מראי מקומות/בראשית/לב

מראי מקומות בראשית לב

פסוק ה

כה תאמרון

בסוטה (לח.), כל מקום שנאמר 'כה' אינו אלא בלשון הקודש. וצ"ב מדוע הוצרך להזהירם לדבר עם עשו בלשון הקודש. וביאר החתם סופר עפ"מ שדרשו חז"ל (הו"ד ברש"י) עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי, ואם כן שפיר הוזקק להזהירם שיאמרו 'גרתי' בלשון הקודש לרמוז על דבר זה, מה שאי אפשר אם יאמרו בלשון אחר.

לאדוני לעשו

הטעם שקראו אדוני שלא בפניו - עי' נועם אלימלך, ועי' גרי"ז עה"ת.

ואחר עד עתה

הרמב"ן כתב שבפרשו זו מרומז כל מה שעתיד להיות עם ישראל עד סוף הגאולה. ונראה שבפסוק זה רמז למה שאמר רבי כלו כל הקיצין, היינו שאם יאמר לך אדם קיצו של משיח אל תאמינו אף שיאמר לך ראיות לדבר כי הכל תלוי בכך שיעשו ישראל תשובה, והנה במדרש כתב שכל מקום שנאמר 'עתה' הוא לשון תשובה. וזהו שאמר הכתוב 'ואחר עד עתה' שהגאולה תתעכב עד שיעשו תשובה. (אמרי יצחק בסו"ס אבן ישפה).

פסוק יא

קטנתי מכל החסדים

ובתרגום: זעירן זכותי מכל חסדין. וברש"י: נתמעטו זכויותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי. ומקורו בשבת (לג.) לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו. אמר רבי חנין מאי קראה, 'קטנתי מכל החסדים ומכל האמת', ע"כ. וזהו שאמר יעקב קטנתי מכל החסדים ותרגם המתרגם זעירן זכותי היינו שזכויותי התמעטו 'מכל החסדים' על ידי החסדים והאמת שעשית עמי שעל ידי שעשו עמי נס ניכו מזכויותי.

פסוק יד

ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו

מפני מה לא נתן לו עבדים.

המשך חכמה מבאר על פי דברי התוספתא (ע"ז פ"ד ה"א) שאסור למכור עבד לגוי שמא יצא לעבודה זרה, ואין רשות לרבו עליו לענין זה לעשותו גוי.

ביאור 'מן הבא בידו'.

רש"י פירש בידו - ברשותו.

המשך חכמה מבאר שידו הוא לשון רשות (כמבואר בב"מ נ:), ובא הפסוק ליתן טעם שלא נתן לו עבדים לפי שיש לחוש שמא יצא לעבודה זרה ואין רשות לרבו עליו לענין זה.

בשם מדרש אגדה פירש רש"י אבנים טובות ומרגליות שאדם צר בצרור ונושאם בידו.

עוד הביא רש"י שנטל מעשר ומן הבא בידו מן החולין לקח מנחה.

מעשר בהמה.

רש"י הביא דבר אחר שעישר בהמותיו ולקח מהחולין. אך בילקוט מבואר ששלח לו את המעשר ואף שהוא קדוש לפי שהחניף לרשע.

המשך חכמה מבאר שנחלקו אם מעשר בהמה בחוץ לארץ קרב, שהתוספתא היא בדעת ר"ע שאינו קרב וירעה עד שיסתאב וכיון שחייש לתקלה (כמבואר ריש פרק מעשר בהמה) לכן נתנן לעשו, אבל המשנה סברה שאם באו תמימים יקריבו ולכן פירש"י שלקח מהחולין ואת המעשר הקריב במזבח כשבא לשכם.

פסוק טו

רחלים מאתים ואילים עשרים

מדוע דווקא בגיל זה.

המשך חכמה מבאר שעיקר מלאכת רועי הצאן להגדיל העדר ושהיו הוולדות טובים ורכי הצמר. וכן שלח לו דווקא רחלים ואילים לפי שכבשה בת שנתה אינה יולדת (כמבואר בבכורות ריש פרק ד) ורחלים בנות שני שנים כמבואר במנחות (צא:) וכן פרים ופרות הם בני שלש שנים שפחות מכך אינם יולדים.

פסוק טז

פרות ארבעים ופרים עשרה

מדוע דווקא בגיל זה.

עי' פסוק קודם דברי המשך חכמה בזה.

גמלים מינקות ובניהם שלושים

רש"י מביא מדרש אגדה אל תקרי בניהם אלא בנאיהם, זכר כנגד נקבה. רבינו יוסף בכור שור מפרש ששלושים כולל הכל, נקבות עשרים וזכרים עשרה.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף