כף החיים/אורח חיים/קנח

כף החיים ‏ אורח חיים קנח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] כשיבא לאכול פת וכו' יטול ידיו וכו'. נט"י לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה לשמוע דברי חכמים. חולין ק"ו ע"א. ופי' רש"י ז"ל מפני סרך תרומה הוצרכה שהידים שניות ופוסלות את התרומה אבל חולין לא מהני בהו שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם נוהגת בחולין עכ"ל והביאו הט"ז סק"א. ומשום מצוה לשמוע דברי חכמים פי' התו' שם דתקנו משום נקיות יעו"ש. ויברך על נט"י אעפי שאינה אלא מדרבנן דשייך לומר וצונו בדבר שהוא מדרבנן ואסמכוהו אלאו דלא תסור. טור. וכתב ב"י כלומר דכיון דמלאו דלא תסור נצטוינו לעשות דברי חכמים כשאנו מקיימים דברי חכמים הרי אנו מקיימים מצות השם וזהו טעם כל הברכות שאנו אומרים במצות דרבנן עכ"ד. ועיין הלק"ט ח"א סי' ער"ה שכתב דאפי' תינוק בן יומו גזרו טומאה על ידיו יעו"ש והב"ד לקמן סי' קס"ב או' ל"א יעו"ש:

ב

ב) שם יטול ידיו וכו' ה' דברים טעונים נט"י וסי' להם ושבולת שטפתני ש' שמע ט' טיבולו במשקה פ' פת ת' תפלה נ"י נטילת ידים. הרד"א ז"ל בברכת אשר יצר. כנה"ג בהגה"ט:

ג

ג) שם יטול ידיו וכו' צריך ליטול יד ימין תחלה כדי שתשמש השמאל לימין רקנ"ט פ' עקב. מ"א ריש הסי' וכ"כ בשה"מ. פ' עקב ונתן טעם בסוד יעו"ש ומשמע דאין חילוק אם נוטל הוא בעצמו או אחרים מטילין לו ומ"ש דב"מ בהגה"ט או' ב' דבסעודה יטול יד שמאל תחלה כדי שיד ימין השמש הנוטל ינטה לשמאל הנוטל ומטו בה ע"ש האר"י ז"ל מדברי שעה"מ הנז' אין נראה כן ואנו אין לנו אלא מ"ש מהרח"ו ז"ל בשה"מ ע"ש האר"י ז"ל ואין עוד וכן עמא דבר וכן צריך ליקח הכלי של מים ביד ימינו תחלה ואח"כ נותנו לשמאלו ויריק משמאלו על ימינו תחלה ואח"כ מימינו על שמאלו כמ"ש לעיל סי' ד' סעי' יו"ד וכ"כ המחה"ש ועיין בדברינו לסי' ד' מאו' ל"ד עד או' ל"ז יעו"ש:

ד

ד) שם אפי' אינו יודע להם שום טומאה. כ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' ברכות אעפ"י שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו. והביאו ב"י עו"ת או' ב' ומי שיש בידו אחת מכה ואינו ניטל כ"א יד אחת אפ"ה יברך ענט"י כמש"ל סי' ד' או' ז' וכ"כ הפרמ"ג בא"א סי' זה או' א' בן א"ח פ' תזריע או' י"ג ועיין לקמן סי' קס"ב סעי' יו"ד:

ה

ה) שם ויברך ענט"י. נטילה אותיות ט"ל נה"י יכוין להמשיך השפע מג' אותיות העליונות יה"ו העולים במלויים (ר"ל במילוי אלפי"ן) ט"ל לאות ה' אחרונה שהיא המלכות העומדת בנה"י. על נטילת ידים ר"ת ענ"י בגי' ק"ל ה' הויו"ת יכוין להגביר הק"ל על העני ולמתקו בחמשה הויו"ת. הרש"ש ז"ל בס' נה"ש דט"ו ע"ב הנד"מ. ועיין לקמן או' ע"ח ובסי' ק"ס או' פ"ב וסי' קס"ב או' ב':

ו

ו) שם ויברך ענט"י. מי שבירך ענט"י ונמלך שלא לאכול לא הויא ברכה לבטלה. הריטב"א בחדושי חולין על דף ק"ו. מחב"ר בק"א או' א' שע"ת או' א' והטעם כתב בשדי חמד אסיפת דינים מע' ברכות או' פ"ט משום דכל שבשעת הברכה כונתו לשם מצוה אף דאח"כ נמלך בתר שעת הברכה אזלינן והיא היתה לצורך שהיה דעתו לאכול אלא שכתב דיש לפקפק דנראה דאין הכל מודים בזה וסיים מ"מ דאין נכון לעשות כן וידחוק עצמו לאכול כדי שלא יכנס בחשש ברכה לבטלם ח"ו וגם הריטב"א אפשר יודה דלכתחלה בלא שום הכרח אין לעשות כן יעו"ש. ועוד עי"ש שהביא פלוגתא בשאר מצות ג"כ אם היתה כוונתו לעשות מצוה ובירך אם יכול לחזור יעו"ש וע"כ צריך לזהר לכתחלה שלא יגרום לעשות ברכתו לבטלה למפרע אם אפשר לו לקיים המצוה:

ו) כתוב בא"ח מים ראשונים מצוה אחרונים חובה למאי נ"מ לבטולי הנך מקמי הנך שאם אכל עכשיו ואין לו מים אחרונים והוא צריך לאכול סעודה אחרת ביום כגון ג' סעודות בשבת מבטל הסעודה אחרת ונוטל ידיו לבה"מ מפני שכבר נתחייב בברכה ואם יש לו שמן ערב או יין מנקה בו ידיו ימברך עכ"ל ב"י עו"ת או' ב' מ"א ריש סי' קפ"א. וכתב שם המ"א משמע מדבריו דאם רוצה לאכול ויש לו רק מים ליטול פ"א נוטל ראשונים ולא אחרונים כיון שאסור לאכול עד שיטול ידיו. וצ"ע א"כ מאי חומרא דאחרונים מראשונים וצ"ל דאסור לו לאכול אא"כ יש לו מים ראשונים ואחרונים לסעודה זו עכ"ל וכ"כ שם הברכ"י או' א' וכתב על דברי הא"ר דאינו מוכרח יעו"ש ועוד עי"ש מ"ש על דברי המ"א יעו"ש. מיהו סיים שם המ"א דעכשיו ראשונים עדיפי אפי' מי שנזהר באחרונים דאינה חובה כ"כ דהא ליכא מלח סדומית. וכ"כ א"ר שם או' א' ומ"ש בא"ח מבטל הסעודה אחרת ונוטל ידיו לבה"מ נ"ל דר"ל מבטל מלעשותה בפת מפני שבדיעבד יכול לעשות סעודה ג' במאכל אחר כמ"ש בסי' רצ"א סעי' ה' אבל לא לגמרי קאמר ועיין סי' קס"ג סעי' מ' ועו"ת בסי' קפ"א או' ו' ודו"ק. ומ"ש עוד בא"ח ואם יש לו שמן ערב וכו' כ"כ בש"ע סי' קפ"א סעי' ט' ועיין בדברינו לשם בס"ד:

ז

ז) שם ואינו קובע סעודתו וכו'. משמע הא אם קובע סעודתו עליהם שמברך עליהם המוציא כמ"ש לקמן סי' קס"ח ס"ו צריך ליטול ידיו ולברך ענט"י. וכ"מ בב"י שאחר שצדד בזה וכתב סברות לכאן ולכאן מסיק שמדברי הרשב"א משמע דצריך נט"י יעו"ש. מיהו בלבוש כתב דאם קובע סעודתו עליהם יטול ידיו ולא יברך עליהם מספק והיותר טוב דיאכל כביצה פת גמור מתחלה כדי שיטול ידיו ויברך ענט"י ואח"כ יאכל את אלו יעו"ש וכ"כ השל"ה. אבל המ"א בסק"ב הביא דברי השל"ה והלבוש הנז' וכתב עליהם וז"ל ולא ידעתי מי החולק בזה דאע"ג דהרב"י מסתפק בדבר מ"מ כיון שסיים אח"כ בשם הרשב"א שצריך נט"י משמע דפשיטא ליה בתר דמיבעיא ליה וכ"כ הרמב"ם רפ"ו כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא יטול וכו' ובבד"ה ובמשמרת הבית כתבו להדיא דצריך נטילה כשקובע עליו יעו"ש ולכן יברך ענ"י עכ"ל. וכ"כ הט"ז סק"ב א"ר או' ב' מט"י או' ב' א"א או' ב' מטה יוסף ח"ב סי' ח"י או' ה' ברכ"י או' ג' וכתב וכן עיקר לענין דינא יעו"ש. והביאו הזב"ל או' ן' וכ"כ במחב"ר או' ב' ודחה דברי ס' עצי אלמוגים ונתיב חיים והמו"ק שדעתם שלא לברך יעו"ש. וכ"כ ר"ז או' א' הגר"א או' ה' ח"א כלל ל"ו או' ב' חס"ל או' ב' אלא שכתב טוב שיאכל ג"כ כביצה מפת לצאת כל הדיעות אבל אם אין לו או שאינו יכול לאכול פת יטול ויברך יעו"ש. בי"מ בדיני נט"י או' ג' קיצור ש"ע סי' מ"ח או' א' דה"ח או' א' מ"ב או' ח' מיהו המאמ"ר או' ז' כתב דהרוצה להחמיר שלא לברך או לאכול פת עמהם טפי עדיף יעו"ש. נמצא דדבר זה לא נפיק מפלוגתא וא"כ לפי מה דק"ל בסב"ל אפי' כנגד הרוב ואפי' כנגד מרן ז"ל כמ"ש לעיל סי' ח"י או' ז' היה ראוי לפסוק לענין דינא דיטול בלא ברכה אלא שהעולם נוהגין לברך ג"כ כסברת מרן ז"ל ודעמיה וכבר כתבנו לעיל בסי' ז' או' ב' וסי' טו"ב או' ב' דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל ויכולין לברך יעו"ש. אלא דנ"מ דאם ימצא איזה מקום שנהגו שלא לברך אין למחות בידם די"ל נהגו כן משום סב"ל. ושיעור קביעת סעודה לפת הבאה בכסנין יתבאר לקמן סי' קס"ח סעי' ו' בס"ד:

ח

ח) [סעיף ב'] יש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה וכו'. והטעם כתב בב"י משום דכיון דפחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלין איכא למימר דלא הצריכו בו חכמים נטילה. ואיכא למימר דסתם הצריכו נטילה לאוכל פת ולא חילקו בין פחות מכביצה ליתר מכביצה הילכך יטול מספק ולא יברך עכ"ל. והביאו הט"ז סק"ג עו"ת או' ג'. ומטעם זה כתב בש"ע דין זה בשם יש מי שאומר משום דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ולא יברך משום סב"ל. וא"כ כיון דהטעם דפחות מכביצה א"צ נטילה משום דאינו מטמא טומאת אוכלים משמע הא כביצה דצריך נטילה הוא כביצה בלא קליפתה דהא טומאת אוכלין שיעורה כביצה בלא קליפתה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' טומאת אוכלין יעו"ש. וכ"כ דגמ"ר ועיין בספרו נוב"י חא"ח סי' ל"ח יעו"ש. וכ"כ ר"ז או' ב' מ"ב או' ט' וא"כ לפי מ"ש הח"י בסי' תע"ב או' ח"י בשם מהרי"ל דב' קליפות ביצים יחזיקו מים שיעור ביצה ומחצה עם הקליפה א"כ הוי שיעור ביצה בלא קליפה ג' רבעי ביצה עם הקליפה. וכ"כ הנוב"י שם ולפי מ"ש לעיל סי' פ"א או' ג' בשם הרמב"ם דשיעור ביצה עם הקליפה י"ח דראה"ם מים. א"כ שיעור ביצה בלא קליפה הצריכה נט"י היא י"ג דראהם ומחצה. ולכן יש לאכול כשיעור הזה או יותר אם אפשר כדי שיברך על הנטילה אליבא דכ"ע ולצאת מספק ברכות:

ט

ט) שם פחות מכביצה וכו'. ואם אוכל כביצה פחות פחות מכשיעור רק בהצטרף יחד בתוך כדי אכילת פרס יהיה כביצה צריך נטילה. שנות חיים סי' רל"ט פת"ע או' ה':

י

י) [סעיף ג'] אם אוכל פחות מכזית וכו'. כ"כ בש"ע ע"פ מ"ש בב"י בשם הרוקח סי' רפ"ג דעל פחות מכזית א"צ נטילה. מיהו הל"ח בחולין פ' כל הבשר או' ע"ב כתב דטעות נפל בהעתקת ב"י ועפ"ז הטעות כתב להלכה בש"ע אבל זה אינו וצ"ל דעל פחות מכביצה א"צ נטילה וכתב שכן הוא ברוקח וסיים ולכן יש ליטול בלא ברכה על כל פת הן מעט הן הרבה עד כביצה שאז חייב ג"כ בברכת ענט"י יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ד ר"ז או' ב'. אבל המט"י או' ג' כתב ליישב דברי הש"ע וסיים דאע"ג דהל"ח ומ"א חלקו על הש"ע בדין פחות מכזית וס"ל דדינו כפחות מכביצה דיטול ולא יברך אנו אין לנו אלא פסק הש"ע הלכה למעשה וכ"נ דעת הב"ח ז"ל והרוצה להחמיר תע"ב עכ"ד. וכ"כ הלבוש בפחות מכזית לכ"ע א"צ נטילה. וכ"כ הט"ז סק"ג. י"א בהגב"י. ברכ"י או' ד' וכתב דהכי נקטינן ומיהו הא"ר או' ד' כתב דיש להחמיר וליטול בלא ברכה. וכ"נ דעת הפרמ"ג בא"א או' א' מאמ"ר או' ו' נה"ש או' ב' דה"ח או' ב' אבל הבי"מ בדיני נט"י או' א' כתב כדברי הברכ"י וכתב דהכי נהוג עלמא ודלא כהא"ר והפרמ"ג רק הרוצה להחמיר תע"ב יעו"ש. ונראה כיון דדין זה בפלוגתא שניא אע"ג דכתב הבי"מ דנהוג עלמא דאין ליטול על פחות מכזית נכון להחמיר וליטול כדי לצאת כל הדיעות. ובלאו הכי יש נזהרין מלאכול פחות מכשיעור כדי שלא לאכול בלא ברכה אתרונה וא"כ כ"ש בפת שיש עליו כמה כוו' כמ"ש בסי' הקודם וא"כ מי הוא זה אשר יערב אל לבו לבא לאכול פחות משיעור בלא נט"י ובהמ"ז. ועיין לקמן סי' קס"ח או' ע"ה:

יא

יא) שם פחות מכזית וכו'. אבל אם אוכל יותר מכזית או כזית מכוון יטול ידיו מספק ולא יברך. לבוש סעי' ב' וזהו לפי דעת מרן ז"ל ודעמיה וכבר כתבנו באו' הקודם דדעת האחרונים להחמיר אף בפחות מכזית יעו"ש:

יב

יב) שם פחות מכזית. ושיעור כזית הוא כחצי ביצה כמ"ש לקמן סי' תפ"ו. והוא שיעור כלי המחזיק ט' דראה"ם מים כמ"ש לעיל סי' פ"א או' ג' יעו"ש. ואם לשער בכמות או במשקל יתבאר לקמן בס"ד בסי' קס"ח או' מ"ו:

יג

יג) [סעיף ד'] אם אוכל דבר שטבולו וכו'. דהכי איתא במס' פסחים דקט"ו ע"א. א"ר אלעזר א"ר אושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נט"י. ופרש"י ז"ל צריך נט"י משום המשקין שהידים שניות וכל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה. והביאו ב"י וט"ז סק"ד. ועיין לקמן או' כ"ה. ועיין ב"י שהביא פלוגתא אם יברך על נטילה זו וע"כ פסק שלא יברך משום סב"ל וכ"פ כאן בש"ע. וכ"כ האחרונים. ומסתמא משמע דצריך ליזהר בדיני נט"י למשקה ככל דיני נט"י לפת אלא רק שאין לברך על נט"י למשקה משום סב"ל ואי שרי לכרוך ידיו במפה ולטבל עיין לקמן סי' קס"ג סעי' א':

יד

יד) שם אם אוכל דבר שטיבולו וכו'. מסתברא דלא גזרו אלא כעין נהמא שהוא מילתא דשכיח דהיינו דבר שדרכו לאכול מטובל במשקה או שדרכו להיו' עליו משקה אבל מידי אחרינא שאין דרכו לאכול מטובל במשקה אעפ"י שזה אוכלו בטיבול בטלה דעתו אצל כל אדם וא"צ נטילה. הרדב"ז ח"א סי' ע"ח. כנה"ג בהגה"ט עו"ת או' ה'. מ"א סק"ה א"ר או' ה' מט"י או' ה'. מיהו הברכ"י בשיו"ב סוף או' א' כתב שמצא בתשו' הגאונים כ"י שכתוב וז"ל בירושלמי דברכות משמע אפי' אין דרכו לטבל דתני ר' אושעיא כל דבר שיש בו לכלוך משקה צריך נט"י עכ"ל. וכ"פ הבי"מ שם או' ז' וכתב ודלא כהרדב"ז יעו"ש:

טו

טו) הפושט אצבעו לתוך הדבש או לתוך השמן ומוצץ אותו א"צ נטילה. הרדב"ז שם. כנה"ג שם עו"ת שם מ"א שם. וכן הסכים מטה יוסף ח"ב סי' ח"י וי"ט. י"א בהגה"ט. מט"י שם. ומהר"ר ישראל בנימין בכ"י כתב דבב"י משמע שצריך נטילה והסכימו לדבריו רבני מצרים מיהו אין למחות במי שלא יטול עכ"ד. והאחרונים הסכימו כהרדב"ז. וכן המנהג פשוט. ברכ"י או' י"ג. בי"מ שם או' כ"א. ועיין לקמן או' ס' ואו' ס"א:

טז

טז) שם דבר שטיבולו וכו' מה שנוהגין קצת בני אדם שמשקעין הפירות תוך המים לנקותם ובעודם תוך המים שמים ידם תוך המים ונוטלין ואוכלין חשיב ג"כ טיבולו במשקה. ברכ"י או' ה' בשם מהר"ר זרחיה גוטא בכ"י. וכן ירק שרחצוהו להעביר הליכלוך הוי טיבולו במשקה. ברכ"י שם בשם תשו' כ"י לרב אחד יעו"ש זכ"ל או' ן' שע"ת או' ד' בי"מ שם או' ו' כף החיים סי' כ"ב או' ו' והיינו ביש עליו טופח על מנת להטפיח כמ"ש באו' שאח"ז:

יז

טוב) הורה זקן א' שהאוכל חזרת כשהמים טופחין עליה א"צ ליטול ידיו משום טיבולו במשקה וכו'. הרה"ג מר שמואל חכים בר פלוגתיה דמהר"י בי רב ומהרנ"ח בתשו' כ"י והאריך הרבה בענין זה. אבל מדברי מרן לקמן דין ה' שכתב ותבשיל מחטים נגובים וכו' מוכח להיפך וכבר האריכו רבנן בתראי בכל הנז' ופשטה הוראה היפך כל דברי הרב הנז' והלכה רווחת במקומנו ליטול בכל דבר שיש קצת משקה עליו אפי' מבושל כל שהוא טופח ע"מ להטפיח וכן ראוי להורות. ברכ"י בשיו"ב או' א'. ועיין לקמן או' כ"ג ואו' ז"ן:

יח

חי) דבר שטיבולו בשכר צריך נט"י. ב"ד סי' ע"א. ברכ"י או' י"א ועיין לקמן או' ל"ז.

יט

יט) אם אחר שבירך ברה"מ תכף הביאו לפניו דבר שטיבולו במשקה א"צ ליטול ידיו כיון שלא הסיח דעתו מידיו. ברכ"י או' ו' זכ"ל שם. בי"מ שם או' כ"ג. שע"ת או' י"א כף החיים סי' כ"ב או' ו'. מיהו המט"י בסי' קע"ט סוף או' א' כתב דאם נטל ידיו למים אחרונים אפי' לא בירך ברה"מ אם נמלך לאכול דבר שטיבולו במשקה צריך ליטול ידיו יעו"ש. וכ"מ בער"ה בזה הסי' או' ט' יעו"ש. והב"ד החס"ל או' ו':

כ

ך) מדברי מרן ז"ל סי' תע"ג שכתב דיטול בשביל הכרפס ויקח פחות מכזית מוכח דבדבר שטיבולו במשקה יש להחמיר אף בפחות מכזית טפי מאוכל פת פחות מכזית שהביא בסי' זה סעי' ג'. ומיהו דעת הרשב"ץ במאמר חמץ דף ל"ה דבר שטיבולו במשקה ופת פחות מכזית לא בעי נטילה. ברכ"י או' ז'. ונראה דיש להחמיר כדברי מרן ז"ל. וכ"כ החס"ל או' ז' כף החיים שם:

כא

כא) הטובל צנון או בשר צלי במלח אפי' אחר שנמחה המלח א"צ נט"י דמלח אע"ג שהוא מתולדות המים לאו משקה מים חשיב אלא כמי פירות הוא ולא מכשיר כדאיתא בתוספתא ופסקו הרמב"ם פ"י מה' טומאת אוכלין דין א' ואפי' במלח שלנו שעשוי ממים וטובל בו אחר שנמחה א"צ נט"י. בי"מ שם או' ט"ו ואו' ט"ז וכתב ודלא כהפרמ"ג בא"א או' ח' יעו"ש וכ"כ היפ"ל או' ג' מיהו הפתה"ד או' ו' כתב על דברי הבי"מ הנז' שאינם מוכרחים יעו"ש וע"כ במלח העשוי ממים אם נמחה יש להחמיר:

כב

כב) האוכל פת למתק השתיה א"צ נטילה. פנים חדשות בשם הרמ"א ז"ל סי' א' כנה"ג בהגה"ט. עו"ת או' א' וכ"כ מט"מ סי' שס"ד בשם רש"ל רבו אלא שהוא ז"ל חלק וכתב דאע"ג דלא בעי ברכת המוציא משום שהוא טפל אבל נטילה בעי דלא אזלי מטומאת אוכלין במה שהוא טפל יעו"ש והביאו שכנה"ג בהגה"ט או' ב' וכ"כ הפר"ח בססי' רי"ב על תשו' הרמ"א הנז' דליתא יעו"ש. וכ"כ השל"ה דיטול בלא ברכה והב"ד המ"א סי' רי"ב ססק"ג. בי"מ שם או' ב' כף החיים שם או' ט' וכ"כ עיקר. מיהו אם אוכל פחות מכזית שכתבנו לעיל או' יו"ד דיש להחמיר וליטול בכה"ג נראה דיש להקל ועיין לקמן סי' רי"ב או' ג':

כג

כג) שם דבר שטיבולו וכו'. כללא דמילתא כל דבר שטיבולו במשקה שבא לאכלו דרך אכילה אפי' ע"י כף צריך נטילה. ולכן יש לזהר כששורין פת ביין שלא לאוכלו בלא נטילה אפי' אם אוכלו ע"י כף ומיהו בדבר המבושל ע"י כף אני נוהג לאוכלו בלא נטילה ואע"ג דלאוכלו ביד אני רגיל ליטול ידי תרי חומרי לא עבדינן. שכנה"ג בהגב"י סוף או' ד' עו"ת או' ה' וכן הסכימו הרב ב"ד סי' ס"ז והרב מטה יוסף ח"ב סי' ח"י והרב פרח שושן כלל א' סי' יו"ד. בי"מ שם או' ט' כף החיים שם או' יו"ד וכתב שם הרב"ד דכל מ"ש דלאכול דבר שטיבולו במשקה בלי נטילה צריך ב' דברים שיהא מבושל וגם ע"י כף ה"ד בתבשיל שדרכו לאכול ביד אבל בדבר שאין דרכו לאכול ביד כגון חטים ואורז וטרי וכל מיני קטנית דקים שמעתי שא"צ נטילה כלל אפי' לא יהא מבושל ואפי' אוכלו ביד יעו"ש. והביאו י"א מ"ב בהגה"ט או' א'. מיהו בסי' קס"ג כתב הי"א במה"ק בהגה"ט דמדברי הרדב"ז ח"א סי' ע"ח נראה דבין דבר שדרכו לאוכלו בכף בין שדרכו לאוכלו ביד ואוכלו בכף צריך נט"י יעו"ש:

כד

כד) שם דבר שטיבולו וכו'. שאף שנוגעין בשני נעשו ראשונים ומשוים לאוכל שני. מ"א סק"ו. ור"ל שאף שהמשקין נוגעין בידיו שהם שניות נעשים המשקין ראשונים ומשוים לאוכל שני דראשון עושה שני גם בחולין ולכן צריך נטילה. ועיין לעיל או' י"ג:

כה

כה) שם דבר שטיבולו וכו'. הרש"ל פ' כל הבשר סי' י"ח והל"ח פ' כל הבשר או' מ"א האריכו בזה וכתבו רובא דעלמא לא זהירי ליטול ידיהם לדבר שטיבולו במשקה ובכל כי הא איכא למסמך אמנהגא ומיהו המחמיר אינו מן המתמיהין רק שלא יברך יעו"ש והב"ד שכנה"ג בהגב"י או' ג' ומ"א סק"ח. ומיהו כתב שם השכנה"ג דבמקומות הללו כולהו זהירים ליטול ידיהם אבל אין מברכין כפסק רבינו המחבר ז"ל עכ"ל. וכ"כ מהר"מ פאפירש בס' אור צדיקים סי' כ"ג או' י"ד דצריך לזהר בנט"י לדבר שטיבולו במשקה. וכ"כ של"ה בשער האותיות דף פ"א ע"ב בהגה יעו"ש. וכן הרב מטה יוסף ח"ב סי' ח"י ס"ק י"ט קרא תגר ע"ז וכתב דהמקיל הוא מן המתמיהין והרי הוא מכלל המזלזל בנט"י דנעקר מן העולם וחייב נידוי. וע"כ ירא שמים יחוש לעצמו ויזהר בדבר ואל יחוש למנהג הרע עכ"ד. והביאו י"א בהגה"ט והבי"מ או' כ"ב. ועיין בשער הגלגולים הקדמה כ"ב שכתב דכשמעלין את האדם במעלות כפי ערך המעלה שמעלין אותו צריך שיזדכך יותר אפי' בדקדוקי מצות כחוט השערה ובכל מדריגה ומדריגה שעולה צריך מירוק מחדש יעו"ש. וא"כ כ"ש בדבר הזה צריך ליזהר דקודם כל עושין חשבון עם האדם אם קיים הדינים הכתובים בש"ע כמ"ש לעיל סי' ה' או' ה' יעו"ש. וע"כ יש חסידים נזהרין לילך אחר דברי המחמיר אע"ג דלפום דינא הוא מותר והוא מפני שבעת העליות מדקדקים עמהם כחוט השערה כנז'. וכל איש כפי גבורתו. וכל אשר נשמתו זכה ביותר תאוה נפשו לעשות חומרות וחסידות ביותר, וכל אשר אין נשמתו מתוקנת כ"כ, תאוה נפשו לילך אחר הקולות, וסימניך: בתר עניא אזלא עניותא, ובזה יוכל האדם להבחין את עצמו, כמ"ש בעלי המוסר. ודו"ק:

כו

כו) שם שסימנם י"ד שח"ט ד"מ. בפ"ז דמכשירין מביא רמב"ם ור"ש ת"כ אשר יבא עליו מים אין לי אלא מים הטל והשמן והיין והדבש והחלב מנין. ת"ל וכל משקה אשר ישתה. יכול מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות ת"ל אשר יבא עליו מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי וכו'. ודבש דבורים לא מיקרי שם לווי דדבש סתם מיקרי והלווי שם דבורים אינו אלא למעט של צרעה. ואלו ז' משקין מתטמאין ומכשירין אבל לא זולתם ויליף להו בברייתא מקרא דאלו נקראו משקה. ולא כלבוש שכתב שהם גזירה משום תירוש ויצהר. ט"ז סק"ה. ומיהו מ"ש הט"ז דלא כלבוש כתב עליו הא"ר או' ט' דלא דק דאף דנלמוד מקרא דהוי משקה מ"מ אין איסור בזה אלא משום סרך תרומה ותרומה אינו אלא בתירוש ויצהר:

כז

כז) שם שסימנם י"ד שח"ט ד"מ. כל המשקין חוץ מהטל והמים שנתעבו ונקרשו בין ע"י בישול בין ע"י צנה שעמדו זמן רב א"צ נטילה ואם נתקשו ונתעבו מעט ועדיין הם נגרין צריכין נטילה. הרדב"ז ח"א סי' ק"א כנה"ג בהגה"ט. וכ"מ ברמב"ם פ"א מה' טומאת אוכלין והגם דהכ"מ שם בריש פ"ט כתב דבשמן ודבש אפשר לפרש דברי הרמב"ם אע"ג שקפאו הרי הם כמשקין יעו"ש. נראה דלגבי נט"י לא מחמרינן כולי האי לחשבן כמשקין אם הם קפויין כיון דאיכא פלוגתא בזה וגם דברי הרמב"ם יש לפרש כן וכמ"ש בפ"א דין י"ט יעו"ש. וכ"כ הער"ה או' ה' ממ"ש הרמב"ם פ"ט ואח"כ נמוחו נראה דחזר בו מפי' המשנה וס"ל כהר"ש דלא פליגי אלא בחזרו ינמוחו אבל בעודו קרוש לכ"ע לא הוי משקה וק"ל כרבנן וכן דעת הרע"ב והראב"ד בפ"א לפסוק כרבנן יעו"ש עכ"ל וכ"פ המט"י או' ה' ועי"ש מה שהאריך בזה יעו"ש. ומ"ש הרדב"ז חוץ מהטל והמים בהר"ש שם פ"ג דטהרות מ"ב משמע דגם המים אם נקרשו והגלידו לא הוי עליהם תורת משקה בשעה שהם קרושים יעו"ש. והביאו א"ר סוף או' ה' ועיין לקמן או' ל"א:

כז) ואם אחר שנתקשו חזרו ונמוחו חזר להיות להם דין משקין. כ"מ בהרמב"ם פ"ט מה' טומאת אוכלין יעו"ש. ומ"ש המ"א סק"ז דמשמע בכ"מ דאפי' חזרו ונמוחו אינן משקין זולתי היין זהו כתב הכ"מ פ"א מה' טומאת אוכלין דין י"ט ע"פ מ"ש התו' במס' פסחים די"ד ע"ב ד"ה אפי' וגרסי בפ"ג דטהרות משנה א' הרוטב והגריסין וכו' הרי הן תחלה קרשו ואח"כ נמוחו הרי הן שניים יעו"ש אבל במשנה שלפנינו אינו כן אלא קרשו הרי הן שניים ומשמע דדוקא כשהן קרושין הרי הן שניים אבל אם חזרו ונמוחו חזרו להיות תחלה כדין משקין וכדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל וכ"מ ממ"ש לעיל בשם הער"ה והמט"י יעו"ש. וע"כ יש להחמיר דאם חזרו ונימוחו חזר להיות להן דין משקה. מיהו אם נקרשו ע"י בישול ואח"כ נמוחו אם אוכלן ע"י כף א"צ נט"י כמ"ש לעיל או' כ"ג יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז:

כח

כח) פירות המרוקחות בדבש וכיוצא בהם אין צריך נטילה כ"כ מהרימ"ט ז"ל ח"ב חי"ד סי' מ"ו בשם מהר"א ן' יעיש ובשם רבו מהר"ש סאגיס ז"ל וטעמם שכיון שהמשקה נתבטל באוכל אין שם משקה עליו אלא שם אוכל אבל הוא ז"ל מפקפק בדבר יעו"ש. והב"ד כנה"ג בהגה"ט. וכ"כ המ"א סק"ז דאין חשש כלל בדבש המרקחת מאחר דעומד לאכילה לא מיקרי משקין יעו"ש. מיהו הט"ז סק"ז כתב דבמיני מרקחת שלנו הנעשית מדבש שרדיהו מכוורת אע"ג דטגנן ודאי הוה משקה לעולם וצריך נטילה יעו"ש. וכן בתשו' ח"ס סימן מ"ה האריך בזה והעלה דהדין עם הט"ז אם לא שהיה תחלת הריסוק מיד לתוך המאכל יעו"ש וכ"כ ח"א כלל ל"ו או' ה' יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ה ונראה דגם דהט"ז דמצריך נט"י למרקחת היינו אם לא נתקשו כ"כ ויש בהם טופח ע"מ להטפיח אבל אם נתקשו כ"כ עד שאין בהם עוד טופח על מנת להטפיח אין צריך נט"י כמ"ש באות הקודם וכ"כ הת"ס שם. ואם אוכל ע"י כף אע"ג דיש בהם טופח על מנת להטפיח אין צריך נט"י כיון שהם מבושלים ותרי חומרי לא מחמרינן כמ"ש לעיל אות כ"ג יעו"ש:

כט

כט) שם שסימנם י"ד שח"ט ד"מ. אבל כל שאר מיני דבש הקנים או דבש תמרים או שאר מיני פירות אין צריך נטילה. הרדב"ז ח"א סימן פ"ג כנה"ג בהגב"י. עו"ת אות ד' א"ר אות ו' והיינו דוקא דבש הזב מן התמרים עצמן או מן הפירות עצמן אבל אם שרו או בשלו התמרים או הפירות במים ועי"ז נעשה דבש נראה דאלו דינם כמשקין כיון דיצאו ע"י מים וגם המים עתה מעורב בהם וכ"נ ממ"ש לקמן סי' ר"ב סעי' יו"ד פירות ששראן או בשלן במים וכו' אינו מברך על אותם המים אלא שהכל משמע דאזלינן בתר המים וגם להרא"ש שם שכתב אם נכנס טעם הפרי במים מברך בפה"ע י"ל ברכה לחוד ומכשיר לחוד וכ"מ ממ"ש לעיל או' כ"ז בשם פ"ג דטהרות הרוטב והגריסין וכו' הרי הן תחלה וכו' ומשמע דהגם דהרוטב יש בו טעם פירות אזלינן בתר המים ומכשיר ודו"ק. וכ"כ המט"י אות ה' ודלא כהא"ר אות ה' וכן אתם דן בסוקא"ר דאם בשלו אותו במים ועשו ממנו דבש הוה עליה תורת משקה. ועוד עיין לקמן אות מ' ואות מ"א:

ל

ל) זתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצאין מהן אינן מכשירין ולא מקבלין טומאה אלא הרי הן כשאר מי פירות שהן טהורין לעולם. הרמב"ם פ"א מה' טמאת אוכלין דין ה' ער"ה או' ד':

לא

לא) השלג אינו אוכל ולא משקה חשב עליו לאוכלין בטלה דעתו. למשקה מתטמא טומאת משקין. הרמב"ם שם דין כ"ב:

לב

לב) שם שסימנם י"ד שח"ט ד"מ. דוקא ז' משקין אלו שמכשירין האוכלין ומקבלין טומאה אבל שאר משקין כיון דאינן מכשירין ולא מקבלין טומאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל ריש ה' טומאת אוכלין המטבל בהם דינו כנוטל ידיו לפירות. ודבש הנז' כאן הוא דבש דבורים שהוא נקרא דבש סתם בלשון בני אדם אבל דבש תמרים וכן דבש, צרעין וגזין דינן כמו פירות כדמפו' ברפ"ו דמכשירין וכ"כ הרמב"ם ז"ל יעו"ש. ואפי' דבש דבורים אין עליו תורת משקה אלא כשהופרש מתוך הכוורת אבל בעודו בכוורתו אין לו דין משקה ויש עליו תורת אוכל וכמ"ש הרב מטה יוסף יעו"ש. ושמן הוא דוקא שמן זית אבל שמן שומשמין וכיוצא הוי בכלל מי פירות וכ"כ הרב גו"ר כלל א' סי' כ"ט יעו"ש. וכן החלב דוקא חלב בהמה. ודם דנקטי הכא אשגרת לישן הוא אגב דתנינן ליה גבי הכשר דהא לא משכחת לה שיהא הדם מותר באכילה לטבל בו שום דבר. מט"י אות ה' והמ"א סק"ח כתב אפשר דמיירי שאוכל דם מפני רפואה ופקוח נפש. והער"ה אות ו' כתב דמיירי בדם אדם דאינו אסור אלא מדרבנן ואינו אוסר תערובתו כמ"ש רמ"א ביו"ד ססי' ס"ו וגם ע"י היכר דומיא דדם דגים כמו שהסכים הפר"ח שם ודם האדם הוי משקה עיין בפ"ו דמכשירין עכ"ל. ועיין בס' זבחי צדק על יו"ד סי' ס"ו אות ל"ג. ומ"ש שם המ"א דדם דגים וחגבים לא מיקרו משקה עיין מט"י שם מ"ש ע"ז והניח בצ"ע. אבל הא"ר אות ז' כתב כדברי המ"א דדם דגים וחגבים לא מקרו משקה. וכ"כ ח"א כלל ל"ו אות ד' ר"ז אות ד':

לג

לג) שם הגה. דהיינו יין וכו' וחומץ פשוט הוא שהוא בכלל יין וכמ"ש רשב"ם בפ' ע"פ וכ"כ מטה יוסף ח"ב סי' ח"י דאע"ג דנשתנה דינו לענין יין נסך ולענין ברכה כיון דאין לו שם לווי הוי דינו כיין והשיג על הרב ראש יוסף בה' פסח סי' תע"ג דס"ל דחומץ אינו מכלל ז' משקין והוי כשאר מי פירות דליתא יעו"ש. מט"י או' ו'. וכ"כ הפתה"ד אות ג' ודחה דברי הרב ראש יוסף ז"ל ממשנה שלימה פ"ג דמכשירין מ"ב יעו"ש. בי"מ שם אות יו"ד. חס"ל אות ח':

לד

לד) וכתב עו"ש הרב מטה יוסף אות י"ד דחלב ומי חלב הרי הם כחלב כדתנן במס' מכשירין פ"ו ומבואר ברמב"ם פ"י מה' טומאת אוכלין. והוא אחר שעושין הגבינה נשאר אחריו חלב מעורב עם אוכל צף מלמעלה ואותו הנשאר נקרא מי חלב ובלשון חז"ל נקרא נסיובי דחלבא וסיים הרב וז"ל דהא דמי חלב נקרא משקה דוקא בעוד שהאוכל הזה הנשאר עם הגבינה מעורב עם מי החלב ולא נקפא עדיין אבל אם קפאו והוציאו האוכל הזה מן המים אותו האוכל אינו משקה כלל דומיא דחלב הנקרש. ואם היא ניגרת אעפ"י שהיא עבה צריך נט"י. ומיהו מי חלב דהיינו המים הנשארים אחר שבישל הנסיובי והוציאו ממנה האוכל הצף מלמעלה לאו משקה הוא יעו"ש. מט"י שם. בי"מ שם. חלב חמוץ הנקרא יגורט צריך נט"י. וכן כותח דהיינו שמערבין חלב עם חטים ועושין אותו כמין חלות יבשות כאבן וכשרוצין לאכול ממנו ממחין אותו במים ומלפתין בו את הפת צריך נט"י. מטה יוסף שם ס"ק י"ב והביאו י"א בהגב"י וכתב בל"ה צריך נט"י משום המים שנתן בתוכו לממחו יעו"ש:

לה

לה) אם אוכל דבר מטוגן בחמאה ויש לחלוחית החמאה על האוכל צריך נט"י כיון דחמאה הוא בכלל חלב והוא אחד מז' משקין, ט"ז סק"ט בי"מ שם או' י"א. וכתב הח"א כלל ל"ו או' ו' דהיינו אם נמוחה החמאה קודם שהניחו אותה באוכל אבל אם נמוחה אחר שהניחו אותה באוכל א"צ נט"י יעו"ש וכ"כ הפתה"ד סוף או' ד' יעו"ש. ר"ז או' ט':

לו

לו) מוהל היוצא מן הזתים הנכבשים במלח דינו כשמן וצריך נטילה ולא מיבעיא זתים שדרכן ליתן עליהם מים בחבית דתיפוק ליה משום המים אלא אפי' זתים שנכבשים במלח שנותנן בחבית בלי שום מים האוכלן צריך נטילה דהא דמשמע פ"ט דטהרות דהמוהל היוצא מהזתים טהור התם מיירי בזתים שדעתו ליתנם בבית הבד ולדורכם דכיון דעדיין לא נגמרה מלאכתן המוהל היוצא מהן קודם דריכה אינו מכשיר משום דלא ניחא ליה בהוצאתו משא"כ באלו הזתים הנכבשין במלח שאין דעת האדם לעשות להן מלאכה אחרת ואדרבא ניחא ליה במשקה היוצא מהן משום שממתקן ומכשירן לאכילה הא ודאי דהוי דין אותו מוהל כשמן גמור וכדמוכח שם משנה ה' וו' יעו"ש. מט"י שם:

לז

לז) שכר שהוא מים שרופים הנקרא עראק"י הדבר פשוט דדינו כמים ממ"ש הריב"ש ז"ל בתשו' סי' רנ"ה לענין יין נסך דזיעה היוצאת מן המשקין החמין הרי היא כמשקין עצמן ופסקו הש"ע ביו"ד וכן הדין לענין חימוץ כתבו האחרונים ז"ל שהוא מחמיץ כמ"ש הפר"ח ז"ל יעו"ש ומינה נלמוד דנקרא משקה ג"כ לענין שצריך נט"י וכן מצאתי בס' דבר משה ח"א סי' י"ז אלא שנסתפק שם בשכר תמרים מפני שיש לו שם ליווי יעו"ש. מט"י שם. וכ"כ בס' ב"ד סי' ע"א דדבר שטבולו בשכר צריך נט"י בין שיהיה השכר עשוי מיין בין שיהיה ממים כגון שכר שעורים וכיוצא יעו"ש. והביאו י"א במ"ב בהגב"י או' ח' ברכ"י אות י"א. בי"מ שם או' י"ד. חס"ל או' ח' ועיין לעיל או' כ"ט:

לח

לח) על דבר שטבולו בארופי א"צ נט"י כיון שאינו נקרא יין אבל על השרבי"ט שברכתו בפה"ג צריך נט"י ב"ד ססי' ס"ז. י"א שם או' ט' ומי כבשים פשיטא דהוו משקה וצריכין נט"י. מטה יוסף ח"ב סי' ח"י או' ד' י"א בהגה"ט. חס"ל שם.

לט

טל) המטבל אוכל בקאו"י או ט"ע וכיוצא כדרך שנוהגין לטבל בתוכם בשחרית פת הבאה בכסנין וכיוצא צריך נט"י. מאמ"ר או' ז' ואו' ט' רו"ח או' ג' אלא דאם אוכל הדבר הטבול במשקה קאוו"י וכדומה שהוא מבושל ע"י כף יש להקל שלא יהיה צריך נט"י. רו"ח שם. יפ"ל או' ב' וכ"כ לעיל או' כ"ג. וה"ה אם אינו מטבל במשקה הקאוויי או בדבר המבושל אלא דוקא ראש הפת הבב"כ ונזהר שלא ליגע במשקה דא"צ נט"י דהוי כמו אוכל בכף. נו"ש בשו"ת שבסוף הס' סי' יו"ד:

מ

מ) אם עירב א' מז' משקין הללו עם שאר משקין כגון דבש דבורים עם דבש תמרים וכיוצא אזלינן בתר רובא אי רובא משאר משקין א"צ נט"י מחצה למחצה צריך נט"י. מטה יוסף ח"ב סי' ח"י סק"י. י"א בהגב"י. בי"מ שם או, י"ג. מיהו המט"י או' ה' כתב דדוקא אם נתערבו ברובא אבל אם נתערבו מחצה למחצה א"צ נט"י יעו"ש. וכתב הרמב"ם בפ' ט"ז מה' טומאת אוכלין דין ד' שאם נתערב מים במי פירות כ"ש הרי הכל משקה ומתטמא טומאת משקין ומכשיר עכ"ל. וכן הסכים הער"ה או' ג' וכתב ודלא כהמט"י שם שהסכים להראב"ד דגם אם נתערבו במים הולכין אחר הרוב יעו"ש. וכן הוכיח א"ר או' י"ז דעיקר כהרמב"ם יעו"ש:

מא

מא) והא דאזלינן בתר רובא אינו אלא דוקא בתערובת לח בלח שאין המשקה המכשיר ניכר אבל אם הוא מעורב עם דבר יבש כגון מרק שבקדרה אע"ג דהתבשיל הוי רובא אין המשקה מתבטל כיון דהוא ניכר ונראה. מט"י שם:

מב

מב) צוקער קנדיל שטובלין אותו במשקה שקורין קאווי אף שסופו להתפשר תוך המשקה אין לו דין משקה רק דין אוכל ויש לדון אותו לדבר שטיבולו במשקה לחייבו בנט"י עמק בנימין סי' ג'. והביאו עיקרי הד"ט סי' ט' אות ל'. מיהו המאמ"ר או' ט' דחה דבריו וכתב דא"צ נט"י וכן המנהג יעו"ש. מיהו אם מטבל הצוקר במשקה ואינו מניחו שם להתפשר אלא תופשו בידו ומוצצו נראה דצריך נטילה לכ"ע דהא הו"ל טיבולו במשקה:

מג

מג) ובענין המצות שנלושה במים לבד ונשארה אחר הפסח כתב השכנה"ג בהגב"י או' א' דדינה כלחם גמור וצריכה נט"י והמוציא וברכת המזון יעו"ש. וכן הסכים הרב ב"ד סי' ע' וטעמא טעים כיון שכבר חל עליו חיוב מחמת ימי הפסח תו לא פקע אחר הפסח יעו"ש. והמחב"ר סוף או' ה' כתב דיש לקיים דברי הב"ד אלא דירא שמים לא יאכל מצה אחר הפסח כ"א שקובע עליה יעו"ש. ומה שהשיג בספר עולת שמואל סי' ג' על דברי הב"ד עיין בתשו' חס"ל סי' ט"ו להרב זכ"ל שהשיב על כל מה שהשיג עליו יעו"ש. וכן הרב אהל יצחק חא"ח סי' ד' הורה כהרב"ד יעו"ש. וכן הרב חקת הפסח בסי' תפ"ב או' א' הסכים להרב"ד יעו"ש. ומ"ש הבי"מ בדיני נט"י או' ד' דגם ירא שמים יכול לאכול מצה אחר הפסח בלתי קביעות סעודה ויטול ידיו ולא יברך ענט"י. ויברך עליה בורא מיני מזונות יעו"ש אין דבריו מוכרחים. וגם הוא היפך כל דברי הפו' הנז' ואפ"ל אלו היה רואה כל דברי הפו' הנז' לא היה כותב כן. ומ"מ לענין דינא אע"ג דרבו הפו' דחשבי להו כלחם גמור גם לאחר הפסח מ"מ כיון דעכ"פ יש צדדין לכאן ולכאן ירא שמים יצא את כולם ואין לאכול מצה אחר הפסח אלא בקביעות סעודה ואז יברך ענט"י והמוציא ובה"מ או יאכל כביצה פת ואח"כ יאכל המצה, ושיעור קביעות סעודה יתבאר לקמן סי' קס"ח או' מ"ה בס"ד:

מד

מד) שם ולא נתנגב. ואפי' אם עדיין יש בו קצת לחלוחית ואין בו טופח ע"מ להטפיח מקרי נתנגב. מטה יוסף שם אות ט"ז מט"י. או' ז':

מה

מה) שם ואפי' אין ידיו נוגעות וכו'. אפ"ה גזרו עליו נטילה שמא יגע. לבוש.

מו

מו) שם צריך נטילה בלא ברכה. כבר כתבנו הטעם לזה לעיל או' י"ג קחנו משם.

מז

מז) שם הנה. ואפי' אינו מטבל רק ראש הירק וכו' דחיישינן שמא יטבל אותו כולו. ט"ז סק"ז. ומה שתמה שם הט"ז על הב"י עיין א"ר או' יו"ד שמיישב. ולא חשיב זה גזרה לגזרה דכולה גזרה אחת היא שמא יגע במשקה:

מח

מח) שם רק ראש הירק וכו'. וה"ה אם אוכל בכף צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה. עו"ת או' ה' וכ"מ לקמן בסי' קס"ג סעי' ב' וכ"כ י"א שם בהגה"ט וכתב דלא כמהריק"ש יעו"ש. וכ"כ לעיל או' כ"ג יעו"ש וה"ה אם מאכילין אותו אחרים דבר שטיבולו במשקה ואינו נוגע במשקה צריך נט"י כמ"ש לקמן בסי' קס"ג סעי' ב' רק אם אותו דבר שמאכילין אותו אחרים הוא דבר מבושל נראה דא"צ נט"י דזה חשיב כמו האוכל במגרפה וכבר כתבנו לעיל או' כ"ג דהאוכל דבר שטיבולו במשקה מבושל ובמגרפה א"צ נט"י משום דתרי חומרי לא עבדינן יעו"ש:

מט

מט) [סעיף ה'] הנוטל ידיו לפירות וכו'. דלא גזרו נטילה על הפירות משום שאין תרומתן מן התורה אלא הענבים אחר שעשה מהן יין והזתים אחר שעשה מהן שמן דכתיב ראשית דגנך תירשך ויצהרך. ב"י בשם הר' יונה פ' אלו דברים. לבוש. מ"א סק"ט. ואע"ג שצריך לברך עליהם סתם ידים כשרות לברכה אא"כ יודע שנגע במקום מטונף. מ"א שם. וכ"כ לעיל סי' צ"ב או' כ"ה יעו"ש:

נ

נ) שם הנוטל ידיו לפירות וכו'. וכן לבשר וגבינה או ירקות. ואם טבלן במשקה או שנשרו במים ועוד המים עליהם צריך נטילה. כלבו א"ר או' י"ב:

נא

נא) שם הרי זה מגסי הרוח. ודוקא כשאין ידיו מטונפות הא לאו הכי צריך רחיצת ידים משום ברכה. ב"י בשם הרשב"א. וכ"כ המרדכי דאם ידוע דנגע במקום הטנופת צריך ליטול אף לפירות. והביאו הב"ח וכתב דה"ה בנוגע במקומות המכוסים בגופו דחשיב כמקום הטנופת א"ר או' י"ג:

נב

נב) שם הגה. אבל אם נוטלן משום נקיות וכו' כתב העו"ת אות ז' נראה אפילו כבר בירך שא"צ ליטול משום ברכה אבל הא"ר אות י"ד כתב דאם נוטל אחר שבירך הרי זה מגסי הרוח ודלא כהעו"ת יעו"ש. ואם ידוע שהיו ידיו מטונפות ושכח ובירך ואכל קצת נראה דש"ד לרחוץ ידיו כדי לאכול בטהרה אבל בסתם ידים פשיטא דאין לזה שום טעם וסברא. מאמ"ר סוף או' י"א:

נג

נג) שם משום נקיות וכו'. ועיין בזוה"ק פ' בלק דקפ"ו ע"א שכתב מאן דבריך בידים מזוהמות חייב מיתה יעו"ש. וע"כ אעפ"י שאין ידיו מלוכלכות בטנופת אלא בדבר של זוהמא כגון בשמן ודבש וכדומה צריך ליטול ידיו משום ברכה וכן אם אכל דבר מטוגן בחמאה ושמן וכדומה בענין שנתלכלכו ידיו מחמת המאכל צריך ליטול ידיו קודם ברכה אחרונה כדי לברך בידים נקיות. וכ"כ היפ"ל או' ד':

נד

נד) שם ובשר צלי וכו'. שאין המוהל שעליו נקרא משקה ודינו כפירות. לבוש. עו"ת או' ח' מיהו הב"ח כתב דיטול ידיו לצלי טופח, אבל העט"ז או' ה' כתב דהעיקר כב"י דא"צ נט"י לצלי טופח וכ"כ הט"ז סק"ח ומ"א סק"י דהמוהל לא נקרא משקה יעו"ש. וכ"כ י"א בהגב"י א"ר אות ט"ו ער"ה אות ז' וכן כתבו האחרונים וכן עיקר:

נה

הנ) שם אעפ"י שהמוהל טופח עליו וכו'. ר"ל המוהל היוצא מגוף הבשר בשעת צלייה ואין לחוש למים שהודח בהם הבשר קודם שנצלה באש דאותן המים הרי הן כלין ונשרפין באש קודם צליה מט"י אות ז' וכן כתב הט"ז סק"ט ר"ז אות יוד. מיהו דעת הגר"א דאם הודח במים קודם צלייה אז גם על המוהל היוצא מן הבשר יש שם משקה יעו"ש:

נו

ונ) שם שהמוהל טיפח וכו'. ואם משקה טופח ממים שעליו פשיטא דנקרא משקה אלא שאין דרך צלי להיות טופח ממים מ"א שם. וכן כתב המט"י שם דאם עדיין המים טופחין עליו חשיב משקה ואפי' יהיו המים מבושלים יעו"ש:

נז

זנ) שם ותבשיל מחטים והם גנובים וכו'. ר"ל דאם עדיין עליהן משקה טופח ע"מ להטפיח חייב נטילה. ומכאן למדנו שני דברים אחד דמשקה מבושל לא פקע מניה שם משקה. שנית דלא בעינן עד שיטבל בתוך המשקה אלא אפי' היה משקה טופח עליו הוא נכלל בדבר שטבילו במשקה. מט"י אות י"ב. וכן כתב הרב החסיד מהר"י צמח בהגהותיו לא"ח כ"י וז"ל צמח. מכאן משמע יש לו דין טבולו במשקה וכן הורו גדולי צפת תוב"ב דתבשיל שהוא טופח ע"מ להטפיח צריך נטילה עכ"ל והביאו הברכ"י אות י"ב וכתב דכן הוכיח נמי הב"ד סי' ס"ז יעו"ש. מיהו הרש"ל בפ' כ"ה סי' ח"י חלק ע"ז וכתב דאפי' משקין טופחין על תבשיל אין צריך נט"י דלא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותו במשקה אבל לא בלחלוחית של עצמו יעו"ש. והביאו הט"ז סק"ט ומ"א סק"י וכתב הט"ז שם על דברי הרש"ל הנז' דנעלם ממנו דברי הרשב"א ז"ל דמשמע כדברי הש"ע יעו"ש. וכ"נ דעת המ"א שם. וכן כתב הברכ"י בשיו"ב אות א' דהלכה רווחת במקומנו ליטול בכל דבר שיש קצת משקה עליו אפי' מבושל כל שהוא טופח ע"מ להטפיח וכן ראוי להורות עכ"ל וכ"כ לעיל אות טו"ב:

נח

חנ) שם והם נגובים וכו'. פי' ממים אבל משקה היוצא ממנו לאו מז' משקין הוא. א"ר אות י"ז וכן שומן אווז או של בשר אין צריך נט"י דלאו מז' משקין הוא ט"ז סק"ט ומ"ש בתשו' הגאונים שבס"ס נהרות דמשק סי' קצ"ג אם בא אדם אצל חבירו בסעודה ונטל מעל השלחן חתיכה של דג או של בשר עוף וטבל בפלפלין או בשומן שצריך נט"י יעו"ש הנה זה שכתב בפלפלין ע"כ צ"ל שיש בהם משקה וטובל בהן בשר כההיא דלישנא בחרדלא. ומ"ש בשומן ט"ס הוא וצ"ל בשמן והיינו שמן זית דאלו שומן לאו מז' משקין הוא כנז' פתה"ד אות ט':

נט

נט) וכתב שם הט"ז דכמבשלים מיני עיסה במים אף שיש רוטב שם לא צריך נטילה להעיסה וזה דומה למ"ש ב"י בשם הר"ן בלשתות לא בעי נטילה משום דלא עביד דנגע במשקין שבתוך הכוס וכו' הכי נמי בזה לא עביד ליגע בעיסה ההיא ביד אלא אוכל בכף מתוך הקערה עכ"ל. ובל"ה כבר כתבנו לעיל אות כ"ג דאם אוכל בכף דבר מבושל א"צ נט"י יעו"ש. ומ"ש הבי"מ אות י"ט אינו מוכרח וגם אחר המ"ר נראה שסותר דברי עצמו מ"ש באות ט' יעי"ש ודו"ק:

ס

ס) [סעיף ו'] השותה אין צריך ליטול וכו'. משום דלא עביד דנגע במשקין שבתוך הכוס. ב"י בשם הר"ן לבוש מ"א ס"ק י"א. ולפ"ז אסור לשתות בידו מן הנהר או מן המעיין בלא כלי עד שיטול ידיו ומימינו לא ראינו מי שנזהר בזה הרדב"ז ח"א סי' ע"ח. כנה"ג בהגב"י מ"א שם:

סא

סא) וכתב הט"ז סק"י דלפי הטעם שכתב ב"י בשם הרן דהשותה א"צ ליטול משום דלא עביד דנגע במשקין שבתוך הכוס האוכל דבש צריך נטילה דהא עביד דנגע בידו לטביל בדבש ולאכול עכ"ל ומשמע מדבריו דגם במשקין ששותה אם נוגע בהם בידיו צריך נטלה וכן כתב המש"ז אות יו"ד. אבל המט"י אות י"ג כתב דבשותה כיון דלא עביד דנגע בתיך המשקין שבכוס לכך לא תקני לו נטילה אפי' בנוגע ומטעם זה הפושט אצבעו לתוך הדבש ומוצץ אין צריך ליטול דאזלינן בתר אורחה דהך מלתא וכן הוא מנהג העולם ודלא כהט"ז והה"נ השותה מן הנהר בידיו ממש כמלוא חפניו אין צריך נטילה כיון דלאי אורחיה הכי יעו"ש. וכן כתב ח"א כלל נ"ו אות יו"ד דהשותה אפי' נוגע במשקין נוהגין שלא ליטול ידיו. ועיין לעיל אות ט"ו. ומ"מ היכא דאפשר יש להחמיר כגון השותה מן הנהר כיון דבל"ה הוא טובל ידיו כדי ליקח המים לשתות יש להטביל ידיו ואח"כ ליקח וכן אם יש איזה דבר במשקין ששותה וצריך להסירו אם אפשר יש להסירו ע"י איזה דבר או על ידי שפיכה ולא יגע בו בידו:

סב

סב) שם השותה אין צריך ליטול וכו'. ואפי' קובע עצמו לשתייה לבוש. וכן כתב שכנה"ג בהגב"י אות ה' דהכי נוהגין כהמחבר ואע"ג שיש מחמירין יעו"ש:

סג

סג) שם אין צריך ליטול וכו'. וכל המשנה אינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין. ב"י מט"י אות י"ג. ועיין לעיל אות ג"ן:

סד

סד) [סעיף ז'] נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה וכו'. יש מי שנראה מדבריו שאין אותה נטילה וכו' זהו דעת התו' בפסחים דף קט"ו ע"א בד"ה כל שטיבולו והוכיחו כן מברכות דף מ"ג ע"א דאמרינן אע"ג שנטל ידו אחת לשתיה צריך לחזור וליטול ב' ידיו כיון שמתחלה לא נטל לשם קדושה. מ"א ס"ק י"ב אלא שהב"י כתב על דברי התו' הנז' דצ"ע וע"כ כתב דין זה בש"ע בשם יש מי שנראה וכו' משום דלא ברירא ליה מילתא. מיהו הל"ח פ' כל הבשר אות מ"א כתב על דברי הב"י הנז' דאין כאן מקום עיון כלל דלטעמייהו אזלי שכ"כ שם בהדיא דמשו"ה אינו מועיל דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה אלא שלא יטמא את המשקין והיינו לפי שטתם שכתבו הכא וא"כ לפי פרש"י ורבינו אה"נ דעלתה לו נטילה יעו"ש. וכ"כ כנה"ג בהגב"י בשם הגה כ"י. וחזר להביא דברי הגה הנז' והל"ח בשכנה"ג הגב"י אות ט' וכתב שם בשכנה"ג דכמו שנראה מדברי התי' כ"כ בשה"ל סי' ל"ו והאגור בסי' ר"ז והביאס בס' מט"מ סי' רע"א יעו"ש. וע"כ לענין דינא כיון דאיכא פלוגתא בזה וק"ל סב"ל וגם מרן ז"ל בב"י כתב דצ"ע וגם לקמן סי' קנ"ט סעי' י"ג כתב דלא בעינן כוונה לנטילה לאכילה אלא לכתחלה יעו"ש יש לפסוק כדברי מור"ם ז"ל דאם נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה או אם נטל שלא לאכול ואח"כ רוצה לאכול אם לא הסיח דעתו יחזור ליטול בלא ברכה. וכן הסכים הל"ח שם והביאו שכנה"ג שם. וכן כתב ר"ז אות י"ג. ח"א כלל מ' אות יו"ד. בי"מ אות כ"ד ועיין לקמן אות ס"ו. ואם הסיח דעתו משמע דלכ"ע צריך ליטול שנית בברכה. וכן כתב מ"ב אות ל"א. ומ"מ נ"ל דאם עדיין לא ניגב ידו יחזור ליטול לשם אכילה ויברך דממה נפשך צריך לברך כיון דעדיין לא נגמרה מצות נטילה ראשונם ואם ניגב יגע במקומות המטונפות שבגופו ויחזור ליטול בברכה ועיין לקמן או' פ"ה:

סה

סה) שם נטל ידיו שלא לאכול וכו'. כגון שהיו מלוכלכות ונטלן ולא היה בדעתו לאכול אז ונמלך לאכול. מ"א ס"ק י"ג. ר"ז שם. ח"א שם:

סו

סו) שם הגה יטול בלא ברכה. משום דלהאומרים דא"צ כוונה עלתה לו נטילה ראשונה ולא שייך לברך עליה כיון שלא כיון כלל לנטילה דומיא לנדה שנפלה למים או שזרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה דלא שייך לברך. ואפי' נטל לדבר שטיבולו במשקה לדעת התו' אין צריך נטילה כלל וכמ"ש ס"ד ולכן לא יברך. ואף על נטילה של עכשיו לא יברך דדילמא עלתה לי נטילה ראשונה. מ"א שם א"א אות יג. ומ"ש דומיא לנדה וכו' או שזרק סכין וכו' עיין ש"כ יו"ד סי' יט סק"ג ונה"ש אות ו':

סז

סז) שם בהגה. אם נגע באכילתו וכו' וגם בדבר שטיבולו במשקה ניטלין ואין מברכין כמ"ש סעי' ד' מט"י אות ט"ו:

סח

סח) שם בהגה. ושם נתבאר דצריך ג"כ לחזור ולברך. זהו לפי דברי מרן ז"ל שם בסי' קס"ד ס"ב אבל דעת האחרונים שם שלא לברך וכאשר יבואר בדברינו לשם בס"ד:

סט

סט) [סעיף ח'] מי שהי' במדבר וכו'. כ"כ ב"י בשם א"ח שלמד ממחנה ההולכים למלחמה שפטורים מנט"י ראשונים אבל במים אחרונים חייבים משום סכנה כמ"ש במס' עירובין דף י"ז ע"ב וכ"כ ב"י ומשמע דה"ה למי שהיה במדבר וכו' דחייבים במים האחרונים כיון דעיקר הלימוד שלהם ממחנה והמחנה חייבים:

ע

ע) שם פטיר מנט"י. ומשמע דאפי' אם יש מים לפניו תוך ד' מילין ולאחריו מיל ששאר אדם צריך לילך אחריו כמ"ש בסי' קס"ג ההולך במדבר או במקום סכנה פטור דאל"כ מאי שנא מכל אדם. וכ"כ מ"א ס"ק י"ד א"ר או' ך'. והטעם כתב שם במ"א משום דבמדבר הוי סכנה לחפש אחר מים:

עא

עא) שם פטור מנט"י. ומ"מ צריך לכרוך ידיו במפה כמ"ש בסי' קס"ג. וכן כתב מטה יוסף ח"ב סי' ח"י ס"ק ל"ב וכתב ודלא כמהר"א. סמיגו ז"ל יעו"ש. והביאו י"א בהגב"י. וכ"כ א"ר שם בשם מי"ט ול"ח יעו"ש א"א אות י"ד. ח"א כלל מ' אות י"א. חס"ל אות י"ב. מ"ב אות ל"ו ודלא כהבי"מ אות כ"ז. ועיין לקמן סי' קס"ג אות ב':

עב

עב) שם פטור מנט"י. ואם היו המים מזומנים לפניהם פשוט שגם בראשונים חייבין. פרישה אות ח':

עג

עג) שם פטור מנט"י. ואם יש לו מים בצמצום כדי לשתות ורוצה להחמיר על עצמו וליטול ידיו רשאי כדאמרינן בעירובין דף כ"א ע"ב על ר"ע שהיה חבוש בבית האסורים. וכן כתב התוס' שם. לקוטי פר"ח:

עד

עד) [סעיף ט'] שכל המזלזל בנט"י וכו'. פי' רש"י ז"ל בסוטה דף ד' ע"ב המזלזל בנטילת ידים שאוכל תמיד בלא נט"י נעקר מן העולם דעובר על דברי חכמים חייב מיתה דכתיב ופורץ גדר וכו' והא דבשבת ס"ב ע"ב אמרו דעונשו בא לידי עניות כתבו התו' שם בסוטה דזלזול שמזלזל בה תמיד עונשו עקירה על ידי עניות דקשה ממיתה ע"י נחש יעו"ש. ומשמע מדברי התו' כנז' דהם מפרשים דלא כרש"י אלא דכשאינו מזלזל בה תמיד חייב מיתה ע"י נחש ואם מזלזל בה תמיד עונשו יותר שהוא ע"י עניות דקשה ממיתה על ידי נחש ודו"ק. ואח"כ ראיתי שכ"כ המט"י אות ח"י וכתב שם אבל לפי פרש"י ז"ל עקירה מן העולם לחוד ועניות לחוד ותרוייהו שוו למי שמזלזל בה תמיד ור"ל מלבד העונש של עניות גם זאת שיעקר מן העולם למות בלא עתו והש"ע נראה דאזיל בשיטת רש"י דהא והא איתא וכך סידרן בתחלה עניות ואח"כ מיתה. ולשון הש"ע יתפרש כך צריך ליזהר ב"י ר"ל אפי' בפעם אחת שהרי החמירו כ"כ בעונשו למי שמזלזל תמיד. ומינה משמע דגם בפעם אחת אינו ניצול ממקצת העונש דאם אינו עושה כולי עושה מקצתו. ולפ"ז גם חיוב נידוי דכתב הש"ע אינו אלא למי שמזלזל תמיד דהא בחדא מחתא מחתינהו בהדי הנך דבתרא והיינו דתנן פ"ה דעדיות את מי נידו את אליעזר בן חנון שפקפק בנט"י דלשון פקפק שפירושו מזלזל משמע שהיה דרכו כן תמיד ודלא כמ"ש הרב מטה יוסף אות ל"ד דבפעם א' חייב נידוי והנך תרתי עד שיהיה תמיד יעו"ש דליתא. ומיהו נראה דהא דמצרכינן תמיד היינו למי שאינו ניטל מחמת עצלות אבל למי שמתכוין לעבור שאינו חושש לגזירת חכמים זה נקרא מזלזל אפי' בפעם א' וחייב בכל העונשין שאמרו במזלזל עכ"ד בקיצור. ולכן צריך להודיע העונש לנשים שאין נוטלין ידיהם כדי שיזהרו הרבה שאין לאכול בלא נטילת ידים. ועיין לקמן אות ע"ט:

עה

עה) שם שכל המזלזל בנט"י וכו'. כתב הרוקח בשם תנא דב"א המזלזל בנט"י סי' רע לו ולא יאבה ה' סלוח לי' מט"י שס' א"ר שם, יפ"ל אות ו' ובס' שבט מוסר פט"ז מביא דבצוואות ר"א הגדול להורקנוס בנו כתב וז"ל בני הוה זהיר בנט"י כי נט"י בכלל הדברים העומדים ברומו של עולם וכל המזלזל בנט"י הר"ז מנודה לשמים וכל שכן שאין לו חלק לעוה"ב עכ"ד, והביאו היפ"ל שם, ובשער הגלגולים הקדמה כ"ב כתב וז"ל המזגזל בנט"י מתגלגל במים וז"ס פ' אזי עבר על נפשנו המים וכו' כי ר"ת נ'תננו ט'רף ל'שניהם ר"ת נטל וז"ס מ"ש ז"ל האוכל בלא נט"י נעקר מן העולם שנדון במים כנז"ל גם ממילא רמז להיפך ואמר ברוך ה' ש'לא נ'תננו ט'רף ל'שניהם ר"ת שנט"ל כי ע"י שנטלנו ידינו לא נתננו טרף לשניהם של המים הזדונים הנז"ל ולכן ברוך ה' שלא עשנו כמו הרשעים שאינם נוטלים ידיהם עכ"ל ולעיל מזה כתב דגם הבא על אשת איש מתגלגל ברחיים של מים ושם נדונים האיש והאישה ההיא בסוד תטחן לאחר אשתי עכ"ד. ונ"ל שז"ס כוונת הגמרא סוטה דף ד' ע"ב כל האוכל לחם בלא נט"י כאלו בא על אשה זונה ואע"ג דהך דרשא דחי לה רבא התם היינו דלא משמע ליה דהך קרא נתכוון לכך אבל מ"מ בגוף החומרא מודה כמ"ש המט"י שם וא"כ מה ענין אשה זונה לאוכל בלא נט"י אבל ע"פ דברי האר"י הנז' ניחא דהא דמדמי להו להדדי משום דעונש גלגולם שוה ששניהם נידונים ע"י המים:

עו

עו) וכתב עו"ש בש' הגלגולים גם מי שאינו מברך ברכת הנהנין ומזלזל בהם גוזל אביו ואמו וחבר הוא לאיש משחית וגם הוא מתגלגל במים ויש שמתגלגים בבעלי חיים עכ"ל, ובשער רוה"ק דף ט' ע"ב כתב וז"ל כי עיקר השגת האדם אל רוה"ק תלויה ע"י כוונת האדם וזהירותו בכל ברכות הנהנין לפי שעל ידם מתבטל כח חותם הקלי' הנאחזות במאכלים החומריים ומתדבקים באדם האוכל אותם וע"י הברכות שעליהם הנאמרות בכוונה הוא מסיר מהם הקלי' ההם ומזכך החומר שלו ונעשה זך ומוכן לקבל קדושה והזהירני מאד בזה עכ"ל וע"כ צריך האדם ניתן דעתו לדברים הללו בכל עת שמברך כדי לברך בכוונה גדולה ומלה במלה בשמחה רבה. ועוד עיין בדברינו לעיל סי' ה' אות א' ואות ב':

עז

עז) שם חייב נידוי' וכתב בזוה"ק פ' פקודי דף ר"ן ע"ב דמי שהוא בנידוי נטירו דמאריה אסתלק מיניה יעו"ש, והביאו היפ"ל אות ו' וכתב ולכך זה שהוא בנידוי נטירו דמאריה בא לידי עניות שבאים לסטים עליו ונוטלין ממונו ועי"ז ג"כ נעקר מן העולם דהמנודה אינו מאריך ימים יעו"ש:

עח

עח) שם ובא לידי עניות. וז"ל הזוה"ק פ' לך לך סוף דף פ"ז ע"ב כל מאן דלא נטיל ידוי כדקא יאות אע"ג דאתענש לעילא אתעניש לתתא ומאי עונשיה לתתא דגריס ליה לגרמיה מסכנותא. כמה דעונשים כך הכי הוא זכי מאן דנטיל ידוי כדקא יאות דגרים לגרמיה ברכאן דלעילא דשראן ברכאן על ידוי כדקא יאות ואתברך בעותרא עכ"ל. ונ"ל שזה נרמז בר"ת ע'ל נ'טילת י'דים שר"ת עני ור"ל שאם אינו נוטל כראוי אז יהיה עני, וגם ענ"י הוא גי' ה' הויו"ת של ה' גבורות וגם הוא כנגד ה' הויו"ת של חסדים ולרמוז שאם נטל כראוי אז הה' הויות של גבורות שהם מספר עני יתמתקו בה' הויו"ת של חסדים שהם ג"כ מספר עני ויהיה עשיר, ונראה שיש לכוין זה באומרו על נטילת ידים שהם גי' ר"ת עני כנגד ה' גבורות ואז יתמתקו ע"י ה' חסדים ויהי' בחי' עשיר, ועיין לעיל אות ה':

עט

עט) [סעיף יוד'] אעפ"י ששעורם ברביעית וכו'. משמע דהנוטל ברביעית מצומצם אילו נקרא מזלזל בנט"י ואינו רואה דבר רע אלא שכל המוסיף מוסיפין לו טובה, וכ"כ הב"ח. וכ"כ המט"י אות י"ט וכתב שכ"כ ג"כ מהרח"א בס' מקראי קודש וכ"נ דעת הרמב"ם ז"ל שהשמיט זה בפ"ו דברכות ודלא כהרב מטה יוסף יעו"ש וכ"כ הרב ב"ד סי' ס"ט, דרישה לקמן בסי' ק"ס אות ב' מיהו מדברי מר"ן ב"י שם בסי' ק"ס ד"ה מים שיש לי וכו' משמע דגם אם נוטל ברביעית מצומצם בא לידי עניות יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות י"ד בשם רש"ל פ' כ"ה סי' ט"ז אלא שהוא ז"ל לחלק יצא בין כשיש לו מים הרבה לאין לו יעו"ש, וכ"כ ר"ז אות י"ד דאפי' ניטל ברביעית מצומצם בא לידי עניות. וע"כ יש ליזהר וליתן דעתו בכל עת שנוטל שיטול יותר מרביעית כדי לצאת אליבא דכ"ע, ושיעור רביעית עיין לקמן סי' קנ"ט אות ו' והיא כלי המחזיק כ"ז דרה"ם מים במשקל כמ"ש לקמן סי' ק"ץ אות ט"ז יעו"ש, וכ"פ כן א"ח פ' שמיני אות י"א:

פ

פ) שם דאמר רב חסדא וכו'. וכ"כ לעיל אות ע"ח בשם הזוה"ק יעו"ש, ומי שזהיר בזה ואינו מתעשר אפשר שיש מניעה ממקום אחר אבל עכ"פ אעפ"י שאינו מתעשר צריך ליזהר ליטול בשפע כדי שימשך שפע למעלה ויקבל שכר לעתיד שאין לך שום מצוה שאין לה שכר:

פא

פא) שם אנא משאי וכו'. מ"מ לא יעשה ע"מ להתעשר דא"כ עובד הוא ע"מ לקבל פרס אלא יעשה לכבוד השי"ת. של"ה דף ע' א"ר אות כ"ב, ר"ז שם, מיהו הפתה"ד אות י"ב כתב דדוקא דברים שהוא חייב בהם מדינא אסור לעשות ע"מ לקבל פרס אבל אם הוא מוסיף על החיוב שרי' וכתב דהוא עצמו הרגיל לומר בכל פעם שנוטל לסעודה אומר רבון כה"ע מלא ידי מברכותיך ומברכתיך יבורך בית עבדך לעולם יעו"ש.

פב

פב) [סעיף יא'] משום דפעמים שאין ידיו וכו'. כגון היוצא מבה"כ ומפני כך נהגו בכל הנטילות לברך אח"כ ואע"ג דכששופך רביעית א"צ נגוב מ"מ לא פלוג כמ"ש הטור. מ"א ס"ק ט"ו. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ב:

פג

פג) שם הגה, גם יכול לברך עליהם קודם ניגוב וכו' וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תק"ח ובתשו' להרמב"ן ז"ל סי' קנ"א, כנה"ג בהגה"ט, וכ"כ בשו"ת הגאונים שבסוף ס' נהרות דמשק סי' קצ"ו, והביאו היפ"ל אות ט' וכ"כ בשה"מ ט' עקב דאחר הנטילה והשפשוף אז תגביה ידיך למעלה ותברך ענ"י, וכן המנהג עכשיו כדברי מור"ם ז"ל ודעמיה לברך קודם נגוב משום דהכי מסכימים דברי האר"י ז"ל, ויתבאר עוד לקמן בסי' קס"ב אות ב' ואות ג' בס"ד:

פד

פד) שם בהגה, מברך אח"כ, ול"ד לשאר ברכות שאינו מברך אח"כ משום דק"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה כמ"ש סי' קס"ז ס"ח משא"כ כאן דלא חזי מעיקרא לברכה מותר לברך אח"כ. מ"א ס"ק ט"ז:

פה

פה) שם מברך אח"כ, והיינו דיכול לברך קודם המוציא ולא אח"כ, רש"ל ז"ל פ' כ"ה סי' ט"ל, שכנה"ג בהגב"י אות י"ט, מ"א ס"ק ט"ז, סו"ב אות ג' מט"י אות כ"א, ר"ז אות ט"ז מיהו מדברי הלק"ט ח"א סי מ"ו נראה דס"ל דאחר המוציא יכול לברך, והביאו י"א בהגה"ט סוף הסי' יעו"ש. אבל הט"ז ס"ק י"ב כתב דאחר גמר קיום המצוה דהיינו הנגוב לא יברך יעו"ש, והסכים לדבריו י"א שם, וכ"כ המו"ק לקמן בסי' קנ"ט דנראין דברי הט"ז דאחר נגוב לא יברך יעו"ש, ונראה כיון דיש פלוגתא בזה אם שכח ולא בירך קודם הנגוב יחכך בראשו או יגע במקומות המכוסים בגופו כדי שיתחייב בנטילה אחרת ואז יברך, קודם הנגוב, ועיין לקמן סי' קס"ד ס"ב ואע"ג דהט"ז ומ"א שם כתבו בשם רש"ל דאין לברך על הנטילה בתוך הסעודה אם נגע במקומות המכוסים היינו משום שכבר בירך אבל הכא שעדיין לא בירך וגם קודם הסעודה י"ל גם הרש"ל מודה ועיין ט"ז שם ודו"ק, ואח"כ ראיתי שכ"כ המש"ז אות י"ב יעו"ש, וכ"כ בן א"ח פ' שמיני אות ז':

פו

פו) שם מברך אח"כ, ואם נטל ידיו ואינו יודע אם בירך אינו חוזר ומברך. מט"מ סי' רס"א שכנה"ג בהגב"י סי' ק"ס אות כ"ד, וכ"כ מ"א שם בשם התניא, א"ר אות כ"ג, ונראה דיש להרהר הברכה בלבו, ועיין בדברינו לעיל סי' ז' אות ה':

פז

פז) סעי' י"ב. וינגבם היטב וכו' יש להחמיר לנגב במטפחת דוקא ולא מאליהן כמ"ש הלבוש סעי' י"ג לחד פירושא וכ"כ היפ"ל אות יו"ד ועיין מש"ז אות י"ג. ולא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה, תשב"ץ סי' קל"א, מ"א סק"א י"ז, א"ר אות כ"ג, סו"ב אות ב' וכתב הא"א אות י"ז וז"ל אפשר חלוקו ממש הא שאר בגדים נא או אפשר כל בגדיו במשמע עכ"ל והביאו היפ"ל אות יו"ד וכתב דכפי' הב' משמע בהוריות דף י"ג ע"ב יעו"ש:

פח

פח) שם שהאוכל בלי נגוב וכו'. דהכי איתא במס' סוטה דף ד' ע"ב, א"ר אבהו כל האוכל פת בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנאמר ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וכו' ופי' רש"י ז"ל כל האוכל בלא נגוב ידים דבר מאוס הוא וחשוב כטומאה שנאמר ככה יאכלו בני ישראל וכו' אלמא דבר מיאוס קרי טומאה עכ"ל והטור פירש דלחמם טמא בגי' בלא נגוב ידים, וכ"כ בס' שלחן של ד' והב"ד ב"י, והנ"מ בין הטעמים דלטעם הראשון אפי' המטביל או הנוטל ידיו ברביעית בפעם אחת אסור לאכול בלא נגוב ידים משום שהם מאוסים בעודם מטפיחים אבל לטעם השני טומאתם הוא משום מים הראשונים שנטמאו בשפיכתם על הידים אבל אם הטבילם או שפך עליהם רביעית בפעם אחת דליכא טומאת מים ראשונים מותר לאכול בלא נגוב ידים כמ"ש בסעי' שאח"ז, וכמ"ש כ"ז הלבוש יעו"ש, ועיין להרדב"ז ח"א סי' ט"ו שהעלה דגם במטביל צריך נגוב יעו"ש. והסכים לדבריו המט"י סוף אות כ"ב. וכן הסכים הרב בירך את אברהם סי' ב' אות ז' והב"ד היפ"ל אות י"א יעו"ש. וכן הוא מנהג העולם להחמיר כפי' הא' דאפי' אם הטבילו ידם או שפכו עליהם רביעית בפעם אחת אין אוכלין בלי נגוב ידים וכן לענין הברכה של ענ"י אפי' הטבילו או שופכו עליהם רביעית בפעם אחת מברכין דוקא קודם הנגוב אחר השפשוף ולא קודם לכן. ועיין לעיל אות פ"ג:

פט

פט) [סעיף יג'] המטביל ידיו וכו'. וה"ה לנוטל ידיו בבת אחת וכו' אבל הב"ח בסי' קס"ה כתב דאינו נכון. ואין ללמוד דין נטילה מדין טבילה ואפי' שפך רביעית בבת אחת צריך נגוב יעו"ש. והביאו מ"א ס"ק ח"י. וכ"מ מדברי רש"ל בפ' כ"ה סי' ט"ל והב"ד שכנה"ג בהגב"י אות ח"י וכתב דמדברי שניהם נלמוד דבטבילה מודים להמחבר שא"צ ניגוב יעו"ש. וכ"כ העו"ת אות י"א. וכ"פ הט"ז ס"ק י"ג. וכן הסכים א"ר אות כ"ד. ר"ז אות י"ז. ומיהו כבר כתבנו באות הקודם שהמנהג להחמיר לנגב אפילו במטביל יעו"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---