בן יהוידע/ברכות/ח/ב

בן יהוידע ברכות ח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כְּאִלּוּ הִתעֲנָה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי. הקשה הצל"ח ז"ל והלא בעשירי הוא מתענה באמת ואיך שייך לומר כאלו התענה, ולא הוה ליה למימר אלא כאלו התענה תשיעי? ותירץ דרצונו לומר גם תענית העשירי הוא מתרבה ומתעלה יותר מאשר הוא בעצמו בערכו, כי ידוע שהמתענה שני ימים יחד שהתענית ביום שני קשה כפלי כפלים מתענית יום פשוט, ולזה אמר כאלו התענה תשיעי ועשירי שאז גם יום העשירי תתעלה איכות שלו עד כאן דבריו, והוא פירוש נכון ואמיתי על פי הפשט, ואני הדיוט אמרתי שהמתענה שני ימים רצופים עם לילותיהן, יכבד עליו תענית יום ראשון כפלים, מפני שהוא יודע שיש לפניו משך הרבה בתענית כי לא יאכל בלילה הבאה אחריו, מה שאין כן אם הוא אוכל בלילה לא יכבד עליו תענית יום א' כל כך, ולזה אמר כאלו התענה ביום התשיעי ב' ימים שהם תשיעי ועשירי. והנה על פי דרך הרב ז"ל נראה לי דרך דרש דלפי זה נמצא האדם מתענה בעשרת ימי תשובה ל"ב יום, כי הארת יום התשיעי וקדושתו שנחשבת האכילה לתענית מתחיל מן הלילה, והרי כאן ב' ימים וב' לילות רצופים, דלפי דברי רבינו האר"י ז"ל בחשבון ההפסקות נחשבים לכ"ז יום, ויש עוד ה' ימים בעשרת ימי תשובה הרי לב [32], רמז שהם כדאין לטהר הלב בעבודתו יתברך, וצריך שיזהרו בהם בחומרה יתירה כי טרפות הלב במשהו, ואם נצרף עמהם עוד ג' ימים דר"ה ושבת שובה אשר קדושתם מכפרת עונותינו, הרי מספר ל"ו [36] כמנין חי [18] חי [18], דהיינו חי לנפש, חי לגוף, חי בעולם הזה, חי בעולם הבא, והם מספר אל"ה [36], ובזה יובן בס"ד (תהלים קז, מג) מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה הם 'ל"ו ימים' הנזכרים שישמרם בקדושתם, ואז על ידי שמירתם יתבוננו חסדי ה', כי אחר עשרת ימי תשובה מתחילין החסדים להמשך ולהתגלות, ובזה יובן בס"ד (תהלים קכו, כ) אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל הֳ' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה, 'הִגְדִּיל' דייקא שהיה בסוד הגדלות 'עִם אֵלֶּה' דייקא, ואנחנו אומרים 'הִגְדִּיל הֳ' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ', כלומר על ידי מעשינו בסוד תנו עוז לאלהים, ולכן 'הָיִינוּ שְׂמֵחִים' בחג הסוכות שהוא חג השמחות.

אִיכָּא דְאָמְרִי לֹא תְּגַנּוּ בְּלֹא קְרִיאַת שָׁמַע. נראה לי בס"ד כי על ידי קריאת שמע מגרש כוחות החיצונים והמזיקין, כמו שנאמר (תהלים קמט, ו) וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם, ולכן אם יגנו בלא קריאת שמע חשיבה מטתו מטה ארמית ששוכנים עליה כוחות החיצונים.

בִּשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַמָדִיים. קשה והא כתיב לא תחנם, ודרשו רבותינו ז"ל בגמרא דע"ז דף ו' לא תתן להם חן, ופירש רש"י שלא יאמר כמה נאה נכרי זה, ונראה לי בס"ד דכאן רוצה להלהיב את לבות ההמון יותר ע"י דברים אלו שיקחו ישראל קל וחומר, ומה המדיים נזהרים בזה כל שכן ישראל שהם עם חכם ונבון. ועוד נראה לי דבא לגנותם, דהא נחית למנין לומר בכל האומה הגדולה הזאת לא ימצא דברים שראוי לאוהבן אלא רק ג' ולא יותר, ושמע מינה בשאר דברים ראוי לשנאן.

כְּשֶׁחוֹתְכִין אֶת הַבָּשָׂר. נראה לי בס"ד דנקיט להו על הסדר, שתפס התדירי יותר תחלה, כי האכילה היא תמידית בכל יום, ושני לה בתמידות הנשיקה, ושלישית לה בתמידות היא העצה שתצטרך להם לעתות רחוקים.

אֵין חוֹתְכִין אֶלָּא עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן. קשה למה האריך כל כך למנקט לשון שלילה, ודי לומר אוהב אני המדיים שחותכין הבשר על גבי השלחן, ונושקין על היד, ומיעצין בשדה? ונראה לי בס"ד דאי הוה נקיט הכי הוה אמינא כך היא מידתם על הרוב, אבל זמנין מתרמי דלא עבדי הכי, לכך נקיט לשון שלילה, אין חותכין אלא, ואין נשקין אלא וכו', לומר שלא היו משנים מנהג זה אפילו פעם אחת. ועוד נראה לי דאם היה תופס הלשון כאשר אמרנו שרצונו לומר לא היו נושכין ואוכלים אלא חותכין ואוכלין כמו שכתב מהרש"א בשם הילקוט, וכן בענין נשיקה, היינו חושבין שבא ללמדנו שלא היו נושקין פה אל פה וכמ"ש מהרש"א, והשתא דאמר אלא על גבי היד בא ללמדנו שלא היו נושקין בפנים של היד אלא על גב, מפני שהגב יהיה נקי תמיד יותר מתוכה, מפני שבתוכה יזדמן לה לכלוך מדברים שאוחזת בהם מה שאין כן גב היד.

וְאֵין יוֹעֲצִין אֶלָּא בַּשָּׂדֶה. פירש רש"י דאמרי אינשי אזנים לכותל עיין שם, ובמדרש רבא פרשת אמור פרשה ל"ב איתא, (קהלת י' ה') וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר, רבי לוי אמר אזנים לדרך ואזנים לכותל, ופירש 'מתנות כהונה' שהוא דרך משל עיין שם, ועיין 'פחד יצחק' (אות אל"ף) מה שהביא מעשה נורא בדבר הזה עיין שם. ]בעיר מנטובה, מחוץ לפתח העיר הנקרא טע יש ארמון מלכים הנקרא 'פלאצו דילטע', ושם בית וחדר גדול מאד נבנה בארקיוולטי, והיושב בזווית זו ומדבר דבריו בפיו, קרוב אל הזווית בקול נמוך מאוד מאוד עד כי אפילו האנשים הקרובים אליו לא ישמעו מאומה. האיש הנותן אוזנו בזווית שכנגדו באלכסון, ושמע כל הדברים הנאמרים בלחישה ברורים מאד ובשפה ברורה. ואני המחבר פעמים רבות הייתי שם וניסיתי. ושמעתי שכיוצא בזה נמצא בהרבה מקומות באיטאלייא וחוצה לה. ודבר זה קל להבין למי שיש לו יד בחכמת ההנדסה. ואולי לזה כיוונו רבותינו באמרם: 'אזנים לכותל' - כלומר לפעמים אדם מדבר וחושב שאין שומע - וטועה, יען כי דבריו נשמעים למרחוק בהקרב האוזן לכותל, וכאילו יש לכותל אוזניים לשמוע. וזהו אמרם בגמרא חגיגה פ"ב: שמא יאמר אדם מי מעיד בי?! אבני ביתו של אדם וקורות ביתו ורהיטי ביתו של אדם מעידים בו. פחד יצחק – חכם יצחק חזקיה למפרונטי 1679 - 1756[

מַאי קְרָא (בראשית לא, ד') וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ. עיין מה שכתב מהרש"א בזה וי"ל בדבריו, ונראה לי בס"ד על פי דרכו של מהרש"א דדייק הש"ס מאומרו אל צאנו, דהשתא לא מצית למימר מה שאמר אל השדה בשביל חסידות, דהא היה רועה צאנו ואדם רשאי בשלו, ואם כן תקשי למה לא הלך אצלם, אלא ודאי קראם לשדה ללמדנו שדרך העצה צריך להיות בשדה, והנך תרתי לא בעי ראיה כי השכל מחייבם.

צְנוּעִים בַּאֲכִילָתָם. נראה לי נקיט להו על הסדר כי אכילה מצויה יותר, ואחריה בית הכסא, כי יש אדם שאינו הולך לגדולים אלא פעם אחת בכ"ד שעות, ותשמיש מועט יותר כי פעם אחת בשבוע לת"ח, וכן ראוי מצד הטבע לכל אדם, וראה קדושת רבותינו ז"ל שדרכם לדבר בנקיות שאפילו תשמיש לא רצו להוציא מפיהם, אלא קרי ליה בדבר אחר, ונראה לי כי תשמיש של אלו שאין בו מצוה לכך הקפידו. ועדיין צריך להקשות מה ענין צניעות זו דאכילה? ונראה לי בס"ד שאם אדם אוכל מאכל דאית ביה קיוהא, ואחר רואהו ומתאוה לו ואינו אוכל ממנו הרי זה נזוק ומסתכן, ואיכא בגמרא עובדי על דבר הנזק הזה, וכן אם אוכל מאכל שיש בו ריח ואחר מריח בו ואינו אוכלו הרי זה נזוק, ובפרט בדורות הראשונות שהיה חולי הבלמוס מצוי, ולכן הפרסיים צנועים במאכלם שאין אוכלים בביתם בגלוי ולא בכל מקום, אלא מיחדים לאכילתם חדר מיוחד שהוא צנוע מן עוברים ושבים אשר בבית כדי שלא יולד נזק מן אכילתם לאחרים, ובספר וימהר אברהם להרב מהרא"ף נר"ו הביא מספר 'גבול בנימין' דמצא בספריהם שהיה מנהג להפרסיים להביא בשלחן טרם כל ב' קערות כסף לפני כל אחד מהמסובין, באחד יש רסן בתוכו, ובאחד שקל קטן ששוקלין בו, לרמוז להמסובין אם יש במיני מאכל מין אחד המזיק לאחד מהמסובין יתן רסן בפיו ולא יאכלנו ואף על פי שערב לו, ועוד רומזים לו שלא יאכל הרבה מן הערב לו אלא יאכל במשקל כראוי לו לפי מזגו.

אֵלּוּ הַפַּרְסִים הַמְּזֻמָּנִים וּמְקֻדָּשִׁים לְגֵּיהִנּוֹם. נראה לי בס"ד מזומנים על פי בית דין של מעלה, ומקודשים על פי בית דין של מטה. אי נמי מזומנים על פי מדת הדין ומקודשים על פי מדת הרחמים, שגם מדת הרחמים מסכמת במשפטם לרוב רעתם.

מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְרַב פָּפֶּא. בפסחים הביא רשב"ם ז"ל מעשה דר"פ באופן אחר, ובודאי כן מצא באיזה מדרש אגדה ושני מעשים נזדמנו לו, ואותה מעשה היתה כראשונה ולכך נזהר מאיליו במעשה דהכא, אך מקשים העולם מכאן מוכח דאסרו חכמינו ז"ל משום מעשה דהכא, ואמאי לא אסרו בראשונה? ויש לתרץ בפשיטות כיון דנעשה בשתים הוי חזקה דראוי למיחש לה. אי נמי נראה לי בראשונה לא גזרו כי אמרו משום חמדת ממון עשתה כן, אך בשנית דלא הוה חמדת ממון ועשתה להכי חשו לה טפי.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף