ביאור הגר"א/אורח חיים/קנח

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

ביאור הגר"א TriangleArrow-Left.png אורח חיים TriangleArrow-Left.png קנח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
אליה רבה
יד אפרים
כף החיים
מגן אברהם
מחצית השקל
שערי תשובה
באר הגולה
ביאור הגר"א
דגול מרבבה
ט"ז
לבושי שרד


חיי אדם


לדף זה באתר "על התורה"


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[edit]

ס"א כשיבא כו'. מתני' דחגיגה וגמ' י"א ב' כאן באכילה דנהמא כו':

שמברכין כו'. כמ"ש בירושלמי ספ"ו דברכות תני סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על הספסלים ועל הקתדריות עד שכולם מתכנסין הביאו להם יין כ"א מברך לעצמו הביאו להן לידים כאו"א נוטל ידו אחת. וט"ס הוא וצ"ל קודם הביאו להן יין כו' וכן בסיפא וכ"כ בתוספתא וכ"ה בגמ' שלנו שם. הביאו להן פרפרת כאו"א מברך לעצמו עלו והסיבו הביאו להם יין אע"פ שברך על הראשון צריך לברך על השני וא' מברך ע"י כולם הביאו להן לידים אע"פ שנטל ידו א' צריך ליטול שתי ידיו כו' אלמא אין צריך ליטול לפרפרת והוא מיני מזונות כמ"ש תוס' מ"ב א' ד"ה בירך כו' וז"ש אבל לפת כו' ודלא כמ"ש בת"ה דנוטל ידו א' וכב' השיגו הרא"ה ע"ש דמה ענין כ"ז לכאן הא נוגע בהן בשתי ידיו כמו בפת ועתוס' דע"פ קט"ו א' ד"ה כל כו':

אפי' כו'. כמ"ש בפכ"ה משום סרך תרומה ובתרומה סתם *ידים פוסלין כמ"ש בפ"ק דשבת וכן מתני' בפ"ב דחגיגה נוטלין לידים כו' ובסתם ידים איירי מדפריך ורמינהו כו' ובתרומה אפי' סתם ידים כמ"ש בפ"א דשבת וז"ש במתני' ובחטאת אם נטמא ידיו כו' ול"ק בסתם ובחטאת מטביל גופו. וערש"י דחולין ק"ו ב' ד"ה ומתנה כו' ואפ"ה דוקא בתנאי:

ויברך כו'. כמו בשחרית וכמ"ש בפ"ב דשבת דכל המצות אף דרבנן בעי ברוכי:

ואינו כו'. הא קובע שמברך המוציא צריך נט"י. הרשב"א והרא"ה וכ"נ מירושלמי הנ"ל שמסיים צריך ליטול שתי ידיו הביאו להם פרפרת א' מברך ע"י כולם ואין רשות לאורח לכנס אחר ג' פרפראות מ' שג"ז הפרפרת קידם סעודה ונוטל ב' ידים משום שכאן במקום הסיבה וקובע סעודה שלכן אחד מברך לכולן:

ב[edit]

ס"ב יש כו'. משום ספק. רוקח וספקו משום דבפ"ב דסוכה אמרי' הא כביצה בעי נטילה וברכה וכן בעי למפשט מיניה בפכ"ה לענין מפה אלא די"ל דלמא ר' צדוק לטעמיה דס"ל לענין בהמ"ז כר' יהודה וה"ה לענין נטילה אבל לדידן דקי"ל כר"מ דכזית סגי ה"ה לענין נטילה וכמ"ש בס"ג או י"ל דאף לר"מ משום דאין מטמא בפחות מכביצה ל"ג נט"י ואע"ג דלעצמו מקבל בכ"ש כמ"ש תוס' בסוכה כ"ו ב' ד"ה נטלו כו' ממתני רפ"ב דטהרות מ"מ כיון דמדאורייתא אינו מקבל טומאה כמ"ש בשבת צ"א א' ד"ה אי ובפסחים ל"ג ב' ד"ה לאימת. ומ"ש מ"א שתוס' ור"ן פ"ב דסוכה חולקין ע"ז ור"ל תוס' הנ"ל ד"ה נטלו וכ"כ ר"ן שם ואינו מובן לי דלתרומה ודאי אפי' כ"ש בעי נטילה דידים פוסלין את התרומ' וכמ"ש במתני' רפ"ב דטהרות ופי' הר"ש האשה כו' בסתם ידים איירי כמ"ש בתוספתא ומ"מ נטילה ממש א"צ דאף במפה סגיא כמ"ש שם ובחולין אף מפה ל"צ וכן מ"ש וכ"כ התוי"ט רפ"ב דטהרות הוא דברי תוס' הנ"ל דמקבל טומאה בכ"ש ומפורש במתני' שם ובת"כ והביאו רש"י בפסחים שם וכן בגמ' בכמה מקומות וא"צ לדברי תי"ט וכבר כ' שפסקו משום דמדאורייתא אינו מקבל טומאה ומ"ש מ"א ובתוס' פסחים קט"ז עמ"ש בס"ג:

ג[edit]

ס"ג אם כו'. עמ"א דט"ס ברוקח וצ"ל פחות מכביצה והוכחתו ממ"ש בפסחים קט"ז ב' נטל ידיו בטיבול כו' ול"ק משום מצה דמצה סגיא בכזית וא"צ נטילה משא"כ טבולו במשקה דמטמא בכ"ש מדאורייתא כמ"ש תוס' שם י"ד א' ד"ה דאיכא ואפי' לפי' ר"ת מ"מ משום המשקין עצמן אבל תוס' שם ד"ה צריך כו' כ' ל"ד כו' וז"ש מ"א ובתוספת פסחים קט"ז. ואינו מוכרח דתוס' לא רצו לדחוק לאוקמי שאינו אוכל בכל הסעוד' כביצה פת אבל העיקר לדינא דשיעור נט"י בכזית כיון דמקבל טומאה בכ"ש אלא דלא גזרו כי אם ע"ד שצריך בהמ"ז כמו של"ג על הפירות ועל הפרפרת אם אינו קובע עליו אלמא דתלוי בבהמ"ז ולכן תלאן בסוכה שם נטילה וברכה ואסמכינהו בספ"ח דברכות מחד קרא ועוד דלס' שמשום טומאה א"כ פת הרבה שאין בכ"א מהן כביצה א"צ נט"י ולמה נצטער ר"ע ה"ל לחלקו וכן לבא בדרך:

ד[edit]

ס"ד באחד כו'. שהן מטמאין משום משקה כמ"ש בפי"א דתרומות שסימנם כו' פ"ו דמכשירין:

ולא נתנגב כו'. דבלא"ה אע"ג דהוכשר אינו מיטמא בחולין כמ"ש במתני' בפ"ב דחולין השוחט ב' ח' ועוף ולא יצא מהן דם כו' טעמא דלא יצא כו' ובירושלמי בפ"ח דברכות ר"ה אמר אין נט"י אלא לפת בלבד תני ר' הושעיא כ"ד שיש בו לכלוך משקה וכן מוכח בפ' ע"פ דאי משום הכשר מאי קאמר שם ש"מ חרוסת כו' הא מקבל הכשר בכ"ש דאפי' ביד מקבל הכשר כמ"ש בחולין קי"ח ב' לר"י ות"כ וע"כ ל"פ רב אלא ביד ובגמ' שם במאי קמפלגי כו' ושם קכ"ח ב' נשחטה הבהמה כו' ושם קכ"ח א' חלב שחוטה בכפרים כו' ושארי מקומות הרבה:

ואפי' כו' אפילו כו'. פסחים שם:

בלא ברכה. תוס' שם דס"ל דהאידנא א"צ נטילה זו אבל כל הגאונים ורוב הפוסקים הסכימו שגם האידנא נוהג כמו פת וצריך ברכה וכן עיקר וע' טור סי' תע"ג וראיית תוס' דנטילה דהכא לאו משום קדושה אלאשלא תפסל האוכלין והמשקין מדפריך הא לא נגעאינו מכרעת די"ל דס"ד דל"ג אא"כ נוגע במקום המשקה ומ"ש כי ההיא דחולין ל"ג א' ר"ל דאמר הא יצא כו' אמאי ידים שניות כו' הא אם עושה שלישי בחולין הי' צריך נטילה ושם שלא תפסל האוכל ה"נ ועוד הביאו ראיה מסדר הסיבה דפ"ו דברכות דנוטל ידו אחת ושם שלא תפסל המשקה וכ"ז אינה מכרע' וכמ"ש תר"י דמברך וצונו שצונו על הנקיות וכל זה בכלל מצוה לשמוע דברי ראב"ע וק"ו מלחם ששם אינו אלא משום סרך תרומה וכאן א"צ לזה בכלל והתקדשתם אלו מים ראשונים הוא לאכל בטהרה ואף שאין עכשיו טהרה תקנה הראשונה קיימת כמו בלחם אף שאין טהרה ותרומה עכשיו ומההיא דע"פ מוכח איפכא לס"ד דפריך והא לא נגע דס"ד דאינו חייב אא"כ נוגע במשקה ל"ל למימר דצריך נטילה מתני' היא כל הפוסל כו' אלא דקמ"ל דאף האידנא וכן בירושלמי דפליגי אם ללחם בלבד או אף לטבולו במשקה ע"ה אהאידנא קאי דודאי ל"פ אמתני' ובלא"ה שפסק ואמר כ"ד כו' לדורו אמר ואמרינן ברפ"ד דבכורות וכי הזאה כו' ואם הי' עושה שלישי בחולין באמת אף לפירות היה צריך נטילה אף עכשיו דנט"י לא בטלה וכן בשותה כמ"ש למטה וכולהו משום קדושה ומ"ש דלכן חוזר ונוטל שתי ידיו משום דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה למ"ד חולין לא בעי כונה לא אתי שפיר כמ"ש תוס' שם ד"ה אסוחי כו' ועמ"ש בס"ז אלא דטעם אחר בזה כיון דמתחילה לא נטל אלא יד אחת ושני' לא שימר מליגע חיישינן דלמא אסח דעתו ונגע וכמ"ש בפ' ע"פ שם וז"ש אע"פ שנטל כו' והל"ל דעולה הנטילה ליד אחת:

ה[edit]

ס"ה הנוטל כו'. כר"נ דסוגיא דפ"ב דחגיגה כותיה:

ודוקא כו'. תוס' דחגיגה שם ד"ה הנוטל כו':

ובשר. כו' עתוס' דחולין ק"ז ב' ד"ה כלם כו' וכ"כ הרשב"א ולא אוקמא במוחל טופח עליו ושם ל"ג א' ד"ה ונאכלין כו' ופשוט הוא דמוחל אינו משקה דאף דם התמצית אינו מכשיר אלא דם שחיטה כמ"ש בפ"א דפסחים ובפ"ב דחולין ופ"ו דמכשירין:

ותבשיל כו'. ר"ל דל"ד פירו' אלא כל שאינו פת כמ"ש בס"א: והם נגובים. דוקא ועיין ר"ש פ"ז דמקוואות מתני' ב' בירושלמי ועב"י וס"ל דרוטב הוי משקה וכמ"ש ברפ"ג דטהרות ואע"ג דביומא פ' ח' אמרינן ציר שע"ג כו' מ"ד כו' הא אמרינן בחולין ק"כ א' התם כו' וערש"י שם ד"ה ומשני כו' אבל הכא כו' והוצרך רש"י לזה אע"ג דיוצא מן הבשר כמש"ש ד"ה חלב כו' מ"מ כיון שע"י בשולו במים יוצא הוי משקה כמו זיעה ברפ"ב דמכשירין דלא כט"ז ומ"א שכ' דבמשקה טופח של עצמו לא הוי משקה וצלי הנ"ל משום דא"צ הדחה כלל ודברי רש"י בברכות נ"ב א' סד"ה אין כו' צ"ע גם לפי' המ"א ולדעתו דאטו מי ליכא למיחש לרוטב: ס"ו השותה כו'. ר"ל אע"ג דאמרינן בברכות מ"ג א' הביאו כו' כבר תי' תוס' שם ובחגיגה כנ"ל בס"ה וכן ביומא למ"ד א' ת"ר הלכה כו' אר"ח כו' כבר פי' רש"י שם ד"ה לא כו' ומיהו כו' והרשב"א מצריך ליטול ידו אחת מהנ"ל ואף שביומא שם אמר דבר עם חבירו כו' כבר נזהר מזה בת"ה ואמר דמ"ש ל"ש כו' לא קאי אלא אהשתין ר"ל דלא קאי אלא אסיפא וכשהוא נוטל כו' אבל לעולם אינו נוטל אלא ידו אחת דלא כרא"ה שמצריך ליטול שתי ידיו בשותה בקבע מהנ"ל ותמה על הרשב"א ודבריו אינן מובנים ולכן כ' הרשב"א דזה הברייתא יש לדחות דלכך צריך נטילה משום ניצוצות כיון דקאי אהשתין וכ"ז נראה לרש"י דוחק דרישא דברייתא חלוק מסיפא וכ"ש לומר דסיפא לא קאי אלא אחדא לכן ופי' אתוך הסעודה כנ"ל אבל ההיא דברכות מכרעא כדברי הרשב"א וכ"כ תוס' בע"פ קט"ו ד"ה כל כו' בסדר הסיבה כו' דלפי' התוס' מאי פסקא דידיו אינן נקיית ועוד למה ידו אחת וכן במתני' רפ"ח בש"א מוזגין כו' ל"פ אלא במוזגין אבל לכ"ע בעי נט"י קודם השתי' ובזה ניחא הברייתא הנ"ל דפ"ו דאתי ככ"ע דאמר נט"י קודם דשם השמש מוזגן אלא דצ"ע דהא בהא ד"א תיכף לנט"י סעודה והיאך מפסיק בברכת היין ושתייה ועוד דבירושלמי הנ"ל מפסיק ג"כ בפרפרת וברכתן ועוד ל"ל כלל הנטילה קודם שתיה הא כבר נטל ידו פ"א לכוס ראשון ולכן דברי הרא"ה עיקר דכאן שהוא קובע לשתיה צריך נט"י כדין שתי ידיו ולכן נוטל קודם וא"צ ליטול פ"א לסעודה כי הנטילה ההיא מוציאו וכמ"ש בפ' ע"פ תרי זימני ל"ל ולכן אין הפסק כ"א המזיגה והשתא אתי' הברייתא דיומא כפשטא לשתות ממש ובקבע ואכולה קאי אלא דלכאורה צ"ע דפ' ע"פ דנוטל ידיו לטיבול ראשון ל"ל הא כבר נטל ידיו בקידוש שהיא במקום סעודה וכי ההיא דברכות וכן מ"ש בע"פ הנוטל ידיו לא יקדש ונראה דכוס של קידוש שהיא באה בפ"ע משום קידוש אינו קבע וכן בפסח בד' כוסות צריך ליטול שנית לטיבול אלמא לכוס שני אינו נוטל ב' ידיו ואע"ג דאפסקי באגדת' והלילא ולכן הנוטל ידיו לא יקדש דמראה שקובע לשתות ואינה באה משום קידוש וזש"ש זימנין דחביבא כו' אלמא שמקדש על הפת אע"ג דנט"י קודם וקובע על הפת אלמא ל"ל בה בדיעבד אבל לכתחילה בכה"ג א"צ:

ז[edit]

ס"ז נטל כו'. תוס' הנ"ל ד"ה כל כו'. מהא דברכות כנ"ל ובד"מ הקשה עליו מהא דע"פ וכמ"ש תוס' שם ד"ה אסוחי כו' וי"ל כו' אף שדבריו בד"מ אינן מובנין וז"ש בהג"ה ואם לא הסיח כו' ופליג אש"ע אלא שחשש לדבריו ופ' דנוטל ידיו בלא ברכה וגם לדברי תוס' הנ"ל היינו לשיטתם דס"ל דנט"י לדבר שטבולו במשקה לאו משום קדושה דמזה הוכיחו סברת' כנ"ל וכ"כ הרש"א אבל לפי מ"ש בס"ד דלא כתוס' לא הל"ל כתו' אף שחשש לס' וכ' בלא ברכה א"כ ה"נ הל"ל כן ומ"מ דין השני קיים בשנטל ידיו שלא לאכול והנה לכאורה דברי תוס' סותרים זא"ז כמו שהקשה בד"מ אבל דברי תוס' נכונים דבד"ה אסוחי כו' וי"ל דס"ד כו' ר"ל דס"ד דחולין לא בעי כוונה אבל גמ' דברכות ס"ל דצריך כוונה והתרצן תי' לו כאן לפי דעת המקשה ופלוגתא היא בפ"ב דחולין ל"א ודעת התוס' לפסוק כר"י דלרב לא גרע מנפלה או הושיט ידיו למי' וכ"פ הרשב"א דהלכה כר"י לגבי רב וכן רבא לגבי ר"נ וכ"פ בהג"א שם וכ"פ הרוקח דבירושלמי ר"ח ס"ל כר"י וה"ל רב יחיד לגבייהו וכמ"ש בהג"ה בי"ד ס"ס קצ"ח אבל הרמב"ם וש"פ פ' ברב וכמ"ש בש"ע שם דסתמא דסוגיא דפ"ב כרב ור"נ ס"ל כותיה וכן הסוגיא בפ"ב דחגיגה מפורש שם דא"צ כונה לנט"י דחולין וכמ"ש למטה אלא דכאן מ"מ נכון הוא לפסק רשב"א דפ' דלנט"י לכ"ע בעי כונה ממ"ש בתוספתא פ"ק דידים הנוטל לידים הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין הנותן מתכוין והנוטל אין מתכוין ידיו טהורות ור' יוסי אומר ידיו טמאות אלמא אף לרבנן כוונת או נוטל או נותן בעי ורב עצמו אמר בפ' כ"ה נוטל אדם ידיו שחרית כו' וע"כ בששימר את ידיו וכמ"ש רש"י והרמב"ם ולקמן רס"י קס"ד דבלא"ה לא מהני וכמ"ש בע"פ שם אמרי כיון דבעי כו' ואפ"ה דוקא במתנה וההיא דחולין שם פירות שנפלו נתוך אמת המים כו' ההיא בנגיעה דחולין ובידים תחלות או בחולין שנעשו על טהרת הקודש וכמש"ש ל"ג ב' אבל באכילה דחולין בפת שהיא משום סרך תרומה דינה כתרומה דלכ"ע צריך כונה כמש"ש. ובזה ניחא גם רישא דנטל לדבר שטבולו במשקה כמ"ש טבל לחולין והוחזק לחולין כו' וע' תו' שם ד"ה כאן לחולין כו' וצ"ע דדבר שטבולו במשקה אינו משום סרך תרומה וכמ"ש תר"י לפי שרוב התרומה מהפת ולכן א"צ נט"י לפירו' אבל דבר שט"ב משום חולין עצמן הוא ותוס' הנ"ל שהוכיחו מהא דברכות דלאו משום קדושה הן אזלי לשיטתייהו שכ' בחגיגה שם ד"ה כאן והקשה כו' ותי' כו' אבל יש לדחות דלא אמרו כל הפוסל כו' אלא דבר הפוסל כמו סתם ידים וכיוצא אבל הרא"ה חולק עליו ואמר דמתוספתא אין ראי' *דבתרומ' מיירי לתרומה וכמ"ש בפ"ב דחגיגה שם ל"ק כאן כו' וכמו רישא דתוספתא שם כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים דמיירי לתרומה כמ"ש תוס' בנדה ע"א ב' ד"ה מערה כו' וכמש"ל סי' קנ"ט סי' י"א וט"ס שם בבד"הב וצ"ל בפ' אין דורשין וההיא דנוטל שחרית התנאי הוא שיהא זהיר בשמירתו דבלא"ה כיון דע"י שהות כל היום דלמא אסחי לדעתיה וע' בד"הב שם וע"ל סי' קנ"ט סי"ג וכן עיקר כרא"ה דלא חמירי נט"י מטבילה וכמ"ש השתא כל גופו כו' וההיא דחגיגה מכרעא דאמר שם ל"ק כאן כו' וע"כ לאכילה דמסיק שם דלנגיעה דחולין א"צ נטילת ידים ולא אוקים שם בידים תחלות:

ואם נגע כו'. כמ"ש בע"פ שם דלמא כו' ונגע וערש"י שם ד"ה אסחי כו' ובשבת י"ד א' ד"ה עסקניות כו':

ח[edit]

ס"ח מי שהיה כו'. למד מספ"ק דערובין ד' דברים כו' ואינו מוכרח כמ"ש ה"ר יהונתן שם דוקא מחנה היוצא למלחמה אפי' רשות אבל שיירא ההולכת ממקום למקום לא שדין שיירא בד' דברים אלו כדין יחיד העומד בביתו ע"כ וכמ"ש בגמ' שם וכמ"ש בתוספתא פ"ק דערובין אהלים שבשיירא חייבין בערוב שבמחנה פטורין מן הערוב ור"ל מחנה היוצאה למלחמה כמ"ש המ"מ פ"א שם ואף לרמב"ן ורשב"א שלא כ' למלחמה מ"מ כתבו דוקא בעשרה וכמ"ש בירושלמי ומ"מ דברי ה"ר יהונתן עיקר ואף להרמב"ם שכ' איפכא שבמחנה חייב ובשיירא פטור כגי' הירושלמי מ"מ ס"ל דהולכי דרך חייבין ולא פטרו אלא במלחמה וכמ"ש בה' מלכים וכן בנט"י כמ"ש בפ"ג דפסחים וש"מ לנט"י ד' מילין כו' ל"ש אלא לפניו ושם להולך בדרך וכמ"ש בירושלמי פ"ח דבברכות לחלה ולנט"י אדם מהלך ד' מילין הד"א לפניו אבל לאחריו כו' ומסיק שם דבביתו דמי כלאחריו ועוד שם ר' אבינא מפקיד לחמרייא הן דאתון משכתון מסתחון מיא נסבין ידיכון ומתני על כל יומא אלא שדעתו דמקום סכנה כמלחמה דמי וכ"כ תוס' בערובין כ"א ב' ד"ה מוטב וז"ש במדבר או כו' וז"ש הטור סי' סס"ו הולכי מדברות פטורין מע"ח דלא כב"י שנדחק שם לפ' דוקא שיירא ע"ש וז"ש מדברות:

יא[edit]

סי"א מברך כו' פסחים ז' ב' וש"מ:

ונהגו כו'. תוס' שם ד"ה על כו' וכטעם ראשון שם וכ"כ בברכות נ"א ד"ה מעיקרא כו' גם כו' כטעם שני שם וכ"כ בסוכה ל"ט א' ד"ה עובר:

ואם כו'. הג"א בריש חולין בד"ה ולא אישתמיט כו' מיהו כו' כדפריש בברכות ור"ל כמ"ש בספ"ק שם בד"ה בדלא כו' וכל היכא כו' אבל הרמב"ם פי"א מהלכות ברכות כ' דאינו מברך אח"כ וכמש"ש נ"א א' ומה שחילק בין ברכת המצות לברכת הנהנין לא מ' שם כן דהא מביא ראיה מטבל ועלה ולא אידחי אלא משום דמעיקרא כו' וראיית הג"א הוא ממ"ש בברכות שם דמברך יוצר אור אחר ק"ש ואינה מכרע' דברכות ק"ש לא על ק"ש נתקנו כמ"ש הרשב"א וכ"ד תוס' בפסחים שם ד"ה בעידנא ובסוכה שם ע"ש אלא דלטעם ראשון יכול לברך וכמ"ש בברכות שם וזה הטעם ג"כ ללולב ועמ"ש בסי' תרנ"א ועמ"א ופ' בהג"ה כשני הטעמים ולקולא:

יב[edit]

סי"ב היטב כו'. ערש"י שם:

יג[edit]

סי"ג המטביל כו'. תוספת רפ"ב דידים וכ' ב"י נ"ל הטעם דניגוב משום מים טמאים משא"כ במטביל דאין שם מים טמאים וכמש"ל סי' קס"ב ס"א וז"ש וה"ה כו' וכמש"ש וכן כו' לנוטל כו' והוא ג"כ מה"ט שאין שם מים טמאים כנ"ל וראיה שא"צ מים שניים כמ"ש ברפ"ב דידים נטל לידו כו' עד שיטול מרביעית ופי' תוס' בחולין שם והרא"ש שם דר"ל אפי' אתו משיורי טהרה דלידו א' מהני אם השטיפה כב' שטיפות אבל רביעית מהני לעולם וא"צ ב"פ ע' בסי' קס"ב ס"ד וז"ל התוספתא שם הנוטל ידיו לא יאמר הראשונים הריני נוטל הטמאים ואם עשה כך צריך לנגב את ידיו אבל המטביל את ידיו א"צ לנגב את ידיו וצ"ע ואפשר דצ"ל במקום הטמאין חצאין וכמ"ש הר"ש בריש ידים דהנוטל במים ראשונים חצאין צריך לנגב ידיו תחילה וז"ש אבל המטביל ולכן צ"ע וכ"ש לפרש"י בסוטה ד' ב' אבל העיקר נראה דט"ס בתוספתא וכצ"ל הנוטל ידיו לא יאמר הואיל והראשונים טמאים הריני נוטל בטמאים ואם עשה כן ידיו טמאות הנוטל ידיו צריך לנגבם המטביל את ידיו א"צ לנגבם כו' ור"ל דקמ"ל דל"ת הואיל שאף כשנוטל מים ראשונים במים טהורים נטמאו המים מחמת הידים אלא שהשניים מטהרן א"כ גם לכתחילה יטול במים טמאים ומים השניים יטהרו קמ"ל דאם עשה כן ידיו טמאות מפני שאין המים שניים מטהרין טומאת היד שנטמא מחמת ד"א דהיינו שנטמא היד במים הטמאים שהיו טמאין בתחלה ולא מחמת היד כו' ואח"כ משמיענו חילוקים בין נוטל למטביל לענין ניגוב והגבהת היד כדתניא התם בהדיא ע"ש ועיין בפי' על התוספתא:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף


אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.