משנה למלך/עבדים/ג

משנה למלך ‏ עבדים ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שנייה כו'. מה שהקשה בכ"מ מנ"ל דשניה נמי דהא לא הזכירו בברייתא אלא חייבי לאוין לחוד. הא לא קשיא דכיון שהזכירו חלוצה בכהן הדיוט ה"ה נמי שניה דמאי שנא כולהו דרבנן. וכבר כתב רבינו בהלכות נערה גבי אונס ומפתה דאע"ג דמיעטו חייבי לאוין מקרא דולו תהיה לאשה אשה הראויה לו כולל נמי שניות משום דמצא בברייתא ממזרת ונתינה שהיא נמי מדרבנן ומהריק"א שם תירץ כמ"ש כאן בטעם האיסור יע"ש: וכן חייב במזונות בניו ובנותיו. שם (דף כ"ב) ולא ביאר רבינו עד איזה זמן חייב האדון לזונם. וראיתי להרמב"ן בפרשת משפטים שכתב שהבנים אינו חייב במזונותם אלא בקטנן בזמן שהאב מצווה או נוהג לזון אותם ע"כ. ונראה דלדעת הרמב"ן חייב לזון אותם עד שיהיו בני י"ב שנה משום דשלשה זמנים יש בבנים לענין מזונות האחד הוא עד שש שנים שאז כופים האב לזונם כדאיתא בס"פ אע"פ והשני הוא משש עד י"ב דאז לא כייפינן ליה אבל מייסרים אותו בדברים אולי יכלכלם ומכאן ואילך הרי הם כשאר עניי ישראל וא"כ כיון שכתב בזמן שהאב מצווה שהוא עד שש שנים וחזר וכתב או נוהג לזון אותם משמע שרצה לרבות עוד זמן אחר שהוא עד י"ב. אבל הרא"ם כתב בפרשת בהר סיני שאין האדון חייב לזונם אלא עד שיהיו בני שש ולא ידעתי מנא ליה הא אי משום מה שפירש"י בקידושין דבקטנים מיירי וס"ל דקטנים מיקרו עד שש הא ליתא דפשיטא דעד י"ב נמי מיקרו קטנים כדאמרינן במסכת כתובות עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים וההיא ודאי מיירי עד י"ב דאי עד שש תיפוק ליה שהוא מחוייב. ומה שנ"ל בדעת רבינו שלא קצב שום זמן בחיוב ההזנה הוא דס"ל דלעולם חייב האדון לפרנסה כל זמן שאין להם להתפרנס משלהם אף שיהיו גדולים ומאי דאמרינן בגמרא דאי אשמעינן בניו משום דלאו בני מיעבד ומיכל נינהו דמשמע שאם היו בני מיעבד ומיכל שאין האדון חייב לזונם הוא דוקא אי לא כתב קרא אשתו הוה אמינא דדוקא הבנים הקטנים דלאו בני מיעבד הוא דחייב לזונן אבל בתר דכתב קרא אשתו ואף דבת מיעבד ומיכל היא חייב לזונה לא מצינן למימר דהבנים שהם בני מיעבד ומיכל שאינו חייב לזונם משום דאשתו תוכיח וכי תימא מה לאשתו שכן לאו דרכה להדורי בניו יוכיחו. ואף רש"י אפשר שיודה בזה דהא לא כתב שקטנים הם אלא לפי הקס"ד אי לא כתב קרא אשתו אבל אה"נ דבתר דכתב קרא אשתו שחייב לזונם אף כשהם גדולים כל זמן שאין להם להתפרנס משל עצמו משום שהאב נוהג לזון את בניו אף בגדולים כל זמן שאין להם להתפרנס משל עצמם ומה שלא כתב רבינו שאם יש להם להתפרנס משל עצמם שאין האדון חייב לזונם הוא משום דהוי מילתא דפשיטא:

ב

אע"פ שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו כו'. מכילתא יכול יהא מעשה בניו ובנותיו של רבו ת"ל הוא הוא מעשה ידיו של רבו ואין מעשה בניו ובנותיו של רבו. והרמב"ן בפרשת משפטים פירשה דדוקא כשאין האשה והבנים ניזונים משל אדון ואשמעינן שיכולים לומר אין אנו ניזונים ואין אנו עושים אבל אם הם ניזונים משל אדון פשיטא שמעשה ידיהם שלו שהרי במקומו נכנס וכ"כ הריטב"א. אבל רבינו פירש המכילתא כפשטה דמיירי אפילו בנזונים משל אדון. וכתב הרב בעל כ"מ אפשר שלמד כן מהברייתא אם הוא נמכר אשתו ובניו מי נמכרים אלמא דאינם משועבדים לו כלל ע"כ. ולא ידעתי למאי איצטריכא ליה ברייתא זו דהא מן המכילתא שהביא למעלה מזה נלמד ואי כוונת הרב היא לומר דמה שהכריחו לרבינו לפרש המכילתא אף בניזונים משל אדון ולא כהרמב"ן דפירשה דוקא בשאינם ניזונים הוא מדקא מתמה הברייתא אם הוא נמכר אשתו ובניו מי נמכרין ואם כדברי הרמב"ן הרי משועבדין למעשה ידיהם ואימא דאתא קרא לומר שיפטרו מזה השעבוד כשיצא. הא ליתא משום דע"כ לא קאמר הרמב"ן שמעשה ידיהם של אדון אלא לבתר דאשמעינן קרא שהאדון חייב לזונם ומש"ה כתב דמעשה ידיהם שלו כיון שהוא נכנס במקום הבעל לענין מזונות ה"ה לענין מעשה ידיהם ומכח סברא זו דחק הברייתא והעמידה כשאינם ניזונים אבל אם אין האדון חייב לזונם מהיכא תיתי שיהיו מעשה ידיהם של אדון ואי הרב קאי למה שכלל רבינו ז"ל וכל שזוכה הבעל באשתו זוכה זה אע"פ שהוא עבד עברי שממכילתא אינו נלמד אלא מעשה ידיה אבל שאר הדברים לא ולפיכך הוצרך ללמוד זה מהברייתא הא נמי ליתא שהרי לא היה עולה על הדעת שיזכה האדון במה שזוכה הבעל אלא לבתר דאשמעינן קרא שהאדון חייב לזונם שנכנס במקומו אבל אם אין האדון חייב לזונם פשיטא דאינו זוכה האדון שהרי יש יד לעבד עברי לזכות לעצמו ולאחרים ותו דמכ"ש דמעשה ידיה נפקא השתא מעשה ידיה שהם תחת מזונות והאדון זנה מעשה ידיה הם של בעלה שאר הדברים לא כל שכן:

ג

מי שמכרוהו ב"ד יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית. מכילתא אם בגפו יבא בגפו יצא למה נאמר לפי שהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה רשות אתה אומר רשות או אינו אלא חובה ת"ל אם בגפו יבא בגפו יצא רשות ולא חובה דברי רבי ישמעאל. והקשה הרא"ם בפירוש החומש לרש"י שכתב שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית דמנא ליה שהוא רשות דילמא חובה הוא דמה ששנינו במכילתא שהוא רשות הוא אליבא דר"י דס"ל דקרא דאם בגפו יבא בגפו יצא אתא ללמד שהיא רשות אבל לרש"י דס"ל דקרא דאם בגפו יבא בגפו יצא אתא לומר דאם יחידי נכנס יחידי יוצא כראב"י ליכא הוכחה מהאי קרא לא לרשות ולא לחובה. והנה קושיא זו שייכא ג"כ לרבינו שהוא פסק כראב"י וא"כ מנא ליה שהוא רשות. וכ"ת דיצא להם שהיא רשות ממאי דשנינו במכילתא סוף פרשת יתרו כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה ולא מצינו חולק בזה שם ואם איתא דראב"י ור"ע ס"ל דאם אדוניו יתן לו אשה שהוא חובה היה להם לחלוק על ר' ישמעאל ולומר חוץ מארבעה. הא ליתא משום דאף דנימא שהוא חובה אפ"ה אינו בסוג אחד עם השלשה שמנה ר' ישמעאל משום דאותם השלשה שהם אם מזבח אבנים תעשה אם כסף תלוה אם תקריב מנחת ביכורים הם חובה שאינה תלויה בדבר שאם יהיה הדבר ההוא יתחייב בו ואם לאו לא יתחייב בו אבל אם אדוניו יתן לו אשה הוא חובה שתלויה בדבר שאם יקנה עבד ויהיה לעבד אשה ובנים אז יתחייב למסור לו שפחה כנענית ומש"ה לא חלקו ראב"י ור"ע על ר' ישמעאל שאמר חוץ משלשה ולומר חוץ מארבעה לפי שאינו בסוג אחד עם השלשה שמנה ר' ישמעאל וחילוק זה ע"כ אנו מוכרחים לאומרו דאי לא תיקשי ליה אמאי לא מנה ר' ישמעאל אם כופר יושת עליו שהוא חובה אליבא דכ"ע א"ו דטעמא הוא לפי שהוא תלוי בדבר אחר שאם יגח השור יתחייב ואם לאו לא יתחייב וכמ"ש הרא"ם ה"נ נימא דלעולם דראב"י ור"ע דס"ל דקרא דאם בגפו יבא בגפו יצא אתא לדרשא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ס"ל דאם אדוניו יתן לו אשה שהוא חובה ומה שלא חלקו על רבי ישמעאל ואמרו חוץ מארבעה לפי שהוא תלוי בדבר אחר. וראיתי להרב בעל צידה לדרך שהקשה להרא"ם דאם איתא שהוא חובה כדי לקיים מ"ע דוהתנחלתם אותם לבניכם היכי אמרינן בפ"ק דקידושין (דף כ"א) שהיתר שפחה כנענית לישראל הוא חידוש שחדשה תורה ואי כדברי הרא"ם מאי חדושיה הלא בכל התורה אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה הכא נמי נימא דאתי עשה דוהתנחלתם אותם ודחי לא תעשה דלא יהיה קדש. ודבריו תמוהים הם בעיני משום דע"כ לא קאמר הרא"ם שהוא חובה על האדון אלא לאחר שחדשה תורה להתיר שפחה כנענית לישראל אבל אם לא היה הכתוב מתיר אותה מהיכא תיתי שכדי שיקיים האדון מ"ע דוהתנחלתם שיעבור העבד על לאו דלא יהיה קדש אטו אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך. ולעיקר קושיית הרא"ם נראה לתרץ בהקדים הקדמה אחת והיא דיש להקשות לר' ישמעאל דלמה איצטריך קרא דאם בגפו יבא ללמד דקרא דאם אדוניו יתן לו אשה שהוא רשות דהא כל אם שבתורה משמעותיה הוא רשות אם לא היכא דגלי קרא במקום אחר שהוא חובה וכדמשמע מדברי ר' ישמעאל גופיה סוף פרשת יתרו דקאמר אם תקריב מנחת ביכורים חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת"ל תקריב את מנחת בכוריך משמע דאי לאו קרא דתקריב את מנחת בכוריך הוה אמינא דהוא רשות כמשמעותיה דאם בכל מקום וא"כ למה איצטריך קרא דאם בגפו יבא ללמד על אם אדוניו שהוא רשות. ונראה דשאני אותם השלשה דאיצטריך קרא ללמד שהם חובה משום דאי לאו קראי הוה מוקמינן ליה לאם כפשטיה שהוא רשות משום דאין הסברא מוכחת שיהיה חובה דמהיכא תיתי שנתחייב להקריב מנחת ביכורים ולבנות מזבח אבל אם אדוניו יתן לו אשה אדרבה הסברא מוכחת שיהיה חובה משום דכבר נצטוינו לעולם בהם תעבודו והוה אמינא שיהיה חובה למסור לו שפחה כנענית כדי לקיים מצוה דלעולם בהם תעבודו ואם זה הוא כמו אם כופר יושת עליו ולהכי איצטריך קרא דאם בגפו יבא בגפו יצא ללמד שאינו חובה וראב"י חולק עליו ואומר דללמד על אם אדוניו שהוא רשות לא איצטריך קרא משום דאף דהסברא מוכחת שהוא חובה מ"מ אין לנו לבדות חובה מכח הסברא דאפשר דמצוה זו דוהתנחלתם היא כמו מצות שלוח הקן שאינו מחוייב לרדוף אחריה אלא אם יזדמן לו יתחייב בה הכא נמי אף שנצטוינו לעולם בהם תעבודו מנא לן שנהיה מחוייבים לבקש טצדקי לקיים מצוה זו וא"כ אף בלא קרא דאם בגפו יבא בגפו יצא אנו אומרים דאם אדוניו הוא רשות כפשטיה וא"כ אייתר לן אם בגפו יבא ע"כ בא ללמד דאם יחידי נכנס יחידי יצא וע"כ אית לן למימר דבהא פליגי דאי ר"א ס"ל דאם אדוניו הוא חובה מנא ליה דאם בגפו יבא אתא לומר יחידי נכנס יחידי יצא שהוא דין מחודש לימא דקרא אתא לומר שהוא רשות וכר' ישמעאל אלא ודאי כדכתיבנא דס"ל דלרשות לא איצטריך קרא ללמד משום דאף בלא קרא מוקמינן לאם אדוניו כפשטיה: וכופהו על זה. פ"ק דקידושין (דף ט"ו) מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה ולא למוכר עצמו ואידך לו בעל כרחו ואידך מכי משנה שכר שכיר נפקא ומכאן תמיהה לי מ"ש מהרשד"ם בטי"ד סימן קצ"ו דלרבינו אין השפחה אסורה מדין תורה אלא מד"ס וא"כ לדבריו מ"ש קרא אם אדוניו יתן לו אשה אינו לומר שהעבד מותר בשפחה דהא פשיטא דאף אם לא היה עבד היה מותר אלא ללמד שיכול האדון למסור לו שפחה בע"כ של עבד כדי שיוליד ממנה עבדים וא"כ היכי קאמר ר"א דלו איצטריך בעל כרחו דאי לא הוה אמינא ה"מ מדעתיה אבל בעל כרחו אימא לא קמ"ל דא"כ לא איצטריך קרא דאם אדוניו דהא אף כשלא היה עבד היה מותר בשפחה אלא ודאי מדכתב קרא אם אדוניו יתן לו אשה משמע דאף בעל כרחו של עבד יכול האדון ליתן לו שפחה כנענית וכן נמי לת"ק תיקשי דלמה ליה קרא דכי משנה שכר שכיר לבעל כרחו הא מקרא דאם אדוניו יתן לו אשה נפקא וכדכתיבנא. ואפשר לתרץ ולומר דהא דס"ל לרבינו דאין איסור בשפחה מדין תורה יצא לו ממה שהתירה תורה שפחה כנענית לעבד עברי דאם היה איסור תורה בשפחה לא היה מתירה לעבד דאטו לפי שנמכר יצא מכלל ישראל וא"כ קרא דאם אדוניו יתן לו אשה איצטריך לאשמועינן דשפחה מותרת לישראל ואשמעינן בעבד וה"ה למי שאינו עבד ואפשר דמאי דנקט האי דינא בעבד הוא משום סיפיה דקרא דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה ואשמעינן אגב חדא תרתי. וכי תימא אכתי תיקשי לת"ק למה ליה קרא דכי משנה שכר שכיר לבעל כרחו הא מדכתב קרא לו למעוטי מוכר עצמו ע"כ יכול האדון ליתן לו שפחה בעל כרחו ועל זה הוא דמיעט קרא מוכר עצמו לומר דאין רבו כופהו למסור לו שפחה דאם איתא דאין האדון יכול לכוף העבד למסור לו שפחה א"כ כי מיעט קרא למוכר עצמו הוא אף ברצון שניהם וזה הוא דבר שאין הדעת סובלתו דאטו לפי שמכר את עצמו ניתוסף לו קדושה. הא לא קשיא משום דאי לאו קרא דכי משנה שכר שכיר לא הוה אמינא דלו אתי למעט מוכר עצמו אלא לבעל כרחו וכר"א אבל עכשיו דשמעינן לבעל כרחו מקרא דכי משנה שכר שכיר אייתר לן לו למעט מוכר עצמו. ומ"מ דבריו תמוהים הם בעיני דאם איתא דשפחה מותרת מדין תורה איך כשאסרו חכמים השפחה לא אסרוה גם לעבד. ומדברי רבינו מוכח דאף לבתר שאסרו חכמים השפחה היא מותרת לעבד וכדמשמע מעובדא דאושפיזכניה דר' שמלאי דס"פ האומר והרי גבי אונס שיש מצות עשה שישא האונס אנוסתו אפי"ה אם היתה שניה שאיסורה מדברי סופרים הרי זו לא ישאנה וכדכתב רבינו פ"א מהלכות נערה בתולה כ"ש הכא שאין כאן מצוה שישא העבד שפחה אלא שהתורה נתנה רשות לאדון למסור לעבדו שפחה כנענית שהיה מן הדין שכשאסרו חכמים השפחה שתהיה אסורה גם לעבד ויבטלו מן האדון הכח שנתנה לו תורה. עוד נראה להביא ראיה על שהשפחה אסורה מדין תורה מהא דאמרינן בפ"ק דקידושין (דף כ"א) כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית חידוש הוא ל"ש כהנים ולא שנא ישראל או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות ואם איתא דשפחה אינה אסורה מדין תורה מאי חידושיה דעבד דקאמר חידוש הוא. ואין לומר דקאי למה שלא אסרוה חכמים לעבד מה שלא עשו כן בכל איסוריהם דאדרבה העמידו דבריהם במקום תורה וכדמוכח מאונס ומוציא שם רע דהיכי מדמים איסור מדבריהם לאיסור תורה שהשפחה אסורה לכהן משום זונה וקרא לא התיר אלא לישראל משום דאין בו איסור אבל הכהן דאסירא ליה משום זונה מנא לן ותו דהיכי יליף רבינו דשפחה מותרת לישראל מדין תורה משום שהתיר שפחה לעבד ואין לומר שבשביל שנמכר יצא מכלל ישראל שהרי אף לכהן התיר הכתוב השפחה כשהוא עבד אף שהיא אסורה לו משום זונה ועל כרחין אית לן למימר שבשביל שנמכר יצא מכלל הכהנים ה"נ נימא דלעולם דהשפחה אסורה מדין תורה אלא דשאני עבד משום שנמכר יצא מכלל בני ישראל באופן שדברי מהרשד"ם שכתב דלדעת רבינו השפחה מותרת מדין תורה צל"ע: שוב ראיתי בתשובות הרב הנזכר סימן קצ"ז שחכם אחד בדורו חלק עליו בזאת ההוראה והביא ראיות לומר שאף לדעת רבינו השפחה אסורה מדין תורה ובכלל הראיות הביא ממ"ש רבינו מה בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ומכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית וכל אותם ההבדלים שיש בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד מוכחינן לה מקראי בגמרא. ולא ידעתי כוונת זה החכם משום דאיכא למימר דס"ל למהרשד"ם דמה שחלקו בגמרא ר"א וחכמים במוכר עצמו אם רבו מוסר לו שפחה כנענית או לא אין הכוונה דלחכמים מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ממיעוטא דקרא אלא מחלוקת הוא אי מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית בעל כרחו של עבד כמו מכרוהו ב"ד וחכמים ס"ל דמוכר עצמו אין רבו יכול לכופו על זה ממעוטא דקרא דלו וע"כ אנו מוכרחים לומר דרך זה להריטב"א דס"ל דמוכר עצמו מותר בשפחה אף אליבא דחכמים. ומ"ש רבינו שמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית הוא לאחר שאסרוה חכמים לישראל דאין חילוק בין מוכר עצמו לשאר ישראל אלא דבמכרוהו ב"ד כיון שהתורה נתנה רשות לאדון לכוף לעבדו למסור לו שפחה לא העמידו שם דבריהם כדי לבטל זכותו של אדון שזכתה לו תורה. תו קשיא לי בדברי מהרשד"ם ממאי דגרסינן בפרק המניח (דף כ"ח) מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרב בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור ת"ל לא תקחו כופר לשוב לא תקחו כופר לשב ואוקמה ר"נ בעבד שמסר לו שפחה כנענית עד האידנא היתרא והשתא איסורא ואם איתא דשפחה מותרת מדין תורה היכי ממעטינן מקרא שאם חבל בו שהוא פטור לפי שמפרישו מאיסור הלא מן התורה אין בשפחה איסור ואפשר לתרץ בדוחק דמשום דבגמרא רצו לאוכוחי מברייתא זו דעביד איניש דינא לנפשיה דחה ר"נ דאפשר דברייתא זו ס"ל כאונקלוס דס"ל דאיסור שפחה נכלל בכלל דלא יהיה קדש ומש"ה פטרו הכתוב מן הכופר לפי שמפרישו מן האיסור אבל לדידן דס"ל דאין איסור בשפחה מדין תורה לא דרשינן לקרא בהכי ורבינו שפסק שאם חבל בו שהוא פטור לפי שמפרישו מאיסור הוא לאחר שאסרו חכמים השפחה דס"ל דאין חילוק בין אפרושי מאיסורא דד"ת לאפרושי מאיסורא דד"ס. תו ק"ל דלמה איצטריך לר"א לו ולת"ק כי משנה שכר שכיר לבע"כ הא מקרא דאם בגפו יבא בגפו יצא שפירושו יחידי נכנס יחידי יצא נפקא שיכול האדון למסור לעבדו שפחה כנענית בע"כ דאי אמרת הכי אתי שפיר דמיעט קרא כשאין לו אשה ובנים דאין רבו כופהו אלא אי אמרת דאין האדון יכול לכופו היכי מיעט קרא כשאין לעבדו אשה ובנים הלא שפחה מותרת היא מד"ת: והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית כשאר כל ישראל. שם (דף י"ד) מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ודע שהריטב"א בחידושיו כתב דהיינו דוקא לענין כפייה שאין האדון יכול לכופו אבל אה"נ דמותרת לו ולא ידעתי מנא להו האי דינא כיון דקרא דאם אדוניו לא מיירי אלא במכרוהו ב"ד מנא לן דכי אימעיט מוכר עצמו הוא דוקא מכפייה ולא מהיתרא דשפחה וליכא למימר דכיון דאית לן ג"ש דשכיר שכיר א"כ כי מיעט קרא לו ולא למוכר עצמו אית לן למימר תפסת מועט תפסת ולא אימעיט אלא מכפייה משום דהא דמצרכינן קרא לו למעוטי מוכר עצמו הוא דוקא אליבא דרב טביומי דקסבר דת"ק יליף שכיר שכיר אבל לפי המסקנא טעמא דת"ק הוא משום דלא יליף שכיר שכיר וכמ"ש הריטב"א עלה דלו ולא לבעל חובו וא"כ מנא לן דמוכר עצמו מותר בשפחה וצ"ע. ודע שמוהרימ"ט בחידושיו (דף ל"ט) נסתפק במכרוהו ב"ד שלא מסר לו רבו שפחה אם הוא מותר ולא הכריע:

ד

אין ע"ע מותר בשפחה כנענית כו'. יש להסתפק אם היה נשוי ישראלית כשנמכר לעבד ובתוך הזמן נתאלמן אם אח"כ יכול ליתן לו אדוניו שפחה וכן יש להסתפק אם כשנמכר לא היה לו אשה ואח"כ ברשות האדון נשא אם רבו מוסר לו שפחה ועיין בקרבן חגיגה סימן נ' ונ"א יע"ש. ובגמרא שם (דף כ') אם בגפו יבא בגפו יצא ר"א בן יעקב אומר יחידי נכנס יחידי יצא ופירש"י לר"א נמי משמע ליה בגפו לשון בגופו וכו' ולא ידעתי למה רש"י בפירוש התורה פירש ולשון בגפו בכנפו שלא בא אלא כמות שהוא יחידי בתוך לבושו בכנף בגדו. עוד קשה לי במ"ש מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה דמשמע דאם היה נשוי אף אם אין לו בנים רבו מוסר לו שפחה ומהגמרא משמע דצריך שיהיו לו בנים ג"כ וכן פסקו כל הפוסקים וצ"ע. ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב אבל אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית דמשמע דלא מימעיט אלא מכפייה דאדון אבל אם העבד מתרצה מותר דאלת"ה הול"ל אסור בשפחה כי היכי דנקט גבי מוכר עצמו. ויש קצת הוכחה לדין זה ממאי דשנינו במכילתא אם בעל אשה הוא בבת ישראל הכתוב מדבר אתה אומר בבת ישראל או אינו אלא בכנענית כשהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה הרי כנענית אמורה הא מת"ל אם בעל אשה הוא בבת ישראל ואם איתא דכשאין לו אשה ובנים אסור בשפחה היכי הוה ס"ד לומר דקרא דאם בעל אשה מיירי בכנענית וקאי אבגפו יצא הסמוך לו והלא אפילו אם מסרה לו רבו אין לו רשות לישא אותה לעבור בלאו דלא יהיה קדש וכמו שהקשה הרא"ם אלא ודאי דס"ל למכילתא דקרא לא מיעט למי שאין לו אשה ובנים אלא מכפייה דאדון אבל ברצון העבד מותרת היא לו ומש"ה נסתפק דאפשר דקרא דאם בעל אשה הוא דמיירי בכנענית וקאי אבגפו יצא שפירושו ברצון העבד. וראיתי להרא"ם שהקשה במכילתא הלזו דהיכי ס"ד דמיירי בכנענית והא כתיב ויצאה אשתו עמו ואם כשנשאה בהיתר כתיב האשה וילדיה כ"ש כשנשאה בעבירה. ולדידי אין כאן קושיא כלל שהרי אף דנימא דקרא דאם בעל אשה הוא דמיירי בישראלית אפ"ה קרא דויצאה אשתו עמו לא הוי כפשטה משום דתיקשי מי הכניסה שתצא וע"כ אית לן למימר דקרא בא ללמד שהאדון חייב במזונותיה וקרא ה"ק ויצאה אשתו מהחיוב שהיה לה עמו ואע"פ שהבעל עצמו אינו חייב במזונות אשתו מן התורה מ"מ גזירת הכתוב הוא שיהא האדון חייב אע"פ שאין הבעל חייב וא"כ אפילו מוקמינן נמי לקרא דאם בעל אשה בכנענית מכח סתירת הכתובים איכא למימר דקרא דויצאה אשתו לא הוי כפשטה אלא בא ללמד שהאדון חייב במזונות אשתו הכנענית ואינו יכול לומר לה עשי עמי ואיני זנך ואע"פ שהדין הוא שיכול הרב לומר לעבדו הכנעני עשה עמי ואיני זנך כדאיתא בפ"ק דגיטין מ"מ הוה אמינא דגזירת הכתוב הוא שכיון שנשאת לע"ע שיהיה האדון חייב במזונותיה ותו דאפשר דכי הוה ס"ד לאוקומי קרא דאם בעל אשה בכנענית לא הוה מוקמינן לה בשפחה שמסר לו רבו אלא בשפחה שלקח הוא מדעתו והיתה השפחה של העבד ואפ"ה מותרת היא לו שלא מצינו איסור שיהא תלוי בדעת אחרים וכמ"ש מוהרימ"ט (דף ל"ט) וא"כ ליכא קושיא מקרא דהאשה וילדיה דההוא מיירי במסר לו רבו שפחה וכ"ת אכתי תקשי מי הכניסה שתצא היינו אומרים דבא ללמוד על חיוב המזונות כמו שאנו אומרים לפי האמת דמיירי בישראלית. וכל מ"ש הוא אם נאמר דס"ל למכילתא דכי מיעט קרא למי שאין לו אשה ובנים הוא דוקא מכפייה אבל אה"נ דמותרת היא לו דאלת"ה תקשי דהיכי הוה ס"ד דמיירי בכנענית הא כתיב אשתו עמו דמשמע ראויה להתקיים עמו דמהאי טעמא ממעטינן לפי האמת דמיירי בישראלית אלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט משום דאינה ראויה להתקיים עמו אבל מתחלת דברי רבינו שכתב אין עבד עברי מותר בשפחה עד שיהיה לו אשה ובנים משמע דס"ל דכי מיעט קרא למי שאין לו אשה ובנים הוא מהיתרא דשפחה וצ"ע. ונ"ל דלהריטב"א דס"ל דמוכר עצמו לא אימעיט אלא מכפייה דה"ה למי שאין לו אשה ובנים ולדידיה אתי שפיר דברי המכילתא כמ"ש שוב ראיתי שכתב כן בפירוש ויש לתמוה מהא דתנן בפ"ו דתמורה האומר לחבירו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי רמ"א אינו אתנן וחכ"א אתנן ואוקמה שמואל בר רב יצחק בעבד עברי ופריך א"ה מ"ט דרבנן שפחה לע"ע מישרא שרי ומשני הב"ע כגון דלית ליה אשה ובנים דתניא כו' אלמא דכי לית ליה אשה ובנים אסורה וליכא למימר דשאני התם דהוי בע"כ של עבד ומש"ה אסירא דכיון דהותרה לו ברצונו איך יתכן לומר דמשום כפיית האדון יאסר וצ"ע. (*א"ה עיין בספר משכנות יעקב פרשת משפטים ובסוף ספר בני חיי ובעל ט"ז בספר דברי דוד פרשת משפטים האריך להוכיח כדברי הריטב"א ולא זכר דבריו ובספר יד אליהו סימן צ"ח הסכים לאסור מכח קושיא זו של הרב המחבר):

ה

ולא ליתן שפחה אחת לשני עבדיו שנאמר יתן לו אשה. במכילתא והקשה מוהרימ"ט ז"ל (דף ט"ל) דהא האי לו איצטריך למעוטי מוכר עצמו ותירץ דלאו מלו קא מפיק אלא מאשה הוא דקדריש דשפחה היא וקראה הכתוב אשה לומר דרך אשה דאיתתא לבי תרי לא חזיא. ול"נ דלעולם דהמכילתא מלו הוא דקדריש ומאי דאיצטריך לו למעוטי מוכר עצמו הוא אליבא דרב טביומי דס"ל דת"ק נמי יליף ש"ש ואיצטריך לו למעוטי מוכר עצמו ודחויי הוא דקא מדחי דליכא הוכחה מהא ברייתא דאיכא תנא דלא יליף ש"ש אבל לפי האמת אדיחויא לא סמכינן וטעמא דת"ק הוא משום דלא יליף ש"ש וכמ"ש הרשב"א עלה דלו ולא לבעל חובו וכן הוכיח ג"כ מוהרימ"ט (דף מ) בד"ה בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן דלפי האמת טעמא דת"ק הוא משום דלא יליף ש"ש ואף שהרב עצמו כתב לעיל (בדף י"ב) שאין זה דחוי אלא דאף לפי האמת טעמא דת"ק הוא משום דיליף ש"ש מ"מ נראה שהרב חזר בו וס"ל דלפי המסקנא טעמא דת"ק הוא משום דלא יליף ש"ש וא"כ אייתר לן לו למעוטי שפחה אחת לשני עבדיו: נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית כו'. בפרק המניח מנין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרב בו לצאת כו' ואוקמה ר"נ בר יצחק בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד האידנא היתרא והשתא איסורא והקשה הרב מוהרש"ך בח"ג סימן כ"ב דעד כאן לא אוקמה ר"נ בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית אלא אליבא דרב יהודה דס"ל דאין עושה דין לעצמו במקום דליכא פסידא אבל לר"נ דס"ל דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא אתיא ברייתא כפשטה ואין אנו צריכין לאוקימתא דר"נ וא"כ רבינו שפסק בהלכות סנהדרין כר"נ למה כתב נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית דמשמע דדוקא משום שמסר לו שפחה רשאי לחבול בו הא לאו הכי אינו רשאי ותירץ דס"ל לרבינו דאף דקי"ל כר"נ דעביד איניש דינא לנפשיה במקום דליכא פסידא אפילו הכי אינו רשאי לחבול בו אפילו אם אינו יכול להציל בדבר אחר כיון דליכא פסידא ומש"ה כתב לאוקימתא דר"נ דמיירי במסר לו רבו שפחה דאי לאו משום האי טעמא אינו יכול לחבול בו כיון דליכא פסידא. והנה לא ביאר הרב ז"ל מנין לו לרבינו חילוק זה דמפשטא דשמעתתא משמע דלר"נ אין חילוק בין מילתא דאיכא פסידא למילתא דליכא פסידא וכמ"ש הרא"ש והריב"ה סימן ד' ונראה דיצא לו ממאי דגרסינן בפרק שור שנגח את הפרה (דף מ"ח) אמר רבא נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות הזיקו בעה"ב פטור אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה הזיקו בעה"ב חייב מאי טעמא משום דאמר ליה נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא. והנה רבינו ס"ל דפירוש לא הוה ידע ביה הוא בשגגה ופירוש ידע ביה הוא במזיד כנראה מדבריו פ"א ופ"ו מהלכות חובל וא"כ כפי פירושו ע"כ אית לן למימר דמאי דאמרינן דבמזיד חייב הוא אפילו אם לא היה יכול להוציאו בענין אחר וקמשמע לן דאע"ג דקי"ל דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא מ"מ אינו רשאי להכותו כיון דליכא פסידא דאי מיירי דוקא בשהיה יכול להוציאו אבל אם לא היה יכול להוציאו פטור א"כ מאי אשמעינן רב פפא דאם הכהו במזיד והיה יכול להוציאו בענין אחר שהוא חייב השתא ומה במקום דאיכא פסידא או במילתא דאיסורא כל שהיה יכול להציל בענין אחר וחבל בו חייב וכמו שמתבאר מאותה הסוגיא דאיתא בפרק המניח וקצותה את כפה ממון כ"ש במקום דליכא פסידא דודאי כל שהיה יכול להוציאו בענין אחר וחבל בו שהוא חייב אלא ודאי דמאי דאשמעינן רב פפא דביחיד חייב הוא אפילו אם לא היה יכול להוציאו בענין אחר אלא ע"י החבלה אפ"ה חייב כיון דהוי מילתא דליכא פסידא וא"כ אליבא דרב פפא ע"כ ההיא ברייתא דנרצע מיירי בעבד שמסר לו רבו שפחה ובגמרא לא הקשו לר"נ משום דאפשר דלא ס"ל כרב פפא ולדידיה אתיא ברייתא כפשטה אבל לדידן דקיימא לן כרב פפא וקי"ל נמי כר"נ בדיני אית לן למימר דר"נ נמי ס"ל כרב פפא וברייתא מיתוקמא לדידהו כי היכי דמיתוקמא אליבא דרב יהודה אבל אליבא דהרא"ש דס"ל דפירוש ידע ביה הוא שראהו מעיקרא שנכנס ואפילו הזיקו שלא במתכוין חייב ליכא הוכחה מהאי סוגיא דס"ל לרב פפא דאף אם לא היה יכול להוציאו באופן אחר שהוא חייב דלעולם דמיירי דוקא כשהיה יכול להוציאו באופן אחר וקמשמע לן דאפילו שהזיקו שלא במתכוין חייב כיון שראהו אבל אה"נ שאם לא רצה לצאת ולא יכול להוציאו באופן אחר וחבל בו אפילו במזיד שהוא פטור וכך כתב הריב"ה בסימן קכ"א וז"ל אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת יש לו רשות אפילו לחבול בו ולהוציאו והריב"ה ס"ל כסברת אביו שכתב בפרק המניח שאם ראהו שנכנס והזיקו אפילו שלא במתכוין שהוא חייב וכמו שנראה מדבריו בסימן הנזכר והנה כפי מה שכתבתי דמדמינן מילתא דליכא פסידא לנכנס לחצר חבירו שלא ברשות תמיהא לי על מרן בשלחנו הטהור סימן ד' פסק דאפילו במקום דליכא פסידא יכול להכותו ולא הביא שום חולק בזה ואילו בסימן תכ"א כתב אבל אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת י"א שיש לו רשות אפילו לחבול בו כדי להוציאו משמע דלא פסיקא ליה מילתא אם במילתא דליכא פסידא רשאי להכותו. אשר ע"כ נראה דלעולם דס"ל לרבינו דאפילו במקום דליכא פסידא רשאי להכותו כל שאינו יכול להציל באופן אחר אלא דס"ל דשאני ליכא פסידא דאיפליגו בה ר"י ור"נ מנכנס לחצר חבירו שלא ברשות דהתם אף דליכא פסידא מפני שיכול לבא לב"ד והם יוציאו הגזילה מתחת ידו מ"מ קודם שיבא לב"ד איכא פסידא שדבר שהוא שלו הוא תחת רשות חבירו אבל נכנס לחצר חבירו אין לו שום פסידא כלל שהרי אינו לוקח שום דבר תחת רשותו ומש"ה אף שרשאי להוציאו אינו יכול להכותו ויצא לו לרבינו חילוק זה כפי פירושו באותה הסוגיא דפרק שור שנגח את הפרה וכמ"ש לעיל אליבא דמוהרש"ך אבל הריב"ה ס"ל דאין חילוק בין מילתא דליכא פסידא לאחר שיבא לב"ד למילתא דליכא פסידא אפילו קודם שיבא לב"ד כיון דלפי פירושו באותה סוגיא דפרק שור שנגח את הפרה אין הכרח לחילוק זה ומש"ה כתב בסימן תכ"א דאם הוא מסרב דרשאי להכותו והשתא א"ש דברי מרן שאף שבסימן ד' פסק דאפילו במקום דליכא פסידא דרשאי להכותו אפ"ה בסימן תכ"א לא כתב בפשיטות שאם הוא מסרב דרשאי להכותו אלא כתב הדבר בשם י"א משום דס"ל דלא דמי לדבר דליכא פסידא וכמו שחילק רבינו. ועיין במהרא"ש ז"ל סימן פ"ו במה שרצה להליץ בעד רבינו ודבריו צ"ע יע"ש ועיין בהג"א דפרק המניח עלה ההיא דנרצע שכלו לו ימיו:

ז

נמצאת למד וכו'. פ"ק דקידושין (דף כ"א) ומדנקט האי דינא בלשון שלילה נראה דכוונתו למעט גרעון כסף ושטר שיחרור מנרצע מדלא קתני להו במתניתין גבי נרצע ואע"ג דגבי אמה לא קתני להו ואפ"ה יוצאה בגרעון כסף ובשטר שאני גבי אמה דאיכא למימר דלא קתני אלא מה שיש לאמה יתר שאת מהעבד אבל גבי נרצע ליכא למימר הכי דהא קתני יובל ובטעמא דמילתא כתב רבינו ישעיה משם ר"ת משום דלא שייך גרעון כסף אלא כשנקנה בכסף אבל זה כיון שנקנה ברציעה לא שייך בו גרעון כסף אבל רבינו ישעיה כתב דטעמא הוי משום קנס שלא זיכתו תורה לצאת אלא ביובל ובמיתת האדון איכא בין הני תרי טעמי טובא דלר"ת עבד עברי הנקנה בשטר אינו יוצא בגרעון כסף והנרצע יוצא בשטר שיחרור אבל לרבינו ישעיה מי שנקנה בשטר נמי יוצא בגרעון כסף והנרצע אינו יוצא בשטר ורבינו נראה דס"ל כרבינו ישעיה בשתי החלוקות מדמיעט שטר מנרצע ואם איתא דס"ל שמי שנקנה בשטר אינו יוצא בגרעון כסף מנא ליה דטעמא דמתניתין דלא קתני גרעון כסף גבי נרצע הוא משום קנס והוליד מזה שאינו יוצא גם בשטר אימא דטעמא הוי משום דנקנה ברציעה ולא שייך גרעון כסף אלא היכא שנקנה בכסף אבל לעולם דבשטר יוצא הנרצע. וראיתי לרבינו ישעיה שכתב שר"ת הביא ראיה לדבריו מדאמרי' בגמרא (דף י"ד) והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה ונפקא לן מהכא שנקנית בכסף ואם איתא שהנקנית בשטר נמי יוצאה בגרעון כסף מנא לן שנקנית בכסף אימא דקרא איירי היכא שנקנית בשטר א"ו דלא שייך גרעון כסף אלא היכא שנקנית בכסף. ותימה שהרי הריטב"א כתב משם ר"ת דמאי דילפינן מהאי קרא שנקנית בכסף הוא משום דמדמינן קנין דאחרים בו לקנין עצמו וכי היכי שקונה את עצמו בכסף הכי נמי נקנה ולפי פירוש זה אין הוכחה כלל לדברי ר"ת. ודע שכתב רבינו ישעיה דלאו דוקא מי שנקנה בשטר וזקף עליו הדמים דפשיטא דיוצא בגרעון כסף אלא אפילו אם נמכר לו במתנה יוצא בגרעון כסף:

ח

עבד עברי כהן וכו'. שם (דף כ"א) ולא ידעתי למה הביאו קרא דושב דמיירי במכרוהו ב"ד שתים ושלש שנים לפני היובל דהיובל מוציאו וליכא למעוטי מהאי קרא רציעה מכהן היה להם להביא קרא דואיש אל משפחתו תשובו דמיירי בנרצע כדאמרינן בגמרא (דף ט"ו) ומהתם מימעיט כהן מרציעה כיון שאינו שב למוחזק שבמשפחתו. וראיתי בהגמ"י דפירקין שהקשו מהא דאמרינן בירושלמי המשתמש בכהונה מעל דכתיב אתם קדש והכלים קדש ומתלמודא דידן משמע דלא מימעיט כהן אלא מרציעה אבל אה"נ דנמכר והסמ"ג במ"ע סימן פ"ג תירץ דע"כ לא אמרינן דאסור להשתמש בכהונה אלא בחנם אבל בשכר שרי וכתב הרב מהר"ש יפה דכהן שאינו מיוחס לא אסור להשתמש בו והביא ראיה ממ"ש הריב"ש בסימן צ"ד על מי שביזה לכהן. ולעד"נ דאין ראיה מדברי הריב"ש דשאני התם שרצה הריב"ש להחמיר על המבזה ולגעור בו מצד היות המבוזה כהן מש"ה כתב שכיון שאינו כהן מיוחס מספיקא אין מחמירין על המבזה אבל לעולם דאסור להשתמש בכהן אע"פ שאינו מיוחס כיון שהוא ספק כהן והא דקי"ל דכהן שנשא אחת מן הנשים האסורות לו דמנגדינן ליה אע"פ שאינו כהן מיוחס שאני התם דאיהו החזיק עצמו בכהן ומש"ה מנגדינן ליה מפני חזקתו וכמ"ש מהר"ש יפה ומ"מ נראה דיש ללמוד מתשובת הריב"ש הלזו דאם הכהן הוא ע"ה דאין אסור להשתמש בו ולפ"ז אפשר לומר דמאי דאמרינן דאין כהן נרצע דמשמע דנמכר מיירי בכהן ע"ה ומ"מ עדיין צריכין אנו לחילוק הסמ"ג משום ההיא דפרק כיצד הרגל (דף כ') דאמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא לכי תשמש לי ולפי הסמ"ג י"ל דהתם השכר היה מה שהיה אומר לו הראיה ממתניתין. ולפי תירוץ מהרש"י איכא למימר דמאי דאמרינן דכהן נמכר מיירי בכהן שאינו מיוחס וכ"ת אי כהן שאינו מיוחס מאי איכפת ליה אם יהיה בעל מום הא בלאו הכי אינו יכול לעבוד וכמ"ש רבינו פ"ו מהלכות ביאת מקדש י"ל דשמא למחר ימצא כתב יחוסו. ומ"מ נראה לי שאם יש לכהן מום קבוע דנרצע דאין הפרש בין מום אחד לשני מומין:
גרסינן במכילתא אזנו מן הדלת דברי ר"י ר"מ אומר מן הסחוס שהיה רמ"א אין כהן נרצע והם אומרים נרצע אין כהן נמכר והם אומרים נמכר. ותימה דכיון דס"ל לר"מ דאין כהן נמכר איך הביא ראיה שהרציעה היא מן הסחוס ממה שאין כהן נרצע דמשמע דאם היה מן התנוך היה נרצע הא לדידיה אינו נמכר וליכא למימר דס"ל לר"מ דכל שאינו בר רציעה אינו בר מכירה דהא לאו הא בהא תליא ואמה ומי שאין לו אשה ובנים יוכיחו. ואפשר לתרץ בדוחק ולומר דר"מ גמר שיבה שיבה וכמו ששנינו בפרק אלו הן הגולין (דף י"ג) דר"מ גמר שיבה דכתיב בגולה משיבה דכתיב גבי עבד הכא נמי יליף שיבה דכתיב גבי נרצע כדכתיב ואיש אל משפחתו תשובו משיבה דכתיב גבי מכרוהו ב"ד כדכתיב ושב אל משפחתו וכי היכי דשב דכתיב גבי נרצע לא מיירי בכהן משום דאין כהן נרצע ה"נ שיבה דכתיב גבי מכרוהו ב"ד לא מיירי בכהן דכהן אינו נמכר ואנן לא קי"ל כר"מ במכירה אע"ג דקי"ל כוותיה ברציעה משום דקי"ל כר"י דלא דריש שיבה שיבה וכמ"ש התוספות בפרק אלו הן הגולין:

ט

ונוקב את אזנו הימנית וכו'. שם (דף נ"א) והנה מדלא נתן רבינו שיעור בנקב משמע דאפילו כל שהוא די וא"כ קשה דלמה אין נרצע כהן משום שנעשה בעל מום הא כל נקב שהוא פחות מכרשינה אין זה מום וכמ"ש רבינו פ"ז מהלכות ביאת המקדש. כבר הקשו זה בירושלמי וירצע הסחוס פחות מן כרשינה ותירצו שמא יבא לידי כרשינה. ומ"ש במרצע של מתכת פסק כרבי דדריש כלל ופרט והקשה הרב בעל עצמות יוסף דבהלכות שבועות פסק כמאן דדריש ריבוי ומיעוט וכ"פ בפי"א מהלכות טומאת צרעת שמגלח כל שערו חוץ משער תוך החוטם והיינו כמאן דדריש רבוי ומיעוט וכדאיתא בפ"ב דסוטה עלה י"ו ואיך זיכה שטרא לבי תרי. ותירץ דבגמרא אמרינן המרצע זה מרצע גדול וס"ל לרבינו דהך ר"א פליג עם תנאי דלעיל ומהמרצע הגדול נפקא לן דהוי של מתכת ע"כ. ולא הבינותי דבריו דהא הך ר"א דריש ה"א יתירה דהמרצע לומר שצריך שיהיה מרצע גדול אבל אה"נ דדריש לקרא או בכלל ופרט או ברבוי ומיעוט. ותו דאיך מדרשה דה"א דהמרצע נפקא דצריך שיהיה של מתכת ומדברי הרב הנזכר נראה דס"ל דמאן דדריש כלל ופרט לא דריש ריבוי ומיעוט בשום דוכתא ומאן דדריש ריבוי ומיעוט לא דריש כלל ופרט בשום דוכתא אבל הריטב"א כתב דכל חד מן תנאי דריש כלל ופרט וכלל או ריבה ומיעט וריבה כפי שקבלה מרבו באותו מקום פעמים דאין הכי ופעמים דאין הכי וכן הוכיח במקומות הרבה ע"כ. ודבריו תמוהים הם בעיני הרבה דבמסכת שבועות אמרינן ר"ע מ"ט מחייב לשעבר דדריש ריבוי ומיעוט רבי נמי דריש ריבוי ומיעוט דתניא כו' והקשו ורבי דריש ריבויי ומיעוטי והא רבי כללי ופרטי דריש דתניא כו' ואם כדברי הריטב"א איך הוכיחו בגמרא דרבי ס"ל כר"ע בשבועות מדדריש בדוכתא אחריני ריבויי ומיעוטי אימא דהתם קבל מרבו שיהא נדרש בריבויי ומיעוטי והכא גבי שבועות קבל שיהא נדרש בכלל ופרט וכן נמי בקושיית הגמרא שייך נמי קושיא זו וצ"ע ובמסקנא דגמרא אמרו השתא דאמרת רבי כללי ופרטי דריש בעל כרחיך קשיא שבועות ותירץ אלא בשבועות נסיב אליבא דר"ע וליה לא ס"ל הרי שנדחקו לומר דרבי קאמר שבועות שתים שהן ארבע אליבא דר"ע וליה לא ס"ל מפני שמצאו שרבי דריש קרא דולקחת את המרצע בכלל ופרט וטעמא דר"ע דקאמר דבשבועת ביטוי מחייב לשעבר הוא משום דדריש לקרא דאו נפש כי תשבע בריבויי ומיעוטי ואי כדברי הריטב"א אין כאן הכרח דאימא דבקרא דמרצע קבל מרבו שיהא נדרש בכלל ופרט וקרא דשבועת ביטוי קבל מרבו שיהא נדרש בריבויי ומיעוטי כר"ע. ובפרק שבועות שתים (דף כ"ו) אמרינן ר' ישמעאל ששימש את ר' נחוניא בן הקנה שהיה דורש את כל התורה כולה בכלל ופרט איהו נמי דורש בכלל ופרט ר"ע ששימש את נחום איש גם זו שהיה דורש את כל התורה כולה בריבה ומיעט איהו נמי דורש ריבה ומיעט ומדברי התוספות בפרק המפלת (דף ל) ד"ה ושמע מינה מוכח דמאן דדריש ריבוי ומיעוט לא דריש כללי ופרטי. (*א"ה עיין פר"ח י"ד סימן פ"ד): ונוקב את אזנו הימנית בגופה של אזן במרצע. שם המרצע זה מרצע הגדול וכתב הריטב"א דפירוש מרצע גדול היינו שהוא עב וגס והוא עושה נקב גדול כמלא כרשינה ורבינו לא הביא דרשה זו אלא כתב בסתמא ונוקב במרצע משמע דס"ל דאפילו נקב כל שהוא מהני ואפשר דיצא לו משום דר' יוסי בר יהודה ריבה מולקחת אפילו מחט ורבי לא פליג עליה אלא בסול וסירא דלא הוו של מתכת אבל במחט מודה ליה. ולפי זה יש לתמוה עליו מהא דאמרינן בפרק על אלו מומין (דף ל"ז) כעדשה אין בציר מכעדשה לא ורמינהי מרצע וכו' ותירץ רב חנא בר קטינא ל"ק כאן לשחוט כאן לפסול כלומר דדוקא להכשירו לשחיטה בעינן שיעורא אבל לפוסלו אפילו נקב כל שהוא פוסלו לבהמה וה"ה לכהן וא"כ כיון דפסק דאפילו נקב כל שהוא מהני לרציעה וכהן אינו נרצע לפי שנעשה בעל מום ע"כ אית לן למימר דיש חילוק בין לשחוט בין לפסול ואיך פסק בהלכות ביאת המקדש פ"ז גבי מומין הפוסלים באדם ובבהמה מי שניקב סחוס אזנו אם מצטרף לכרשינה הרי זה מום דמשמע דבציר מכרשינה לא הוי מום אפילו לפסול. וכ"ת דס"ל דלפסול דאמרינן בגמרא לא קאי אלא אכהן וטעמא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן וכמ"ש התוספות אבל בהמה לא מיפסיל אלא בשיעורא, אכתי תיקשי דבפ"ח מהלכות הנזכר שהביא המומין המיוחדין לאדם למה לא הביא נקב כל שהוא. וליכא למימר דס"ל לרבינו דטעמא דאין כהן נרצע הוי משום שמא יבא לידי כרשינה אבל לעולם דבפחות מכרשינה לא הוי מום וכמו שתירצו בירושלמי משום דמתלמודא דידן משמע דפליג על הירושלמי ולא חייש לשמא יבא לידי כרשינה מדהוצרכו לומר כאן לשחוט כאן לפסול. אשר ע"כ נ"ל לומר דרבינו ס"ל דהרציעה הוא בנקב ככרשינה כמ"ד מרצע גדול ובגמרא לא הקשו אלא לר' יוסי בר יהודה דקאמר דאפילו מחט מהני לרציעה ואליבא דידיה הוצרכו לחלק בין לשחוט בין לפסול אבל לחכמים לא קשה דאפשר שהם סוברים כמ"ד מרצע זה מרצע גדול. וכ"כ הריטב"א דר' יודן וחכמים ס"ל כמ"ד מרצע זה מרצע גדול ולדידהו אין צורך לחלק בין לשחוט בין לפסול ומה שלא נתן רבינו שיעור בנקב הטעם הוא לפי שכבר למדנו שהכהן אינו נרצע לפי שנעשה בעל מום וכבר למדנו שיעור המום בהלכות ביאת המקדש שהוא בכרשינה ממילא נפקא דשיעור הנקב הוא ככרשינה משום דבציר מהכי אינו נעשה בעל מום: ולא נאמר מזוזה וכו'. שם ובמכילתא והגישו אל הדלת או אל המזוזה מקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד את אומר לכך בא או ירצענו במזוזה ת"ל ונתת באזנו ובדלת בדלת אתה נותן אבל אי אתה נותן במזוזה או יעביר באזנו ובדלת ת"ל ורצע אדוניו את אזנו באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון הקיש דלת למזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד. והקשה הרא"ם דאימא איפכא לפי שהוא אומר ונתת באזנו ובדלת אין לי אלא דלת מזוזה מנין ת"ל אל הדלת או אל המזוזה כמו שדרשו גבי שאור וא"ת א"כ למה לי למיכתב דלת כיון דכבר שמענו אותו ממשנה תורה י"ל דאיצטריך להיקשא דמה מזוזה מעומד אף דלת מעומד וכ"ת אכתי תיקשי דלמה לי קרא דמשנה תורה א"ו ע"כ אתא למעט מזוזה י"ל דאיצטריך ללמד אופן הרציעה שיהא דוקר והולך עד שמגיע לדלת שלא למדנו זה אלא מקרא דמשנה תורה וכמו שדרשו אותו בקידושין. אך קשה דאימא דמה שדרשו במכילתא מקרא דבאזנו ובדלת שאין המזוזה כשרה לרציעה הוא מיתורא דוי"ו דובדלת ואתא למעוטי מזוזה ואע"ג דוי"ו יתירה דורשים אותה בכ"מ לרבות ולא למעט כבר כתבו התוספות בפרק בנות כותים (דף ל"ב) בד"ה למעוטי אשה מלובן דהיכא דלא איצטריך לרבות אמרינן דאתא למעוטי ה"נ קים להו לרז"ל דאין שום דבר לרבות מיתורא דוי"ו על כן דורשים אותה למעט לומר דלת אין מזוזה לא וכ"ת דהוי"ו איצטריך לומר שיהא דוקר והולך עד שמגיע אצל דלת הא ליתא משום דע"כ לא קס"ד דירצענה לאוזן מאבראי ויניחנה על הדלת וידקור כנגד אזנו בדלת אלא אי הוה כתיב קרא ונתת אזנו בדלת וכדמשמע מתחלת הברייתא משום דהוה קאי הנתינה לאזן ולא הוזכרה כאן רציעת האזן אבל כיון דכתיב קרא ונתת באזנו דקאי הנתינה למרצע והוזכרו כאן רציעת האזן וכי כתב קרא בדלת על כרחיך דבתר רציעה היא הא כיצד דוקר והולך עד שמגיע אצל דלת וא"כ אייתר לן וי"ו דובדלת לומר דלת אין מזוזה לא. עוד הקשה הרא"ם שלא מצינו בכל התורה כולה שתהיה שום מלה לצורך ההיקש בלבד מבלתי שתהיה לצורך עצמה כמלת מזוזה בזה המקום שאין לה מובן כלל שהרי אין המזוזה כשירה ברציעה וכה"ג הקשו התוספות בפרק הערל (דף ע') ד"ה אלא לאפנויי. ועיין בפרק אלו נערות עלה ל"ח ובמ"ש התוס' שם ד"ה מי אתיא ג"ש ומפיק ליה מפשטיה. והרב לח"מ ז"ל הרבה להשיב על הרא"ם וכתב דתרי מילי איכא חדא בהעמדה שמעמיד האדון והשניה ברציעה ולענין העמדה ודאי דמזוזה ודלת שוים שיכול האדון להעמידו בין אצל דלת בין אצל מזוזה ומ"ש בדלת דמשמע דלת אין מזוזה לא איירי לענין רציעה ודקדק זה מדברי רבינו יע"ש. ולפי דבריו קשה לישנא דמכילתא דקאמר אתה אומר לכך בא או אינו אלא ירצענו במזוזה דמשמע דאם לא היינו דורשים ההיקש היתה הרציעה במזוזה כפשטיה דקרא דוהגישו אל הדלת או אל המזוזה ולפי דברי הרב בעל ל"מ אף שלא נדרוש ההיקש אכתי ליכא למישמע מקרא דוהגישו שתהיה הרציעה כשרה במזוזה משום דקרא לא מיירי אלא בהגשה ולא ברציעה. ואפשר לומר דאע"ג דקרא דוהגישו לא מיירי אלא בהגשה מ"מ מדאקשינהו דלת למזוזה משמע דאתא לשום דרשא והיינו אומרים דאתא לומר שתהא המזוזה כשרה לרציעה משום דברציעה לא כתב קרא אלא דלת ועל כן הקיש רחמנא דלת למזוזה לומר מה דלת כי היכי דכשר להעמדה כשר לרציעה הכי נמי מזוזה כי היכי דכשר להעמדה כשר נמי לרציעה ובתחלה דרשו במכילתא ההיקש לומר שתהא הדלת מעומד ואח"כ אמרו אימא דההיקש הוא לומר שתהא המזוזה כשרה לרציעה ותירצו דבפירוש מיעט קרא לרציעה במזוזה א"כ ע"כ אית לן למימר שההיקש בא לומר שתהא הדלת מעומד ואחר זה חזרו והקשו דאימא דהמיעוט דובדלת לא הוי למעוטי מזוזה אלא למעוטי שלא יעביר באזנו ובדלת דאי לאו מיעוטא הוה אמינא דיעביר באזנו ובדלת אלא כיון שמגיע אצל דלת די ולעולם דההיקש הוא לומר שתהא המזוזה כשרה לרציעה ואמרו דאי משום הא לא איצטריך קרא למעט דהא מימעיט מקרא דורצע אדוניו את אזנו באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת א"כ אייתר לן מיעוטא דובדלת על כרחין למעוטי מזוזה מרציעה א"כ ההיקש הוא לומר מה דלת מעומד אף מזוזה מעומד. ומ"ש רש"י א"כ מה ת"ל או אל המזוזה אע"ג דאיצטריך לגופיה למצות הגשה הכוונה היא למאי אהני היקשא משום שאם היינו אומרים דהרציעה כשרה במזוזה א"ש דלהכי הקישה רחמנא לאשמועינן האי דינא וכמו שכתבנו בפירוש המכילתא. וכ"ת כיון דמלת מזוזה איצטריך לגופה למצות הגשה א"כ היקשא מנא לן הא לא קשיא משום דההיקש לא צריך הפנאה כמו הג"ש והכא אפשר דמלת או אתא לאקושי דלת למזוזה ומצינו או שתבא להיקש כדאיתא בת"כ בפ' קדושים בפיסקא דשפחה נחרפת אין לי אלא כסף בחציה ובשטר בכולה מנין אף שטר בחציה ת"ל או חופשה לא נתן לה מה כסף בחציה אף שטר בחציה. ופי' שם הרב קרבן אהרן דמלת או סמיך חופשה לא נתן לה עם הפדה לא נפדתה לאקושינהו ועם זה יבואו דברי רש"י יותר מדוקדקים שכוונתו לומר למאי איצטריך או וא"ת א"כ דקרא דוהגישו לא מיירי ברציעה א"כ מנא לן שהדלת שעליה רוצעים צריך שתהיה מעומד דהא לית לן היקשא לומר שצריך שתהיה מעומד כיון דקרא דהיקשא לא מיירי אלא בהגשה. וי"ל דקרא דורצע אדוניו את אזנו קאי על קרא דלעיל דאל הדלת או אל המזוזה אלא דאי לאו דכתב קרא באזנו ובדלת הייתי אומר דגם לרציעה כשרה המזוזה אבל לאחר המיעוט לא קאי אלא אדלת דכתיב גבי הגשה וכיון דההוא דלת הוי מעומד מכח ההיקש א"כ כי כתב קרא ורצע אדוניו וקאי על אותו דלת הנזכר בפסוק הקודם ממילא חד דינא איתא להגשה ורציעה. וא"ת היכי דרשו במכילתא מקרא דורצע אדוניו את אזנו באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת דאי מקרא דאזנו הא איצטריך לג"ש אזן אזן ממצורע ואי ממיעוטא דאזנו הא איצטריך לר"א לומר אזנו ולא אזנה ולת"ק אזנו ולא אזנו של מוכר עצמו וכדאיתא בקידושין (דף י"ד וט"ו) וי"ל דהא דאיצטריך לת"ק מיעוטא דאזנו למוכר עצמו הוא אליבא דרב טביומי דס"ל דת"ק יליף ש"ש וא"כ איצטריך קרא למעט מוכר עצמו אבל אנן קי"ל דטעמא דת"ק הוא לפי דלא יליף ש"ש וכמ"ש הריטב"א וא"כ אייתר לן מיעוטא דאזנו לומר באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת וא"כ אכתי תיקשי על הגמרא כשהקשו ור"א ההוא מיבעי ליה אזנו ולא אזנה למה לא אמרו דאיצטריך לומר באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת וכ"ת משום דאכתי תיקשי דהא ממיעוטא דאזנו דכתיב במשנה תורה נפיק וא"כ על כרחיך דמיעוטא דאזנו דכתיב בפרשת משפטים הוא לומר אזנו ולא אזנה א"כ לפי המסקנא דת"ק לא יליף ש"ש תיקשי דלמה לי תרי מיעוטי וליכא למימר דלפי המסקנא לא דריש ת"ק עבד העבד ושדינן חד מיעוטא לומר אזנו ולא אזנה ואידך באזנו אתה מעביר ואי אתה מעביר בדלת שהרי בדף י"ז הביאו ברייתא אחת דיליף דאין האמה נרצעת מקרא דהעבד וא"כ לפי המסקנא היכי מיתוקמא האי ברייתא: האדון הוא שרוצע בעצמו וכו'. במכילתא. וא"ת נילף מהכא בכל התורה דאין שלוחו של אדם כמותו י"ל משום דיבמה וסמיכה ועגלה ערופה הוו ג' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין מהם אליבא דכ"ע דביבמה כתיב וקראו לו הוא ולא שלוחו וכן בעגלה ערופה ומדדו הם ולא שלוחם וסמיכה ידו ולא שלוחו וכ"כ התוס' פ"ק דערכין (דף ב') ד"ה אי לא קרבנו ותו איכא הפרה דבעל דליתיה בשליח מקרא דכתיב אישה יפרנו וכדאיתא פ"ב דנזיר עלה י"ב ומייתי לה פ"י דנדרים עלה ע"ב ותו איכא שאילה בבעלים דליתיה בשליח וכדאיתא בפרק השואל עלה צ"ו. (*א"ה ובס"פ חלק אמרי' יצאו הם ולא שלוחם ועיין פרי חדש א"ח בנמוקיו על הרמב"ם פ"ד מהלכות ע"ז דין ב'): ואין רוצעין שני עבדים כאחד וכו'. פ"ק דסוטה (דף ח') הקשו והא אין עושין מצות חבילות חבילות ותירצו ל"ק כאן בכהן אחד כאן בב' כהנים ופירש"י בכהן אחד הוי חבילות וכן לגבי עבדים בב"ד אחד ובאדון אחד והקשו עליו התוס' דהא טהרת ב' מצורעים דמי לשני עבדים של שני בני אדם ולקושיית התוס' אפשר לתרץ דשאני טהרת ב' מצורעים דהכהן עושה מעשה וא"כ אף שהם גופים מוחלקים הרי הכהן עושה מצות חבילות חבילות אבל גבי עבדים אין הב"ד עושה שום מעשה ולפ"ז בב' עבדים של ב' בני אדם שריא. אך מאי דק"ל בדברי רש"י הוא דמשמע מדבריו דבשני בתי דינים שרי אף בב' עבדים של אדון אחד וזה תימה דאכתי האדון עושה מצות חבילות חבילות ואיך הותר לו לרוצעם כאחד. אשר ע"כ נ"ל דמ"ש רש"י ובאדון אחד הכוונה הוי או באדון אחד כלומר בב"ד אחד אסור אע"פ שהם ב' עבדים של שני בני אדם כטהרת שני מצורעים וכן באדון אחד אסור אע"פ שהוא בשני ב"ד דאכתי האדון עושה מצות חבילות חבילות. ודע שמדברי התוס' שם בד"ה אין משקין נראה דלאו דוקא לרצוע ב' עבדים כאחד דאסור אלא אפילו להביאם לב"ד כאחד אסור ואע"פ שהרציעה היא בזה אחר זה:

י

ואם אמר יאמר העבד וכו'. פ"ק דקידושין (דף כ"ב) וכתב מוהרימ"ט בחידושיו דהאי תנא דדריש אם אמר יאמר שצריך שיאמר וישנה לא ס"ל דברה תורה כלשון ב"א ואין דעתי נוחה בזה דא"כ הו"ל לתלמודא למימר דראב"ע דס"ל דברה כו' חולק על זה וכן נ"ל דאין צורך שישנה וכמו שחילק גבי הענקה אשר ע"כ נראה דאף ר"א מודה בדרשא דאם אמר יאמר וע"כ לא פליג אלא גבי הענקה משום דמוכחי קראי להפך דכתיב אשר ברכך דמשמע דוקא נתברך הבית בגללו אבל הכא אין הוכחה שלא יהיו שתי אמירות וכ"כ התוס' בפרק אלו מציאות (דף ל"א) ועיין בפ' ארוסה (דף כ"ד): עד שיאמר וישנה וכו'. שם אמר בתחלת שש ולא אמר בסוף שש אינו נרצע אמר בסוף שש ולא אמר בתחלת שש אינו נרצע ופירשה רבה מאי בתחלת שש בתחלת פרוטה אחרונה ומאי בסוף שש בסוף פרוטה אחרונה ולפי פירש"י נראה דב' אמירות הללו הם בזמנים מוחלקים הא' היא קודם שיתחיל הפרוטה האחרונה בכל זמן שיהיה אך שיהיו לו אשה ובנים והב' לאחר שהתחיל הפרוטה האחרונה אבל מדברי רבינו נראה שב' האמירות הם בזמן א' ולדבריו קשה טובא לישנא דגמרא וכבר עמד ע"ז הבעל"מ ותירץ דס"ל דמ"ש בברייתא תחלת שש ר"ל קודם שיהיה עליו שוה פרוטה הרבה וסוף שש הוא אחר שנשאר פחות מש"פ וכל חד מהני זימני לא מהני משום דלא מיקיימי תרי קראי אבל הזמן הוא מעט קודם שיתחיל הפרוטה דנקרא עבד כיון שיש לו עליו עדיין ש"פ ונקרא סמוך ליציאה כיון שלא נשאר לו אלא ש"פ. ואכתי ק"ל לפי' זה לישנא דברייתא דקאמר אמר בתחלת שש ולא אמר בסוף שש דלא הול"ל אלא אמר בתחלת שש אינו נרצע משום שנאמר לא אצא חפשי דאי אמרת בשלמא לרש"י ז"ל דס"ל דהאמירה הא' היא בתחלת שש איצטריך לומר ולא אמר בסוף שש לומר שכל שתי האמירות אמרם בתחלת שש אבל לרבינו דס"ל דתחלת שש לאו זמן אמירה היא לא איצטריך לומר ולא אמר בסוף שש עיין בפירושו למשנה שכתב עד שיאמר בתחלת שש ובסוף שש. אשר ע"כ נ"ל דרבינו ס"ל דכדי לקיים קרא דהעבד וקרא דלא אצא צריך שיתחיל מזמן שהוא עבד ויסיים סמוך ליציאה וזהו שכתב רבינו כגון שנשאר מן היום שוה פרוטה דאז נמצא שמתחיל מזמן שהוא עבד שהרי יש לו עליו ש"פ ומסיים סמוך ליציאה או יתר מעט כלומר כדי שיסיים סמוך ליציאה לקיים קרא לא אצא חפשי. והשתא א"ש דברי הברייתא דקאמר אמר בתחלת שש ולא אמר בסוף שש כלומר שלא סיים האמירה בפחות מש"פ וכן אם אמר בסוף שש ולא התחיל בתחילת שש לא מהני משום דלא מיקיים תרי קראי ויצא לו לרבינו דין זה מפני שהוקשה לו דלשתוק קרא מאם אמר יאמר ומדכתב קרא העבד ולא אצא חפשי ע"כ צריך שתי אמירות א"ו דאי לאו קרא דאם אמר יאמר הו"א דלעולם דחד אמירה סגי אלא שצריך שיתחיל מזמן שהוא עבד ויסיים סמוך ליציאה וא"כ כי אתא קרא דאם אמר יאמר לא עקר מאי דהוה ס"ל בקראי דהעבד ולא אצא חפשי אלא דחדש לנו שצריך שיהיו שתי אמירות אבל אה"נ דזמנם הוא שיתחיל מזמן שהוא עבד ויסיים סמוך ליציאה כמו דהוה ס"ל אי לא כתב קרא אם אמר יאמר. ודע דאם לא אמר אלא תיבה אחת בזמן שהוא עבד והשאר סמוך ליציאה או שלא אמר סמוך ליציאה אלא תיבה אחת והשאר קודם ליכא קפידא כיון שהתחיל בזמן שהוא עבד וסיים סמוך ליציאה הרי נתקיימו שני המקראות אבל אליבא דרש"י דס"ל דב' האמירות הם בזמנים מוחלקים תיקשי למה לי קרא דאם אמר יאמר וליכא למימר כמו שתירצנו דאכתי תיקשי השתא נמי נימא הכי וכמו שהקשה מהרימ"ט בחידושיו: ודע שמוהריב"ל בחידושיו כתב שצריך ד' אמירות שתים כשהוא עבד וב' סמוך ליציאה וכתב דלישנא דרש"י הכי דייק ותימה הוא בעיני דין זה שלא נמצא לשום אחד מהפוסקים דס"ל הכי. והריטב"א דס"ל כפירש"י כמו שיראה מדבריו שם כתב בפירוש ומשום שתי אמירות אלו חדא דבתחלת פרוטה אחרונה ואידך דבסוף אמר קרא ואם אמר יאמר שיאמר וישנה ונראה דבא לאפוקי מסברת מהריב"ל. ומ"ש שדברי רש"י דייקי הכי לא ראיתי בדברי רש"י זה דמאי דנקיט רש"י בלישניה אמר ושנה בתחלת פרוטה אין הכרח מזה דס"ל דצריך ב' אמירות בתחלת פרוטה וב' אמירות בסוף פרוטה והראיה דלא נקט רש"י ולא אמר ושנה בסוף שש ואם כדברי הרב לישמעינן רבותא דאפילו אם אמר בסוף שש כיון שלא שנה לא מהני ומה שהכריחו למוהריב"ל ז"ל לומר דין זה הוא מפני שהוקשה לו דלשתוק קרא דאם אמר יאמר ומקרא דהעבד ולא אצא חפשי למדנו שצריך שתי אמירות וא"ת אכתי תיקשי למ"ש לעיל בתירוץ קושיא זו לדעת רבינו דהתינח לפי המסקנא אבל לפי הקס"ד דהוה ס"ל לתלמודא דתחלת שש הוא ממש תחלת שש וסוף שש הוא יום האחרון למה לי קרא דאם אמר יאמר בקראי דהעבד ולא אצא חפשי סגי וליכא למימר מפני שהיינו אומרים דהכוונה שצריך שיתחיל כשהוא עבד ויסיים סמוך ליציאה משום דא"כ השתא נמי נימא הכי וי"ל דהוה ס"ל לתלמודא דלקושטא דמילתא ליכא למימר הכי וכמ"ש מהרימ"ט משום דמדה בתורה היא שני כתובים המכחישים זא"ז הכתוב השלישי מכריע א"נ משום דסברא הוא דבחד זמן מה לי חדא אמירה מה לי תרתי אבל למסקנא דמילתא אין אנו צריכים לדוחקים הללו אלא דמאי דהוה ס"ל בפירושא דקראי דהעבד ולא אצא חפשי אי לא כתב קרא אם אמר יאמר הוא דס"ל לבתר דכתב לן קרא דאם אמר יאמר וכמ"ש לעיל. והסמ"ג במ"ע סי' פ"ג כתב העבד עד שיאמר כשהוא עבד אבל אמר אחר שש אינו נרצע ע"כ. והנה לא שם גבול אלא לסוף זמן האמירה שצריך שלא יהיה אחר שש אבל לתחלת זמן האמירה לא שם גבול ודבר תימה הוא בעיני דהא בגמרא מוכח שצריך שיהיה סמוך ליציאה ובין אי ס"ל כפירוש רש"י או כרבינו היה לו להביא דין זה דסמוך ליציאה וצ"ע:

יא

היתה לעבד שפחה כנענית וכו'. שם וא"ת למה לא הצריכו רז"ל שיאהב את אשת רבו ובניו דהא כתיב כי אהבך ואת ביתך דהא הצריכו שיאהב את רבו משום דכתיב כי אהבך וקרא דכי אהבך קאי לאשת רבו ובניו הנרמזים בואת ביתך וכן נמי שיאהב את אשתו ואת בניו משום דכתיב אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני. וכן נמי קשה דלמה הביאו ראיה על שצריך שיאהב את רבו מקרא דכי אהבך דכתיב במשנה תורה ולא הביאו מקרא דאהבתי את אדוני דכתיב ברישא. וי"ל דאפשר דגזירת הכתוב הוא שיאמר אהבתי את אשתי ואת בני דאע"פ שאינו אוהב אותם סגי באמירה אבל גבי אדון מדכתבו פעמים משמע דאתא לרבות שצריך שתהיה לו אהבה בלב ולא סגי באמירה. א"נ דודאי דמקרא דאהבתי ליכא למילף מינה שיהא צריך אהבה דאפשר דלאו לעכובא קאמר אהבתי אלא דאורחא הוא דקאמר דפשיטא שהעבד שיוצא לחירות ואינו רוצה אלא רוצה לחזור לשיעבודו הוא מחמת שאוהב את רבו ואת אשתו ובניו וכן נמי בקרא דכי אהבך ואת ביתך אבל גבי אדון ליכא למימר הכי מדחזר וכתב רחמנא כי אהבך שלא היה בו צורך כיון שכבר כתיב אהבתי את אדוני ע"כ לדרשא אתא לומר שצריך שיאהב אותו אבל גבי אשת רבו ובניו ואשתו ובניו דליכא קרא יתירא לא אמרי' דלעכובא אתא ויהא נרצע כיון דקרא אורחא דמילתא נקט. וא"ת למה לא אמרינן גבי עבד שאם היה לרבו שתי נשים דאינו נרצע משום דבית אחד אמר רחמנא ולא שני בתים דהא גבי כ"ג דילפינן שצריך שתהיה לו אשה ביוה"כ משום דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו אמרינן דצריך שלא יהיו לו שתי נשים דבית אחד אמר רחמנא ולא שני בתים וכדאיתא בפ"ק דיומא (דף י"ג) הכא נמי נימא הכי וי"ל דשאני התם גבי כ"ג דאיתא טעמא למילתא משום שמא נמשך לבו אחריהם ויבא לידי טומאה וכמ"ש הראב"ד בפי"ז מהא"ב ומש"ה אמרי' דקרא נקט ביתו למעוטי ב' בתים אבל הכא גבי עבד דליכא טעמא למעט שני בתים לא אמרינן דביתך אתא למעט ב' בתים אלא לומר דצריך שיהיה לו בית. ולפי מ"ש רבינו דכ"ג אסור לעולם ליקח שתי נשים משום דכתיב אשה אחת ולא שתים ניחא טפי דודאי מאי דאמרינן בגמרא ורחמנא אמר בעד ביתו ולא בעד שני בתים לאו ממלת ביתו הוא דקא ממעט ב' בתים אלא הכוונה הוא לומר מאחר דבקרא ליכא הוכחה דצריך שיהיו לו ב' בתים מנא לן דשרי ליה שיהיו לו ב' בתים מאחר שאסרה לו הכתוב משום דכתיב אשה אחת ולא שתים אבל אה"נ דביתו לאו מיעוטא הוא לב' בתים. ודע שאם האדון לא כנס לאשתו אע"פ שקדשה אינו נרצע משום דכל כמה דלא כניס לה לא מיקרי ביתו וכדמוכח פ"ק דיומא (דף י"ג). ודע שהרב בעל עצמות יוסף נסתפק אם צריך שיהיו לעבד ב' בנים משום דכתיב בני או דלמא אפילו באחד סגי ע"ד ובני פלוא אליאב, ולא הכריע. והרב כנה"ג כתב דאין כאן מקום לספק דפשיטא דבבן אחד סגי ע"ש. ודע שהרב מוהרימ"ט כתב דלא בעינן שיהא לרבו בנים והא דאמרינן לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים לאו דוקא אלא אגב דנקט גבי דידיה יש לו אשה ובנים נקט גבי אדון ולרבו אין אשה ובנים והכריח זה משום דמקרא דואת ביתך לא משמע אלא אשה וכדאמרינן גבי כ"ג. ותימה הוא בעיני דין זה דהא קי"ל הלכתא כר"ע דדריש אתין לרבות וא"כ נימא דמואת נתרבו הבנים: הוא אוהב את רבו וכו'. שם. וא"ת למה לי קרא דכי אהבך ת"ל משום דכתיב עמך דמשמע דצריך שיהיו שוים דכה"ג אמרינן גבי חולה. וי"ל דהברייתא נסתפקה בספיקו דרב ביבי בר אביי היכא דשניהם חולים מאי עמך בעינן והא איכא או דלמא כי טוב לו בעינן והא ליכא וא"כ אם היינו למדים אהבת העבד לרב מקרא דעמך היה הספק נופל גם בזה היכא דשניהם אינם אוהבים זה לזה מאי עמך בעינן והא איכא או דלמא כי טוב בעינן וליכא. אבל כיון שלמדנו אהבת העבד לרב מקרא דכי אהבך תו ליכא לאיסתפוקי במידי דודאי אם האדון אינו אוהב לעבד אינו נרצע משום דליכא לא עמך ולא טוב לו. ועוד י"ל דשאני גבי חולה דמה שלמדנו שצריך שהעבד לא יהיה חולה הוא מטוב לו לבד וא"כ אייתר לן עמך ושדינן ליה אכי טוב לו לומר שזה הטוב שיש לעבד שיהיה ג"כ לאדון אבל גבי אהבת האדון לעבד לאו מכי טוב לו לבדו נפיק אלא מעמך נמי נפיק כלומר שזה הטוב הוא בסבתו של אדון והוא שאוהב אותו דמכי טוב לו לא משמע אלא שיש לו טוב אבל לא שיהיה בסיבת האדון וא"כ לא אייתר לן בדרשא זו עמך למדרש שהעבד ג"כ יאהב את רבו. ועוד י"ל דשאני גבי חולה דמאי דדרשינן במלת עמך הוא מאי דדרשינן בכי טוב לו דקאי עליה כלומר שהעבד אינו חולה האדון ג"כ צריך שלא יהא חולה אבל גבי אהבה ליכא למידרש בעמך שצריך שהעבד יאהב את רבו דהא לא הוי דומיא דכי טוב לו דהתם הוא שהאדון אוהב את עבדו ואילו עמך הוא שהעבד יאהב את אדוניו והם דברים מוחלקים מב' צדדים מהנותן והמקבל אבל גבי חולה החילוק הוא לבד מצד המקבל: הוא חולה וכו'. שם ואיתא במכילתא כי טוב לו שתהא טובתו שוה לך אם היה חגר או סומא אינו נרצע. ונראה דרבינו לא הביא דין זה משום דמשמע ליה דהכל נכלל בדין חולה:

יב

מה בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד וכו'. מוכר עצמו אין מעניקין לו מכרוהו ב"ד מעניקין לו. שם (דף ט"ו) מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד העניק תעניק לו לו ולא למוכר עצמו ואידך לו ולא לב"ח מדס"ל בעלמא כר"נ אתא לו לאפוקי ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ. ויש לתמוה על רבינו דאיך פסק כאן כת"ק דקאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו ובפ"ב מהל' מלוה ולוה פסק כר"נ דהא משמע בגמ' דת"ק לא ס"ל כר"נ. וליכא למימר דרבינו ס"ל כפירוש ה"ר נתנאל שפירש דלגבי מלוה כ"ע לא פליגי דקי"ל כר"נ אלא דפלוגתייהו הוא בשכירות אי איתא לדר"נ דר"א ס"ל דאף בשכירות קי"ל כר"נ ואיצטריך לו למעוטי ות"ק ס"ל דלא קי"ל כר"נ בשכירות וא"כ אייתר לן לו למעט מוכר עצמו דא"כ היה לו לרבינו לחלק בפירוש בין מלוה לשכירות. ועוד שה"ה ז"ל כתב עלה דההיא דפ"ב מהלכות מלוה זה מחלוקת בברייתא דת"ק ור"א ואם רבינו ס"ל כפירוש ה"ר נתנאל לא פליגי בדינו ת"ק ור"א ומהתימה על הרב בעל ל"מ ומהר"ש טייטאצק הובאו דבריו בתשובת מהרש"ך ח"א סי' י"ב שכתבו דרבינו ס"ל כה"ר נתנאל איך לא השגיחו בדברי ה"ה והש"ך בסי' פ"ו כתב דרבינו ס"ל כמ"ש הרשב"א בחידושיו פרק השולח דמאן דס"ל כר"נ לא מוקי פלוגתא דר"א ות"ק בדר' נתן אלא דכולהו אית להו דר"נ וטעמא דת"ק דקאמר לו ולא למוכר עצמו ולא דריש לו ולא לב"ח משום דמסתברא קאי בעבד ממעט מילי דעבד אבל קאי בעבד וממעט ב"ח ומשמעות דורשין איכא בינייהו. ותמהני דהא לפי דברי הרשב"א הללו ע"כ אית לן למימר דת"ק אית ליה לדרבי נתן אף בהענקה דהא לית לן מיעוטא למעט ב"ח מהענקה כיון דאיצטריך לו למעט מוכר עצמו ורבינו כתב בפירוש ענק ע"ע לעצמו ואין ב"ח גובה הימנו. ול"נ דרבינו ס"ל דהא דאצטריכו בגמרא לומר דת"ק לא ס"ל דר' נתן היינו מקמי דידעינן טעמא דת"ק דס"ל דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית אבל לפי האמת דדרשינן אם אדוניו יתן לו למעט מוכר עצמו משום דבעל כרחו מכי משנה ש"ש נפקא תו לא איצטריך לו דהענקה למעט מוכר עצמו משום דקרא דכי משנה שכר שכיר הוא טעם על הענקה וכמו שפירש"י ז"ל וכיון דטעמא דהענקה הוא משום דכי משנה שכר שכיר עבדך שפירושו הוא שמסר לו שפחה כנענית ממילא משמע דמוכר עצמו דאסור בשפחה ממיעוטא דלו אינו חייב להעניק וא"כ אייתר לן לו דהענקה למעט ב"ח ואף דנימא דס"ל לרב טביומי דאף לפי המסקנא איצטריך לו דהענקה למעט מוכר עצמו משום דאי לאו לו גמרינן הענקה בע"ע המוכר עצמו אע"ג דלא שייך ביה משנה ש"ש משום ג"ש דש"ש וכמו שכתבו התוס' גבי מוכר עצמו אינו נרצע מ"מ מאן דס"ל כר"נ ס"ל כמו שכתבנו דלת"ק לא איצטריך לו דהענקה למעט מוכר עצמו ומה שהביאו לרבינו לומר דין זה הוא דהרבה מקומות בתלמוד מוכח מינייהו דהלכתא כר' נתן וכמ"ש התוספות והרשב"א ואילו מהכא מוכח דלית הלכתא כר' נתן משום דקי"ל כת"ק דר"א שמותי הוא משום הכי הוכרח לומר דמאן דס"ל כר' נתן לא ס"ל כאוקימתא דרב טביומי ומ"ש ה"ה זה מחלוקת בברייתא דת"ק ור' נתן אע"ג דלא קי"ל כהאי אוקימתא נראה דאתא למעט דלא נימא מדפסק רבינו כר' נתן וכת"ק א"כ ס"ל כפי' ה"ר נתנאל דשאני בין מלוה לשכירות ות"ק לא פליג אר"נ במלוה וכמ"ש הרב בעל לח"מ ומהר"ש טייטאצק דרבינו ס"ל כפירוש ה"ר נתנאל לזה כתב זה מחלוקת כלומר דבהלואה נמי פליג ת"ק כפי ההיא אוקימתא דאין חילוק בין מלוה לשכירות אלא שבהרבה מקומות פסקו כר' נתן א"כ ליתא ודאי לההיא אוקימתא דמסתמא לא פליגי את"ק וא"ת א"כ דטעמא דת"ק דס"ל דמוכר עצמו אין מעניקין לו הוא משום דאין רבו מוסר לו שפחה ולא מיקיים ביה כי משנה שכר שכיר א"כ אף במכרוהו ב"ד שלא מסר לו שפחה נאמר ג"כ שלא יהיה חייב להעניקו וי"ל דשאני גבי מכרוהו ב"ד כיון שהיה בידו להעבידו ביום ובלילה והוא לא מסר לו שפחה איהו דאפסיד אנפשיה ומיקיים שפיר כי משנה ש"ש עבדך כיון שניתן לו רשות למסור לעבדו שפחה אבל גבי מוכר עצמו שאין יכולת בידו פשיטא דאינו חייב להעניקו כיון דלא מיקיים ביה כי משנה ש"ש. אבל הרב מוהרימ"ט (דף י"א) כתב דאם לא מסר לו שפחה אינו חייב בהענקה ולפי זה הוקשה להרב דאמאי איצטריך קרא דלו בהענקה למעט מוכר עצמו ת"ל דאין רבו מוסר לו שפחה ותירץ דס"ד דאיתרבי מהעניק תעניק וקשה לי דאכתי נימא דהעניק תעניק אתא לרבות דבין מסר לו שפחה בין לא מסר לו חייב להעניק וי"ל דבשלמא מוכר עצמו היינו מרבים אותו כדי לקיים הג"ש דש"ש אבל מכרוהו ב"ד דליכא ג"ש ניחא טפי לאוקומי ריבויא דהעניק תעניק להיכא שלא נתברך הבית בגללו דלא מיעקר קרא דכאשר יברכך מלמימר דאתא לרבות מכרוהו ב"ד שלא מסר לו רבו שפחה דמיעקר קרא דכי משנה ש"ש ומ"מ אין צורך לומר דאיצטריך לו דהענקה משום ריבויא דהעניק תעניק משום ג"ש דש"ש לחודיה איצטריך וכמ"ש התוס' דאי לאו אזנו הו"א דקרא דאהבתי לאו דוקא משום ג"ש דש"ש ה"נ בקרא דכי משנה ש"ש וכ"כ מהרימ"ט במהדורא ב':
עוד נראה לומר דרבינו ס"ל דמאן דס"ל כר"נ קאמר דטעמא דת"ק דמיעט מוכר עצמו ולא מיעט ב"ח הוא משום דהענקה מדין צדקה הוא ושנינו בתוספתא מעשר עני אין משלמין בו החוב וה"ה צדקה וכמ"ש המרדכי פ"ק דבבא בתרא וא"כ לא איצטריך לו למעט ב"ח וא"כ ע"כ אתא למעט מוכר עצמו אבל לעולם דס"ל לת"ק כר"נ ורב טביומי ס"ל דהענקה לאו מדין צדקה הוא אלא כמו ש"ש ומש"ה איצטריך לומר דטעמא דת"ק הוא משום דלא ס"ל כר' נתן אבל הרב בעל ש"ך כתב דרבינו ס"ל דמאי דאמרינן בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ הכוונה הוא בדומה להענקה שהוא צדקה לא ס"ל כר"נ ופי' זה הוא מעין פי' ה"ר נתנאל ודבריו תמוהים שהרי כתב ה"ה זה מחלוקת בברייתא דת"ק ור"נ ולפי דבריו לא פליגי ת"ק ור"נ בדינא דרבינו והריטב"א כתב דטעמא דרבינו הוא משום דע"כ לא איצטריך לומר דת"ק לא ס"ל כר"נ אלא אליבא דרב טביומי דס"ל דת"ק יליף ש"ש אבל לפי האמת טעמא דת"ק הוא משום דלא יליף ש"ש וא"כ אייתר לן לו למעט ב"ח ומאן דס"ל כר"נ ס"ל דת"ק לא יליף ש"ש והבכ"מ נראה דלא ס"ל כתירוץ הריטב"א שהרי כתב דהטעם דמוכר עצמו אין מעניקין לו הוא משום מיעוטא דלו וכן נמי לא ס"ל התירוץ הא' שכתבנו אלא ס"ל התירוץ הב' דטעמא דת"ק דלא מיעט ב"ח הוא משום דהענקה הוי כמו צדקה ולא איצטריך קרא למעט ב"ח מהענקה ועיין לקמן בפירקין דין ט"ו: ודע שהתוס' כתבו דהלכה כר"א דמוכר עצמו מעניקין לו ועוד הוסיפו לומר דאפשר דבכולהו נמי הלכתא כוותיה ומוהרימ"ט הקשה על זה דמדלא חשיב בהדי הנך דתנן בסוטה פרק היה נוטל מה בין איש לאשה האיש נרצע ואין האשה נרצעת ע"כ ס"ל למתני' דהתם כת"ק דקאמר מוכר עצמו אינו נרצע ומש"ה לא חשיב האיש נרצע ואין האשה נרצעת כיון דתנא האיש נמכר בגניבתו ואין האשה נמכרת בגניבתה ממילא משמע דאין האשה נרצעת דהא לא שייך רציעה אלא במכרוהו ב"ד וא"כ היה להם לפסוק כת"ק דהא סתם מתני' דהתם הלכתא פסיקא היא. ולא הבינותי הכרח זה משום דאף דנימא דמתני' דהתם ס"ל כת"ק אכתי קשה דאמאי לא תני האיש עובר על מ"ע שהזמן גרמא ועובר על בל תשחית ובל תקיף ובל תטמא ונדון בבן סורר ומורה ונעטף ומספר ונמכר ונשנה ונמכר לע"ע וקונה לע"ע משא"כ באשה וע"כ אית לן למימר דתנא ושייר וא"כ לעולם דהלכה כר"א והא דלא תנא האיש נרצע ואין האשה נרצעת משום דתנא ושייר. ועוד קשה שהתוספות כתבו התם דמכירת אב הוי כמכירת ב"ד ומש"ה איצטריך קרא למעט רציעה מאשה אע"ג דרציעה לא שייך אלא במכרוהו ב"ד וא"כ אף דס"ל למתניתין דהתם כת"ק דמוכר עצמו אינו נרצע אכתי קשה דאמאי לא חשיב האיש נרצע ואין האשה נרצעת:

יג

מפי השמועה למדו וכו'. שם (דף ט"ו) העבד ולא אמה וא"ת ל"ל קרא דהעבד תיפוק ליה משום דלא מצי למימר אהבתי את אשתי וי"ל דאי לאו קרא דהעבד היינו מרבים רציעה באשה מקרא דואף לאמתך תעשה כן אע"ג דלא שייך בה אהבתי משום דקרא דואף לאמתך ע"כ קאי או להענקה או לרציעה וכי שדינן ליה אהענקה קשה קרא דכי משנה שכר שכיר שהוא טעם להענקה וכמו שפירש"י שהכוונה הוא שמסר לו רבו שפחה וזה לא שייך באמה שהרי אינו יכול למוסרה לעבדו וכן כי שדינן ליה ארציעה קשה קרא דאהבתי את אשתי דלא שייך באמה וא"כ אי לאו קרא דהעבד לא היינו יודעים איזה קרא נתפוס לעיקר אי דכי משנה ש"ש ואף לאמתך קאי לרציעה או קרא דאהבתי ואף לאמתך קאי להענקה אבל לבתר דכתב לן קרא דהעבד גילה לנו דקרא דאהבתי עיקר ואף לאמתך קאי להענקה, והתוס' בס"פ היה נוטל (דף כ"ג) הקשו דכיון דקי"ל דמוכר עצמו אינו נרצע ממיעוטא דאזנו וקי"ל דאין האשה נמכרת בגניבתה א"כ לא משכחת באשה מכרוהו ב"ד וא"כ למה לי קרא דהעבד למעט אמה תיפוק ליה מאזנו ולא אזנו של מוכר עצמו. ודבריהם תמוהים הם בעיני משום דאי לאו קרא דהעבד הוה אמינא דקרא דואף לאמתך קאי ארציעה וליכא למימר דלא קאי ארציעה משום דרציעה לא שייך אלא במכרוהו ב"ד משום דכי שדינן ליה אהענקה תיקשי נמי דהענקה לא שייך אלא במכרוהו ב"ד וע"כ אית לן למימר דגזירת הכתוב הוא באמה שחייב להעניקה אע"ג דלא שייך הענקה אלא במכרוהו ב"ד וא"כ ה"א דקאי ארציעה וגזירת הכתוב הוא שתירצע האמה אע"ג דלא שייך רציעה אלא במכרוהו ב"ד אבל לבתר דכתב לן קרא העבד למעט אמה בפירוש ע"כ קרא דואף לאמתך לא קאי אלא אהענקה וזו ששנינו שם (דף י"ז) ואף לאמתך תעשה כן להעניק אתה אומר להעניק או אינו אלא לרציעה כלומר דליכא הוכחה לזה יותר מזה ת"ל אם אמר יאמר העבד עבד ולא אמה. ואפשר לתרץ ולומר דהתוס' ס"ל דליכא למימר דמאי דאיצטריך קרא לומר העבד למעט אמה הוא משום קרא דואף לאמתך דלא הוה ידענא להיכא קאי משום דא"כ תיקשי למה לי לו דהענקה למעט מוכר עצמו הא מדאצטריך קרא למעט אמה מרציעה אע"ג דלא שייך רציעה אלא במכרוהו ב"ד ע"כ אית לן למימר דהענקה לא הוי אלא במכרוהו ב"ד ומש"ה איצטריך קרא דהעבד כי היכי דלא נטעה בקרא דואף לאמתך אלא אי אמרת דהענקה הוי אף במוכר עצמו למה לי קרא דהעבד הא ליכא למיטעי בקרא דואף לאמתך דפשיטא דשדינן ליה אהענקה דשייך אף במוכר עצמו ולא ארציעה דלא שייך אלא במכרוהו ב"ד א"נ אפשר לומר דהתוס' אזלי לשיטתם דהלכה כר"א בהענקה משום דאתי כר' נתן וברציעה הלכה כת"ק כדמוכח בס"פ האומר ועל כן הקשו לפי המסקנא למה לי קרא דהעבד דליכא למיטעי בקרא דואף לאמתך כיון דס"ל דהלכה כר"א בהענקה פשיטא דשדינן ליה אהענקה ותירצו דס"ד דמכירת אב הוי במקום מכירת ב"ד ותירצע משום דכתיב ואף לאמתך תעשה כן ואשמעינן קרא דמכירת אב הוי במקום מכירת ב"ד ותירצע אבל ליכא למימר דמן הסברא היינו אומרים דמכירת אב הוי במקום מכירת ב"ד ותירצע שהרי שנינו בגמרא אתה אומר להעניק או אינו אלא לרציעה דמשמע דאיצטריך קרא לרבות רציעה. וא"ת אכתי קשה למה לי לו דהענקה למעט מוכר עצמו הא מדאיצטריך לרבות הענקה באמה ע"כ דהענקה לא שייך אלא במכרוהו ב"ד ומש"ה איצטריך קרא ללמד דמכירת אב הוי כמכרוהו ב"ד דאי אמרת דהענקה שייך אף במוכר עצמו תיקשי מהיכא תיתי שנמעט האמה מדין מוכר עצמו דאיצטריך קרא לרבות וכן נמי אי ס"ל לתוס' כר"א בהענקה תיקשי למה לי קרא דואף לאמתך וי"ל דהוה ס"ד למעט אמה מהענקה משום דההענקה לאביה ולאו לדידה וכ"כ מוהרימ"ט דף מ"ו ומ"מ דברי התוס' עדיין תמוהים הם משום דבגמרא הקשו לר"א ממיעוטא דאזנו ותירצו דהמיעוט איצטריך למעט אמה ואידך נפקא ליה מהעבד העבד ולא אמה וא"כ אי לאו דכתב העבד למעט אמה הוה אמינא דלעולם דבין מוכר עצמו ובין מכרוהו ב"ד נרצעים ומיעוטא דאזנו איצטריך למעט אמה לומר אזנו ולא אזנה והוה ניחא טפי לומר הכי כדי לקיים ג"ש דש"ש וכ"כ מוהרימ"ט (דף י"ב) ומ"מ צריכים אנו לתירוץ התוס' אליבא דמאן דס"ל דלפי המסקנא טעמא דת"ק הוא משום דלא יליף ש"ש וכמ"ש לעיל דלסברא זו קשה ל"ל קרא דהעבד: ומהו שנאמר ואף לאמתך תעשה כן וכו'. שם (דף י"ז) ואף לאמתך תעשה כן להעניק אתה אומר להעניק או אינו אלא לרציעה כשהוא אומר אם אמר יאמר העבד עבד ולא אמה העבריה הרי רציעה אמור הא מה אני מקיים ואף לאמתך תעשה כן להעניק וכתב הרב בעל עצמות יוסף דמה שנסתפקו או אינו אלא לרציעה פי' דוקא לרציעה דאי אמרת או אינו אלא אף לרציעה וכ"ש הענקה קשה דמאי האי דקאמר א"כ לכתוב קרא ואף לאמתך כן ופירש"י א"כ דלהיקשא לחודיה אתי דהא א"א לומר כן דהא כשהיה מסופק אצלו אם היה לרציעה הענקה במכ"ש אתי וכיון דהיקשא אתי למיתת אדון כ"ש דאתיא להענקה ורש"י ז"ל בביאורו לחומש כתב או אינו אלא אף לרציעה וצ"ע. ול"נ דבשלמא הענקה ורציעה שוים הם בטעמם וכיון דקרא אתא לרבות חד מינייהו לאמה ולומר שדינה כמו מכרוהו ב"ד ממילא איתרבי לאידך ומ"ש רש"י אף לרציעה לאו משום דהענקה במכ"ש אתיא דהא ודאי ליכא הכא שום ק"ו אלא שנסתפקה הברייתא דכיון דאיתרבי להענקה ואשמעינן קרא שמכירת אב הוי במקום מכירת ב"ד ה"ה לרציעה אבל כשאנו אומרים דקרא אתא להיקשא לנרצע לא אמרינן דאיתקש נמי להענקה שהם נושאים מוחלקים ואינם שוים בטעמם ועיין במהרימ"ט (דף מ"ג). וא"ת למה לי קרא דואף לאמתך ללמד על ענק האמה תיפוק ליה דהקיש הכתוב עברי לעבריה דמינה ילפינן יציאת יובל לאמה ושאינו יוצא העבד בראשי איברים ושהעברי נקנה בכסף וא"כ ה"נ דנימא דאיתקש להענקה דהא קי"ל דאין היקש למחצה וי"ל דלא ילפינן מההיקש אלא שהדינים שיש למוכר עצמו שיהיו ג"כ לאמה משום דאמה דמיא למוכר עצמו אבל הענקה דלא הוי אלא במכרוהו ב"ד לא ילפינן מההיקש אי לאו דכתביה קרא בהדיא והראיה שלא למדנו מן ההיקש אלא יציאת יובל דהוי אף במוכר עצמו אבל שש דלא הוי אלא במכרוהו ב"ד לא למדנו מן ההיקש אלא משום דכתביה קרא בהדיא וכמ"ש הרא"ם בפרשת משפטים ד"ה ת"ל כי ימכר לך. ומ"מ אכתי קשה דלמה לי קרא דלו דהענקה למעט מוכר עצמו תיפוק ליה מדאיצטריך ואף לאמתך דאם איתא דהענקה שייך אף במוכר עצמו ל"ל קרא ללמד על ענק האמה תיפוק ליה מדהקיש הכתוב עברי לעבריה וי"ל דלא ילפינן מההיקש אלא מילתא דשייך בה כמו יובל אבל הענקה דהוי לאביה לא ילפינן אי לאו דכתביה קרא בהדיא אך קשה דהיכי קס"ד דגמרא דואף לאמתך אתי לרציעה הא תיפוק ליה מדהקיש הכתוב עברי לעבריה. אשר ע"כ נראה לומר דלעולם דההיקש הוא למכרוהו ב"ד דהא כי ימכר לך כתיב אלא דאי לאו דכתב קרא בהדיא ואף לאמתך לא היינו מרבים הענקה באמה מההיקש משום דהוה אמינא דלו מיעט לו ולא לה וכן גבי רציעה אזנו ולא אזנה. וראיתי להריטב"א ז"ל שהקשה דלמה לי תעשה ללמד על ענק אמה תיפוק ליה מואף לאמתך תעשה כן ואין היקש למחצה. ותירץ דלא אמרינן הכא היקש לגמרי דכן מיעט הוא ועל מאי דקאי משמע. ולפי דבריו אפשר לומר כן בעד היקשא קמא דעברי לעבריה:

יד

והרי הכתוב נתקו לעשה שנאמר העניק תעניק לו. כלומר דלא נימא דהעניק תעניק מעיקרא משמע וכדסבר ר' יהודה בשלח תשלח וא"כ אם לא העניקו בעת היציאה לקי ולא מיחייב תו להעניקו אלא הכוונה הוא שאם שלחתו ריקם העניק תעניק ולפי זה לעולם חייב להעניקו ולא לקי ולא שייך כאן בטלו ולא בטלו משום דאף ע"פ ששרף הנכסים שחייב להעניק לו מהם אכתי חייב בתשלומין ומש"ה לא לקי דדמי לגזל ומשכון דאמרינן בפ"ק דמכות דף י"ו דלא לקי מפני שהוא חייב בתשלומין דאלת"ה אלא דאינו חייב בתשלומין א"כ משכחת לה בטלו ולא בטלו בהענקה ותיקשי לר"י דקאמר התם אין לנו אלא זאת ועוד אחרת. וכ"נ מדברי רבינו מדלא מנה לאו זה דהענקה בפרק י"ט מהלכות סנהדרין כמו שמנה לאו דאונס שגירש אנוסתו ולא החזירה. שוב ראיתי דהכא לא שייך בטלו ולא בטלו משום דהוי לאו שאין בו מעשה דלא לקי ולפי זה נ"ל לענין דינא שאם נשרפו הנכסים שחייב להעניק מהם אינו חייב לשלם משאר נכסים דומיא דפאה דאם אבד הקציר נפטר. ולענין כפייה אם לא רצה להעניק יש להסתפק אי כייפינן ליה כשאר מ"ע דמכין אותו עד שתצא נפשו או דילמא דשאני הענקה שהיא מ"ע שמתן שכרה בצדה כדכתיב לא יקשה בעיניך וגו' וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה ואמרינן בפ"ק דקידושין דף י"ד שכתוב זה הוא להרצות על הענקתו שלא יקשה בעיניו ואמרינן בפכ"ה דף ק' כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ולכאורה נראה שדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דאמרינן בפרק השותפין רבא אכפייה לר"נ בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה והקשו שם התוס' דהא צדקה היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה ואר"ת דהאי כפייה בדברים כמו כפייה דפרק נערה ועוד דהכא קבלו עליהם שיכופו אותם ולר"י נראה דבצדקה כופין משום דאית ביה לאו. והנה נראה דאליבא דר"ת ה"ה בהענקה דלא כייפינן ליה אבל לר"י בהענקה כייפינן ליה משום דאיכא לאו דלא תשלחנו ריקם. ותירוץ זה דר"י הסכימו בו רוב הפוסקים וכמ"ש מרן בטי"ד סי' רמ"ח וכתב שם שדעת הרמב"ן הוא כר"י. ותמהני שהרי כתב הרשב"א בתשובה סימן תשמ"ה דהשבת עבוט אין ב"ד כופין עליה משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה וכ"כ במכונות סי' פ"ח ואי ס"ל כתירוצא דר"י היכי כתב דהשבת עבוט אין כופין הא איכא לאו דלא תשכב בעבוטו. ואפשר לומר דשאני השבת עבוט שהוא לאו הניתק לעשה וכדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין ומש"ה לא כייפינן ליה משום לאויה אבל בצדקה דאינו ניתק לעשה כייפינן ליה ולפ"ז בהענקה דהוי לאו הניתק לעשה לא כייפינן ליה אפילו אליבא דר"י. ומ"מ תמהני על הרשב"א ור"ת מהא דאמרינן בפ' שלוח הקן (דף קמ"א) ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח"כ תפסה נגדיה רב יהודה והא שלוח הקן היא מצוה שמתן שכרה בצדה וא"כ איך נגדיה רב יהודה ובשלמא לר"י ניחא דשאני התם דאיכא לאו דלא תקח האם אבל להרשב"א דס"ל דכל שהוא ניתק לעשה אין כופין בשביל הלאו תיקשי דהא שלוח הקן הוא לאו הניתק לעשה וכדאמרינן וחכ"א משלח ואינו לוקה ורב יהודה ס"ל כרבנן וכן נמי לר"ת דס"ל דאפי' בצדקה לא כייפינן ליה אלא בדברים קשה וצ"ע. ומ"מ בענין הענקה נ"ל דאליבא דכ"ע כייפינן ליה דעד כאן לא אמרינן דכל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עליה אלא דוקא היכא שהמתן שכר כתוב ממש אצל אזהרת העשה ככבוד אב ואם וצדקה אליבא דמ"ד והכי דייק מה שאמרו שמתן שכרה בצדה וטעמא כמו שפירש"י ז"ל דלכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא תטול שכר זה אבל גבי הענקה שאצל הצווי ליכא שום מתן שכר דמאי דכתיב אשר ברכך אינו מתן שכר אלא להורות מאיזה דברים מעניק לו שהוא דוקא מהדברים שיש בהם ברכה וכמו שדרשו בפ"ק דקידושין פשיטא דכייפינן ליה לקיים מ"ע זו כשאר מ"ע ואע"ג דהדר קרא וביאר המתן שכר מ"מ מדלא כתביה אצל הצווי אמרינן אין זה עונשו של עשה וכייפינן ליה. ועוד היה נ"ל חילוק אחר דאפשר דאין המתן שכר דהענקה אלא על מה שלא יקשה בעיניו אלא שמעניק בלב טוב ובנפש חפצה ואם אינו מעניק לו בלב טוב זהו עונשו שלא יהיה מבורך מה' אבל על הענקה עצמה לא שמענו לא עונש ולא שכר ולפי זה כייפינן ליה וזה היה נ"ל חילוק נכון אלא דקשיא לי צדקה דהתם נמי כתיב ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה וגו' וא"כ נימא דהמתן שכר לא קאי אלא על לא ירע לבבך אבל על הצדקה עצמה ליכא מתן שכר ומש"ה אכפייה רבא ומ"מ נראה דדי לנו החילוק הא' לומר דבהענקה כופין אותו וכ"כ הרב ג"ת שער נ"א ח"ה שב"ד עושין לו כמו שעושין לחייבו בקיום שאר מצות. עוד כתב הרב הנזכר אבל להוציא ממנו כדין חוב דעלמא לא והכוונה נראה שדעתו שאין יורדין לנכסיו ולדידי אין דין זה מוסכם שהרי אליבא דמאן דס"ל דבצדקה יורדין לנכסיו וכמ"ש רבינו פ"ז מהל' מתנות עניים והר"ן בפ' נערה שנתפתתה פשיטא דאף בהענקה יורדין לנכסיו דלא גרע מצדקה כי קא מספקא לי הוא אליבא דהרשב"א דס"ל דבצדקה לא נחתינן לנכסיו גבי הענקה מהו דאפשר דהענקה דין חוב יש לו דהא שכיר קרייה רחמנא כדכתיב כי משנה ש"ש ונחתינן לנכסיו א"ד דדמי לצדקה והדבר צריך תלמוד: אחד היוצא בסוף שש וכו'. פ"ק דקידושין (דף י"ז) ת"ר יכול לא יהיו מעניקין אלא ליוצא בשש מנין לרבות יוצא ביובל ויוצא בגרעון כסף ת"ל תשלחנו וכי תשלחנו וא"ת ל"ל וכי תשלחנו תיפוק ליה מדכתיב עמך למעט בורח ויוצא בגרעון כסף ע"כ דשש לאו דוקא אלא ה"ה שאר יציאות דאי דוקא שש למה לי למעט מי שאין שלוחו מעמך וליכא למימר דהוה אמינא דאיצטריך למעט בורח ועבר עליו שש דהא השלמה בעי וכמו שהקשו בגמרא. וי"ל דודאי דאף בלא קרא דוכי תשלחנו הייתי מרבה שאר יציאות דעבד ממיעוטא דעמך ומאי דאיצטריך וכי תשלחנו הוא לרבות אמה בסימנים דלא הוה גמרינן ליה מעמך וכיון שכן אין אנו צריכין ללמוד יובל ומיתת אדון מדאיצטריך למעט גרעון כסף ובורח דתיפוק ליה ממשמעותיה דקרא דוכי תשלחנו דריבה כל מיני שלוחים אבל אה"נ דעיקר קרא דוכי תשלחנו לא אתא אלא לרבות אמה העבריה בסימנין אלא שהברייתא ניחא לה ללמד דין יובל ומיתת אדון ממשמעות הקרא ולא מדאיצטריך כיון דליכא יתור בקרא א"נ כדי לסיים ולומר יכול כו' וזה לא יצדק אלא כשרבה ממשמעות המקרא. והתוס' הקשו דלמה לי קרא לאמה תיפוק ליה מואף לאמתך וי"ל דאי לאו לאמתך לא הוה ילפינן הענקה באמה העבריה מכי תשלחנו כיון דלא אשכחן בה הענקה כלל וקשה דאמאי איצטריכו לומר דלא הוה ילפינן בה הענקה הא אפילו שהיינו מרבים בה הענקה אכתי לא הוה מרבינן אלא בשש דומיא דעבד אבל בסימנים לא וכמ"ש בסוף הדיבור ומש"ה איצטריך ואף לאמתך לרבות סימנים. וי"ל דבשלמא בקרא דואף לאמתך איכא למימר דוקא שש אבל סימנים לא משום דכיון דמה שאנו מרבים הענקה באמה הוא מדהקישה הכתוב לעבד דיינו שנאמר שהזמנים שיש לעבד הענקה שיהיו ג"כ לאמה אבל סימנים דליתא בעבד מנ"ל דהא קרא לא קאמר אלא שהאמה תהיה שוה לעבד אבל בקרא דכי תשלחנו אי הייתי מרבה ממנו הענקה באמה פשיטא שאין לחלק בין שש לסימנים דהא סתמא קאמר קרא דלאמה נעניק ומנ"ל לחלק ביציאות בין זו לזו ומש"ה הוצרכו התוס' לומר דלא הייתי מרבה ממנו הענקה כלל. וא"ת אכתי נימא דכי תשלחנו איצטריך למיתת האדון דלא נתרבה מעמך דהא לא כתיב נרצע בהאי עניינא וא"כ מואף לאמתך לא נרבה אלא דומיא דעבד אבל סימנים לא וי"ל דכיון דע"כ לאו דוקא יוצא בשש אלא אפילו יוצא בפחות משש מעניקין לו א"כ פשיטא דכל היציאות שוים הם ואין לחלק ביניהם. וראיתי למוהרימ"ט שתירץ לקושיא הראשונה דלמה לי וכי תשלחנו תיפוק ליה מעמך דממיעוטא דעמך לא משמע שאר יציאות אלא אתא למעט גרעון כסף דס"ד דהא עבד שש כיון דלא חסרה משכירות שניו ולא כלום. ותמהני דא"כ למה לי והפדה ללמד שעבד יוצא בגרעון כסף תיפוק ליה מדכתיב כי תשלחנו דאי אמרת יוצא בגרעון היינו דכתיב כי תשלחנו משום דהוה מוקמינן לקרא דעמך בגרעון אלא אי אמרת דאינו יוצא למה לי וכי תשלחנו הא ע"כ מעמך ממעט ברח ופגע בו יובל וא"כ ע"כ שש לאו דוקא וצ"ע: העניק תעניק לו וכו'. שם (דף י"ז) יכול לא יהיו מעניקין אלא מצאן גרן ויקב כו' (עיין בכ"מ) ראב"י אומר יצאו פרדות יקב למה לי למר למעוטי כספים למר למעוטי פרדות ופירש"י למעוטי דלא תימא אשר ברכך ריבוייא הוא וריבה הכל וכיון דאיתרבו גידולי קרקע ובעלי חיים ה"נ כספים וכך היא הגירסא המדוייקת ודלא כספרים דגרסי כ"ש כספים וכן נראה שהיא גירסת הרא"ם והכוונה דע"כ לא ממעטינן כספים אליבא דר"ש אע"ג דעביד בהו עיסקא ופרדות אליבא דראב"י אע"ג דמשבחן בגופייהו אלא משום דכתיב יקב דהוי מיעוט אחר מלבד מאי דמיעט הכלל ופרט וכלל אבל אי לאו יקב לא הוה ממעטינן מהכלל ופרט וכלל אלא הדברים דלא משבחן בגופייהו ולא עביד בהו עיסקא דלא שייך בהו ברכה כלל אבל כספים ופרדות כיון שישנן בכלל ברכה אימא נעניק לו מהם להכי כתב יקב למעטם אבל התוספות גרסי למר לאתויי וכו' וס"ל דיקב הוי ריבוי לר"ש מרבה פרדות ולראב"י כספים. ולא ידעתי לספרים דלא גרסי וראב"י כספים עביד בהו עיסקא מה יתרצו. וראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל ואיצטריך יקב למדרש מיתורא לראב"י פרדות ולר"ש כספים שאלו ודאי יצאו מן הכלל דלא חשיבי בכלל ברכה ולא אתו מדין כלל ופרט וכלל אתא יקב ורבינהו דהני נמי הוו בכלל ברכה דפרדות הא משבחי בגופייהו וכספים הא עבדי בהו עיסקא הילכך בל' סלעים שיש לו להעניק נותן לו מכל מה שיש לו ואפילו מכספים ופרדות ונראה דס"ל להריטב"א דלפי המסקנא לא פליגי ר"ש וראב"י בענין דינא כלל אלא משמעות דורשין איכא בינייהו דראב"י ס"ל דמן הכלל ופרט וכלל לא היינו ממעטים אלא דוקא פרדות אבל כספים לא משום דהוו בכלל ברכה כיון דעביד בהו עיסקא וא"כ כי אתא יקב לא אתא אלא לרבות פרדות דלכסף לא איצטריך ריבויא ולר"ש הוי בהיפך דמן הכלל ופרט וכלל לא היינו ממעטים אלא דוקא כספים אבל פרדות לא משום דמשבחן בגופייהו וכי כתב יקב לא אתא אלא לרבות כספים דלפרדות לא איצטריך ריבויא וא"כ לפי המסקנא מעניקין לעבד אפילו מכספים ופרדות בין אליבא דר"ש בין אליבא דראב"י ואהני כלל ופרט וכלל לדברים דלא משבחן בגופייהו ולא עביד בהו עיסקא וכל זה הוא אליבא דהריטב"א אבל אליבא דרש"י והתוס' ורבינו ישעיה לפי המסקנא פליגי ר"ש וראב"י וכן הוא דעת רבינו ופסק כר"ש וכתב הרב בעל כ"מ דהטעם הוא משום דמסתבר טעמיה וקשה דהא קי"ל משנת ראב"י קב ונקי ונראה דאזיל לשיטתיה שכתב בסוף פ"ב מהלכות בית הבחירה דלא נאמר כלל זה אלא דוקא במשנה אבל בברייתא לא אבל רש"י בפי' התורה כתב יצאו פרדות נראה דפסק כראב"י משום דס"ל דכלל זה נאמר אף בברייתא וכדעת רשב"ם והרא"ש ועיין בכללי הגמרא להרב בעל כנה"ג: ודע שכתב מהרימ"ט דאם אין לו אלא כספים ופרדות חייב ליתן לו ואין פחות מל' ולא נתמעטו אלו אלא לענין ברכה שאע"פ שנתברך בהן אינו חייב לתת כפי ברכתן ותמהני שהרי מדברי רבינו יראה שכספים נתמעטו אפילו מל' שהרי קודם שיכתוב הדין דהכל לפי הברכה תן לו מיעט הכספים משמע דנתמעטו אפילו מדין ל' וצ"ע: וכמה נותן לו וכו'. שם פלוגתא דר"מ ור"י ור"ש ואמרינן בגמרא מ"ט דר"י יליף נתינה נתינה מעבד ונילף נתינה נתינה מערכין מה להלן חמשים אף כאן חמשים חדא דתפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת ועוד עבד מעבד ה"ל למילף והקשו התוס' דכיון דכתיב אשר ברכך הוה לן למילף מן המרובה כדאמרינן לעיל דפריך ונילף ריקם מעולת ראייה ומשני אמר קרא אשר ברכך ודחקו עצמם בתירוץ קושיא זו כמו שיראה מדבריהם שם ולי נראה דטעמא דר"י הוא משום דאי לאו קרא דאשר ברכך היינו לומדים נתינה נתינה מערכין בפחות שבערכין וא"כ כי כתב קרא אשר ברכך די לנו שנאמר שבא לאשמועינן שנעשה הג"ש מעבד שהיא ל' שקלים אבל לומר שנעשה הג"ש מערכין ומהמרובה שבערכין שהוא נ' שקלים הא מנא לן כיון שכבר נתקיים קרא דאשר ברכך דאהני לומר דלא נילף נתינה נתינה מערכין ובפחות שבערכין וכי תימא אכתי תיקשי דנילף מערכין ותהיה ההענקה ב' סלעים וב' פונדיונים ואהני קרא דאשר ברכך דלא נימא בפחות שבערכין שהוא סלע ופונדיון הא ליתא משום שאם אנו לומדין מערכין כיון דאפיקתיה מפחות שבערכין משום קרא דאשר ברכך אוקמיה אגדול שבערכין משום דליכא לצדד אלא ב' קצוות שהם הפחות והגדול וכן כתב הריטב"א ז"ל ובזה ניחא מה שהקשו לר"ש ונילף נתינה נתינה מעבד ואע"ג דאיהו קא דריש אשר ברכך משום דאיכא למימר דקרא דאשר ברכך לא אתי אלא לומר דלא נילף מפחות שבערכין ונילף מעבד אבל לומר דניליף מגדול שבערכין מנא לן. ובג"ש זו דנתינה נתינה מערכין מדברי הרב בעל עצמות יוסף נראה שהיא מערכי אדם שכתב עלה דואימא בפחות שבערכין שהוא שלשה שקלים ותימה דבכל ערכי אדם אין כתוב נתינה ורבינו ישעיה כתב דהג"ש היא מערכי שדות דבמקדיש שדה אחוזה כתיב ונתן את הערכך ביום ההוא והוא חומר שעורים בחמשים שקל כסף ומה שהקשו ואימא בפחות שבערכין כלומר דקרא קאי אפילו הקדישה שנה אחת סמוך ליובל דהוי סלע ופונדיון ותו לא ותימה דקרא דונתן את הערכך כתיב במקדיש שדה מקנה ומקדיש שדה מקנה אין דמיה קצובין אלא הכל לפי מה שהיא שוה וכמ"ש רבינו ספ"ד מהלכות ערכין וחרמין וכ"כ רש"י בס"פ אין מקדישין (דף כ"ו) ואפשר דס"ל לר' ישעיה דפסוק זה דונתן את הערכך קאי לכל הערכין הכתובים בפרשה אלא שע"כ הג"ש מערך שדה אחוזה כיון שדמיה קצובין ולפי זה אפשר לומר דקאי נמי אערכי אדם דכתיב בפרשה דלעיל וכן נראה שהוא דעת מהר"י בירב בחידושיו: וכתב מרן בכ"מ ופסק כר"י משום דה"ל ר"ש ור"י תרי לגבי ר"מ דלתרוייהו בעי טפי מט"ו ולענין נ' דאמר ר"ש ה"ל ר"מ ור"י תרי לגבי ר"ש. ולא ידעתי למאי איצטריכא ליה טעם זה דהא קי"ל הלכה כר"י לגבי ר"מ ור"ש וכדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (דף מ"ו) אמר ר' יוחנן ר"מ ור"י הלכה כר"י ר"י ור"ש הלכה כר"י ואע"ג דמשמע בגמרא דרב פליג אהני כללי פשיטא דהלכה כר' יוחנן דהא קי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכ"כ רש"י בדף מ"ז דהלכה כר' יוחנן דאיתנהו להני כללי וכ"פ כל בעלי הכללים. ומהתימה על רש"י שכתב בפרשת כי תשא דקרא דולא יראו פני ריקם מופנה לג"ש ללמד על הענקתו של ע"ע ודרשא זו היא אליבא דר"מ ואנן לא קי"ל כוותיה. וכ"כ בפ' ראה ז"ל ולמדו רבותינו בג"ש כמה נותן לו מכל מין ומין. ודבריו לא יצדקו אלא אליבא דר"מ דס"ל שדי ריקם אגורן ואצאן ואיקב אבל אליבא דר"י ור"ש מה שאנו לומדים מהג"ש אינו על כל מין ומין אלא על הענקה בכללה ותימה איך סתם דבריו בב' מקומות כר"מ היפך סברת ר"י וצ"ע: ומ"ש בין ממין א' כתב מרן בכ"מ לאפוקי מר"מ שדקדקו בגמרא מדבריו שצריך ליתן לו מכל המינים. ונראה דיצא לו זה מדאמרינן ואי בציר ליה מחד מינא כו' ולא קאמר ואי בציר ליה חד מינא משמע דדוקא אם נתן לו מכל הג' מינים אם מעט ואם הרבה הוא דמהני אבל אם לא נתן לו ממין האחד כלל לא והכריחו בגמ' דין זה מדקאמר ר"מ חמש סלעים מכל מין ומין ואי לא תימא הכי ליתני חמש עשרה סלעים ותו לא אלא ודאי שצריך ליתן לו מכל השלשה מינים. וראיתי בחידושי הרמב"ן ז"ל שיש מי שכתב דהא דקאמר ר"מ חמש סלעים כו' הוא לאשמועינן דלכתחלה צריך ליתן לו חמש סלעים מכל מין ומין ודחה הרב דבריהם משום דלרבנן לא בעינן שישלש לו ור"מ לא פליג עליה אלא בחדא דאל"כ היה להם לפרש כן ע"כ. ולפי זה נראה דאפילו לר"מ אם לא נתן לו כלל ממין אחד מהני דאל"כ הא פליגי בתרתי ולעיקר הקושיא תירץ דמילתא אגב אורחא קמ"ל דמחמש סלעים שבפדיון גמר לה: א"כ למה נאמר אשר ברכך וכו'. שם אשר ברכך יכול נתברך הבית בגללו מעניקין לו לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין לו ת"ל העניק תעניק מ"מ א"כ מת"ל אשר ברכך הכל לפי ברכה תן לו כך היא הגירסא הנכונה ודלא כספרים דגרסי א"כ מת"ל כאשר יברכך דפסוק זה ליתיה בפרשת הענקה והקשה מהרימ"ט במהדורא ב' דהא דרשינן ליה לעיל לרבות כל דבר דומיא דגורן ויקב ותירץ דכאשר דריש דלא כתיב אשר יברכך אלא כאשר וכן בסמוך תירץ קושיא אחרת משום דלא כתיב כאשר ברכך אלא כאשר יברכך וכבוד הרב הסתר דבר ולעיקר הקושיא נראה לי לומר דאף בלא קרא דאשר ברכך היינו מרבים כל דבר דומיא דגרן ויקב משום דתתן לו הוי כלל וכדאמרינן גבי רציעה ונתת כלל וא"כ הוי כלל ופרט וכלל ואנו מרבים כעין הפרט והברייתא דלעיל כיון דאשכח כלל לא דק אם כלל זה איצטריך לדרשא אחריתי:

טו

אם פגע בו יובל כו'. שם (דף י"ו) והסמ"ג במל"ת סי' קמ"ח ובמ"ע סי' פ"ד השמיט דין זה דברח ולא ידעתי למה וצ"ע ועיין לעיל בפ"ב בדין אם ברח ופגע בו יובל אם חייב להשלים ובמה שכתבנו שם: ענק עבד עברי לעצמו ואין ב"ח גובה הימנו. שם (דף ט"ו וי"ו) לו ולא לב"ח ופירש"י אין האדון מחוייב להגבות הענקתו לבעל חובו משמע מדבריו דדוקא שלא יתחייב האדון להגבותו הוא דמעטיה קרא אבל כשהוא ביד העבד יבא ב"ח ויגבנו אבל מדברי רבינו שכתב סתמא דאין ב"ח גובה הימנו משמע דאפילו כשהוא ביד העבד אין ב"ח גובה וכן נראה מדבריו בפירוש המשנה שכתב ואין לב"ח שום זכות בו ולא יגבה חובו מזה משום דרחמנא זכי ליה לעבד ואין לב"ח שיעבוד על אותם הנכסים וכן דקדק מוהרימ"ט ז"ל מדברי רבינו הללו ותימה דבגמרא אמרינן דר"א דריש לו ולא לבעל חובו מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן ותנא קמא דלא דריש הוא משום דבעלמא נמי לא ס"ל כר"נ ואם איתא דאפילו כשבא הענק ליד העבד אין ב"ח גובה הימנו א"כ אפילו נימא דבעלמא לא ס"ל כר' נתן אכתי איצטריך לו למעט שלא יגבה הב"ח אפילו לאחר שבא הענק ליד העבד ומיהו לפי מה שכתבנו לעיל בד"ה מה בין מוכר עצמו דרבינו לא ס"ל כהא אוקימתא דטעמיה דת"ק הוא משום דבעלמא לא ס"ל כר' נתן משום דבכוליה תלמודא פסקינן הלכתא כר' נתן ובפלוגתא דר"א ות"ק קי"ל כת"ק משום דר"א שמותי הוא אלא דטעמא דת"ק משום דהענקה הוא מדין צדקה ושנינו בתוספתא מעשר עני אין משלמין את החוב וה"ה צדקה וכמו שכתוב במרדכי פ"ק דב"ב ניחא דכיון דמדמי הענקה לצדקה א"כ כי היכי דבצדקה אפילו לאחר שבאה ליד העני אין ב"ח גובה הימנו ה"ה הענקה דאפילו לאחר שבאה ליד העבד אין ב"ח גובה אבל לפי התירוץ האחר שכתבנו דמאן דס"ל כר' נתן ס"ל דטעמא דת"ק הוא משום דלמעט מוכר עצמו לא איצטריך קרא דמקרא דכי משנה שכר שכיר נפקא וא"כ אייתר ליה לו למעט ב"ח וכן נמי לדברי הריטב"א דס"ל דטעמא דרבינו הוא משום דלפי המסקנא טעמא דת"ק הוא משום דלא יליף ג"ש דש"ש וא"כ לא איצטריך לו למעט מוכר עצמו ואייתר ליה למעט ב"ח קשה דמנא ליה לרבינו דלו ממעט אפילו לאחר שבא ליד העבד אימא דקרא לא מיעט אלא כשהוא ביד האדון ולאפוקי מדר' נתן וכ"ת דהכריח לומר דע"כ כי מיעט קרא הוא אפילו מיד העבד דאם איתא דלא מיעט קרא אלא מיד האדון ולאפוקי מדר' נתן א"כ לשתוק קרא מונתן לאשר אשם לו וע"כ למדנו דיניה דר' נתן מדאיצטריך קרא למעט גבי עבד דאי אמרת בשלמא לר"א דיליף ג"ש דש"ש וס"ל דמוכר עצמו נמי רבו מוסר לו שפחה אי לאו דכתב קרא ונתן לאשר אשם לו הוה מוקמינן מיעוטא דלו למוכר עצמו ומש"ה איצטריך קרא דונתן לאשר אשם אבל לת"ק דלא יליף ג"ש דש"ש וס"ל דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה ע"כ מיעוטא דלו הוא לב"ח דלמוכר עצמו לא איצטריך קרא למעט וא"כ לא איצטריך קרא דונתן לאשר אשם וכמו שנראה מדברי הרב עצמות יוסף (דף מ"ב) הא ליתא משום דאה"נ דאי לאו קרא דונתן לאשר אשם לא היינו יודעים דיניה דר' נתן והוה מוקמינן מיעוטא דלו אפילו לאחר שבא ליד העבד אבל לאחר דכתב קרא ונתן לאשר אשם מנא לן דלו מיעט אפילו מיד העבד אימא דקרא לא מיעט אלא מיד האדון ולאפוקי מדר' נתן ואפשר לתרץ ולומר דס"ל לרבינו דכיון דמעטיה רחמנא דיניה דר' נתן בהענקה שמעת מינה אין שיעבוד הב"ח חל על אלו המעות משום דרחמנא זכי ליה לדידיה וא"כ אפילו לאחר שבאו ליד העבד אין ב"ח גובה הימנו משום דאין לו שיעבוד על אותם נכסים ורב טביומי משום דס"ל דת"ק נמי יליף ג"ש דש"ש וכן נמי לא הוה ידע טעמא דת"ק דמיעט שפחה ממוכר עצמו הוכרח לומר דטעמא דת"ק דלא מיעט מלו ב"ח הוא משום דבעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן ולומר דאיצטריך למעט לאחר שבא ליד העבד לא ס"ל האי דינא לת"ק ונדחק בכל זה כדי לאשכוחי טעמא לת"ק אבל לדידן דס"ל דטעמא דת"ק הוא משום דלא יליף שכיר שכיר אי נמי דמקרא דכי משנה שכר שכיר נמעט מוכר עצמו משפחה ואייתר לן לו למעט ב"ח כי היכי דמיעט קרא כשהם ביד האדון הכי נמי נתמעט אף לאחר שבא ליד העבד משום דאין שיעבוד לב"ח בנכסים הללו דרחמנא זכי ליה לדידיה ולא לב"ח: וענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה. שם (דף י"ו) וטעמא דמציאה דהוי לאביה אמרינן בפרק נערה שנתפתתה (דף מ"ז) דהוי משום איבה ופירשו התוספות דאיבה דמציאה היינו שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין אבל רש"י פירש דהוי איבה דמזונות דאי אמרת דמציאתה לעצמה איכא איבה ולא זיין לה וקשה דאי אמרת בשלמא לפירוש התוס' דטעמא הוי דלא יקדשנה ניחא דאפילו שמכרה דהוי מציאתה לאביה משום דאכתי יכול לקדשה למנוול משום דקי"ל דיכול למוכרה לאישות אחר שפחות אבל אליבא דרש"י דס"ל דטעמא הוי משום מזונות קשה דכיון דעכשיו לא זיין לה אבוה למה תהיה מציאתה של אביה ואי אמרת בשלמא אליבא דשמואל דס"ל בפ"ק דמציעא (דף י"ב) דטעמא דמציאת בנו ובתו הקטנים דהם שלו הוי משום שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ניחא משום דודאי טעמא דאיבה לא איצטריך אלא לנערה דאי קטנה תיפוק ליה משום דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו והכא ע"כ מיירי בקטנה דאי נערה מאי בעיא גביה אבל לר' יוחנן דס"ל גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול ואליבא דרש"י בן ובת שוים הם בדינם אליבא דר' יוחנן קשה וכיון דאמה זו אינה סמוכה על שלחן אביה למה תהיה מציאתה לאביה ואפשר לתרץ ולומר דר' יוחנן לא פליג עליה דשמואל אלא בפירושא דמתני' דמציאת בנו ובתו אבל אה"נ דברייתא דקתני דמציאת אמה דהוי לאביה ס"ל כשמואל דטעמא דמציאת קטן דהוי לאביו הוי משום דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ומה שדחקו לר' יוחנן דלא קאמר דמתני' נמי ס"ל טעמא דשמואל מאחר דהברייתא ס"ל הכי איכא למימר דר' יוחנן לא ס"ל עשו שאינו זוכה כזוכה וע"כ הוקשה לו דמ"ט דר' יוסי דקאמר בין כך ובין כך ילקט בנו ואשתו אחריו דכיון דקטן לית ליה זכייה כי קא מלקט לאבוה קא מלקט א"כ ע"כ אית לן למימר דטעמא דר' יוסי הוא משום דס"ל דרבנן תקנו זכייה לקטן ויש לו זכייה לקטן אלא שחכמים תקנו שתהיה המציאה לאביו כל זמן שהבן סמוך על שלחן אביו משום איבה והם שתי תקנות ומש"ה יכול ללקט בנו משום דכי קא מלקט לנפשיה קא מלקט ואביו זכי מיניה אחר כך משום איבה וכיון דר' יוסי ס"ל טעמא דאיבה אוקמה נמי למתני' כוותיה משום דקי"ל הלכה כר' יוסי דנמוקו עמו אבל אה"נ דהברייתא דקתני דמציאת אמה דהוי לאביה דס"ל טעמא דשמואל ונראה דע"כ אית לן למימר דטעמא דר' יוחנן לא הוי אליבא דכ"ע דאלת"ה תיקשי מאי טעמא דתנא דברייתא דקתני למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו דבשלמא לשמואל ניחא דס"ל דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואם כן זכיית הבן והאב באה כאחד ומשום הכי לא ילקט בנו אבל לר' יוחנן שתי תקנות הם ואם כן כי קא מלקט לנפשיה קא מלקט ואבוה מיניה קא זכי אלא ודאי דטעמא דברייתא הוא משום דס"ל כשמואל ואף ר' יוחנן לא פליג אדשמואל אליבא דת"ק דברייתא אלא מאי דפליג הוא בטעמא דמתני' ור' יוסי ולפי זה אפשר לומר דברייתא דקתני מציאת אמה לאביה ס"ל כת"ק דר' יוסי דס"ל דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביה וא"כ לפי מה שכתבנו נמצינו למדין דקי"ל כר' יוחנן דאפילו קטן שאינו סמוך על שלחן אביו דמציאתו לעצמו ה"ה גבי אמה דמציאתה לעצמה ורבינו שהביא לפסק הלכה דמציאתה לאביה הוא משום דס"ל כר"י דטעמא דמציאה הוי משום שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין וכמו שנראה מדבריו בפי"ז מהלכות גזילה ואבידה אבל אליבא דרש"י אה"נ דלדידן דקי"ל כר' יוחנן אית לן נמי דמציאת אמה דהוי לעצמה אך קשה דאמרינן התם האי שפחה היכי דמי אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה ואי דאיתיה לאב דאבוה הויא ומשמע דאפילו לרבי יוחנן הוי דינא הכי מדאמרינן נימא מהאי נמי תיהוי תיובתא ואם איתא דרבי יוחנן ס"ל דמציאת אמה דהוי לעצמה אימא דריש לקיש ס"ל כרבי יוחנן ומוקי למתני' בדאיתיה לאב אלא ודאי משמע דאפילו לר' יוחנן מציאת אמה הוי לאביה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאי איתא דטעמא דמציאה הוי משום מזונות א"כ האמה אליבא דרבי יוחנן למה לא תהיה מציאתה לעצמה. אשר ע"כ נראה כמ"ש מוהרימ"ט דטעמא דמציאת אמה דהוי לאביה משום דכשיוצאה בסימנים חוזרת לבית אביה ואז לא יזון אותה משום איבה לפיכך תקנו שתהא מציאתה לאביה ואפשר דס"ל לרש"י דהבת אפילו אם אינה סמוכה על שלחן אביה דהוי מציאתה לאביה משום דדלמא למחר תהא צריכה להתפרנס משל אביה ולא זיין לה משום איבה ואע"ג דבבן לא חששו לחששא זו אלא כל זמן שאינו סמוך על שלחן אביו הוי מציאתו לעצמו איכא למימר דבבת חששו חששא רחוקה משום דזילא בהו מילתא לחזר על הפתחים אבל בבן דלא זילא כ"כ לא חששו לחששא רחוקה וכמ"ש התוספות בפרק נערה אליבא דשמואל ואף (אליבא) דתוספות ס"ל דאליבא דרש"י אם הבת אינה סמוכה על שלחן אביה דהוי מציאתה לעצמה וכמו שנראה מדבריהם שם איכא למימר דשאני אמה שבודאי למחר תחזור לבית אביה ומש"ה חששו לאיבה אבל כשאינה סמוכה על שלחן אביה אלא שמתפרנסת משל עצמה או מאחרים בלא זמן קצוב לא חששו לדלמא תחזור לבית אביה ולא יהיה זנה משום איבה משום דאפשר דהסיבה שהיא עכשיו אינה סמוכה על שלחן אביה תמשך לה עוד כל ימי עולם אבל באמת ליכא למימר הכי ובטעמא דהענקה דהוי לאביה נראה דפשיטא דהוי מדאורייתא כמו מעשה ידיה שהרי ענק זה הוא חלף עבודתה. ויש להסתפק היכי דנפקא בסימני בגרות כגון באיילונית דלית לה סימני נערות אלא מקטנותה יוצאה לבגר כלומר דבימי נערות הויא בוגרת וכדאיתא בפרק הערל (דף פ') הענק דמאן הוי דאי אזלינן בתר זמן היציאה ואמרינן דלאחר שיוצאה זוכה בענק א"כ פשיטא דאין לאביה כלום שהרי באותה שעה היא בוגרת ואי אזלינן בתר זמן העבודה משום דענק זה הוי חלף עבודתה וא"כ כשנשלמה העבודה זכה בענק א"כ פשיטא דהוי לאביה שהרי בזמן העבודה היתה קטנה והרי זה דומה למעשה ידיה שלא גבתה דאמרינן בר"פ נערה שנתפתתה שזכה האב קודם שתגבה. ונראה שיש להכריח דין זה מדאמרינן בגמרא תני חדא ענק אמה העבריה לעצמה ותניא אידך ענק אמה העבריה ומציאתה לאביה מאי לאו הא דנפקא בסימנים והא דנפקא במיתת האב לא אידי ואידי דנפקא בסימנים והא דאיתיה לאב והא דליתיה לאב ואם איתא דיוצאה בבגרות הוי הענק לעצמה אימא אידי ואידי דאיתיה לאב וברייתא דקתני ענק אמה לעצמה מיירי ביוצאה בסימני בגרות ומשכחת לה בין לשמואל בין לרב דלשמואל מיירי כשמכרה בת ט"ו שנה וכשנכנסה שנת עשרים יוצאה משום סימני בגרות ועד עכשיו היתה קטנה דלית ליה למפרע נעשה סריס ולרב היכא שמכרה בקטנותה ויצאה בשש וכשהגיע שנת עשרים נמצא דלמפרע היתה ראויה לצאת מבת י"ב שנה וצריך לשלם האדון כל מה שנשתעבד בה האדון מאותו הזמן והלאה וכמו שנבאר לקמן בריש פ"ד והוה ניחא באוקימתא זו הא דלא קתני בברייתא דלעצמה דמציאתה נמי לעצמה משום דכיון דטעמא דהענקה הוי משום שיוצאה בסימני בגרות לא משכחת לה טעם זה גבי מציאה דאי שמצאה קודם הבגרות הוי לאביה ואי לאחר הבגרות אינה אמה והברייתא באה לתת לנו דין באמה אבל לגמרא דמוקי לברייתא דלעצמה בדליתיה לאב תיקשי אמאי לא קתני נמי דמציאתה לעצמה כיון שזה היה הכרח הקס"ד דהוי בעי לאוקומי בדנפקא במיתת האב וכמ"ש בעל עצמות יוסף באופן דמהכרח זה נראה דיוצאה בסימני בגרות נמי הוי הענק לאביה אבל מדברי הרב בעל עצמות יוסף נראה דס"ל דיוצאה בבגרות הענק לעצמה ויש קצת סיוע לזה מדהוה קס"ד לאוקומי ברייתא דלעצמה בנפקא במיתת האב ומ"מ יש לדחות:
ודע דאע"ג דמציאת אמה הוי לאביה מ"מ צריך לשלם לאדון שכר הבטלה וכמו ששנינו בברייתא ואין לרבה אלא שכר בטלה וכ"כ הריטב"א בחידושיו ולא ידעתי למה השמיטו הרמב"ם. ודע דהא דאמרינן דמציאת אמה הוי לאביה היינו דוקא שהיתה עסוקה במלאכתה ומצאה מציאה אבל אם האדון אמר לה ללקט לו מציאות מציאותיה לרבה כן כתב הרמ"ה הביאו הריב"ה בח"מ סימן ע"ד: ואם מת אביה וכו'. שם (דף י"ו) והקשה הרב כ"מ ז"ל דמדברי רבינו משמע דאע"פ שבא לידה אינו מורישו ובריש נערה שנתפתתה משמע שהוא מורישו ותירץ דבא לידה כבא לידו דמי. ותמהני דמדבריו משמע דאם לא בא לידה אע"פ שיצתה בחיי האב שכבר נתחייב האדון בחיי האב אפ"ה אינו מורישו ואילו מריש פרק נערה משמע דאפילו לא בא לידה מורישו כמו ששנינו עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין ודוקא התם בעינן עמדה בדין משום דהוי קנס וכל שלא עמדה בדין לא הוי ממון משום דקי"ל מודה בקנס פטור אבל בזכות דלא הוי קנס כיון שנתחייב בחיי האב מורישו וכמו ששנינו בסיפא דמתניתין מעשה ידיה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין. ולרבינו אפשר לדחות ולומר דכל שנתחייב בחיי האב כבא לידו דמי אבל דברי מרן צל"ע. ומוהרימ"ט כתב במהדורא שניה דאי יצאה בחיי האב אינו מוריש דשאני הענקה ממעשה ידיה וכמו שחילק שם ולפי דבריו אפשר דאפילו בא לידה אינו מוריש כל שלא בא לידו ולפי זה אתו דברי רבינו כפשטן: שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו. שם ובפ"ד דכתובות (דף מ"ג) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו וא"ת הא איצטריך אותם ללמד על ע"ע שאינו נקנה בחזקה וכמו ששנינו בפ"ק (דף י"ו) אותם בחזקה ולא אחר בחזקה וי"ל דהא דאמרינן שאין אדם מוריש כו' לאו מאותם קא מפיק אלא מדאיצטריך קרא והתנחלתם לבניכם דלגופיה לא איצטריך דהא אפילו ע"ע עובד את הבן א"ו דאתא למעט זכות בתו והתוספות הקשו דלמה לי והתנחלתם שאין אדם מוריש פשיטא דמהיכא נפקא לן דמעשה הבת לאב מלאמה ואמה גופה אינו יכול להוריש לבנו וי"ל ה"מ גדולה הוא דנפקא מלאמה אבל קטנה לא נפיק מלאמה אלא מסברא דהשתא זבוני מזבין לה ולהכי איצטריך והתנחלתם ע"כ. ואע"ג דברייתא דלעצמה אוקמוה בגמרא בדנפקא בסימנים אפ"ה מייתי קרא דוהתנחלתם משום דברייתא פשיטא דאיירי אפילו בקטנה כגון דנפקא בשש או ביובל או במיתת אדון ולא איצטריך לאוקומה בנפקא בסימנין אלא משום אידך ברייתא לאשמועינן דאפילו בנערה הוי לאביה ומש"ה מייתי קרא דוהתנחלתם דמיניה נלמוד דכל זכות שיש לאדם בבתו בין בקטנה בין בנערה אינו מורישה לבנו. והקשה מהרימ"ט דכי נמי אתיא קטנה מסברא למה לי קרא דהא האב גופיה לא קי"ל דזכי אלא משום דמצי מזבין לה והרי עכשיו לא מצו מזבני ואי לא ס"ל כר"ל ניחא דאיצטריך דלא תימא שיכולין אחין למוכרה דבמקום אב קיימי והאב עצמו יכול למוכרה לאחר מיתה אלא לס"ד דגמרא דאתיא כר"ל השתא מכורה כבר יוצאה במיתתו של אב כ"ש שלא תמכר דהכי גמרי. ותמהני דהא חיליה דר"ל דס"ל דאמה יוצאה במיתת האב הוא משום קרא דוהתנחלתם ועביד ק"ו ומה סימנים שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתה שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון ומיתה שמוציאה מרשות אב לא נפקא לן אלא מקרא דוהתנחלתם וא"כ לר"ל איצטריך קרא ללמדנו שני דברים האחד הוא דהאחין לא מצו מזבני לה והשני שיוצאה מרשות אדון. וראיתי להרב ע"י שכתב דהתוס' לא מקשו ולא מידי דנימא דקרא איצטריך דסד"א כיון דאחיה נותנים לה מזונות במקום אב קיימי דהא הוה מספקא ליה לתלמודא ומייתי הך קרא דהכא ודבריו תמוהים הם הרבה בעיני משום דבגמרא לא נסתפקו בבת הניזונת מן האחים אלא מדרבנן דמדאורייתא פשיטא דלא היה עולה על הדעת דבשביל מזונות יזכו במעשה ידיה דהא מדאורייתא ליכא חיוב מזונות ואם הם ירצו לזונה מהיכא תיתי שיזכו במעשה ידיה ומאי דמייתי קרא לא הוי אלא אדינא דאורייתא וכ"כ התוס' שם. עוד הקשה הרב הנזכר דא"כ דקרא דוהתנחלתם לא איצטריך אלא לקטנה מאי פריך בפרק נערה שנתפתתה (דף מ"ז) מנין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה ופריך ואימא ה"מ קטנה כו' ומאי קושיא דבהכרח צ"ל דקרא איירי בנערה דאי בקטנה למה לי קרא דוהתנחלתם כיון דקטנה שמעינן מאמה וע"כ הני תרי קראי שדינן חד אאמה קטנה וחד אגדולה ותירץ דאותם דרשינן אותם בחזקה ופריך ואימא ה"מ קטנה וקרא איצטריך לדרשא אחרת עכ"ד. והנה כבר כתבנו לעיל דדרשא דאין אדם מוריש וכו' לאו מאותם קא מפיק אלא מדאיצטריך קרא לומר בעבד כנעני שינחילום לבניהם משמע דאתא למעט מילתא אחריתי שאינו מנחילה לבניו והיינו זכות בתו וא"כ הדרא קושיית הרב לדוכתיה ואליבא דידיה קשה דהיכי ממעטינן תרי מיעוטי מאותם לפי האמת ומהרימ"ט ז"ל תירץ לקושיית הבע"י דלפי הס"ד דלקטנה צריך קרא שמעשה ידיה יהיו לאב אין לדקדק מה אמה אינה עובדת את הבן דלשעבוד קרי לה רחמנא אמה שתהא עובדת לו בעודה קטנה כמו אמה לרבה אבל לא שתהא אמה ממש בכל דיניה אבל כי מוקמינן קרא בנערה לא שייך בה לשון אמה דאמה אינה עובדת בנערות אלא דהקישה הכתוב לאמה ומש"ה הקשו התוס' כו' ע"כ. והנה אם הקושיא היא דהיכי ס"ד דקרא דלאמה לא מיירי אלא בקטנה דא"כ ל"ל קרא דוהתנחלתם תיפוק ליה מהיקשא דאמה שפיר תירץ מהרימ"ט דלפי הס"ד לא הוה שמעינן מקרא דלאמה שאינו מוריש משום דלשעבוד דוקא קרי לה רחמנא אמה ולא שתהא אמה ממש בכל דיניה ומשום הכי איצטריך קרא דוהתנחלתם אבל אם הקושיא היא דהיכי ס"ד דקרא לא מיירי אלא בקטנה דא"כ למה לי קרא דלאמה תיפוק ליה מוהתנחלתם שמעט זכות הבת מן הבן שמעינן מינה שהאב גופיה זוכה במעשה ידיה דאי אמרת בשלמא דאף בנערה זוכה איצטריכו תרי קראי חד לקטנה וחד לנערה אלא אי אמרת דאינו זוכה אלא בקטנה למה לי קרא דלאמה א"כ לא יועיל לנו תירוץ מהרימ"ט כלל ואף שמדברי הבע"י נראה שלא הוקשה לו אלא הקושיא הראשונה מדכתב דאי בקטנה למה לי קרא דוהתנחלתם אכתי תמהני ממהרימ"ט איך לא השגיח לתרץ אלא לקושיית הבע"י. ולי הדיוט נראה דאין כאן קושיא כלל לא הראשונה ולא השניה משום דקרא דוהתנחלתם לא נאמר בדרך פרט על מעשה ידיה דוקא אלא על כל זכות שזוכה האב בבתו כגון מכירתה ולקדשה וכסף קידושיה ופתוי הבת וקנס האונס נאמר קרא דוהתנחלתם למעט הבן שלא יירש זכיות הללו שזוכה האב בבתו והתוס' לא הקשו אלא לרב דבעי למיפשט מעשה ידיה דהוו לעצמה מקרא דוהתנחלתם דקרא לא איצטריך להכי משום דמעשה ידיה מלאמה נפקא וא"כ לפי הס"ד דקרא דלאמה לא מיירי אלא בקטנה לא הוה מצינן למיפשט מידי מדאיצטריך קרא דוהתנחלתם או קרא דלאמה משום דהוה אמינא דקרא דוהתנחלתם לא אתא אלא לשאר זכיות. תניא בספרי כשכיר מה שכיר ביומו תתן שכרו אף זה ביומו תתן שכרו ופירש רבינו הלל דעל הענקה מיירי וכן פירש מהרימ"ט ז"ל והנה רבינו לא הביא דין זה משום דברייתא זו ס"ל כר"א דס"ל דמוכר עצמו מעניקין לו משום דקרא איירי במוכר עצמו כמבואר אבל לפי דעת הרב בעל קרבן אהרן דפירש דמיירי על הכסף אשר בו נמכר שירצה ביומו תתן שכרו הדמים שקצב לימכר בהם קשה דלמה השמיט רבינו דין זה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף