שיחה:בבלי/ברכות/ח/א

אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין

מבואר בגמרא שיש ענין להתפלל ביחיד בשעה שהציבור מתפללין, ויש לדון האם שייך לומר כן אף בעשרות יחידים שמתפללים כל אחד בביתו שעכ"פ יראו להתפלל באותה שעה, או ששוב לית לן בה, ובכה"ג יש עדיפות רק לתפילה בנץ, בכדי שעכ"פ יקיים מנהג ותיקין?

ומעניין לעניין באותו עניין, האם האי דינא שיכוון תפילתו לזמן הציבור, נוהג אף בזמן תפילת ציבור שחוטא בעצם שהותו יחד כציבור (וכבזמן הזה אם לא מקיים דין ונשמרתם כראוי) האם אף בכהאי גוונא יכוון להתפלל יחד איתם, דעכ"פ יזכה שתפילתו תעלה עם הציבור, או שמא אין לך קטרוג יותר גדול מלהמנות על ציבור זה? משים עצמו כהדיוט (שיחה) 14:23, 26 במרץ 2020 (UTC)

בענין הראשון, לא הבנתי, הלא כל סברת הגמרא היא שבשעה שהציבור מתפללין הוא עת רצון כיון שהוא תפילת הציבור, ויש ענין להתפלל בשעה שהוא עת רצון, אבל לא נאמר בגמרא שיש חיבור והצטרפות בין היחיד לציבור שתחשב תפילתם אחת, וממילא אין כל טעם לומר שאף במקום שאין ציבור אלא יחידים המתפללים בביתם שתחשב תפילתם אחת לענין כך שתהא אותה שעה עת רצון. ש"ס יידן (שיחה) 14:33, 26 במרץ 2020 (UTC)

הלכה פסוקה היא שתפילה בנץ עדיפא מתפילה במניין. פולני (שיחה) 19:35, 2 במרץ 2021 (IST)

לא הבנתי כתשובה למה אתה כותב זאת. הרי כאן הנידון על תפילה לאו דוקא בנץ אלא הצטרפות של יחידים באותה שעה (לדוגמה, כלום מחליטים להתפלל יחד ביחידות בשעה שמונה) האם יש בזה ענין או לא. אבל כיון שכבר הזכרת ענין זה, יעויין בערך/תפילה ששם הובאו כמה דעות בענין זה האם מה שנפסק להתפלל ביחידות בשעת הנץ הוא לכל אדם או רק למי שרגיל בתפילה בנץ. ש"ס יידן (שיחה) 20:23, 2 במרץ 2021 (IST)

הערות שונות

בגמ' מאי דכתיב ואני תפילתי וכו'.

הנה מהנך ב' פסוקים ראשונים דסוגיין חזינן רק דאיכא עת רצון אך לא חזינן אימתי זה העת רצון ובעינן לחידושו דרשב"י דזה בתפילת ציבור, משא"כ בב' פסוקים אחרונים הוזכר להדיא דהך עת רצון הוא בתפילת רבים. וע"ע מהרש"א.

בגמ' בשעה שהציבור מתפללין.

יל"ע אי דוקא ציבור שבשכונתו וכדו' או די בזה דבשעה זו מתקיים מנין באיזה מקום בעולם, ולפי"ז בזמנינו מיחשיב כל שעה כשעה שהציבור מתפללין.

בגמ' לעולם יכנס אדם שני פתחים וכו'.

לכאורה היינו המשך לקרא דלעיל "מזוזת פתחי", דהוי לשון רבים. והעירוני דהכי הוא להדיא ברא"ש ורי"ף.

בגמ' כי נסיב אינש איתתא אמרי ליה הכי מצא או מוצא וכו'.

צ"ע איך מותר לשאול את החתן מצא או מוצא הלא יתכן שמכשילים אותו באיסור לשון הרע אם הוא באמת בבחינת "מוצא" ח"ו, [ועי' חפץ חיים כלל א' אות י"ג בבאר מים חיים מה שכתב בזה], ועוד צ"ע מהו הלשון "אמרי ליה" הלא הם שואלים אותו ולא אומרים לו, ועוד שמעתי דיל"ע דבדרך כלל מיד כשנשא אשה עדיין אינו יודע אם הוא מצא או מוצא ומה שייך לשאלו מיד כי נסיב איתתא האם הוא מצא או מוצא. ונראה לומר דבאמת הם כלל לא שאלו אותו האם אשתו היא רעה או טובה, אלא אמרו לו שכל אשה יכולה להיות טובה או רעה וזה הכל תלוי בו ובזכויותיו, דאין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו. וכן אם הוא בעל עין טובה ממילא תמיד יראה מעלותיה של אשתו וכדאיתא בחז"ל דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מהחטא, ואם הוא בעל עין רעה תמיד יראה חסרונותיה ויהיה בבחינת מוצא ח"ו, וזה מה שאמרו לו [ולא שאלו אלא אמרו] דהכל תלוי בו ובמידותיו ובזכויותיו, ועפי"ז שפיר דליכא שום חשש לשון הרע, והבן. שוב מצאתי שכעי"ז כתב הגר"ש הומינר זצ"ל בספרו עיקרי דינים, שהם אמרו לו שאם נושא אשה לשם שמים ויתנהג על פי תורה יהא מצא ואם לאו הרי"ז חס ושלום מוצא, וציין לספר אמת ליעקב (מבעל הנתיבות) ולחידושי הרי"ף בעין יעקב שכתבו כן.

בגמ' מצא או מוצא מצא דכתיב מצא אשה מצא טוב וכו'.

עי' חידושי הגר"א דבאשה טובה נקטו לשון עבר "מצא" ובאשה רעה נקטו לשון הווה "מוצא", דכך דרכם של בני אדם דלדבר טוב מתרגלים מהר וכבר אין זוכרין כלל הטובה שעמם והיינו "מצא" לשון עבר, משא"כ בדבר רע ח"ו האדם זוכר זאת ומרגיש זאת כל הזמן והיינו "מוצא" לשון הווה.

בגמ' שנאמר למות תוצאות תוצאות בגימטריא תשע מאות ושלש תניא נמי הכי תשע מאות וכו'.

כצ"ל. עי' דקדוקי סופרים והובא בהגהות וציונים מהדו' עוז והדר, דאל"ה מאי שייכא הכא "תניא נמי הכי".

בגמ' גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים.

עי' פלא יועץ (ערך כופה) שכתב בזה"ל: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים - דרצונם לומר גדול הנהנה מיגיעו שיגע הרבה לכבוש את יצרו יותר ממי שהוא ירא שמים בטבע, שהנהנה מיגיעו [והיינו שמטבעו אינו ירא שמים אלא צריך לייגע עצמו להתגבר על יצרו שלא לחטוא] טוב לו יותר לעולם הבא, עיי"ש, וע"ע צל"ח ובחידושי רבינו הגר"א זיע"א ובספר חפץ ה' לבעל האור החיים זיע"א מה שכתבו בביאור דברי הגמ'.

בגמ' לא קשיא הא דכייף ליה הא דלא כייף ליה.

עי' רש"י שאם לא כפוף לרבו טוב להתרחק ממנו ויהי שוגג ואל יהי מזיד, עיי"ש, וחזינן כאן חידוש, דתדיר ידעינן דיש דין על ה"מוכיח" שלא להוכיח במקום שמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, (עי' פרטי הדינים בשו"ע או"ח סי' תר"ח), וכאן חזינן דאף על ה"חוטא" יש דין שלא יביא עצמו למצב של מזיד כשיודע שלא ישמע התוכחה, ובעי להשאיר עצמו במצב שוגג, וצ"ב, ועכ"פ ילפינן מהא שאין ראוי לו לאדם ללמוד מוסר על דברים שיודע שאינו עתה "כלל" בדרגה לקיימם, דע"י שיתרגל ללמוד מוסר ולא לקיים יתרגל שגם כשילמד מוסר על דברים שכן בידו לקיים נמי לא יקיימם ח"ו, וע"כ ראוי לאדם ללמוד מוסר ולשמוע תוכחה על דברים שהם עתה אצלו בבחינה של "קל לקיימם" ושע"ז ישפיע התוכחה לחזקו בקיומם, ואח"כ יעלה מדרגה לדרגה בעבודת השי"ת, [וכעי"ז איכא עובדא ברבינו הגר"א עם המגיד מדובנא והיוצא מדבריהם דלא להוכיח על הרבה דברים בזה אחר זה דאז הרי"ז בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת", דכאשר מוכיח על הרבה דברים קשה לאינשי לקיימם ולהתחזק בכולם יחד והרי"ז גורע שכלל לא ישמעו לדבריו ח"ו, אלא צריך להוכיח ולהשפיע על דבר מסוים עד שיתחזקו בענין זה ויכנס הדבר לליבם לשמור ולעשות. אך כמובן שכל הנ"ל אמור באופן שבטוח שאינו עתה בדרגה לקיים דברים אלו, [וכמו"כ דברי הגמ' איירי באופן שבטוח דלא כייף ליה], משא"כ כאשר ביכולתו להתגבר על כך ולימוד המוסר ושמיעת התוכחה יסייענו להתגבר על יצרו, אלא שיצרו מונע ממנו לימוד המוסר ושמיעת התוכחה ביודעו דמוסר ותוכחה משבר כוח הייצר וחילותיו וע"כ מונע ממנו לימוד המוסר באמתלאות שונות, ואז אדרבא יאזור עוז ותעצומות ללמוד המוסר ולשמוע בתוכחות לשמור ולעשות ולקיים.

בגמ' לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא.

דנו הראשונים האם היינו דוקא כשיש שם נמי מנין או אולי אף ביחידות. עי' רבינו יונה, ולהלכה איתא ברמב"ם (הל' תפילה פ"ח ה"ג) וז"ל: "בית המדרש גדול מבית הכנסת, וחכמים גדולים אף על פי שהיו להם בעירם בתי כנסיות הרבה לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה והוא שיתפלל שם תפלת הציבור", עכ"ל. וע"ע שו"ע ורמ"א (סי' צ' סי"ח) וז"ל: "בית המדרש קבוע קדוש יותר מבהכ"נ, ומצוה להתפלל בו יותר מב"ה, והוא שיתפלל בי'. הגה: וי"א דאפי' בלא י' עדיף להתפלל בבה"מ הקבוע לו; ודוקא מי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל בלאו הכי. ואפילו הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן שלא ילמדו עמי הארץ ממנו ויתבטלו מבית הכנסת" וכו', עכ"ל, וע"ע במשנ"ב שם בשם הגר"א. פניני משה (שיחה) 16:42, 4 במרץ 2021 (IST)

בגמ' רב ששת מהדר אפיה וגריס וכו'

בגדר חובת שמיעת קריאת התורה

תוס' פירשו בג' אופנים איך שרי לר' ששת להמנע משמיעת קריאת התורה, א} דאיירי בלחש וע"כ שרי שאינו מפריע לאחרים, ב} דאיירי שהיה עשרה חוץ ממנו, ג} דשאני רב ששת שתורתו אומנתו, ותוס' מסיימים דהתירוץ האחרון מסתבר טפי. ולהעיר דלכאורה לפי ב' התירוצים הראשונים חזינן להדיא דאין חובה על כל יחיד ויחיד לשמוע קריאת התורה אלא זה רק חובת ציבור, דדוחק לומר דאיירי שרב ששת כבר שמע קריאת התורה, מדלא הוזכר כן בדברי התוס'. ויש לדון לפי תירוץ האחרון דתוס' שמי שאין תורתו אומנתו אסור ללמוד דבר אחר בעת קריאה"ת, [ובמשנ"ב הביא דהראשונים כתבו דבזמנינו אין מי שתורתו אומנתו לענין זה], האם זה משום ביזוי הספר תורה או שזה משום חובת קריאה, ונפק"מ לאחד שנאנס והתפלל ביחידות האם חייב אח"כ לחפש מנין לקריאת התורה, ויל"ע, והנה בשו"ע (סימן קמ"ו ס"ב) הובאו כל התירוצים של תוס' דיש מתירים בלחש ויש מתירים אם יש עשרה מבלעדו ויש מתירים למי שתורתו אומנתו, עיי"ש, וסיים השו"ע דהנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק לכוון דעתו ולשומעם מפי הקורא, עכ"ד, ויל"ע כנ"ל האם זה רק למי שנמצא בביהכנ"ס דמחויב לשמוע משום כבוד ס"ת, או גם מי שלא היה כלל בביהכנ"ס דמחויב לילך לשמוע, ועיי"ש בביאור הלכה דהקשה על הדעות המתירים ללמוד בלחש, "הלא על כל איש ואיש מוטל החיוב דתקנת עזרא", ונדחק הביאור הלכה דאיירי שכבר שמע קריאת התורה, אך סיים דאין משמע כן בשו"ע ונשאר בצ"ע, ועכ"פ משמע קצת מדברי הביאור הלכה דזה חובה על כל יחיד לשמוע קריאת התורה, אמנם ראיתי בקונטרס סוכת רחל (להג"ר ר' ישעי' שכטר שליט"א) שהקשה ע"ז, מדברי הביאור הלכה (סי' קל"ה סי"ד ד"ה אין וכו') שכתב בזה"ל: "דאין חל על יחיד מצות קריאת התורה בזמן שאין יכול לילך לביהמ"ד", עכ"ל, ולכאורה זה סותר לדברי הביאוה"ל הנ"ל דעל כל איש מוטל החיוב, עיי"ש. ולכאורה צ"ל דיש נפק"מ אם היחיד נמצא בביהכנ"ס עם הציבור דאז הוא חלק מהציבור וחייב אפי' כשיש עשרה זולתו, משא"כ כשנמצא בביתו שאין שם מנין אין עליו חובה לשמוע קריאת התורה, וכגון אם מחמת אונס התפלל ביחידות ואח"כ בטל האונס דלכאורה א"צ לילך לשמוע קרה"ת, ודו"ק. אך יתכן דכיון דיכול לילך עתה להשתתף עם הציבור חייב לעשות כן ולהמנות עם הציבור לשמוע קרה"ת, דכל דברי הביאוה"ל איירי כשאין יכול לילך לביהכנ"ס. וע"ע בשמירת הלשון (ח"ב חתימת הספר פ"א אות י"א) מש"כ שעלינו להתבושש מאנשי הכפרים בזמן חז"ל שהיו נוסעים לעיירות לשמוע קריאת התורה, עיי"ש. ויש לציין דבספר מעילו של שמואל הובא עובדא דמוח"ז הגה"צ רש"א יודלביץ זצ"ל התפלל בציבור ולא שמע היטב קריאת התורה, והלך עוד פעם לחפש אחר מנין הקוראים בתורה, באמרו "אמת זו חובה על הציבור אבל חובה מוטלת על היחיד להמנות על הציבור". וע"ע בספר מועדים וזמנים (חלק ב' סי' קס"ו) מה שהאריך בזה האם קריאת התורה חובת גברא או חובת ציבור, עיי"ש, ובפירוש פעולת שכיר על מעשה רב סוף הל' יו"ט אות קעה מש"כ בשם הגר"א זיע"א והובא בקונטרס סוכת רחל הנ"ל, עיי"ש. ובגליון עלים לתרופה (רנ"ז) ציין בזה למלחמות (מגילה ה'), ולשו"ת מהר"י ברונא (ק"ג, ק"ר), צפנת פענח (על הרמב"ם פי"ב), ושו"ת בנין שלמה סי' ל"ה, מש"כ בזה. פניני משה (שיחה) 16:42, 4 במרץ 2021 (IST)