בן יהוידע/ברכות/ח/א

בן יהוידע ברכות ח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אֵימָתַי עֵת רָצוֹן בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. נראה לי בס"ד הטעם לזה כי בברכה של ישראל בפרשת בחקותי כתיב (ויקרא כו,ח) וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ, נמצא יש כאן ב' מדרגות, הא' שיהיה נחשב כל אחד מישראל כעשרים, והב' שיהיה נחשב כל אחד מישראל כמאה, וחילוק זה יהיה כפי רבוי הנמצאים, שאם מתחברים פחות מעשרה בעסק תורה ותפלה או בדבר מצוה, כיון דליכא חיבור עשרה יש להם מדרגה הקטנה, שכל אחד נחשב כעשרים, אבל אם הם חיבור עשרה דשכינתא שרייא בינייהו, אז יתעלו למדרגה הגדולה. שכל אחד ואחד נחשב כמאה, ולפי זה נמצא העשרה נחשבים כאלף, ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים פד, יא) טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף, כלומר שיהיה שם צירוף עשרה שאז נחשבים כאלף, ולכן אמרו רבותינו ז"ל לעיל כל שבא הקב"ה לבית הכנסת ולא מצא עשרה מיד כועס, ולכן כיון שהם ציבור דנחשבין כאלף אז בתפילתם יהיה עת רצון, כי ידוע ד' מדרגות המספר הם כנגד אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, והאלפים הם כנגד אצילות אשר שם הוא רצון ורחמים גדולים מפני שאין שם תערובת קליפה, ולכך אין שם דין ולא בחינת כעס וזעם כלל.

ר' יוֹסִי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא (ישעיה מט, ח) בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ. יש להקשות למה הביא ר' שמעון בן יוחאי פסוק מן הכתובים ולא הביא פסוק זה מנביאים? ונראה לי דפסוק זה יש לפרשו על ימים של עשרת ימי תשובה, או על ימים שנעשו בהם נסים לישראל, ולא קאי על תפלת כל יום ויום, מה שאין כן פסוק וַאֲנִי תְפִלָּתִי דנקיט סתם תפלה מוכח דקאי על תפלה של כל יום, יען כי דוד המלך ע"ה היה מתפלל בכל יום. ברם ר' יוסי ברבי חנינא לא סגי ליה בקרא דר' שמעון בן יוחאי והביא פסוק של בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ, משום כי בפסוק זה מפורש חשיבות של עת רצון שהוא לענין עניה, דכתיב עֲנִיתִיךָ דכיון דמתפלל בעת רצון אז יענהו ה', וקב"ה הוא דקאמר ליה לאדם כך, אם כן דבר זה בטוח, מה שאין כן בפסוק וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ הֳ' עֵת רָצוֹן, אף על גב דמפורש ביה עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ רחמי הוא דקבעי דוד המלך ע"ה מקמי שמייא על זאת, ולא נתברר מהכא אמיתות הסגולה הזאת של תפלת ציבור לענין עניה, וכהאי גוונא מצינו להגמרא בענין ששה לא שלטה בהם רמה ולא חשיב לדוד המלך ע"ה עמהם, ותנא אחר אמר גם דוד, דכתיב (תהלים טז ט) אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח, וקאמר הגמרא לא חשיב ת"ק לדוד משום דיש לומר דוד רחמי הוא דקא בעי בהכי. אבל ר' אחא ברבי חנינא הביא פסוק (איוב לו, ה) הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס, ועוד הביאו פסוק פָּדָה בְשָׁלוֹם, היינו משום דבהני קראי מפורש ענין רבים בפירוש, מיהו רבנן קמאי לא הביאו פסוקים אלו, משום די"ל היינו דוקא רבים שמתפללים על דבר הנוגע לכולם, אבל יחיד אשר יתפלל עם הציבור על ענין הנוגע לו דוקא לאו משמע מהכא, ולהכי מייתו הנך קראי.

כְּאִלּוּ פָּדְאֵנִי לִי וְלִבְנִי. ונראה לי בס"ד בכל יום יש בו בירור ותיקון לניצוצי נשמות שהם בתוך הקליפות כפי בחינתו, ואלו הנשמות הם חלק אלוה ממעל, ולכן פדותם מן החיצונים שהוא ענין בירורם ותיקונם מייחסו הקב"ה לעצמו, ונראה לי בס"ד תורה חסדים תפלה ר"ת תחת והם קיום העולם, וז"ש (דברים לג, כז) מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם, כי מהם יהיה זרועות לקיים העולם ולשאת אותו. ובזה יובן אֲנִי הֳ' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה ר"ת בזכות תפלה עם הציבור ודוק.

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ. נראה לי בס"ד בא לרבות בתיבת כל מי שהוא שכן ויש לו חלון פתוח ומשם מראה פניו לציבור, אשר מן הדין מצטרף עמהם כמ"ש בשלחן ערוך (סי' נה סעיף י'), אפילו הכי אם אין לו סיבה שלא נכנס לבית הכנסת, ורק מכח עצלות מתפלל על יד חלון הרי זה גם כן נקרא שכן רע, והא דקרו ליה שכן רע, נראה לי בס"ד כי בית הכנסת ראוי לכנותו בשם כן עשר, רצונו לומר מקום עשר על דרך שפרשו טעם שנקראת כנסת, הוא ר"ל כן סת, והיינו סת מספר קדושים כי המתפללים שם נקראים קדושים מחמת השראת שכינה, על כן על דרך זה גם כן יש לומר שראוי לקרא לבית הכנסת כן עשר, רצונו לומר מקום עשר ששם יתפללו הציבור, ועל כן זה שלא בא לבית הכנסת שהוא כן עשר נקרא שכן רע כי אותיות כ"ן עש"ר יהפכו לו לצרוף שכ"ן ר"ע שהאותיות שוים הם. ועדיין יש להקשות למה האריך כ"כ ודי לומר כל מי שאינו מתפלל בבית הכנסת שבעירו נקרא שכן רע, ונראה לי בס"ד דבא לאפוקי היכא דליכא בעיר בית הכנסת של רבים דקדושה בקדושת בית הכנסת, אלא יש של יחיד שנאספים הציבור בביתו להתפלל, או לוקחים בית בשכירות שאין שם קדושת בית הכנסת, דאף על גב דודאי צריך גם כן לבא להתפלל שם אך אם לא בא אינו נקרא שכן רע, ולזה אמר כל מי שיש לו בית הכנסת, לו דייקא דהיינו של רבים דיש בה חלק לכל או"א מישראל וגם לו גם כן יש חלק שם.

אָ"לֵ לְרַבִּי יוֹחָנָן אִיכָּא סָבִי בְּבַבֶּל? א"ל לרבי יוחנן איכא סבי בבבל. נראה לי הגידו שיש זקנים מופלגים בזקנה כמותו, כי ידוע מ"ש בספר הדורות שר' יוחנן חי ת' שנה ולכן תמה, אבל ודאי לא הגידו לו על זקנה פשוטה ותמה. ונראה לפרש בס"ד דטעם שהגידו חידוש זה של הזקנה לרבי יוחנן דוקא, על פי מה שנאמר לעיל על דף ה' במאמר דין גרמא דעשיראה, שאחר שמתו לו עשרה בנים נשאר לו אחד ושלחו לשמואל לבבל לעשות שינוי מקום כדי שיחיה, והוא רב מתנה חבירו של רב יהודה, ועל כן אפשר דרבי יוחנן היה חושש איך ישלח בנו מן ארץ ישראל לבבל בשביל אריכות ימים, והלא אדרבה אין אריכות ימים אלא בארץ ישראל, דְלְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה (דברים יא, כא) כתיב, לכך הוצרכו תלמידיו וחביריו להגיד לו שגם בבבל יש הפלגת זקנה, על כן יעשה לו שינוי מקום שם ואל יחוש.

תַּמָהּ וְאָמַר לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה כְּתִיב? הקשה פני יהושע ז"ל מאי תמה ר' יוחנן והלא פסוק זה אמצות מזוזה קאי, ומצוה זו נוהגת בארץ ובחו"ל, ונראה לי בס"ד דסבר ר' יוחנן כיון דמפורש בקרא על האדמה צריך לומר אם יקיים מצוה זו בארץ ישראל יזכה לאריכות ימים בעולם הזה, כי מצות מזוזה היא חובת הדר ויצטרף עם המזוזה מצות ישיבת ארץ ישראל ויזכה לאריכות ימים בעולם הזה, ואף על גב דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, מה שאין כן אם יקיימה בחוץ לארץ דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא, וכיון דאמרו לו מקדמי ומחשכי לבי כנישתא דנחשבים כמו א"י דעתידין ליקבע שם כמו שכתבו חכמינו ז"ל, אמר היינו דאהני להו דנמצא גם בידם יש צירוף זכות ישיבת ארץ ישראל.

יִכָּנֵס אָדָם שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. נראה לי בס"ד כי האדם קודם בואו לבית הכנסת בעודו בביתו הוא עוסק בתיקון העשיה, כי מן (זמן) שיפנה ויטול ידיו מתחיל תיקון העשיה, ונגמר תיקון העשיה באמירת הקרבנות, ובזמירות מתחיל תיקון היצירה, וביוצר מתחיל תיקון הבריאה, ואחר כך תהיה תפילת העמידה באצילות, נמצא בעת שנכנס לבית הכנסת הוא נכנס כבר בתיקון העשיה, ועתה יכנס שיעור ב' פתחים שהם יצירה ובריאה, ואחר כך יתפלל בעולם האצילות, ורבותינו ז"ל דרכם להעלים הסוד, ועם כל זה המקשן שואל על מה שמורה פשוטן של דברים ומפרש אלא אימא שיעור ב' פתחים, וגם בזה יש סוד, ואפשר לרמוז אחר אותיות שנים יש אותיות תכנס ואותיות כנסת, כלומר תכנס בכנסת שיעור שנים פתחים.
ועוד נראה לי בס"ד שני פתחים על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בס' הכונות קודם שיכנס ימלך באבהן, לומר פסוק (תהלים ה, ח) וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ, שבזה הפסוק רמוזים ג' אבות, והנה בשמות האבות שהם אברהם יצחק יעקב ישראל ישורון מלא בשני ווי"ן יש עשרים אותיות, כנגד שיעור שני פתחים דכל פתח שיעורו עשרה אמות, ועיין לבוש אורח חיים (סימן שסב, סט), ולזה אמר יכנס שיעור שני פתחים, כלומר ימלך באבהן שיש בשמותן שיעור שני פתחים או יובן בס"ד פסוק וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ, יש בו עשרה תיבות ואם תכפלנו הוא עשרים תיבות וזה הוא שיעור שני פתחים שהם עשרים אמות.
או יובן שיעור הקטן של הפתח הוא ארבע אמות, ושני פתחים הם שמונה אמות כנגד שמונה אותיות נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ שצריך לומר קודם שיכנס לבית הכנסת שדבר זה למדו דוד הע"ה מן אחיתפל וכמ"ש בס' הכונת בשם רבותינו ז"ל. ברם הא קשיא לי כיון דכונת ר"ח לומר שיעור שני פתחים למה לא נקיט כן להדיא, ומי הכריחו לומר יכנס שני פתחים? ונראה לי בס"ד דנקיט יכנס שני פתחים ולא אמר שיעור בפירוש, כדי לרמוז לפי דרכו עוד ענין אחר, כי מצוה רבא איכא להכנס לבית הכנסת בהיותו מלובש תפילין ויאמר פסוק וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ וכנזכר בזוהר הקדוש, וידוע כי התפילין הוא בסוד חכמה, וידוע כי נקוד פתח הוא בחכמה, ולזה רמז לפי דרכו יכנס שני פתחים שיכנס בתפילין ראש ויד שהם בחכמה שהם סוד נקוד פתח. ובספר "עוללות אפרים" ז"ל כתב שני פתחים הם פה ואוזן, דכתיב (ישעיה ג, ה) הֳ' פָּתַח לִי אֹזֶן, רצונו לומר שיוציא הדברים מפתח פיו ויכניסם לפתח האוזן. ועוד פירש הצדקה כינה אותה הכתוב בשם פתיחה, וכפל הפתיחה בה דכתיב (דברים ט"ו ח') כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ, ואני הדיוט אוסיף על דבריו שבצדקה צריך שני פתיחות, שצריך ליתן באומרו ויברך דוד קודם תפילת העמידה צדקה בשתי חלוקות, שהם ב' שלישים ושליש, ופרשתי בס"ד בדרשותי על התורה טעם לזה, שני שלישים כנגד חלק אביו ואמו, ושליש כנגד חלק השם יתברך, כי אמרו רבותינו ז"ל שלשה שותפים באדם, ולזה אמר כי פתח תפתח בשתים, ולזה אמר יכנס בצדקה שהיא שני פתיחות ואחר כך יתפלל, כמ"ש (תהלים יז, טו) אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ ב' צדק, ועל זה אמרו שיחת תלמוד חכם צריכה תלמוד.

מָצָא אוֹ מוֹצֶא. מקשים איך יכיר דבר זה בעודו חתן שלא בא עליה אלא רק ביאה אחת ונפרד ממנה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב "פתח עינים" בשם רבני אשכנז טעם ששואלין בארץ ישראל דוקא ולא בבבל, מפני כי בארץ ישראל נושא ואחר כך לומד תורה, לכך שואלין שאלה כזאת, אבל בבבל לומד תורה ואח"כ נושא אשה, לכך אין צריך לשאל על כך דודאי התורה מגינה עליו שלא יכשל באשה שאינה הוגנת, והנה מ"ש בא"י נושא ואחר כך לומד היינו על הרוב, אבל יזדמן גם בא"י שילמוד תורה ואחר כך ישא אשה, וכדמוכח מעובדי דאיתא בש"ס, ולכן כיון דאין יודעים אם למד תחלה או עדיין לא למד, שואלין אם מצא אשה מחמת דמצא טוב זו תורה בתחלה, או אם עדיין לא למד תורה דאפשר שהוא מן מוצא מר וכו'. אי נמי שואלין אם מצא בביאה איזה סימן בכלתו שמורה לא מצא, או אם ראה סימן המורה על מוצא, ודע כי הם ודאי אין אומרים לו אלא רק שלשה מילות אלו מצא או מוצא, והש"ס הוא מסיים ביאור דברים אלו בפסוקים.

לְעֵת מְצֹא זוּ קְבוּרָה. פירוש יתפלל שיהא נקבר בכבוד, ולזה מסיים לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ, קאי על גנות ולזות שפתים של בעלי לשון הרע המספרים אחר מטות המתים כנודע, כי בעלי לשון הרע נקראים מים הזדונים וכן אמר (תהלים סט, טז) אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ, וגם קטרוגים של המקטרגים גם כן נקראים מים רבים, כמו שנאמר (שיר השירים ח, ז) מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וכו'.
או יובן בס"ד הכונה שלמים רבים לפי דרשת רבי יוחנן כפשוטו, שיש קרקע שהיא מצולות מים וכאשר יחפרו בהם מעט יצא מים וקרקע זו קשה לקבורה מאד, או אפילו קרקע קשה לפעמים יזדמן גשמי שנה מרובים למאד, ומרוב חוזק המים אשר בא ממקום גבוה למקום נמוך חופר בקרקע ונכנס תחת הקברות ושוטף אותם, כאשר קרה ככה באיזה מקומות, ועל זה מתפלל לשטף מים רבים אליו לקבורתו לא יגיעו ולדרשת רנב"י יתפרש שטף מים רבים, על עת מגפה ב"מ שניתן רשות לחבל שאז יש נספה בלא משפט, ולכך תיקנו לברוח מן העיר ואלו המחבלים קרי להו שטף מים רבים ששוטפים טובים ורעים, ולפי דרשת ר"ן דדריש על התורה מפרש מַיִם רַבִּים על חכמה חיצונית, שהתורה נקראת מים והיא רשות היחיד, וחכמה חיצונית גם כן נקראת מים כי זה לעומת זה עשה האלהים, אך היא ברשות הרבים כי חלק החיצונים שהם רשות הרבים, ולדרשת ר"ח דדריש על אשה ראיתי במפרשים ז"ל דמפרשי מַיִם רַבִּים, על קרי ושז"ל והזרעה בבת נכר, אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ, כי הוא דבק באשתו.

דְמַר זוּטְרָא עֲדִיפָה מִכּוּלְהוּ. נראה לי בס"ד הטעם דעדיפה מכולהו משום דלכל הני דרשות קשא קושיא גדולה, למה יחס דוד המע"ה תפלה זו לחסיד, דהא לכלהו אינשי אצטריך תפלה זו, ומדוע יתפלל החסיד על זה טפי משאר אדם, אבל למר זוטרא ניחא, דהא איתא בגמרא שלשה מיני הדרוקן הם, של בית הכסא ושל עבירה ושל כשפים. גם אמרו בגמרא שמואל הקטן חש ביה אמר רבונו של עולם מי מפיש וכו', וגם ידוע מה שכתבו רבותינו ז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה, ולכן החסיד שיודע בעצמו שהוא נקי אפילו מהרהורי עבירה, ולכך יתפלל על דבר זה יותר שלא לידי הדרוקן ויהיה נחשד בעיני הבריות בשביל עבירה, וכמו שאמר שמואל הקטן רבונו של עולם מיי מפיס. גם עוד יש להבין כיון שהיא חסיד מדקדק טפי מצדיק שלא יכשלו העולם בעון חושד בכשרים ויהיו נענשים על ידו, ומה שאינו חושש כי אם רק על של בית הכסא ולא על של כשפים, היינו משום דכשפים לא שכיחי. ודע כי מה שכתב מהרש"א ז"ל כשטף מים רבים של מי רגלים הוא מוקשה, יען כי בשביל מי רגלים לא אצטריך בית הכסא, ובכל מקום שירצה יטיל, וכבר ידוע מעשה דשמואל בפרקא, ויותר נכון שיפרש מהרש"א על פי דרכו של רש"י דקאי על הקרקע של מצולה ודוק.

אוֹהֵב ה' שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה יוֹתֵר מִבָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְּרָשׁוֹת. פירוש בתי כנסיות שמתפללים בהם ובתי מדרשות שקורין בהם מקרא ומשנה, אך המצויינים שלומדים בהם גמרא ומורין בהם הלכה למעשה, מיהו צריך להבין למה למקום לימוד הגמרא והוראת ההלכה קרי להו שערי ציון, לימא בתי ציון, ושערים מאן דכר שמייהו והלא הלימוד לפנים הוא? ונראה לי בס"ד שדרכם להניח שומר על הפתח במקום שלומדין גמרא ומורין הלכה כדי שלא יכנס שם אדם שאינו הגון או שהוא אחד מן הקראים והאפיקורסין וישמע מדברי תורה שמדברים בהם חכמים, ולפי זה סימן שזה בית המדרש של לימוד גמרא והלכות הוא מן מקום השער, דכיון דנמצא אצל השער שומר ניכר שהוא משערים המצויינין בהלכה, לכך נקיט להו בשם שערי ציון. גם ציון [156] גי' יוסף ששם ישמע חכם ויוסף לקח.

מִיּוֹם שֶׁחָרַב בַּיִת הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ. י"ל למה תלה זה בחורבן ואם רצונו לומר בזמן מקדש קיים יש קרבנות ועתה ההלכות הם במקום קרבנות, אם כן למה נקיט הלכה לימא תורה, כמו שנאמר (ויקרא ז, לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה כל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה? ונראה לי בס"ד דקודם חורבן לא היה שכחה בעולם, והיו ההלכות סדורות בפי חכמים כמו שנתנו מסיני, ואחר החורבן נעשה תגבורת לקליה וגברה השכחה, ונשכחו רבוי ההלכות ורובם מחדשים אותם חכמי ישראל בכל דור ודור על ידי פלפולם וכמו שעשה עתניאל בן קנז באותם הלכות שנשכחו באבלו של משה רבינו ע"ה, והנה כל דבר שהוא נתחדש ויצא לאור על ידי אדם הוא חביב לפני הקב"ה, ולזה אמר מיום שחרב בית המקדש שגברה השכחה שאז רוב ההלכות מתחדשים על ידי חכמים אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, כי אז ההלכות האלה הם חביבין לפניו, ומ"ש 'בעולמו' ולא אמר 'בעולם'? נראה לי בס"ד כי הקב"ה כינוי לתפארת, ועולם התפארת הוא היצירה, ולימוד התורה הוא ביצירה שהיא עולמו של הקב"ה שהוא סוד התפארת ודוק.

אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבַד. נראה לי בס"ד נקיט ד' אמות, כי יש ששה סדרים של משנה ובכל סדר יש ד' חלקים של פרד"ס כנודע, נמצא הוא כדמיון ארבע אמות שכל אמה היא ששה טפחים וסך הכל כ"ד [24], וזמ"ש וְשַׂמְתִּי כַּדְ-כֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, ולפי דבריו של הרב 'עיון יעקב' מ"ש בזה יש לפרש מה שאמר השם יתברך לאברהם אבינו קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, שהתורה נקראת ארץ, דכתיב (איוב יא, ט') אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם, נתן לו השגה בה שישיג שהוא הגרסא, והרוחב שהוא פלפול וחריפות שבה.

גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיְגִיעוֹ יוֹתֵר מִירֵא שָׁמַיִם. מקשים אם אינו ירא שמים מה יועיל, ואם הוא ירא שמים פשיטא ומאי קא משמע לן? ונראה לי בס"ד יש צדיק מיראה, וזה אינו עושה יותר מן החיוב, וזה ממילא אינו נהנה מיגיעו בעולם הזה אלא הקב"ה שומר שכרו לעולם הבא ויפרנסנו בתורת צדקה, אבל צדיק מאהבה זה עושה יותר מכדי חיובו, וכיון דעושה יותר מחיובו יש לו שכר גם בעולם הזה, דהא דאמרו שכר מצות בהאי עלמא ליכא, היינו שכר חיוב וכמו שפירשו בברייתא דעל מנת שיחיה בני, ולפי זה העובד מאהבה שעושה יותר מכדי חיובו זה נקרא נהנה מיגיעו, והנה אם נזדמן שזה העובד מאהבה שהוא נהנה מן יגיעו, לא באו לידו מצות הרבה כמו אותו צדיק מיראה, ונמצא שבמספר המצות אותו צדיק מיראה גדול ממנו, עם כל זה אומר בכל אופן שיהיה הנה אותו הנהנה מיגיע כפו שהוא צדיק מאהבה נחשב גדול מזה באמת.
אי נמי נראה לי בס"ד דסלקא דעתך ירא שמים ונהנה מיגיע כפו, שיש לו עסק ומלאכה באיזה שעות מן היום, גרע מן ירא שמים שאינו נהנה מיגיעו אלא נותנים לו הספקה ועוסק בתורה כל היום כולו, מפני שזה עוסק בתורה כל היום, וזה עוסק בקצת מן היום, ולהכי קא משמע לן דאדרבה האמת הוא להפך, דירא שמים וגם נהנה מיגיעו עדיף ונראה לרמוז בס"ד מ"ש וטוב לך ביגיע כפים מפני שהיד מתחלתה ועד סופה יש בה טו"ב [17] פרקים עד חיבור הכתף לרמוז מי שהוא יגיע כפים טוב לו.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף