אור שמח/אישות/ה

אור שמח ‏ אישות ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה וכו' אינה מקודשת ואפי' היה אסור בהנאה מדבריהם וכו':

בשו"ע סימן כ"ח, אשה שנדרה הנאה מאדם אחד או מכל מה שיתנו לה שלא בפני האב כו' ועבר אחד וקדשה אינה מקודשת דהוי כאילו קדשה באיסורי הנאה כו'. וצ"ע, דדין זה לקוח משו"ת הרשב"א ונתבונן בו, דאם נאמר דמש"ה לא הוי קדושין מטעם דאין זכיה באיסורי הנאה והוי כאילו לא קבלה, דזה לא יתכן, כיון דהחפץ אינו אסור בעצמותו לה רק אם יבוא לה בתורת קדושין, א"כ הא כבר ביאר רבינו נסים בע"ז, גבי כיון דאגבה ביה זכי ביה ישראל ונעשה שלו ולא מצי מבטל, ופירש, אע"ג דאין זכיה באיסורי הנאה, בכ"ז כיון שבלא הזכיה הוי ממון דראוי לבטלו ע"י גוי ויהיה ראוי גם לישראל, ואם תאמר דלא זכי מה יעכבו הא השתא ממון הוי, רק לכשיזכה בו אז יפקע מאתו שווי הממון, א"כ על כרחין חלה הזכיה קודם ואז יפקע מאתו שווי ממון, וכתב דזה טעם רבינו בקנה חמץ בפסח מן הגוי משום דחמץ טרם שזוכה בו ראוי להיות ממון אחר הפסח לר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר, וא"כ כאן הלא טרם שקבלתו ואף אם תקבלו רק שלא בתורת קדושין גם כן מותרת בו, רק אם תקבלו לתורת קדושין אז אסרה הנאה מאתו, א"כ איך לא תזכה הלא ימנע מאתה הזכיה, הא השתא טרם זכייתה בו ממון גמור הוי גם לה, ועל כרחין דתזכה בו ואז יאסר לה בהנאה ויפקע ממנו שווי הממון. וצריך לומר, דהטעם כיון שאין לה הנאה מן הכסף לא מתקדשא ביה, ולפ"ז נראה דדין זה לא יתכן רק לשיטת הרשב"א גופיה דסובר בחידושים באורך, דדוקא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב דנהנה מן המעות האלו פלוני בן דעת וזוכה בדמים אלו, אבל זרוק מנה לים כיון שאינו מקבלו בן דעת לא נחית להתחייב מתורת חיוב וערבות, יש לומר דכאן שהיא אינה נהנית מן המנה תו לא מתקדשא ליה, אבל אם נימא כהך שיטה דאף בזרוק מנה לים בהתחילה היא תחלה מתחייבת מדין ערב וכמו שכתב הרמ"א להחמיר לקמן סימן ל' בסופו, וכן פסק בחו"מ סימן ש"פ דהוי ספיקא דדינא, א"כ לו יהא דהיא לא נהנית מן המנה או מן חפץ זה, אבל הלא המקדש מפסיד ממונו והוי כזורק מנה לים והיא רוצית להתקדש ע"י זה, א"כ אמאי לא יהיה קדושין בהתחילה היא תחלה, דהא כיון דזכתה ביה נפקע מרשותו ממון גמור, ועבור זה מתקדשת אליו במה שמגיע לו הפסד ממונו עבורה ובשביל זה היא מתקדשת לו ואמאי סתם הרמ"א דאינה מקודשת וצ"ע:

ולפי מה שבארנו א"ש מה דסיים אבל אם קדשה בשטר הוי קדושין, ולקמן סימן ל"ב הביא פלוגתא בזה, משום דבשטר קדושין בעי זכיה ובשלמא הכא דעל ידי זכייתה בכסף לתורת קדושין בא חלות האיסור עליה, ע"כ דזכתה קודם ואחרי זה חל האיסור ולכן מקודשת, ורק מתורת כסף אינה מקודשת משום דלא מטיא לה הנאה, אבל לקמן סימן ל"ב באיסורי הנאה גמורים לכל העולם ואין האיסור בא משום קבלתה לכן פליגי בזה אם דומה לגירושין דאפילו באיסורי הנאה ד"ת אמרו בגמרא דילן דכתבו על איסורי הנאה כשר. אולם אם נאמר דכוונת האשה הא דקבלתה הוא רק תנאי, אבל המכוון שתיאסר בחפץ טרם שהגיע לידה וכמו שרצו בגמרא לומר דככרי עליך לא מיתסר רק בעוד שהוא ככר של הנותן דאזמניה עליה (עיין פ"ד דף ל"ד), ואם כן לא חלה הזכיה אם אין זכיה באיסורי הנאה. ושפיר סתם הרמ"א דמתורת כסף אינה מקודשת, אבל בזה מחלוקת גדולה בין הקדמונים, ועיין בר"ן (נדרים דף מ"ז) ד"ה והוי יודע כו' אלא ודאי נכסים דידיה נינהו, ובמחנ"א הלכות זכיה והפקר אריכות בזה ואכמ"ל:

אחרי זה עיינתי בשו"ת הרשב"א סימן תר"ב תר"ג, וראיתי כי השואל נסתפק בהא דאסרה כל מה שתקבל מפלוני משום דבאו כאחד, וכוונתו לסברא שכתבתי, משום דע"כ זכיא בנכסים קודם ואח"כ מיתסרא, ולא דמיא לאוסרת עליה נכסיו של פלוני דהאיסור חל בלא זכייתה, לכן לא מצי זכיא, רק שהרשב"א השיב דחוששין להחמיר שמא להקדש גמור מכוונא ולא חל דהוה מקדיש דבר שא"ב ובהא לא נחית להסתפק, יהיה איך שיהיה אין לסמוך למעשה על פסק זה, וכפי מש"כ יש בזה כמה דעות מהקדמונים להחמיר והויא ספק א"א וצריכה גט ובפרט שאם נאמר דזכתה ביה הוי ממון שלה להיות בעלי חובות שלה נפרעין ממנו, א"כ ודאי מתקדשת בו, דמטי לה הנאה גמורה מהך כסף ודוק כי קצרתי:

ב

עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקידש בדמיו ה"ז מקודשת:

בלא ידע הלוקח שהוא דבר האסור והוה מקח טעות, נסתפקו רבוותא הרא"ש והר"ן אם הוי כמקדש בדבר שאינו שלו, ומה שפירשו בהך דירושלמי במקדשין בגזל אינו מוכרח, דהפירוש כמו שכתבתי במק"א והספק כיון דלשם מקח יהיב ליה זוזי להוצאה ניתנו ומצי למיהב זוזי אחריני וא"כ תו הוי קדושין מעליא, ומדברי התוספות פרק המוכר פירות (דף צ"ב:) ד"ה אי דליכא לאשתלומי מניה, מורים, דאינו רשאי המוכר להשתמש בהנך מעות, דכתבו דאי ליתנהו להנהו זוזי א"צ למיתן לו זוזי רק הוה כמזיק כשהוציא הנך מעות אלמא דאינו רשאי להוציא, וכן כתבו שם מפורש והכא אי איתנהו להנהו זוזי צריך להחזירם כיון שהוא מקח טעות ול"ד להלואה, דהלואה להוצאה ניתנה כו' ואף למה דפסיקא לר"ת בריש פ' הפרה דהוי כבע"ח נראה דסבר דלגבי המעלה דאית ליה לבע"ח אית ליה להך כיון דמדעתו יהיב ליה מעות ואידך נהנה בהמעות לא גרע מבע"ח דלא מצי לסלק אלא בזוזי אם אית ליה דזוזי בעי מה דיהיב ליה למוכר, וכן חזינן דפשיטא להו לרבוותא דאסור להשתמש במעות היכי שהמקח טעות, מריש פ' המוכר את הבית (דף ס"א:) ד"ה ארעתא תרתי משמע. ואין לומר דיש לחלק בין קרקע למטלטלין דאין חזקת השוכר חשובה בקרקע כמו במטלטלין כדאשכחן לקמן גבי כו' ונמצא נגחן דאזלי בתר מוחזק במעות עתה אעפ"י שתחלה של לוקח היו ולא אמרי בחזקת בעלים הראשונים קיימא, הרי דסברי דאסור להשתמש במעות ולמיהב ליה מעות אחרינא דאי הוה רשאי להשתמש ולמיהב ליה מעות אחרינא, הרי לא שייך לאוקמינהו בחזקת בעלים הראשונים, ומשום זה פסק בטור דהוי מקדש בדבר שאינו שלו ואינה מקודשת ודוק:

אמנם דע אע"ג דלשיטת התוספות אינו יכול להשתמש במעות כיון שהטעה את הלוקח, מ"מ כתבו בריש המוכר פירות דלא הוי רק מזיק, ולכן כי לית זוזי א"צ למיזבן מטלטליו ולמיתב ליה זוזי, רק כדין מזיק, אבל כאן כתבו רבוותא הרא"ש והר"ן דהוי גזל ופירשו זה בכוונת הירושלמי ז"א שמקדשין בגזל, והדבר פשוט מאד דכאן אינו נותן לו דמיהן דאיסורי הנאה יהיב ליה ואינם שוים מאומה, רק הוי המעות שלקח בגזל, משא"כ תמן השור לנכסתא שוה הנך דמים דיהיב ונמצא דלא גזל ממנו מאומה, רק דאי אית ליה צריך למיהדר אותם ללוקח, אבל גזלן לא הוי, ופוק חזי אף בגזל חפץ בע"כ ושילם דמיו כתבו רבוותא דלא הוי גזלן דבר תורה וזה פשוט. ולפ"ז נפ"מ לענין דינא במוכר איסורי הנאה ולא הודיע ללוקח הוי גזלן וצריך לשלם כפי מה שהיו שוים המעות בשעה שלקחן ממנו כדין כל גזלן, משא"כ תמן דיהיב ליה שור נגחן דלשחיטה שוה הדמים שלקח, הגם דאינו רשאי להוציאן וחייב כמזיק צריך לשלם כפי שווי שלהן בשעה שהוציאן מן העולם וז"ב, [ועיין מחנ"א הלכות גזילה סימן כ"ג שחסר מדבריו ובודאי כוון לזה] והא שכתבו במרובה (דף ס"ח) דהמעות מעשר שני גזל ביד המוכר לא הלואה, משום דממון גבוה הוא ואינו יכול ליתן במתנה וכן אינו יכול להלוות אותן ודוק בכ"ז:

ז

המקדש האשה בגזל או בגניבה כו' אם נתייאשו הבעלים כו' ה"ז מקודשת כו':

הרמ"א כתב דרק מדרבנן, והוא מדברי הרא"ש פרק מרובה, ופירש הפ"ח משום דאע"ג דאיכא יאוש ושינוי רשות בכ"ז הא ממון המקדש לא הוה, וצריך מובן הא משנתנו היא ובהקדש ר"י אומר בשוגג קידש ותמן כי יהיב לה מידי דלאו דיליה יהיב לה וכי נוטלת בידה מעות הקדש יוצאים לחולין, הרי הממון לא הוי שלו ואעפ"כ הרי זו מקודשת. ואין לומר משום דגבי הקדש הא אי הוה נוטלת מאליה ממון הקדש ואז הוה היא המועלת, וכעת הוי כנותן לחבירו דהוא מעל חבירו לא מעל, א"כ המקדש הוא נתחייב בתשלומין במה דנפקי מרשות גבוה והיא פטורה מכלום, א"כ גם בגזל הא שיטת רוב הקדמונים דע"י יאוש עם שנוי רשות פטור הלוקח מלשלם דמים והגזלן מחוייב בתשלומין. ואין לומר כיון דהוי יאוש ולא קנה, א"כ תו אף אם זכיא בעל כרחו דגזלן ג"כ הוי שלה ולא היתה צריכה לשלם, א"כ לא הגיע לה מיד הגזלן הוא המקדש כלום. ז"א, דכבר הוכיחו רבנן בתוס' (ב"ק ס"ט) ד"ה כל דאסור לזכות בע"כ דגזלן וגם אם זכה מחוייב לשלם לגזלן קרן הואיל והגזלן היה מחזיקה לפטור עצמו בה מן התשלומין א"כ שפיר דמי להקדש. ואין לחלק משום דבהקדש ע"י שמוסר את ההקדש לרשות האשה לתורת קדושין ע"י זה מתחייב בתשלומין להקדש והיא זכיא בכסף גמור ופטורה מכל ערעור, אבל בגזלן התשלומין שמתחייב הוא מקודם כבר בשעת הגזילה נתחייב בתשלומיה, רק דהוי מצי לפטור מחובו בחפץ זה בחזרתו ליד בעלים, אבל לאו דיליה הוא ולאו ממונא יהיב לה. ז"א, דכבר לא נתחייב רק בדמי הגזילה כשהיתה שוה בשעת הגזילה וכמו דקיי"ל איתבר משלם כדמעיקרא, אבל השתא כי תברא ושתיה דמי דמיהב יהבה להאשה שקנתה אותו בש"ר ומשלם כדהשתא, וא"כ ע"י הקדושין שלה נתחייב בתשלומי הגזילה כמו שהיא עכשיו, היינו בשווי הגזילה כדשוה בשעת קדושין שלה ודמי ממש להקדש:

אולם זה ניחא עפ"י שמבואר אצלנו במק"א, דהא דתברא ושתיה הוא קודם יאוש, אבל אם תברא ושתיה אחר יאוש הוי כמו גזל ונתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דאף לרב חסדא אינו גובה רק מראשון אעפ"י דהשני לא קנאו ביאוש וש"ר והראשון לא קנאו ביאוש גרידא הואיל ונפיק מרשות בעלים דליתהני ביה שינוי השם וש"ר, לכן היכי דליתא בעינא לא מצי גבי משני כמו שביארו בתוספות ריש פ' הגוזל ומאכיל, א"כ אף כי תברא ושתיה לא גרע מאחר דפטור אחר יאוש והוי איהו כמו אחר ולא מצי גבי רק על שעה שגנב דהוי רק כשעת הגזילה דהוי כמו איתבר ממילא כיון דעל השבירה והשתיה פטור דכבר נפיק לזה מרשות בעלים. א"כ שפיר לא דמי להקדש דתמן ע"י הקדושין בא סיבת החיוב של מעילה שהוא מתחייב בתשלומין עבור שקבלה וקנתה החפץ, משא"כ בגזילה שהחיוב שנתחייב בתשלומין הוא משעת גזילה, ועל שעת הקדושין לא נתחייב מידי דלא הוי כתברא או שתיה דמשלם כשעת השבירה כדאמר סוף פ' המפקיד כיון דאחר יאוש הוא ואילו גזלה ואכלה אחר הוי פטור כן איהו פטור דהוי כבר אחר יאוש, וזה נכון ודוק:

ויש להעיר, דנתבונן בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו צריך לשלם לו וכי גנבו משלם כפל דגורם לממון כממון דמי, ורמב"ן כתב בדיני דגרמי דהוי ככיס מלא מעות ולכך משלם כפל, אבל ר"מ דמחייב משום גרמי אינו מתחייב בכפל עיי"ש, ובריש פסחים אמר הגמרא דלמאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי חייב הישראל לבער החמץ של עו"ג יעו"ש [ועיין ראב"ד בשיטה מקובצת פרק המפקיד דגונב מבית שומר למה אינו משלם כפל לשומר עיי"ש, ובמק"א בארנו ואכ"מ], ולפי מש"כ רבנן בתוספות דכי זכה אחר בע"כ של גזלן בעי לשלם דמים לגזלן א"כ הוי לגזלן דבר הגורם לממון, וכממון דמי לגזלן שבהגזילה פוטר עצמו מן הנגזל דיכול לומר הש"ל, וא"כ היא קנתה הגזילה ביאוש וש"ר, והגזלן גופיה דהוא המקדש מחסר ממון היינו דבר הגורם לממון וכממון דמי דעכשיו מחויב מעות לשלם להנגזל, אך הרא"ש לטעמיה דפסק בפרק הגוזל קמא כרבנן דלאו כממון דמי ואע"ג דהוא מחסר ממון בכ"ז לאו ממון יהיב להמתקדש, ואף דמוחל לה ממון שמחוייב לשלם, מ"מ בעין לא יהיב לה מידי ולכן אינה מקודשת, אבל אי הוה חייש לר' שמעון בכל הלכותיו קאמר דדבר הגורם לממון כממון דמי, א"כ יהיב לה ממון היינו שמחסר ממון משלו דלדידיה הוה ככיס מלא דינרים והיא קנתה את החפץ לגמרי לכן אמר לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים. ויש להתעקש כיון דקרנא הוי לבעלים לא מתיחס אחרי מה דאית ליה בהחפץ דבר גורם לממון ולאו שלו הוי. אולם לפי מה שבארנו דלאחר יאוש אם תברא ושתיה פטור מתשלומין א"כ לא מתיחס אחרי הקרן שיש לבעלים, ויש לבדוק הרבה בסברא זו, ועיין מש"כ בזה בהלכות גנבה ותמצא דברים נכונים:

והא דאמר בירושלמי על משנה דמכרן וקידש בדמיהן כו' אמר ר"ח זאת אומרת שמקדשין בגזילה. נראה פשוט עפ"י שיטת רש"י דהדמים אסורים למחליף עצמו, ואף עפ"כ כיון שלהאשה המתקדשת מותרין בהנייה והוין לה דמים, שפיר תפסי קדושין, ולפ"ז הוה"ד בגזילה שנתייאשו הבעלים כיון דאיהי קניא ביאוש וש"ר ולדידה קנוי לגמרי אע"פ דלהמקדש אינו קנוי מ"מ הואיל ואתי לידה מחמת נתינתו שפיר מתקדשת, וכן אמר בריש פ' האיש מקדש ר' שמואל ברי"צ מ"ד מקדשין בגזילה שנתייאשו הבעלים ממנו כו' וזה פשוט, ודברים כאלה הביא המשל"מ בשם הר"ן, אולם בפירוש הירושלמי נדחק הרבה יעו"ש ודוק:

כב

אמר לה הילך דינר זה במתנה וכו':

ראיתי להמחברים שהקשו, אמאי יליף רבא בדף ו' הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני כו' לימא דנילף מקדושי יעוד דמיעדה לבנו, והוי כאומר הילך מנה והתקדשי לפלוני, ולענ"ד הוא פשוט מאד. דבירושלמי קאמר בפ"ב הלכה א' גבי תן סלע לעני ואתקדש אני לך [כן מיירי התם] א"ר הילא, העני זוכה לאשה משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו, א"כ קמ"ל דלא מטעמים אלו, ועיין ריטב"א שמפרש דחולק על הבבלי, ולכך מדין יעוד סד"א שהאב נעשה שלוחו של האדון לזכות המעות לבן האדון וחוזר וזוכה לעצמו, וכמו שהירושלמי קאמר שהעני זוכה להמתקדשת, כן סד"א הכא שהאב זוכה להמקדש וממנו זוכה לעצמו, ומטעם זה מהני יעוד לבנו של אב, ואנן קיי"ל דאין יעוד אלא בגדול כדא"ר ינאי (דף י"ט), א"כ יכול לזכות האב עבורו, ולעשות בעדו שליח לזכות, ולזה מייתי ברישא ראיה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת. דאין לומר מטעם הירושלמי, דפלוני זכה לאשה משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו, ע"ז מייתי מערב דמשתעבד, דאין לומר תמן דהלוה זכה הממון לערב וחוזר וזוכה לעצמו, דא"כ הוי כמו נשא ונתן ביד דאין לו על הלוה כלום רק על הערב, ואנן קיי"ל כל היכי דאיתא ללוה לא אזיל בתר ערבא, א"כ חזינא דמשום דקא חסר ממונא על ידיה משתעבד, ה"נ משתעבד מטעם זה, ונפ"מ אע"ג דפלוני חרש הוי דלאו בר שליחות ולא מצי זכי למעות עבור המתקדשת, ג"כ מקודשת, ולא כדאמר בירושלמי דגבי חרש לא מהני ועיין ריטב"א בזה ודוק. וכן בסיפא הילך מנה והתקדשי לפלוני קמ"ל דלא מטעם דאמרינן דהאשה המקבלת קדושין זוכה עבור פלוני ואח"כ זוכה לעצמה, מייתי ראיה שפיר מעבד כנעני, דאין לומר דהאדון זוכה עבור עבד כנעני, דא"כ איך יצא לחירות הא ר"מ סבר דאם אקני לעבד אחר מנה ע"מ שתצא בו לחירות ג"כ לא יצא לחירות, דאין קנין לעבד בלא רבו ואפ"ה מהני, אלמא דבלאו זכיה רק משום דמטי בשבילו כסף לידו נקנה לחירות, ובל"ז כיון דמהני בעל כרחו דעבד לדעת קצת עיי"ש אין מקום לזכיה כלל:

ונפ"מ להך תולדה דהוציא מב' דינים אלו, תן מנה לפלוני ואקדש אני לו, דאם נימא טעמא דהילך מנה והתקדשי לפלוני משום שהמתקדשת זכיא לפלוני וחוזרת וזוכה לעצמה, א"כ הכא לא שייך שהאשה זכיא לפלוני, אטו הגיע לה דבר מהנותן, הלא לא נתן רק להמקדש, וע"כ צריך למילף מעבד כנעני, אבל הך טעמא דעבד כנעני, בלא טעמא דערב היה מהני להך תולדה, דתן מנה לפלוני ואקדש אני לו, דהמקבל נעשה שלוחו של הנותן לזכות להמתקדשת וחוזר וזוכה לעצמו, ושוב מועיל מדין עבד כנעני, דאחר נתן לה כסף עבור המקדש ודוק. ושמור הכלל כי צריך שלא יהא זוכה מאתו לאחר, רק ע"י אחר, דאין אדם מזכה ע"י עצמו והלוך בארחות יושר:

ודע, דלפי מה דקאמר בירושלמי, דאם העני חרש אינו זוכה במנה בשביל האשה, אינו סותר למש"כ הרא"ש דלטובתו נעשה קטן שליח, ומש"ה מקבלת קטנה קדושין ברשות אביה (עיין סימן ט"ו), דתמן מה שהאשה זוכה, אינו בעצם הזכות לעני, רק מה שזוכה מאתה אחר כך, אבל הכא בעצם הקדושין את מי מקדש, הבת מתקדשת בקבלת אביה הכסף קדושין או השטר ולכך שפיר מהני, דנעשית שליח לטובתה לזכות לאביה ופשוט מאד:

כד

ואם החזירתו הרי לא נהנית:

המעיין בשיטת רבינו בדין כסף קדושין, יראה שסובר דעיקרו תלוי בהנאה שתהא נהנית מפרוטה כסף שנותן לה, לכן בהנך הלכות שכתב בהלכה כ"א וכ"ב, דייק בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך, בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך, בהנאה זו הבאה לך בגללי, ובמכר לא מועיל באומר תן דינר לפלוני ויהיו נכסי קנוין לפלוני, דדוקא גבי אשה דרק בשביל הנאה הבאה מכסף מקנית נפשה לבעל, ולכן במקדש במלוה אף שדעת רבינו דמלוה מועיל כמו כסף גבי מכר, בכ"ז גבי קדושין אינה מקודשת וכמו שדייק בהלכה י"ג שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים להנות בו כו' ועברה הנייתו, ויעוין בפ"ז מהלכות מכירה הלכה ד', ולכן כתב לעיל (בפ"ד הלכה י"ט) דדוקא בהנייה תלוי, לכן בענין שיהיה דבר ראוי להתקיים עד שיגיע לאותו מקום ששוה פרוטה, ואז כיון שתוכל להנות מפרוטה, גמרה ומקדשה נפשה אע"ג דבמכירה יכול להיות דסובר רבינו דאין זה כסף כלל דאין לו אלא מקומו ושעתו, בכ"ז גבי קדושין עיקרו בהנייה תליא, בין לגריעותא כמו במלוה דאין שם הנאה מתקיימת ומחודשת דאינה מקודשת, בין למעליותא כמו בהלכה כ"ב, ולכך במתנה ע"מ להחזיר כיון שאם החזירתו לא נהנית בו היינו בגופו של דינר הנאה ממשית, אם לא שהיתה צריכה להתראות או כיו"ב שזה אין הנאה מגופו של דבר לא גמרה ומתקדשה בו, וזה שאמרו בגמרא דמטעם חליפין הוא טעם על שלא גמרה להקנות עצמה בו, ופשוט למסתכל היטב בשיטת רבינו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.