"ש סי' י"א וחי' הגרש"ר ביסוד הדברים דמ"מ כיון דבלאו השני הוה מיתבר אמרי' דשני מאי קעביד.

איתא לק' קטו: הרי שהי' טעון כדי יין וראה שהן משתברות לא יאמר ה"ז תרו"מ על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום [ופירש"י כיון דלאיבוד אזל לית בהו זכי' והפקירא הוא] ומקשי מהא דתניא מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו לא יאמר הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללים על מעות הללו ואם אמר דבריו קיימים, והק' האחרונים לד' תוס' שיש חילוק בין זרק כלי לזרק חץ, א"כ י"ל דבאונס בא כנגדו הוא כזרק חץ ועדיפא מינה דתליא ברצון האנס וע"כ יכול לומר הרי הן מחוללים על פירות שיש לי, ועי' אבן האזל פ"ב מנ"מ הי"ד אות ד' משכ"ב, ובחי' הגרשש"ק סי' כ"ד ביאר דאע"ג דלענין אבודה ממנו ומכ"א, הוא אף בכה"ג שלא נעשה מעשה בגוף הכלי וכמציל מן הארי, דהתם הנידון אם הוא אבוד מהבעלים, וע"ז אמרי' דהוא אבוד מהבעלים, אבל כאן שדנים על הכלי דהוא מנא תבירא, הוא רק כשנעשה מעשה בגופו של כלי.- ובחי' הגרש"ר סו"ס י"ז כתב דסב' תוס' הוא בדין מנא תבירא תבר, ודין מנא תבירא הוא סב' בדיני נזקין, אבל לא ייחשב שאין כאן פירות, וכן לא ייחשב מה"ט הפקר, ואין זה טעם שלא יוכל לעשות תרו"מ על מקו"א, ומדהוי הפקר בהכרח דהוא דין אבודה, ועמשנ"ת לעיל מדברי הראשונים האם הוא סב' רק בנזקין, ודוק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף