אילת השחר/בבא קמא/יז/ב
סד"א ושלח את בעירה כתיב בהמה אין חי' לא. הקשה בשטמ"ק בשם הר' ישעי' דהא כבר תנא ברגל דגם תרנגולין חייבין הרי דבעירה לאו דוקא [וכקושית התוס'], ותירץ ר"י דאי"צ קרא לחייב שן דחי' אלא דצריך קרא דגם שן דחי' פטור מרה"ר כמו בהמה דס"ד דנתמעט מרה"ר רק בהמה, וכבר תמה בבית הלוי ח"ג סי' מ"ט איך ס"ד לחייב, כיון דמהיכן נלמד שחייב וע"כ מבהמה ואיך יהי' חייב יותר מבהמה, ועי' בחידושי מרן רי"ז הלוי הל' נזקי ממון מש"כ בזה.
ואפשר לומר דמצינו דכתבו התוס' בכמה דוכתי דלפעמים בא המיעוט רק על מה שכתוב בתורה בהדיא, עיין לעיל דף ג' תוד"ה לא י' כתיב ולא ט' כתיב על מה שלא נתמעט אלא מה שכתוב בקרא בפירוש, וא"כ ס"ד דנהי דיש לנו איזה לימוד דגם שן דחי' ודעוף כיוצא בהן דגם הם חייבים בשן ורגל, מ"מ המיעוט דבשדה אחר ולא ברה"ר אולי לא קאי אלא על מה שכתוב בהדיא בתורה, ולכן השמיענו דחי' בכלל בהמה והרי זה כאילו כתוב בהדיא וגם עלייהו קאי המיעוט למעט רה"ר.
והיינו אם יסבור כהתוס' דהלימוד מהבהמה דשבת הוי כאילו כתוב בהדיא, או לרש"י משום דחי' נכלל בכלל בהמה מהא דרשה דבהמה המקשה דכתיב זאת הבהמה ומפרש איל צבי ויחמור.
והנה התוס' הקשו על רש"י דמפרש דמאי דקמ"ל דחי' בכלל בהמה הוא מדכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו ומפרש איל צבי ויחמור, דא"כ מנ"ל לרבות עופות דחייב על היזיקן דהא הם לא בכלל בהמה. ואפשר לומר דהא דאמרינן ס"ד בהמה אין חי' לא יש לפרש דחי' לא כתוב אבל לא שיש מיעוט. אלא דא"כ קשה דהא גם אבנו ילפינן משור לרב לעיל דף ג', והתוס' רק הקשו שם בעמוד ב' דמה לשור שכן בע"ח וכוונתו להזיק וזה לגבי אבנו אבל לגבי עופות למה לא נוכל ללמוד אם אין פירכא, וע"כ יש לפרש דמה דס"ד חי' לא היינו דמבעירה נמעט חי', ועי' בשטמ"ק כאן ד"ה וקמ"ל דמשמע דזה מיעוט על מה שאינו בעירה וכמש"נ.
וא"כ מאי דקמ"ל דחי' בכלל בהמה תלוי, דאם הביאור דבהמה כולל בפשוטו גם חי' אז שוב נוכל לומר רק בעירה דהיינו בהמה וחי' אבל לא שאר דברים א"כ הא נתמעטו עופות. לכן צ"ל דכוונת הגמ' קמ"ל דחי' בכלל בהמה אינו מדרשא דבהמה המקשה אלא דילפינן משבת, וזהו שיטת התוס', והשתא דילפינן משבת כבר אין לפרש בעירה דזה בא בתור מיעוט דוקא בעירה דהא גם עופות נתרבו, לכן ס"ל לרב דאפשר ללמוד גם אבנו.
אבל רש"י יפרש דגם מה דדרשינן חי' בכלל בהמה אין הפירוש דחי' היא ממש במשמעות בהמה אלא דיש גילוי דהתורה כשכתבה בהמה הכונה לרבות גם חי', וכיון שכן ע"כ אין מתפרש כבר בעירה למעט, דהא ע"כ חייב גם על נזקיו של מה שאינו ממש בהמה, ונמצא דעופות כבר אפשר ללמוד דאין שום פירכא דהא גם הם בעלי חיים והיזיקן מצוי וכן יש הנאה להזיקן, לכן עי"ז דחי' נתרבה כמו בהמה נמצא דאין מתפרש בהמה מיעוט דוקא בהמה, דהא נתרבה גם מה שאינו ממש בהמה ממילא גם עופות אפשר ללמוד דחייב.
וכן יש לפרש דמה דצריך לריבוי שור שור משבת בנזיקין הוא ג"כ דלולא זאת הי' משמע למעט משור שאר בעלי חיים, ואחרי דילפינן שור שור משבת הרי דשור לא אתי למעט, לכן ס"ל לרב דגם אבנו אפשר למילף, ושמואל דפליג היינו משום דס"ל דיותר יש ללמוד דהוא בור, דמשור הא יש פירכא דהוא בע"ח וכוונתו להזיק משא"כ מבור דהוא ממש כבור.
ובזה א"ש נמי מה דלעיל דף ד' מבואר דהי' סברא לחייב האדון על נזקין שעשה עבדו, ותמה בחזו"א ריש סי' ג' דאיך נדע לחייבו הא משור דשבת לא ילפינן עבדו. ולהאמור שפיר הוי ילפינן לולא דילך וידליק גדישו ויחייבו מאה מנה, וזה יהי' כמו פירכא דא"א ללמוד עבד.
ובפרומביא שבפיה ובזוג שבצוארה. לכאורה צ"ב למה מונה כל הני דברים הא העיקר מה שמחובר לגופה, ויש לעיין אם הניח על הבהמה דבר שאין דרך להניח עליה כזה דבר אם כה"ג אינו כגופה, ואם נאמר שאז באמת אינו כגופה אתי שפיר דהתנא בא לומר דרק הני דכן הדרך להיות על הבהמה.
אמר רבא בשלמא סומכוס קסבר כחו כגופו דמי אלא רבנן אי כגופו דמי כוליה נזק בעי לשלם ואי לאו כגופו דמי ח"נ נמי לא לשלם. לכאורה למה הסתפק כאן, ובאדם ודאי דכחו כגופו דמי בכל דיניו, ואפשר דהא תמיד דיני התורה מתפרשין כרגיל, והנה בן אדם שהמית או אפילו רק הזיק, יותר מצוי שיזיק וכ"ש שימית ע"י דבר אחר וכגון ע"י חץ או אבן, דבגוף האדם ממש אינו יכול כ"כ להזיק או להמית, לכן פשוט דהתורה מיירי גם בכחו דהא זה הרגילות, אבל בהמה עיקר הזיקה הוא בגופה לא ע"י דבר שלא קשורה בגופה, לכן יש מקום להסתפק אם לגבי חיובי הבהמה כחה כגופה או לא, אך יש לדון אם מצד לימודי תורה יש ללמוד כחו מגופו וכמשנ"ת בהמשך ד"ה וח"נ צרורות.
וח"נ צרורות הלכתא גמירי לה. בשטמ"ק הביא להק' למה לא אמר להיפוך דכחו לאו כגופו דמי רק באה הלכה לחייבו ח"נ, ותירץ דא"כ הו"ל קנסא, וברא"ש סי' ב' הוכיח מדלא אמרי הכי הרי דהלכה לגרועי אתא. וצ"ב דאיזה ראי' יש הא נוכל לדחות דא"כ הו"ל קנסא וכדברי השטמ"ק.
ונראה דס"ל להרא"ש דקנס מקרי מה דמסברא מסתבר לפטור, כגון אם בחזקת שימור קיימי הוי אנוס, אבל מה דכחו לאו כגופו היינו דבזה לא מצינו דחייבה תורה דהוי כגרמא, אבל אם באה הלכה וחייבתו אין זה נגד הסברא רק נגד מה שהייתי חושב דלא ידעתי שהתורה תחייב מה דאינו מעשה גמור כ"כ אבל אין זה קנסא, דגם בור בלא חידוש התורה הי' כמו גרמא וכן שבת וריפוי, ומ"מ אחרי שחייבתם תורה אינו קנסא. ועיין מש"כ לעיל דף ה' בשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל.
ובעצם צ"ע מאי הוה ס"ד דכחו לאו כגופו דמי, דהא לגבי כל דיני התורה כחו כגופו דמי, וכן מה שרצה הרא"ש והשטמ"ק לומר שיהי' לאו כגופו דמי בלי ההלכה, דמהיכי תיתי נימא כן הא אם אדם יזרוק חץ ויזיק או יהרוג ודאי חייב, וע"כ משום דכגופו דמי.
אלא דכבר ביארנו לעיל [ד"ה אמר רבא] דהתורה מיירי באופן הרגיל, ובאופן הרגיל אדם מזיק לא ע"י גופו אלא ע"י כלי אחר, ולכן גבי אדם ודאי חייב על כחו, משא"כ בהמה שהרגילות שמזיקה בגופה ממש, וא"כ התורה לא מיירי שהזיקה הבהמה ע"י כחה אלא ע"י גופה, אלא שאנו דנים אם מצד דרכי הלימוד יש ללמוד כחה מגופה.
דאפשר דהנה כמו דחזינן דאם באנו ללמוד שן מרגל פרכינן שכן הזיקן מצוי או כוונתן להזיק או שכן בע"ח, ויש לפרש זה בתרי אנפי, או דלכן יותר צריך לשמור, או דיותר אפשר לשמור, וזה תלוי בסברת המקשן והתרצן לעיל דף ג' ע"ב ודף ד' ע"א, או דעל דבר חמור רצתה התורה לחייבו ולא על דבר שאין בו חומרא, ועמש"כ לעיל דף ג' ע"ב, ולפי"ז מה דדנין הוא, אם שייך לחלק ולא ללמוד מדחייבה התורה חיוב על שלא שמר מהיזק דגוף השור, דלכן יהי' חייב על שלא שמר מהיזק הבא ע"י כח של שורו, וע"ז מסיק דאין סברא לחלק שהתורה לא תחייב מעשה כח של ממונו, ולפי"ז צע"ק להני דסברי דחייב גם על גרמי דבהמתו, דלכאורה ודאי שייך לעשות פירכא ולא נלמוד מדחייבתו תורה על מעשה היזק ממש דבהמתו דאין מזה ללמוד דיהי' חייב על גרמי דבהמתו, דהא הסתפק רבא דאולי אפי' על כחו לא נדע, ונהי דבזה פשט דאין חילוק מ"מ גרמי דבהמתו מנלן דחייב.
ויש לעיין מה היתה ההלכה דצרורות, אם ההלכה באה עם טעם מחמת דבשור כחו לא כגופו ולכן נתחדש דחייב רק ח"נ, ולפי"ז יקשה לאלו הפוסקים דס"ל דגם גרמי דבהמתו חייב מה"ת, א"כ אפילו דנתחדש דבשור כחו לאו כגופו דמי מ"מ מידי גרמי לא נפקא ויתחייב נ"ש, ונצטרך לומר דהיתה הלכה דכחו אינו משלם אלא ח"נ ואינו מחמת דלא הוי כגופו, דבזה לא סגי כיון דמ"מ הוי גרמי, אלא דצ"ע מאי דקאמר אי לאו כגופו דמי ח"נ נמי לא לשלם, דאדרבה אפילו אם לאו כגופו מתחייב מדין גרמי דבהמתו להסוברים דחייב מחמת גרמי דבהמתו, ולפי מש"כ לעיל ניחא קצת, ומהתוס' לקמן דף כ"ב ע"א ד"ה ור' יוחנן משמע דההלכה היתה דלאו ככחו דמי, ואולי דג"ז נכללה בהלכה אבל לא רק זה, וצ"ל דאין ללמוד מזה דגרמי דבהמתו פטור, או שלא יהי' חייב רק ח"נ, מק"ו דמה כחו אינו חייב אלא ח"נ כ"ש גרמי דלא יהי' חייב רק ח"נ, דמהלכה לא ילפינן.
עוד יש לפרש בדרך אחרת דהספק אם כגופו היינו דלא היתה שום הלכה וממילא הוי כגופו, או דהיתה הלכה דלאו כגופו, וע"ז מקשה דאם היתה הלכה דלאו כגופו דמי א"כ יפטר.
ובזה יתבארו דברי רש"י ד"ה ח"נ נמי לא דביאר משום דלא אשכחן ח"נ אלא במשונה ולא באורחי', דמה הוצרך להוסיף זה, הא כיון דאיירינן להצד דלאו כגופו דמי צריך להפטר בין אורחי' בין משונה, ודברים אלו הי' צריך להסביר על מה דאמרינן כגופו דמי כולי' נזק בעי לשלומי, וע"ז שייך להוסיף משום דרק במשונה שייך להוריד חיובו מנ"ש לח"נ, אבל כאן דאיירינן על הצד דלאו כגופו דמי למה צריך להוסיף זה, אמנם להנ"ל דרבא מסופק דצורת ההלכה אולי היתה דלא יהי' כגופו, דאפשר לפרש או דהכונה דלא יהי' חייב כגופו והיינו דישלם ח"נ או דלאו כגופו וייפטר, ע"ז כתב רש"י דלא מצינו אורחי' דמשלם ח"נ, ואין לפרש ההלכה דלאו כגופו דישלם חצי, אלא שצריך לפרש כוונת ההלכה דיפטר לגמרי, ובמסקנא מסיק רבא דצורת ההלכה היתה בפירוש דישלם ח"נ, ולא דהיתה הלכה דלאו כגופו דמי, וממילא נשאר כפשוטו דכחו כגופו דמי אלא דבאה הלכה דמשלם ח"נ. [וע"ע במה שיתבאר לקמן בדברי רש"י]. (מהדו"ק)
שם. בכל הסוגיא דמיבעיא לן אי כחו כגופו דמי או לא. צ"ב דהא כל פעם כשבהמה מזיקה ברגל זה רק ע"י סיוע של כוחה, דהא אם תלך בנחת אצל הכלי לא יקרה כלום, רק ע"י שמהלכת בכח נשבר הכלי, וא"כ מאי נפק"מ בניתז ממנה דמיבעיא לן אי כחה כגופה דמי, כיון דלעולם המזיק הוא רק כוחה.
וזה צ"ע גם למסקנא דכחו כגופו אלא דצרורות הלכתא גמירי לה, דהא עפ"י רוב היזק דרגל אינו מחמת כובד הבהמה שובר את הכלי אלא מחמת כחה, דמה שעצם הבהמה נוגע בהדבר זה לא שובר, ולמה אין לרוב פעולות שברגל דין כצרורות, וע"כ צ"ל דכחו העוזר לגופו פשיטא דהוי כגופו ממש, וצ"ע לעיל דף י' ע"ב בסמך ועי"ז נשבר הספסל דמקרי כחו, וקמ"ל דכחו כגופו, ולכאורה זה כחו העוזר לגופו וזה כדין גופו ממש ולמה צריך להשמיענו.
וצריך לומר דכחו שכרגיל מתלוה אל גופו הו"ל גופו ממש, ובספסל דנשען וסמך היינו כחו שלא כרגיל ובהא הוי רק כחו וצריך להשמיענו דכגופו דמי.
ולעיל דף י' ע"ב ציינו לחזו"א סי' ג' ס"ק י"א ד"ה והאי כחו דעמד בזה, אלא דצ"ע אם קושיתו מצד דבכל התורה כחו כגופו או מחמת דכחו המועיל לגופו הוי ודאי גופו ממש עי"ש.
ברא"ש הוכיח מהא דפשט רבא לעולם כגופו דמי וח"נ צרורות הלכתא גמירי לה, הרי דהלכה באה לגרוע ולא להוסיף, וכתב דבתוס' דף כ"ב א' לא משמע כן.
ואפשר לומר דאין ראי' מדלא קאמר דכחו לאו כגופו וגזה"כ בצרורות לשלם ח"נ, דא"כ סומכוס מנ"ל לחדש נ"ש, דממ"נ אי ס"ל הלכה אז חייב רק ח"נ, ואם לא קיבל הלכה א"כ פטור לגמרי, ולומר דפליג וס"ל דכחו כגופו דמי, נמצא דחלוק בתרתי א' דלרבנן לאו כגופו, והוא ס"ל כגופו וב' דרבנן ס"ל הלכה והוא לא ס"ל הלכה.
רש"י ד"ה צרורות כי אורחייהו. וכן חזיר הנובר ומתיז צרורות בחוטמו הוי נמי כצרורות דרגל. יש לעיין דמרש"י משמע דהוי באמת צרורות דרגל, והיינו דבעצם אין לו הנאה ממה שנובר, ולא דמי לנתחככה בכותל דפעולת החיכוך עושה לה הנאה, וכאן הא היא עושה כדי למצוא אוכל, וכמו שהולכת כדי לאכול ובאמצע הילוכה הזיקה דודאי הוי רק תולדה דרגל, וה"נ כאן אין לה שום הנאה ממה שנובר, ולהתוס' צ"ל כיון דזה עושה קרוב לאכילתו הוי כנהנה כבר [ועי' תוד"ה נובר, ומה שיתבאר בזה לקמן י"ח ע"ב רש"י ד"ה דדחיק].
רש"י ד"ה חצי נזק. דלא אשכחן חצי נזק אלא במשונה אבל במידי דאורחי' לא. לכאורה הא אורחי' יש יותר לחייב, וא"כ איך נאמר דזה יהי' סיבה לפטור מחמת דהוי אורחי'. ולולא רש"י י"ל שהקושיא כיון דאי כחו לאו כגופו אין כלל על מה לחייבו כיון דלא מתייחסת הפעולה אל הבהמה כלל.
תוד"ה קמ"ל דחי' בכלל בהמה. לא מההיא דרשה דבהמה המקשה וכו' דהא הכא אפי' עוף נמי בכלל בהמה וכו'. וצ"ע דהא ודאי מהא דזאת הבהמה אפשר ממילא ללמוד דגם חי' הוי בכלל בהמה, דצריך ללמוד משבת רק לגבי עוף.
והנה אמרינן כאן דחי' גם הוא אב, ולרש"י אתי שפיר כיון דחי' מקרי בהמה א"כ במה דכתיב בעירה הכונה גם חי', אבל לתוס' הא ילפינן משבת ולמה זה נקרא אב, דהא בתוס' לעיל דף ג' ד"ה הא דלא מכליא, כתבו דאם לא פשטות הפסוק מיירי בזה לא מיקרי אב, א"כ אולי גם כאן לא מיקרי אב אבל חי' בכלל בהמה הא זה נכלל בפשטות הפסוק.
תוד"ה וחמור. אע"ג דכבר וכו'. מבואר דאפי' אינו כל כך מהודק מ"מ צריך שנוכל לומר דהוא כחלק מהבהמה, ועי' בר"י מיגש בשטמ"ק לקמן דף י"ח ב' דבהטילה גללים לחים דהוי ניצוק חיבור מקרי גופה ומשלם נ"ש, הרי דאם בדיני חיבור מקרי חיבור הוי היזיקה דגופה אע"ג דודאי אינה מזיקה אז בגופה, וגם מש"כ דקי"ל ניצוק חיבור צ"ע בגמ' בע"ז דף ע"ב.
רש"י ד"ה עגלה מושכת בקרון. אם הלכה קרון שהזב עליה. נקט כן דאילו אין הזב יושב עליה ברוב גופו אין טומאת מדרס, אבל לענין נזקין כיון שהולכת ומזיקה במה שקשור אליה הו"ל דגוף הבהמה הזיק, ואע"פ דגם חמור שהזיק במשאוי כתבו תוס' דכיון דלא מהודק כ"כ חזק צריך להשמיענו דהוי כגופה, א"כ ג"ז צריך להשמיענו דמה שהקרון קשור להעגלה הוי כגופה, וחלוק טומאת מדרס דבמדרס לא מטמא מה שקשור ומהודק דצריך שרוב גוף הזב יהא נשען על הדבר דרק אז נטמא החפץ מדין מדרס, וצע"ק למה צריך לפרש מענין מדרס, ואז נמצא שלענין זב ע"כ שהזב נמצא על הקרון ולענין נזקין העגלה אינה אלא מושכת, ולמה לא נפרש לדין היסט ואז מיירי גם בזב שאינו על הקרון, ועי' בשטמ"ק.
תוד"ה כל שבזב טהור. דהא קנה בקומטו של זב והסיט בו הטהור טהור ולענין נזקין אין חילוק וכו'. ויתחייב נ"ש, וברשב"א כתב דאולי זה יהי' שינוי ואינו משלם אלא ח"נ. ויש לעיין בכוונתו דמשמע קצת מדבריו דאם הבהמה תחזיק קנה במקום קמט ותזיק דרך הילוכה שלא בכונה להזיק יהי' לו דין כמזיק בשינוי, וזה חידוש דאע"פ דהשינוי אינו עושה כדי להזיק, אלא דהבהמה עשתה מעשה משונה ועם זה נעשה מעשה היזק יש לו דין כשינוי דמשלם ח"נ, ולפימש"כ לעיל דף ט"ו ע"ב דלמ"ד פ"נ ממונא כלבא דאכל אימרא פטור לגמרי וכשיטת התוס' שם, ה"נ יוצא דלמ"ד פ"נ ממונא יפטר לגמרי בכה"ג.
והנה בדברינו לעיל ט"ו ע"ב נתבאר דאפי' לרש"י לקמן דף כ"ג בסוגיא דסתם דלתות חתורות אצל כלב, דס"ל דבכלבא דאכל אימרא חייב גם על האכילה רק ח"נ כמו קרן אע"ג דהאכילה עצמה יש הנאה להיזיקה, וכן משמע גם ברשב"א לעיל ט"ו ע"ב דפליג על הרא"ש בסי' ג' דכתב דבכלבא דאכל אימרא חייב על האכילה נ"ש בחצר הניזק, מ"מ זה כמש"כ ביש"ש משום דכיון דההריגה היתה לאכול הוי האכילה המשך של המעשה משונה, אבל כאן דהשינוי אינו כדי להזיק אז לכו"ע ההיזק שאח"כ אין לו שייכות אל השינוי, וא"כ למה יהי' לזה דין כהיזק ע"י שינוי. וצ"ל דכאן דבאותו שינוי עשה ההיזק שאני, ויתכן דגם להרא"ש שייך להיות לו דין כהיזק של שינוי. וע"ע במשנ"ת לקמן דף י"ח ע"א ברש"י ד"ה אלא כגון דשני בגחלת.
בא"ד. דהא קנה בקומטו של זב והסיט בו הטהור טהור. זב שזרק על כלי והסיטו אינו מטמא דבעינן גופו של זב ולא סגי בכחו בלי שנוגע אז, וראי' מקנה בקומטו של זב והסיט בו דאינו מטמא, ואם כחו לבד סגי מה נפק"מ מאיזה מקום יצא כחו וניסט וגם כשניסט מבית הסתרים הא מ"מ כחו הסיט.
דרסה על כלי ולא שברתו וכו' בתר מעיקרא אזלינא. הנה כשהכלי נזרק ונשבר במקום אחר הא בעצם השבירה משתתף כח האדם שזורק הכלי, והקרקע שעליה נופל, ובכה"ג אי אמרינן בתר מעיקרא אזלינן אמרינן דהחלק שגרם השבירה מחמת הכלי הוא כבר עשה אע"פ שהקרקע משתתף בהשבירה אח"כ, אבל אם יזרוק לאש דאז עצם הכלי לא עוזר כלל בהמעשה המזיק ולא מחמת הכלי נעשה הנזק אלא הכלי רק ניזוק אבל לא מסייע כלום, יש לומר דודאי לא שייך בזה לומר בתר מעיקרא כיון דהא צריך שיתחדש ענין שריפה שבא רק מכח האש ולגבי זה הא לא עשה עדיין כלום בזה שזרק, וכמו בזורק חץ דכתבו התוס' דודאי אז לא אזלינן בתר מעיקרא, ה"נ זורק כלי והכלי אין בה גורם שתישבר מחמת הזריקה רק מכח האש הרי זה כזרק חץ דלא נעשה שום דבר בהדבר הניזק שתנזק.
ויש להסתפק בזרק כלי לתוך אש דלגבי זה אז מה דזה ישרף לא עשה כלום, אם זה שהמציא זה על האש הו"ל כמו בזורק על הארץ דכאן לא עשה כלום, וע"כ צ"ל דגם בזה שהמציא ג"כ שייך לומר דהוי כדמעיקרא.
ובזה יובן מה שהקשה בשטמ"ק בשם הריב"ם מהא דגיטין דף ע"ט בקדמה דליקה לגט אינה מגורשת הרי דבתר מעיקרא אזלינן, ולהנתבאר יקשה יותר דאפי' אם בתר מעיקרא אזלינן לא יועיל התם למחשבי' כשרוף מה"ט, ובסברא נראה דאם יפול כלי שסופה להשבר מ"מ לגבי הלכות טומאה לא נימא דהוי כבר שבור, ונפק"מ שאם תיגע בככר תרומה באויר שלא יטמא הככר, דיש לומר דרק לענין מזיק אמרינן דכבר עשה בה מעשה היזק שסגי בזה לחייבו וכבר א"א לחייב את השני, אבל לא יועיל כלל הסברא דבתר מעיקרא לומר שיהי' לו דין כשרוף, דכשאנו דנין על החפץ מצד עצמו אין דינו כשבור, ובפשוטו הא דהתם לא מתגרשת כשקדמה דליקה משום דאינו שמור וכה"ג לא מהני להיות מתגרשת ע"י חצר.
זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור. בשטמ"ק בשם הר' ישעי' כתב אלמא בתר מעיקרא אזלינן דאי בתר תבר מנא אזלינן נהי דמקרי צרורות דראשון לחייב לי' ח"נ [מסתמא כוונתו דבבהמה כה"ג חייב ח"נ, דבאדם הא חייב כחו נ"ש] הכא הו"ל לפטור לראשון לגמרי הואיל ושברו זה בידים דאף גבי צרורות אם התיזה בהמה צרורות ובא אחר ושבר הכלי במקל קודם שיגיעו הצרורות אל הכלי פטור בעל הבהמה. והנה מה שהוצרך להוכיח מצרורות דבהמה, צע"ק דהא אדרבה באדם הי' יותר סברא דחייב אפי' נ"ש אם לא מחמת דהשני שמשבר מסלק חיוב הראשון, אבל בעיקר צ"ע מאי דקאמר הואיל ושברו זה בידים דלכאורה אינו תלוי במה ששיברו השני בידים, אלא משום דכשהשני שיבר הא הראשון לא שיבר, ואפילו אם השני הי' משבר בכחו לפני שכח של הראשון הספיק לשבר כגון אם זרק עליו חץ ושיברו בהיותו באויר ג"כ הי' הראשון פטור.
והנה יש לעיין בכל שבירת כלי שע"י הבהמה, הא בלי שיצורף כחו החזק לא הי' נפסד הדבר, א"כ הו"ל כחו, אלא דגם הבהמה נוגעת בהכלי אבל הנגיעה לא מזיק רק כחו וא"כ תמיד הוי כצרורות.
ובהזיקה ברגל ממש יש לומר דהבהמה מזיק גם בלי כח הבהמה ואם היתה מתה גם היה נשבר הכלי והוי מזיק בלי כח, אבל הזיקה בגופה דרך הילוכה אם לא מצורף כחה לא הי' נהי' רק נעשה כמי שנוגעת בגופה אבל הגוף לא מזיק רק הכח ולמה ישלם נזק שלם.
ובשלמא אם שוכבת על דבר ומחמת כבידותה נשבר הכלי אינו צריך כחה לזה, אבל כשהולכת ומזיקה ע"כ רק כחה מזיק דנגיעתה בזה לא עושה היזק, א"כ למה לא הוי כחה.
שם. זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מנא תבירא תבר. בחידושי מרן רי"ז הל' גזילה ואבידה הביא קושית אביו הגר"ח ז"ל דתיפוק לי' דהא הוי אבודה ממנו ומכל אדם ואיך שייך לחייב את השני, ובכתבים המיוחסים להגר"ח תירץ דמיירי באמת דיכול להציל מ"מ אי בתר מעיקרא אזלינן דאז הא נעשה מעשה שבירה בה הוי כבר מנא תבירא, ובזה מבאר מש"כ הרמב"ם שלא שבר השני אלא כלי שסופה להשבר ואין זה כגורם. אשר כוונתו צ"ע מש"כ דאין זה כגורם, דהא הטעם דהוי שבור, אבל לדבריו דמיירי דיכול להציל א"כ נחייב להשני עבור שבשבירתו גרם שלא יוכלו להציל את הכלי, ע"ז כתב דאין זה כגורם, וכ"כ בחזו"א סי' י"א אות ה' דמיירי ביכול להציל ע"י הדחק [ועמשנ"ת עוד שם. זרק כלי וד"ה תוד"ה זרק כלי].
ויש לעיין אם גם כשהניזק יכול להציל חייב הזורק, דהנה הא ודאי דבהא דבפחת נבילה דניזק הוי, הרי ע"כ דבמעשה היזק שעשה כלול גם ההיזק שתופחת הנבילה, דהא לא מתחדש אח"כ מעשה היזק חדש מהמזיק, וכמו שכבר כתבנו מזה לעיל דף ט"ז ע"ב, וא"כ הא בזה הוי כבר כמנא תבירא לגבי ההפסד של הפחת, והתוס' לעיל דף י' ע"ב ביארו דלמה לא נימא קרנא דתורך קבירא בי' ויתחייב גם על שתופחת הנבילה משום דהי' לו למוכרה, והא חזינן כאן דאפי' באפשר להציל מ"מ הראשון הזורק חייב, וא"כ אפי' אם הניזק הי' יכול להציל הי' שייך לחייבו עבור הנזק שיהי' בהדבר כיון דעשה כבר בהדבר מעשה היזק אם לא יצילו, וכ"ש היכא דלא הי' אפשר להציל ממש אלא להשתמש לפני שתופחת ע"י שימכרנה וא"כ למה יפטר מזה המזיק, משמע קצת דביכול להציל לא אמרינן דהוי כמנא תבירא ויתחייב רק ע"י שישבר וכיון שהי' ביד הניזק למנוע פטור המזיק וצע"ק.
שם. זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור. ופרש"י דפטור המשבר וחייב הזורק הרי דבתר מעיקרא אזלינן דאי בתר תבר מנא הי' צריך להיות האחרון חייב, והקשו דאפי' אי בתר תבר מנא אזלינן איך יתחייב השני הא בשעה שמשבר את הכלי היא אבודה ממנו ומכל אדם ואין שייך להתחייב עליה.
ובחזו"א (סי' י"א סק"ט) כתב לתרץ דכיון דיש עדיין לבעלים לתבוע עבור הפסד הכלי דאם השני לא ישבור אז יתבע מהראשון הרי עדיין יש לו בה ממונות וזה עושה שאינה אבודה ממנו, וכן תירץ באמרי משה (סי' ל"א סק"ז).
ועדיין צ"ע בהא דפירש רש"י לקמן (דף כ"ו ע"ב) דמיירי דבעל הכלי זרק הכלי, ובכ"ז השני פטור מחמת דמנא תבירא תבר, דהיינו דאזלינן בתר מעיקרא, ולמ"ל להאי טעמא תיפו"ל דזה כבר אבודה מכל אדם דהא הבעלים עצמו זרקו ולא שייך שיש להם תביעה.
עוד יש לעיין על הראשון גופי' למה הוא חייב אם זרק בלי שיבוא אחר וישבור את זה לפני שנפל, הא לפני שזה נשבר הוי כבר אבוד ממנו ומכל אדם, וע"ז שעשהו אבוד הא אינו חייב דהא לכן אם בתר תבר מנא אזלינן הראשון פטור כשהשני שיבר במקל, ואם נימא דע"ז גופא חייב, למה יפטר אפי' אם בתר תבר מנא אזלינן, הא נחייבו מחמת עצם הדבר דעשהו שיהא אבוד ממנו ומכל אדם, ולקמן יתבאר למה לא נחייבו עבור זה, אך עכ"פ הא מבואר בגמ' דאינו חייב עבור זה, א"כ כשזה נשבר בלי שקדם אחר ושבר, איך נחייבו, הא אז הוי כבר אבוד ממנו ומכל אדם נמצא דשבר דבר הפקר.
ובשם הגר"ח מבריסק זצ"ל כתוב דתירץ דמיירי דיכול להציל, וכן בחזו"א מסיק לבסוף דמיירי דיכול להציל ע"י הדחק. וצ"ע דהנה במלחמות הקשה על רש"י למה צריך לתלות פטור המשבר מחמת דבתר מעיקרא אזלינן, הא גם אם בתר תבר מנא אזלינן השני פטור דהא אין הכלי שוה אז כלום, ואם הבין דמיירי דיכול להציל הא זה שוה, וע"כ דהבין דמיירי דאינו יכול להציל, וא"כ אדמקשה מכח דאינו שוה כלום הו"ל להקשות דעדיפא מיני' דהוי אז אבודה ממנו ומכל אדם.
גם לדברי הגר"ח זצ"ל דמשמע דלא ס"ל הסברא דמה שיש לו בו עדיין לתבוע עבור היזק החפץ משוי לי' כאינה אבודה, וקשה בזורק ולא בא אחר ושיבר דחייב הראשון אפי' באופן דלא הי' יכול להציל קודם שהגיע להקרקע, אע"ג דלפני שנשבר זה הי' כבר אבודה, וע"ז הא משמע דלא חייב, דאל"כ אף אם בתר תבר מנא אזלינן יהא חייב הראשון ע"ז שעשה שיהי' אבוד מכל אדם, וכיון דע"ז אינו חייב למה חייב כשנשבר אח"כ, וכן בבור יקשה דהא לפני שנחבט בהקרקע של הבור הי' אבוד ולמה חייב על מה שנחבט אח"כ.
והנה בחידושי מרן רי"ז הלוי זצ"ל תירץ דכיון דגם אחרי שתישבר ישארו החרסין שיש להם שיווי משהוא לא הוי אבודה מכל אדם, דמפקיע כח הבעלים אם הדבר אינו שוה כלום, אבל אם ישאר אפי' שיווי קצת לא הופקע כח הבעלים. ולדבריו לא קשיא מכל הני דוכתי, דכיון דישאר משהוא שיווי כבר אינו אבוד מכל אדם.
וצ"ל דגם בשורף את הגדיש דלפני שנשרף באופן שאינו יכול כבר להציל הא הוי אבוד מכל אדם, והתם הוי רק חציו דבזה הא כתבו התוס' דודאי לא אמרינן בתר מעיקרא ואיך חייב דהא לא ישאר כלום, ובודאי דאם אחד ילך ויזיק את הגדיש שהי' עומד לישרף יהא חייב השני, והא הוי אבוד, וצריך לומר משום דהאפר שוה משהו.
ועדיין יש לעיין בכל שן דחייב, הא כשזה בפי הפרה הרי זה כבר אבוד מכל אדם, ואיך חייב, וכי חייב דווקא אם אדם עומד קרוב שיכול להציל הפירות להוציא מפיה, ואיך חייב כשבולע הא הוי אבודה ממנו ומכל אדם, וכן איך יכולים לחייב בור הא לפני שמתה הבהמה היא כבר אבודה [וזה לא קשה לסברת מרן רי"ז זצ"ל].
ובכלל אף אם נימא דזה עושה כאינו אבוד מחמת שיתבע מהאוכל, קשה דהא כתבו התוס' (לקמן דף כ"ג בד"ה תפשוט) לפרש בעית הגמ' אי פי פרה כחצר הניזק דמי דמיירי שנתן חש"ו לתוך פי פרה, דאי כחצר הניזק דמי, חייב בעל הפרה, ולמה הא זה אבוד מכל אדם, ואולי יש לומר דכיון דזה אבוד מחמת שהפרה של מישהו תאכל דאז הא להבעלים יש מזה ריוח והנאה ואז לא הוי אבוד, ואע"ג דבתוס' בכתובות (דף ל' ע"ב) משמע דבדבר האבוד מן העולם אע"פ שיש הנאה אין לחייבו, דמה שיכול אחד ליהנות לא עושה זה לאינו אבוד, אפשר לחלק דהתם כשזה בבית הבליעה במקום דלא מצי לאהדורי הוי כאינו בעולם לגמרי לא מהני מה שיש לאחד עדיין הנאה משא"כ כאן, וצ"ע.
ויש לומר דהנה בחזו"א (סי' י"א ס"ק י"ג) הקשה להרמב"ן דס"ל דהשני המשבר במקל את הכלי שזרקו מהגג יש לפטרו אפי' אם בתר תבר מנא אזלינן דהא אינו שוה אז כבר כלום, דא"כ גם כשנשבר מכח הראשון לבד איך נוכל לחייב הראשון על שעת השבירה דהא אז זה כבר אינו שוה כלום, ועל מה שעושה שלא יהי' שוה כלום הא אינו חייב, ותירץ דכיון דהוי מנא תבירא רק משום דעתידה להשבר ובשבירה זו הוא חייב לשלם, לא עדיפא קודם תבירא מלאחר תבירא, ומקרי בר דמים כיון דאפשר לתבוע דמים מן הזורק, וצריך לומר דכיון דאם לא ישבר הרי הוא שוה, נמצא דשעת שבירתו הוא הגורם דלא ישווה כלום, דדל מהא שבירתו היא שוה כמקודם, והוסיף דבזה יש לבאר שיטת רש"י וסייעתו דיש מקום לחייב השני אי בתר בסוף אזלינן כיון דהראשון חייב, והיינו לשיטתו דמה דאם לא יזיק השני חייב הראשון לכן לא הוי אבוד והוי בר דמים.
וזה יתרץ רק דנוכל משום זה לחייב השני דאינו אבוד עדיין מחמת דנפק"מ לו דבלי שהשני ישבר יהי' הראשון חייב, אבל למה הראשון גופא נוכל לחייב ולא נימא דהוי אבודה, וצ"ל סברא הנ"ל דלגבי השובר כיון דאם לא ישבור הרי אינה אבודה נמצא דבשעת שבירה עושה אותה אבודה.
וזה יש לומר בבור וכל המזיקין דאע"ג דלפני שניזק הדבר הוא כבר אבוד אין לפטור המזיק כגון בעל הבור, כיון דזה דהוא אבוד הוא מחמת היזק אשר עבור זה חייבתו תורה, אז אין לפוטרו משום דזה אבוד לפני שמזיקו, ולפי"ז גם להחזו"א והאמרי משה לא יקשה דהא זה אבוד לפני שהכל נשבר ואיך הראשון חייב בלי שהשני יזיק, דזה שזה כבר אבוד מכח היזיקו העתידה אין לפוטרו, וכן צ"ל בהא דדף כ"ג בנתן חרש לפני פרת חבירו דאין לפטור בעל הפרה מטעם אבוד כיון דלבעל הפרה יש חיוב מזיק דשן, וכן בהא דבור כיון דבלי שיזיק הרי היא אינה אבודה, אז לגבי מי שהתורה נתנה לו חיוב מזיק כגון בעל הבור או הבהמה שאכלה בשן אין לפוטרו גם אם לפני שיוזק הדבר הוא כבר כמו אבוד, כיון דמה שהוא אבוד הוא מחמת המזיק, דהיינו הבור או השן, וכן בנתן חרש לתוך פי פרה כיון דעל בעל הפרה דין מזיק דצריך לשמור פרתו מאכילתה אז הוא חייב כמו שנתבאר, וכל מה דשייך הי' לדון לפוטרו מטעם שהוא אבוד הוא רק על השני מחמת דלגביו הוא אבוד ע"י הראשון.
ועדיין צ"ע מהא דכתב רש"י בדף כ"ו ע"ב בזרק כלי הבעלים עצמן, והתם הא אין למי לתבוע, וא"כ איך מחייב השני אף אי בתר בסוף אזלינן, דהא כבר הוי אבוד לפני זה ע"י מה שהבעלים זרקוהו.
[ונראה לומר דכל מה שהאדם עושה לתשמישו או לרצונו לא שייך לדון בזה משום אבודה מכל אדם, דהא אדרבה היא משמשת כרצונו של האדם, וכל ענין אבודה ממנו ומכל אדם הוא מה שאין כבר שליטת אדם דבזה שאינו בשליטת אדם פקע בעלות, אבל היכא דזה משמש רצונו זה לא אבוד, ולכן הי' שייך לחייב את השני כיון דעדיין הדבר נמצא בשליטתו ושמושו של הראשון שמאבדה ע"י שזורקה. ולפי"ז בנפל ממנו בלי כונה כלי מראש הגג איה"נ דיש לומר דהוי אבודה, ובאופן דהראשון חייב כגון שלא נפל באונס כעין גניבה יש לדון דאינה אבודה לסברת החזו"א והאמרי משה מחמת חיובו של הבעל הכלי, ואז אפשר לחייב השני אם בתר תבר מנא אזלינן. ובהא דכתובות דף ל' דנתן למקום שלא מצי לאהדורי דאינו כלל בעולם, הא כבר נגמרה רצונו כיון שאינו כבר בעולם].
ובהא קמפלגי וכו' לא וכו'. כאן לא פתחה הגמ' במאי לאו כמו בהרבה מקומות שמביאה הגמ' בתחילה פי' שנדחה אח"כ, כי מאי לאו הוא כשזה הפי' הנראה פשוט יותר, וכמו שרש"י מפרש הרבה פעמים במשנה כמו ההו"א בגמ' מפני שזה הפירוש היותר פשוט, משא"כ כאן שזה לא הי' הפי' הפשוט רק שהי' אפשר להסביר כך, לכן לא קאמר מאי לאו.
תוד"ה זרק כלי. בחי' מרן רי"ז הלוי הביא להקשות בשם אביו הגר"ח זצ"ל דאיך יתחייב המשבר דהא הוי אבודה ממנו ומכל אדם ואיך שייך לחייבו על ההיא שעתא. והוא תירץ כיון דעדיין השברים שלו, ואין בזה הדין דהפקעת כח בעלים שחידשה תורה באבודה ממנו ומכל אדם, דזה נאמר רק בנאבד כל הדבר לגמרי.
ובחזו"א סי' י"א סק"ט כתב לתרץ דהזורק בר חיובא ועדיין הכלי שלו לתבוע נזקין מן הזורק ואם נייחס השבירה לשני ביטל מעשה הראשון וכיון דעד השבירה של בעל הכלי הם ויש לו לכלי כל שוויו מה"ט [פי' דהא עי"ז מצפה בעל הכלי לגבות מהזורק אם ישבר מכחו לכן השובר במקל הוי כשובר כלי שלם, אבל בזרק חש"ו איה"נ דלא שייך לחייב להשני כיון דהוי אבודה ממנו ומכל אדם], וכעי"ז באמרי משה סי' ל"א סק"ז [ולדבריהם יקשה לרש"י לקמן דף כ"ו ע"ב דפי' דמיירי דבעל הכלי גופי' זרק].
והנה אפשר להקשות לא רק איך חייב השני, אלא דכיון דהראשון עשה שיהיה אבוד הרי עשה כבר מעשה היזק, דהא אם זורק לים למים עכורים מבואר לקמן דף צ"ח דחייב, וא"כ ה"נ מאי איכפת לן מי ישבור דהא זהו עצמו הוי מזיק, וא"כ איך אפשר לחייב השני דהא אין נוגע כבר לבעל הכלי מכח מי זה ישבר אח"כ, דודאי דשואל חפץ ושטפה נהר יהי' מותר לזכות בהחפץ ולא נימא דנוגע להבעלים להשתלם מהשואל, דכיון דשטפה נהר הא השואל כבר חייב ונגמר חיובו אע"ג דשואל חייב משעת אונסין, דהא הי' כבר השעת אונסין דהיינו בזה ששטפה נהר ונעשית אבודה וה"נ כאן, וכן מבואר להדיא בתוס' כתובות דף ל' ע"ב בד"ה ואי, דכשזה במקום דלא מצי לאהדורי, א"א לחייב השני דכבר אבודה, ולא נימא דכיון דהבעלים עדיין תובעים אינה אבודה כיון דבין כך יכולין כבר לתבוע, ויש לחלק, ומ"מ צע"ק.
ויש לעי' בהאי דינא דלקמן דף צ"ח בזורק מטבע לים במים עכורים דחייב מדין מזיק, אם הוא רק משום דנעשה אבודה ויש דין דפקע בעלות, ואפי' אם אח"כ ימצא אותה כבר יזכה מן ההפקר דנמצא דכבר הוציאה מבעליה לגמרי, או דאינו תלוי בזה, ואף אם לא הי' חידוש התורה דבזוטו של ים רחמנא שרי' לזכות לכל א', מ"מ כיון שכעת א"א לבעליו להגיע אליה, מקרי שהזיקו כבר, ויש להביא ראי' דהא שומר חנם חייב כשנגנבה או שנאבדה בפשיעה ושומר שכר אף שלא בפשיעה, ובשומרים הוי בזה שלא שמרו כאילו עשה הפעולה הזאת בידים היינו כאילו עשה שתהי' לגזלן, והנה הא מהחפץ לא נפקע דין בעליו, ואפילו אם יתייאש מ"מ למ"ד יאוש בגזלן לא קני צריך להחזיר החפץ לבעליו ומ"מ הוא חייב, הרי דהדין מזיק שלו בזורק לים במים עכורים אינו צריך להגזה"כ דאבודה ממנו ומכל אדם דהא כה"ג אם הי' זורק לגזלן, ואפילו אם לא הי' נעשה גזלן עי"ז כמו הכא בשומרים דאינו נעשה גזלן ע"ז ומ"מ שייך לחייבו כיון דבמציאות אין יכולים הבעלים להשיג החפץ שלהם, וא"כ לכל הפירושים יקשה מה שהקשינו כיון שזורק למקום אבוד יחייב הזורק בכל גווני אפי' אם בתר תבר מנא אזלינן, ואפילו לא נפקע עי"ז דין בעלים מהחפץ, דחידוש זה שייך רק בדין אבוד מכל אדם שיפקע כח הבעלים, דזה דוקא אם לא נשאר כח בעלים בהחפץ, אבל לגבי דין דאינו תלוי בהפקעת כח הבעלים הא לא צריך שלא ישאר כלום.
ואין לומר דרק בנותן לגזלן דכל החפץ אבוד מהבעלים חייב, אבל בזורק כלי כיון שהשברים לא יהי' אבודים לא מקרי מזיק עדיין כ"ז שלא נשבר, דהא אם יגזול ע"מ להחזיר שברים פשיטא דהוא גזלן וחייב כדין גזלן, וה"נ אם יפשע השומר ועי"ז יגזלו ממנו ע"מ להחזיר השברים יהיה חייב, הרי דע"ז שייך לחייבו מדין מזיק, דשומר הוא חיוב מדין מזיק מה שהוזק ע"י פשיעתו נמצא דעשה מעשה היזק שילך לאיבוד על שהביא את החפץ למצב של אבוד מהבעלים אע"פ שהשברים ישארו ולמה לא יתחייב הזורק. ואין לומר דאיה"נ אלא דאם בתר תבר מנא אזלינן אפשר לחייב גם את השובר במקל, דהא מכל הראשונים משמע דלמ"ד בתר תבר מנא אזלינן הראשון פטור, ובפרט לשיטת הרמב"ן דכל הנידון הוא רק אם הזורק חייב והשני ודאי פטור מחמת דעומד להשבר, ואינו שוה כבר כלום. וצ"ע. (מהדו"ק)
בא"ד. הנה הקצוה"ח סי' ש"צ רוצה לחדש דהרא"ש פליג על התוס' וס"ל דגם בזורק חץ אמרינן בתר מעיקרא, דהא לקמן דף י"ט בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י אמרינן דחייבת, והקשה שם הרא"ש דכיון דאמרינן דבתר מעיקרא אזלינן למה חייב, ותירץ דהכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא בתר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור הי' ברשות הניזק, ואי לימא לחלק בין זרק חץ לזרק כלי מאי קשיא לי' מדרבה דאזלינן בתר מעיקרא, דהא התם התיזה ברה"ר דאינו אלא צרורות והו"ל זורק חץ, והאחרונים דחו ראייתו, ובחזו"א סי' י"א ס"ק ט"ו הקשה על הרא"ש דמה זה תלוי בבתר מעיקרא הא מ"מ הנזק הי' ברשות הניזק.
ואפשר לבאר דהנה לקמן דף כ' ע"א בבעיא דמתגלגל מהו, מבואר שיטת הרבה ראשונים דאע"ג דבעינן אכילה ברשות הניזק מ"מ בזה לא סגי אלא דבעינן גם לקיחה מרשות הניזק, וכן משמע שם בתוס' דלכך הסתפקו במתגלגל אי הוי כלקיחה מרשות הניזק אע"ג דאכילה היתה ברשות הניזק, מ"מ אי כיון דסופו להתגלגל לצאת מרשות הניזק הוי כלקיחה מרה"ר אז יהי' פטור, ולפי"ז יש להבין למה אמרינן לקמן דף י"ט ע"א התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב, הא הלקיחה היתה מרה"ר, וע"כ צ"ל דשאני שן מרגל, דבשן הלקיחה לאכול הוי התחלת פעולת ההיזק, משא"כ בהתיז מרה"ר אין עדיין שם לקיחת היזק עלה.
והנה הקשו על הרי"ף דכתב בפ"ק דשן ורגל פטורים ברה"ר דאורחייהו בהכי, וביאר הרא"ש דבא ליתן טעם כדי שיהיה נפק"מ לדינא דבדרסה על קורה המונחת ברה"ר והזיק כלים ברשות הניזק פטור, והקשו מהא דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י דחייב, ויש שרצו לומר דלכן הרי"ף לא הביא האי דינא, אבל הקשו דמ"מ איך דוחה הרי"ף גמ' ערוכה משום סברא דנפשי', ובמיוחד צ"ב להרא"ש דמשמע דקיבל סברת הרי"ף, ובקורה המונחת ברה"ר והזיקה כלים ברה"נ ס"ל דנפטר, ומ"מ בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י פסק דחייב.
על כן נראה דסובר הרי"ף דאע"ג דשן ורגל פטורין ברה"ר מטעם דאורחייהו, מ"מ הגדר של הדין הוא משום דבעי לקיחה מרה"נ ובלקיחה מרה"ר, דאורחייהו הוי גזה"כ לפטור ובקורה שדרסה עליה ברה"ר מקרי אז לקיחה מרה"ר, ולכן הוקשה להרא"ש דכיון דבתר מעיקרא אזלינן למה התיזה מהרה"ר לרה"נ חייב, דנהי דהחץ עוד לא שבר ברה"ר מ"מ הוי כלקיחה מהרה"ר, דהא החץ כבר מתחיל לפעול ע"י דבתר מעיקרא אזלינן, ע"ז תירץ דכתיב ובער בשדה אחר, ואזלינן אחרי מקום הביעור, והיינו דהנה הא ודאי דאע"ג דבתר מעיקרא אזלינן היינו רק לענין שהוא עשה כבר פעולה להזיק, אבל כשאנו דנים על הכלי אין שום דין על הכלי להיות לו דין מנא תבירא, ולזה חידש דכיון דכתיב בשדה אחר היינו דהביעור הכלי צריך להתחיל מרשות הניזק, וכשזרק חץ בזמן דהביעור מתחיל אז זמן הלקיחה וזה הא הוי ברשות הניזק, משא"כ בדרסה על קורה, דהקורה תיכף משברת הכלים, ואז שעת הלקיחה מתחיל ברה"ר, דכשנוגעת בקורה אז הוא דהוי שעת הלקיחה ולכן פטורה.
ויש לעיין בדרסה על כלי ברה"ר ונתגלגל לחצר הניזק להצד דבתר מעיקרא אזלינן אם יתחייב, דאפשר דנקרא לקיחה ברשות הניזק כיון דלא חל על הכלי עדיין דין שבור, ורק לגבי זה הוא דהוי בתר מעיקרא דהבהמה עשתה כבר פעולת ההיזק, אבל הכלי הא לא נשבר, ולגבי כל דיני התורה כגון לגבי טומאה בודאי תקבל טומאה ככלי שלם ובהכלי אין עדיין ובער ואין כאן עדיין לקיחה, אלא דק"ק לומר דהוא כבר הזיק ע"י דבתר מעיקרא אזלינן ולקיחה אין עדיין.
ובחזו"א סי' י"א ס"ק ט"ז נסתפק בזה, אלא דהוא מסתפק בכה"ג רק לשיטת הרמ"ה דסגי באכילה בחצר הניזק, אם בזה דאזלינן בתר מעיקרא הו"ל כאכילה ברה"ר, משמע דאי בעינן גם לקיחה מרשות הניזק ודאי ייפטר דמקרי לקיחה מרשות הרבים, וצ"ע.
בא"ד. הקצוה"ח הוכיח בסי' ש"צ דהנימוק"י דכתב דלכן מותר להדליק נרות בע"ש אע"פ שזה דולק בשבת משום דכבר עשה זאת כעת, לא ס"ל כהתוס', אלא ס"ל דגם בזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא, והאחרונים דחו דודאי לכו"ע גם לענין נזיקין חיובו משעה שזרק אם אח"כ ישבר אלא דאינו שבור עדיין למ"ד בתר בסוף, וכן בזורק חץ כשהזיק חיובו על שזרק דאז הוא עושה דאח"כ אינו עושה כבר כלום, עי' אחיעזר ח"א סי' י"ט, ובזה ל"ק מה שהעירוני דלמה מקשה הרמב"ן על רש"י דפירש דהמשבר חייב משום דמנא תבירא תבר, תיפוק לי' דאינו שוה אז כבר כלום, דהא זה שוה שימכור מה שיש לו בהחפץ לענין שאם ישבר יצטרכו לשלם לו, ולהנ"ל ל"ק דכבר חייב על הזריקה בתנאי שישבר ונמצא דאין לו כבר בהחפץ לגבי שאם ישברו, דהא אם ישבר לא יתחייבו מחמת שישברו חפץ שלו אלא מחמת שעשה כבר מעשה להתחייב, ואם הי' שייך למכור היינו למכור חיוב שנתחייב הזורק עבור שזרק חפץ אבל לא שייך למכור הכלי, ובודאי אין להקשות שזה שוה מפני שאם המשבר השני ישבור יהי' חייב, דהא לא מתחיל שיווי לחפץ משום שאם ישברו אותו יתחייבו וכל השאלה מחמת שיתחייב עבור מה שזרק וזה הא כבר מתחייב בתנאי שישבר ואין מה למכור.
בא"ד. לא משכחת בצרורות ח"נ. בחזו"א סי' י"א ביאר דיש לחלק דבצרורות דלא נגע בכלי אף אי בתר מעיקרא אזלינן מ"מ הא אז לא נגע בכלי, אלא דכוונתם דכמו לענין צרורות מחלקינן דאינו חייב אלא ח"נ, ה"נ מסתבר להו דגם לענין שיתחייב השני נוכל לחייבו, אמנם דברי התוס' והרשב"א שהעתיק בשמם משמע דלא יצוייר צרורות, ומש"כ בתחילת דבריהם היינו דבעצם הא צרורות הללממ"ס דחייב ח"נ אף אם היינו סוברים דהו"ל גופו ולא כחו הי' אפשר דבא הללמ"ס דגופו באופן כזה חייב רק ח"נ, אלא בפשטות הי' משמע דכל הדין דח"נ הוא מחמת דהוי רק כחו, ולזה כל התדע הוא רק לפי ההנחה דהללמ"ס נאמרה רק בכחו, אבל אין זה הכרח גמור דאולי נאמרה בגופו באופן כזה חייב רק ח"נ, ועי' במהר"ם שיף דביאר דאין לנו לחלק דאע"פ דהמשבר יהי' פטור מ"מ הוי צרורות וחייב ח"נ דא"כ גם בדרסה על כלי נחלק ונימא דאפילו לרבה דבתר מעיקרא אזלינן מ"מ הוי רק צרורות ומשלם ח"נ.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |