אבן האזל/חמץ ומצה/ו

אבן האזל ‏ חמץ ומצה ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה

העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו, עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה יוצא בה ידי חובתו, אין הרועים אוכלין ממנה אינו יוצא בה שאין זו משומרת לשם מצה, מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או בשמן או חלב משום לחם עוני כמו שבארנו ואם לש ואכל לא יצא ידי חובתו, אין יוצאין לא בפת מורסן ולא בפת סובין אבל לש הוא את הקמח בסובין שלו ובמורסנו ועושהו פת ויוצא בה ידי חובתו, וכן פת סולת נקייה ביותר הרי זו מותרת ויוצא בה ידי חובתו בפסח ואין אומרין בה אין זה לחם עוני.

השגת הראב"ד העושה עיסה מן החטים וכו', נ"ל והוא שיש בה דגן כזית בכדי א"פ ויאכלנו עכ"ל.

עוד כתב הראב"ד מצה שלשה במי וכו', אע"ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת בין שתבלה בקדרה בין שתבלה באילפס ההיא שתבלה משנאפית עכ"ל.

מקור לדברי הרמב"ם הביא המ"מ ממתניתין במס' חלה דקתני העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, וכו', ובמה שכ' הראב"ד והוא שיש בה דגן בכדי אכילת פרס, הביא בשם הרמב"ן שאפילו אין בה כזית בכדי א"פ והטעם לפי שמדין גרירה הוא שהחטין גוררין האורז וזהו שהזכירו חטים ואורז בדוקא, וכן הוא בירושלמי וזהו דעת רבינו עכ"ל.

ונראה לבאר דברי הרמב"ם והראב"ד בהקדם קושית אדמו"ר גאון ישראל הגר"ח זצ"ל שהקשה דהלא הא דאין יוצאין במצה של אורז מבואר בפסחים דף ל"ה ע"א משום דאינן באין לידי חימוץ וכל שאין בו משום בל תאכל חמץ אין יוצאין בו ידי חובתו א"כ הכא גבי חטים ואורז כיון דחזינן דהם נגררין לענין אכילת מצה שיוצאין גם באורז ומצטרף להחטין לכזית מצה מסתמא חייב עלייהו גם משום בל תאכל חמץ והרי בפ"א מהלכות חמץ כתב הרמב"ם דאין חייבין משום אכילת חמץ אלא כשהתערובות יש בהם כזית בכדי אכילת פרס ולא חילק בין אורז לשאר מינין וש"מ דליכא שום חילוק בין חטים ואורז לשאר תערובות וא"כ יקשה היאך יוצאין בהם ידי חובת מצה אפילו לסברת הירושלמי דהאורז נגרר אחר החטים כיון דעכ"פ לענין חמץ לא מהני הך סברא דגרירה והאורז אינו מחמיץ ובעינן דוקא כזית בכדי אכילת פרס לענין חיוב משום חמץ וא"כ גם לענין לצאת בו חובת מצה הוי לן למימר דבעי דוקא כזית בכדי אכילת פרס וכשיטת הראב"ד.

אכן יש לחקור אהא דאמרינן שם בפסחים דף ל"ה הני אין אורז ודוחן לא מנה"מ ארשב"ל וכו' אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה יצא אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון אם הוא דין על העיסה בפרט דהיינו שאי אפשר לצאת בכזית מצה אם לא היה לו באפשר קודם אפיתו לבוא לידי חימוץ או דאפשר דהוא דרשת חז"ל רק למילף מאיזה מינים יוצאים במצה וילפינן שאין יוצאין אלא מחמשת המינים דאלה המינים לבדם יוצאים בהם ידי חובת מצה וקרויים לחם, דהא חזינן דילפינן גם גבי חלה דאין חייבין בחלה אלא מחמשת המינים וילפינן זה מג"ש לחם לחם ממצה, ואם הוא כדברינו דהילפותא מדברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה הוא על המינים הוי שפיר דכיון דלא ידעינן מהו לחם ואפשר נימא דעושה עיסה מקטנית ושאר דברים הוי ג"כ לחם ולזה ילפינן מג"ש דמצה דכיון דבמצה אשכחינן דגלי לן קרא דבעינן מינים הראויים להחמיץ אמרינן דממילא אלה המינים לבד קרויים לחם ולא יותר, אבל אם נימא דאין זה ילפותא על המינים שנדע מאיזה מינים ראוי לעשות מצה אלא דהוא דין מיוחד דעיקר העיסה שנעשית ממנה מצה תהי' ראוי' להחמיץ א"כ מה שייך זה לחלה, אלא דמ"מ אין זה ראיה ואין להוכיח מזה דהא גז"ש הוא ולא מה מצינו וג"ש הוי כמו גזה"כ ואפשר דגם בחלה בעינן ראוי לבוא לידי חימוץ, והנה בדף ל"ה ע"ב אמרינן דאין יוצאין במצה של טבל משום דכתיב בל תאכל חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יוצאין בו ידי חובת מצה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל, והנה כפי האופן הראשון דבעינן כל כזית וכזית שיהיה ראוי להחמיץ ושאינו יוצא בכזית מצה אם לא היה ראוי להחמיץ מקודם א"כ שפיר מובן הך דרשה דדין הא' דבעינן שיהא הכזית מצה ראוי מקודם להחמיץ ושגם היה ראוי שיתחייבו עליו משום בל תאכל חמץ, אכן לאופן הב' דאין זה דרשא אלא על חמשת המינים דאין יוצאין ידי חובת מצה אלא מחמשת המינים אבל אם יהיה מציאות שיהיה מצה ממין דגן ומ"מ לא היתה ראויה להחמיץ שפיר יוצאין בה ידי חובת מצה דאין זה דין על כזית מצה בפרט אלא ילפותא על המינים שנדע איזה מינים ראויים למצה א"כ אמאי אינו יוצא במצה של טבל כיון דאפי' אם הכזית מצה לא היה ראוי להחמיץ כלל ג"כ לא איכפת לן ומחמשת המינים הא הוי, ולכן ע"כ עלינו לבאר לפי זה דהך דרשה דאין יוצאין במצה של טבל והך דרשה דאין יוצאין במצה של אורז ודוחן אינו חדא ושייכים זו בזו כמו שכתבנו למעלה דחד דינא הוא דבעינן שהמצה שהוא יוצא בה היתה ראויה להחמיץ מקודם אפיתה וגם היו חייבין עליו אם החמיצה משום בל תאכל חמץ אלא דשני דינים הם ולא שייכי חדא בחברתה והם דינים מיוחדים דהך דינא דבעינן שיהא ראוי להחמיץ זה לא הוי ילפותא אלא על מיני דגן דבעינן דוקא מחמשת מיני דגן ולא שארי מינים אבל אם יהיה מציאות דיעשה עיסה במיני דגן ולא תהיה ראויה להחמיץ שפיר יוצאין בה, והך דינא דאין יוצאין במצה של טבל הוא דרשה אחרינא והוא שיהיה אוכל של היתר באופן שאם היה חמץ היו חייבין עליו משום בל תאכל חמץ והוא דין על כזית מצה שיהי' באפשרי לחול עליו דין בל תאכל חמץ, אבל זה אינו דין דבעינן שיהיה ראוי מקודם להחמיץ דזה לא צריכנן ואין זה דין אלא על מיני דגן ואינו תנאי במיני דגן גופא שיהיה ראוי להחמיץ רק הוא דין בפ"ע דבעינן שאם היה חמץ שיהיה שייך בו דין חמץ וזה הדין הוי על כל כזית מצה, ובאמת יש להוכיח דהוא דין מיוחד ולא שייכא בדרשא הראשונה דאם נימא דחדא דרשא היא א"כ גם לגבי חלה העושה עיסה מטבל יהיה פטור מחלה, ואם יתקן אח"כ הטבל לאחר אפית החלה ואפי' אם שייך חיוב חלה אח"כ איך יהיה אם יפחות אח"כ משיעור חמשת רבעים קמח וא"כ יהיה פטור אח"כ מחלה כיון דילפינן בג"ש לחם לחם ממצה, וע"כ דזה פשוט דדין ילפותא דילפינן ממצה לחלה אינו אלא על דרשא ראשונה דבעינן מין ראוי לבוא לידי חימוץ אבל לא על דין דאין יוצאין במצה של טבל וא"כ אינם תלויים הדרשות זה בזה ועל כרחנו נאמר דאף דהם מפסוק אחד מ"מ הם שני דרשות מיוחדות וכל דרשה הוא כפי שנראה לחז"ל למידרש מהקרא ולכן אף דילפינן תרווייהו מפסוק א' בל תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות מ"מ הם שני דינים מיוחדים דחדא דרשה הוא דבעינן שיהיה מין ראוי בפועל להחמיץ ומזה ילפינן גם לחלה וכן לחדש וכן לענין לקצור לפני העומר כדאיתא בפ"ק דחלה, ומצינו למימר בפשיטות דאינו אלא הלכה מאיזה מינים, ועוד ילפינן מזה דאינו יוצא ידי מצה אלא אם הוא אוכל של היתר שראוי להיות בזה איסור חמץ אם היה חמץ וזהו דין מיוחד במצה ולא שייכא לשאר דינים כלל.

והנה הרמב"ם בהלכה הנ"ל כתב מצה שנילושה במי פירות אדם יוצא בה ידי חובת מצה וכתב ע"ז המ"מ דיש מי שכתב שאינו יוצא במצה שנילושה במי פירות בלבד אלא אם תערובות מים לפי שמי פירות אינן מחמיצין וכל שאינו מחמיץ אין יוצאין בו ידי חובת מצה, ולכאורה מדסבר הרמב"ם דיוצאין במצה הנילושה במי פירות בלבד ולא ממעטין אותה מדין דבעינן באין לידי חימוץ מוכח דסובר רבינו דהא דילפינן מלא תאכל חמץ דברים הבאין לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובת מצה לא הוי הילפותא על העיסה שתהא ראויה להחמיץ דא"כ למה פסק דיוצאין במצה הנילושה במי פירות הא אינה ראוי' להחמיץ אלא הילפותא לא הוי רק על המינים דאין יוצא ידי חובת מצה אלא מחמשת המינין למעוטי אורז ודוחן דאינן ממין הראוי לבוא לידי חימוץ, אבל אם הוא רק מחמשת המינים לא איכפת לן אם העיסה אינה יכולה להחמיץ, והנה פליגי הרמב"ם והיש מי שאומר המובא במ"מ דהרמב"ם סבר דהילפותא הוי רק על המינים דיהיה ראויים להחמיץ ועל העיסה לא איכפת לן אם ראויה להחמיץ או לאו ויש מי שאומר סבר דבעינן שהעיסה בעצמה תהא ג"כ ראויה להחמיץ ולכן בעיסה הנילושה במי פירות בלבד כיון דאינה יכולה להחמיץ אין יוצאין בה ידי חובת מצה.

אמנם באמת קשה סברת הי"א דאמאי אין יוצאין במצה שנילושה במי פירות בלבד משום דאינה ראויה לבוא לידי חימוץ ומאי איכפת לן שנילושה במי פירות הא היתה ראויה להחמיץ ע"י שנטיל בה ג"כ מעט מים ומה לנו כשנאפית בלא מים הא אנן לא בעינן רק שתהיה ראויה לבוא לידי חימוץ קודם אפיתה דלאחר אפיתה לעולם אינה באה לידי חימוץ וקודם אפיתה היתה ראויה להחמיץ ע"י מים, וצריך לומר די"א סברי דדין הוא דצריכנן דהמצה כמו שהיא תהא ראויה לבוא לידי חימוץ קודם שנאפית דהא דבעינן ראויה לבוא לידי חימוץ הוא דין על העיסה כמו שהיא שתהא ראויה לבוא לידי חימוץ מאליה אם נשהה אותה, ואף שזה דוחק קצת עכ"פ מוכרח לומר כן, וא"כ לפי"ז לא מוכרח מידי מש"כ דהרמב"ם סובר דהא דבעינן ראוי לבוא לידי חימוץ הוא דין על המינים שתהא מחמשת המינים ולא על העיסה מדסובר דעיסה שנילושה במי פירות יוצאין בה ידי חובת מצה דנוכל לומר דבאמת הוי דין על העיסה שתהא ראויה להתחמץ והא דיוצאין במצה שנילושה במי פירות הוא משום דהא ראויה להחמיץ העיסה גופא ע"י מים ולא ס"ל סברת הי"א דבעינן שתהא ראויה להחמיץ מאליה כמו שהיא דהא אפילו חימוץ ע"י דבר אחר ג"כ מיקרי חימוץ וגם באורז ודוחן אם היו ראויים להחמיץ ע"י דבר אחר ודאי היו יוצאין בהם ידי מצה אלא דא"י להחמיץ בשום אופן ולכן שפיר יוצאין בעיסה שנילושה במי פירות משום דהיתה ראויה לבוא לידי חימוץ ע"י מים ואין לנו ראיה דהא דבעינן ראוי לבוא לידי חימוץ הוא דין על המינים ולא על העיסה כש"כ.

והנה הרמב"ם בפ"ה מה' חמץ ומצה הלכה ב' כתב דעיסה הנילושה במי פירות אין חייבין על חימוצה ומותר באכילה וא"כ צ"ל דמי פירות עם מים ע"כ לא הוי אלא חמץ נוקשה כמו שהוכיחו בתוס' דף ל"ה מההיא דר"ל דעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, וכ"כ המ"מ במקומו עיי"ש בתוס' ורש"י ור"ן, והנה הרמב"ם משמע דסובר דחמץ נוקשה לא הוי רק מדרבנן דכשהביא הך משנה דואלו עוברין בפ"ב מהל' חמץ ומצה לא הזכיר רק חמץ ע"י תערובות דלוקין עליו ולא הזכיר שם הנך דחמץ נוקשה וכ"כ הלח"מ בפ"א מהל' חו"מ ה"ו, א"כ עיסה הנילושה במי פירות אינה יכולה לבוא לידי חימוץ דהא אף אם תתחמץ לא תהיה אלא חמץ נוקשה, וא"כ מוכח מש"כ דהרמב"ם סובר דהא דדרשינן מלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דבר שאינו יכול לבוא לידי חימוץ אינו יוצא בו ידי חובת מצה הוא רק דין דבעינן דהמינים יהיה ראויים לבוא לידי חימוץ והיינו מהנך ה' המינים אבל לא דהעיסה תהא ראויה לבוא לידי חימוץ דאל"כ אמאי פסק דיוצאין במצה שנילושה במי פירות הא אינה ראויה לבוא לידי חימוץ לעולם דאף אם יטילו בה מים הא גם אז לא תהיה רק חמץ נוקשה דהוי רק דרבנן (ולפום רהיטא נראה דאפילו אם חמץ נוקשה הוי דאורייתא מ"מ עיסה הנילושה במי פירות הוי אינו ראוי לבוא לידי חימוץ דהא האי קרא דלא תאכל עליו חמץ מיירי בחמץ גמור וחמץ נוקשה אם הוי דאורייתא ילפינן לה מכל מחמצת לא תאכלו ואינו חייב על חמץ נוקשה אלא מלקות) עכ"פ עיסה הנילושה במי פירות הוי אינה ראויה לבוא לידי חימוץ וא"כ מוכח כדברינו דהרמב"ם סובר דהילפותא לא הוי רק על המינים וכנ"ל, ובמש"כ נראה דפליגי הרמב"ם והי"א כש"נ.

אמנם עדיין קשה מאד על המ"מ דהביא דברי היש מי שכתב דעיסה הנילושה במי פירות אינו יוצא בה אם לא בתערובות מים וכתב ע"ז ודבר נכון הוא וקשה ואמאי יוצאין בעיסה שנילושה במי פירות בתערובות מים והלא בפ"ה מה' חו"מ הסכים לדברי הרמב"ם דעיסה הנילושה במי פירות אינו חייב על חימוצה ומותרת באכילה וא"כ מוכח דמי פירות עם תערובות מים לא הוי רק חמץ נוקשה כנ"ל ולכאורה משמע בהמ"מ דסבר כדעת הרמב"ם דחמץ נוקשה דרבנן הוא, ואף אם הוי דאורייתא עדיין יקשה כש"כ דחמץ נוקשה לא נפקא אלא מכל מחמצת ולא משום בל תאכל חמץ, וא"כ אמאי יוצאין בעיסה הנילושה במי פירות בתערובות מים הא אינה ראויה לידי חימוץ גמור דלא הוי רק חמץ נוקשה ובלח"מ הביא שהק' על היש מי שכתב דאמאי ממעטינן בפסחים דף ל"ו עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש דאינו יוצא בה משום דכתיב לחם עוני הא מפקינן לה מהקישא דלא תאכל עליו חמץ עיי"ש שתירץ דאיירי בלשה במים ובמי פירות, אבל לפי דברינו הא גם ע"י מים לא תהא רק חמץ נוקשה כנ"ל וא"כ הדרא קושיתו ומאי איצטריך למעוטי מלחם עוני.

והנה אח"כ מצאתי כי מש"כ דהילפותא מלא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל מצות אפשר דלא קאי רק על המינין שיהיה מחמשת המינין איתא להדיא כן במהר"ם חלאוה שכתב על מצה שנילושה במי פירות דמאי איריא משום מצה עשירה תיפוק לן דדברים שאין באין לידי חימוץ אין אדם יוצא ידי חובתו בהן בפסח, ואפילו תימא דדברים לאו דוקא אלא מינין אכתי לא סגי דתיפוק לן דצריך שמירה לשם מצה והכא לא צריך ולעכב נמי אמרינן הכי דגרסי בירושלמי יכול יוצא אדם ידי חובתו ברבוכה ת"ל ושמרתם את המצות מצה שצריכה שימור יצתה זו שאינה צריכה שימור עכ"ל הרי מבואר להדיא כדברינו, ועל כן נראה דמה שכתב המ"מ בשם מי שכתב דעיסה הנילושה במי פירות אינו יוצא בה משום דאינו מחמיץ וכל שאינה ראויה לבוא לידי חימוץ אין אדם יוצא בו י"ח אין כונתו משום דבעינן ראויה לבוא לידי חימוץ כמו שמפרש הלח"מ, אלא כונתו משום דבעינן מצה שצריכה שימור כדילפינן מקרא ושמרתם את המצות וכדאיתא בירושלמי הנ"ל וזו הא אינה צריכה שימור וניחא עתה מה שהקשינו בראש דברינו דאמאי אינו יוצא בעיסה הנילושה במי פירות בלבד הא ראויה להתחמץ ע"י מים דודאי משום הך דינא דבעינן ראויה לבוא לידי חימוץ ודאי היו יוצאין בה גם היכי דנילושה במי פירות דהא ראויה להתחמץ ע"י מים אלא דאנן בעינן מצה שצריכה שימור שלא תתחמץ כדאיתא בירושלמי וזו שנילושה במי פירות אין צריכה שימור דהא אינה מחמצת והרמב"ם יסבור דזהו גופא חשיב צריכה שימור מה שצריכה שימור שלא יפלו בה מים ולא דמי לרבוכה דממעטינן בירושלמי מושמרתם את המצות דהתם כיון שעלתה במים רותחין שוב אינה מחמצת בשום אופן ואינה צריכה שימור והשתא א"ש מה שהקשינו דאמאי יוצאין בעיסה שנילושה במי פירות ותערובות מים והא לא הוי רק חמץ נוקשה, דהנה יש לחקור הא דחמץ נוקשה אינו רק מדרבנן אם זהו רק לענין אם הוא חמץ או לא בזה אמרינן מדרבנן הוא חמץ ולא מדאורייתא אבל לענין מצה ודאי לא הוי מצה מדאורייתא או דלמצה נמי אינו פסולה אלא מדרבנן, ובאמת היא בעיא מפורשה בחולין דף כ"ג אי נוקשה הוי ברי' לא חמץ ולא מצה או דהוי ספיקא ועלתה בתיקו, והנה בעיא זו לא הוזכרה ברמב"ם, וי"ל דנפשוט בעיא זו מסוגיא ערוכה במנחות דמוכח מסתמא דהש"ס דקיי"ל דנוקשה לא הוי מצה מדאורייתא דאיתא במנחות דף נ"ג מנין לכל המנחות שבאות מצה וקאמר בגמ' לא תאפה חמץ מתקיף לה ר"ח ואימא ל"ת חמץ אלא שיאור שיאור דמאן וכו' אלא דר"י דלר"י דהיינו חמץ נוקשה משום דלא הוי חמץ והשתא דילפינן דבעינן מצה פסול חמץ נוקשה וא"כ ע"כ מוכח מכאן דהא דחמץ נוקשה לא הוי רק דרבנן הוא לענין חמץ גרידא אבל מצה לא הוי מדאורייתא דהא קאמר מלא תאפה חמץ לא נוכל למילף דנוקשה פסול ומהא דכתיב בקרא מצה מקשה דאימא דאינו אלא לכתחילה ולא לעכב וע"ז מביא ראי' דשנה עליו הכתוב לעכב וכיון דכתיב בקרא לעכובא דבעינן דוקא מצה כבר ידעינן בודאי דנוקשה פסול אלמא דנוקשה לא הוי מצה מדאורייתא ורק לענין חמץ הוא דרבנן, ואם היינו אומרים דעיסה הנילושה במי פירות אינו יוצא בה משום דאינו ראויה לבוא לידי חימוץ ודאי היה קשה א"כ אמאי כשר בתערובות מים והא לא הוי רק חמץ נוקשה ואנן הא ילפינן מלא תאכל עליו חמץ דבעינן דברים הבאים לידי חימוץ ובודאי דבעינן דברים הבאים לידי חימוץ גמור מדאורייתא, אכן השתא במה שביארנו דכונתם הוא משום דאינה צריכה שימור לשם מצה א"כ בתערובות מים נמי צריכה שימור לשם מצה דאף דאינה צריכה שימור משום דין חמץ דאף אם תתחמץ לא תהא רק חמץ דרבנן אבל מצה ודאי לא תהיה מדאורייתא ושפיר צריכה שימור שתהיה מצה והוי בדין ושמרתם את המצות ושפיר יוצאין בה, (והלח"מ הבין דברי המי שכתב כפשוטן משום דבעינן דברים הבאים לידי חימוץ מדרשה דלא תאכל עליו חמץ ולכן תירץ ע"ז כנ"ל דכיון דהמים גורמים לה שלא תחמיץ מיקרי ראוי לבוא לידי חימוץ ואין בזה משום הדרשה דלא תאכל עליו חמץ, אבל לפי"ד אינו כן דכונת הי"א הוא כדברי המהר"ם חלאוה משום דבעינן מצה הצריכה שימור) ומדויק היטב לשון הי"א וז"ל המ"מ אמנם ראיתי מי שכתב שא"י במצה הנילושה במי פירות בלבד אלא עם תערובות מים לפי שאנו צריכין שימור מחמץ וכל שאינו מחמיץ א"י בו ידי מצה עכ"ל, אשר לפי הבנת הלח"מ אינו מדוקדק הלשון לפי שאינו צריכין שימור מחמץ ולפמש"כ מדויק שפיר.

היוצא לנו דהא דס"ל להי"א והמ"מ דעיסה הנילושה במי פירות בלבד אינו יוצא בה משום דבעינן מצה הצריכה שימור לשם מצה וזו כיון שאינה מחמצת א"צ שימור ובתערובות מים להכי יוצאין בה משום דצריכה שימור לשם מצה שלא יהיה חמץ נוקשה דלא הוי מצה מדאורייתא כנ"ל אבל משום הא דבעינן דברים הבאים לידי חימוץ לא תיפסול עיסה הנילושה במי פירות לבד דהי"א והמ"מ ג"כ סברי כמש"כ דהך דרשה דבעינן דברים הבאים לידי חימוץ אינו רק על המינים ולא דין על העיסה ולהכי שפיר סברי דתערובות מים יוצאין בה אף דלא הוי רק חמץ נוקשה ולא מיקרי באין לידי חימוץ דבאמת לא איכפת לן אם העיסה אינה ראויה לבוא לידי חימוץ כיון דהילפותא לא קאי רק דבעינן מצה מחמשת המינים ואתי נמי שפיר מה דממעטינן עיסה הנילושה ביין ושמן ודבש משום דכתיב לחם עוני וקשה תיפוק לן מלא תאכל חמץ דבעינן דברים הבאים לידי חימוץ וע"כ כנ"ל דלא איכפת לן אם אינה ראויה לבוא לידי חימוץ, וזה אין להקשות לפי מאי דילפינן דבעינן מצה הצריכה שימור מקרא דושמרתם את המצות א"כ אמאי איצטריך למעט אורז ודוחן משום דאינן באים לידי חימוץ וילפינן לה מלא תאכל חמץ דבעינן באין לידי חימוץ תיפוק לן דבעינן צריכה שימור וכיון שאינן מחמיצין א"צ שימור דז"א משום דהילפותא דושמרתם את המצות אינו רק דבעינן שהמצה שיוצא בה תתקיים בה מצות שימור אלא דאמרינן דהוי נמי לעכב, וא"כ אם עשו מצה מחטין ודוחן אף דעל הדוחן לא בעינן שימור דהא אינו מחמיץ מ"מ החטין צריכין שימור וא"כ אם עשו משניהם מצה הלא היה בדין דיוצא בה דהא המצה היתה צריכה שימור על החטין אבל השתא דילפינן מלא תאכל חמץ דאינו יוצא במצה אלא א"כ הוא מדברים הבאים לידי חימוץ ודברים שאינם ראוין לבוא לידי חימוץ פסולין למצה משום שאינם ממינים הראויים למצה וא"כ אם עשו מצה מחטין ודוחן ודאי אינו יוצא בה דהא הדוחן אינו ראוי להחמיץ ופסול למצה.

ועתה נראה דהרמב"ם והראב"ד פליגי במש"כ אם הא דבעינן דברים הבאים לידי חימוץ הוא דין על העיסה דצריכנן דתהא ראויה להחמיץ ואם לאו א"י בה או דין הוא רק על המינים דצריכנן חמשת המינים למעוטי אורז ודוחן אשר זה הוא גם ספיקו של המהר"ם חלאוה, דהנה הרמב"ם בפ"ה מה' חמץ ומצה פסק דעיסה שנילושה במי פירות מותרת באכילה דמי פירות אין מחמיצין וא"כ מי פירות עם תערובות מים לא הוי רק חמץ נוקשה וכנ"ל ולפי"ז מוכח מהך ברייתא דממעטינן עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש משום דכתיב לחם עוני דהדרשה דלא תאכל עליו חמץ לא קאי רק דבעינן מחמשת המינים דאם דהדרשה הוא דין על העיסה א"כ אמאי איצטריך קרא דלחם עוני למעוטי עיסה שנילושה במי פירות תיפוק ליה דהוי אינה ראויה לבוא לידי חימוץ דמי פירות אין מחמיצין ואף שהיא ראויה להחמיץ ע"י שיטילו בה מים או דהברייתא מיירי בתערובות מים מ"מ הא לא הוי רק חמץ נוקשה דהוי דרבנן לדעת הרמב"ם - ואפילו אי הוי דאורייתא ג"כ אפשר דלא מהני כנ"ל - וא"כ הוי אינה ראויה לבוא לידי חימוץ ואמאי איצטריך קרא דלחם עוני וע"כ מוכח מזה דהילפותא דל"ת חמץ אינו רק על המינים וא"כ שפיר כתב הרמב"ם העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בזה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו והשמיט הך דינא דכזית בכדי אכילת פרס וכמו שכתב המ"מ בשם הרמב"ן דמדין גרירה הוא שהחטין גוררין את האורז דהך דינא דגרירה ע"כ צ"ל דאינו מועיל רק לענין שיבטל ממנו דין אורז שפסול למצה ונחשב לחטין לפי שנגרר אחר החטין אבל זה ודאי דהאורז אינו מחמיץ דהא אינו ממין המחמיצין ולהכי פסק הרמב"ם גבי תערובות חמץ לחייב כרת אם עשה עיסה מן החטין ומן האורז דבעי כזית בכדי אכילת פרס דהאורז הא אינו מחמיץ וכל משהו אורז אף דנגרר אחר החטין ובטל ממנו פסולה מה שאינו מחמשת המינים ונחשב כחטין וכיון דהוי מחמשת המינין לא איכפת לן תו אם אינו מחמיץ דהילפותא לא קאי רק דבעינן מהנך מינים המחמיצים וקיי"ל דחמשת המינים מחמיצים ואם אירע באופן דאינו מחמיץ מה בכך כיון דהוי מחמשת המינים, אבל לענין חמץ בודאי אורז אינו מחמיץ ובעינן כזית בכדי אכילת פרס.

ולפי מה שבארנו לעיל דהמ"מ סבר נמי כהרמב"ם דהילפותא לא הוי רק על המינים, ובעיסה שנילושה במי פירות בלבד דאינו יוצא בה י"ח הוא מטעם דבעי שימור מחמץ וילפינן לה מושמרתם את המצות, לדעתו ג"כ שפיר יוצאין במצה מחטין ואורז אף בלא כזית בכדי אכילת פרס, אבל הראב"ד לטעמו סבר דהילפותא הוא דין על העיסה דבעינן שהעיסה תהא ראויה להחמיץ דהא איהו ס"ל בפ"ה הל' ב' דמי פירות נהי דאין עושין חמץ גמור אבל חמץ נוקשה מיהא הוי לאסור עיי"ש וא"כ מצי למימר דמי פירות עם תערובות מים הוי חמץ גמור ולפי"ז ליכא שום הוכחה ממה דדרשינן בעיסה שנילושה במי פירות דאינו יוצא בה משום דכתיב לחם עוני ולא ממעטינן לה מלא תאכל עליו חמץ דהילפותא קאי על המינים דאיכא למימר שפיר דהילפותא קאי על העיסה ובאמת בעינן דתהא ראויה להחמיץ והא דאיצטריך הך מיעוטא דלחם עוני משום דמצה הנילושה במי פירות ג"כ ראויה לבוא לידי חימוץ ע"י תערובות של מים דהוי חמץ גמור וכיון דהילפותא הוא דין על העיסה א"כ מצה שנעשית מחטין ואורז הרי האורז אינו בא לידי חימוץ וא"י לצאת בו אלא כמו שכתב והוא שיש בה דגן כזית בכדי אכילת פרס.

ואולי יש לומר לפימש"כ הכ"מ בפ"א מה' חו"מ הל' ו' במחלוקת הרמב"ם והראב"ד שם בחמץ ע"י תערובות וכתב שם הכ"מ דהרמב"ם והראב"ד פליגי גם בכזית בכדי אכילת פרס דהרמב"ם פסק כר"א וגם על כזית בכא"פ אינו חייב אלא מלקות משום כל מחמצת לא תאכלו דלא תאכל חמץ מיירי בחמץ בעין והראב"ד פסק כרבנן דעל כזית בכא"פ חייב כרת מל"ת חמץ א"כ לפי משכ"ל דאף אם חמץ נוקשה הוי דאורייתא מ"מ לא מיקרי ראויה לבוא לידי חימוץ כיון דנפקא לן חמץ נוקשה מכל מחמצת והא דבעינן ראויה לבוא לידי חימוץ נפקא לן מל"ת חמץ דאיירי בחמץ גמור וא"כ בעיסה מחטין ואורז אף החטין ג"כ לא הוי ראויין לבוא לידי חימוץ דהא אף אם נתחמצו לא יהיה רק חמץ ע"י תערובות דילפינן לה מכל מחמצת לדעת הרמב"ם ולא מל"ת חמץ ואינו חייב כרת, וא"כ מוכח לפי דעתו ממתני' דחלה דהעושה עיסה מן החטין ומן האורז דיוצא בה י"ח בפסח דהילפותא דלא תאכל חמץ לא קאי רק דבעינן חמשת המינים דאל"ה גם בכזית בכדי אכילת פרס לא א"ש דהחטים גופייהו לא הויין ראויין לבוא לידי חימוץ דאם אף יתחמצו לא הוי בכלל ל"ת חמץ וכיון דמוכח דהילפותא לא קאי רק על המינים א"כ מהני אף בדליכא כזית בכא"פ, אולם הראב"ד לטעמו דפסק דחמץ ע"י תערובות בכזית בכא"פ חייב עליה מבל תאכל חמץ א"כ לדידיה לא מוכח מידי דהילפותא קאי על המינים ושפיר קאי על העיסה ומ"מ יוצאין במצה מחטין ואורז דהא מיירי בכזית בכדי אכילת פרס ובכה"ג חייבין לשיטתו משום ב"ת חמץ ולכן פסק לשיטתו גם במצה דבעינן כזית בכא"פ.

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.