רשב"א/שבת/ב/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתני': יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים וכו'. פירש רש"י ז"ל[1]: שתים לחיוב לאותן העומדים בפנים דהיינו הוצאה והכנסה דבעל הבית, דתנא להכנסה נמי הוצאה קרי ליה, שהן ארבע עם הכנסה והוצאה דבעל הבית לפטור, וכן לעני. והדר קא מפרש שתים דחוץ דסליק מינייהו. והוא הנכון. ואחרים[2] פירשו שתים שהן ארבע בפנים דהיינו הכנסות שנעשות בפנים והן הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית. ואינו מחוור דכשבא לפרש לא היה ליה לערב הכנסות והוצאות יחד.
ואיכא למידק[3] אמתניתין מאי טעמא פלגינהו רבנן בתרתי דהוצאה והכנסה דעני היינו דבעל הבית, ומאי שנא הא מהא, וכדאמרינן בשבועות (יד:) גבי ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, והא שם טומאה אחת היא. ותירצו בתוס'[4], משום דקרא נמי פלגינהו בתרתי קראי ואיצטריך תרי קראי בהוצאה, דהא בפרק הזורק (לקמן צו:) מייתינן לה מויכלא העם מהביא (שמות לו ו) ובפרק קמא דעירובין (יז:) משמע דנפקא לן נמי הוצאה מאל יצא איש ממקומו (שם טז כט) ודרשינן ביה אל יוציא, דאמרינן התם לוקין על ערובי תחומין דאורייתא, ופריך והא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא, פירוש משום דדרשינן מיניה אל יוציא. ואע"ג דמשני התם מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואל יצא קרינן, לאו למימרא דלא נדרש מיניה כלל אל יוציא, אלא לומר דעיקר קרא כי אתא לתחומין הוא דאתא מדכתיב אל יצא וקרינן ליה אל יצא, אבל לעולם לדרוש מיניה נמי אל יוציא. ותדע לך[5] דהא לרבנן דלית להו ערובי תחומין דאורייתא אל יצא למאי אתא[6].
וכי תימא קרא נמי למאי פלגינהו. אפשר לומר משום דהיא מלאכה גרועה שאילו פנה מזוית לזוית משא גדול פטור והוציא קצת מרשות לרשות חייב, מה שאין כן בשאר כל המלאכות שאינן אסורות אלא מצד עצמן באיזה רשות שתעשה[7]. והיינו נמי דלא גמרינן לה ממשכן כדגמרינן כולהו שאר מלאכות, ותדע לך נמי דהא בפרק הזורק (לקמן צו:) אמרינן הוצאה מנין שנאמר (שם לו ו) ויכלא העם מהביא, ואקשינן ודילמא בחול וקאמר להן משה לא תיתו דשלימא לה מלאכה, ואיצטריך לשנויי דגמר העברה העברה מיום הכפורים, אלמא אף על גב דהוי במשכן אפילו הכי איצטריך קרא לפורטה מה שלא הוצרך בשאר מלאכות, והלכך הוצאה חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ואי לאו דגלי רחמנא בתרווייהו לא ילפינן חדא מחברתה[8]. ואם תאמר אם כן לחשוב להו בתרתי והוי להו ארבעים מלאכות. יש לומר דמכל מקום מלאכה אחת היא ושם אחד יש לה ונחשבת היא כאחד, אלא שהוצרך הכתוב לגלות בהן שזו וזו אחת הן[9]. ואם תאמר[10] אזהרה שמענו עונש מנין. יש לומר כיון דגלי רחמנא דמלאכות נינהו הרי הן בכלל כל העושה בו מלאכה יומת[11].
(והר"מ) [ור"ת][12] ז"ל היה אומר שאין שני מקראות להוצאה דעני ועשיר[13], וכן יש שפירשו כדבריו, שאילו כן בתרתי חשבינן להו והוו להו מ' מלאכות שלמות[14]. ומכל מקום לא תקשי לן מתניתין דפלגינהו בתרתי דלא דמי לההיא דשבועות (יד:) דאמרינן שם טומאה אחת היא, דהתם ודאי אחת היא לפי שאין אתה צריך להודיעו אלא שהוא טמא וכל שהוא טמא אסור ליגע במקדש וקדשיו, אבל הכא דהוצאות משתנות זו מזו, דהוצאת העני חשובה שמושך לעצמו אינה דומה להוצאת בעל הבית שמוציא ממנו, לפיכך מנאום חכמים בשתים[15]. ור"ת ז"ל הביא ראיה לדבריו מדגרסינן בירושלמי בפירקין [16] אמר רבי יוסי עני ועשיר אחד הם ומנו אותם חכמים שנים, ומשמע דהכי פירושו אחד הם דהוצאת שניהם ממקרא אחד נפקא ואפילו הכי מנו אותן במתניתין בשנים לפי שהן הוצאות משתנות[17]. ואם תאמר לדבריהם אל יצא איש ממקומו למאי אתא לרבנן דאמרי שאין תחומין דאורייתא, תירץ הרמב"ן ז"ל[18] דדילמא לאזהרת יוצא המן הוא דאתא[19].
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ ד"ה שתים.
- ↑ כ"כ פירש"י בשבועות ה. ד"ה ד', דבפנים היינו הכנסות ובחוץ היינו הוצאות, והו' ברמב"ן ד"ה מתני', ועי' תוד"ה שתים משכ"ב. ועייש"ע בתוס' בשבועות, לבאר באופ"א דבפנים היינו הוצאות והכנסות שחייבין עליהן קרבן בפנים כלו' בעזרה. ובמיוחס לר"ן ד"ה יציאות, בשם י"מ כ', דבפנים היינו הוצאות, ובחוץ היינו הכנסות, ומשום דהוצאה שתחילתה בפנים קורא לה בפנים, ועייש"ע ביאור נוסף.
וע"ע קיקיון דיונה בתוד"ה שתים, בביאור הטעם שפירש"י בשבועות באופ"א מהכא, דהתם הוא להוו"א שם דב' שהן ד' היינו הוצאות לחוד [ולא פירש שהם בין בפנים ובין בחוץ], וב' היינו דאיכא ב' אופני יציאות של פטור של ושל בעה"ב, ושהן ד' היינו עוד ב' חיובים לעני ובעה"ב, ועייש"ע ביאור בזה, וע"ע פנ"י בתוס' שם, מה שביאר עד"ז דהתם פירש"י כן רק להוו"א דהתם, וכ"כ בחלקת בנימין בתוס' שם. וע"ע בחת"ס ביאור נוסף דרש"י שם מודה לפירושו הכא, והתם פי' כן, משום כיון דביתר הדינים שהובאו שם [ידיעות הטומאה ונגעים] שיש בהן ב' שהן ד' הם שווים, משא"כ לפירש"י הכא שאינן שוות, דאחת מפורשת בתורה, ואחת לא. וע"ע ישוב בזה בבן אורי בתוס' שם. ובעיקר פירש"י בשבועות שם, עי' בתוס' שם, שהק' מהגמ' בע"ב דאין מוכיח דהתנא קורא להכנסה הוצאה, מדשנה בעצם המשנה דבפנים זה הכנסה. וע"ע מהרש"ל ומהרש"א בתוס' שם, ד"ה וריב"א. וע"ע בחי' מהרא"ל בע"ב ד"ה אמר, להק' עוד לפירש"י מדמק' בע"ב דתרתי סרי הויין, ובשלמא אי בפנים ובחוץ קאי אעשיר ועני, שפיר מק' דליתני פטורייהו וחיובייהו, אבל אי בפנים ובחוץ היינו הכנסות והוצאות, צ"ע מאי מקשה, וע"ע בדבריו כאן בתוד"ה שתים, וכה"ק בדברי נב"א בע"ב ד"ה הא. - ↑ כה"ק בתוד"ה פשט, ובשבועות ב. ד"ה יציאות, והרמב"ן ד"ה ואיכא, ותורא"ש ד"ה פשט, ור"ן ד"ה שתים.
- ↑ עיי"ש בתוד"ה פשט ובתורא"ש שם. ובשבועות ב. ד"ה יציאות, תי' עוד באופ"א, דס"ד דרק ביוצא עם הפירות לרה"ר חשיב דרך הוצאה, משא"כ כשגופו ברה"י וידו ברה"ר או להיפך, ולק' ג: מבו' דידו אינה לא כרה"י ולא כרה"ר, ולהכי הוצרך למנות ב', דמאופן חד ל"ה ידעי' שחייב גם באופן השני, ועי' שלמי תודה שבועות ב. בתוד"ה יציאות, שביאר ד' דס"ד דאין לך בו אלא חידושו. וע"ע מרומי שדה שבועות שם ע"מ שהביאו מלק' ג: דצ"ב, ושמא כוונתם ליישב באופ"א, דהתנא נקט עשיר ועני לאשמעי' די"ז דידו של אדם אינה לא כרה"י וכו', ועייש"ע. אמנם עי' פנ"י בתוס', ותפארת בחורים שבועות שם, דכוונתם להביא עוד טעם אמאי הוצאה חידוש הוא. וע"ע בישוב קו' זו אמאי מני תרתי, בבית מנוחה לק' ג. ד"ה בעי. וע"ע קול הרמ"ז מ"א בתויו"ט ד"ה ושתים, שיישב עפי"ד הרע"ב שם, דנקט עשיר ועני לאשמעי' דלא נתינה שבת לידחות אצל צדקה, ועי' שושנים לדוד שם, להק' דאכתי סגי לשנות חיוב בעה"ב לבדו. ועי' יד דוד מהדו"ק ג. בתוד"ה בבא, בא"ד וי"ל, ליישב, ועייש"ע דהתוס' לא תי' כן, דאזלי לשיטתייהו לק' ג. ד"ה בבא, דהכא מיירי בעני נכרי. ועי' חי' מהרי"ח על המשניות שם.
- ↑ עי' במיוחס לר"ן ד"ה כיצד, מה שדחה זה.
- ↑ וכ"כ התוס' בעירובין שם, ד"ה לאו, דמ"מ ילפי' מינה גם להוצאה, וכ"מ בתורא"ש שם, וברמב"ם שגגות פי"ד ה"ב.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן ד"ה ואיכא, ובשבועות ב. ובתורא"ש ד"ה יציאות, וכן יעו"ש בשם ר"ת, ובריטב"א שבועות ב. ד"ה יציאות. אמנם בתוד"ה פשט, כ' בנוסח"א: דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"י לרה"ר מה לי מוציא מרה"י לרה"י. וכ"ה בתוס' בפסחים פ"ה: בשם ר"י. וכ"ה התורא"ש בשבועות ב. בשם ר"ת. וע"ע חת"ס ד"ה כיצד. ובתורא"ש בשבועות שם ד"ה יציאות, כ' בנוסח"א, דמ"ל הוציא מן החדר לבית או מעביר ד"א תוך הבית, אם הוציא מרה"י לרה"ר או מעביר ד"א ברה"ר. ובאו"ז ח"ב סי' פ"ב כ' בשם ר"ת באופ"א, דבשאר מלאכות נעשה שינוי בחפץ משא"כ בהוצאה, ויעו"ש כן בשם ר"ת. ועי' חי' ר"מ קזיס ד"ה ובדבר, [לבאר דגם בצידת צבי הוי אמרי' דכיון שמתחילה היה ברשות עצמו ועכשיו ביד אדם חשיב כשינוי בגופו, וע"ע צפנת פענח במבוא לספר דברים, לחלק בין הוצאה לשאר מלאכות, דבשאר מלאכות התוצאה קיימת אף לאחר הסתלקות הפועל וכן בצד ומעמר, משא"כ בהוצאה]. וכעי"ז מש' בפיהמ"ש., וע"ע בס' שלום יהודה, [פלצינסקי] סי' א' בענין הוצאה מלאכה גרועה, לבאר עוד דבשאר מלאכות אין האדם עצמו חלק מהמלאכה אלא רק העושה, כגון בזריעה, משא"כ בהוצאה. וע"ע ביאור בטעם דהוצאה גרועה היא, בס' הר צבי בתוד"ה פשט. וע"ע בעה"מ לק' מ"ט: (כ"ג: מדפה"ר) הלש' "דלא עביד ולא מידי", וע"ע חי' הר"מ קזיס שם.
והנה ידוע לדקדק מד' הרמב"ן ורבינו הכא דענין מלאכת הוצאה שהיא "מלאכת משא". וכצ"ל לש"ר שכתבו כוותיה. אמנם עי' בדברות משה סי' א' ענף ב' ד"ה ונראה בטעם, שכ' לבאר דהתוס' ס"ל דהמלאכה היא נשיאת משא, והחידוש הוא דבלא מרשות לרשות אי"ז נחשב משא, ומשו"ה מזוית לזוית ברה"י ל"ה הוכחה [והוי כמו מבשל בחמה שהיא מלאכה גמורה], וש"ר ס"ל דהמלאכה היא ההוצאה, והחידוש הוא מה שיצא מרשות לרשות. [וע"ע ס' שביבי אור מלאכת הוצאה אות ג']. וע"ע ירמיה י"ז כ"א "ואל תשאו משא ביום השבת", ושם כ"ב, "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת", והו' בהוריות ד. ועי' ביצה י"ב. דדרשי' מהאי קרא דבשבת אין ביו"ט לא, וע"ע קראי בנחמיה י"ג, ט"ו י"ט. ובעיקר הענין, ע"ע תורא"ש שבועות ב. דמוציא חפץ עם גופו, היינו עיקר הוצאה, [ולכאו' היינו משא], אמנם יעוי' בתורא"ש בסוגיין שכ' כעי"ז דמוציא חפץ הוי בכלל "אל יצא" דדרשי' "אל יוציא". וע"ע חי' הר"מ קזיס סוד"ה ובדבר.
ובעיקר הגדר במלאכת הוצאה, מצינו עוד כמה דרכים, דהנה עי' בלשון רבינו לקמן ג. ד"ה פטורי, "שהנחות קא חשיב וכו' והיא עיקר המלאכה", ויש שדקדקו מלשון זה דבהוצאה עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה. ובאמת ע"ע אפיקי ים ח"ב סי' ד' ענף ח', מה שדן אי הנחה מעיקר מלאכת ההוצאה או רק תנאי בה, והביא דברי המאירי לק' ג: ד"ה יש לדון, דבהוצאה עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה. ועי' דברי ברוך סי' א' אות ב', דר"ל כעי"ז בד' התוס' לק' ג. ד"ה שניהם. וע"ע בד' המאירי בסוכה מ"ג. ובר"פ הזורק, בדין מעביר ד"א ברה"ר ע"י עקירה מרה"י זו והנחה ברה"י זו. וע"ע משנ"ת בהע' לק' ג. בד"ה פטורי. - ↑ וכ"ה התוס' בשבועות ב. ד"ה יציאות, מדלשאר מלאכות ל"ב קרא וסגי במה שהיו במשכן, ולהוצאה מצרכינן לק' צ"ו: קרא, וכ"כ התורא"ש ד"ה יציאות. וכ"מ בתוס' לק' צ"ו: ד"ה הוצאה, ובאמת כה"ק המהרש"א על התוס' כאן אמאי לא כ' כן. ועי' דברי שלמה [ריבלין] בתוס', דבאמת זהו כוונת התוס' הכא, וכ"ה באו"ז הל' שבת סי' פ"ב. וברמב"ן לק' צ"ו: ד"ה ואיכא, ובר"ן לק' בע"ב ד"ה אבות. ועי' נחלת יעקב בתוד"ה פשט, ליישב דמחד קרא הוו"א דהוי כהבערה דללאו יצאה. וע"ע באר מים, ליישב, וע"ע משמרות כהונה, לדחות הוכחה זו, די"ל דממלאכת המשכן איכא למילף רק להוצאה כדרכה, אבל הוצאה בידו דהיינו הושטה אי"צ קרא. ועי' שלמי תודה להק' ע"ז. והנה עוד יש לדון בהוכחה הנ"ל, דתליא במחלוקת בגיר' הגמ' לק' צ"ו: אי' הגיר' 'הוצאה מנין דהוה מלאכה', או 'הוצאה גופא היכא כתיבא', דעי' רה"ג [הו"ד על הגליון שם, וברא"ש ר"פ הזורק שם, ובמ"מ דלהלן, ובד' רבינו לק' צ"ו: ד"ה הוצאה, ובריטב"א שם ד"ה ברוב] שגרס הוצאה מנין דהוה מלאכה, ולפי"ז נדחית ההוכחה הנ"ל. ועי' מ"מ שבת פי"ב ה"ח, דכ"ה גיר' הרמב"ם, וכ"ג הר"ח הו' בתוס' לק' צ"ו: ד"ה וממאי, וכ"ה בפיה"מ להרמב"ם, ובפי' קדמון ממצרים. וכ"כ הקרי"ס שם בד' הרמב"ם, ועי' לח"מ שבת פי"ב ה"ח, משה"ק אמאי לא דנו מנין דהוצאה אסורה, ואי מהלמ"מ אמאי לא נילף מהלמ"מ דהיא בכלל מלאכה.
ובעיקר קו' זו אמאי הוצרך קרא להוצאה כיון שהיה במשכן, עי' תורי"ד לק' צ"ו: ד"ה פרק הזורק, ליישב דאיצטריך קרא להוצאה, דודאי לא תקרא מלאכה אלא מה שהיו עושים אומנים בגוף המשכן, דאל"ה כל פסיעה ופסיעה שהיו עושים תחשב מלאכה, ואחר דילפי' מקרא, ילפי' תורתיה ממשכן. ויש לדקדק מד' התורי"ד שם, דאין חילוק בין מלאכת הנדבה להורדת הקרשים והעלאתם על העגלות, ששתיהן מכלל מלאכת המשכן, ובלי ילפותא הוו"א דלא נאסר רק מלאכת גוף המשכן. - ↑ וכ"כ הרמב"ן ד"ה ואיכא, דהוו אב מלאכה א', וכצ"ל לש"ר דסברי דילפי' הוצאה מחד קרא. אולם התורא"ש בשם הר"י מפריש פליג, וס"ל דכיון דאיכא תרי קראי הוו תרווייהו אבות ונ"מ שחייב ב' בהעלם א'.
- ↑ וכה"ק הרמב"ן סוד"ה ואיכא, והר"ן בע"ב ד"ה אבות, וע"ע תורא"ש שם בד"ה וי"מ.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן ור"ן שם, אך עיי"ש ברמב"ן שכ' דאין הדברים מחוורין כל צרכן. ועי' חלקת בנימין ד"ה אבל הרמב"ן, שכ' לב' הטעם שהוצאה לא דמיא להבערה, שהבערה מלאכה גמורה היא והיתה בכלל שאר מלאכות וא"כ למה יצאתה, משא"כ הוצאה דמלאכה גרועה היא, ויעו"ש דכסברא זו כ' המיוחס לר"ן ד"ה כיצד, ויעו"ש לבאר מש"כ ד' הרמב"ן דאין הדברים מחוורין כל צרכן. ועי' נחלת יעקב [ליסא] בתוד"ה פשט.
- ↑ עי' מרומי שדה לדקדק כן מתוס' לק' ד. ד"ה והא בעי עקירה, וכן מד' התוס' בריש שבועות. אולם ד' התוס' הכא דילפי' מב' קראי, וכ"כ התוס' בעירובין שם, ובפסחים ריש פ"ה:, וכ"ה בתורא"ש שם, אך יעו"ש באופ"א מהתוס'. והרמב"ן מסיק הכא דתלי' בפלוגתא דתנאי בעירובין י"ז: אי תחומין דאו' או דרבנן, וע"ע מסוהש"ס הוריות ד. דבפלוגתא זו תלי' גם גיר' הגמ' שם.
- ↑ וכ"ה הרמב"ן שם בשם י"א, וכ"ה התורא"ש שם, ויעו"ש דמ"אל יעשו עוד מלאכה" ל"ה ילפי', דהוי ס"ד דאי"ז מלאכה ממש לאוסרה, וע"ע תוס' לק' צ"ו: ד"ה וממאי, מש"כ ר"ח, ומש"ה מירושלמי פ"א ה"א, וע"ע מאירי ד"ה והמשנה. ובעיק"ד רבינו ע"ע שיעורי הגרי"מ עמ' ט' ד"ה והנה הרמב"ן. וע"ע גליוני הש"ס לק' ו: ד"ה אינו, מש"כ עפי"ד הרמב"ן לבאר המקור דאיסי מחייב מיתה בהוצאה.
- ↑ ועי' בהע' לעיל מה שהו' בשם הר"י מפריש, דאה"נ דכיון דאיכא תרי קראי הוו תרווייהו אבות ונ"מ שחייב ב' בהעלם א'.
- ↑ וכ"ב הרמב"ן שם, וכ"ה הר"ן ד"ה שתים בשם ר"ת, ועיי"ש ברמב"ן דזהו הטעם הנכון, ועי' ראש יוסף ד"ה והא דפלגינהו, [לבאר דהוצאה דעני חשובה שמוציא לצורכו, משא"כ בעה"ב, (וכעין משאצ"ג), וע"ע פנ"י בתוס', דבעני שהוא לצורכו הוי מלאכת מחשבת]. וע"ע דברות משה סי' א' ענף ד' מש"כ לבאר. ובריטב"א בשבועות ב. ד"ה יציאות, כ' איפכא, דהוי ס"ד דלא חייב הכתוב בחידוש הוצאה זו אלא כעין עשיר, שכן דרך רוב המוציאים להוציא מרשות שעומדים לרשות שאין עומדים בו, ואין לך בו אלא מקום חידושו.
- ↑ פ"א ה"א, ובשבועות פ"א ה"א.
- ↑ וכ"מ ברש"י ריש שבועות דעני ועשיר מחד קרא, וכ"מ קצת מרש"י במתני' שהביא חד קרא.
- ↑ ד"ה וי"א.
- ↑ ובעיקר הענין אי להוצאה ילפי' מב' קראי או מחד קרא, עי' עוד ברש"י ד"ה שתיים [ומה שצויין שם, וכן עי' תורא"ש בסוגיין ובשבועות שם. ובמש"כ רבינו בשם ר"ת דליכא אלא חד קרא. ע"ע מרומי שדה לדקדק כן מתוס' לק' ד. ד"ה והא בעי עקירה, וכן מד' התוס' בריש שבועות. אולם ד' התוס' הכא דילפי' מב' קראי, וכ"כ התוס' בעירובין שם, ובפסחים ריש פ"ה:, וכ"ה בתורא"ש שם, אך יעו"ש באופ"א מהתוס'. וכ"ד רבינו כהתוס' דאיכא ב' קראי להוצאה, אמנם הרמב"ן ד"ה יציאות מסיק הכא דתלי' בפלוגתא דתנאי אי תחומין דאו' או דרבנן, וע"ע מסוהש"ס הוריות ד. דבפלוגתא זו תלי' גם גיר' הגמ' שם.
ובראשונים דנו בדעת הרמב"ם בנידו"ז, דעי' בהל' שבת פי"ב ה"ח שהביא רק קרא ד"ויכלא", ויש שר"ל דאזיל לשיטתו שם פכ"ז ה"א דתחומין דאו', וילפי' מ"אל יצא", וכ"כ בדברי ירמיהו שבת פי"ב ה"ח ד"ה והנה סוגיא, ובדברות משה סי' כ' הע' ל"ב, [וצ"ע דבהל' שגגות פי"ד ה"ב לגבי ב"ד שטעו מייתי שם קרא דאל יצא לענין איסור הוצאה, ועיי"ש בקנין תורה שמעתתא ר"פ ואתחנן אות א', שתי' דאפשר דגם הלימוד מהקרא הוא בכלל הטעות, עוד יל"ע לד' הרמב"ם אי ס"ל תרי דיני הוצאה דעני ובע"ה, ועי' בדבריו בהל' שבת פי"ג ה"ב, דמש' דלא ס"ל תרי דיני הוצאה, ועי' משנת השבת שם בזה, ובעיקר מה שהביא מקור להוצאה מ"אל יצא" י"ל דמקו"ד מהוריות ד. דלפנינו אי' שם: 'לא תוציאו משא מבתיכם', אמנם התוס' בעירובין י"ז: ד"ה לאו, הביא גיר' דיליף התם "מאל יצא", וכ"ה הר"ח הוריות שם ד"ה ת"ש, וכ' דגיר' זו משובשת, אמנם י"ל בד' הר"מ דסמך על גיר' זו]. וע"ע מו"מ בשי' הרמב"ם שלא הביא מקרא ד"אל יצא" לענין הוצאה, בחמדת ישראל ח"א קונטרס נר מצוה אות ל"ט, ובכלי חמדה מועדי השנה ח"א עניני יוה"כ סי' ע"ט.
ובעיקר הענין אי הני תרי הוצאות הוו ב' אבות מלאכות, ונ"מ להתחייב ב' בהעלם א', דבד' רבינו מבו' דהוי אב מלאכה א', וכ"כ הרמב"ן שם, [וכצ"ל לש"ר דסברי דילפי' הוצאה מחד קרא], ויעו"ש ג"כ מה שהביא מהירושלמי דעני ועשיר א' הם, וכ"מ ברש"י ריש שבועות דעני ועשיר מחד קרא, וכ"מ קצת מרש"י במתני' שהביא חד קרא. אולם התורא"ש בשם הר"י מפריש, פליג, וס"ל דהוו ב' אבות מלאכות וחייב ב'. וע"ע רמב"ם שבת פי"ב ה"ח, [שכ' דין הוצאה מרל"ר, ובהלכה אח"ז פירט מרה"י לרה"ר ולהיפך, ומש' דהוא שם א' של הוצאה מרל"ר, ויל"ע בזה].
ובעיקר הענין אי מ"ויעבירו" ילפי' לעיקר הוצאה, או רק ילפי' דהוצאה חשיב אב מלאכה, עייש"ע ברמב"ם הל' שבת פי"ב ה"ח, [מהתם ילפי' דחשיב אב מלאכה, והו' כגי' רה"ג ור"ח שהו' ברא"ש בריש פ' הזורק ובמ"מ שם, וכ"ה בפיה"מ להרמב"ם, ובפי' קדמון ממצרים. אולם בתוד"ה פשט, מבו' דילפי' לעיקר הוצאה מהתם.
וסיכום השיטות במקו"ד הוצאה, אי נלמדת מ"אל יעשו עוד מלאכה וגו' ויכלא" או מ"אל יצא", או משניהם, או דקרא ד"אל יעשו" וגו', הוי גילוי מילתא דהוצאה הוי מלאכה, וממילא נכלל ב"אל יעשו", די"א דנלמד מ"אל יעשו" וגו', וכ"מ ברד"ה שהן, ועיי"ש מה שצויין בזה. וי"א דנלמד מ"אל יצא", ועי' חי' שבה"ל עמ"ס שבת. וי"א דנלמד משניהם, וכ"מ בתוס' הכא, ועי' לעיל משנת"ב. וי"א דהקרא הוי רק גילוי מילתא דנקראת מלאכה, וכ"מ בר"ח לק' צ"ז: והו' בתוס' לק' צ"ו: ד"ה וממאי, ויעו"ש דכן דריש בירושלמי פ"א ה"א, וכ"כ המאירי ד"ה והמשנה, וכ"ה רבינו שם בד"ה הוצאה בשם רה"ג.