רשב"א/שבת/ד/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
הא דאמרינן: לכולי עלמא לא ילפינן זורק ממושיט. הקשו בתוספות[1]: נהי דלא ילפינן זורק ממושיט, ממעביר מיהא ליליף, דחייב מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אפילו למעלה מעשרה, כדאמרינן בפרק הזורק (לקמן צז.) בעי רב חסדא למטה מעשרה פליגי וכו', ופשטה ניהליה רב המנונא מרשות היחיד לרשות היחיד ועובר ברשות הרבים עצמה רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים, מדקאמר ברשות הרבים עצמה מכלל דבלמטה מעשרה פליגי, ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה מחייב למעלה מעשרה לא מחייב והאמר ר' אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת כו' אלמא במעביר כהאי גוונא חייב, וזורק ודאי ממוציא ילפינן ליה כדאמרינן בריש פרק הזורק (לקמן צו:) מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבא, דהא דאמרינן התם כל ד' אמות ברשות הרבים גמרא גמירי להו, היינו בין בזורק בין במעביר ברשות הרבים עצמה, אבל זורק מרשות היחיד לרשות הרבים ילפינן ממוציא, והכי נמי הוה לן למילף זורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ממעביר דמאי שנא[2]. ותירצו דלא ילפינן ממוציא אלא זורק מרשות היחיד לרשות הרבים, דזריקה זו היתה במשכן, אבל מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים לא היתה במשכן ולא ילפינן לה ממוציא, ואין לנו לחייב בתולדה דהוצאה אלא אותן שהיו במשכן[3]. ואף על גב דבסמוך בעינן למימר דלר' עקיבא ילפינן זורק ממושיט אף על גב דלא הוה במשכן. איכא למימר דהוה סלקא דעתך דלרבי עקיבא טפי דמי זורק למושיט ממאי דדמי שאר תולדות להוצאה[4].
אבל למטה מעשרה דברי הכל חייב מאי טעמא דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. קשיא אם כן זורק ד' אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה. ויש מי שתירץ דלא אמר רבי עקיבא אלא לחייב אבל לפטור לא קאמר[5]. ואינו מחוור בעיני, דהא לענין גיטין אמרו כן נמי בפרק הזורק (גיטין עט.), והתם מאי חיוב איכא ומאי פטור איכא[6]. ויש מי שפירש[7] דלא אמרו אלא בקלוטה ברשות אחרת אבל ברשות אחת לא אמרינן. ואיכא למימר דזורק ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה[8], כדאיתא בפרק הזורק (לקמן צו:).
זרק ונח על גבי זיז כל שהוא חייב. קשיא לן מאי קא מתרץ, דהא אכתי תקשי לן דילמא הנחה הוא דלא בעינן הא עקירה בעינן. ויש מי שתירץ (בתוד"ה כך) דדוקא על דברי ר"ע דלא בעי הנחה כלל איכא למיפרך הכין דאין נראה לומר גבי עקירה כן, אבל לרבי דבעי הנחה על גבי משהו הוה סבירא ליה לרב יוסף דאף בעקירה כן. ומיהו אי לאו דאיכא לאקשויי עליה עדיפא מיניה הוה מקשה ליה הכין כדפרכינן לקמן (ה.) על ר' זירא דאמר הא מני אחרים היא.
הא דפרכינן גבי הא דר' עקיבא: ודילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעינן. פירש רש"י ז"ל[9]: מדלא קאמר ר"ע מחייב שתים. ואינו מחוור בעיני, חדא, דמחייב כללא הוא ואיכא למימר מחייב שתים קאמר, וכדאמרינן בסמוך גבי הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים[10]. ועוד, דאף לכשתמצא לומר דלא מחייב אלא אחת, דילמא לא משום עקירה אלא משום דלא מחייב אתולדה במקום אב, וכדאמרינן בפרק הזורק [11] דלא מחייב אתולדה במקום אב[12]. ועוד קשיא לי, דאי מדיוקא דלישניה קא דייק לא הוה ליה למימר בלשון דילמא[13]. אלא סברא בעלמא קאמר, דדילמא בגמר מעשה כל דהו סגי ליה אבל בתחילת מעשה עקירה חשובה בעיא[14].
הא דאמרינן: התם כדבעינן למימר לקמן כדאביי דאמר אביי הכא באילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים וכו'. פירש רש"י ז"ל בשזרק מתחילת ד' לסוף ד', דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו והוי כמונח ברה"ר על מקום ארבעה, דעיקר מחשב הנוף כשם שיש בעיקרו ארבעה כך אנו חושבין שיש בנופו ארבעה, דהכל הולך אחר העיקר. ואינו מחוור, דאם כן מאי דוחקיה דאביי דאוקומה בשתי רשויות העיקר ברשות היחיד ונופו ברשות הרבים, לימא באילן העומד ברשות הרבים רבי סבר שדי נופו בתר עיקרו ורבנן סברי לא אמרינן, אלא דעל כרחין לא מצי לאוקומה בכי הא, דאי נופו למטה משלשה בכי הא לא פטרי רבנן דכארעא סמיכתא היא בין איכא ארבעה בין ליכא ארבעה, ואי למעלה משלשה מקום פטור הוא ולא הוה מחייב רבי, והלכך בנופו נוטה לרשות הרבים נמי אי אפשר דמחייב רבי משום טעמא דחשבינן כאילו יש בנופו ארבעה ומשום זורק מתחילת ארבע לסוף ארבע כדפירש רש"י ז"ל מהאי טעמא דאמרן.
ובתוס' פירשוה משום זורק מרשות הרבים לרשות היחיד, דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו והוי ליה כזורק מרשות הרבים לרשות היחיד, וכיון דשדיא נופו בתר עיקרו להחשיבו כרשות שהוא עומד שדיא ליה נמי בתר עיקרו להחשיבו כארבעה כעיקרו. ובודאי טעמיה דאביי לאו משום דשדיא ליה בתר עיקרו למהוי כארבעה על ארבעה קאמר אלא למהוי כרשות היחיד שהעיקר עומד בו, דהא אביי לתרוצה אליבא דרב חסדא דאמר דברשות היחיד בהנחה כל דהו סגי כדאיתא לקמן (ז:) קא אתי, והלכך אפילו אין בנופו ולא בעיקרו ארבעה חייב לרבי דאמר שדי נופו בתר עיקר, כלומר: למהוי כרשות שהעיקר עומד בו, אלא שהוצרך לפרש כן בכאן משום דמשמע להו דסוגיין דהכא אזלא דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה אפילו ברשות היחיד.
והביאו ראיה מדפריך לקמן (ה.) והא ידו קתני תני טרסקל שבידו ובתר הכי פריך התינח טרסקל ברשות היחיד, דאלמא אף ברשות היחיד מהדרינן לה לאשכוחי מקום ארבעה, אלא דלא מייתי הא דאביי אלא לומר כשם שאמר אביי דשדיא נופו בתר מקום עיקרו, דאלמא מקום עיקרו הוא העיקר וכאילו נח בעיקרו, אף אנו נאמר שהוא כמונח בעיקרו שיש בו ארבעה.
ובודאי לכאורה כולה שמעתין הכין מוכחא, ויש לי ללמד מדאמרינן אלא הא רבי דתניא זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים, ואם איתא מאי קא מייתי מינה ראיה דשאני התם דעברה דרך רשות היחיד דסגי לן בזה בעקירה והנחה כל שהוא. ועוד, למה לן לאתויי הא דרב יהודה אמר שמואל ההיא ברשות היחיד וברשות היחיד לא מיפלגי בין עקירה והנחה. ועוד, מאי קא מייתי ראיה מדתניא זרק ונח על גבי זיז כל שהוא דההוא על כרחין בזיז העומד ברשות היחיד היא והתם איכא למימר דבכל שהוא סגי. ועוד, דאמרינן תינח רשות היחיד מקורה רשות הרבים מקורה מי מחייב. ועוד, דאמרינן לקמן (ה.) גבי הכניס ידו לחצר חברו וקיבל מי גשמים והא בעיא עקירה מעל גבי מקום ארבעה וליכא, אלמא אף ברשות היחיד בעינן עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה.
אלא דקשיא לי דאם איתא דלא מייתי הכא הא דאביי אלא לומר דשדיא נופו בתר עיקרו כדאביי ולא כדאביי לגמרי, אם כן לא הוה ליה למימר סתמא כדאביי כדבעינן למימר קמן דאדרבה היפך דאביי היא, דאילו לאביי לא שדיא נופו בתר עיקרו לאחשוביה לנוף כארבעה דאם כן קשיא ליה לרב חסדא דלא בעי הנחה על גבי ארבעה ברשות היחיד והכא בעינן, אלא הוה ליה לפרושי בהדיא כאביי ולא כאביי, או לימא התם משום דשדיא נופו בתר עיקרו ולא לידכריה לאביי כלל. ועוד, דאם כן תקשי לן דהכא משמע דבעינן עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה אפילו ברשות היחיד, ולקמן משמע דלכולי עלמא ברשות היחיד בכל דהו סגי לן כרב חסדא וקיימא לן כוותיה.
ומשום הכי נראה לי דהכא נמי לא קשיא ליה אלא מפשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה, אבל מידו של בעל הבית לא קשיא ליה דברשות היחיד [בהנחה] כל דהו סגי.
והא דאמרינן: אילימא הא רבי דתניא זרק ונח על גבי זיז כל שהוא חייב דילמא התם כדאביי, הכי קאמר אילימא הא רבי זרק ונח, ההיא על כרחך ברשות היחיד הוא וטעמא כדאביי [ו]ברשות היחיד לא מיבעיא לי. ואם תאמר אם כן למה ליה לאורוכי כולי האי ולמימר התם כדאביי, לימא ליה התם ברשות היחיד וברשות היחיד לא קא אמינא ותו לא. לא היא, דאילו אמר הכי אכתי תקשי לן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, משום הכי איצטריך להא כדאביי לתרוצי דרבי ורבנן ולומר דרבי מחייב היינו משום דשדי נופו בתר עיקרו וכאילו נח ברשות היחיד ולהכי סגי ליה בכל שהוא, ורבנן דפטרי משום דלא שדי נופו בתר עיקרו והוה ליה כזורק מתחילת ארבע לסוף ארבע (וזרק) ונח למעלה משלשה דפטור דמקום פטור הוא.
והא דאמרינן: אלא הא רבי דתניא זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע, היינו משום דקלוטה גריעא טובא מהנחה על גבי משהו. ותדע לך דבקלוטה קיימא לן דלאו כמי שהונחה דמיא ואפילו הכי קיימא לן דברשות היחיד בהנחה כל דהו סגי, ומשום הכי קא מייתי ראיה מקלוטה דרשות היחיד להנחה כל דהו דרשות הרבים, לומר דאי אמרת בשלמא דברשות הרבים בהנחה כל דהו סגי היינו דברשות היחיד סגי לן בקלוטה משום דאלים כחו של רשות היחיד למהוי קלוטה דידיה כהנחת כל דהו דרשות הרבים, אלא אי אמרת דברשות הרבים הנחת ארבעה בעינן מי עדיף רשות היחיד כולי האי דנחשוב ביה קלוטה כמונחת.
והא דאמרינן: תינח רשות היחיד מקורה תינח טרסקל ברשות היחיד, לאו למימרא דניבעי הנחה על גבי מקום ארבעה ברשות היחיד אלא רבותא בעלמא היא, כלומר: תינח רשות היחיד דאפילו תמצא לומר דהנחה על גבי ארבעה בעינן משכחת לה, ומשום דקתני ברישא דמתניתין פשט העני את ידו קא מדכר הכא רשות היחיד, ומיהו לא איצטרכינן לתרוצי ולא לאדכורי כלל אלא רשות הרבים בלבד דהיינו פשט בעל הבית את ידו לחוץ.
והא דאמרינן: גבי הכניס ידו לחצר חברו (ולקט) [וקלט] מי גשמים והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה לאו דוקא מקום ארבעה, אלא הכי קאמר והא בעינן עקירה מעל גבי מקום וליכא. ותדע לך דהתם לאו משום שיעור מקום אתי אלא משום דבעינן מקום לאפוקי קולט.
ומיהו אכתי קשיא לי מהא דתנן בעירובין פרק המוצא תפילין (צח:) לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים וכו' וכן לא ירוק, ואמרינן עלה בגמרא אמר רב יוסף השתין ורק חייב חטאת, ואקשינן והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה, והא הכא דעומד ברשות היחיד ואפילו הכי בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה. ויש לומר דאסיפא דמתניתין קאי דקתני ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד ועלה קא מקשה והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה. אי נמי יש לומר דהנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעיא, ולעולם לכולי עלמא ברשות היחיד בהנחה כל דהו סגי כרב חסדא וכאביי דמתרץ ברייתא דרבי ורבנן אליבא דידיה. וכן פסקו רב אלפסי ורבנו חננאל ז"ל.
והא דתניא בפרק הזורק (לקמן ק.): זרק למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא ר' מאיר מחייב, כלומר: משום דחוקקין להשלים וחכמים פוטרין, דאלמא אי לאו דחוקקין להשלים אפילו ר' מאיר מודה דרשות היחיד בעי מקום ארבעה, נראה לי דטעמא דהתם לאו משום דבעינן הנחה ברשות היחיד על גבי ארבעה, אלא דאינו רשות היחיד אלא אם כן יש בחור ארבעה על ארבעה דחורי רשות הרבים הוא, אבל לר' מאיר דאמר חוקקין הרי זה כמונח על גבי מקום ארבעה. כך נראה לי.
ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים. איכא דקשיא ליה והא אנן אהא דאמר רב יוסף רבי היא אתינן לפרושי, ורב יוסף הא אמר בפרק הזורק (לקמן צז:) דלא מחייב רבי אלא אחת דלא מחייב אתולדה במקום אב. ויש לומר דרב יוסף לא אמר אלא רבי היא סתם, וכיון דדחינן לה מהא דרבי דזיז, קא מהדר תלמודא לאוקמוה כאידך דרבי אליבא דרב ושמואל כי היכי דלא תקשי ליה ודילמא הנחה הוא דלא בעינן הא עקירה בעינן.
ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים. פירוש: וסבירא ליה להאי מתרץ השתא דהאי דנקטה רבי בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע לאו דוקא, אלא הוא הדין זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ כה"ק התורא"ש ד"ה דרבי, בצד השני של הגמ'.
- ↑ הנה ממשה"ק רבינו והתורא"ש אמאי לא ילפי' זורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר ממעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר, מבו' דחיוב מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר, הוא משום מושיט, ולא משום העברת ד"א ברה"ר, וצ"ב קצת דרבינו בעירובין ל"ג. ד"ה כשרבים, ס"ל דאין חיוב מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר, ועי' חי' רע"א ר"ה כ"ט: ד"ה גזרה. וע"ע משנ"ת בזה בציונים שבסוה"ס לעיל ב. בתוד"ה שבועות.
- ↑ משמע דזורק מרה"י לרה"ר היה במשכן, וכ"ה במהרש"ל ריש הזורק, ומהרש"א שם. ועי' מהר"ם ריש הזורק, [מה שביארו דזריקה חשיב תולדה, משום דנלמד מסברא, וכ"מ במאירי שם]. אולם עי' שנו"א ר"פ הזורק, דל"ה זורק במשכן, וכ"מ במאירי לק' צ"ו. ועי' רע"א לק' ו. ורש"ש שם. ועי' דף ח. בסוגיא דכורת, ברש"י ד"ה רחבה, וברש"ש שם, וגהש"ס שם. וע"ע אור החמה לק' ו. ד"ה הרעק"א. ועי' ענף יהושע לק' ו. בתוד"ה המושיט, דנשמט מהרע"א ד' רבינו הנ"ל. וע"ע מראה הפנים על הירושלמי פ"א ד"ה המוציא. ועי' פנ"י לק' ו. ד"ה והשתא. שפ"א לק' ה: ד"ה ובן עזאי, ולק' ח. ד"ה רחבה. וע"ע מאירי לק' צ"ו. ובע"ב, ד"ה זהו ביאור המשנה.
- ↑ וע"ע חת"ס בע"א בתוד"ה דרבי, מש"כ עפ"י תי' זה. ובתורא"ש שם תי' באופ"א דזריקה דמי' למושיט, ששניהם עומדים במקומם, משא"כ מעביר שהולך. ובחי' הר"מ קזיס לק' צ"ו. ד"ה היו, מה שדן אי מוכח מהכא מדלא יליף זורק ממושיט דלא סגי בסברא לחייב רק על מה שהיה במשכן, או דיש טעם לחלק בין זורק למושיט, שאינו עושה ההנחה בידים כמותו. ויש להעיר עוד ממש"כ החת"ס לק' צ"ו: ד"ה מכדי, דמאן דלא יליף זורק ממושיט, היינו משום דס"ל דמושיט הוי תולדה, ול"ש שיהיו לו תולדות.
- ↑ כ"כ בתו"י ג: אות א', וכ"כ בגור אריה ד"ה אבל, ומגן דוד לק' ה: בתוד"ה בשלמא, בתי' הב', בד' הירושלמי, עיי"ש, וכ"כ בבית ישראל לק' שם, וביפה עינים לק' צ"ח. בד' רש"י לק' שם ד"ה פחות. וע"ע עץ הדעת טוב ד"ה ודלמא. ולהצד דאמרי' קלוטה רק ברה"י, א"כ שוב י"ל דאמרי' קלוטה להקל.
- ↑ וכעי"ז בגליוני הש"ס ד"ה תוס' ישנים, ומהרש"א בתוד"ה דאמרי'. וכ"ה במהרש"ם שם, ויעו"ש דאין לומר דמזורק ד"א ברה"ר ילפי' דל"א קלוטה להקל, דאין סברא לחלק בזה, ועוד דד"א ברה"ר מהלמ"מ ואין דנין מהלכה. ועיי"ש בגליוני הש"ס ליישב דחלוק לענין שבת מגיטין, דאף שקלוטה מ"מ הרי החפץ הולך שהרי הוא עף באויר, וגם נח מחמת שהוא קלוט באויר, וע"כ לענין שבת למעלה מי' חייב מפאת ההילוך שבו, ולמטה מי' מצד ההנחה שבו, ובגט שמתגרשת בצד הנחה שבו. ובשו"ת אבנ"ז או"ח סי' רמ"א אות י', כ' דיל"ב כוו' התו"י, דמושיט למעלה מי' ל"ח דרך פטור, כיון שכך הוא צורת מושיט, וע"ע בתוד"ה אבל למעלה, דאפשר שדוקא למעלה חייב שכך היה במשכן, עיי"ש היטב, ובארבעה טורי אבן ד"ה תוס' ישנים, כ' לבאר באופ"א, דכוונ' התו"י, דקלוטה היינו שהקלוטה פועלת דבר חדש, היינו בעקירה פועל האויר שיהיה כמונח, אבל לבטל העקירה בזה ל"א קלוטה.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן לק' ה: ד"ה הא דקסבר, מיוחס לר"ן שם ד"ה מהלך, וכ"כ התורי"ד שם ד"ה בן, וריטב"א שם ד"ה ת"ר, ובמאירי שם ד"ה צריך, בסו"ד, ובמהרי"ט שם ד"ה והא דכתבו, הא', בסו"ד, וכ"ה בשבת של מי שם בתוד"ה בשלמא, בבא"ד והש"ס, בד' התוס' שם. ועי' קה"י סי' ו' אות ד', מה שביאר דענין קכש"ה אינו דנחשב קלוט ועומד באותו קרקע שתחתיו, אלא שנחשב קלוט ועומד באותו רשות בכלל, ועייש"ע עוד ביאור לזה, ויעו"ש מה שהבי' סיוע לזה מלש' הרמב"ן לעיל ד. סוד"ה למימרא, וע"ע לש' הרמב"ן לק' שם "וקלטוהו מחיצות", וע"ע רע"א ג: בתוד"ה בשלמא. וע"ע שו"ת אבנ"ז או"ח סי' ר"מ אות מ"א, דמש' שהק' דלא כד' הקה"י. וע"ע חזו"א או"ח סי' ס"ב סוף אות ו', [מה שמבו' שם עיקר יסוד הקה"י]. וע"ע שו"ת שו"מ מהדו"ג, ח"ג סי' ע"ט, שביאר כעי"ז, דכל חפץ יש לו משפט אותו רשות שמונח, משא"כ בהוצאה מרל"ר שנתהווה ענין חדש בחפץ.
- ↑ וכ"ת הרמב"ן לק' ה: ד"ה הא דקסבר, וכ"כ הר"ן שם ד"ה בשלמא, וכ"כ התוס' לק' ה: ד"ה בשלמא, וכ"ב הפנ"י בתוס' לעיל ג: ד"ה דאמרי', בבא"ד דהא, בד' התוס' שם, דלעולם אמרי' להקל, והלכתא גמירי לה. ועי' בס' דברי מאיר שם בתוד"ה דאמרי', בבא"ד לא, שהק' לתי' הנ"ל, דא"כ תיקשי לר"ע דס"ל קלוטה, דנילף מהלכה דל"א קלוטה, ובאמת יל"ע אי תלי' אי דנין אפשר משאי אפשר, ור"ע לשיטתו במנחות פ"ב. דאין דנין, וכן אי למדין כלל מהלמ"מ, ועיי"ש בזה. ועי' רמב"ן לק' ה: ד"ה הא דקסבר, משה"ק כעי"ז דנילף ממעביר ד"א ברה"ר דמהלך לאו כעומד דמי עיי"ש. וע"ע תוס' כתובות ל"א: ד"ה מהלך, ובד' רבינו לק' ו. ד"ה וטעמיה. ועי' חת"ס לק' ה: בתוד"ה בשלמא.
והנה עיקר ד' התו"י באו לדחות ד' התוס' ג: ד"ה דאמרי' בשם ר"י, דר"ע ס"ל דל"א קכש"ה דאל"ה הוי כזורק מרה"י למקום פטור וכו', עיי"ש. ובדברות משה סוף הע' י"ט כ' לבאר פלוגתת ר"י והתו"י, דהתוס' ס"ל כהבעה"מ לק' צ"ו: ד"ה אלא, דד"א חשיבי כרשותו וכשמוציא חוצה להן, הוי כמוציא מרה"י לרה"ר, והתו"י ס"ל דד"א אינו ענין רה"י, אלא שיעור לחייב בטלטול ברה"ר, ועייש"ע תוספת ביאור בזה. ובעיקר טענת התו"י ממעביר ד"א ברה"ר, עי' חי' רע"א בתוד"ה אבל, לדחות דהתוס' שם ס"ל דרק במקום חיוב וכמעביר ד"א ל"א קלוטה לפטור, אבל במקום פטור אמרי' קלוטה לפטור, ומשו"ה בעבר דרך למעלה מי' אמרי' קלוטה לפטור, ולכן כ' דע"כ ר"ע לא ס"ל קלוטה מדמחייב בזורק מרה"י לרה"י דרך למעלה מי', ועי' שו"ת אבנ"ז או"ח סי' ר"מ אות י"ז, להוכיח מתוס' ב"ק ע: ד"ה כמאן, דגם בזרק במקום פטור ל"א קלוטה לפטור, עיי"ש היטב, ודלא כהרע"א, אמנם עיי"ש באבנ"ז בסי' רמ"א שכ"כ בד' רבינו לק' צ"ח. בד"ה והא בביאו"ד רה"ג.
עוד מצינו דחיות לטענת התו"י, דעי' מרכה"מ שבת פי"ג הכ"ג, דל"א קכש"ה רק כשרוצה שתנוח באותו מקום, ועיי"ש עוד מו"מ בזה, ואי כו"ע ס"ל הכי. וע"ע חת"ס ד. ד"ה אבל, ואבנ"ז או"ח סי' רמ"ג.
ובחי' הר"מ קזיס ר"פ הזורק, כ' ישוב אחר לטענת התו"י, דל"א קלוטה לענין שיחשב החפץ נח בכל מקום שעובר עליו, אלא שכל שעה שיעור ההוצאה, אי"צ שינוח החפץ באותו הרשות האחר, אלא סגי שעבר באויר שם.
עוד כ' המרכה"מ שם בסוגריים באופ"א, דל"א מהלך וקכש"ה, במעביר וזורק ד', משום דלא נתכוין להניח בתוך ד', אלא חוץ לד', ול"א שיחשב כאילו הוא עומד היפך מחשבתו.
והנה עי' חלקת בנימין בתוד"ה דאמרי', דנ"מ בין סברת התו"י לרבינו, לענין זרק מרה"י לרה"ר דרך כרמלית או מקום פטור, דלהתו"י חייב דלהחמיר אמרי' קלוטה, ולרבינו פטור, כיון שהוא ברשות אחרת, וכן נ"מ בזרק ד"א ברה"ר וקלטו אחר חוץ לד"א. - ↑ ד"ה ודילמא.
- ↑ וכה"ק בתוס' ור"ן ד"ה ודילמא, ותורא"ש ד"ה דלמא. ועי' אמרי בינה ד"ה ומ"ש עוד, מה שביאר דקו' זו אינה על רש"י, אלא מה דמקשי' בגמ' 'ודילמא הנחה הוא דל"ב', דדילמא רבה ס"ל דר"ע מחייב ב', ואינו מצריך מקום ד' וכדס"ל לרבי.
ובעיקר הקו' עי' חלקת בנימין ליישב עפ"י התו"י דלהלן, די"ל דר"י פי' כן בד' רבי, משום דנקט אופן שזרק מרה"ר לרה"ר דרך רה"י דלא שכיח, וגם שהמלאכה אחת היא הכנסה שהיא תולדת הוצאה, ואמאי לא נקט אופן של מרה"י לרה"י דרך רה"ר [וכמו דנקט בפלוגתת ר"ע ורבנן], דשכיח טפי וגם שהמלאכה האחת היא הוצאה, וע"כ דמחייב ב', אבל לר"ע לא מוכח דמחייב ב', ועוד דבכריתות ט"ז. ס"ל לר"ע דאין חייב אתולדה במקום אב. ובפנ"י סוד"ה אלא, תי' דדוקא רבי ע"כ מחייב ב', מדלא נקט אופן של קלוטה בלי הנחה, כגון שקלטה כלב או נשרפה וכדו', ומדנקט כה"ג היינו לאשמעי' דאף לענין עקירה אמרי' קלוטה, משא"כ בפלוגתת ר"ע ורבנן, דע"כ הוצרך לשנות בכה"ג דזרק מרה"י לרה"י דרך רה"ר, לאשמעי' דאף שמושיט חייב מ"מ זורק פטור.
ובתו"י אות ב' [הו' להלן] תי' באופ"א, דנק' 'ודילמא' דדילמא ר"ע לא מחייב אתולדה במקום אב, וכ"כ בחפץ ה'. עוד י"ל דנק' 'ודלמא' דנסתפק אי לר"ע הכנסה הוי אב או תולדה, ועי' להלן משנ"ת בשם מאורי אור. - ↑ לקמן צז: ועי' כריתות ט"ז.
- ↑ וכה"ק התוס' ור"ן ותורא"ש שם. ועי' מאורי אור ד"ה תוס', ליישב דרש"י ס"ל כמש"כ רבינו לעיל ב: ד"ה אמר, דאיכא אמוראי דס"ל דהכנסה הוי אב, וא"כ נמי ס"ל הכי, ובעיקר הענין אי הכנסה הוי אב או תולדה, עי' רמב"ן לעיל ב: ד"ה ופרקינן, דלר"פ שם הוי אב. אמנם להתוס' ב. ד"ה פשט, הוי תולדה, ועיי"ש בד' רבינו מה שצויין בזה.
ובעיקר הקו', עי' תו"י אות ב', ליישב דמשו"ה נק' 'ודלמא' דדילמא ר"ע לא מחייב אתולדה במקום אב, [וע"ע כריתות ט"ז. דר"ע לא מחייב אתולדה במקום אב], וכ"כ בחפץ ה' ובמצמיח ישועה בחי' הלכות בתוס' שם. וע"ע חלקת בנימין בתוס' שם, מש"כ עפי"ז, וע"ע שערי ציון בתוס' שם, משה"ק להתו"י. והפנ"י תי' עפ"י תוס' לק' צ"ז: ד"ה למימרא, דיש היכת"מ דחייב ב' באב ותולדה, וכגון שנודע לו שעבר על האב, וחזר ונודע לו על התולדה, וא"כ בכה"ג הו"ל לחייב ב', וכ"כ בחי' מהרא"ל ורע"א בתוס' שם, ובחת"ס ד"ה ודילמא, ובאבן העוזר ועוד אחרונים בתוס' שם. - ↑ עי' חי' רע"א ד"ה ודילמא, ליישב דנק' 'דילמא' משום דמוכח מר"ע דעקירה שאני מהנחה, אך מ"מ אין מוכח דלעקירה בעי' מקום ד', די"ל שעקירה צריך ממקום מונח ממש ולא מאויר, וכעי"ז בחת"ס ד"ה ודילמא, ובוהיה ברכה ברש"י שם, תי' באופ"א, דנק' 'ודלמא' משום דאפש"ל דאדרבה בעקירה אי"צ מקום ד' ובהנחה צריך, והמק' ס"ל דבהנחה אי"צ, אך באמת אפש"ל דגמר המלאכה הוא העיקר, וכעי"ז בקרבן תודה ברד"ה ודילמא. וע"ע אהל מועד בע"א ד"ה פשט.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן בע"א ד"ה והא, ובריטב"א ד"ה ודילמא, וכעי"ז במאירי בע"א ד"ה הזורק, בפי' הא', עוד כ' המאירי שם באופ"א, דבעקירה בעי' מקום חשוב, הואיל והיא תחילת האיסור, עוד תי' המאירי דבעקירה שעקר דבר ממקומו לא החשיב את המקום שאינו מקפיד מהיכן עקר, משא"כ בהנחה כיון שהחשיב את המקום להניח שם, ע"כ אי"צ מקום ד', וכ"כ בגור אריה ד"ה הא, ובחלקת בנימין בתוד"ה ודילמא, בבא"ד ונראה, ובשפ"א ד"ה ודילמא, וע"ע בתורא"ש בסוד"ה אלא, [סברא זו]. וכן עי' בבעה"מ ד"ה ואיכא, סברא זו, וכ"מ בפנ"י בתוד"ה זרק, בבא"ד וי"ל. ובזכרון מנחם ד"ה ודילמא, בי' באופ"א, דדילמא בהנחה אי"צ מקום ד', משום דנעשית ממילא, ומשו"ה אמרי' קלוטה, משא"כ בעקירה, וכעי"ז בשפ"א ד"ה ודילמא עיי"ש. ובקה"י ח"ה סט"ו באופ"א, דעיקר החיוב בהוצאה הוא בעקירה, וההנחה היא כתנאי בעלמא, דבלא"ה הוי שלא כדרך, ומשו"ה י"ל דבעקירה ניבעי מקום ד', [ושמא זהו כוונת רבינו והמאירי הנ"ל]. ובצל"ח ד"ה ודלמא, כ' דהטעם שלא ילפי' הנחה מעקירה דניבעי מקום ד', משום דאפי' זורק ממושיט דדמו וכמש"כ התוס' בע"א ד"ה דרבי, וכ"ש הכנסה מעקירה, ועיי"ש מה שיישב עפי"ז.
ובתוס' ותורא"ש שם, כ' דפריך הא עקירה בעיא דילפינן ממשכן שהיו נוטלין מתיבתן שהיו בהן ארבע על ארבע ונותנין ליד עושי המלאכה, ועייש"ע אופן נוסף בביאור הדברים.