משנה למלך/עבדים/ב

משנה למלך ‏ עבדים ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

עבד עברי וכו' נקנה בכסף ובשוה כסף ובשטר. מדלא הזכיר חליפין משמע דס"ל דאינו נקנה בחליפין וליכא למימר דבכלל כסף הוא דהא לקמן פ"ה בדין עבד כנעני כתב נקנה בכסף או בחליפין וה"נ מוכח מפ"ק דקידושין (דף כ"ב) דגרסינן התם ותנא דידן מילתא דליתא במטלטלין קתני כו' ואם איתא דבכלל כסף הוי חליפין הרי הזכירו תנא דידן ותנא ברא הזכירו יותר בפירוש א"ו דבכלל כסף לא הוי חליפין וא"כ מדלא הזכיר חליפין משמע דס"ל דאינו נקנה בחליפין והיינו מדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף ח') ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין ואע"ג דלר"נ דס"ל דפירות לא עבדי חליפין לא נפקא האי דינא מ"מ ס"ל לרבינו דהדין הוא מוסכם וליכא נפקותא בין ר"נ ולמאן דפליג עליה אלא בפירושא דברייתא דאינו נקנה בתבואה וכלים וכן נראה מדברי התוספות שם שכתבו אין עבד עברי נקנה בחליפין כו' וממשמעות דבריהם שם משמע דלפסק הלכה קיימי והרב מוהרימ"ט בחידושיו לקידושין (דף ל"ז) כתב דיש להוכיח דאין עבד עברי נקנה בחליפין מדממעטינן בפ"ק דקידושין (דף ט"ז) חזקה מוהתנחלתם אותם אותם בחזקה ולא אחר בחזקה ה"ה דממעטינן נמי חליפין. ונראה דה"ה נמי דאינו קונה עצמו בחליפין דאם היה קונה את עצמו בחליפין היה נקנה ג"כ וכמ"ש הריטב"א עלה דההיא דגרסינן בפ"ק דקידושין (דף י"ד) והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה וכ"כ התוספות בפ"ק דקידושין (דף ח') וכבר כתבנו דדבריהם שם הם לפסק הלכה אבל הרב מהרימ"ט ז"ל כתב שם ובדף מ' דעבד עברי קונה את עצמו בחליפין:

ב

מכרוהו ב"ד עובד שש שנים וכו'. כתב הרב בעל כ"מ ז"ל ומ"ש מיום מכירתו במכילתא כו' ומשמע דס"ל דמלת מיום מכירתו הוא למעוטי שאינו יוצא בשמיטה ועל זה כתב שהוא במכילתא וירושלמי אבל לא ידעתי איך מיום מכירתו ימעט שלא יצא בשמיטה דכיון דאף שכתב עובד שש שנים הוה סלקא דעתין דיוצא בשמיטה ומה אני מקיים עובד שש שנים שנמכר תיכף ומיד לאחר השמיטה א"כ איך מיום מכירתו ממעט דאינו יוצא בשמיטה הא לא קאי אלא אשש שנים דקאמר. ולי נראה דמיום מכירתו לא ממעט שלא נאמר אלא דהאי שש שנים הם מיום ליום ולא שנת עולם דיום אחד לפני ראש השנה חשוב שנה ומיעט זה באומר מיום מכירתו כלומר שהשש נחשבים מיום מכירתו ולא משנת מכירתו שאם השש היו שנת עולם לא היה עובד שש מיום מכירתו אלא משנת מכירתו ודין זה הוזכר בערכין פרק השג יד (דף י"ח) שש שנים שבעבד עברי דכתיב שש שנים יעבוד ובשביעית פעמים דבשביעית נמי יעבוד והכוונה דאי אמרת בשלמא דשש שנים הם מיום ליום משכחת לה שיעבוד בשביעית של עולם שיום אחד בשנה חשוב שנה וכגון שלא נמכר בראשית השנה דאז כשבא להשלים השש מיום ליום נמצא שעובד בשנת השבע אלא אי אמרת דשש שנים הם שנת עולם א"כ לא משכחת שיעבוד בשנת השבע וכ"ת דאף הכ"מ ס"ל דמיום מכירתו מיעט שלא נאמר שיום אחד בשנה חשוב שנה אלא דס"ל דהמכילתא והירושלמי נמי בהאי מילתא קא מספקא להו והכי קאמרי שביעית של מכירה או אינו אלא שביעית לשנים ואע"פ שאינו שביעית למכירה הא ליתא חדא דאי המכילתא נסתפק בזה היכי פשיט לה מדקאמר שש שנים יעבוד הרי עדיין הספק במקומו עומד דאימא דהשש שנים הם שנת עולם דאי אמרת בשלמא דמה שנסתפק המכילתא הוא אם יוצא בשמיטה אם לאו שפיר קא פשיט לה מדקאמר שש שנים דאם איתא דהיה יוצא בשביעית לא הול"ל שש שנים שהרי אינו זמן קצוב ולא הול"ל אלא בשביעית יצא כי היכי דגבי יובל לא כתב רחמנא אלא עד שנת היובל יעבוד וכו' ולא כתב שום זמן לפי שאינו קצוב. ותו דדברי הירושלמי מוכיחים בהדיא דהספק לא הוה אלא אם יוצא בשמיטה אי לא דגרסינן התם א"ר הונא אם אומר את שביעית של עולם א"כ מה היובל בא ומוציא כו' דמשמע מינה דהספק לא הוה אלא אי יוצא בשביעית אי לא ותו דהוה ליה להביא מאי דאיתמר במסכת ערכין דמוכח בהדיא דהשש שנים הם מיום ליום אלא ודאי דקושטא דמילתא הוא כדכתיבנא לעיל דס"ל דמיום מכירתו הוא למעט שאינו יוצא בשמיטה: ומ"ש ובתחלת השנה כו' ירושלמי פ"ק דקידושין כתיב שש שנים יעבוד כיצד הוא עובד יכול יוצא בסוף שש ת"ל ובשביעית יצא יכול יצא בסוף שבע ת"ל שש שנים יעבוד הא כיצד עובד כל שש ויוצא בתחלת שבע. ומ"ש השביעית שלו כלומר דלא הוי שביעית של עולם שהיא השמיטה אלא שביעית שלו כלומר למכירתו: ומ"ש ואם פגעה בו שנת השמיטה בכלל השש הרי זה עובד בה. זה נלמד מן המכילתא והירושלמי שכתבנו בסמוך. וראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב ז"ל ואפילו היה בכלל השש שנים שמיטה והוא מה שאמר שש שנים יעבוד ובשביעית ר"ל פעמים שהוא עובד בשביעית וקשה דהיכי קאמר פעמים שהוא עובד וכו' הא לעולם עובד בשביעית שהרי אינו נמכר לפחות משש ופשיטא דבר"ה לא נמכר וא"כ כיון דמיום ליום לעולם הוא עובד בשביעית. תו קשה דבמסכת ערכין (דף י"ח) למדו מבשביעית שאין השש שנים שנת עולם אלא מיום ליום ומשמע דס"ל דשביעית אינה שמיטה אלא שביעית למכירה ואילו רבינו משמע דס"ל דשביעית הוי שמיטה ומינה יליף שאינו יוצא בשמיטה ונראה דרבינו רצה להביא גם למה שכתב שם שש שנים מיום שנמכר עד תשלום שש שנים שהכוונה לומר שהם מיום ליום ולא שנת עולם ועל זה הביא ראיה ממאמר הכתוב ובשביעית ר"ל פעמים שעובד בשביעית כלומר בשנת השבע למנין העולם וכמו שפירשנו לעיל דמזה ג"כ נלמד דאינו יוצא בשביעית דאם היה יוצא ליכא נפקותא לשנה אחת בין אי הוי שנת עולם או מיום ליום דהא כשנכנס שביעית לעולם יוצא. אלא שקשה לזה דאימא דשמיטה אינה משמטת להוציא את העבדים אלא בסופה כדינה לכספים כדתניא בפרק המקדיש את שדהו וא"כ איכא נפקותא בין שנת עולם למיום ליום. (עיין בברייתא שאכתוב לקמן שקשה לזה התירוץ דמהתם מוכח דמק"ו דיובל אית לן לרבויי יציאה לעבדים בשמיטה). א"נ איכא למימר דהס"ד דהיה יוצא בשמיטה היה ממאמר הכתוב ובשביעית דהוה ס"ל דהיא שביעית של עולם שהיא השמיטה וכיון שהוכחנו דבשביעית היא השנה השביעית למכירתו ואתא למימר שפעמים עובד בשביעית א"כ לא אייתר לן קרא לרבויי יציאה לעבדים בשמיטה: ומ"ש אבל אם פגעה בו שנת יובל אפילו נמכר שנה אחת לפני היובל הרי זה יוצא לחירות שנאמר עד שנת היובל יעבוד כו'. ברייתא בפ"ק דקידושין (דף ט"ו) וקשה דבגמרא דרשו לקרא דעד שנת היובל במוכר עצמו וקרא דושב אל משפחתו במכרוהו ב"ד וא"כ הו"ל לאתויי קרא דושב אל משפחתו. עוד תימה דלמה ליה לאתויי קרא דבשנת היובל הזאת אחר שלא הוזכר בגמרא ולמה לן תרי קראי למכרוהו ב"ד ותו דקרא דבשנת היובל בהשמטת קרקעות מיירי ולא בהוצאת עבדים. וראיתי בת"כ ברייתא וז"ל בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים והלא דין הוא ומה אם היובל שאינו משמט כספים מוציא עבדים שביעית שמשמטת כספים אינו דין שתוציא עבדים ת"ל בשנת היובל הזאת זו מוציאה עבדים ואין השביעית מוציאה עבדים ע"כ. ובזה נוכל ליישב קצת הקושיא השנית והוא דרבינו כתב קודם לזה שאם פגעה בו שנת השמיטה שעובד בה ואח"כ כתב שאם פגעה בו שנת יובל שיצא לחירות. וא"כ רצה להוכיח מקראי השני דינים הללו ופתח להוכיח במאי דסליק מיניה וסיים במאי דפתח ביה שהוא שהשמיטה אינה מוציאה את העבדים ולמד דין זה מקרא דבשנת היובל הזאת כלישנא דת"כ שכתבנו. אך קשה דרבינו בפירוש המשנה הוכיח שאין השביעית מוציאה עבדים מקרא דובשביעית יצא וכמו שכתבנו למעלה וראיתי להרב בל"מ בזה עירוב פרשיות ופסוקים יע"ש ודברי רבינו צריכים תלמוד וצ"ע:

ג

המוכר עצמו יש לו למכור עצמו ליתר על שש. שם המוכר עצמו נמכר לשש וליתר על שש ופירש"י ז"ל ויתר על שש אם התנה לימכר לעשר שנים ומדכתב אם התנה בחלוקה דיותר על שש ולא בחלוקה דנמכר לשש משמע מדבריו דאם נמכר בסתם יוצא בשש ומש"ה לא כתב אם התנה אלא בחלוקה דיתר על שש וכן הוכיחו הריטב"א ומהרימ"ט (דף ט"ל) מדברי רבינו ונראה דיצא לו לרש"י דין זה ממאי דגרסינן התם מוכר עצמו נמכר לשש וזה מילתא דפשיטא הוא ומכ"ש דליתר על שש נפקא אלא ודאי להכי נקט לה לומר שאין דין נמכר לשש שוה לנמכר ליותר על שש דליתר על שש צריך תנאי ולשש אפילו בסתם וכ"כ מוהרימ"ט (דף י"ב) וכתב דמקרא דשש שנים יעבוד נפקא לן דבסתם יוצא בשש דמאי דדרשינן במכילתא דבמכרוהו ב"ד מיירי הוא אליבא דמאן דיליף שכיר שכיר אבל למאן דלא יליף ש"ש קרא איצטריך שפיר למוכר עצמו דהא לא כתיב ביה שש ודרשינן ליה לנמכר סתם שיצא בשש משמע מדבריו דס"ל דכי אמרינן במכילתא הרי מוכר עצמו אמור הקושיא על קרא דשש שנים יעבוד למה לי ומש"ה כתב דאתיא כמאן דיליף ש"ש אבל הרא"ם בפרשת משפטים פירש דכי אמרינן הרי מוכר עצמו אמור הקושיא היא על קרא דכי ימוך דלמה לי וכתב דהמכילתא אתיא כת"ק דר"א דלא יליף ש"ש וא"כ לפי דברי הרא"ם אין הוכחה למוכר עצמו סתם שיצא בשש מקרא דשש שנים יעבוד דההוא במכרוהו ב"ד מיירי. עוד כתב מהרימ"ט דמקראי דירמיה מוכח דנמכר סתם אינו עובד אלא שש דכתיב לשלח איש את עבדו וגו' דמסתמא במוכר עצמו מיירי. אבל הריטב"א ס"ל דאף לשש צריך תנאי וז"ל עיקר הפסק שנמכר בפירוש בין לשש בין ליתר על שש כפי מה שיתנו ביניהם וה"ה לפחות משש דהא לא אשכחן ליה דרשא דקרא שיהא סתמו לשש דקרא ונמכר לך כתיב ולא יהיב ביה שיעורא כלל אלא ודאי דה"פ כדפרישנא שנמכר ברצונו בין לשש או פחות או יותר עד היובל ושלא כדברי רש"י שפירש שסתמו לשש ע"כ. ונראה דלהריטב"א אם נמכר בסתם הדין הוא שיהא עובד עד היובל. ובמ"ש הריטב"א דנמכר לפחות משש ראיתי למהרימ"ט (דף ט"ל) דמקהי ביה קיוהא דאי פחות משש שכיר מיקרי ומה בינו לשכיר ואין לחלק בין נוטל שכירותו מקודם לנוטל מאוחר אחד זה ואחד זה שכיר מיקרי ויוצא אפילו בחצי זמן ע"כ. וראיתי בירושלמי פ"ק דקידושין מחלוקת זה והכי נקטינן התם אית תניי תנו נמכר בפחות משש ואין נמכר יותר על שש ואית תניי תנו אינו נמכר לא בפחות משש ולא יותר על שש ונראה דבמוכר עצמו מיירי וס"ל כר"א דאי במכרוהו ב"ד היכי אמרינן גנבו חמש מאות ושוה אלף אינו נמכר ימכרוהו בפחות משש אלא ודאי במוכר עצמו מיירי. ותמהני איך תלה עבדותו של זה מפני שהוא לשש שנים דאטו מי שנשכר לשש שנים יהיה לו דין עבד שאינו חוזר בחצי זמנו ויהיה מוזהר להשוותו עמו במאכל ובמשתה ויהיה עובר זה השכיר באיסור דלי בני ישראל עבדים הא ודאי ליתא וכמ"ש התוספות פ"ק דמציעא בד"ה כי לי בני ישראל עבדים וע"כ טעמא הוא משום דשאני עבד דגופו קא מקני ומש"ה אינו יכול לחזור בו וצריך שטר שחרור ועובר על כי לי בני ישראל עבדים אבל שכיר אינו נקנה אלא למעשה ידיו ומש"ה אינו נכלל בדיני ע"ע וא"כ העבד אף שיהא נמכר לפחות משש דין עבד יש לו שהרי הקנה גופו אבל שכיר אף שנשכר ליותר משש אין לו דין עבד ואף לסברת מהר"ם הובאה בהגמ"ר דס"פ האומנין דיש להזהר להשכיר עצמו ביותר משלש שנים ההיא לאו משום דמיקרי עבד ביותר משלש שנים וכמ"ש בפירוש אלא משום דנפקא ליה מתורת שכיר משום הכי כתב דיש להזהר ותו דאי כדבריו מי שגנב שנה אחת קודם היובל לא יהא נמכר משום דונמכר אמר קרא ולא נשכר אלא ודאי שאף שהוא לשנה אחת ונמכר קרינן ביה. ומה שהקשה הרב מדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף ח') גניבו חמש מאות ושוה אלף אינו נמכר דבעינן ונמכר כולו ולא חציו ואי ס"ד פחות משש מיקרי עבד הא לא נמכר חציו הוא וכו'. לא קשיא דכיון דמקרא דונמכר בגניבתו אנו לומדין דבעינן שיהיו דמיו מובלעין בגניבתו כמ"ש רבינו פ"ג דגניבה א"כ כיון שאם נמכר לשש שוה יותר מכדי גניבתו אין דמיו מובלעין בגניבתו ומש"ה אינו נמכר: ומ"ש הרי שמכר עצמו כו' ופגע בו יובל אפילו אחר שנה הרי זה יוצא ביובל שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך. שם (דף ט"ו).וראיתי להרב בעל"מ שהקשה מדברי רבינו להרא"ם שכתב בפרשת בהר סיני ואוקמוה במוכר עצמו שפגע בו יובל קודם שש למ"ד מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש ע"כ דהא רבינו פסק דנמכר ליותר משש ודריש מקרא דעד שנת היובל דיוצא אם פגע יובל בשש דאין זה חולק על זה ע"כ ונראה שהבין הבעל"מ בדברי הרא"ם דכי קאמר למ"ד קאי לעיקר הדין דיציאה ביובל וה"ק הא דאמרינן המוכר עצמו היובל מוציאו הוא דוקא למ"ד מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש אבל למ"ד מוכר עצמו נמכר ליתר על שש כי היכי דמהני תנאיה לעבוד לאחר שש ה"נ מהני תנאיה לענין יובל שלא יהא מוציאו אלא יעבוד עד הזמן שקצב ודבר תימה הוא איך עלה על דעת הרא"ם זה משום דע"כ אית לן למימר דאף מאן דס"ל דנמכר ליתר על שש היובל מוציאו דאי לא קרא דעד שנת היובל במאי מוקמינן ליה אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור ושב ואי בנרצע הרי כבר אמור אל משפחתו הא לא נשאר לנו לרבות אלא מוכר עצמו. ותו דבגמרא רצו להוכיח דר"א בן יעקב לא יליף ש"ש וע"כ אית ליה דמוכר עצמו נמכר ליתר על שש דמהיכא תיתי שלא יהא נמכר אלא לשש אחר דבדידיה לא הוזכר שש וכ"ש דש"ש לית ליה למילף ממכרוהו ב"ד ואעפ"כ מוקי לקרא דעד שנת היובל במוכר עצמו ור"נ בר יצחק דקאמר דר"א בן יעקב יליף ש"ש דחויי הוא דקא מדחי ליה כלומר אין הוכחה מזאת הברייתא דלא יליף ש"ש כדהוה ס"ד סתמא דתלמודא דאפשר דיליף ש"ש ואיצטריך כו' אבל אה"נ דאין ולאו ורפיא בידיה דאפשר דלא יליף ש"ש ואף דנימא דיליף ש"ש עדיין אפשר דס"ל דנמכר ליתר על שש ממיעוטא דועבדך שש שנים כדאיתא התם בגמרא (דף י"ד) וא"כ מאחר דסתמא דתלמודא ס"ל דאף למ"ד דנמכר ליתר על שש דהיובל מוציאו ור"נ בר יצחק לא פליג עליה בהאי מילתא אלא דליכא הוכחה דלא יליף ש"ש מאין הוליד הרא"ם המחלוקת הזה דאיכא בין ת"ק ור"א וכ"ת דמ"ש הרא"ם ז"ל למ"ד קאי להיכא דפגע בו יובל קודם שש וה"ק דדוקא לס"ל דאינו נמכר אלא לשש אית לן למימר דאם פגע בו היובל קודם שש שמוציאו משום דקרא דעד שנת היובל כה"ג מיירי דאי לאחר שש הרי כבר יצא לחירות ואי בנרצע הא מקרא דואיש אל משפחתו נפקא אבל לס"ל דנמכר ליתר על שש אם פגע בו היובל קודם שש אין היובל מוציאו וקרא דעד שנת היובל מוקמינן ליה בשכבר עבד שש אבל אי לא עבד שש אין היובל מוציאו ומצינו בגמרא כעין חילוק זה דאיצטריך למיכתב נרצע ומכרוהו ב"ד דאי אשמעינן נרצע משום דעבד ליה שש וכו' ובזה לא פליג הס"ד דסתמא דתלמודא אסברת הרא"ם הא נמי ליתא דאם איתא דקרא דעד שנת היובל לא מיירי אלא בפגע יובל לאחר שש מנ"ל דקרא דושב איירי במכרוהו ב"ד דעביד איסורא אימא דמיירי במוכר עצמו ופגע בו יובל קודם שש אבל מכרוהו ב"ד דעביד איסורא נתרבה ולא יצא ביובל וא"כ היכי הוה קס"ד סתמא דתלמודא דר"א בן יעקב לא יליף ש"ש מאחר דמוקי לקרא דושב במכרוהו ב"ד מהכרח דאי במוכר עצמו הרי כבר אמור דאם יליף ש"ש וא"כ נמכר ליתר על שש וקרא דעד שנת היובל מיירי כשעבד שש אין הכרח דקרא דושב דמיירי במכרוהו ב"ד דאי במוכר עצמו הרי כבר אמור דאימא דמיירי בפגע בו היובל קודם שש אלא ודאי דע"כ אית לן למימר דסתמא דתלמודא ס"ל דמקרא דעד שנת היובל ממעט אף היכא דפגע היובל קודם שש וכמ"ש מהרימ"ט (דף י"ב) א"כ הדרא קושיין לדוכתיה דהיכי פליג הרא"ם אסתמא דתלמודא ותו דאם איתא דיש חילוק לענין דינא בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד למ"ד דנמכר ליתר על שש למה זה לא הוזכר באותה ברייתא דפ"ק דקידושין (דף י"ד) דמייתי כל חילוקי דינים שיש בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד חילוק זה דמוכר עצמו אין היובל מוציאו ומכרוהו ב"ד היובל מוציאו. אשר על כן נ"ל לומר דלעולם דהרא"ם ס"ל דאף למאן דס"ל דנמכר ליתר על שש היובל מוציאו בין קודם שש בין לאחר שש ואין בזה חילוק בין ת"ק ור"א אלא שהחילוק שיש ביניהם הוא דלת"ק קרא דעד שנת היובל מיירי בין קודם שש בין לאחר שש ולר"א קרא לא מיירי אלא קודם שש וכמש"ל והכי קאמר ואוקמוה במוכר עצמו שפגע בו יובל קודם שש דוקא למ"ד מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש דלת"ק קרא מיירי בין קודם שש בין לאחר שש וס"ל להרא"ם דרש"י שכתב לפני שש בדוקא נקטיה ואתיא כמ"ד מוכר עצמו אינו נמכר אלא לשש ואף שהיה אפשר לומר דלחידושא נקט לפני שש לומר דאפילו לא עבד שש היובל מוציאו ואה"נ דקרא איירי בין קודם שש בין לאחר שש והוה ניחא טפי משום דהוי כסברת ת"ק דפסקינן הילכתא כוותיה מ"מ ניחא ליה להרא"ם לומר דבדוקא נקטיה ואתיא כר"א משום שכבר גילה רש"י דעתו בפרשת משפטים דס"ל כר"א וכמ"ש הרא"ם שם יע"ש:

ד

אחד המוכר עצמו או שמכרוהו ב"ד וכו'. שם (דף י"ז) אבל הסמ"ג במ"ע סימן פ"ה פסק דבורח אין היובל מוציאו והרב בעל כ"מ תמה עליו דמגמרא דידן מוכח דהיובל מוציאו דרב ששת אוקמה לברייתא דקתני יצא בורח כגון שברח ופגע בו יובל מהו דתימא הואיל ואפיק ליה יובל שלוחו מעמך קרינן ביה קמ"ל ונראה דלעולם דהסמ"ג ס"ל דהיובל מוציאו אבל מ"מ צריך להשלים מדין תשלומין כפורע חובו של חבירו ואהני ליה יובל שמוציאו מעבדות ובגמרא ה"ק מהו דתימא הואיל ומפיק ליה יובל כלומר מעבדות שלוחו מעמך קרינן ביה וכ"ת אי הכי דצריך להשלים ליחייב בהענקה לבסוף כמו שהקשו בתחלה בורח השלמה בעי ופירש"י ז"ל ולאחר השלמה הרי הוא כיוצא בשנים ויעניקהו הכא נמי נימא הכי הא לא קשיא דשאני התם דקודם השלמה דין עבד לו וא"כ לאחר שהשלים שיצא מעבדות דין הוא שיהא חייב בהענקה כשאר עבדים שחייבה תורה להעניק להם כשיצאו מעבדות אבל הכא אף קודם השלמה בן חורין הוא דהא יובל מפיק ליה מעבדות וא"כ ליכא שלוח עבדו שיהא חייב בהענקה וכ"כ הרשב"א ואף שחזר בו וכתב דכיון שפגע בו יובל שוב אינו משלים אפילו מדין תשלומין כפורע חובו מ"מ הסמ"ג פירש כן כדי להסכים גמרא דידן עם הירושלמי. וראיתי להרב בעל"מ שכתב דהסמ"ג פירש כך מהו דתימא הואיל ואפיק ליה יובל שלוחו מעמך קרינן ביה קמ"ל דלא אפיק ליה יובל דודאי אי הוה אפיק ליה יובל הוה קרינן ליה שלוחו מעמך. ודברי תימה הם בעיני דא"כ דלפי המסקנא לא מפיק ליה יובל הדרא הקושיא שהקשו בורח השלמה בעי לדוכתה וצ"ע:

ה

חלה בין שחלה שנה אחר שנה כו'. שם יכול אפילו חלה כו' ת"ל ובשביעית יצא אפילו חלה כל שש והתניא חלה כל שש חייב להשלים אמר רב ששת בעושה מעשה מחט וכתב הרב בעל כ"מ ומדהוה מצי לתרוצי כאן שחלה למקוטעין כאן שחלה רצופין משמע ליה דלא שאני לן ולא ידעתי היכי הוה מצי לאוקומי ברייתא דיכול אפילו חלה בשחלה למקוטעין דהא ע"כ אית לן למימר דסתמא דתלמודא ס"ל דמסתמיית הברייתא משמע דמיירי אפילו בחלה כל שש דאלת"ה תיקשי מאי דוחקיה לאוקומיה לההיא ברייתא בעושה מעשה מחט לוקמה בחלה שלש ועבד שלש ומכח זאת הקושיא גריס רבינו ישעיה ז"ל אפילו חלה כל שש אבל לרש"י דלא גריס כל שש בברייתא ע"כ אית לן למימר דסתמא דתלמודא ס"ל דבחלה כל שש מיירי מדסתם הברייתא וא"כ היכי הוה מצינן לאוקומה בשחלה למקוטעין: ומ"ש אם הכל פחות מארבע שנים כו' אבל אם חלה ארבע שנים חייב להשלים. שם חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים חלה כל שש חייב להשלים ורמינן דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ומשני הכי קאמר חלה ארבע נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים וראיתי להרב בש"ך טח"מ סימן של"ג שכתב דהרמב"ם וסמ"ג פליגי אתוס' ורש"י דאילו להרמב"ם וסמ"ג ארבע דוקא ולתוס' ורש"י כל יותר משלש שנים חייב להשלים ולדידי אין הכרח לזה כלל דהא בגמרא אמרינן חלה ארבע חייב להשלים ולפי פירש"י והתוספות ע"כ אית לן למימר דקרי ליה ארבע כיון שעברו שלש ונכנסת השנה הרביעית ה"נ הרמב"ם תפס לישנא דגמרא כמנהגו וכל שעברו שלש קרי ליה ארבע ומ"ש פחות מארבע הכוונה היא שעדיין לא עברו שלש. ומ"ש חייב להשלים כל ימי החולי. כלומר דלא תימא חלה ארבע ישלים השנה הרביעית לבד דהשלש שנים כבר ויתר הכתוב עליהן כן כתב הרב מהרימ"ט (דף ל"ב) והריטב"א הביא ראיה מדאמרינן אם בא לנכות מנכה את כולו וקשה דהא התם איכא טעמא למ"ד משום דינא דרובע לא טרח איניש יותר מרובע טרח וכיון דטרח טרח בכולה והכא לא שייך האי טעמא ולמ"ד משום קנסא דאיהו הוא דעריב וכיון דעריב קנסוהו רבנן והאי טעמא לא שייך הכא ואדרבה הו"ל לדמותו לקנקנים בשרון דאמרינן בפרק המוכר פירות (דף צ"ג) דמקבל עליו עשר פיטסות למאה וכתב רשב"ם (דף צ"ז) דאיתא בפירוש ר' חננאל תנא יתר על כן מחזיר את השאר ונוטל הדמים וכתב דהטעם הוא דליכא למימר ערובי עריב וליכא למימר נמי אפירי שפירי יהיב וטעמא דטרחא לא שייך הכא משמע דכל היכא דלא שייכי הני טעמי דדינא וקנסא הדין הוא שלא יהא מחזיר אלא המותר הכי נמי דכוותה כיון דלא שייכי הני טעמי לא היה לו להשלים אלא מה שחלה יתר על שש. ומ"ש שנאמר כשכיר כתושב נראה דס"ל דטעמא דחלה שלש אינו חייב להשלים הוא משום דסתם שכיר הוי לשלש שנים כמ"ש בישעיה מקצה שלש שנים כשני שכיר וכמ"ש התוס' ז"ל והיינו דכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים ולכתחלה בעינן שש שנים אבל כי חלה הואיל ועבד שלש שנים כשני שכיר סגי ליה דשכיר קרייה רחמנא דכתיב כשכיר כתושב יהיה וכ"כ מהרימ"ט (דף י"ד): ודע שכתב הרא"ש בפרק האומנין דדוקא כשחלה שלש ועבד כיון שאחר חליו קבלו בעל הבית למלאכתו ולא אמר לנכות לו מה שחלה מסתמא מחל לו אבל היכא דהחולי הוא בסוף זמנו אין הוכחה שמחל לו וצריך להשלים ובשם מהר"ם כתב דהיינו דוקא כשקיבל העבד כל שכרו ועיין בש"ך סימן של"ג ס"ק כ"ה שדחה השני חילוקים הללו: גרסינן בירושלמי חלה ואח"כ ברח משלים דיכול מימר ליה אילו הוית גבאי אינשימת בפריע ברח ואח"כ חלה משלים דיכול מימר ליה אילו הוית גבאי לא אבאשתא ורבינו וסמ"ג השמיטוהו משום דס"ל דמצי אמר ליה כי הוית גבך מאי אהני לך דהא לא שוינא לך ולא ידעתי מנא להו האי דינא ועיין בהריטב"א שהביא י"מ שפירשו דכי אמרינן יכול אפילו כו' קאי אבורח שאם ברח וחלה אינו משלים והוא ז"ל דחה דבריהם מכח הירושלמי משמע דס"ל דהכי הילכתא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף