הכתב והקבלה/שמות/טו

הכתב והקבלה שמות טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

זה אלי. היו מראין אותו באצבע (רש"י ממכילתא) ובשמות רבה פ' כ"ג מסיים בה לעתיד לבא אתם אומרים אותו דבר ב' פעמים שנאמר (ישעיהו כ״ד:כ״א) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' וגו'. וכן אמרו ע"פ זה סוף תענית כל אחד ואחד מראה באצבעו. ואין לתפוס דברים אלו כפשטן, וכמ"ש רב"ח אין כוונתם בזה שתהיה מעלת השפחה בענין ההשגה והחכמה יתרה על השגת מעלת יחזקאל הנביא, אלא הכוונה שראתה שפחה על הים דבר שלא ראה יחזקאל, ע"ש. מ"מ הדברים סתומים ויש בהם תעלומת חכמה, ואין מקום ביאורם פה לפי המכוון במחברת, עכ"פ יודה כל משכיל שאין לבאר פה מלת זה לכנוי הרומז (דיעזער) על דבר העומד נגד עינינו, אבל טעמו כשאר מלת זה שהוזכר ענינם (פ' וישב, ל"ט י"א, ויהי כהיום הזה) שהוראתם רום מעלת הדבר וגובה יתרונו (ערהאבען) ע"ש. וכן כאן טעם זה אלי, אלי הוא רם ונשא מאד (אללערהאבען איזט מיין אללמאֶכטיגער), וכן שם בישעיה אלהינו זה, ובתהלים מ"ח, כי זה אלהים, בכל אלה ודומיהם המכוון במלת זה רוממות והתנשאות. ובזה נעמה מליצת רבותינו באמרם (מנחות נ"ג) יבא זה ויקבל זאת מזה לעם זו, יבא זה, זה משה דכתיב כי זה משה האיש, זאת, זו התורה דכתיב וזאת התורה. מזה, זה הקב"ה שנאמר זה אלי ואנוהו, לעם זו, אלו ישראל שנאמר עם זו קנית, ע"כ. ואין כוונתם בזה כאשר יחשבו ההמוניים, ממה שנמצאו אלו התיבות במקראות שהביאו, אבל המלות עצמם, זה זאת מזה זו, הוראתם רום מעלת הדבר ויתרונו. וזהו ג"כ המובן במאמרם (סוף איכה קדמאה) חטאו בזה ולקו בזה ומתנחמים בזה, ע"ש. ולזה תמצא לרבותינו (ויקרא רבה פ' כ"א) שמיחסים למלת זאת כמה מן המצות, מילה שבת תרומה מעשר וקרבנות, ע"ש. כי במלת זאת המכוון רום המעלה והחשיבות, ואין לנו חשיבות יתרה בעולם ממעלת מצות ה':

ג

איש מלחמה. ת"א מרי נצחן קרביא, פירש לשון מלחמה גם על הנצחון (זיעג) דמצאנוהו על כוונה זו (קהלת ט יא) לא לגבורים המלחמה, שטעמו אין נצחונו מצד גבורתו, ומענין זה כי לחמנו הם (שלח י"ד ט'):

ו

ימינך. פי' כח וגבורתך (כבתהלים קמ"ד), וימינם ימין שקר שפי' ר"ש ב"מ כחם וגבורתם שקר, לפי שהכח הוא בצד ימין יכנה הכח בימין, ולכוונה זו קרא יעקב את בנו האחרון בשם בנימין כמ"ש רמב"ן שם, כי אמו קראתו בן אוני, ור"ל בן אבלי, מלחם אונים, לא אכלתי באוני, ואביו עשה מן אוני כחי, מלשון ראשית אוני, ולאין אונים, ולכן קרא אותו בנימין בן הכח או בן החוזק, כי הימין בו הגבורה וההצלחה ורצה לקרות אותו בשם שקראתו אמו, כי כן כל בניו בשם שקראו אותם אמותם יקראו, והוא תרגם אותו לטובה ולגבורה, ע"כ. ומזה (תהלים פ') תהי ידך על איש ימינך, על בן אדם אמצת לך, וטעם איש ימינך איש שהשפעת לו כחך וגבורתך, ודומה לאמצת דסיפא, וכתיב"ע איש ימינך גבר דקימתא לי'. ובאמת שם ימין דומה בזה לשם אמן שיורה על קיום הדבר ועמידתו בתקפו, כענין ונאמן ביתך, אמונה אומן. ושפיר פי' ר' אדוני' (שם קמ"ד בר"ש ב"מ) וימינם ימין שקר שבועתם שבועת שקר, כי ימין בלשון ערבי שבועה, והיינו קיום הדבר בתקפו. וכ"א (נזיר ג') האומר ימין ה"ז שבועה. ודע דבלשון ערבי יש בהוראת שם ימין ענין הצלחה, וזה"ש לדניאל ותעמוד לגורלך לקץ הימין בנו"ן, כלומר לקץ ההצלחה והוא הזמן המקווה אחר התחי', וכמ"ש במכדרשב"י (נח פ"ג) אית קץ לימינא ואית קץ לשמאלא. ולזה אמרו קדמונינו כל עניני זכות בימין, והימין מיוחד לחסד. ואין נכון לתרגם ימינך (דיינע רעכטע), הכי איכא ימין למעלה:

נאדרי בכח. לדעת בעלי הלשון היו"ד יתירה כמו רבתי עם, שרתי במדינות, היושבי בשמים, וכ"כ שם (בתהלים קי"ג) מגביהי משפילי מקימי מושיבי, בכולם היו"ד יתירה. ולדעתי אינם יתירים לגמרי, כי היו"ד יורה בכל אלה להיותם שמות תוארים, ולהורות שהענינים הם קבועים וקיימים ונתחזקי' במתואר בו, ואם יאמר המגביה לשבת, המשפיל לראות, היה משמעותו גם על שעה חדא שבזמן המדובר הוא יושב גבוה ומשפיל לראות. אמנם ע"י תוספת היו"ד ידענו שישיבתו בגובה וראייתו בשפלים הוא תאר תמידי אליו ית', וכן נאדרי בכח יורה היו"ד על אדונתו הקבוע בו תמידי. ודע דלרש"פ שם אדיר הנחתו החפשיות מכל אונס והכרח, והעדר התלות בזולתו (פרייהייט, אונאיינגעשראֶנקט), והכפל ממנו דרור, וקראתם דרור ע"מ צר וצרור, ובתוס' הנו"ן שם נדר, והוא מה שאוסר ע"ע בחפשיות גמור בלי אונס והכרח (פרייעס געליבדע), וכן שם דירה ומדור מלשון חפשיות וחירות, שיש לו במקום הזה חירות לעשות מלאכתו אין אדם יכול לעכב עליו, והוא ג"כ ענין אדיר מלשון חפשיות שמצד רבוי כחו הוא חפשי ומסולק מכל אונס ועכוב ואין זולתו יכול לכופו על דבר, ויאמר בין על רבוי היכולת מחמת חוזק כמו נאדרי בכח, אדיר במרום, ובין על רבוי היכולת מחמת כמות מרובה שאין למעלה ממנו, כמו במים אדירים, אדירים משברי ים, יגדיל תורה ויאדיר לפי שאין תורה בעולם מרובה במצות כמו תורת משה. גם מצד איכותה אמר עליה לשון ויאדיר, ע"ש הכח האלהי שבתורה, שתשפיע לכל אחד ואחד השגה כפי הכנת נפשו אלי', ויותר שישתדל בה האדם, היא תוסיף להתגבר ולהשפיעו מנועם דבריה בידיעות נפלאות הצפונות בה, ויותר שידבק האדם את מחשבתו בה, היא מתגברת להביע ממעינות חכמתה תוך חדרי לבבו תעלומות חכמה:

תרעץ אויב. הוראת רעץ לרש"פ על שבירת סדר הדבר וקלקול מערכתו (צערריטטונג), כשיש כאן דבר מסודר בחלקיו למעלה ולמטה לפנים ולאחור, ונתקלקל הסדר והמערכת עד ששב למטה מה שהיה למעלה ומן האמצע נעשה ראש או סוף; ומזה כאן תרעץ אויב, היינו שבירת מערכת צבא האויבים וקלקול סדרם, כי העיקר במלחמה הוא הסדר באנשי הצבא שצריך שיהיה, בד"מ הגבורים בראש הצבא ואחריהם החלשים, הפרשים באמצע, והרכב מן הצדדים, ועיקר הנצחון הוא לקלקל זה הסדר ולהפכו:

ז

יאכלמו כקש. הוי"ו נוספת, וכן תבלעמו תורישמו כסמו תביאמו ותטעמו, כל אלו הואוי"ן נוספת להמפרשים, ול"נ כי יורו על הרכבה הנהוג בלשוננו להרכיב לפעמים בתיבה אחת הרכבות שונות זמ"ז, החיוב וההעדר, שני בנינים, שני זמנים, שני גופים זו"נ (כמ"ש בבהר באשר לוא חומה), וכן הרכבת יחיד ורבים, כמו וישא אהרן את ידו (בשמיני), וסמך אהרן את שתי ידו (באחרי), דלפי הכתיב הוא לשון יחיד ולפי הקרי הוא לשון רבים, והרכבה זו יורה על התאחדותם זה ע"ז, שתים שנראים כאחד, כבתיב"ע שם; וכן ויהי ידו אמונה, וכן ויחן שם ישראל (ביתרו) אמרו במכילתא שבא לשון יחיד על הרבים להורות על התאחדותם, שהיו כולם כאיש אחד בלב אחד ככה נאמר על כל הפעלים הבאים כאן בתוספת וי"ו, שבא להורות שהם מורכבים מיחיד ורבים, המ"ם לסימן הרבים, והוי"ו לסימן היחיד, וטעם הרכבה זו ג"כ התאחדות הרבים, כאלו הם נחשבים כאחד, למהירת פעולת העונש בהם, ובאמרו תבלעמו בוי"ו היחיד, מורה שנבלעו ברגע אחד בפעם אחת כאילו היה איש אחד. דומה לזה הסולח לכל עונכי (תהילים ק״ג:ד׳) שהיו"ד יתרה, וכן תחלואיכי חייכי המעטרכי נעוריכי, שבכולן היו"ד יתרה, ולדעת המחברים שם אינם רק דרך צחות הלשון, ול"נ כי גם אלה הם מורכבים משני גופים מנכח ומ"ב, הכ"ף הוא לנכח והיו"ד למ"ב, כי שם דבר המשורר לנכח נפש עצמו באמרו אלי', ברכי נפשי את ה', לכן אמר הסולח לכל עונכי, וטעמו עונך ועוני עונך הוא לנכח נפשו, עונו נגד עצמו שהוא גוף המדבר כי בשותפותם יחד נעשו העונות, וכן תחלואי הנפש הם ג"כ תחלואי גופה ורפואתה הוא רפואת גופה לכן אמר ג"כ הרופא לכל תחלואיכי, מורכב מנכח ומ"ב וכן כולם, וכן שובי נפשי למנוחיכי גמל עליכי (שם קט"ז) מורכב מנכח ומ"ב כי אל נפש עצמו ידבר, ואמר שם בתוככי ירושלים לגודל חפצו בעיר הקדושה ידבר אלי' כנוכחת לפניו ונקשרה נפשו בה באין יכולת להתפרד ממנה וכאלו הוא והיא כאחת נחשבות לכן אמר ג"כ לנכח ומ"ב, דומה למאמר אשכנזי (דוא מיין ירושלים), ולפי שהאותות והמופתים שבמצרים היו גם לעיני ישראל, והיה המכוון בהם לתועליות שניהם למען יכירו האמת, כמשאה"כ וגאלתי אתכם בשפטים גדולים וידעתם כי אני ה', והרבתי אותותי ומופתי בא"מ וידעו מצרים כי אני ה', לכן אמר שלח אותות ומופתים בתוככי מצרים ג"כ למ"ב ולנכח. ומסתייען הדברים ממכדרשב"י (תזריע ד' מ"ה) אשר לא נשא לשוא נפשי נפשו כתיב, מהו נפשי ונפשו אלא כלא חד מלה כד"א נשבע ה' בנפשו, ודוד מלכא אתאחד וכו' ובההוא נפש. אבל בנוכחת שהיא באמת עומדת לעצמה חוץ למדבר אין תוספת יו"ד נוהג בה, לכן לא תמצאנה לא ברות ולא בשה"ש, ובעלי הלשון לא השגיחו על זה:

ח

וברוח אפיך. א"ת ובמימר פומך, ויבע"ת ובמימר מן קדמך, הרחיקו את ההגשמה, ולהרנ"ו פירושו ברוח אפיך ברוח קדים עזה ששלחת באפיך להנקם מצריך (מיט דיינעם וויטהענדען שטורם) והוא הנכון:

ט

תמלאמו נפשי. תמלא מהם נפשי רוחי ורצוני (רש"י ות"א), אמנם מדלא כתיב בנפעל תִּמָלא יותר יתכן לפרשו מן בלא יומו תמלא (איוב ט״ו:ל״ב), התמלא בסכות עורו (שם מ'), שפי' לשון כריתה, וטעמו אכריתמו כפי רצוני ותאותי (נאך בעליעבען אויסראָטטען), נפשי. מענין לאסור שריו בנפשו, ואכלת ענבים כנפשך:

י

נשפת ברוחך. באותו הרוח עצמו שהקפיא קרקע הים ונעשה דרך לעבור גאולים נשפת לכסות הרודפים ולאבדם (רע"ס), והוא רוח הקדים הנזכר למעלה, וכ"ת יב"ע אשבת ברוח מן קדמך, ולא ידעתי למה נטה אונקלס לתרגמו אמרת במימרך:

יא

נורא תהלות. רש"י פי' יראוי מלהגיד תהלתיך פן ימעטו, והרמב"ן אמר יעשה דברים נוראים אשר הוא מהולל בהם, ולדעתי מלת נורא משרש אור אשר ממנו הונח על הגשם שהאור אחוז בו שם נר, והכלי שהוא קבוע בו יקרא מנורה, והוא ית' מתואר בשם נאור, נאור אתה אדיר שר"ל שהוא ית' נאדר מן אור של עצמו (ערלויכט), ותרגומו שם נהיר דחיל, הקרח הנורא (יחזקאל א׳:כ״ב) פי' ר"ש ב"מ נורא בלבנותו וזהרו, ומזה שם נורא כאן, וטעמו ששבחיו ית' מתגדלים ומתרבים תמיד לגודל ערכם שלא כמדת מעלת בעל התכלית שגם מעלותיו הם בעלי התכלית עד שכשמתחילים לספרם הם מתמעטים והולכים מכמותם, אבל הש"י יותר שיסתכל האדם וידקדק בפלס שכלו להבין מעשיו הנפלאים יתרבה ויתגדל בלבבו אור שבחיו ותהלותיו ויתפלא הפלא ופלא וירעד בהשתכלותו בגדול מעשיו ית', כי אין קץ ותכלית לאור הנפלא ממעשיו הנוראים, ובזה אור שבחיו הולך ומתגדל תמיד, וכדרך שאמר המשורר באורך נראה אור, ירצה המסתכל ומתבונן באור שבחיך ותהלתך יראה תמיד אור חדש המתחדש ומתנוצץ עליו, ויתורגם נורא תהלות (ערלויכטעט בייא אללען פרייזונגען), וכת"א המורא הגדול, בחזונא רבא, וכן רז"ל יאמרו עליו זה גלוי שכינה, עמ"ש בסוף וזאת הברכה:

טז

תפל עליהם אימתה. אימתה קשה מאימה, וכן עולתה בצרתה ישועתה ודומיהם, וכ"ה משפט רוב השמות תוספת ה"א בסופם להפליג ענינם, אור, אורה, ישע, ישועה, רשע, רשעה, וכדומיהם (רל"ש), ודבר זה מדברי רבותינו למדנו, כי אמרו (ב"ב פ"ח) גדול ענשן של מדות יותר מענשן של עריות שזה נאמר בהן אל וזה נאמר בהן אלה הוסיף במדות ה"א לרבות ולהגדיל הקשוי כיון דלא אפשר בתשובה, ואמרו בירושלמי פ"ק דיבמות כל דבר שהוא צריך למ"ד בתחלתה ולא ניתן לו ניתן ה"א בסופה כגון לחוץ חוצה, לשעיר שעירה, לסכות סכותה, והא דכתיב לשאולה לדיוט' תחתונה של שאול (ע"ש ביפה מראה, וע' רש"י תהלים ע"פ ישובו רשעים לשאולה), הודיעונו רבותינו שה"א הנוספת הוא להגדיל הענין:

בגדל זרועך. לר"ש ב"מ הוא הפוך והראוי בזרועך הגדול, או שהוא שם סמוך והוא כמו בגודל זרעך, וא"צ לזה, כי הוא מקור בבי"ת השמוש כמו בקרוב בשכון, ועיי"ן הפעל רפוי' כמו בכתוב עמים, ברבות עתים, בנפול מגדלים, וטעם בגדול זרעך כאשר תגדל זרועך (ווען דיין ארם זיך גראָס צייגט) רל"ש:

יז

תביאמו ותטעמו. ענין קביעות חזקה שישבו בארץ ימים רבים כשרש נטוע וקבועה עושה שרש למטה ופרי למעלה, כענין (שמואל ב ז׳:י׳) ונטעתיו ושכן תחתיו, לנטוע שמים וליסוד ארץ (ישעיהו נ״א:ט״ז), וכן כמשמרות נטועים שטעם כל אלה חזוק וקבוע, ומזה נשתרבב למסדרי הברכות לומר בברכות התורה, וחיי עולם נטע בתוכנו, שהתורה מקנה לאדם חיי הרוחני והוא ענין הקיים תמיד בקביעות חזק לעולם בל ימוט, הפך חיי הגשמי שהוא מוגבל בזמן וגם זה אינו חזק וקבוע כי בארץ הנשמה הלזו חיינו תלויים לנו מנגד תמיד:

בהר נחלתך. במכדרשב"י (יתרו ס"ט ב') אברהם קרא לי' הר (בהר ה' יראה) מההר הפקירא לכל מאן דבעי בעלמא אוף אתר דא קדישא הפקירא לקבלא לכל מאן דבעי בעלמא, יעקב קרא להאי אתר בית דכתיב אין זה כ"א בית אלהים. ד"א הר ובית אף ע"ג דכלא חד דרגא, סליקו לדא מן דא, הר לשאר עמין כד אתאן לאעלא תחות גדפוי, בית לישראל למהוי עמהון כאתתא בבעלה בדיורא חד בחדווא ורביעא עלייהו כאימא על בנין, ע"כ. וזהו שהזכיר כאן, בהר וגו' לשבתך, הר ובית לשבת. עי' האזינו (ל"ב ט') ענין יעקב נחלתו:

יח

ימלוך לעולם ועד. בא העתיד על ההוה תמיד, כדרכו בכל המקומות, וטעם המקרא, הוא ית' מוליך ומנהיג את העולם תמיד בלי הפסק, ואף בעתות שאנו רואים דרך רשעים צלחה וברי לבב נגועים ונכנעים תחתיהם אין זה חלילה מצד חסרון השגחתו בעולמו כי עזב את הארץ להנהגה הטבעית לעצמה והוא הסיר הנהגת מלכותו עלי', לא כן הוא, כי גם שלות הרשעים ויסורי הצדיקים הוא מיוסד על אדני חכמתו בסדר הנהגת העולם ומלכותו, וכמאמרם אין בידינו לא משלות הרשעים אף לא מיסורי הצדיקים:

כג

על כן קרא שמה מרה. כי היינו יכולים לטעות ולומר שנקרא המקום מרה, ענין מרתה באלהיה, מרה את פי ד' (מלכים א י״ג:כ״ו), ע"ש שהמרו ועצבו את רוח משה שהתלוננו עליו, וכמו שנקרא המקום מסה ומריבה ע"ש נסותם ומריבתם, לכן הודיע כי ע"ש המים המרים שבו נקרא כן, כי אין כאן מקום להזכיר מרים ותלונתם, כי שבו מיד והתפללו אל ד':

כד

וילונו. תרגומו אתרעמו, וענינו לרש"פ התגלות המחשבה ע"י דבור שאיננו מרוצה בדבר אשר קרה, ואין זה ענין קטטה ומריבה, כי אלה הם וכוח בין טוען ונטען ותביעת דין ותשובה ונעשה פנים בפנים, אבל התלונה והתרעומות איננה וכוח עם הנטען ומוציא דבריו קצת בחשאי וצניעא בלתי מפורסמת כל כך. (זיך אונווילליג צייגען):

כה

ויצעק אל ה'. ת"י וצלי משה קדם ה'. ובמכילתא כאן אמרו היו ישראל מתחננים ומתפללים לפני אביהם שבשמים ואומרים חטאנו לפניך על הים נתרעמנו לפניך על הים (ונראה שעל הים הראשון הוא ט"ס וצ"ל על המים, התחרטו והתודו על מה שחטאו כעת במי מרה, ועל מה שהתרעמו על הים באמרם המבלי אין קברים), ובמדרש שה"ש בפסוק שחורה אני ונאוה, שחורה אני במרה שנאמר וילונו על משה, ונאוה אני במרה שנאמר ויצעק אל ה'. נראה מזה כי ויצעק אל ה' חוזר על העם, שאחר שהתלוננו נחמו מיד ושבו וחזרו להתפלל אל ה', וכמו סיפא דקרא ושם נסהו חוזר על העם שנסה ה' את העם:

כו

כל המחלה. ובמקום אחר (דברים ז׳:ט״ו) הוא אומר וכל מדוי מצרים, כי הרכבת הגוף משני דברים, מחלקים מקשיים (פעסטע טהיילע) כבשר גידין ועצמות וקרומות ודומיהם, ומחלקים נוזליים (פליססיגע טהיילע) כדם ושאר הזלות שומנים חלבים ומלחיים, והונח שם מדוה לרש"פ על החלאים הנמשכים מהפסד בחלקים הנוזלים, לכן נקרא חולי הוסת באשה מדוה, ושם חולי על ההפסד המזדמן בחלקים מקשיים. ועמ"ש בדברים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.