מחצית השקל/אורח חיים/קנח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים קנח

(א) צריך כו' ועסי' ד' וב"י שם דאין לחלק בין נטילת שחרית לנטילה לסעוד' ומבואר שם שנוטל תחל' הכלי עם המים ביד ימין ונותנו לשמאל ויריק משמאלו על ימינו ואח"כ על שמאלו:

(סק"א) יטול כו' אטו סרך תרומ' כו' דבתרומה שני עושה שלישי וכיון דגזרו על הידים שהן עסקניות שיהיו להם דין שני לטומאה ואם יגעו בתרומה יפסלו התרומ' שתעשה שלישי ולכן הצריכו אפי' לחולין לנטילה לטהר הידים ועי"ז יהיו נזהרים גם אוכלי תרומ':

(ב) (סק"ב) ואינו כו' דצ"ל המוציא כדלקמן סי' קס"ח ס"ו והרב"י מסתפק בדבר שכ' תחלה מדכ' הרמב"ם כל' הש"ע כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך נט"י א"כ גם בפת הבא בכסני' אם קבע סעודתו עליו דצ"ל המוציא צריך ג"כ נט"י וסיים ומיהו קשה בעיני שעל לחם א' בעצמו פעמים יצטרך לו נט"י ופעמים לא יצטרך ואפשר דלא מקרי פת שמברכי' עליו המוצי' אלא פת שמברכי' עליו לעולם המוציא אפי' כשאינו קובע עליו כו' אלא שמצאתי לרשב"א כו' ומשמע מדבריו שאם קובע סעודתו עליהם צריך נט"י עכ"ל הרב"י:

וכ"כ הרמב"ם כו' ר"ל מאי דמבע"ל להרב"י בל' הרמב"ם פשיטא לי' למ"א דהלשון מורה דאפי' בפת הב"ב אם קבע עליהם דצ"ל המוציא צריך נט"י:

(ג) (סק"ג) פחו' כיון דאינו מקבל טומאת אוכלי' ר"ל מן התור' אע"ג דמדרבנן מקבל טומא' מ"מ הקילו בו לענין נט"י דכיון דאין דין נטילת ידים כ"א מדרבנן כ"כ בס' תוס' יה"כ במס' יומא שחולקי' ע"ז וסבירא דגם פחות מכביצ' ניהו שאינו מטמא אחרי' אבל הוא עצמו מקבל טומא' מן התור' וא"כ בעי נטיל'. ולפי דתליא באשלי רברבי כ' הרב"י דיטול ידיו ולא יברך:

(ד) (סק"ד) פחות מכזית נוסחא מוטעת כו' דסעיף זה מקורו מרוקח שהביא הרב"י וזה לשונו ונוטלין ידיהם(בליל פסח אחר סדר ההגדה קודם אכילה) ומברכים ענט"י מפני שצריך לטבל טיבול שני במרור (דס"ל כדעת רש"י דלקמן דצריך לברך ענ"י לצורך דבר שטיבולו במשק') אבל על אכילת מצה שהי' יוצא בכזית א"צ נטילה דעל פחות מכזית א"צ נטיל' כדאמרי' בסוכה ובברכות עכ"ל. כך הי' הגירסא לפני הרב"י עפ"ז כ' בש"ע דעל פחות מכזית אינו צריך נטיל' אע"ג דבסעיף שלפני זה כ' דעל פחות מכביצ' יטול ידיו ולא יברך משמע דפחות מכזי' קיל מפחות מכביצ' וכ' מ"א דט"ס הוא ברוקח וצ"ל דעל פחות מכביצ א"צ נטיל' דהכי אי' בסוכה דף כ"ו ע"ב במשנ' וכשנתנו לר' צדוק אוכל פחות כביצ' נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה כו' ופרש"י נטלו במפה לא נטל ידיו אלא כרך במפה ידיו משום נקיות עכ"ל דרש"י מן הסוברי' דפחות מכביצ' אינו מקבל טומאה מן התור' ולכך א"צ נטיל' כמ"ש בסעיף שלפני זה והתוס' חולקים וס"ל פחות מכביצה מקבל טומאה ובעי נטילה אלא דר' צדוק כהן הוי והותרה לו לאכול בלי נט"י ע"י כריכת מפה דלא נגע במאכל כדאמרי' בחולין דף ק"ז ע"ב משום דזריזי' הם אע"ג דלישראל לא הותר לאכול ע"י מפה וכדלקמן סי' קס"ג והרוקח ס"ל כרש"י ומוכח שם דפחות מכביצ' א"צ נטילה אבל פחות מכזית דא"צ נטיל' לזה אין ראיה מסוכה דיש לחלק בין פחות מכביצ' לפחות מכזית:

וכ"מ מתוכו כו'. ר"ל מדברי רוקח מוכח שצ"ל פחות מכביצ' דאי גרסי' פחות מכזית אבל כזית ס"ל דבעי נטילה א"כ איך כ' הרוקח אבל על אכילת מצה שהיא בכזית א"צ נטילה וא"כ אין חילוק בין פחות מכזית ובין פחות מכביצה ובתרווייהו בעי נטילה ולא יברך כמ"ש בסעיף ב':

(ו) (סק"ו) משקים שאף כו' ר"ל אע"ג דהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח כמ"ש סעיף ה' כיון דמן התורה א"צ להפריש תרומה מפירות וכיון דתקנו נטילה משום סרך תרומה לכן בפירות דלא הוי התרומה כ"א מדרבנן לא תקנו נטילה ואעפ"כ עם הפירות (ואפי' הם פחותים מכזית) טבולים במשקה צריכים נטיל' דדוקא בפת לא הצריכו נטילה כ"א משום סרך תרומה אבל משום חולין לא הי' צריך כיון דידים שניות ואין שני עושה שלישי בחולין משא"כ בדבר שטיבולו במשקה צריך נטילה משום חולין גרידא דהא קי"ל כל הפוסל את התרומה דהיינו שני אם נוגע במשקין נעשו המשקין ראשונים לטומא' א"כ כשיגע בידיו שהן שניות במשקין נעשו המשקין ראשונים ויעשו המשקין להאוכל שני דראשון עוש' שני גם בחולין לכן צריך נטיל':

(ז) (סק"ז) דבש כו' ולא דבש תמרי' דהוי מי פירות ולא מז' משקין:

למרקחת המטוגן בדבש דבורי':

וכ"ה בשבת דף י"ט דאי' התם מאן האי תנא דכל מילי דאתי ממילא ש"ד ר"ל אע"ג דאסרי' בשבת משקין שזבו בשבת משום גזירה שמא יסחוט מ"מ אם הטעין הקורות והעגולי' ע"ג הענבים ונתרסקו מע"ש ועי"ז המשקין יוצאין ממילא בשבת מותרים בשבת דל"ל שמא יסחוט דאפי' סוחטי' בידים ליכא חיוב חטאת דהא נתרסקו מע"ש ויוצאי' בלא"ה ממילא ואר"א ר' אליעזר היא דתנן חלו' דבש שריסקן מע"ש ויצאו בשבת מעצמן ר"א מתיר וריב"א דחי התם גבי דבש מעיקרא אוכל ולבסוף אוכל אבל הכא מעיקרא אוכל והשתא משקה ר"ל דגבי דבש לאחר שזב מן החלות נמי אוכל ול"ל שמא יסחוט דלא שייכא בי' סחיטה אבל גבי זיתים וענבי' דהשתא משקה א"ל שמא יסחוט עכ"ל רש"י הרי דקראו אוכל:

וע' בב"ב דף פ' ע"א ובתוס' שם כצ"ל דאי' התם א"ר כהנא דבש בכוורת אינו יוצא ידי מאכל לעולם וכתבו התו' תימא לר"י דבמס' מכשירין חשוב דבש בהדי שבע משקין המכשירין ואור"י דהיינו אחר שהופרש מן השעוה אבל בכוורתו שהוא עם השעוה יש עליו תורת אוכל עכ"ל וס"ל למ"א דה"ט דעם השעוה מקרי אוכל דשם הוא קרוש:

וגם שמן ודבש כו' כצ"ל:

ע"ש בשם תוס' פסחי' שהקשו התוס' דבכמ' דוכתי משמע דשמן מקרי משק'. ובטהרות תנן דר"ש שזורי פליג עם ר"מ ורבנן וס"ל דדבש ושמן לא מקרי משקה אלא יין מקרי משקה ובמנחות פסק הש"ם הלכה כר"ש שזורי ותי' דהא דדבש ושמן לא מקרי משקה היינו אם קרשו אע"פ שחזרו ונימוחו אבל יין אפי' קרוש אם נימח אח"כ הוי משקה ולפ"ז יש לנו שתי היתירים למרקחת חדא מאחר שעומד לאכילה והשני אם היה קרוש פעם א' אע"פ שעתה הוא נימח אבל הט"ז ס"ק ז' חלק על היתר הראשון ע"כ לא קתני בתוס' דמהני אם חישב לאכיל' אלא בזב ממילא אבל אם רדוהו בידו כיון שעשה מעשה רדי' לשם משקה אין המחשב' שאח"ז שחושב עליו לאכילה מוציאים מידי מעש' ראשון ועל דין השני נראה ג"כ שחולק שכ' עיסה המטוגן בשומן אווז אין צריך נטילה דלאו מז' משקין הוא אבל המטוגן בחמאה כיון דהחמאה הוא בכלל חלב צריך נטילה. והא החמאה קודם שטיגן בה העיסה היתה נקרשת ואפי' הכי מצריך נטילה אולם מ"א הביא לדין אחרון ראיה מתו' פסחים דלא כט"ז:

(ח) (סק"ח) דם כו' כ' הל"ח כו' שהתוס' סוברין כן. והוא דאמרי' בפסחים דף קט"ו אר"א אר"ח כל דבר שטבולו במשקה צריך נט"י ופירש"י הטעם כמו שכ' מ"א ס"ק ו' ולדבריו היו צריכים ברכה כמו לפת ואמרי' בתר הכי אמר ר"פ ש"מ דצריך לטבול כל המרור בחרוסת דאלת"ה למה צריכי' ליטול ידיהם קודם אכילת המרור הא לא נגע במשקין. ודחי דחיישי' דלמא נגעו והקשו התוס' לפי' רש"י דדין דבר שטבולו במשקה י"ל דין פת א"כ מאי ס"ד דר"פ לא אסיק דגזרי' דלמא נגע דהא בפת קי"ל לקמן סי' קס"ג ס"ב דאם חברו מאכילו והאוכל אינו נוגע במאכל אפ"ה צריך האוכל נטילה דלמ' נגע. ולכן פי' דודאי הנטילה לצורך דבר שטבולו במשקה אינו משום קדושה כמו בפת דהתם איכא משום סרך תרומה משא"כ בדבר שט"ב ומה בכך שיטמאו המשקין והאוכל אלא הטעם כיון שהמשקין באוכל טמא והוא יאכל אותן יטמא גופו דהוא מח"י דברים האוכל אוכלים טמאים או שתה משקין טמאים נטמא גופו והם היו נזהרים בטהרה. ולפ"ז אין לברך על הנטילה וגם א"ש דר"פ ס"ד דלא גזרי' בהו שמא יגע כיון דאין הנטילה משום קדושה וסיימו וז"ל וכ"ש אנן שאין אנו נזהרי' מלטמא עצמינו ומלאכול אוכלי' טמאים ואין אנו צריכי' לאותה נטיל' שאין לברך הנוטל עכ"ל הרי כתבו להדיא שאנחנו א"צ לאות' נטיל':

ועסי' תע"ג לענין נטילה בליל פסח:

(ט) (ס"ק ט) לפירו' כו' ועסי' צ"ב. דהיסח הדעת אינו פוסל לענין ברכה:

(י) (ס"ק י') שהמוהל כו' נ"ל דכ"ע מודים כו' ר"ל דבש"ע כ' יש מי שנראה מדבריו משמע שאין ההיתר ברור. ולכן כ' מ"א דכ"ע מודים והתירו ברור דגם התוס' דחולין ס"ל כן והרב"י לא הוכיח כן כ"א מדיוק דברי רשב"י שכ' אהא דאמרי' בחולין דף ק"ז ע"ב דרב המנונא אכל בשר צלי והצריך נטילה שע"כ אכל עמו פת דלצלי א"צ נטילה אדרב' הא קי"ל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח וכ' הרב"י דע"כ צ"ל דס"ל דהמוהל שעל הצלי לא חשיב משקה דא"ל דמיירי בצלי יבש דאכתי קשה מנ"ל דמיירי שאכל עמו פת ה"ל לאוקמי בצלי לח עכת"ד הרב"י:

ונאכלין בידי' כו' אהא דתנן השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרי' ונאכלי' בידי' מסואבות לפי שלא הוכשרו בדם. והקשו התוס' הא בעי הדחה ומליח' והוכשר במים. ותי' התו' לצלי מיירי כו':

דם שחיט' מכשיר ואותו מוהל לא מקרי דם כלל. אלא שאין דרך צלי כו'. זה לא קאי על דעת התוס' הנ"ל דהא התוס' לענין הכשר מיירי ועל כרחך מעולם לא באו עליו מים דאל"כ כבר הוכשר אע"ג שמעכשיו הוא נגוב אלא ע"ד רשב"א הנ"ל קאי דאכתי מ"ל דרב המנונא אכל פת דלמ' מיירי בצלי לח מחמת מים ועז"כ דאין דרך צלי כו'. ורש"ל כ' דאפי' משקים טופחים כו'. ר"ל אפי' מים:

וברש"י בברכות כו'. דאי' התם ב"ה ס"ל מוזגים כוס ראשון שבתחלת הסעוד' קודם שנטל ידיו לאכילה דס"ל מותר להשתמש בכלי שאחורי הכלי טמא חיישי' אם יטול ידיו תחל' ואח"כ ימזוג שמא יהיו ידיו עדיין לחות מן הנטיל' כשיגע בידו באחורי הכוס יטמאו המשקין שבידיו מן האחורי' ויטמאו ידיו לכן ימזוג תחל' ואח"כ נוטל ידיו ובתוך הסעוד' אם לוקח כוס בידו לא חיישי' דהא קודם אכילה צריך לנגוב ידיו היטב וכמ"ש סוף סי' וכ' רש"י וז"ל וא"ת פעמי' שיש משקין תבשיל טופח על הידים אין תורת משקין עליו אלא תורת אוכל עכ"ל:

(יא) (ס"ק יא) א"צ ליטול כיון דאינו נוגע כו'. ומה"ט כ' הט"ז בס"ק ט' כשמבשלים עיס' במים אף שיש רוטב שם א"צ נטילה להעיסה כיון דדרך לאכול ע"י כף לא עביד דנגע:

ועמ"ש ס"ד סק"ה בדבר שאין דרכו כו':

(יב) (ס"ק יב) יש מי כו' שנטל ידו א' לשתיה שדרכן היה כשהיו מביאים להם כום יין לשתות קודם אכילה היו נוטלים ידו אחת משום נקיות וכדאי' בברכות דף מ"ג וכששוב נוטל ידיו לאכילה צריך ליטול שתי ידיו:

והנ"ץ לא הבין כו' ולשון הד"מ אטעיתי' כו' דמשמע דראיית הרב"י דנטילה שלא לשם קדוש' אינו עולה הוא למקום אחר בתוס' שם והיינו דאמרי' התם אע"ג שנטל ידיו בליל פסח לטיבול ראשון צריך שוב ליטול ידיו לטיבול שני של מרור ופריך ל"ל כיון שכבר נטל ידיו לטיבול א' ומשני כיון דבעי למימר אגדתא והלל דלמא אסח דעתיה ונגע במקום המטונף וכתבו התוס' בד"ה אסוחי כו' וז"ל מה צריך לה"ט ת"ל דנטיל' א' לא היתה לשם קדושה אלא שלא יטמא המשקין. (דאזלי לשיטתייהו בטעם הנטילה לדבר ש"ב דלא כרש"י וכמש"ל ס"ק ח' וגם אזלי לשיטתייהו דפחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה וצריך נטילה וכיון דצריך לאכול מצה קודם המרור צריך נטילה משום הפת דהוי משום קדושה ואין נטילה א' עולה ותי' וי"ל דס"ד כיון שנטל יועיל אפי' לפת דחולין לא בעי כוונה לכך צריך להאי טעמא עכ"ל ולדעת הרב"י דאין נטילה א' עולה לפת תיקשי ניהו דהמקשן הוי ס"ד כיון דחולין לא בעי כוונה כו' מ"מ המתרץ ה"ל לתרץ דאין לטילה א' עולה וצ"ל דהתרצן מתרץ אפי' לפ"ד המקשן דחולין ל"ב כוונה אפ"ה צריך נטילה דלמא אסח אדעתי' וניהו דאין קשיא מזה על הרב"י דס"ל דאין נטילה א' עולה לפת מ"מ הכרח אין כאן אדרבא הפשוט משמע מדהוצרך לתרץ דלמא אסח דעתי' דנשאר סברת המקשן דחולין ל"ב כוונ' והי' ראוי דנטיל' א' עולה לולי חשש היסח הדעת ועז"כ מ"א דראיית הרב"י ממ"ש התוס' בד"ה כל שטיבולו כו' כמ"ש מ"א וממילא צ"ל דמאי דמשני דחיישי' ע"י הגדה והלל הסיח דעתו תי' כן לדברי המקשן וע' בתשו' צ"צ סי' פ"ה:

(יג) (ס"ק יג) שלא כו' משום דלהאומרים א"צ כוונה (ועסי' קנ"ט סעיף י"ב וי"ג כו') ול"ש לברך עלי' ר"ל נטילה ראשונה דהא כ' בסעיף י"א דאם שכח לברך עד אחר הניגוב אפ"ה מברך וה"נ כיון דעדיין הוא קודם ברכת המוציא:

ואפי' נטל כו' לדעת התוס' א"צ נטילה א"כ הוי כאלו לא כיון כלל לנטילה ואין שייך לברך עליהם:

(יד) (ס"ק יד) במדבר כו' וכמ"ש הרר"י גבי ההולכים למלחמה:

(טו) (ס"ק ט"ו) דפעמים כו' אינו צריך ניגוב וא"כ כשמברך אחר הנטילה לא הוי עובר לעשייתן:

(טז) (ס"ק ט"ז) מברך. דקי"ל סי' קט"ז ס"ט דאי שכח לברך ברכת המוציא עד אחר גמר סעודה שוב אינו מברך דהתם היה נראה תחלה:

(יח) (ס"ק י"ח) בלא כו' מיאוס ורש"י פי' על לחם טמא מאוס מקרי טמא:

אבל בשופך כו' דס"ל ג"כ משום מיאוס נקרא טמא וצריך ניגוב וכן היה תקנות חכמים משא"כ בטבילה אע"ג דהוי ג"כ מאוס מ"מ על טבילה לא היתה תקנה מעולם כ"א על נטילה ועיין בט"ז:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.