מעשה רקח/חמץ ומצה/ו: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא+פרידברג) + טיפול בידי מתנדבי האוצר) |
מ (סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | {{הועלה אוטומטית}} | ||
{{מרכז|{{גופן|4||'''ספר מעשה רקח פרק ו מהלכות חמץ ומצה'''}}}} | {{מרכז|{{גופן|4||'''ספר מעשה רקח פרק ו מהלכות חמץ ומצה'''}}}} | ||
| שורה 8: | שורה 7: | ||
== א == | == א == | ||
'''מצות עשה וכו'.''' | '''מצות עשה וכו'.''' נתבאר בפסחים דף ק'. ומ"ש | ||
'''ולא תלה אכילה זו''' | '''ולא תלה אכילה זו''' בנוסח אחר כת"י אכילת מצה. ומ"ש | ||
'''מצוה בפני עצמה''' | '''מצוה בפני עצמה''' בנוסח אחר מוסיף וזו מבפני עצמה. ומ"ש | ||
'''רצה אוכל אורז''' | '''רצה אוכל אורז''' נוסח אחר או אורז. ומ"ש | ||
'''ומצותה כל הלילה''' | '''ומצותה כל הלילה''' קצת קשה דכיון דקי"ל מצה בזמן הזה דאורייתא כמו הקרבן פסח אלא שחז"ל גזרו עד חצות אמאי לא התיר אלא עד חצות דוקא כמ"ש פ"ח דקרבן פסח והוא ז"ל כתב סתם ומצותה כל הלילה דמשמע אפילו לכתחילה וי"ל דמסתברא דדוקא גבי קרבן פסח וכיוצא דאיכא למיחש שיבא לידי נותר קיימא הגזירה אבל במצה דלא שייך איסור זה לא גזרו וכן משמע מפי' רש"י פ"ק דברכות דף א' והתוס' שם דף ט' עיי"ש. עוד אפשר דבשלמא גבי פסח דנאכל על השבע אחר כל האכילה יש לחוש שימשך ולא יקיים המצוה משא"כ במצה שהיא בתחילת האכילה אין לחוש לה דעכ"פ צריך הוא לאכול והראשון נראה עיקר וגם בסוכה ומגילה סתם רבינו כי הכא מהטעם שכתבתי עיי"ש. | ||
== ב == | == ב == | ||
'''בלע מצה יצא.''' | '''בלע מצה יצא.''' שם דף קט"ו דבר מוסכם הוא דבליעה כאכילה חשיבא ולכתחילה נמי בעינן שילעוס כדי שירגיש בטעם המצה מ"מ כיון דהוי דרך אכילה שפיר דמי ולא דמי לבישלה שכתב רבינו בפרקין הלכה ו' דלא יצא דהתם שאני משום שאין בה טעם פת כמ"ש ז"ל משא"כ הכא דראוי לבילה הוא שהרי לא נשתנה טעמו כלל ועיין להמג"א ובעל הלבושים והפר"ח ז"ל בזה. | ||
'''שהמרור כטפילה למצה.''' | '''שהמרור כטפילה למצה.''' בב' נוסחאות אחרות כת"י שהרי המרור. וקשה טובא לטעם זה שהזכיר רבינו דלעיל בש"ס אמרינן דלכו"ע אתי דרבנן ומבטל לדאורייתא וכתבו שם התוספות דכ"ש אי לא הוי מרור אפילו דרבנן וכו' וכלומר דכל כך שהוא גרוע טפל יותר מבטל את שכנגדו הן אמת דכפי זה תקשה לרבא דקתני ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא דכיון דקי"ל מרור בזמן הזה דרבנן ומצה דאורייתא אם כן אף ידי מצה לא יצא דמבטל ליה מרור למצה ותירצו התוס' ז"ל דלא שייך ביטול אלא כשלועסן יחד דאז מבטל טעם אחד את חבירו אבל כשהם שלימים אפילו יהיה יותר מחבירו לא מבטל ליה ע"כ. והר"ן ז"ל כתב דכשבלען אין הטעמים מתערבין וכזית מצה לחודיה קאי ע"כ. נמצא דכדי לומר שיצא ידי מצה היינו טעמא דחלוקין הם ואינם מתערבין ומעתה אמאי הזכיר רבינו טעם דטפל דמשמע דר"ל כיון שהמרור הוא טפל אין לו כח לבטל המצה ואדרבא אנו למדין מהש"ס דכל עוד שהוא יותר טפל וגרוע הוא מבטל העיקר ואף שעל כרחין אנו צריכים לחלק בין בלע לאכל כאמור עכ"פ ריהטא דש"ס מוכיח מתוכה דשיטה זו של טפל ועיקר היא אמיתית בענין זה וחש לה תלמודא נמי לההיא דהלל ועבדינן בתרוייהו עיי"ש ואף אם נאמר דגירסת רבינו בלע מרור יצא דא"א שלא יהא בו טעם מרור כגירסת רשב"ם בשם רבו ז"ל וכ"כ הרב לח"מ ושהראב"ד השיג לפי גירסתו שהיה גורס בלע מרור לא יצא כגירסאות שלפנינו עיי"ש מ"מ בבלע מצה ומרור יחד כולם שוים דידי מרור לא יצא ותקשה מההיא דלעיל ואין אנו יכולים לתרץ מטעם טפל כאמור אלא כמ"ש רשב"ם ז"ל שם דכשאכל מצה עמו אין לו שום טעם למרור עיי"ש ולא משום טפל או ביטול דנשמר ז"ל מזה כאמור וגם התוספות לא כתבו מבטל אלא לא מבטל והיינו טעמא דהאי לחודיה קאי וכדברי הר"ן ז"ל וגם זו קשיא לרבינו דמשמע דאם המרור לא היה טפל אלא שוה ישתנה בדין וזה אינו כמבואר ואפשר דרבינו דקדק לכתוב כטפילה בכ"ף הדמיון וכלומר כדרך שהוא בעלמא ולכך יצא ידי מצה ודוגמתה מצינו בדין החרוסת שאף שהוא מצוה מדברי סופרים כמ"ש רבינו פ"ז אפי' הכי אין מברכים עליו משום דהוי טפל למרור כמ"ש שם בשם הטור בס"ד ולא אמרינן אדרבא וכו' אלא היכא דאיתמר איתמר ולגירסא אחרת שכתב הרשב"ם והרב לח"מ ז"ל אתי יותר נכון על פי זה. ודע דדברי הרא"ש ז"ל בדין זה מגומגמים ועיין להר"ן ז"ל שמתוך דבריו אנו למדין כוונת הרא"ש ז"ל. | ||
'''כרכן בסיב וכו'.''' | '''כרכן בסיב וכו'.''' כתב הרב המגיד ז"ל משום הפסק וכו' והקשה הרב לח"מ דמה טעם לחלק בין סיב למרור ותירץ דמרור שאני דאיתעביד ביה מצוה ולכך לא מפסיק וכו' ע"כ. ואין נראה שהרי כתב רבינו פ"ג דאבות הטומאה דאם כרך מנבלת העוף הטהור בחזרת וכיוצא ובלעו טמא ובסיב טהור ע"כ. הרי דהכל תלוי במין מאכל אדם ולא בדבר מצוה וכ"כ הפר"ח סימן תע"ה עיי"ש. | ||
== ג == | == ג == | ||
'''אכל מצה וכו'.''' | '''אכל מצה וכו'.''' בר"ה דף כ"ט ועיין מ"ש בפ"ב דשופר בס"ד. ומ"ש בספרי רבינו | ||
'''בעת שטותו''' | '''בעת שטותו''' נוסח אחר כת"י בשעת שטותו. | ||
== ד == | == ד == | ||
'''אין אדם וכו'.''' | '''אין אדם וכו'.''' משנה וגמ' דף ל"ה ויש נוסח אחר כת"י שנאמר לא תאכל עליו חמץ ונאמר תאכלו מצות. ונוסח אחר שנאמר לא תאכל עליו חמץ ונוסח אחר ששת ימים תאכל מצות. ומ"ש בספרי רבינו לפי שאין בהם חמץ נוסח אחר כת"י שאין באים לידי חימוץ ובנוסח אחר כת"י שאין בהם דין חמץ. | ||
== ה == | == ה == | ||
'''העושה עיסה וכו'.''' | '''העושה עיסה וכו'.''' נוסח אחר כת"י מן החטים ומן האורז כאחת ולמה שהשיג הראב"ד ז"ל עיין להפר"ח סימן תנ"ד והר"ש פ"ג דחלה כתב דמההיא מתניתין דייקינן בפ' כל הזבחים שנתערבו דנותן טעם ברוב דאורייתא וזה מורה כדברי רבינו. ודין עיסת הכלבים שם פ"א. | ||
'''שאין זו משומרת וכו'.''' | '''שאין זו משומרת וכו'.''' קצת קשהדרבינו פ"א דחלה פירש אהך מתניתין דאינו יוצא בה לפי שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא בדבר שחייב בחלה וכאן נקט טעמא שאין זו משומרת לשם מצה דמשמע שאם היתה משומרת לשם מצה אדם יוצא בה ידי חובתו הא כיון שעשאה לכלבים היא פטורה מן החלה דבאכלכם מלחם הארץ כתיב כמ"ש רבינו שם וי"ל דהשני טעמים אמת והיא האי דשם דאיירי מתני' בחיוב החלה ג"כ ועיסת הכלבים היא פטורה משום דאינו עשוי למאכל אדם נקט טעמא דחיוב חלה דבאמת כן הוא גבי אותו דין ובכיוצא בו דוקא במיני דגן דבלא"ה כגון במיני קטניות הטעם הוא משום שאינו בא לידי חימוץ וכאן נקט טעמא דאין זו משומרת וכלומר משא"כ בשעשאה כדי שיאכלו גם כן הרועים וכו' ועיין בדברי רבינו הלכות חלה ומ"ש מרן שם דאפילו בסתם היא חייבת בחלה וא"כ קצת קשה עיי"ש. | ||
'''מצה שלשה וכו'.''' | '''מצה שלשה וכו'.''' דעת רבינו נראית דדוקא בתערובת מים קאמר ממ"ש לעיל פ"ה דביום ראשון אין ללוש ולקטף אלא במים בלבד א"כ כאן שכתב שיוצא עם מי פירות היינו נמי בתערובת מים וביין שמן דבש חלב אפילו עם תערובת מים אסור משום דאינו נקרא לחם עוני וזו היא סברת הי"א שהביא הרב המגיד ז"ל וכתב על זה דדבר נכון הוא ולא איתברר ליה להרב אם זו כוונת רבינו ג"כ יען יש לנו פנים לפרש דבלא מים קאמר ולעיל איירי בלכתחילה וכאן בדיעבד שכן משמעות הלשון עיין עליו והיא דעת מרן ז"ל ריש פ"ה עיי"ש. ועיין להרב לח"מ שהבין דברי הי"מ באופן אחר עד שהוקשה לו כמה קושיות ואין צורך עיי"ש שוב זכיתי ומצאתי כדברי להרב חיים אבואלעפיא נר"ו עיין עליו. | ||
'''אין יוצאין וכו'.''' | '''אין יוצאין וכו'.''' כתב הרב המגיד ז"ל ממתני' דחלה שאין המורסן והסובין חשובין פת ומ"ש יוצאין בפת הדראה ופי' הרי"ף פת סובין כבר כתב הרא"ה דר"ל שלא ניטל סובין וכו' ע"כ. אבל רש"י ז"ל פרק כל שעה דף ל"ז פירש פת הדראה שניטל כל הדרה דהיינו פת קיבר ע"כ. ומשמע דר"ל שניטל הדרה דהיינו הקמח נקי ולבן ונשאר השחור קצת דהיינו הקיבר דאין לומר דהיינו שלש העיסה בסובין ומורסן כדעת הרי"ף לפי פירוש הרא"ה דבכתובות דף קי"ב איתא תניא אמר ר' יוסי סאה ביהודה היתה עושה חמש סאין סאה קמח סאה סולת סאה סובין סאה מורסן סאה קיבוריא ופירש רש"י סאה קיבוריא קמח שאינו יפה שעושים ממנו פת קיבר וקורין שאנדי"ר הרי להדיא דהוא מין קמח לבדו שיוצא מהקמח לבן אחר שמרקדין אותו שהרי סאה אחת היתה נחלקת לחמשה חלקים גם בגיטין דף נ"ו חיוורתא ליכא גושקרא איכא ופי' רש"י גושקרא פת קיבר שאונדיי"ר ע"כ. הרי דהיא היא ועיין עוד פ"ב דמכשירין ואם כן על כרחך אינו כפירוש רבינו לדעת הרה"מ ז"ל שהרי בלש הקמח בסובין ובמורסנו דמשמע שלא ריקדו כלל וכמ"ש רבינו פ"ו דבכורין פירש כאן הרה"מ ז"ל דהיינו פת הדראה ותו דסתם פת קיבר היינו שניטל ג"כ הסובין כדמוכח להדיא מההוא דכתובות דמחלק להו וסובין דהיינו הגס לדעת רש"י כמ"ש שם וכמ"ש הרב מג"א סי' תנ"ד וא"כ קשה תרתי חדא דלמה לא יצא בפת קיבר לדעת הרה"מ בדברי רבינו כיון דחזי שפיר למאכל אדם ותו דמאין הכריח ז"ל דהרי"ף ס"ל כדעת רבינו ופליג על פירוש רש"י אימא דסובין דקאמר הרי"ף ז"ל היינו היותר נקי שבסובין דהיינו הקיבר כפי' רש"י וכן הבין באמת הפר"ח שם. | ||
'''אמנם ''' האמת יורה דרכו דא"א להבין כן שהרי לדעת רש"י דס"ל דסובין היינו קליפה של החיטים הנושרת בשעת כתישה ומורסן הוא הנשאר בנפה והיינו דדרשינן כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ואפי' סובין משמע דסובין הוא היותר גס ועב שאינו ראוי כלל ואם כן על כרחין הדרינן לדברי הרא"ה ז"ל דהרי"ף ז"ל ס"ל שפירוש פת הדראה פת סובין ר"ל שלש הקמח כמות שהוא ושמעורב בו ג"כ הסובין קאמר ולפי זה הפר"ח ז"ל שרצה להסכים פי' הרי"ף עם פי' רש"י ז"ל הוא נדחה מעיקרו אחרי המחילה ואין צריך גם כן למה שנדחק הרב מג"א שם ובדברי הרי"ף עיין עליו. וכן נראה שהבין הרב המגיד מדלא הזכיר דברי רש"י כלל. ולמה שהקשינו עליו דלמה לא יצא בפת קיבר נראה לענ"ד דגם לשיטת רבינו יוצא הוא מדלא שלל אלא פת סובין ופת מורסן שאינם ראוים כלל למאכל אדם מכלל דפת קיבר שהוא ראוי ופוק חזי כמה בני אדם אוכלים אותו פשיטא דיוצא דלחם עוני כתיב והפשט לא יופסד ומסתברא ג"כ דחייב בחלה כיון דלחם גמור הוא. הגם דהפר"ח ז"ל הבין דאינו חייב בחלה ומחמת שהוקשה לו ממתניתין דחלה ניטל סובן ומורסנן וחזר לתוכן פטור מן החלה וכו' הוצרך לידחק דשאני הכא דרבי רחמנא לחם עוני וכו' על כרחך דזה לא הוקשה לו אלא מחמת שרצה להסכים פירוש הרי"ף עם פי' רש"י ז"ל והאמת הוא דרחוקים הם כאמור נראה לענ"ד. | '''אמנם ''' האמת יורה דרכו דא"א להבין כן שהרי לדעת רש"י דס"ל דסובין היינו קליפה של החיטים הנושרת בשעת כתישה ומורסן הוא הנשאר בנפה והיינו דדרשינן כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ואפי' סובין משמע דסובין הוא היותר גס ועב שאינו ראוי כלל ואם כן על כרחין הדרינן לדברי הרא"ה ז"ל דהרי"ף ז"ל ס"ל שפירוש פת הדראה פת סובין ר"ל שלש הקמח כמות שהוא ושמעורב בו ג"כ הסובין קאמר ולפי זה הפר"ח ז"ל שרצה להסכים פי' הרי"ף עם פי' רש"י ז"ל הוא נדחה מעיקרו אחרי המחילה ואין צריך גם כן למה שנדחק הרב מג"א שם ובדברי הרי"ף עיין עליו. וכן נראה שהבין הרב המגיד מדלא הזכיר דברי רש"י כלל. ולמה שהקשינו עליו דלמה לא יצא בפת קיבר נראה לענ"ד דגם לשיטת רבינו יוצא הוא מדלא שלל אלא פת סובין ופת מורסן שאינם ראוים כלל למאכל אדם מכלל דפת קיבר שהוא ראוי ופוק חזי כמה בני אדם אוכלים אותו פשיטא דיוצא דלחם עוני כתיב והפשט לא יופסד ומסתברא ג"כ דחייב בחלה כיון דלחם גמור הוא. הגם דהפר"ח ז"ל הבין דאינו חייב בחלה ומחמת שהוקשה לו ממתניתין דחלה ניטל סובן ומורסנן וחזר לתוכן פטור מן החלה וכו' הוצרך לידחק דשאני הכא דרבי רחמנא לחם עוני וכו' על כרחך דזה לא הוקשה לו אלא מחמת שרצה להסכים פירוש הרי"ף עם פי' רש"י ז"ל והאמת הוא דרחוקים הם כאמור נראה לענ"ד. | ||
| שורה 50: | שורה 49: | ||
== ו == | == ו == | ||
'''וכן אם לא נאפית.''' | '''וכן אם לא נאפית.''' כתב הרב המגיד ז"ל יוצאים במצה נא וכו'. נכתב בצידו ובנסחאות שלפנינו בש"ס כתיב מצה הינא וכ"כ רש"י דף ל"ז אמנם גירסת הרי"ף ז"ל נא. | ||
'''ברקיק השרוי.''' | '''ברקיק השרוי.''' פירש רש"י ז"ל השרוי בתבשיל והרי"ף ז"ל כתב במים ורבינו סתם כאן וביארו לקמן בדין חולה או זקן וכו' במים א"כ ס"ל דסתם שרוי היינו במים. | ||
'''אבל מצה שבשלה וכו' שהרי אין בה טעם הפת. ''' | '''אבל מצה שבשלה וכו' שהרי אין בה טעם הפת. ''' ולא דמי לבלע מצה דיצא דהתם במצה גופא יש בה טעם פת א"נ במ"ש הר"ן דבבני מעיים איכא טעמא משא"כ בבישלה דאבד טעמא. | ||
== ז == | == ז == | ||
'''אין אדם יוצא.''' | '''אין אדם יוצא.''' שם דף ל"ה. ועל מ"ש | ||
'''זה הכלל וכו'. ''' עיין להרב לח"מ ז"ל והרח"א נר"ו חלק עליו עיין עליו. | '''זה הכלל וכו'. ''' עיין להרב לח"מ ז"ל והרח"א נר"ו חלק עליו עיין עליו. | ||
| שורה 64: | שורה 63: | ||
== ח == | == ח == | ||
'''הכהנים וכו'.''' | '''הכהנים וכו'.''' משנה דף ל"ה ודין מצה של מעשר שני דף ל"ו וכרבי עקיבא. | ||
== ט == | == ט == | ||
'''חלות תודה וכו'.''' | '''חלות תודה וכו'.''' באותה משנה ובגמרא כדברי רבינו ומ"ש בספרי רבינו | ||
'''שעשו אותן לעצמו''' | '''שעשו אותן לעצמו''' בנוסח אחרשעשה אותן לעצמו. | ||
== י == | == י == | ||
'''הכל חייבים וכו'.''' | '''הכל חייבים וכו'.''' דף מ"ג. ודין הקטן מההיא דסוכה דף מ"ב ומ"ש | ||
'''חולה או זקן וכו'.''' | '''חולה או זקן וכו'.''' מלתא דפשיטא היא דלא גרעי מקטן דלא בר חיובא הוא כלל והיתר רקיק השרוי ג"כ כבר הזכירו רבינו לעיל אכן נראה דאיצטריך דלא נימא כיון דאיתקש אכילת מצה לקרבן פסח כמ"ש הרב המגיד ז"ל מעתה מי שיכול לאכול הקרבן פסח חייב לאכול המצה וא"כ חולה או זקן שאינם יכולים לאכול מבשר הקרבן פסח הוה אמינא דגם מהמצה יפטרו לגמרי קמ"ל דלא דמי בזה דכיון דיכולים לאכול ע"י שריה מיהא דהוי קרוב לגמיעה הרי הם חייבים והבשר שאני דאינו יכול לגומעו אלא ע"י לעיסה קצת והרי אין להם כח כ"כ וכמ"ש רבינו הלכות קרבן פסח פ"ב עיי"ש ולכך לא הטיל תנאי במצה כמו בקרבן פסח עיי"ש ומלתא דפשיטא היא דרבינו לא איירי בחולה כ"כ דזה אין שייך עליו שום חיוב ודומיא דזקן קתני ודו"ק כי נראה לענ"ד נכון ודברי מרן בדין הקטן נראין הכרחים. | ||
== יא == | == יא == | ||
'''מדברי סופרים וכו'.''' | '''מדברי סופרים וכו'.''' דף קי"ט. ועל מ"ש רבינו | ||
'''ואוכל כזית מצה באחרונה ופוסק.''' | '''ואוכל כזית מצה באחרונה ופוסק.''' אפשר שבא לרמוז דאינו רשאי לחזור ולאכול על דעת שיאכל כזית מאפיקומן פעם שניה לאפוקי ממ"ש הרב כנסת הגדולה סימן תפ"ד שהביא משם הרדב"ז בשם בעל הדברות ז"ל דמותר לאדם לאכול כזית אפיקומן ולברך ברכת המזון ולחזור ולאכול ובלבד שיחזור לאכול אפיקומן וכו' ע"כ. ועיין עוד להפר"ח סימן תע"ד ולא ידעתי איך נוכל להתיר דבר זה דעל כרחך אי אפשר לכזית בתרא בלא כזית קמא וכיון דכזית קמא דהיינו תחילת אכילתו השניה אסורה בהכרח מכח שכבר אכל האפיקומן איך יסמוך על אכילה אחרונה מכל שכן דדילמא יארע לו איזה אונס ולא יוכל לאכול האפיקומן פעם שניה ונמצא שאכל אחר האפיקומן באיסור גמור. | ||
== יב == | == יב == | ||
'''לאכילתה בערב.''' | '''לאכילתה בערב.''' נוסח אחר באכילה בלילה. | ||
'''עד שתצא נפשו.''' | '''עד שתצא נפשו.''' באמת דברים מגומגמים הם דאם נפרש עד שימות תחת יד הרודה ולמה תצא זאת מלפניו שאין השכל סובלו ואף דאמרינן פ"ג דתענית ההוא גברא דאחייב נגדא בבי דינא דרבא משום דבעל כותית נגדיה רבה ומית אין נראה לומר שנתכוון ליה חלילה אלא שאירע כן בדרך מקרה או מפני חולשת האיש או מפני דבר אחר ואשמועינן דאפ"ה אין הרודה חייב ע"ז כלל כיון שלא נתכוון להמיתו דקי"ל וכי יזיד פרט לשליח בי"ד שאף שמתכוין להכות אין מתכוין להמית ואם נפרש עד שלא יאכל עוד דר"ל שאם אינו מתחרט וכו' גם זה הוא רחוק דמי הוא זה ואי זה הוא שיסבול המכות ויקשה ערפו מלהתחרט הא קי"ל אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא. ואם נפרש דר"ל אם יחזור אחר כך לאכול מכין אותו פעם אחרת אפילו בחשש שימות תחת ידו גם זה אינו מתיישב לפי הלשון דלא הוה ליה לכתוב כן ועיין להפר"ח סימן תנ"א ס"ב. שוב זימן השי"ת לידי ספר להרב מנוח שכתב דכוונת רבינו כשאומרים שלא יאכל מצה ואוכל וכו' אבל כל זמן שמקיים דברי חז"ל ונמנע מלאכול מכין אותו מכת מרדות לבד וכו' ע"כ. וזה משמע כפירוש שלישי שכתבנו. ומדבריו שם משמע דבאיזה נוסחאות ליתיה לשון זה בדברי רבינו כלל כאשר ראיתי אני הצעיר ג"כ באיזה נוסחא אשר לפי זה מתורץ מה שהקשו ז"ל להריב"ש ז"ל שכתב בתשובה שלא מצינו בשום מקום עד שתצא נפשו בדברי חז"ל דהא איכא הכא ונראה דלא הוה בנוסחאות שלפניו כאמור. | ||
'''וכן אסור וכו'.''' | '''וכן אסור וכו'.''' קצתקשה דאמאי לא ביאר רבינו אי מנחה גדולה קאמר או מנחה קטנה ובגמ' איבעיא לן דבר זה וכתב הרב המגיד דמשמע התם דסמוך למנחה קטנה תנן וכ"כ בהלכות וכו' ע"כ. וקשה דאמאי לא הרגיש בזה דרבינו לא ביארו ונראה לענ"ד משום דבעיית הש"ס היא הכי איבעיא להו סמוך למנחה גדולה תנן ומשום פסח וכו' או דילמא סמוך למנחה קטנה תנן ומשום מצה וכו' ופירש רש"י ז"ל ומשום מצה שיכנס לה כשהוא תאוה ע"כ. ורבינו במתק לשונו שכתב כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה השמיענו דמנחה קטנה קאמר שזה הטעם נאמר למנחה קטנה כאמור א"נ י"ל כיון דסוף כל סוף הויא לקולא לא חש לבארו והראשון נראה עיקר ולזה לא הרגיש הרה"מ ז"ל שגם הוא הבין כי נכונה דבר רבינו וכבר כתבו להדיא בפירוש המשנה דסמוך למנחה קטנה תנן. והר"ן ז"ל כתב דנקטינן לחומרא וסמוך למנחה גדולה תנן משום דבעיין לא איפשיטא ועיין להרב כנסת הגדולה והפר"ח ז"ל והרח"א נר"ו שבודאי אין שום תפיסה עליו כמבואר. | ||
'''אבל אוכל וכו'.''' | '''אבל אוכל וכו'.''' לא ידעתי טעם הגון אמאי השמיט ז"ל דין היין דפורתא סעיד וטובא גריר כדאיתא בש"ס ופסקו הרב ב"י סי' תע"א והפוסקים ז"ל והרב המגיד הכחידו תחת קולמוסו ד"ה וחכמים הראשונים וכו'. | ||
גרסה אחרונה מ־16:38, 21 ביולי 2020
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
מצות עשה וכו'. נתבאר בפסחים דף ק'. ומ"ש
ולא תלה אכילה זו בנוסח אחר כת"י אכילת מצה. ומ"ש
מצוה בפני עצמה בנוסח אחר מוסיף וזו מבפני עצמה. ומ"ש
רצה אוכל אורז נוסח אחר או אורז. ומ"ש
ומצותה כל הלילה קצת קשה דכיון דקי"ל מצה בזמן הזה דאורייתא כמו הקרבן פסח אלא שחז"ל גזרו עד חצות אמאי לא התיר אלא עד חצות דוקא כמ"ש פ"ח דקרבן פסח והוא ז"ל כתב סתם ומצותה כל הלילה דמשמע אפילו לכתחילה וי"ל דמסתברא דדוקא גבי קרבן פסח וכיוצא דאיכא למיחש שיבא לידי נותר קיימא הגזירה אבל במצה דלא שייך איסור זה לא גזרו וכן משמע מפי' רש"י פ"ק דברכות דף א' והתוס' שם דף ט' עיי"ש. עוד אפשר דבשלמא גבי פסח דנאכל על השבע אחר כל האכילה יש לחוש שימשך ולא יקיים המצוה משא"כ במצה שהיא בתחילת האכילה אין לחוש לה דעכ"פ צריך הוא לאכול והראשון נראה עיקר וגם בסוכה ומגילה סתם רבינו כי הכא מהטעם שכתבתי עיי"ש.
ב[עריכה]
בלע מצה יצא. שם דף קט"ו דבר מוסכם הוא דבליעה כאכילה חשיבא ולכתחילה נמי בעינן שילעוס כדי שירגיש בטעם המצה מ"מ כיון דהוי דרך אכילה שפיר דמי ולא דמי לבישלה שכתב רבינו בפרקין הלכה ו' דלא יצא דהתם שאני משום שאין בה טעם פת כמ"ש ז"ל משא"כ הכא דראוי לבילה הוא שהרי לא נשתנה טעמו כלל ועיין להמג"א ובעל הלבושים והפר"ח ז"ל בזה.
שהמרור כטפילה למצה. בב' נוסחאות אחרות כת"י שהרי המרור. וקשה טובא לטעם זה שהזכיר רבינו דלעיל בש"ס אמרינן דלכו"ע אתי דרבנן ומבטל לדאורייתא וכתבו שם התוספות דכ"ש אי לא הוי מרור אפילו דרבנן וכו' וכלומר דכל כך שהוא גרוע טפל יותר מבטל את שכנגדו הן אמת דכפי זה תקשה לרבא דקתני ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא דכיון דקי"ל מרור בזמן הזה דרבנן ומצה דאורייתא אם כן אף ידי מצה לא יצא דמבטל ליה מרור למצה ותירצו התוס' ז"ל דלא שייך ביטול אלא כשלועסן יחד דאז מבטל טעם אחד את חבירו אבל כשהם שלימים אפילו יהיה יותר מחבירו לא מבטל ליה ע"כ. והר"ן ז"ל כתב דכשבלען אין הטעמים מתערבין וכזית מצה לחודיה קאי ע"כ. נמצא דכדי לומר שיצא ידי מצה היינו טעמא דחלוקין הם ואינם מתערבין ומעתה אמאי הזכיר רבינו טעם דטפל דמשמע דר"ל כיון שהמרור הוא טפל אין לו כח לבטל המצה ואדרבא אנו למדין מהש"ס דכל עוד שהוא יותר טפל וגרוע הוא מבטל העיקר ואף שעל כרחין אנו צריכים לחלק בין בלע לאכל כאמור עכ"פ ריהטא דש"ס מוכיח מתוכה דשיטה זו של טפל ועיקר היא אמיתית בענין זה וחש לה תלמודא נמי לההיא דהלל ועבדינן בתרוייהו עיי"ש ואף אם נאמר דגירסת רבינו בלע מרור יצא דא"א שלא יהא בו טעם מרור כגירסת רשב"ם בשם רבו ז"ל וכ"כ הרב לח"מ ושהראב"ד השיג לפי גירסתו שהיה גורס בלע מרור לא יצא כגירסאות שלפנינו עיי"ש מ"מ בבלע מצה ומרור יחד כולם שוים דידי מרור לא יצא ותקשה מההיא דלעיל ואין אנו יכולים לתרץ מטעם טפל כאמור אלא כמ"ש רשב"ם ז"ל שם דכשאכל מצה עמו אין לו שום טעם למרור עיי"ש ולא משום טפל או ביטול דנשמר ז"ל מזה כאמור וגם התוספות לא כתבו מבטל אלא לא מבטל והיינו טעמא דהאי לחודיה קאי וכדברי הר"ן ז"ל וגם זו קשיא לרבינו דמשמע דאם המרור לא היה טפל אלא שוה ישתנה בדין וזה אינו כמבואר ואפשר דרבינו דקדק לכתוב כטפילה בכ"ף הדמיון וכלומר כדרך שהוא בעלמא ולכך יצא ידי מצה ודוגמתה מצינו בדין החרוסת שאף שהוא מצוה מדברי סופרים כמ"ש רבינו פ"ז אפי' הכי אין מברכים עליו משום דהוי טפל למרור כמ"ש שם בשם הטור בס"ד ולא אמרינן אדרבא וכו' אלא היכא דאיתמר איתמר ולגירסא אחרת שכתב הרשב"ם והרב לח"מ ז"ל אתי יותר נכון על פי זה. ודע דדברי הרא"ש ז"ל בדין זה מגומגמים ועיין להר"ן ז"ל שמתוך דבריו אנו למדין כוונת הרא"ש ז"ל.
כרכן בסיב וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל משום הפסק וכו' והקשה הרב לח"מ דמה טעם לחלק בין סיב למרור ותירץ דמרור שאני דאיתעביד ביה מצוה ולכך לא מפסיק וכו' ע"כ. ואין נראה שהרי כתב רבינו פ"ג דאבות הטומאה דאם כרך מנבלת העוף הטהור בחזרת וכיוצא ובלעו טמא ובסיב טהור ע"כ. הרי דהכל תלוי במין מאכל אדם ולא בדבר מצוה וכ"כ הפר"ח סימן תע"ה עיי"ש.
ג[עריכה]
אכל מצה וכו'. בר"ה דף כ"ט ועיין מ"ש בפ"ב דשופר בס"ד. ומ"ש בספרי רבינו
בעת שטותו נוסח אחר כת"י בשעת שטותו.
ד[עריכה]
אין אדם וכו'. משנה וגמ' דף ל"ה ויש נוסח אחר כת"י שנאמר לא תאכל עליו חמץ ונאמר תאכלו מצות. ונוסח אחר שנאמר לא תאכל עליו חמץ ונוסח אחר ששת ימים תאכל מצות. ומ"ש בספרי רבינו לפי שאין בהם חמץ נוסח אחר כת"י שאין באים לידי חימוץ ובנוסח אחר כת"י שאין בהם דין חמץ.
ה[עריכה]
העושה עיסה וכו'. נוסח אחר כת"י מן החטים ומן האורז כאחת ולמה שהשיג הראב"ד ז"ל עיין להפר"ח סימן תנ"ד והר"ש פ"ג דחלה כתב דמההיא מתניתין דייקינן בפ' כל הזבחים שנתערבו דנותן טעם ברוב דאורייתא וזה מורה כדברי רבינו. ודין עיסת הכלבים שם פ"א.
שאין זו משומרת וכו'. קצת קשהדרבינו פ"א דחלה פירש אהך מתניתין דאינו יוצא בה לפי שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא בדבר שחייב בחלה וכאן נקט טעמא שאין זו משומרת לשם מצה דמשמע שאם היתה משומרת לשם מצה אדם יוצא בה ידי חובתו הא כיון שעשאה לכלבים היא פטורה מן החלה דבאכלכם מלחם הארץ כתיב כמ"ש רבינו שם וי"ל דהשני טעמים אמת והיא האי דשם דאיירי מתני' בחיוב החלה ג"כ ועיסת הכלבים היא פטורה משום דאינו עשוי למאכל אדם נקט טעמא דחיוב חלה דבאמת כן הוא גבי אותו דין ובכיוצא בו דוקא במיני דגן דבלא"ה כגון במיני קטניות הטעם הוא משום שאינו בא לידי חימוץ וכאן נקט טעמא דאין זו משומרת וכלומר משא"כ בשעשאה כדי שיאכלו גם כן הרועים וכו' ועיין בדברי רבינו הלכות חלה ומ"ש מרן שם דאפילו בסתם היא חייבת בחלה וא"כ קצת קשה עיי"ש.
מצה שלשה וכו'. דעת רבינו נראית דדוקא בתערובת מים קאמר ממ"ש לעיל פ"ה דביום ראשון אין ללוש ולקטף אלא במים בלבד א"כ כאן שכתב שיוצא עם מי פירות היינו נמי בתערובת מים וביין שמן דבש חלב אפילו עם תערובת מים אסור משום דאינו נקרא לחם עוני וזו היא סברת הי"א שהביא הרב המגיד ז"ל וכתב על זה דדבר נכון הוא ולא איתברר ליה להרב אם זו כוונת רבינו ג"כ יען יש לנו פנים לפרש דבלא מים קאמר ולעיל איירי בלכתחילה וכאן בדיעבד שכן משמעות הלשון עיין עליו והיא דעת מרן ז"ל ריש פ"ה עיי"ש. ועיין להרב לח"מ שהבין דברי הי"מ באופן אחר עד שהוקשה לו כמה קושיות ואין צורך עיי"ש שוב זכיתי ומצאתי כדברי להרב חיים אבואלעפיא נר"ו עיין עליו.
אין יוצאין וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל ממתני' דחלה שאין המורסן והסובין חשובין פת ומ"ש יוצאין בפת הדראה ופי' הרי"ף פת סובין כבר כתב הרא"ה דר"ל שלא ניטל סובין וכו' ע"כ. אבל רש"י ז"ל פרק כל שעה דף ל"ז פירש פת הדראה שניטל כל הדרה דהיינו פת קיבר ע"כ. ומשמע דר"ל שניטל הדרה דהיינו הקמח נקי ולבן ונשאר השחור קצת דהיינו הקיבר דאין לומר דהיינו שלש העיסה בסובין ומורסן כדעת הרי"ף לפי פירוש הרא"ה דבכתובות דף קי"ב איתא תניא אמר ר' יוסי סאה ביהודה היתה עושה חמש סאין סאה קמח סאה סולת סאה סובין סאה מורסן סאה קיבוריא ופירש רש"י סאה קיבוריא קמח שאינו יפה שעושים ממנו פת קיבר וקורין שאנדי"ר הרי להדיא דהוא מין קמח לבדו שיוצא מהקמח לבן אחר שמרקדין אותו שהרי סאה אחת היתה נחלקת לחמשה חלקים גם בגיטין דף נ"ו חיוורתא ליכא גושקרא איכא ופי' רש"י גושקרא פת קיבר שאונדיי"ר ע"כ. הרי דהיא היא ועיין עוד פ"ב דמכשירין ואם כן על כרחך אינו כפירוש רבינו לדעת הרה"מ ז"ל שהרי בלש הקמח בסובין ובמורסנו דמשמע שלא ריקדו כלל וכמ"ש רבינו פ"ו דבכורין פירש כאן הרה"מ ז"ל דהיינו פת הדראה ותו דסתם פת קיבר היינו שניטל ג"כ הסובין כדמוכח להדיא מההוא דכתובות דמחלק להו וסובין דהיינו הגס לדעת רש"י כמ"ש שם וכמ"ש הרב מג"א סי' תנ"ד וא"כ קשה תרתי חדא דלמה לא יצא בפת קיבר לדעת הרה"מ בדברי רבינו כיון דחזי שפיר למאכל אדם ותו דמאין הכריח ז"ל דהרי"ף ס"ל כדעת רבינו ופליג על פירוש רש"י אימא דסובין דקאמר הרי"ף ז"ל היינו היותר נקי שבסובין דהיינו הקיבר כפי' רש"י וכן הבין באמת הפר"ח שם.
אמנם האמת יורה דרכו דא"א להבין כן שהרי לדעת רש"י דס"ל דסובין היינו קליפה של החיטים הנושרת בשעת כתישה ומורסן הוא הנשאר בנפה והיינו דדרשינן כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ואפי' סובין משמע דסובין הוא היותר גס ועב שאינו ראוי כלל ואם כן על כרחין הדרינן לדברי הרא"ה ז"ל דהרי"ף ז"ל ס"ל שפירוש פת הדראה פת סובין ר"ל שלש הקמח כמות שהוא ושמעורב בו ג"כ הסובין קאמר ולפי זה הפר"ח ז"ל שרצה להסכים פי' הרי"ף עם פי' רש"י ז"ל הוא נדחה מעיקרו אחרי המחילה ואין צריך גם כן למה שנדחק הרב מג"א שם ובדברי הרי"ף עיין עליו. וכן נראה שהבין הרב המגיד מדלא הזכיר דברי רש"י כלל. ולמה שהקשינו עליו דלמה לא יצא בפת קיבר נראה לענ"ד דגם לשיטת רבינו יוצא הוא מדלא שלל אלא פת סובין ופת מורסן שאינם ראוים כלל למאכל אדם מכלל דפת קיבר שהוא ראוי ופוק חזי כמה בני אדם אוכלים אותו פשיטא דיוצא דלחם עוני כתיב והפשט לא יופסד ומסתברא ג"כ דחייב בחלה כיון דלחם גמור הוא. הגם דהפר"ח ז"ל הבין דאינו חייב בחלה ומחמת שהוקשה לו ממתניתין דחלה ניטל סובן ומורסנן וחזר לתוכן פטור מן החלה וכו' הוצרך לידחק דשאני הכא דרבי רחמנא לחם עוני וכו' על כרחך דזה לא הוקשה לו אלא מחמת שרצה להסכים פירוש הרי"ף עם פי' רש"י ז"ל והאמת הוא דרחוקים הם כאמור נראה לענ"ד.
ו[עריכה]
וכן אם לא נאפית. כתב הרב המגיד ז"ל יוצאים במצה נא וכו'. נכתב בצידו ובנסחאות שלפנינו בש"ס כתיב מצה הינא וכ"כ רש"י דף ל"ז אמנם גירסת הרי"ף ז"ל נא.
ברקיק השרוי. פירש רש"י ז"ל השרוי בתבשיל והרי"ף ז"ל כתב במים ורבינו סתם כאן וביארו לקמן בדין חולה או זקן וכו' במים א"כ ס"ל דסתם שרוי היינו במים.
אבל מצה שבשלה וכו' שהרי אין בה טעם הפת. ולא דמי לבלע מצה דיצא דהתם במצה גופא יש בה טעם פת א"נ במ"ש הר"ן דבבני מעיים איכא טעמא משא"כ בבישלה דאבד טעמא.
ז[עריכה]
אין אדם יוצא. שם דף ל"ה. ועל מ"ש
זה הכלל וכו'. עיין להרב לח"מ ז"ל והרח"א נר"ו חלק עליו עיין עליו.
ח[עריכה]
הכהנים וכו'. משנה דף ל"ה ודין מצה של מעשר שני דף ל"ו וכרבי עקיבא.
ט[עריכה]
חלות תודה וכו'. באותה משנה ובגמרא כדברי רבינו ומ"ש בספרי רבינו
שעשו אותן לעצמו בנוסח אחרשעשה אותן לעצמו.
י[עריכה]
הכל חייבים וכו'. דף מ"ג. ודין הקטן מההיא דסוכה דף מ"ב ומ"ש
חולה או זקן וכו'. מלתא דפשיטא היא דלא גרעי מקטן דלא בר חיובא הוא כלל והיתר רקיק השרוי ג"כ כבר הזכירו רבינו לעיל אכן נראה דאיצטריך דלא נימא כיון דאיתקש אכילת מצה לקרבן פסח כמ"ש הרב המגיד ז"ל מעתה מי שיכול לאכול הקרבן פסח חייב לאכול המצה וא"כ חולה או זקן שאינם יכולים לאכול מבשר הקרבן פסח הוה אמינא דגם מהמצה יפטרו לגמרי קמ"ל דלא דמי בזה דכיון דיכולים לאכול ע"י שריה מיהא דהוי קרוב לגמיעה הרי הם חייבים והבשר שאני דאינו יכול לגומעו אלא ע"י לעיסה קצת והרי אין להם כח כ"כ וכמ"ש רבינו הלכות קרבן פסח פ"ב עיי"ש ולכך לא הטיל תנאי במצה כמו בקרבן פסח עיי"ש ומלתא דפשיטא היא דרבינו לא איירי בחולה כ"כ דזה אין שייך עליו שום חיוב ודומיא דזקן קתני ודו"ק כי נראה לענ"ד נכון ודברי מרן בדין הקטן נראין הכרחים.
יא[עריכה]
מדברי סופרים וכו'. דף קי"ט. ועל מ"ש רבינו
ואוכל כזית מצה באחרונה ופוסק. אפשר שבא לרמוז דאינו רשאי לחזור ולאכול על דעת שיאכל כזית מאפיקומן פעם שניה לאפוקי ממ"ש הרב כנסת הגדולה סימן תפ"ד שהביא משם הרדב"ז בשם בעל הדברות ז"ל דמותר לאדם לאכול כזית אפיקומן ולברך ברכת המזון ולחזור ולאכול ובלבד שיחזור לאכול אפיקומן וכו' ע"כ. ועיין עוד להפר"ח סימן תע"ד ולא ידעתי איך נוכל להתיר דבר זה דעל כרחך אי אפשר לכזית בתרא בלא כזית קמא וכיון דכזית קמא דהיינו תחילת אכילתו השניה אסורה בהכרח מכח שכבר אכל האפיקומן איך יסמוך על אכילה אחרונה מכל שכן דדילמא יארע לו איזה אונס ולא יוכל לאכול האפיקומן פעם שניה ונמצא שאכל אחר האפיקומן באיסור גמור.
יב[עריכה]
לאכילתה בערב. נוסח אחר באכילה בלילה.
עד שתצא נפשו. באמת דברים מגומגמים הם דאם נפרש עד שימות תחת יד הרודה ולמה תצא זאת מלפניו שאין השכל סובלו ואף דאמרינן פ"ג דתענית ההוא גברא דאחייב נגדא בבי דינא דרבא משום דבעל כותית נגדיה רבה ומית אין נראה לומר שנתכוון ליה חלילה אלא שאירע כן בדרך מקרה או מפני חולשת האיש או מפני דבר אחר ואשמועינן דאפ"ה אין הרודה חייב ע"ז כלל כיון שלא נתכוון להמיתו דקי"ל וכי יזיד פרט לשליח בי"ד שאף שמתכוין להכות אין מתכוין להמית ואם נפרש עד שלא יאכל עוד דר"ל שאם אינו מתחרט וכו' גם זה הוא רחוק דמי הוא זה ואי זה הוא שיסבול המכות ויקשה ערפו מלהתחרט הא קי"ל אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא. ואם נפרש דר"ל אם יחזור אחר כך לאכול מכין אותו פעם אחרת אפילו בחשש שימות תחת ידו גם זה אינו מתיישב לפי הלשון דלא הוה ליה לכתוב כן ועיין להפר"ח סימן תנ"א ס"ב. שוב זימן השי"ת לידי ספר להרב מנוח שכתב דכוונת רבינו כשאומרים שלא יאכל מצה ואוכל וכו' אבל כל זמן שמקיים דברי חז"ל ונמנע מלאכול מכין אותו מכת מרדות לבד וכו' ע"כ. וזה משמע כפירוש שלישי שכתבנו. ומדבריו שם משמע דבאיזה נוסחאות ליתיה לשון זה בדברי רבינו כלל כאשר ראיתי אני הצעיר ג"כ באיזה נוסחא אשר לפי זה מתורץ מה שהקשו ז"ל להריב"ש ז"ל שכתב בתשובה שלא מצינו בשום מקום עד שתצא נפשו בדברי חז"ל דהא איכא הכא ונראה דלא הוה בנוסחאות שלפניו כאמור.
וכן אסור וכו'. קצתקשה דאמאי לא ביאר רבינו אי מנחה גדולה קאמר או מנחה קטנה ובגמ' איבעיא לן דבר זה וכתב הרב המגיד דמשמע התם דסמוך למנחה קטנה תנן וכ"כ בהלכות וכו' ע"כ. וקשה דאמאי לא הרגיש בזה דרבינו לא ביארו ונראה לענ"ד משום דבעיית הש"ס היא הכי איבעיא להו סמוך למנחה גדולה תנן ומשום פסח וכו' או דילמא סמוך למנחה קטנה תנן ומשום מצה וכו' ופירש רש"י ז"ל ומשום מצה שיכנס לה כשהוא תאוה ע"כ. ורבינו במתק לשונו שכתב כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה השמיענו דמנחה קטנה קאמר שזה הטעם נאמר למנחה קטנה כאמור א"נ י"ל כיון דסוף כל סוף הויא לקולא לא חש לבארו והראשון נראה עיקר ולזה לא הרגיש הרה"מ ז"ל שגם הוא הבין כי נכונה דבר רבינו וכבר כתבו להדיא בפירוש המשנה דסמוך למנחה קטנה תנן. והר"ן ז"ל כתב דנקטינן לחומרא וסמוך למנחה גדולה תנן משום דבעיין לא איפשיטא ועיין להרב כנסת הגדולה והפר"ח ז"ל והרח"א נר"ו שבודאי אין שום תפיסה עליו כמבואר.
אבל אוכל וכו'. לא ידעתי טעם הגון אמאי השמיט ז"ל דין היין דפורתא סעיד וטובא גריר כדאיתא בש"ס ופסקו הרב ב"י סי' תע"א והפוסקים ז"ל והרב המגיד הכחידו תחת קולמוסו ד"ה וחכמים הראשונים וכו'.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |