מחצית השקל/אורח חיים/תקטו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תקטו

(א) (ס"ק א) אסור כו' משום מוקצה אף על גב דאפי' במוצאי יום טוב אסור בכדי שיעשה אי משום שלא יהנה ממלאכת י"ט לדעת רש"י או לר"ת שלא יאמר לגוי להביאן לו. כ"ש שבי"ט עצמו אסור בלי טעם מוקצה. ודאי לדעת יש"ש בס"ק שאח"ז איכא נ"מ במאי שאסור משום מוקצה דעי"ז אפילו בטלטול אסור. אבל לדעת הרי"ף והרא"ש דס"ל דכל שאסור באכילה גם בטלטול אסור תיקשי ל"ל טעם מוקצה. וכן לדעת רוב הפוסקים אליביה דר"ת דס"ל דלמי שלא הובא בשבילו מותר דל"ל שמא יאמר לגוי כו' דאין אדם חוטא בשביל אחר. א"ש דאיצטריך לטעם מוקצה. אבל דברים אלו שאסור משום מוקצה הם דברי רש"י שם אהא דר"פ לדידיה תיקשי ל"ל לטעם מוקצה. וצ"ל דנ"מ אם תלשן או צדן גוי לצורך עצמו דמותרים לישראל כמ"ש סעיף ב'. מכל מקום ביום א' אסורים משום מוקצה כמבואר שם וכ"כ הר"ן שם בפרק א"צ:

דמוקצה כזה אפילו ר"ש מודה וא"כ לדעת המתירים מוקצה בי"ט בסי' תצ"ה דפסקו בי"ט כר"ש מ"מ מוקצה כזה אסור אפי' לר"ש והטעם כתב רש"י שם דף כ"ד ע"ב וז"ל ואפי' לרש"י יש מוקצה בגרוגרות וצמוקים (דדחינהו בירים וכמבואר לעיל סי' שיו"ד סעיף ב') ומחובר כגרוגרות וצמוקים דמי מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה ולא תחלק במחובר בין שלו ובין של גוי עכ"ל וביאר דבריו הרב"י בסי' שיו"ד וז"ל כיון שע"י לקיטתם ניתרים ואסור ליהנות מהן במחובר. ומאחר שלא לקטן ה"ל כאלו דחינהו בידים ופירש שאין רוצ' ליהנות מהן. הלכך אפילו לקטן גוי אסורים כו' ומש"ה גזרו בכל מחובר אפילו היכי שלא הי' בידו ללקטן דלא פלוג רבנן כו' ונראה דמה"ט איכא מוקצה בדבר המחוסר צידה אפילו לר"ש עכ"ל הרב"י:

(ב) (ס"ק ב) לטלטלן כו'. לכן מליל שני ואילך מותר כו' ר"ל דלהתיר טלטול א"צ להמתין בליל שני בכדי שיעשה. וכ"ש שאין לאסרו בטלטול ביום שני אפי' לר"ת דאסור באכילה גם ביום שני. ומ"מ הטלטול מותר. דכיון דאיסור מוקצה דדחינהו בידים אזיל ליה מיד בתחלת ליל שני. ומצד איסור אכילה ליכא מוקצה:

דמ"ש מדרשב"ג. ר"ל דתנן דף כ"ד ספק מוכן אסור ורשב"ג מתיר ומעשה בגוי אחד שהביא דורון לרשב"ג ואמר מותרים הן. אלא שאין רצוני לקבל ממנו (פירש"י שאני שונאו) ושם ע"ב אמר רב מ"ש רשב"ג מותרין ר"ל לקבל דהיינו הטלטול מותר אבל באכילה אסורים ולוי אמר דאפי' באכילה מתיר רשב"ג וא"כ תיקשי להרי"ף והרא"ש לרב דאמר אסורים באכילה האיך מותרים טלטול הא כיון דאסורים באכילה ממילא הוי מוקצה. (ועיין מ"ש הט"ז על זה בס"ס ת"ה) כ"כ יש"ש פרק אין צדין סי' ט':

בהגה סי' ה' גם הוא בפרק אין צדין וז"ל היינו משום דמן הדין שרי אפילו באכילה אלא שהחמירו בספק ולא החמירו כ"כ לאסור אף בטלטול וכן פירש"י עכ"ל ההג"ה:

מפירות שיצאו ח"ל. שכתב הטור בסי' ת"ה וז"ל פירות שהוציאן חוץ למקומן (ר"ל חוץ לתחומן במקום שביתה ב"ה) כו' וכל זמן שלא הוחזרו והן חוץ למקומן אם הוציאן בשוגג מותרים במזיד אסור לטלטלן חוץ לד' אמות ואסור לאכלן אפי' אחר שלא הוציאן עכ"ל הטור ומדכתב אסור לטלטלן חוץ לד"א משמע דתוך ד' אמות שרי בטלטול. ואמאי כיון דאסורים באכילה ממילא הן מוקצים ואסורים בטלטול:

שאני כו' אם חזרו למקומן. דהיינו בשוגג. או במזיד ול"ל פירי אחרינא. וכמ"ש מ"א שם סי' ת"ה ס"ק י"ד:

וכמ"ש סס"ד בהג"ה שכ' ואסורין לטלטל ביו"ט שני כו'. דמדברי הרב"י פה שכ' ואפילו לטלטלן אסור ולערב מותרים כו' י"ל כיון שכ' איסור הטלטול קודם שכ' שבערב אסורים בכדי שיעשו אדרבא משמע דהטלטול אינו אסור כ"א ביומו. משום דדחינהו. אבל מדברי רמ"א בס"ס ד' מבואר להדיא:

וכ"מ בב"י סי' תקפ"ו שכתב גוי שהביא שופר מחוץ לתחום אפי' מי שהובא בשבילו מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה ויוצא בו. והכי קי"ל בסי' תקפ"ו. ונתן בהג"א טעם בדבד משום דקי"ל דבר שהובא מחוץ לתחום מותר למי שלא הובא בשבילו וכמ"ש פה סעיף ה'. וכיון דשרי בהנאה לאדם אחד מותר בטלטול לכל אדם. אפי' מי שהובא בשבילו ואם כן אפי' מי שהובא בשבילו מותר לתקוע בו לצאת דאין זה הנאה. דמצות לאו ליהנות ניתנו. משמע דאם היה הדין דדבר הבא מחוץ לתחום אסור לכל העולם אפי' למי שלא הובא בשבילו. היה גם בטלטול אסור דהוי מוקצה כדעת הרי"ף ורא"ש:

גם מ"ש יש"ש והוסיף כו' מ' איסור היום כו' ר"ל ג' תיבות אלו מחמת איסור היום אין כתובים ברי"ף ורא"ש אלא שהיש"ש הוסיפן מדעת עצמו:

דהא נבלה כו' היינו שנתנבלה מערב שבת או מערב יום טוב:

לאו דעתיה למשדיה כו' כיון דחזי ליה למוצאי יום טוב לעצמו. אינו משליכו לכלבים:

דומיא דטבל. רצה לומר דקי"ל דטבל מוקצה וכדאיתא בשבת ריש פרק מפנין ואף על גב דמותר להאכיל לבהמה טבל. מכל מקום הוא מוקצה דאין דעתו להאכילו לבהמה. כיון דחזי לעצמו אחר שיעשר. אלא דצריך ביאור באיזה טבל מיירי אי בדבר שנגמרה מלאכתו הא שבת היא אחת מן ששה דברים הקובעים למעשר. וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' מעשר דין ג' ד'. וכ"ה בש"ס ס"פ המבי' בביצ' וא"כ אסור להאכיל לבהמתו. ואי ר"ל דבר שלא נגמרה מלאכתו דאין שבת קובעת ומותר להאכיל לבהמתו. א"כ ניהו דמה שהוא ראוי לבהמה לא מהני ומ"מ מוקצה הוא דאין דעתו ליתן לבהמה מ"מ למה הוא מוקצה הא כה"ג אפי' אדם אוכל אכילת ארעי. וצ"ל כיון דאין האדם רשאי לאכול אכילת קבע הוי מוקצה:

דאינו עומד לאכילת עראי:

וכמ"ש סי' שי"ח ע"ש במ"א ס"ק נ"ו דהא דבשר חי מותר לטלטל משום דחזי לאומצ' היינו דוקא בשר רך. אבל בשר קשה דא"א לאכלו חי אע"ג דחזי לבהמה מכל מקום הוי מוקצה כיון דחזי ליה למוצאי שבת אין דעתו ליתנו לבהמה:

וכ"כ התוס' בביצה כו' דרב א"ל שם אפרוח שנולד בי"ט אסור דמוקצה היא והכי קי"ל ס"ס תקי"ג ואי' שם אע"ג דעגל שנולד ביו"ט מותר. משום דמוכן אגב אמו. ואפי' עגל הנולד מן הטרפה ביום טוב ג"כ מותר וכמ"ש סי' תצ"ח סעיף ה' דמוכן אגב אמו לכלבי' ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם וכתבו התוס' א"כ גם אפרוח שנולד ביו"ט היה ראוי להתיר דגם בעודו בקליפה ניהו דאסור לאדם. מ"מ מוכן לכלבים. ותי' דבעי' מוכן ועומד ואפרוח אינו מוכן ועומד לכלבים כיון דחזי לעצמו כשיצא מקליפתו אין דעתו ליתנו לכלבים.

(ג) (ס"ק ג ) בכ"ש שלא יהנה כו' דאי' בדף כ"ד ע"ב אר"פ הלכתא גוי שהביא דורון לישראל בי"ט אסור ולערב אסורים בכ"ש. וכ' רש"י הטעם שלא יהנה ממלאכת י"ט ור"ת דחה טעם זה וכתב הטעם גזרה שלא יאמר ישראל לגוי להביא לו מן המחובר ולכ"א מהטעמים יש חומרא וקול'. לדעת רש"י אם המתין מוצאי י"ט ראשון כ"ש מכאן ואילך בי"ט שני של גליות מותר דממ"נ חד מינייהו חול ולא נהנה ממ"נ ממלאכת י"ט ולר"ת גם בי"ט שני אסור דאל"כ עדיין יש לחוש שיאמר לגוי להביא לו בי"ט ראשון כדי שיאכל בשני ולר"ת יש קולא דלאדם אחר שלא הובא בשבילו מותר אפי' מוצאי י"ט ראשון ולא בעי כדי שיעשה דל"ל שיאמר לגוי שיביא מן המחובר כדי שיאכל חברו דאין אדם חוטא ולא לו. כן הוא לר"ת. אבל לרש"י אפי' למי שלא הובא בשבילו אסור עד אחר מוצאי י"ט ראשון כדי שיעשה כ"ה דעת רוב הפוסקים לר"ת אבל סמ"ק כ' דאפי' לר"ת אסור גם לאחרים שלא הובא בשבילם וכתב הב"ח הטעם אפשר כיון שאיסור זה קל בעיני הבריות החמירו חכמים שאם הובא בשביל ישראל א' לאסרו לכל אפי' למי שלא הובא בשבילו ומעתה יתבארו דברי ש"ע דהרב"י פסק כדעת רש"י אבל רמ"א הביא דעת ר"ת וכרעת הסמ"ק המחמיר יותר כנ"ל:

מותרים לערב מיד כו' ר"ל ניהו דבאותו יום אסור משום מוקצה כמ"ש ס"ק א'. מ"מ לערב מותר מיד וא"צ להמתין כ"ש. ואם הוא כו' מותר אפי' בי"ט דבכה"ג ליכא משום מוקצה:

ק"ו כשבא מח"ל כיון דתחומין דרבנן:

ואפי' להמחמירים התם בסי' רנ"ב במלבוש ומנעלים:

וה"ה במלאכה גמורה שרי במוצאי י"ט א' בכ"ש ר"ל אפי' להמחמירים כר"ת דגם בי"ט שני אסור מ"מ כה"ג מודה דמותר עכ"פ בי"ט שני דבקצץ ל"ל שמא יאמר לגוי להביא לודדוקא בהביא דורון שנעשה המלאכ' בשביל ישראל יש לחוש דאם נתיר לו יטעה דגם רשאי לומר לגוי להביא לו משא"כ בקצץ דגוי אדעתיה דנפשי' עביד לקבל שכירתו ולא אדעת' דישראל לא יטעה לו' לגוי להביא לו אלא טעם המחמירים לאסור כמ"ש מ"א בשם הב"ח בסי' רנ"ב ס"ק י"ב שלא יהנה ממלאכת שבת וא"כ אפי' לר"ת די אם ימתין מוצאי י"ע ראשון כרי שיעשה:

שכ' בשם המרדכי כו' אהא דתנן דף כ"ט ע"ב וכן לקמן סי' תקי"ז הולד אדם אצל חנוני הרגיל אצלו וא"ל תן לי ביצים כו' גדי או טלה כו' וכ' בה"ג דוקא חנוני ישראל אבל חנוני גוי בדבר שיש בו חשש מחובר או צידה או מוקצה אסור שמא ירבה בשבילו ואפי' בעיר שרובה גוים. וכתב המרדכי דמשמע מדבריו דבדבר שאין בו חששות הנ"ל אע"ג דא"ל שמא ירבה להביא מח"ל ל"ל בה וכ' דיש להביא ראיה מעובד' דלפת' בערובי' דף מ' דאי' שם האי לפת' דאתי למחוזא בי"ט חזי' רבא דכמישי אמר האי ודאי מאתמול נעקר וליכא חשש מחובר. ומאי א"ל דלמא מחוץ לתחום הובא הא קי"ל בהוב' מח"ל הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כ"ש הכא דאדעתיה דגוי הוב' דבמחוז' רוב הלוקחים גוים ושרי' רבא לזבוני מנייהו והא חנוני גוי הוי אע"ג דגם בחנוני גוי מותר בכה"ג עוד הביא ראיה מהא דאי' בעירובין דף מ"ז ע"ב הני דכרי (היינו אילי') דאייתו בי"ט למברכת' (הוא שם עיר) ובאו מחוץ לתחומן וקי"ל גם חפצי גוי קונין שביתה מ"מ הא קי"ל ביצא ח"ל יש לו עכ"פ ד' אמות ומברכת' היתה מוקפת חומה ונחשבת כולה כד"א והתיר רבא לבני מברכתא ליקח מהם ואמאי הא חנוני גוים היו. אע"כ דל"ח אפי' בחנוני שירבה בשביל ישראל. וע"ז כתב המרדכי דיש לדחות הני שני ראיות די"ל דמיירי דחנוני ישראל אמר כו' ורבא התיר ליקח מן החנוני הישראל. וא"כ קשה היאך התיר רבא ואמר אדעתי' כו' ר"ל דקשה תרתי חדא איך אמר אדעתי' דגוי והא אדעתי' דחנוני ישראל הביאם. ועוד איך התירן רבא עכ"פ לחנוני דהא אדעת' דידי' הובאו:

א"ו ה"ק נכרי כו' מ"ש כ"ש הכא דאדעת' דנכרי' אתו אין הכונה אדעת גוים הלוקחים שהיו שם רוב גוים אלא ר"ל אדעתיה דנכרים המביאים ור"ל דלדעת עצמם הביאו לקבל שכרן כיון שקצץ ואין כוונת מ"א להוכיח מזה כ"א באיסור תחומין אבל היכי דאיכא חשש מחובר וצידה באמת אין הוכחה מזה:

שהדליק נר כו' אפי' קצץ כמ"ש ד"ס רע"ו. להשתמש בו בשבת ואפי' קצץ ע"מ עושה אדעתי' דישראל משא"כ מלבוש או מנעלים דאין דעת הגוי. שילבישנו ישראל היום בשבת וי"ט דוקא אז הגוי עושה אדעתיה דנפשי' להשלים פעולתו ולקבל שכרו:

וא"כ אפשר דמיני מאכל כו' ר"ל די"ל ג"כ מסתמא דעת הגוי שיאכלנו ישראל ביום השבת או י"ט. וא"כ אין ראיה להתיר מסי' רנ"ב והני עובדי דמס' עירובין ודברי מרדכי הנ"ל צ"ל דבאמת לא התיר רבא כ"א לכל הלוקחים ישראלים אבל לחנוני גופי' אסור:

(ד) (ס"ק ד) מותר כו' דמ"נ כו' אי יום א' היה חול אפי' כ"ש לא היה צריך להמתין דהא לא נהנה ממלאכת י"ט דהא נעשה בחול. ואי יום שני חול הרי המתין בחול כ"ש:

(ה) (ס"ק ה) וי"מ כו' יאמר כו' הוא דעת ר"ת דלא חייש לסברת שלא יהנה ממלאכת י"ט:

(ו) (ס"ק ו) להקל כו פי' כשאותו אחר כו' דברי רמ"א שהקיל לכבוד אורחים הם דברי מהרא"י בת"ה. והבין הרב"י דמתיר אפילו' למי שהובא בשבילו אם הכניס אורחים. ע"ז הקשה הרב"י דניהו דסמך להקל לכבור אורחים על רוב הפוסקים שחולקים על פמ"ק וס"ל דלר"ת מותר לאחרים שלא הובא בשבילם מ"מ אורחים הסמוכים על שלחנו דין בני ביתו יש להם. וכמו שאסורי' למי שהובא בשבילם. ה"ה דאסור לבני ביתו ולאורחים הסמוכים על שלחנו וכמ"ש סעיף ה' ותי' הרב"י וז"ל דוקא בני ביתו הסמוכים תדיר על שלחנו דגם בשבילם הובא אבל אם זימן אורחים דרך מקרה כיון דאין תדירי' לאכול על שלחנו כאחרים דמיין דמסתמא לא הובא בשבילם ואפשר לחלק בענין אחר ולומר דאורחים נמי חשובים בבני ביתו וכל מה שאסור לבעל הבית אסור גם להם. מיהו ה"מ כשזמנם קודם שהביאו לו דורון דא"ל אדעתא דידהו אתי. אבל אם זמנם אחר שהביאו לו דורון ל"ל אדעתא דידהו אתי. כשהתיר מהרא"י היינו כשזמנם אחר שהביאו לו דורון כו' וראשון נראה עיקר עד כאן לשונו הרב"י אבל מהרש"ל וב"ח ומ"א לא ניחא להו לפרש דברי מהרי"א כמ"ש הרב"י וכדי ליישב קושית הרב"י פי' כשאותו אחר הזמין אחרי' ר"ל מי שלא הובא בשבילו ניהו דמחמרינן כסמ"ק ואסור לדידי' מ"מ אם מי שלא הובא בשבילו הזמין אורחים מקילינן לכבוד אורחים וסמכי' אפוסקים שחלקו על סמ"ק וס"ל דלר"ת מותר לאחרים שלא הובא בשבילם:

ומ"מ אפשר כו' ר"ל ניהו דכוונת מהרא"י משמע למ"א כמ"ש מהרש"ל וב"ח דלא כהרב"י מ"מ י"ל דדין של הרב"י אמת מסבר' דאם הזמין אורחים אחר שהובא לו הדורון מותר וכתירוץ שני של הרב"י (אף דהרב"י כ' דראשון נראה עיקר היינו ליישב דברי מהרא"י נראה להדב"י יותר תי' א' דלתי' ב' צ"ל דמהרא"י מיידי דוקא בהזמין אחר שהובא לו דורון. והא מהרא"י סתם דבריו אבל מ"א שהסכים למהרש"ל וב"ח בכוונות מהרא"י אלא מסברא מסכים לדברי הרב"י מסתבר למ"א יותר כתי' השני) במהרי"ל נסתפק כו' היינו אם י"ל כתי' א' של הרב"י הנ"ל כיון דאין סמוכים על שלחנו תדיר אין חשובים כב"ב:

וז"ל הרדב"ז כו' זימן אורחים במקרה כו' ומדסתם דבריו משמע אפי' זימנם אחר שהובא לו הדורון מ"מ אסור:

ול"נ כו' דסמכי' אסבר' קמיית'. ולפ"ז אפי' הובא הדורון קודם שזימנם מ"מ מותר לאורחים משום כבור אורחים. דהא לדעה קמיית' אפי' לדידיה שרי אחר שהמתין כ"ש. וניהו לדידי' וכן לבני ביתו ממש מחמירים כר"ת לאסור גם ביום שני. מ"מ אורחי' דלאו בני ביתו ממש הם וגם גדול כבוד הבריות סמכי' אדע' קמיית' להתיר מיו"ט א' בכ"ש. ועסי' של"ג ד"ל הא דכ' מ"א דוקא שהזמין אורחים שאין מבני העיר הזאת ה"ט דכ' רמ"א סי' של"ג דכל שבות שהותר לצורך מצוה הותר ג"כ לכבוד אורחים וכ' שם רמ"א דוקא אורחים שאינן מעיר הזאת ע"ש. וה"ה הכא:

עסי' קס"ח דמקילינן כה"ג לענין פת של גוי אם בעל הבית נזהר והאורח אינו נזהר ע"ש ואפשר דאף הרדב"ז כו' ר"ל דרדב"ז מיירי בי"ט א' דלכ"ע אסור לבע"ה שהובא בשבילו וא"ל א"כ למה היקל רדב"ז כשהזמינם במקרה לאכול בביתם הא ביום א' אסור לאחרים לדש"י ודאי וגם לר"ת לדעת סמ"ק ע"ז כתב מ"א דרדב"ז מיירי שלא היה בו חשש מחובר וצידה כ"א שהובא מח"ל וכה"ג לכ"ע מותר לאחרים שלא הובא בשבילם וכמ"ש סעיף ה' אבל לבני ביתו אסורי' כמו לדידיה לכן חילק באורחים בין דרך מקרה ובין סמוכים ע"ש ובין בביתם לבבית בע"ה:

הט"ז הקיל יותר דאפי' לא הזמין אורחים אלא שיש לבע"ה צורך גדול בדבר מתירים במוצאי י"ט א' לאחר כ"ש וסומכים על דעת רש"י. ומ"מ לדעת מ"א התיר לאורחים דסמכי' אדעה קמייתא וא"כ אפי' הובא הדורון לאחר שהזמינם מותר ולעיל כ' וז"ל מ"מ אפשר שגם דעת הרב"י אמת כו' ולא הקיל כי אם בזימנם אחר שהובא הדורון. אין זו סתירה דלעיל כתב דלדעת מהרא"י דלא רצה לסמוך ע"ד רש"י לחודי' וכאן כתב מ"א סברא דנפשיה להקל יותר ממה שהקיל מהרא"י:

(ח) (ס"ק ח) בי"ט כו' אף ע"ג דב' קדושות הן. ואם כן הרב"י דפסק כרש"י להקל בי"ט שני מטעם ממ"נ. אם כן גם בי"ט הסמוך לשבת היה ראוי להתיר אף על גב דלא שייך ממ"נ. מכל מקום כיון דשתי קדושות הן די אם ימתין במוצאי י"ט לשבת או איפכא כ"ש. ואף על גב דמכל מקום בשבת אחר י"ט או איפכא אף על גב שהמתין כ"ש מכל מקום הוי נהנה ממלאכת יום טוב דהא בשבת שאחר יום טוב או איפכא לא היה אפשר לעשותו בעצמו. אם כן גם בשני יום טוב של גליות דמותר לרש"י בליל יום שני אחר כ"ש. מטעם ממ"נ גם כן קשיא כה"ג דמאי מהני שהמתין כ"ש הא ביום טוב שני א"א לעשותו בעצמו. ואפ"ה מותר לרש"י וה"ה ביום טוב ושבת הסמוכים אין אומרים שתי קדושות הן היה ראוי להתיד וכן מבואר בש"ס בביצה דף ד' ע"א לענין ביצה שנולדה בי"ט הסמוך לשבת ע"ש:

משום הכנה כיון דביומו אסור אם מתירים ביום שני הרי הוכן מי"ט לשבת או איפכא. כיון דלא הכין לעצמו ביום שהובא והכנה זו מדרבנן. מטעם שכתב מ"א סי' תקי"ג ס"ק ט"ו דמדאורייתא אפי' בראשון שרי וא"כ לעצמו הכין ע"ש:

סי' תק"ז סעיף ב' ס"ק ד':

אבל דגים כו' כמ"ש ס"ס תקי"ג. דכתב מהרש"ל דאפרוח שנולד בשבת שאסור בי"ט שאחריו מטעם הכנה. דלא הוי הכנה גמורה כמו ביצה. משום דהיה בעולם וה"ה דגים וע"ש במ"ש אבל פירות הנתלשים הוי כמו עצים שנשרו שכתב מהרש"ל דמיקרי הכנה דאורייתא וכמ"ש מ"א בשמו סי' תק"ז. ומ"ש מ"א פירות הנתלשים אין נאכלים חיין. דאם נתלשו בי"ט מודה מהרש"ל דלא הוי רק הכנה דרבנן. דהא מן התורה י"ט לעצמו הכין דהא מן התורה מותרין ביו"ט משא"כ בשבת דמן התורה אסורין בשבת דהא א"א לבשלם וא"כ מן התורה לא הכין שבת לעצמו ומה"ט בעי' נמי שאין נאכלין חיין דאי נאכלין חיין עדיין שבת הכין לעצמו מן התורה דהא אפשר לאכלן מן התורה חיין:

(ט) (ס"ק ט) כדי כו' כדי רכיבה. וכתב מ"א סי' שכ"ה ס"ק י"ז וז"ל. נ"ל דא"צ להמתין אלא כדי שיוכל לרכוב ביום. דבלילה ודאי לא רכב עכ"ל:

(יא) (ס"ק יא) שהובא בשבילו. פי' בתחלה כו' כתב כן דלא תקשי על ש"ע דפתח אפילו תלשן או צדן לעצמו. וסיים שמותרים אפי' למי שהובא בשבילו. הא נעשה לצורך עצמו ולא לצורך שום ישראל ולכן פי' מתחלה כו':

כתב הב"ח כו' ופשטא דתלמודא כו' אף על גב דלא ידעי' כו' וסיים מ"א לעיל סי' שכ"ה ס"ק י"ג דאל"כ ל"ל גוי שהביא דורון לישראל הל"ל שלקטן בשביל ישראל עכ"ל מ"א:

מסתמא לקטן בשבילו. וגם אמרינן מסתמא לקטן היום וכמ"ש מ"א בס"ק זה. דרורון מסתמא מביא מן המשובח ופירות שנתלשו טובים יותר מאלו נלקטו מאתמול:

והתו' בערובין כו' רצו ליישב לר"ת דאסר בדורון גם בי"ט שני דלא כרש"י א"כ צריך ליישב לדידיה ראיית רש"י מהא דאמרי' בערובין האי בר טביא דאתי לבי ריש גלותא דאתצד בי"ט ראשון של גליות ואשתחיט בי"ט שני. ומסקנת הש"ס שם דמותר בי"ט שני. היינו לכאורה כדעת רש"י. וע"ז תירץ דר"ת ס"ל דמיירי דאתצד מאיליו כו' ולא היה בו משום צידה. ולכן לא אסור כ"א ביום טוב ראשון משום מוקצה דמחוב' כמ"ש ר"ס זה אבל ביום טוב שני דאזיל איסור מוקצה מותר:

ואפשר דגם הב"ח לא הקיל כו' רצה לו' דודאי גם לשיטת ר"ת דאוסר גם ביום טוב שני. אסור בדורון אפילו לא ידעי' שניצד היום ובשביל ישראל. מצד הוכחות מ"א הנ"ל. אלא אע"ג דהב"ח החמיד כדעת ד"ת וכמ"ש מ"א בשמו סס"ק ה' מכל מקום אם הוא ספק מקילים בזה דאין צריך להמתין במוצאי יום טוב שני כ"ש:

(יב) (ס"ק יב) אסורים כו'. והקשה סמ"ק לדעת המתיר דהיינו סמ"ג משמע דאפילו הוא ספק. וכמ"ש מ"א בס"ק שלפני זה. דהוי כעין ס"ס חדא שמא אין מין זה במחובר ואת"ל מין זה במחובר שמא לא נתלשו היום או לא נתלשו בשביל ישראל. אבל ס"ס גמור לא הוי דשם ספק חד הוא. דגם ספק ראשון שמא אינו מין זה במחובר הוי ההיתר שלא נתלש היום כ"ה שם ביש"ש:

ולא כתב שיש ספק כו' דאם זה המין ודאי במחובר ליכא מאן דמתיר:

לכן נראה לי כו' והיה בדעתו כו' ר"ל ודאי דורון שהביא גוי לבית ישראל ודאי נתלש היום בשביל ישראל כדי להביא מן המשובח. אבל אם ישראל הלך לבית גוי ונתן לו שפיר יש ספק שמא אלו פירות שנתן לישראל. היה בדעת הגוי להביא לישראל. ואם כן ודאי נתלשו היום כו' אך יש לספק שמא עדיין לא תלש בשביל ישראל. אלא בשביל עצמו. או תלשן אתמול:

ולצורך הדורון שהבטיח לישראל היה דעתו לתלוש פירות אחרים. וכיון שבא ישראל לביתו ותבע ליתן לו מה שהבטיחו נתן לו מן הפירות שתלש לעצמו. כה"ג מקילינ':

ומכ"ש לר"ת דאפילו בי"ט שני אסור דגזרינן שמא יאמר שהגוי יביא בי"ט א' כדי שיאכלנו ביום שני. אם כן בלא"ה ביום טוב שני אפילו בספק לא הוי ס"ס אלא חד ספק אם תלשן היום לצורך ישראל. אבל ספק שני שמא היום חול ל"ל לר"ת. דעכ"פ אפי' היום חול אסור לומר לגוי שיתלוש ביום א' כדי לאכול ביום שני:

דלא כמ"ש הרב"י כאן ר"ל בחבורו הארוך על הטור דגם לר"ת ספק מותר ביום טוב שני משום ס"ס ע"ש:

ובס' חמד משה הקשה על מ"א מהא דתנן ספק מוכן אסור וארשב"ג ומעשה בגוי שהביא דורון לרשב"ג ואמר מותרים הם אלא שאין רצוני לקבל הימנו שאני שונאו. והביא המשנה המעשה. דמעשה רב שהתיר ספק מוכן. ותיקשי למ"א אמאי אמר מותרים הן. דהא לאו ספק מוכן אלא ודאי דהא הביא דורון. ולא על מ"א לבד תלונתו. אלא גם על הר"ן שכ' בפרק שואל שהקשה על דעת המתיר בספק אם הובא מח"ל בשביל ישראל קושי' הסמ"ק שהביא מ"א. ותי' וז"ל דכל שיש אותו מין במחובר דרכן של בני אדם ללקוט אותן ביומן כו' וכיון שרובן עושים כן אין תולין להקל עכ"ל הר"ן. הרי שלא כתב שהכל עושים כן. אלא שרובן עושים כן וכן מ"א דייק בלישניה וכתב דכודאי משוינן ליה הרי כתב בכ"ף הדמיון ולא כתב דהוי וודאי ממש. דבאמת ספק קרוב לוודאי הוא דהא איכא מעוט' דאין עושין כן כמ"ש הר"ן. לכן לדידן דקי"ל כת"ק דרשב"ג דספק מוכן אסור אלא לענין כדי שיעשה מקלינן בספק. היינו דוקא בספק גמור. אבל בהביא דורון דהוי ספק קרוב לודאי מחמיר ר"פ לאסור אפי' כדי שיעשה אבל רשב"ג דמתיר בספק מוכן מתיר אפי' בספק הקרוב לודאי דהיינו דורון:

(יג) (ס"ק יג) נאמן כו' דאפי' למ"ד דלא הוי דאורייתא ר"ל ל"מ לדעת יש"ש שהביא מ"א בסעיף קטן ח' ודאי דאינו נאמן דלדידיה כה"ג הוי איסור דאורייתא. אלא אפי' להחולקים על יש"ש כמ"ש בס"ק ח' וס"ל דכה"ג ליכא איסור תורה אפ"ה אינו נאמן:

(יד) (ס"ק יד) וי"א אפי' נשרו כו' דעת המתירים אפי' תלשן בשביל ישראל:

אפי' לדעת ר"ת דכה"ג ל"ל שיאמר לגוי להביא ג' ימים קודם כמ"ש מג"א סקט"ז כ"ש לדעת רש"י שפסק הראב"י דליכ' משום לא יהנה כה"ג אלא משום איסור הכנה. וכמ"ש מ"א בס"ק ח'. מ"מ לא אמרי' הכנה משני ימים ועט"ז ס"ק ו' אבל הי"א ס"ל דגם משני ימים חשיב' הכנה. א"כ לאו דוקא בהביא דורון שכ' המחבר מתמירים הי"א אלא אפי' נשרו מאליהן לדעת הי"א אסור משום הכנה:

(טו) (ס"ק טו) דינא הכי. היינו כשהביא דורון. ר"ל לשון דינא הכי שכ' רמ"א הוא לאו דוקא. דבשני י"ט של ר"ה דבי' מיירי המחבר. אפי' נשרו מאליהן או לקטן גוי לעצמו. לדעת י"א שהביא מחבר אסורים משום הכנה וכמ"ש מ"א בס"ק י"ד. אבל בשני י"ט של גליות אפי' לרמ"א דמחמיר כר"ת אם חל י"ט ה' ו' ניהו דאסורים בשבת אם צדן בשביל ישראל והביא דורון. כיון דגם בי"ט שני אסור לר"ת וא"כ לא הכין י"ט לעצמו. גם בשבת אסור משום הכנה. משא"כ בנשרו מאליהן או תלשן גוי לעצמו דכה"ג ל"ל שמא יאמר לגוי כו' כמ"ש בש"ע סעיף ג'. ואין אסורו אפי' בי"ט ראשון אלא משום מוקצה. א"כ בי"ט שני מותר ואפי' כ"ש א"צ להמתין. כיון דממ"נ חד יום חול. כ"ש שמותר בשבת שלאחריו. ולכן מ"ש רמ"א ולדידן בשני י"ט ש"ג נמי דינא הכי לאו דוקא אלא קאי על מ"ש המחבר להדיא דמיירי בהביא דורון ולא כתב בפי' דין נשרו מאליהן וע"ז כ' דהיינו הביא דורון ולדידן גם בב' י"ט ש"ג דינא הכי לאסור בשבת הבא אחריו לדעת י"א:

(יז) (ס"ק יז) ואף לטלטל כו' גבי אושפזיכנא כו' דאי' בביצה דף ד' ע"א שבת וי"ט הסמוכים זה לזה. רב אמר ביצה הנולדה בזה אסורה בזה משום הכנה. ור' יוחנן אמר מותרת בזה דל"ל הכנה ואמרינן שם אושפזיכנא דר"א ב"א ה"ל ביצים שנולדו בי"ט הסמוך לשבת. ושאל אי מותר לצלותן בי"ט לצורך שבת (ע"י עירוב תבשילין) והשיבו דקי"ל כרבי יוחנן דמותרים בשבת. היינו לגמעה חי' אבל לצלותן בי"ט לצורך שבת אסור. דהא בי"ט אסורים אפי' בטלטול משום מוקצה. והיאך יטלטלן לצלותן. וא"א רע"י גוי שרי אכתי אפשר לצלותן ביום טוב על ידי גוי לצורך שבת אלא ע"כ אפי' על ידי גוי אסור:

מיהו הכא י"ל כו' ר"ל דוקא לדידן ניהו דמחמירינן כר"ת לאסור אפי' בי"ט שני מ"מ כיון דלרש"י אפי' ע"י ישראל מותר לצלותו בי"ט לצורך י"ט ניהו דמחמירים כר"ת לאסור לאכלן בי"ט וה"ה לטלטלו לצלותן לצורך שבת מ"מ בזה נסמך ע"ד רש"י לטלטלן ולצלותן ע"י גוי לצורך שבת משא"כ בעובדא דאושפזיכנ'. דליכא צר להקל ע"י ישראל ושיהיה מותר היום לישראל לכן החמירו גם ע"י גוי.

(יח) (ס"ק יח) מח"ל אפי' כו'. ר"ל הא דמותר למי שלא הובא בשבילו בבא מח"ל כתב רש"י הטעם משום דתחומין דרבנן הקילו ועל זה כתב מ"א דאפי' בא חוץ לי"ב מיל מותר למי שלא הובא בשבילו:

(יט) (ס"ק יט) בתוך כו' כיון דמפורש בגמרא כו' רצה לומר אע"ג דבס"ק י"ז כ' מ"א צד להקל ע"י גוי היינו משום דיש לצרף דעת רש"י דמקיל בי"ט שני אפי' לישראל משא"כ הכא דמפורש בגמרא לאסור ואין כאן צד לסמוך להתיר ודמי לעובדא דאושפזיכנ' שהובא בס"ק י"ז ולכן אפי' שלא הובא בשבילו דמותר לדידיה מ"מ אם א"א לבשלן כ"א שהוציאן חוץ לד"א מ"מ אסור אפי' ע"י גוי:

יש להקל. דהוי שבות דשבות במקום צורך י"ט:

(כ) (ס"ק כ) ואחרים כו' עסי' תק"ג שכ' רמ"א סעיף א' שמותר לשחוט אע"פ שא"צ אלא לכזית אבל מ"מ גם אחר השחיטה אסור למי שהובא בשבילו דהא אפי' דבר שאין צריך שחיטה אסור למי שהובא בשבילו:

(כא) (ס"ק כא) בכ"ש כו' ומדלא כ' כאן רמ"א כו' דהעמיד מ"א דבריו בסעיף זה בהובא מח"ל ולא הקדים דבריו לעיל במקום שהוזכר שימתין כ"ש משום דהני י"א דס"ל דבעי' להמתין כ"ש ביום כ המרדכי הטעם דאין דרך ב"א להביא מרחוק ובלילה. ומה"ט כ' מ"א לעיל בסי' שכ"ה דדוקא בבא מח"ל החמירו הני י"א להמתין כ"ש ביום אבל בבא מתוך התחום אלא שיש בו חשש צידה במחובר היכי דצריך להמתין כ"ש מודים הני י"א דאם ממתין בלילה כ"ש סגי ע"ש לכן לא הקשה מ"א על כדי שיעשה המוזכר גבי צידה ומחובר גם תירוץ מ"א לא שייך שם:

(כב) (ס"ק כב) לצורך כו' כדאמרי' בהאי לפת'. והוא בעירובין דף מ"ם האי לפת' דאתי למחוזא בי"ט חזי' רבא דכמישי אמר הני ודאי מאתמול נעקרה וליכא חשש מחובר ומאי א"ל דלמא מח"ל אתי הא קי"ל הבא בשביל ישראל זה. מותר לישראל אחר. כ"ש הני דאדעת' דגוי אתי (ועי"ל במ"א ס"ק ג') כיון דחזי שמרבים להביא אסר להו ופירש"י הני ודאי אדעתא דישראל אתי עכ"ל הרי אע"ג דרבא לא ידע שמרבים בשביל ישראל אלא כיון דאיכא רגלים לדבר שלא הביאו יותר תחלה רק אחר שהישראלים היו קונים היו מרבים להביא נראה שהביאו בשביל ישראל:

וזה דוקא כשרואים כו' דהא תחלה לא אסר רבא לקנות עד שראו שמרבים להביא וכן אי' סי' תקי"ז גבי חנוני:

מיהו בנכרי המוכר דגים כו' אפשר דוקא דברים אחרים דאין כ"א מישראל קונה דבר ההוא מסתמא לא הביא לצורך ישראל כ"א אדעתיה דגוי' אם הם הרוב. אבל דגים דרך ב"י הקדושים לקנות כ"א דגים לצורך י"ט א"כ אפי' גוים הרוב מ"מ ישראל רוב הקונים ואם נתיר לישראלים ליקח פעם אחרת יביא בשביל ישראלים והישראלים יקנו ממנו:

וגוי הדר בכפר כו' יש להסתפק כו' ר"ל כיון דאין דירתו בעיר שישראלים דרין בו אלא בכפר א"כ מאן יימר שלכתחלה צדן להביא לעיר שישראל דרין בה ואדעת' דישראל אדרבא ניזל בתר רובא דעלמא שהן גוים ותחלת צידתו הי' להביאו למקום אחר שאין ישראל דרי' בה ואח"כ נמלך והביאן לעיר הזאת שישראל דרין בה:

וא"כ אין להם דין מחוסר צידה וא"כ ניהו דבי"ט א' אסורים משום מוקצה מ"מ בליל י"ט שני מותרים מיד. ואם הובא מח"ל עכ"פ די אם ממתין בליל מוצאי י"ט א' כדי שיעשה:

עמ"ש סעיף ב' ר"ל דהב"ח ר"ל דאפילו הביא דורון או למכור מכל מקום איכא ס' לקטן או צדן היום או אם נעשה בשביל ישראל עד שיוודע בודאי שלקטן או צדן היום ובשביל ישראל. וניהו דמ"א חולק עליו בס"ק י"א וי"ב דבדורון או למכור הוי כאלו נודע ודאי שלקטן או צדן היום ובשביל ישראל ומכל מקום בנדון דהכא יש לצרף דעת הב"ח להקל:

(כג) (ס"ק כג) מחצה כו'. ונ"מ אי בעינן כדי שיעשה דלסמ"ג דמשוה ליה ודאי צריך להמתין כדי שיעשה. ולרש"י דהוי ספק תלי' אם צריך להמתין כדי שיעשה במחלוקת שהובא בסי' שכ"ה וכמ"ש מ"א כאן ס"ק י"ב ע"ש:

(כד) (ס"ק כד) ואם כו' וביש"ש פסק כדעת המתירים. היינו בסי' שכ"ה שהובא שם בזה פלוגתא דתנן בשבת דף קנ"א גוי שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב. ושאל הש"ס מאי ממקום קרוב ואמר שמואל חיישינן שמא חוץ לחומה לנו וקי"ל כשמואל דתניא כוותיה. ופירש"י דחיישי' ר"ל לקולא ואשכחן כה"ג ל' חיישינן לקולא. ר"ל דמספקא אנו תולין להקל שלנו חוץ לחומה תוך התחום. וא"כ לדעת רש"י בכל מקום שיש ספק אם בא מח"ל אנו תולין להקל וא"צ להמתין כ"ש. אבל הרי"ף פי' כפשוטו חיישינן לחומרא וכוונת שמואל במ"ש שמא חוץ לחומה לנו. אפי' ראינו שבאו בשבת בהשכמה לא תימא שוודאי אתמול לעת ערב היו תוך התחום. אלא חיישינן שמא היו רחוק מן העיר והלכו כל הלילה ולנו סוף הלילה חוץ לחומה ולכן באו בהשכמה וצ"ל כ"ש. א"כ להרי"ף כל ספק ח"ל צריך להמתין כ"ש. ופסק יש"ש כדעת רש"י:

דבי"ט שני יש להקל דהוי ס"ס. וא"ל ניהו דהרב"י בסי תצ"ז כ' כן. מ"מ הא מ"א בסי' תצ"ז ס"ד ד' הביא בשם יש"ש. דספק מוכן בי"ט שני לא הוי ס"ס והסכים מ"א עמו. מ"מ כאן מסכים מ"א להתיר בי"ט שני:

לדעת הרב"י שפיר הוי ס"ס. ולדעת יש"ש דלא הוי ס"ס. מ"מ לדידיה אפי' ביו"ט א' מותר בלילה וא"צ להמתין כ"ש. וכיון דלכל מר מותרים מקילינן. וכה"ג כתב מ"א לעיל סי' קפ"ד והביא דמיון לזה מדברי ת"ח כלל למ"ד דין י"ג:

(כה) (ס"ק כה) מותר בשני. וביש"ש כתב דזהו לדעת רש"י כו' ולשיטתיה אזיל כולי עיינתי ביש"ש ומשמע להיפך וז"ל בפ' אין צדין סי' ח' ודבר שאינו מחובר שהובא לישראל בי"ט א' של ר"ה כתב הרא"ש וז"ל כתב הרז"ה ז"ל שנשאל לפני חכמי לוני"ל ז"ל והשיבו שמותר בי"ט שני. מפני שאין כו' אלא כעין קנסא שמא יאמר לו להביאן ודיין שקנסו אותו בי"ט א'. וכן י"ט א' וב'. ומזה יש ללמוד דכ"ש דלא בעי' כ"ש גבי תחומין עכ"ל הרא"ש וכתב ע"ז יש"ש ולפי סברתו מאחר דלא קי"ל כוותיה בתחומין אלא מצריכי' להמתין כ"ש בתחומין. כ"ש שיש לאסור בשני י"ט של ר"ה. אבל אני אומר שאין זה כ"ש דב' ימים של ר"ה יש להקל דאפשר דלא עדיפא משני י"ט של גליות לאותו שהובא בשבילו שאסור לר"ת ובתחומין מודה. ה"נ הכא אבל בכ"ש שהוא איסור היום וא"כ מאחר שאסרי' לאותו שהובא בשבילו אותו יום. בכ"ש נמי הוא בכלל. ותדע שסברא זו נכונה שהרי הר"ן כו' עכ"ל יש"ש. ולפענ"ד מ"ש וביש"ש כתב היא ט"ס וצ"ל ספר אחר אשר לא ידעתיו. ובלבוש כתב להיפוך וז"ל כיון שהפוסקים כ' טעם ההיתר דהא אין אסורו אלא שמא יאמר לגוי כו' כמ"ש מ"א ס"ק ה' ואין חשש זה כדאי לחשבו לאיסור ממש. ואינו אלא כעין קנס ודי שקנסוהו ביום א'. א"כ י"ל דוקא לטעם זהו שהו' דעת ר"ת יש להקל. אבל לדעת רש"י וכוותיה פסק הרב"י ר"ס זה טעם שלא יהנה ממלאכת י"ט אפשר דאסור בי"ט שני של ר"ה או שבת וי"ט הסמוכים והניחו בצ"ע. ועיין מ"ש בס"ק כ"ו:

(כו) (ס"ק כו) מותר כו' שהרי אין הגוי מביא משלו כו' ר"ל דהגזרה בכל מקום היא דאם נתיר לו ענין מה יתירו דבר הדומ' לזה וזה לא' שייך כאן ודוקא אם הגוי מביא דורון מפירות שלו. אז יש לחוש פן יאמר לגוי שיביא לו מפירותיו בי"ט. אבל נדון דהכא דהגוי הביא של ישראל אחר. ל"ל שמא יאמר לגוי להביא לו פירות ישראל אחר. הא הישראל אחר לא ישמע לו למיעבד איסורא. ואי שיאמר לגוי שיביא לו מפירות הגוי עצמו. הלא זה אינו דומה לנדון שנתיר לו עכשיו שהביא פירות ישראל וכה"ג לא גזרי' כנ"ל:

ונ"ל דבזה לכ"ע מותר כו'. מ"א נתכוין בזה לאפוקי מדעת מהרש"ל שהביא ט"ז שכתב לפי טעם זה דההיתר מפני שאין הגוי מביא משלו כו' אין להתיר כ"א לדעת ר"ת דס"ל טעם האיסור שמא יאמר לגוי כו' משא"כ לטעם רש"י הטעם האיסור שלא יהנה ממלאכת י"ט אפי' כה"ג אסור דניהו דהדורון משל ישראל. מ"מ אם נתיר למי שהובא בשבילו נהנה ממלאכת י"ט עכת"ד מהרש"ל ומ"א חולק דלכ"ע אפילו לדעת רש"י שרי כה"ג דהרי הרב"י ר"ס פסק כרש"י ומ"מ הביא האי דינא שישראל ששיגר דורן כו' אלא דמהרש"ל לשיטתו יפה כ' ומ"א ס"ל כשיטת מהרש"א. דרש"י כתב אהא דאמר ר"פ דף כ"ה ע"א דבר הבא מח"ל הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. וכתב רש"י הטעם מה שהיקלו בבא מח"ל יותר מהיכי דאיכא חשש צידה או מחובר הואיל ותחומין דרבנן. וכתב עוד וטעם אחר נ"ל מח"ל אסורים גזרה שמא ישלח בשבילו והבא בשביל זה מותר לאח' דליכא למיגזר שאינו מכיר עכ"ל רש"י ומהרש"ל וכן בספרו יש"ש מחק האי טעם אחר מדברי רש"י דהא רש"י ס"ל הטעם משום שלא יהנה כו'. אבל מהרש"א מקיים הגרסא וז"ל דודאי ביש במינו במחובר הוי טעמא משום שלא יהנה ממלאכת י"ט ומש"ה לא חלק בינו לחבירו. אבל גבי מח"ל דלא נעשה בגוף הדבר איסור מלאכה לא גזרו. אלא משום שמא ישלח בשבילו. ולכן מותר לאחר. דליכא למגזר ביה שאינו מכירו עכ"ל מהרש"א ודברי מהרש"א צ"ב קצת. דודאי הא ל"ק למה הוצרך רש"י ליתן טעם היכא דאיכא חשש צידה או מחובר שלא יהנה כו'. ת"ל ג"כ מטעם שלא ישלח בשבילו כמו בח"ל. משום דלטעם זה היה מותר לאחר ובצידה ומחובר רצה רש"י לאוסרו אפי' למי שלא הובא בשבילו לכן הוצרך לטעם שלא יהנה. אבל הא קשיא איך כתב רש"י דבמוצאי י"ט ראשון לאחר שהמתין כ"ש מותר ממ"נ. משמע דאפי' למי שהובא בשבינלו מותר. ואמאי לדידיה עכ"פ יאסר גם בי"ט שני. דניהו דבי"ט שני מצד ממ"נ אזיל טעם שלא יהנה מ"מ יאסור משום שמא ישלח בשבילו וכמ"ש ר"ת לטעם זה באמת. ונ"ל דס"ל לרש"י כדעת המתירים בסעיף ד' ועדיפ' מינייהו שהם התירו בר"ה שחל ה' ו' לאכול הדורון בשבת. דשני ימים קודם לא גזרינן שיאמר לגוי להביא. ורש"י סבירא ליה דאפילו יום א' קודם לא גזרינן שיאמר לגוי כו' ולכן גם מטעם שלא יאמר כו' מותר בשני (ועמ"ש בזה בע"ה בחדושי לביצה) ובזה א"ש דברי מ"א דהאי דינא שישראל ששיגר דורון הוא לכ"ע אפי' לדעת הרב"י ס"א דפסק כרש"י דהטעם שלא יהנה. דמ"מ בבא מח"ל גם לרש"י ליכא טעם אחר כ"א גזרה שלא יאמר לגוי כו' דשלא יהנה לא שייך גבי מח"ל כיון שאינה נהנה ממלאכה עצמה. והן הן דברי מהרש"א הנ"ל. שכ' וז"ל אבל גבי מח"ל דלא נעשה בגוף הדבר איסור מלאכה כנ"ל וא"כ ממילא ישראל הנהנה ממנו אינו נהנה ממלאכ' עצמה וכמ"ש מ"א. וכיון שאין הגוי מביא משלו גם טעם שלא יאמר כו' לא שייך כנ"ל ולכן מותר לכ"ע:

שהגוי החליף כו' ר"ל החליף ונתן תמורתן פירות שלו שתלשן היום ואע"ג דלא תלשן בשביל ישראל. מ"מ בי"ט א' אסורים משום מוקצה כמ"ש סעיף א' ולכן צריך חותם. אבל די בחותם אחד כמ"ש בי"ד סי' קי"ח כיון דאין אסור כי אם מדרבנן. וע"ש בש"ך דעת הר"ן ורש"י:

ובס' ת"ד כו' דמדברי כ"ה לא שמענו לאסור אלא כששלח גוי להביא לו ויודע שהגוי יצטרך להביא בי"ט דהוא עביד אסורא ולכך אסורים לו אבל כששולח לחברו והמשלח ידע שיצטרך להביא בי"ט לא שמענו מרברי כ"ה שאסורים למי שנשתלחו לו. דהא הוא לא עביד אסורא. אבל מדברי ס' ת"ד מבואר דגם כהאי גונא אסור למי שנשתלחו לו. ומ"א הסכים לזה דדומה למבטל איסור דקי"ל דאסור גם למי שנתבטל בשבילו. דקנסוהו שלא יתקיים מחשבת המבטל. וה"ה הכא. דאסורים אפי' למי שנשתלח בשבילו.

(כז) (ס"ק כז) ודוקא כו' ומפני זה כ' כו' ר"ל כי היכי דלא יסתרו הני תרי תשובות רשב"א זה א"ז דהא דין ישראל ששיגר דורון הפירות הן של ישראל דצריך הכן:

ועוד קשה כו' מחמת שהיה ח"ל לא מהני דעתו עליו כמ"ש סימן תצ"ח ס"ג. שכ' בהמות שיוצאות ורועות ולנות ח"ל אם באו בי"ט תוך העיר אין שוחטים אותם ביום טוב מפני שהן מוקצים ואין דעת אנשי העיר עליהן עכ"ל וס"ל למ"א מדלא כ' ולא היה דעת אנשי העיר עליהן מערב י"ט משמע שר"ל במ"ש ואין דעת אנשי העיר עליהן ר"ל כל השנה לכן סתם דבכ"ע אין שוחטים אותן אפי' היה דעתן עליהן מעי"ט דכה"ג לא מהני דעתו עליהן. וטעם כתב מ"א אח"ז:

והאי מימרא בי"ט מיירי כו' מדאמרינן אם הוחזרו למקומן שיצאו משם אפי' במזיד לא הפסידו מקומן וכאילו לא יצאו. ומותר להוליכן אלפים אמה לכל רוח ואי בשבת איירי הא אסור לטלטל הפירות אפי' ד' אמות בר"ה או כרמלית והיכי משכחת לה שיהיה להן אלפים אמה אע"כ מיירי בי"ט דהוצאה מותרת. אבל תחומין גם בי"ט נוהג:

דמוקצה אסור כדלעיל סי' תצ"ה. ר"ל אע"ג דבשבת קי"ל כר"ש דל"ל מוקצה מ"מ בי"ט קי"ל כר"י דא"ל מוקצה. וי"ל דש"ה כו' כוונתו ליישב קושי' הסמוכה מסי' ת"ה שהיה הקושי' היותר חזקה אבל שני קושיות הראשונות אין מיושבים בתי' זה:

ומ"מ צ"ע כו' ר"ל מלבד שני קושיות הראשונות הנ"ל עוד צ"ע וכדאמרינן בעירובין דף מ"ה ע"ב למ"ד חפצי הפקר קונים שביתה במקומן אם ירדו גשמים מעי"ט חוץ לעיר יש להן אלפים אמה לכל רוח ממקום שירדו. הרי דשרי לטלטלן דלא הוי מוקצה. ומוקמי' שם דע"כ מיירי שאין סמוכים לעיר ואין דעת אנשי העיר עליהן. דאי הוי סמוכים לעיר ודעת אנשי העיר עליהן ה"ה כרגלי אנשי העיר ולא קנו שביתה במקומן:

גבי שור של פטם. וכמ"ש לעיל סי' שצ"ז סעיף ו' דאמר שמואל המפטם בהמות למוכרן אחר שיתפטמו הקונה ממנו בי"ט ה"ה כרגלי הלוקח ולא כרגלי הפטם. וכתב הר"ן הטעם וז"ל כיון שרגיל למכור לכל מרשותיה מפיק ליה וברשות אחר לא מוקי ליה הילכך כשור של הפקר עבדינן ליה שהוא כרגלי הזוכה בו ראשון. אבל לא משום ברירה (ר"ל לאפוקי מפרש"י שפי' הטעם וז"ל כיון דאורחיה לזבוני מאתמול אוקמי' ברשות כל מאן דאתי לזבוני עכ"ל רש"י) דהא שמואל ל"ל בריר' (ור"ל לפי' ר"י דאוקמי אתמול ברשות מי שמחר יקנה צ"ל מטעם ברירה מי שקנה בי"ט דהוברר למפרע דאוקמי ברשותיה דהאי קונה) והג"מיי כ' פ"ב מהל' י"ט כתב שהובא כצ"ל:

וטעמו דוקא כו' ר"ל מכל הני ראיות מוכח דלא כהבנת רמ"א בדברי רשב"א דאם נשתלח לא' דבר מחוץ לתחום הוי מוקצה אם אין דעתו עליו דא"כ אפילו דעתו עליו לא מהני וכמ"ש לעיל מסי' תצ"ח. ועז"כ מ"א דדוקא בבהמות שהן ח"ל כו' ר"ל האי דסי' תצ"ח:

כיון שלא הביאן. והי' כעין סברת רש"י במוקצה דמחובר הובא במ"א ס"ק א'. ואע"פ כן צ"ל דהכא עדיף ממוקצה דמחובר דהא במוקצה דמחובר כ' רש"י דלא חלקו בין של ישראל ובין של גוי וכאן אמרינן דשל גוי א"צ הכן וגם שם אפי' ר"ש מודה:

אבל הכא לא אקצוהו כו' ומי שנשתלחו לו לא ידע וגם לא היה אפשר לו להביאן קודם י"ט ולכן לא הוי מוקצה. אך לפ"ז צ"ל ראיית רמ"א ממ"ש הרב"י בשם רשב"א דהא דמותר דבר שהובא מח"ל כו' אבל פירות ישראל אסורים לכל דמוקצה הם כו'. צ"ל דלא מיירי שגוי הביא לו פירות שישראל אחר שלתן לו. אלא ר"ל שגוי הביא לישראל פירות שהן של ישראל זה שהובא לו. דזה דומה לבהמות שבאו מח"ל שבסי' תצ"ח דהיה אפשר לו להביאן מעי"ט אמרינן דאקצי' דעתיה מהן. והא דהוצרך לומד דאם הפירות של גוי מותרים דשל גוי א"צ הכן ת"ל דלא אקציה ישראל דעתו מהן דהא לא היה אפשר להביאן מעי"ט זה אינו דאי של גוי היה צריך הכן. א"כ כיון דהגוי לא הביאן מעי"ט אקצי' גוי דעתיה מהן. ואם כן כיון שהם מוקצים לגבי בעלים שהוא הגוי הן מוקצים לכל אדם. ועס"ס ש"ח:

ולפי מ"ש סי' תצ"ח דלר"ש שרי. היינו האי דבהמות שרועות ולנות חוץ לתחום דהוי מוקצה היינו דוקא לר"י אבל לר"ש שרי לאפוקי מדעת מהרש"ל שהביא מ"א שם דפוסק כהאי תי' הש"ס סוף ביצה. דבהמות הנ"ל דומה לגרוגרות וצמוקים דאפילו לר"ש אסורים. אבל לפי מ"ש בש"ע דהאי דבהמות הנ"ל לר"ש דקיי"ל כאידך תי' הש"ס. א"כ למאן דל"ל מוקצה בי"ט. א"צ לכל שקל' וטרי' של מ"א ובלא"ה האי דישראל ששלח דורון כו' מותר אפי' לא היה דעת מי שנשתלח לו עליו:

עסי' תצ"ה דשם יש פוסקים כר"י בי"ט דאית ליה מוקצה. וא"כ לדעה זו צריכים לשקל' וטרי' דהמ"א הנ"ל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.