רש"י/חולין/כז/א

רש"י חולין כז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' השוחט. שחיטתו כשרה. בגמרא פריך שנים בבהמה מאי לשון דיעבד שייך ביה אלא כמה ישחוט וילך:

אחד בעוף. בגמרא תני טעמא:

ורובו של אחד. של כל אחד ואחד:

וורידין. חוטי הצואר שמקלחין את הדם ובגמרא (דף כח:) מפרש דאעוף קאי ומשום להוציא את הדם:

רוב אחד בעוף כו'. בגמרא (שם דף כט.) פריך הא תנא ליה רישא:

גמ' השוחט. על כרחך דיעבד משמע הלכך קשיא לן ב' בבהמה לכתחלה לא סגי בהכי בתמיה:

אאחד בעוף. קאי השוחט דלכתחלה אצרכוה רבנן תרוייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד:

מן הצואר. מן הגרון:

ששח. שכופף:

חטהו. הכשירהו לאכילה וטהרהו. לישנא אחרינא חטהו הוציא את דמו ונקהו. ולהאי לישנא גרסינן חטהו לישנא דדכויי הוא וללישנא קמא גרסינן דאכשורי הוא:

ואימא מזנבו. שכפוף תמיד:

ששח. משמע כופף ולא כפוף מכלל שבדרך הליכתו הוא זוקף:

מאזנו. שהוא כופפה כשהוא רוצה:

דם הנפש. דהא בקדשים כתיב ודם הנפש בעינן לזריקה דכתיב דמו בנפשו הוא ואני נתתיו לכם על המזבח וגו' דם שהנפש יוצאה בו מכפר:

ה"ג ותו שהייה דרסה חלדה כו' ולא גרסינן וליטעמיך:

וקרא למאי אתא. כיון דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הן:

דלא לשוייה גיסטרא. שלא יחתוך כל המפרקת לשנים דהכי משמע חטהו הוצא את דמו ותו לא ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנין ותו לא. לישנא אחרינא דלא לשוויה גיסטרא שלא ידרוס אע"ג דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הם יש מהם שנכתבו כגון דרסה דמפקינן לקמן מושחט אין ושחט אלא לשון ומשך וכי גמירי הלכתא אשארא ודרסה קרי גיסטרא כדתנן במתניתין היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת אלמא דרסה לשון התזת ראש בבת אחת קרי לה דהיינו גיסטרא מפני שהמוליך ומביא אינו חותך אלא לפי דעתו וכשהוא רוצה מושך את ידיו אבל הדורס זה החותך כמו שחותכין מקל דק או דלעת או קפלוט שחותך בכח ומתיז להלן:

שזב. שדמו זב:

חתהו. שברהו כלומר חתכהו:

מחוטמו. שהוא זב ליחה תמיד דהא דם בקרא לא כתיב:

לבו. אם תתקע בו סכין הוא זב דם הרבה:

דלא לשוייה גיסטרא. ולא ידרוס דהכי משמע חתהו עד שיזוב ותו לא אבל דורס אין בידו למנוע ולמשוך ידו. ובלישנא אחרינא כדפרישית חתהו עד מקום שהוא זב ותו לא. מר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא:

שסח. שמוציא קול: לשון מסייע להוציא קול ובבכורות (דף מ.) נמי לענין מומין בבהמה תנן ושניטל רוב המדבר בלשונו:

ותנא מייתי לה מהכא. אמוראי מייתי לה מקראי דלעיל או מגמרא כדאמרן אבל תנא דתורת כהנים מייתי לה מהכא:

אין לי. שקרויין נתחים:

אלא אותן שישנם בכלל הפשטה. כדכתיב והפשיט ונתח וגבי עריכה דכתיב נתחים בנתחים הנפשטים משמע:

מנין לרבות. בכלל עריכה גם את הראש שאינו בכלל הפשטה שהרי הותז בשחיטה קודם הפשטה דכיון דנחתכו סימנין קרי ליה הותז מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמנח בדיקולא דמיא ובכלל הפשטה אינו אלא קרב כמות שהוא כדאמרינן בזבחים (דף פה:) צמר [שבראשי הכבשים ושער] שבזקן התיישים [והעצמות והגידין] והקרנים והטלפים [שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה]:

תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וגו'. ולקמיה פריך תלמוד לומר את הראש ואת הפדר מיבעי ליה למיתני דהא ביה קיימינן:

מכלל דשחיטה מן הצואר. דאי לאו הכי במאי הותז:

ופרכינן תנא פתח בראש ופדר. למה נאמר את הראש ואת הפדר וסיים בראשו ופדרו דקאמר תלמוד לומר את ראשו ואת פדרו וערך:

הכי גרסינן וראשו ופדרו מיבעי ליה לכדתניא כו'. והכי מסיים תנא למתניתין:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף