אור שמח/עבודה זרה/ג
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב[עריכה]
ומפני זה הענין צריכין ב"ד לידע דרכי העבודות כו'.
זה בכלל במה שאמרו לא תלמוד לעשות כתועבות הגוים ההם כו' לעשות אי אתה למד אבל אתה למד להבין ולהורות ויעוין הלכות סנהדרין פ"ב ה"א.
ד[עריכה]
שחט לה חגב כו' מחוסרת אבר כו'.
נראה ברור שיטת רבינו דאם יקריב חגב או יקטיר בהמה מחוסרת אבר לעו"ג חייב, דלא גרע מספת לה צואה ועבוט של מ"ר, רק בשחיטה שאני, משום דזביחה אינה רק הכנה לברר חלקה[1], לכן במחוסרת אבר לא עבד מידי ואינו חשיב כלום, והכנה זו צריך גם להדיוט הרוצה לאכול ישחוט או ימית, אבל בספת לה שגם כן הוא הגמר, שאינה רק כמאכיל לעו"ג שזה גמר עבודה, ועבודה תמה בקדשים, ולכן במקטיר חגב פשוט דחייב, וגם בפנים לגבוה אמרו דשחיטה לאו עבודה הוי שלא להצריכה כהונה ועוד כיוצא בו משום דאינה עיקר עבודה, דאינה רק הכנה ואינה מיוחדת לגבוה, דגם בחולין צורך הדיוט איכא, ולפ"ז במקל בזריקה ובשבירה הוא מן העבודות המיוחדין לגבוה זריקה ונסוך, הוא ענין אחר משחט מחוסר אבר, וזה שיטה המחוורת מכל השיטות, ושחיטת חגב אינו דומה לזריקת מקל או שבירת מקל, משום דתמן הוי הגמר, וכעין זריקת דם ונסוך, אבל שחיטת חגב הוא הכנה להקטירו, וכמו בשחיטת בהמה בפנים ואין כאן מקום להאריך.
ח[עריכה]
פרצופות המקלחות מים בפני עו"ג לא יניח פיו כו'.
ובגמרא כתוב עוד, מעין המושך לפני עו"ג לא ישוח וישתה מפני שנראה כמשתחווה לעו"ג כו'. ושם בגמרא ואי תנא הני תרתי משום דליכא סכנה, אבל מעין דאיכא סכנה דאי לא שתי מיית אימא לא צריכא, וכתב רבינו ניסים דכיון דאינו אלא משום מראית העין מותר היכי דאיכא סכנה, והא דאמרינן דאי לא שתי מיית הוא במקום דלא אתי לידי סכנה רק אפשר שאם לא שתי מיית בטרם שימצא מים. אבל לא במקום דאיכא סכנה. - ואמנם מהגמרא דשלהי הנשרפין ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר, בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה שפיר כו' אע"ג דתעמוד לפניו ערומה ובפרט סיפור עמו, הוי רק מדברי סופרים, ואפילו הכי על זה ימות ואל יעבור, א"כ הוא הדין במעין, וכן הביא רבינו נסים לקמן ראיה זו, דעל לאו דגלוי עריות יהרג ואל יעבור אולם למה שהביאו בתוספות בשם הירושלמי דהא דאין מתרפאין מעצי אשירה הוא דוקא באומר הב לי עלין מאשירה אבל באומר עלין סתם ולא מצא רק אשירה יתרפא, אם כן הכא נמי לא דמי דבמעין דצמא לשתות ואין הרפואה תלוי במעין זה, רק שאין לו לשתות עכשיו שפיר על עבירות דברי סופרים ישתה ולא ימות, מה שאין כן תמן הלא מתאווה לגוף זה האסור לו ודווקא במה שהוא מספר עמה הוי רפואתו לכן ימות ואל יעבור וזה ברור.
אולם בירושלמי אמר במסקנא לפי הגירסא בספרים שלנו דאסור בכל ענין ומייתי דמתניתא אמרה כן דתניא שבת הותרה מכללה, נערה המאורסה לא הותרה מכללה, שבת שהותרה מכללה לא להתרפאות ודכוותיה נערה המאורסה לא הותרה ואפילו להתרפאות. ופירושו דאף על גב דאין הרפואה תלוי דווקא במה שהיא אשת איש [ולא סבר דלא מייתבא דעתיה אם לא באיסור דמים גנובים ימתקו כדמוכח משילהי הסוגיא דשמה דאמר דפנויה הואי ואיתא רובא הוות ולא שמעה להינשא לו וכל מה דעביד באיסור הוי עבוד יענש ודו"ק] בכ"ז לא הותרה והוא הדין עצי אשירה אף באומר לו הבא לי עלין סתם.
אולם נראה לדעתי דהא דאסור מדברי סופרים, או אפילו לאו דבהו, הוא דוגמא דמה דאסור עיקרא דמצוה זו מן התורה, ואם אסרה רחמנא שלא לגלות ערוה, הלא רק אגילוי ערוה קפדא רחמנא, ולא על כוונה דיליה. דאין נפקא מינה אף אם לא יקפיד במה שהיא אשת איש ואיהו רק להנאה מביאה דילה קא מכוון, אבל במה שהיא אשת איש, לא מכוון מידי, דאטו רצונו לבוא עליה רק מחמת שהיא אסורה, ועל זה עיקר איסור התורה, וכן לחייבו חטאת גם בשוגג ומכוין להיתר דמתעסק חייב שכן נהנה, ותו כי גלי רחמנא דיהרג ואל יעבור, כן אמרו חכמים אף ע"ג דהוא רוצה לספר עמה, או שתעמוד לפניו ערומה, אין נפקא מינה לו במה שהיא אשת איש, בכ"ז ימות ואל יעבור, מה שאין כן במשתחווה לע"ג דמשום דהיא עבודה זרה לכן משתחווה לה, משו"ה אמר בפרק ד' מיתות דשגג בלא מתכון בעו"ג היכי דמי, אי דקסבר בית הכנסת והשתחוה לה הרי לבו לשמים. ואין כאן עבירה ולא שוגג ולא מזיד עכ"ל. ולכן גם ברוצה לשתות ושוחה לזה, אף ע"ג דאסור מדברי סופרים מכל מקום הואיל ועל אופן שאינו מתכוין להשתחויה כלל ואף כי אינה של ע"ז, ג"כ היה שוחה לשתות ממנה, תו לא אמרו ע"ז שימות ואל ישתה. ולפ"ז גם על ראיה של הירושלמי יש לפקפק דמייתי מהא דנערה המאורסה לא הותרה מכללה, לאומר לו הבא לי עצי סתם והביא לו עצי אשירה, דיש לאמר כיון דעיקרא איסורא דע"ז, הוא דוקא משום שיודע הוא שהיא עבודה זרה משתחווה לה וכמוש"ב. לכן אפילו אביזרייהו דילהו דהוא להתרפאות בעצי אשירה, גם כן אינו אסור דווקא באומר לו עצי אשירה, הא בא"ל עצים סתם, במקום סכנה יתרפא מעצי אשירה וז"נ. אם לא דסובר הירושלמי דכיון דלאו דאיסור הנאה משל ע"ז, הוא אף באין נפקא מינה ליה שהיא עבודה זרה, תו גם במקום סכנה ימות ואל יעבור ודו"ק.
ובמה שהוכיחו רבוותא דעל לאו דשלש עבירות יהרג ואל יעבור, והא דאמר בסנהדרין דאי לא תימא הכי הני קוקי ודמינקי היכי יהבינן להו אלא הנאת עצמן שאני, משום דתמן אין עושין ישראל מאומה, רק משום לפני עור איכא, וזה לא הוי לאו דע"ז כלל, רק לאו דבכל דתורה כולא איתא, בזה הנני מבין דברי רבוותא בתוספות פרק כל הצלמים דף מ"ד: ד"ה נהנין ממנה בטובה ועוד נראה לר"ת דמה שאנו אופין עתה בתנור של כומרים ודאי ליכא למיחש כו' אבל הכא אין עושין אלא הנאת הכומרים וה"נ אמרינן כו' אלא הנאת עצמן שאני כו' שלא הבנתי כלל דהתם משום אונס ויהרג ואל יעבור, אבל משום הנאת עצמן שאני אבל אסור הוא ומאי מייתי דמותר וצ"ע. לכן נראה דכיוונו דאם הוי לאו דע"ז ומשום מהנה לעבודה זרה דהוי כל שכן מנהנה, ובזה הוי יהרג ואל יעבור אף בהנאת עצמן כעבודה זרה ועריות, ועל כרחין דבזה לא שייך מהנה לעבודה זרה כיון שאינו מהנה רק לכומרים, רק משום לפני עור, וכיון דידעינן דאם אין אנו אופין וטוחנין ג"כ יהיה להם כל דבר לצרכי עבודה זרה ויאפו ויטחנו אחרים. - ותו לא הוי עבודה זרה לפני עור וכמו דאמרו שם דף ו' אי אמרת משום לפני עור לא כו' הא אית ליה לדידיה, וזה פשוט, ועיין משנה למלך ותבין יותר פירושי המוכרח. אחר זמן רב מצאתי בשו"ת משאת בנימין סימן פ"ו שהרגיש בזה וע"ש מ"ש ודו"ק.
ט[עריכה]
העושה עו"ג לעצמו כו' לוקה.
ובהשגות, קשיא לי אמאי לוקה והלא לאו שבכללות הוא, כו' ותו קשיא לי מאי דאמרינן במגפף ומנשק וכו' דלא לקי כו' ובתוספתא כו' חשיב הסך כו'.
כוונתו דרבינו הביא דינו דהעושה צלם לע"ז לוקה מתוספתא דמכות דחשיב לה בהנך דאלו הלוקין וע"ז כתב דע"כ תנא דתוספתא סבר דלאו שבכללות לוקין דחשיב הסך והמגפף בהנך דאלו הלוקין ואם כן מהתוספתא אין ראיה, זה כוונתו ולחנם תמה הכסף משנה עליו. אך רבינו פסק דלוקה דלא בעי למדחי הך דמפורש בירושלמי במכילתין פרק ר"י הלכה ד' ר"ה בשם רשב"ל החוצב צלם לע"ז אע"ג כו' מתרין בו על כל סיתות כו' לכשיתלש לוקה כו' הרי פשיטא ליה דלוקה. וע"כ דעשיית צורות הרבה דליכא בהו רק לאו לחוד, לא הוי לאו שבכללות. כמו"ש תוספות מכות י"ח, תוספות ד"ה ולילקי עיי"ש היטב כי דמי ללאווי דנותר ודיוצא ודוק היטב: ומה שכתב רבינו לפיכך כו' לוקה שתים הוא בתורת כהנים פרשת קדושים יעו"ש.
י[עריכה]
אסור לעשות צורות לנוי כו' ואין אסור לצור לנוי אלא צורת האדם בלבד כו' אבל אם היתה הצורה מושקעת כו'.
רבינו נסים האריך בזה ודעתו דבצורות המותרות מפלגינן בין צורות בולטות לשוקעות, הא צורות האסורות אין חילוק, והכריע זה מדמקשה והא רב יהודא דאחרים עשו לו וא"ל סמי עינא דדין, משמע דאיהו סבר דמן התורה אסור לקיים אף אם אחרים יעשו לו, ומאי מוכיח משום חשדא, מדתניא טבעת שחותמה בולט אסור להניחה, דמשום חשדא, אדרבא לסברת המקשה עדיפא טפי דהוי דין תורה דאם יניח אסור מן התורה לקיימה, ואין לדחוק דמדמותר לחתום בה, דקיומן ע"כ מן התורה שרי רק משום חשדא, דאל"כ יהא אסור לחתום בה דבעת החתימה הוא מקיים אותה, זה לא כלום, דדילמא בשל גוי, וקמ"ל שמותר לעשות צורות שוקעות עכ"ד. ולדידי יפלא הלא מה שחשב רבינו לדוחק הוא מרווח טובא. דאם מן התורה אסור לקיים צורה בולטת, כשהיא מן האסורות א"כ איך מותר לחתום בה הלא רוצה בקיומו של הטבעת, ואין לך רוצה בקיומו גדול מזה. - ואין לאמר דלא מצאנו רוצה בקיומו שיהא אסור רק במידי דאסור בהנאה שהתורה צוותה לבער מן העולם, אבל במידי דאינו אסור רק לקיים, לכן כשהוא ברשות העו"ג לא איכפת לן אם רוצה בקיומו, דתלמוד ערוך מכחיש זה בריש השוכר את הפועל דבעי, שכרו לשבור ביין נסך מהו ופשיט מאין עודרין עם העו"ג בכלאים, דסברוה דהא ר' עקיבא דהמקיים בכלאים לוקה, ודחי הא מני רבנן, ופריך א"כ אפילו לקיים נמי שרי, ואי בכלאי כרם הלא משתכר באיסורי הנאה ועל כרחין דבכלאי זרעים מיירי, כמו שפרשו התוספות שם, ואפ"ה אסור רוצה בקיומו אע"ג דכלאי זרעים מותרים אף באכילה כמו"ש פרק כל הבשר, ואפ"ה אסור להשתכר משום רוצה בקיומו אם מקיים כלאים לוקה, כ"ש וכ"ש הכא אם קיום הצורה הוי אסור דבר תורה ודאי אסור לחתום בשל עו"ג דאין לך רוצה בקיומו גדול מזה וז"ב וצע"ג על הר"ן:
אמנם במה שמחלק רבינו בין צורת אדם לצורת חמה ולבנה ומלאכים דאינהו אסורים אפילו משוקעים, העיר בכסף משנה דבשיטת תוספות אזיל, ובאמת בתוספות לא הוזכר רק צורת חמה ולבנה כו' משום דמציירין לפי מה שרואין אותן במוחש הראות, והמה נראין משוקעין בגלגליהן, אבל מלאכים ואופנים שאינן נראין במוחש ורק הציור לפי הדמיון שבשכל להוויתן אם כן כמו שהן בולטין כן דווקא לעשות אותן בולטין אסור לא משוקעין וז"ב. וכן מוכח מהא דהקשו דלמה לן לאסור דמות ד' פנים כיון דאיכא בינייהו פני אדם ופני אדם לבדו אסור ואם הוי סבירא להו דכל שבמדור דעליון אסור אפילו משוקעין איצטריך משום דמשוקעין לצור צורת אדם מותר ודמות ד' פנים אסור וע"כ כדפרישית. לא כן שיטת רבינו דכל מה שבמדור עליון אסור אפילו משוקעין, וטעמא דצורת אדם דוקא בולטת, נראה עפ"י המכילתא שפירשו לנו עומק פשט הפסוק לא תעשון אתי אלקי כסף, שאם עשית במקדש כרובי כסף המה כאלקי כסף, ואלקי זהב לא תעשו לכם שאם עשית במדינה המה כאלקי זהב, ונמצא דהתורה הקפידה שלא יעשו פני כרובים במדינה וזה פני אדם אפי זוטרא כדאמר ריש סוכה. וכמו שכרובים המה בולטים כן מה דאסור לעשות צורת אדם הוא דווקא בולטת, והא דיליף הגמרא לא תעשון אותי, הוא להורות לנו דלא תימא שדווקא לעשות שניים אסור כמו במקדש. כי רק עיקר הקפידא על צורת אדם, אבל מה דדרשו חכמים על מה שבמדור עליון ותחתון מנא לן לחלק בין בולטין למשוקעין. כן נ"ל בזה. ויתכן דמזה ידעינן דאסור לעשות דוגמת כלי המשכן אעפ"י שאינו בל"ת, מ"מ רבנן גמרו זה לאיסור וצורת אדם נפ"ל מהא דלא תעשון אתי אלקי כסף ואלקי זהב, וכן אלקי כסף ואלקי זהב לא תעשו לכם. וכך דרשו במכילתא שלא יעשה במקדש יותר משניים יעו"ש, הרי דכרובי כסף ג"כ אסור לעשות במדינה, וטעמא דצורת אדם אסור לעשות ודוקא בולטת כמו כרובין ודו"ק בכ"ז:
- ↑ אולי צ"ל: חלק ה'.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |