בית מאיר/אורח חיים/תקטו

בית מאיר ‏ אורח חיים תקטו

סעיף א' אם יש במינו במחובר אסורים פי' רש"י ז"ל משום מוקצה ואפילו לר"ש יש מוקצה בגרוגרות וצמוקים ומחובר כגרוגרות וצמוקים דמו מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתי' ולא תחלוק במחובר בין שלו בין של גוי הבעל המאור הקשה על רש"י ת"ל דמודה ר"ש במוקצה מחמת איסור דאין דעתו עליו ולענ"ד הפשוט דמשום מה דמסיים ולא תחלוק במחובר בין של ישראל לגוי הוא דכתב הכי דאי משום מחמת איסור פשיטא דהגוי לא אקצי דעתיה מיניה וכדכתב הרשב"א על מוקצה דמחמת איסור תחומין ועיין בבעל המלחמות ודברי כלולים בדבריו וצ"ע תו הקשו הרמב"ן ור"ן למה הוצרך רש"י ז"ל כלל להזכיר הכא הטעם מוקצה ת"ל דמטעם שאסורים בכדי שיעשה פשיטא שטעם זה מספיק להיום עצמו ואמינא הנלענ"ד ליישבו דהנה מלשון זה דאם יש במינו במחובר דייקו הפוסקים דאפילו בספק תלוש או מחובר נמי אסור בכדי שיעשה אלא בפרק שואל הוקשה להר"ן לשטת רש"י שם דספק בא מחוץ לתחום מתיר ומ"ש מספק בכדי שיעשה הנ"ל ומדלא הקשה בפשוט מספק מוכן שמבואר ההלכתא בגמרא לאיסור כנראה דס"ל נמי כדאיתא בהמרדכי ריש א"צ ולהכי רק מכדי שיעשה הוא דהקשה ודחק דכל שיש במינו מחובר דרכן של בני אדם ללקוט אותו ביומו אמנם המרדכי הנ"ל זה לשונו אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' יהושיע הכא משמע דשמואל אית לה מוקצה אפילו בספק מוכן וכתב אבי העזרי אע"ג דבספק מוכן מחמרינן היינו משום דמוקצה הוא כדאיתא פרק כל הכלים וגם הרחקה לאיסור ולא להקל אבל אם אין ספק מוקצה אלא ספק תחומין כגון שיש להנכרי המביא דורון ב' בתים ואחד בתוך התחום שרי אפילו למי שבא בשבילו דגרסינן פרק מי שהוציאוהו ספק תחומין דרבנן להקל ואע"ג דדבר שיש לו מתירין הוא לא דמי לביצה דאמר רב אשי בפ"ק לעולם ספק י"ט ספק חול דהתם כי מוקמת לה אחזקה הרי לא נולדה וכן בספק צידה שלא ניצד משא"כ בספק תחומין עכ"ל והובא בב"י סימן זה ואיכא למידק בהמרדכי תחילה כתב דמספק צידה דהיינו ס' מוקצה ומוכן החמירו והיינו נמי דעת הרשב"א שבפר"ח סי' צ"ז וע"ש שהוכחתי דלא כהפר"ח שרוצה לומר שטעם ספק מוכן היינו רק מטעם דשיל"מ אלא כהרשב"א ומרדכי הנ"ל א"כ מה שמסיים וכן בספק צידה הוא שפת יתר וע"כ כונתו לתרץ נמי מה שהוקשה להר"ן מה דפסק ר"פ דאפילו בספק מחובר אסור בכדי שיעשה דהא בזה כבר כלה המוקצה ולא ניחא לו בדוחק תי' הר"ן ותירץ דבזה הטעם משום דשיל"מ בהדי חזקה שלא ניצד וה"ה במילא בספק מחובר דאיכא נמי חזקה שלא נתלש עד היום וכי תימא הא ר"פ סותם כדדקדקתי בסי' צ"ז דאפילו בדברים הנפסדים מיום ליום איירי וא"כ קשה לגבי בכדי שיעשה למה מחמרינן בהס' בדברים הנפסדים הא לא מחמרינן משום דשיל"מ בהנפסדים. אבל זה לק"מ דמשום שעה מועטת דבכדי שיעשה אין דבר שנפסד בפרט לשטת רש"י דאין בכדי שיעשה אלא כדי לקיטה (ולשטת תוס' שהבכדי שיעשה שוהה עד מוצאי י"ט שני ואפילו בספק אף דהוי ספק דרבנן ע"כ לבא לסברת הר"ן) וא"כ מתורץ בטוב פי' רש"י מקושי' הרמב"ן והר"ן הנ"ל (כי תירוץ הר"ן דחוק שכתב שמשמיענו טעם מוקצה לנ"מ בגוי שליקט לעצמו ולזה אינו מורה לשון רש"י שהרי כתב דבריו לדברי ר"פ ור"פ הא איירי בשביל ישראל דאילו בתלש לעצמו הא אינו אסור בכדי שיעשה כדהוכיחו תוס' בפרק בכל מערבין אף לשטת רש"י וכן הר"ן גופיה דייק וכתב ללמדנו שאף פירות שתלש גוי לעצמו ביו"ט שהן אסורין לישראל ביומן ותירוץ היש"ש נמי אינו נוח לי שכתב רש"י נקיט טעם זה כדי לאסור אף בטלטול וזה לענ"ד אינו שא"כ ר"פ דאמר אם יש במינו במחובר אסורים היינו אף בטלטול ולערב נמי אסורים בכדי שיעשה יהיה מלת אסורים חלוק שלערב מותרים בטלטול וכי לזה נופל לשון נמי אלא ודאי העיקר כדעת הרי"ף ועיין ס"ס ת"ה ועיין פה מ"א) ולהנ"ל לק"מ דאילו דבי"ט עצמו אין איסורן אלא משום שלא יהנה הא יקשה למה כולל כל מיני מחובר ואפילו הנפסדים שאסורין מספק ומ"ש מכל ספק דדבריהם ואי משום דשיל"מ הא בדברים הנפסדים לא אסרינן משום דשיל"מ ומוכרח לטעם מוקצה דהוי ספק מוכן דיצא מן הכלל דספק דרבנן לקולא וכל זה על דרך המרדכי דכתב שביה הטעם משום צירוף החזקה אבל צ"ע שהרי בי"ד סי' סתמו הפוסקים ולא חילקו בזה וגם מוכרח ע"פ דברי הה"מ הלכה י"ט שכתב מה שלא הביא הרמב"ם וספיקו אסור משום שנלמד במכ"ש דנתערבה והדין עמו שכבר הוכחתי דספק בעצמותו בלי שום חזקה הוא חמור מספק דתערובות שנתבטל ברוב ותדע באיסור דאורייתא שספק בעצמותו בלי שום חזקה ספיקו להחמיר לשטת כל הפוסקים לכל הפחות מדרבנן ואילו באיסור שנתבטל ברוב ואינו דבר חשוב אפילו מדרבנן שרי ואם בזה מחמרינן אפי' באיסור דרבנן מטעם דשיל"מ מכ"ש דבספק עצמותו דיש להחמיר בדשיל"מ אפילו בדרבנן בלי שום חזקה ותו דאם בביצה שייך חזקה לשטת הש"ך סי' ק"י שפוסק כר"י דאפילו בדרבנן ספיקו לחומרא מעיקרא לא מקשה הגמרא בביצה ספק דרבנן ולקולא. אלא משמע לי דביצה כיון דמגופה קא אתיא ועלילה היא לכך להטיל כל יום לא שייך החזקה כדאיתא ריש נדה ע"ש אלא לענ"ד העיקר או לבא לדוחק הר"ן או כדדחו התוס' שם בעירובין וכתבו סתם דבתחומין הקילו ואולי הוא מטעם סברת הרמב"ן הואיל ואין איסורו שוה בכל:

אך זה קצת דוחק דאפשר לא אמר סברתו אלא דלהכי לא אסרו למי שלא בא בשביל אבל אפשר משום דבל"ז באיסור תחומין תמיד במחלוקת הוא עיקר איסורו שם מכח התנא דנכסי הפקר אין קונים שביתה ובנכסי גוים מכ"ש דאינו קונה שביתה רק מגזירה בעלים דגוי אטו בעלים ישראל ושמואל פליג אף בזה לכן לא חיישינן לדבר שיל"מ ובזה מיושב נמי מעיקרא קושי' המרדכי והר"ן דמ"ש ספק לקיטה לענין בכדי שיעשה שאיסורו לא משום מוקצה ומוכן מאיסור תחומין דשני ושני מצד דשיל"מ שבכל איסור דרבנן מחמרינן זולת בתחומין וצדקו נמי לפי זה דבריו בכיון רש"י ז"ל מה שהכריחו לטעם מוקצה משום דברים הנפסדים ודוק:

(להנ"ל) ולערב אסורים בכדי שיעשו רש"י ז"ל פי' כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט מבואר מיניה דלאו דוקא באכילה אסור בכדי שיעשה אלא אפילו בכל הנאת שבעולם והכי מבואר ביש"ש פ"ק דחולין סי' ל"א וא"כ לענ"ד צדקו דברי תוס' פרק בכל מערבין שכתבו דלרש"י נמי במה שתלש הגוי לעצמו לא בעינן בכדי שיעשו שהרי לפ"ז נכלל בדברי ר"פ אף דורן שאינו מידי דמיכל כגון מספוא לבהמות שאסורין בהנאה בכדי שיעשו וא"כ ודאי אינם מתפרשין אלא בתלוש בשביל ישראל דאילו בשביל עצמו הא מבואר בפרק כ"כ דאפילו בשבת שרי וא"כ דר"פ לא איירי כלל אלא בתלוש בשביל ישראל מה"ת לן לחדש מדעתינו לחלק דבמידי דמיכל יש ליגזר אטו יעשה בעצמו כדי לאכול בכדי שיעשו ואין דומה כלל לגזירת פירות הנושרין אטו שמא יעלה ויתלוש היינו כדי לאכול מיד ואמרינן מש"ה אף בנשרו מעצמן לאסור ביום הקדוש אבל לאסור מכח גזירה זו בכדי שיעשו מה"ת ומנין לנו והתו' מפריז אפשר דדחק לו לבאר דברי ר"פ דוקא בתלש בשביל ישראל מדסתם ואמר אם יש במינו במחובר ומשמע לו אפילו תלשם מתחילה לעצמו וגם מדאזיל בשטת ר"ת דבכדי שיעשו היינו משום גזירה המציא לחלק דבמידי דמיכל יש ליגזר טפי שמא יתלוש בעצמו ואף על בכדי שיעשו ומוקי לדר"פ בסתם דורן שהוא מידי דמיכל אבל לשטת רש"י ודאי נראה דמודה היכי שתלש לעצמו דלא בעינן בכדי שיעשו וכן הוא להדיא בהבעל מלחמות שתופס טעם דבכדי שיעשו משום מלאכת שבת מ"מ מסיק אבל במה שעשה לעצמו אין צריך בכדי שיעשו וכן הר"ן דייק בשטת רש"י שמשמיענו ללמוד דאף בתלש לעצמו אסור לישראל ביומו אבל לערב לא ס"ד:

ובודאי צ"ע משמעות הרא"ש דלרש"י אפי' בלעצמו אסור בכדי שיעשו ומכ"ש הרבינו ירוחם שכתב בהדיא דף כ"ז דלרש"י אפילו בתלש לעצמו בעינן בכדי שיעשו:

ואין להקשות לפ"ז מה ראי' מביא רש"י ז"ל ודינו דלערב י"ט שרי בכדי שיעשו מבר טבי' ומכ"ש מביצה שנולדה בזה שמותר בזה די"ל עיקר ראייתו מבר טבי' דלא נראה לו למוקים דוקא בניתצוד מאליו דא"כ העיקר חסר והראי' מביצה אינה אלא דקי"ל להלכה שתי קדושות הן אך הא עדיין צ"ע דאם הטעם שלא יהנה ממלאכת איסור י"ט מה ההבדל בין הנעשה מעצמו בלי שום שליחות בשביל ישראל לבין מה שתלש לעצמו לענין האיסור אטו מה שעושה בעצמו בשביל ישראל אסור לו יותר ממה שעושה לעצמו והרי קי"ל סי' רצ"ח דאין מברכין על נר שהדליק גוי בשבת כיון דלא שבת ממלאכת עבירה וע"כ לידחק שהקפידו חכמים באיסור הנעשה בשביל ישראל אף שעשאו מעצמו בלא שום שליחות מפני שהישראל הי' קצת גורם להאיסור הנעשה שלא יהנה ממנו כל ישראל וכל זה צריכנא לידחק להבנת תוס' והרא"ש בטעמא דרש"י אמנם בתשו' רשב"א סי' ל"ט איתא שהשיב להשואל שאף באיסור תחומין צריך כדי שיעשו וכתב וטעמא דמילתא כדי שלא יבא לומר לגוי להביא ויהנו לו מעשיו לאוכלן לערב מיד תדע לך דלפי פירושא של רש"י ז"ל איסורא דרישא דאם יש במינו במחובר היינו כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט ואילו במבשל בשוגג בשבת יאכל כר"מ ומורינן כותי' וטעמא דמילתא דהתם ע"י ישראל חמור לי' אי שרית כשהביא מעצמו אתי לזלזולי ולמימר לי' (וע"כ חסור מלת אבל הכא אי וכו' כצ"ל) וה"נ אי שרית לי' לערב מיד אתי לאקולי בדרבנן ולמימר לי' עכ"ל. כנראה לומד בדעתו דרש"י האיסור שלא יהנה גופי' הוא כדי דלא ליתי לזלזולי ולמימר לי' ושפיר דלא שייך אלא בנעשה בשביל ישראל שזה נראה להרואים חד עם מה שמביא על ידי שליחות ישראל והוא כמעט חד עם פי' ר"ת אלא דלר"ת הגזירה הוא עם זה הישראל גופי' אם יהא מותר מה שהובא ונלקט בשבילו יבא לומר לגוי זה עוד הביא לי (חסר איזה תיבות) הוא גזירה כוללת בשביל הרואים דלא ליתי לזלזולי בהאיסור אמירה ודוק] ולהכי מתיר בי"ט שני דס"ל דמ"מ לא גזרו האיסור הנאה אלא לחד יומא שדי בזה דלא ליתי לזלזולי לומר לגוי להביאם וצ"ע שם בכדי שיעשו כתב המ"א ויש לדקדק וכו' דאם אין מביא בחנם רק הישראל קצץ לו מעות שיביא לו דגים מעי"ט והעכו"ם שהה והביאן בי"ט מותרים לערב מיד ואם הוא דבר שאין במינו במחובר ומחוסר צידה מותר אפי' בי"ט אפי' הביאו מחוץ לתחום וקשה חדא הא בסעי' ט' לא נראה הכי דהא מסתמא ישראל ששיגר דורן ע"י גוי בלי ספק הי' שליח בשכר ומ"מ לא התיר הרשב"א התם אלא מן הטעם שלא הי' של הגוי המביא ע"ש בב"י ותו דאם בקציצה יהא שרי אפי' לאותו ישראל הא גוי שמביא דורן ודאי דאינו בחנם אם לא שקיבל טובת הנאה מהישראל והרי בסי' רמ"ז סעי' ד' מבואר לכל הפחות דבמקום שהגוי מתחיל עם הישראל הוי כקצץ תו קשה הרי בפרק בכל מערבין איתא דף ע' כיון דחזא דקא מפשו ומייתי אסר להו והוא משום דהוא בא בשביל ישראל והרי זה שמביא למכור ודאי אדעתי' דנפשי' כדי למכור פירותיו ולפדות הדמים ולא אדעתי' דטובת ישראל והכי מבואר בב"י סי' רנ"ב כתב וי"ל דשאני מנעלים דאין דרך בני אדם לתת לו מלאכה לעשות אלא הוא משלו ומוכר הילכך אפילו עשאה בי"ט לית לן בה דבדידי' קטרח וכן פסק שם הרמ"א ולמה אסר רבא. א"ו דקציצה נמי אסר ומה שכתב דהא אפי' עשה העכו"ם מלבוש בי"ט מותר ללבוש אם קצץ וכו' ק"ו כשבא מח"ל תמהני איך שכח דברי עצמו שהרי בסי' רנ"ב ס"ק י"א מביא דברי הר"ן שהם בלשון זה ומסתברא לי דכל שקצץ אע"פי שעשה הגוי מלאכה בשבת מותר לישראל ללבוש הכלים בשבת עצמו ולא דמי לההוא דאמרינן בפרק כל כתבי גוי שהדליק את הנר שאם בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו דהתם משום דגוי אדעתא דישראל קא עביד אבל כל שקצץ אדעתי' דנפשי' קעביד ושרי ישראל להשתמש אפי' בשבת וכתב המ"א שם פי' שמדליקו בשבת כדי שישתמש בו הישראל עכשיו משא"כ כאן שעושה להשלים פעולתו ובודאי פירושו מוכרח דא"ל דהר"ן חולק על כל הפוסקים שבסי' רע"ו ומתיר אפי' בהדלקת נר כל שעושה בקציצה דא"כ מה זה שמחליט דהתם משום דנכרי אדעתא דישראל קא עביד הא בקציצה עביד אדעתי' דנפשי' והי' לו אך לומר דהת' איירי בלא קצץ א"ו מוכרח פירושו דכל דעביד כדי שישתמש בו הישראל עכשיו לא מהני הקציצה וא"כ המביא מח"ל הא מביאו כדי שישתמש בו הישראל עכשיו והוא ממש דומה לנכרי שהדליק בשביל ישראל ותדע שהרי הר"ן הוא המתיר ללבוש אם קצץ ואפי' במלאכה דאורייתא ואילו כדעתו הא הר"ן דחק עצמו בפרש"י בדברי ר"פ למה מצריך לטעם מוקצה ולא מטעם שיהיב לבכדי שיעשו דהיינו שלא יהנה ממלאכת שבת והי' לו לומר דנקיט טעם מוקצה כדי לאסור אפי' אם ההבאה היתה בקציצה א"ו דזה אינו והוא חד דינא עם הדלקת נר דמודה הר"ן דקציצה לא מהני ומה שמביא משמעות מדברי המרדכי בלי שום ספק אתי שפירושו בדברי הגאונים ליתא דא"כ מה הלשון כ"ש הכא דאדעתי' דנכרים דאדעתא דנפשייהו מיבעי ובאמת דחי' זו בפי' הסוגי' לענ"ד ודאי אינה וטעם האוסרים פשוט שחשו כיון שהוא גוי הרגיל יש לחוש לאפושי בשבילו ולפי' זה הדחוק שבעיני ליתא ע"כ כונתם כ"ש הכא דאדעתא דנכרים היינו שגם החנוני ישראל גופי' להגוים מוכר עיין ודו"חףא ודו"ק:

הג"ה ויש מחמירין כו' אם אינו צורך י"ט לצורך אורחין כתב המ"א פי' וכו' ודלא כהב"י וא"י מה מכריח לפי' זה אחרי ששני תירוצי הב"י לענ"ד נכונים לדינא ועיין בלבוש סעיף ב או צדן לעצמו כו' אבל לערב מותרים מיד בר כתב אף דבהרא"ש וטור משמע שאין זה מותר אלא לשטת ר"ת מ"מ התוס' מתירים זה אף לדעת רש"י וכתב שכ"כ ר"י ותמה הא"ר שבר"י מבואר איפכא כנ"ל דף כ"ז,. ולהכי כ' עכ"פ שנ"ל להלכה ולמעשה לאסור בעשאו לעצמו עד ליל י"ט שני בכדי שיעשו וכ"מ בע"ק ור"ן פרק א"צ הע"ק אין בידי אבל בהר"ן מבואר להיפוך כנ"ל ולכן לענ"ד אין הכרח להחמיר נגד תוס' ומלחמות ור"ן וש"ע ומה שתמה על הב"י לדעתי הוא ט"ס וצ"ל וכ"כ ר"י מקודם בתר שהביא משמעות הרא"ש וק"ל:

סעיף ד ודוקא בפירות וכו' כתב המ"א צ"ע אם יש להתיר לבשל ע"י גוי:

ע"כ איירי בדבר שאין בו משום בישול גוי וא"כ מה כתב דלכאורה משמע גבי אושפיזכני' דרב אדא דאסור לבשל אף על ידי גוי הא שם דף ד' איירי בביצה דאסור משום בישול גוי:

ואולי ר"ל לדעת המקילין בבישול גוי כמו בפת ע"י שהדליק ישראל את האש וק"ל:

סעיף ה ואחרים מותרים אף לאוכלם:

כתב רש"י ז"ל לא שמעתי טעם מקובל בדבר דאי משום מוקצה אמאי מותר לישראל אחר ואי משום שנעשה בו איסור בשבילו א"כ לישראל אחר נמי אסור וכו' וי"ל דגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמיר כולי האי ודייק אם אסרוהו על זה ט"א נ"ל מחוץ לתחום אסור גזירה שמא ישלח בשבילו והבא בשביל זה מותר לאחר דליכא למיגזר בי' שאינו מכירו:

וכתב היש"ש סי' ח' והא ט"א נראה בעיני שאינו מלשון רש"י כי רש"י לית לי' טעמא שמא יאמר כו' אלא משום שלא יהנה כו' וגם התי' ל"נ דלדעת התוס' דס"ל משום שמא יאמר וכו' לא מהני האי התירא שאינו מכירו אלא שלא יאסור בכ"ש (היא דעת הרא"ש ולא דעת הסמ"ק) אפי' במלאכה דאורייתא שרי אבל ביום עצמו שאסור משום איסור תחומין מה לי הוא מה לי אחר:

אלא בע"כ צ"ל כתי' רש"י שבתחומין הקילו וכן התוס' לשם הקשו קושי' זו וכתבו תירוץ של רש"י עכ"ל:

ותמהני מאוד איך אפשר דלתוס' דס"ל שמא יאמר כו' לא מהני האי התירא שאינו מכירו אלא שלא בכ"ש אבל ביום עצמו שאסור משום תחומין מה לי הוא מה לי אחר הא ע"כ מה שאסור ביום משום איסור תחומין הא אי אפשר אלא כדי שלא יהנה מאיסור תחומין הנעשה בשבילו והרי כל עיקר הוכחות התוס' דלא כרש"י אינה אלא מפני שמדמו להשוחט ומבשל בשוגג דיאכל והרי משם מוכח דאפי' בשבת ובמלאכה דאורייתא לית למיחש לשלא יהנה ואיך אפשר שבתחומין יהא אסור בין לו בין לאחרים משום איסור תחומין:

ובאמת מזה יש לתמוה על פי' התוס' שמעתיקים תי' א' דרש"י שאינו אזיל אלא לשיטת רש"י דאז י"ל אף דבמלאכה דאורייתא ואפי' בכדי שיעשה אסרו אף לאחרים משום שלא יהנה בתחומין דרבנן לא גזרו כולי האי אבל לשטת תוס' מה טעם אסור לו בו ביום יותר מלאחרים אדרבה לשיטתם לא הי' להם להעתיק אלא תי' שני דרש"י דלדידי' אסרו בו ביום משום שמא יאמר להביא משא"כ באחרים דליכא למיגזר ובשבת לא שייך למיגזר שמא יאמר דמי ישמע לו:

לכן הנלענ"ד שדעת תוס' היא דלא כדעת הרא"ש דסובר דאף דיש במינו במחובר מותר לאחרים מיד אלא כדעת הסמ"ק דאף לר"ת אף אחרים צריכים כדי שיעשו:

וכן העלה המהרש"א בדעת תוס':

וע"כ דשייך אף לגבי אחרים הגזירה שמא יאמר להביא כדי שיהא מוכן לו לערב והוקשה להם בתחומין אף דודאי לשטתם אין טעם האיסור לו אלא משום הגזירה שלא יאמר להביא א"כ אף לאחרים יהא אסור מההוא טעמא:

ולזה העתיקו לשון רש"י כלומר דתחומין דרבנן קיל היא מאיסור דרבנן של כדי שיעשו אף דשם גזרו אף לאחר בכ"ש משום הגזירה שלא יאמר בתחומין הקילו כדכתבו פרק מי שהוציאוהו לענין ספק תחומין ועיין לעיל:

והכי איתא בתוס' בשבת דף קכ"ב ד"ה ואם כתבו דנראה דאסור לכל ישראל דדוקא בתחומין וכו' אבל באיסור דאורייתא וכו' בנכרי העושה לצורך ישראל אי שרי לי' אתי למימר לנכרי לעשותו בשבילו:

הרי חזינן עכ"פ דהגזירה שמא יאמר שייך לאחרים כלגבי' נפשי':

והרא"ש ז"ל אף דבשבת מסכים דאסור לכל ישראל מטעם שמא יאמר לענין בכדי שיעשו דרבנן נראה לו לדמות לתחומין דלא ליגזר כולי האי אבל מהתוס' משמע לי כנ"ל ודוק:

גם מה שמוחק היש"ש מפני שרש"י לית לי' טעמא שמא יאמר כו' והמהרש"א כתב עליו ואין הכרע למחוק כל הספרים דודאי גבי במינו במחובר הוי טעמא משום שלא יהנה ממלאכת שבת ומש"ה לא חילק בינו לחבירו אבל גבי חוץ לתחום דלא נעשה בגוף הדבר איסור מלאכה לא גזרו אלא משום שמא ישלח בשבילו ולהכי מותר לאחר דליכא למיגזר בי' שאינו מכירו. וכן נראה מדברי הרז"ה שהוא מפרש גבי יש במינו במחובר כרש"י וגבי מחוץ לתחום פי' הטעם שמא יאמר לו ובזה י"ל דהמהרש"ל הכריח דלא ס"ל כלל החשש דשמא יאמר דאל"כ למה מתיר בי"ט שני אבל מ"מ אין הכרח למחוק די"ל עד כאן לא ס"ל טעם זה דשלא יאמר אלא על בכדי שיעשו או מכ"ש מיום לחבירו דכולי האי לא ס"ל טעם זה אבל ביומו ס"ל שפיר חשש זה וזה באמת מוכח מהרז"ה דנמי מתיר ביום שני כרש"י ומ"מ פי' בתחומין מטעם שמא יאמר וק"ל ולטעם שני ע"כ ס"ל לרש"י דלא שייך בתחומין שהקילו בו' או מטעם המהרש"א ובאותו יום אין האיסור אלא משום שמא יאמר ולהכי מותר לאחרים ודוק:

(סעיף הנ"ל) דבר וכו' ואם בא מחוץ לתחום כתב המ"א אפילו חוץ לי"ב מיל ואפילו למ"ד שהוא דאורייתא כיון שאינו מפרש בקרא לא החמירו בו (ת"ה יש"ש):

דבריו אלו לא היה ולא נברא לא בת"ה ולא ביש"ש עיין בם שדחקו עצמם באופן אחר וז"ל הר"ן והבא בשביל ישראל זה מותר לאחר כתב רש"י ז"ל דכיון דאיסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ותמהני לדברי רב אלפס ורמב"ן ז"ל שהם סוברים בתחום שלשה פרסאות דאורייתא למה הקילו ואפשר הטעם כמו שאומר הרמב"ן (ע"ש שאומר דברים אלו על ההקדמה דתחומין דרבנן להבדילו מכדי שיעשה דרבנן) דמשום דאיסור תחומין אינו שוה בכל שמה שהוא לאחד חוץ לתחום הוא לאחר תוך לתחום הקילו בו עכ"ל ועיין במ"א סי' ת"ד מביא מחלוקת בשם תשו' אחרונים אם גם בכלים נמי הוי דאורייתא ומהכא מוכח דעת הר"ן דפשיטא לו דאף בכלים וע"ש מה שכתבתי אמנם עכ"ז תמהני על הר"ן ועל כל הבאים אחריו דמה בכך די"ב מיל הוי דאורייתא בין באדם ובין בכלים היינו בשל ישראל אבל גוי הא מבואר עירובין מ"ז ע"ב דנכסי עכו"ם מדין גמור אין קונים שביתה כדאמר ר"י אמר שמואל אלא דאנן קי"ל כר' יוחנן דפליג ואמר גזירה בעלים דגוי אטו בעלים ישראל וא"כ מה בכך די"ב מיל הוי דאורייתא מה לי שביתה דרבנן או דאורייתא אם מד"ת אין קונים שביתה ופשיטא דכל איסורו אינו אלא דרבנן ואפילו י"ב מיל וצ"ע:

(סוף הסימן) הג"ה ודוקא שהיה דעתו מאתמול דלית ביה איסור מוקצה הברור שהרמ"א כתב זה ליישב הרשב"א ממה דקשה עליו לשיטתיה דיש איסור מוקצה דישראל במה שהוא חוץ לתחום כדאיתא במ"א בשמו והוקשה לו אותן פירות ששיגר למה מותרים ומשני וכתב ודוקא ובע"כ מוקים לתשו' רשב"א הכי אף דסתמא נאמרה ומ"ש המ"א דאי הוי מוקצה לא מהני דעתו עליו כמ"ש סי' תצ"ח סעי' גא וכבר כתבתי שם שאין ענין דסי' תצ"ח כלל למוקצה מחמת איסור ומה שמחליט דבמוקצה מחמת איסור לא מהני דעתו עליו נהי דהרשב"א פסק בי"ט כר"י כדאיתא בב"י סי' תצ"ה בשמו ולר"י לא מהני דעתו עליו ואפילו לא דחה בידים מ"מ אחרי שמפני הדוחק מוקים לי' הרמ"א הכי וע"כ מוקים ליה כשהי' להמקבל איגרת מהשולח ששלח לו דורן זה והשליח יבא אצלו עי"ט ולכשיגיע י"ט ורואה שלא בא השליח מעלה בדעתו שהי' לו עיכוב ומחר יבא ולהכי דעתו עליו ואם דעתו עליו לחוד לא מהני י"ל דאיירי כשהמקבל התנה עליו קודם כניסת י"ט שאם יבא יאכלנו ואינו מקצהו מדעתו ותנאי הא מהני להרשב"א כדאיתא סי' רע"ט בשמו לענין טלטול נר בתר שכבה ה"ה די"ל דמהני לענין אכילה ובהכי איירי ומה שהקשה תו המ"א מסי' ת"ה כבר משני בעצמו שפיר והוא הפשוט ודלא כהא"ר בסי' ת"ה שכתב על תי' המ"א שהוא דוחק ונהפוך הוא אלא דתו כתב המ"א דמכל מקום צ"ע דלא יהא אלא פירות הפקר וכדאיתא בעירובין דף מ"ה ע"ב וכ"כ הר"ן גבי שור של פטם א"י מה ענין זה לזה לטעמו שמסיים ויהיב שמותר לאוכלן אעפ"י שלא הי' דעתו עליו הא אדרבה מוכח שם מקושי' הגמרא אי מבלע בליעי כ"ש דהוי לי' נולד ואם נולד שייך בהפקר ה"ה פשיטא דמוקצה מחמת איסור תחומין נמי היה שייך בהפקר לולא דהאמת דלא קנו שם שביתה כלל כדמסיק הסוגי' ונמצא דהיה שרי לכ"ע וכן בשור של פטם דהר"ן ומה מוקצה מחמת איסור שייך משא"כ במי ששיגר דורן דממ"נ בין יש זכי' לגוי ובין אין זכי' הרי פירות הללו של ישראל וקנו שביתה בה"ש ושפיר דהוקשה להרמ"א דליאסרו מחמת מוקצה להרשב"א ומה שדימה למי שזיכה להם ע"י אחר וסתר וכתב ואעפ"י וכו' אין לו דמיון כל עיקר דבזיכה ע"י אחר שביתת הפירות הוא כרגלי בעליהם ויכול להוליכם למקום רגליהם אבל הכא פירות אלו יהיו של ישראל זה או זה מוקצה מחמת איסור דפירות ישראל הם שהרי משביתת המשלח והמשולח הם מחוץ לתחום ומה שדחק להמ"א לבא לדברים אלו דברי הגהות מיימון שמביא מדהתיר כתב שהובא מח"ל ואפילו דישראל זה אמת שע"כ הג"מ לא ס"ל סברת הרשב"א שיש הבדל במוקצה דתחום בין של ישראל לשל גוי אבל אין מוכרח שהוא מטעמו דהוי כשל הפקר אלא העיקר שסובר הטעם דליכא משום מוקצה בנכרי שהביא דורן הוא מטעם סברת הרמב"ם דאין בתחומין משום מוקצה כדביארתי בסי' תצ"ח ע"פ דברי הט"ז ס"ס תקי"ח אבל להרשב"א מוכרחים דברי הרמ"א:

ולדינא כבר העלה הט"ז הנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף