שדי חמד/כללים/ז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים ז

מערכת הזיי"ן

כלל א זריזין מקדימין למצות כדאמרינן בש"ס ואמרינן נמי שהויי למצוה לא משהינן וזימנין דשפיר דמי לשהויי המצוה כמו שכתב הרב תרומת הדשן בסי' ל"ה על מה שנשאל לענין ברכת הלבנה (שכתב הא"ז שאין לברך אלא במוצאי שבת כשהן מבושמים ובכלים נאים) אי שפיר דמי להמתין עד מוצ"ש והשיב דאם המוצ"ש אינו לילות הרבה מהחדש כגון שבעה או שמנה בחדש שאפילו תהיה מוצאי שבת וארבע לילות אחריה מעונן עדין יש זמן לברך יפה להמתין אבל אם מוצ"ש היא לילות הרבה בחדש שיש להסתפק שיעבור זמן הברכה אין להמתין דכל שראוי להסתפק שתפסד המצוה אין משהין אותה אפילו כדי לעשותה יותר מן המובחר והביא ראיה מיבמות ד' ט"ל דנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש ביבום דקטן וחליצה דגדול הי מנייהו עדיף ופרכינן לתרווייהו מדתנן תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעין לו ואי סלקא דעתך דביאת קטן עדיף נינטר עד שיגדיל דילמא מייבם ולמאן דאמר דחליצת גדול עדיף נינטר עד שיבא ממדינת הים ומשנינן שהויי מצוה לא משהינן אלמא דלא משהינן מצוה לעשותה מן המובחר ודוקא כשראוי להסתפק שתפסד המצוה אז לא משהינן אבל כשאין ראוי להסתפק לא תדע מדנקט בגדול עד שיבא ממדה"י ולא תני עד שיבא ממדינה למדינה בארץ ישראל דלא משהינן אלא משמע דדוקא נקט בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממדינת הים לא משהינן משום דשמא ימות הקטן והגדול לא יבא לעולם ממדה"י ותפסיד המצוה לכך לא משהינן אבל ממדינה למדינה דקרוב הדבר שיבא משהינן והוא הדין בנדון דידן והנה הרב מג"א (בסי' כ"ה סק"ב) (על מה שכתב הרמ"א דאם התפילין מזומנים בידו ואין לו ציצית אין צריך להמתין על הציצית אלא מניח תפילין וכשמביאין לו ציצית מתעטף) כתב דכן הוא ביבמות ד' ט"ל שהויי מצוה לא משהינן אף שיש לומר שתעשה המצוה אחר כך יותר מן המובחר והכי אמרינן חביבה מצוה בשעתה וכו' עי"ש ולפי מה שביאר בתה"ד דדוקא כשיש לחוש שמא תפסיד המצוה הוא דלא משהינן כדי לעשותה מהמובחר נראה דצריך לומר דהכא נמי מיירי באופן שיש לחוש שעד שיביאו לו הציצית יעבור זמן ק"ש ותפלה והוי כאלו המצוה נפסדת שלא יקרא ק"ש ויתפלל בזמנם בתפלין והוא דוחק עיינתי בספרים וראיתי שהרב ערך השלחן בסי' כ"ה אות ד' הקשה על הרב מג"א ממה שכתב בתה"ד הנ"ל ופסק כן הרמ"א בסי' תכ"ו והביא שכן פסק הרב בית יעקב סי' קמ"ב דדוקא תנן במתניתין עד שיבא ממדינת הים דדרך רחוקה היא וכו' אך כתב דהפוסקים לא נקטו לשון המשנה משמע דסברי דאפילו מעיר לעיר לא משהי המצוה וכן הוכיח רש"ל בים של שלמה שם סי' י"ז דמדינת הים לאו דוקא וציין לתשו' צמח צדק סי' קכ"ז אבל מכל מקום לא דמי דהתם ודאי לא משהינן המצוה מן הקטן כדי שיזכה הגדול במצוה מן המובחר אבל במה שיכול לעשות בעצמו למחר מן המובחר משהה לה והרב פנים מאירות ח"ב סי' א' האריך והביא ראיות דאפילו לזמן מועט לא משהינן המצוה גם הרב עבודת הגרשוני סי' ל"ב כתב שהרדב"ז סי' י"ג חולק על התה"ד שכתב שאין חוששין למצוה קלה או חמורה אלא המצוה הראשונה שתבא לידו יעשנה דאין מעבירין על המצות וכו' עי"ש הא למדת דבמחלוקת הוא שנוי אם מותר להשהות המצוה כדי לעשותה מן המובחר כשאין לחוש שתפסד המצוה לגמרי דלהרב תה"ד שרי ויפה לעשות כן ולהרבנים הנז"ל אין להשהות המצוה אף בכי האי גוונא ומה שהעיר הרב ערך השלחן מדלא נקטו הפוסקים לשון המשנה (עד שיבא ממדינת הים) הנה גם הרב עבודת הגרשוני בסי' י"ב (בד"ה הן אמת) העיר בזה דמלשון הרמב"ם והטור שלא כתבו מדה"י מוכח דלית להו סברת התה"ד והביא סמך לסברתם מדתנן תלה בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו ומי לא עסיקינן דקטן זה הוא בן י"ג שנה חסר יום אחד ואפילו הכי אין שומעין לו ושמעינן דאפילו שיהוי יום אחד לא משהינן ומכל מקום סיים מי לנו גדול ממוהרא"י ומימיו אנו שותין והוא היה בקי וידע דברי הרמב"ם והטור טפי מינן ואליו נשמע ובאמת טעמו ונימוקו עמו דאשכחן בכמה מצות דמאחרינן כדי לעשות המצוה כתקנה ובהדור כמ"ש הוא בעצמו ובכבודו בסוף סי' רס"ט בענין אם חל יום שלשים בשבת אמתי פודין הבכור ואם כן למה לא משהינן מצוה זו גם כן עד שיגדל הקטן או עד שיבא ממדה"י אלא ודאי שאני התם שיש להסתפק שמא תעבור המצוה ואם כן מוכרח שמה שכתבו הרמב"ם והטור במדינה אחרת אין כונתם למדינה אחרת דמקרבא טובא וליכא חשש שתעבור המצוה כי קרוב הדבר שיבא אלא כונתם למדינה אחרת דמרחקא שיש להסתפק שתעבור המצוה עכ"ל ובתשו' שבצ"ץ הנ"ל כתב טעם דלא משהינן במצוה זו הוא משום עיגון כמ"ש הנמק"י וכו' עי"ש וק"ל:

ועל דברי הרב מג"א ראיתי להרב יפה ללב נר"ו בסי' כ"ה אות ז' שכתב שהרב מור וקציעה כתב כי הא ליתא בכל דוכתא דטעמא דלא משהינן לא שייך אלא לזמן מרובה (כי התם עד שיבא ממדינת הים) דחיישינן למיתה ולא לזמן מועט דהא אהא סמכינן בקידוש הלבנה למוצאי שבת כמ"ש בתה"ד וכתב דגם הרב בהגה"ה לא חשש למ"ש במג"א דמשום שיהוי גרידא קאתי עלה דהא ודאי לאו מילתא היא דודאי שהינן למיעבד מצוה כתקנה יעיש"ב. אלה הדברים שביפה ללב ולא סיים למילתיה דרב מו"ק בטעם הרמ"א ואין הספר מצוי אצלי לראות דב"ק ולהלן אביא דברי איזה רבנים שכתבו בהא דהרמ"א שאין בשיהוי מצוה מן המובחר ורק כל טעם הקדימה הוא משום תדיר וכשאינינו לפנינו לא שייך תדיר:

וחקר שם ביפה ללב לפי מה שהביא הרב מג"א דלא משהינן המצוה אף כדי לעשותה כתקנה אם כן למה אמרו גבי מלין את המת לכבודו אינו עובר כדאמרינן בסנהדרין ד' מ"ז ע"א ואמאי לא אמרינן עלה דשהויי מצוה לא משהינן דכל שיש לקרב המצוה עדיף טפי והצריך ישוב ולפום ריהטא יש ביד הדוחה לדחות דהתם הכי קאמרינן אינו עובר עליו ואין הכי נמי דאינו רשאי משום דשהויי מצוה לא משהינן אבל האמת הוא דמותר להלינו לכבודו וכמו שכתבתי (בשדי חמד ח"א בחלק הכללים) במערכת האל"ף אות רכ"ט דלשון רז"ל במס' שמחות פרק י"א הוא אם לחפור לו קבר או כדי שיבואו קרוביו ממקום אחר מלינו ואין בכך כלום וכן הוא לשון הטור בסי' שנ"ז אסור להלין המת ואם מלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין ומקוננות מותר וכן הוא לשון מרן בש"ע שם אסור להלין המת אלא אם כן הלינו לכבודו וכו' כלומר דבזה מותר וזה ברור ולפי זה תמיהת הרב נר"ו היא תמיהה קיימת ונעלם מהרב שכבר נתעורר בזה הרב המגיה בס' בתי כנסיות בסי' תרנ"ב שהרב המחבר נסתפק (על מה שכתב מרן דכל היום כשר לנטילת לולב וזריזין מקדימין למצות) במי שרוצה להיות זריז להקדים המצוה אבל אינו יכול לעשותה כתקנה ואם יאחר יותר יעשה המצוה בדקדוקיה דרך משל נטילת לולב בעירנו שביום א' כל ישראל מקדימין ליטול באתרוג החשוב שבעיר שהקונה אותו מזכה את הרבים וכל העם נוטלים ממנו ומחמת ריבוי העם אינו יכול לעשות הנענועים ואם יאחר יותר ליטול בכונה ולעשות הנענועים ומדברי התוספות ביומא ד' ל"ז ד"ה אמר אביי יש ללמוד דטפי עדיף לאחר ולעשות המצוה כתקנה ולזה כתב הרב המגיה נראה לי ראיה לדברי המחבר שכתב דטפי עדיף לאחר וכו' עפ"י מ"ש בסנהדרין מ"ז ע"א גבי המלין את מתו שעובר בל"ת אבל הלינו לכבודו אינו עובר עליו וכן כתבו הפוסקים והוא הדין הכא שאיחור המצוה הוא לעשותה על צד היותר נכון בודאי הגמור דטפי עדיף שיעשה אותה המצוה כתקנה עכ"ל ולי ההדיוט נראה דאין לדמות שאר מצות שבתורה לקבורת המת דקבורת המת היא משום שלא יהיה המת מוטל בבזיון וכל שעושין לכבודו אין כאן משום בזיון ואפילו לסלקא דעתין שבש"ס סנהדרין ד' מ"ז ע"א דהספדא משום יקרא דחיי ומפרשינן הא דתנן הלינו לכבודו היינו לכבודו של חי אמרינן שם דכי אמר רחמנא לא תלין נבלתו על העץ דומיא דתלוי דאית ליה בזיון אבל הכא דלית ליה בזיון לא וכל שכן למאי דמסקינן דיקרא דשכבי היא ולכבודו היינו לכבודו של מת וכיון דגלי רחמנא דכל טעם הקבורה הוא משום בזיון משום הכי כשעושה להרבות בכבודו הכי עדיף טפי ואין ללמוד מזה לשאר מצות שבתורה אלא אמרינן כיון שהמצוה מזומנת ואפשר לעשותה עכשיו אין לדחותה ולאחרה ובעיקר ספקו של הרב בתי כנסיות חידוש הוא שלא זכרו שרים דברי הרב תה"ד ואשר דברו רבני האחרונים בזה ומצאתי אח"ז שמר"ן החבי"ף בס' ראה חיים בפרשת לך לך ד' י"ד ע"א תמה עליו בזה עי"ש ועל חקירת הרב יפה ללב נר"ו ראיתי עתה בס' ויען אברהם למר אחיו הגדול הרב מוהרא"ף יצ"ו שנדפס חדש ממש שכתב בד' ג' ע"ד אות ט"ז וז"ל ומה שהקשו בס' יפה ללב ד' ה"ן ע"ג קבורה לק"מ דלכבודו היינו לצרכו דלא יהיה לו בזיון וקבורה משום בזיונא ולא ראה להכנה"ג יו"ד סי' שנ"ה וס' החסידים סי' רל"ט ולא מ"ש בפני מבין ח"ב ד' מ' ע"ד וד' מ"א עכ"ד יצ"ו והנה ס' כנה"ג ופ"מ אין מצויים אצלי ובס' החסידים עיינתי וז"ל אם המצות שאין יהודים יכולים לעשותם אם לא בטורח גדול כגון עסקי המת לרחצו ולהלבישו אם אמרו שנים נקדים אנחנו כדי שיהא לנו שכר גדול והיה צריך שיהיו מרובים שם כגון מת גדול ואז היה יותר בטוב עושין צרכי המת ומצאנו חוטאים. ואם מקדימין לכבוד המת שלא יסריח שלא יבקע בטוב עושים עכ"ד ס' החסידים ולא ידעתי מה ענין דברים אלו למה שהקשה הרב יפה ללב שכותב עליו שלא ראה מ"ש בסה"ח ועי"ש בס' ויען אברהם שהאריך מאד בעניינים אלו בכמה סעיפים הנמשכים מזה וגם בספרו אברהם את ידו בדרוש יו"ד לתשובה בד' כ"ו אסף איש טהור דברי רבני האחרונים המדברים בזה לך נא ראה:

והרב שבות יעקב בח"א סי' ל"ד נשאל במי שיש לו כל הארבעה מינים כשרים אלא שאינם מהודרים ורוצה להמתין שעה או שתים לברך על המהודר אי שפיר דמי להמתין והביא בתשובתו דברי המג"א (בסי' כ"ה) הנ"ל וכתב לדחות ראיותיו דמההיא דחביבה מצוה בשעתה (שמביא עשירית האיפה ואין ממתינים לו עד שיתעשר ויביא כשבה) אין ראיה דמלבד דיש לומר דהוא גזרת הכתוב וכו' ועוד דהתם אין ספק יתעשר מוציא מידי ודאי המצוה ומי יודע אם יתעשר וחברך עשר לא תאשר ואההיא דיבמות יש לומר כדי שלא לעגן בת ישראל כי הרבה חשו חז"ל וגם דהתם נמי הוא ספק דילמא אתי וחליץ וכו' משום הכי לא משהינן וכן יש לדחות מה שהביא התה"ד ראיה מסוגיא זו ומכל מקום לענין דינא כל שראוי להסתפק שתפסד המצוה אין משהין אותה אפילו כדי לעשותה מן המובחר דהכי מסתברא אף שאין ראיתו מוכרחת וכתב דהרב בית יעקב בסי' קמ"ב מפקפק על ראית התה"ד ומחלק בין זמן מרובה לזמן מועט וכו' ונעלם ממנו ש"ס יבמות ד' מ"ז ע"ב דכדי שלא להשהות המצוה צריך לעשותה מיד ובאר דמיד לאו דוקא אלא כל שעושה מצוה באותו היום מיקרי מיד ומה שפסק הרמ"א דאם התפילין מזומנים אין צריך להמתין להציצית היינו משום דהתם לאו משום מצוה מן המובחר נגעו בה רק דראוי להקדים ציצית ששקולה ככל המצות או משום תדיר לכן כל שאינו מצוי לפנינו ותפלין מוכנים לפנינו בודאי מצוה שבאה לידו אל יחמיצנה ואין כאן גרעון מצוה כלל ומסיק לנדונו אם בודאי יובא לו מהודר יש להמתין על מצוה מן המובחר וכתב בס' ראה חיים בפרשת לך לך ד' י"ד ע"א שהרב יד אליאו בסי' מ"ב הסכים לדעת הרב שבות יעקב עי"ש:

ובספר החסידים סי' תתע"ח כתב כתיב חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך לא יעכב אדם את המצוה בעבור זה שאמרה תורה זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות טלת נאה וס"ת נאה שלא יאמר אדם כיון שיש לי טלת לקנות אמתין עד שיבא לידי טלת יפה מאד אלא יקנה מיד טלת אף על פי שאינו יפה כל כך וכן עיר שאין בה ס"ת ויש שם סופר שיודע לכתוב אבל אינו יודע לכתוב כל כך יפה כמו סופר אחר שלא יבא כל כך בקרוב זמן מוטב שיכתוב אותו המצוי מיד אעפ"י שאינו כותב יפה כי על זה נאמר חשתי ולא התמהמהתי ע"כ וכתב מרן חיד"א בפירושו לסה"ח שם וז"ל לא יעכב אדם וכו' הכי אמרינן בפרק החולץ שהויי מצוה לא משהינן ומוכח התם דלא משהינן מצוה לעשותה מן המובחר ודוקא כי התם יש להסתפק בדבר אבל בדבר שאין להסתפק וקרוב הדבר כתב הרב תה"ד סי' ל"ה דמשהינן עכ"ל וחידוש הוא לגודל בקיאותו די כל רז לא אניס ליה ולא זכר מדברי רבני האחרונים הנז"ל המיימינים ומשמאלים בסברת הרב תרומת הדשן ולכל הפחות היה לו לכתוב שרבני האחרונים מפלפלים בדבריו:

ובש"ע הרב מוהרש"ז בסי' צ"ד סוף סעיף ה' כתב דמי שעבר ויצא לדרך קודם שיתפלל בביתו מעומד יכול להתפלל דרך הילוכו אפילו מהלך סמוך לעיר בתוך התחום (דכיון שכבר חל עליו חובת התפלה והוא בדרך יכול לצאת ידי חובתו מן הדין באשר הוא שם ואינו חייב להחמיץ המצוה כדי להתפלל מעומד כיון שעכשיו הוא פטור מהעמידה) ומכל מקום כדי לקיים המצוה מן המובחר נכון הוא שימתין עד שיגיע למחוז חפצו להתפלל שם מעומד אם ידוע לו שיהיה לו שם מקום מיוחד שלא יבלבלוהו בני הבית ואין בזה משום אין מחמיצין את המצות וזריזין מקדימין למצוה כיון שמתכוין כדי לקיים מצוה מן המובחר עכ"ל והראה לזה במראה מקום לעיין בשו"ת חכם צבי סי' ר' והוא ט"ס וצריך להיות סי' ק"ו ששם שקיל וטרי בתשו' הרדב"ז סי' י"ג במי שהיה חבוש בבית האסורים והשיג רשיון לצאת להתפלל יום אחד בשנה שפסק הרדב"ז שיצא היום הראשון שיבא לפניו ולא יחמיץ שמצוה לברור איזה יום קדוש וכו' וכתב בסוף התשובה שדברי הרדב"ז הם תלמוד ערוך במועד קטן דף ט' ברומיא דקראי פלס מעגל רגליך ואורח חיים פן תפלס דמשנינן כאן במצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים יעשה הוא הגדולה וחבריו יעשו הקטנה ובמצוה שאי אפשר לעשות ע"י אחרים מצוה הבאה לידו בין גדולה בין קטנה אל יחמיצנה וההיא דברכת הלבנה שפסק הרב תה"ד שיש לנו להמתין לא קשיא דהתם המצוה ההוא נעשית באופן יותר משובח לכן יש להמתין כדי לקיימה על צד היותר טוב וכו' הא מיהא במצוה אחת שאפשר לעשותה היום שלא מן המובחר ולמחר מן המובחר טוב להמתין למחר ואין בזה משום מעבירין על המצות וכו' ושוב פקפק על דברי הרדב"ז וכו' עי"ש ומדבריו אלו למד הרב מוהרש"ז לענין תפלה מעומד וגם הרב שבות יעקב מודה לזה כיון שהוא מיד דהיינו באותו היום ואינו מניח המצוה למחר כמובן:

והנה בעניינים אלו ראיתי בספרי דבי רבנן בתראי שהאריכו במשא ומתן ולא יכלתי להתיישב בדברי קדשם ואשא את שמותם על שפתי אולי אוכל להטיב לזולתי עיין משק ביתי סי' רצ"ו דברי מנחם סי' תרנ"ב משנת אברהם בשער א' (שער הכתיבה) ובפרטות בביאורים שלו שם בס"ק ל"ז מעשה אברהם בשו"ת ליו"ד סי' מ"ח (וכתב במסקנתו בד' ק"ה ע"ב דבמצוה אחת לא שנא יחיד לא שנא צבור עדיף לאחר המצוה לעשותה כתיקנה) חתם סופר בחלק א"ח סי' ר"ח (בד"ה ומ"ש דפורים וחנוכה) והסביר שם דלא שייך זריזין מקדימין אלא במצוה שכבר מוטל עליו יש לו לזרז ולהקדים ולא להמתין אבל מצוה שאנו מקבלים עלינו תחלה ולא נתחייבנו בה עדין לא שייך כל כך זריזין וכו' וטוב לקבוע ביום המובחר ולכן לא קפדינן בעשיית פורים באדר השני משום זריזין עי"ש:

עתה נדפס ס' דברי מלכיאל לידידי הגאון מלכיאל צבי הלוי אבד"ק לאמזא יצ"ו וראיתי בסוף סי' י"ב שכתב דאף דקי"ל דשהויי מצוה לא משהינן אף שיעשה ביתרון הכשר וכו' כבר כתב התה"ד סי' ל"ה לחלק דזה דוקא לזמן מרובה שיש לחוש שתיבטל המצוה לגמרי אבל לזמן מועט משהינן המצוה לעשותה ביתרון הכשר ודייק לה מדנקט ביבמות ד' ט"ל עד שיבא הגדול ממדינת הים וכן הסכימו האחרונים עיין אהע"ז סי' קס"א בב"ש וחמ"ח וח"ץ סי' קכ"ז ועבודת הגרשוני סי' י"ב והוא מוכרח מדברי התוס' ביומא ד' ל"ג במה שהקשו למה לי קרא ליסוד מערבי תיפוק לי דאין מעבירין עה"מ ותירצו וכו' וכו' (עי"ש הוכחתו מדבריהם דמשהינן לה כדי ליתן על יסוד דרומי שהוא תדיר כיון שאינו רק זמן מועט מאד) וכעין זה קי"ל שמותר להשהות המת לכבודו כדי להביא לו ארון ותכריכין ע"ש כי לא עיינתי בהם רק משום חבת הקדש העתקתי דב"ק לזכרון בין עיני:

ונסתפק הרב פתח הדביר בח"ג סי' ר"ן אות ב' במי שיש לפניו לקיים שתי מצות מצות הכנת צרכי שבת ומצות עשיית סוכה שכתב הרמ"א בסי' תרכ"ה דמיד אחר יום הכיפורים יעשה הסוכה אפילו בערב שבת דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה והדין נותן להקדים הכנת צרכי שבת לעשיית הסוכה דצרכי שבת היא מצוה תדירית ותדיר קודם כמו שכתב הרב בית השואבה בד' ד' ע"ב אות ו' בזה יש להסתפק אם אפשר לו לעשות מצות הכנת שבת על ידי שליח אבל מצות עשיית סוכה אי אפשר לו לעשות על ידי שליח כגון שהשליח אינו בקי בתיקון עשיית הסוכה ואם יתעסק הוא בשתי המצות תתאחר עשיית הסוכה ומשום דשהויי מצוה לא משהינן אפשר דשרינן ליה לעשות הכנת צרכי שבת על ידי שליח ונדחה ההיא דמצוה בו יותר מבשלוח מקמי הא דזריזים מקדימים או דילמא מצוה בו יותר מבשלוחו אף שעל ידי כן תתאחר עשיית המצוה וכתב דאף דהרב שיירי כנסת הגדולה בהגהת הטור אות א' כתב דאף דאמרו דיש לו למעט קצת מלימודו בערב שבת כדי להכין צרכי שבת מכל מקום מי שיש לו משרת להכין צרכי שבת אין צריך למעט מלימודו ונכון הדבר שיצוה למשרת שיכין לו צרכי שבת ואם כן לכאורה נראה דהוא הדין הכא שבאו לפני שתי המצות ויש לו משרת שיודע להכין צרכי שבת ואינו בקי בעשיית סוכה יש לומר שיכין צרכי שבת על ידי שלוחו והוא יתקן הסוכה על ידו כמצותו אך כתב בשם הרב בנו לחלק דמה שהתיר הרב שיירי כנסת הגדולה הוא שיעשה המצוה התדירה על ידי שליח והוא גם כן יעסוק במצוה תדורה שהיא תלמוד תורה אבל בנדון הספק הנ"ל שהוא יעשה על ידו המצוה שאינה תדירה והמצוה התדירה תהיה נעשית על ידי שליח בזה לא שמענו מדבריו להתיר והרב המחבר כתב דיש עוד לחלק דלא התיר הרב אלא כדי לעסוק בתלמוד תורה דתלמוד גדול אבל לגבי מצוה אחרת עם צרכי שבת איכא למימר מאי חזית וטפי עדיף שיאחר קצת עשיית הסוכה ויקדים התדירה ויעשה שתיהם על ידו אף דאפשר לעשות אחת מהן על ידי שליח ושוב הביא מאי דשקלו וטרו רבני האחרונים בדין שיהוי מצוה אי שפיר דמי להשהות המצוה כדי לעשותה מן המובחר או עדיף לעשותה תיכף דחיישינן למיתה או לאיזה עיכוב ויתבטל ממצותו לגמרי וציין בזה ספרים רבים. ושוב הביא מה שכתב הרב פרי מגדים באשל אברהם סי' תרכ"ה סק"א וז"ל ואי מצוה בו יותר מבשלוחו להמתין צ"ע דיש לומר מצוה אל יחמיצנה עדיף טפי על ידי אחרים כי האי גוונא הרי שאינו פשוט להקדים צרכי שבת כשיש לו משרת שיעשה אחד מהם בשליחותו שוב הביא דברי הרב בתי כנסיות בסי' תרנ"ב (הבאתי למעלה בד"ה וחקר) שהוכיח מדברי התוס' דטפי עדיף לאחר ולעשות המצוה כתקנה וכתב דהכי פשיטא להו להרבנים פני מבין בח"ב ד' מ' ע"ג ומהרי"ץ ארדי"ט שהובאו דבריו שם בעמוד ד' ושהביאו כמה ראיות לדבריהם וכתב דהוא הדין לספקו הנ"ל טפי עדיף לאחר המצוה זמן מועט כדי לעשות שתיהן על ידו דהוי מצוה מן המובחר טפי ממה שיעשה האחת על ידי שליח:

כלל ב זריזין מקדימין למצות כתב מרן החבי"ף בס' ראה חיים ד' י"ד ע"ב דמסתברא דלא אמרינן כן במילה שלא בזמנה דכיון דאידחי אידחי ומיישב בזה מה שאיחר אברהם אע"ה המילה עד חצות דאף דהציווי היה בזמנו מכל מקום המצוה עצמה לאו זמנה היא אלא ביום השמיני והואיל ואידחי אידחי ושם ד' ט"ו ע"א כתב שכן נראה מדברי הטור יו"ד ריש סי' רס"ב נראה שכונתו מדגבי מילה ביום שמיני כתב ריב"ה שזמנה כל היום אלא שזריזין מקדמין ואילו גבי מילה שלא בזמנה כתב שאינה אלא ביום ולא סיים לומר שזריזין מקדמין מוכח דבמילה שלא בזמנה לא קפדינן אזריזין מקדמין ובמחכתה"ר אין זה מוכרח כלל דאם היה כותב בה וכל היום כשר ולא הוה מסיים אלא שזריזין מקדל"מ היה אפשר לדקדק כן אבל האמת הוא דכל עצמו לא בא אלא לומר דמילה שלא בזמנה נמי אינה אלא ביום ולא הוצרך לסיים וכל היום כשר וגם לא לכתוב שזריזין וכו' דכשכתב שאינה אלא ביום משמעותו כפי האמור במילה בשמיני ומ"ש דהכי מסתברא לענ"ד במחכ"ת איפכא מסתברא לא מבעיא בנדון אברהם אע"ה דכיון שלא נצטוה קודם לכן הרי היום שנצטוה בו חשוב זמנה כמילה ביום השמיני אלא אף במילה שלא בזמנה דעלמא (שהיה חולה וכיוצא) מסתברא דיום שנראה למילה (שהבריא וכיוצא) חשוב זמנו ואינו רשאי לאחר המילה דאיכא משום זריזין מקדמין למצות וכן מתבאר לענ"ד מדברי הרב נו"ב במ"ת חיו"ד סי' קס"ו שכתב ע"ד תינוק שלא נימול בזמנו וחזר לבריאותו ורוצה אביו לעכב למול עד ערב פסח כדי להאכיל בסעודת המילה להבכורים שדבר זה מגונה מאד לשהות המילה ואפילו ביום המילה עצמו שכל היום כשר ואפי"ה זריזין מקדמין למצות ק"ו שלא לדחות מיום ליום אף שכבר נדחית מזמנה מ"מ כל יומא זימניה הוא וכו' עי"ש ועם שכל דבריו הם על דחיית כמה ימים מ"מ נראה ממרוצת דבריו דגם במילה שלא בזמנה אמור רבנן זריזין מקדמין למצות וכן נראה קצת ממ"ש מרן חיד"א בברכ"י יו"ד סי' רס"ו דאין לעכב מילה שלא בזמנה משום כבוד הקרובים וכו' וכיוצא לדברי הרב נו"ב הנ"ל כתב הרב מוהרא"ז מרגליות בחידושי' וביאורים שלו על הלכות אבלות באות י"ב דמי שלא מל בנו לפי שהיה חולה וכשהבריא הבן איתרע ביה מילתא שאבי הבן הוא אבל אינו רשאי לדחות המילה עד יום ג' לאבלותו אף דמצות מילה נאמר בה שש אנכי על אמרתך דכיון שנראה למול כל יומיה זמניה הוא שאסור להניחו ערל כמ"ש התוס' והביאו המג"א (סי' תקס"ח (סק"י)) עכ"ל וכיון שאסור להניחו ערל פשוט דכ"ש שיש בו משום זריזין מקדמין ואף אם אין בזה משום זריזים מקדמין מ"מ כיון דבמילה שלא בזמנה נמי איכא איסורא לשהויי ממילא אזדא ליה ישובו של הרב לההיא דאברהם אבינו ע"ה כמבואר. ובקונטריסי מצאתי כתוב בשם הרב תשובה מאהבה סי' פ"ה שכתב ומילה שלא בזמנה כל שעתא זימניה עיין תוס' קידושין ד' כ' ד"ה אותו ותחלת דבריהם שם אליבא דכ"ע וכ"כ מג"א (סי' רמ"ט סק"ה) וכו' וכן הוכיח בסי' תקמ"ח סק"י עכ"ל ועתה אין בידי ספר הנ"ל ואיני יודע במה קמיירי עכ"פ נראה מדבריו דמילה שלא בזמנה כיון שהגיע זמנה דהיינו שעבר האונס הרי היא כמילה ביום השמיני וא"כ צריך להקדימה בכל מאי דאפשר משום דזריזין מקדל"מ:

אחר זמ"ר השגתי ס' מעשה אברהם וראיתי שם בחיו"ד סי' מ"ח שנשאל במילה שלא בזמנה שהבריא התינוק בתוך ימי אבלות האבי הבן והמנהג הוא שהבעל ברית ביום המילה הולך לבהכ"ן בשמחה ובשירים (לקיים מאמר רז"ל עדין עושים אותה בשמחה) ואחר התפלה חוזר לביתו ברוב עם לעשות המילה ואם הוא אבל אסור בנעילת הסנדל ואסור לו לילך לבהכ"ן כמו שהאריך הרב חק"ל בח"ג חיו"ד סי' ק"ן. וגם לענין סעודת ברית מילה עם שיש לסמוך ע"ד המתירים מ"מ מידי פלוגתא לא נפיק וכן לענין ניגון בכלי שיר אינו מותר אלא בשעת הוצאת התינוק למול כמ"ש הרב דב"מ בסי' פ"ב על כל אלה רוצה אבי הבן לדחות המילה כיון שהיא שלא בזמנה והאריך בתשובתו להביא דברי רבני האחרונים שכתבו דמשום לעשות המצוה בעדיפות מותר לאחר אותה וא"כ בנדו"ד טפי עדיף לדחות המילה שלא בזמנה עד אחר האבלות כדי לעשותה בשמחה ובטוב לבב בלבושים נאים ולילך לבהכ"ן ולעשות סעודה בהיתר אליבא דכ"ע ולשורר שירות ותשבחות דכיון דאין חשש שיפסיד המצוה בשביל ההמתנה יותר טוב לעשותה כתקנה אתו"ד הרב בזה ועם כי לא יכלתי כעת לעיין בכל מה שהביא בזה אין דעתי העניה נוחה בדין זה דנראה דכל מה שכתבו הפוסקים דמותר לאחר המצוה כדי לעשותה יותר כתקנה היינו כשאינו עושה איסור בשהייתה אבל במצות מילה שאף שהיא שלא בזמנה הוא עושה איסור במה שמתאחר לעשותה לא שמענו שיהא מותר לדחותה איזה ימים כדי לעשותה בשמחה ובגדים נאים וכו' ודברי הרב מוהרא"ז מרגליות הנז"ל נראים נכונים לענ"ד ולכל הדברות תמיה לי שלא הזכיר מ"ש הרב שלמי צבור בקונטריס שלמי יחיד סי' ג' אות ב'. מעשה באחד שהיה לו למול בן שלא בזמנו ומתה אמו ביום שהבריא והורה הרב מוהרש"י שלא למולו עד יום ג' לאבלות ותמה עליו הרב ב"ד סי' קכ"ד דהא אבל חייב בכל המצות ולמה יאחר המצוה ג' ימים עכ"ל כי לפי הנראה זאת היה לו להביא לעיקר שאלתו ולפלפל בדבריהם אם סברת הרב מוהרש"י עיקר או סברת הרב ב"ד ואם יש לחלק בין נדונו לנדונם והוא חידוש שנעלם ממנו דב"ק:

כלל ג זריזין אלא לא דחינן בשביל ברוב עם הדרת מלך כן כתבתי בקונטריס אסיפת הדינים במערכת הפ"ה (פדיון הבן) בשם הרבנים ברכ"י א"ח סי' א' וראה חיים פ' לך לך וע"ע לב חיים ח"ב סי' קכ"ז וחיי אדם בכלל ס"ח אות ו' וצר לי על מנהג איזה אנשים במקומות אלו שמאחרים המילה עד קרוב לחצי היום (וזמנין אישתהי עד אחר חצות) עד שיתקבצו המזומנים ואין להם על מה שיסמוכו כדי שתעשה המצוה ברוב עם דמוכח מהש"ס דאין לדחות הא דזריזין מקדמין משום ברוב עם כמו שהוכיחו הרבנים הנז"ל והזריז הרי זה משובח:

כלל ד זה וזה גורם כתב הרב יד מלאכי בכללי דינים אות רי"ד בשם הרדב"ז ביקר תפארת סוף פרק ה' דנדרים. דבדבר שיש לו מתירין לא אמרינן זה וזה גורם מותר וכן כתב מרן בכסף משנה שם במה שכתב בישוב דברי הראב"ד (ועיין להגאון חתם סופר בחלק יו"ד סי' רכ"ג ד"ה תו הקשה וכו' במה שכתב מרן דגידולי תרומה דלא בטלו הוא משום דבר שיש לו מתירין שהוא לכאורה שלא כדברי הש"ס בשבת ד' י"ב דמדרבנן גזרו משום תרומה ביד כהן וביאר כונתו שהוצרך לטעם דבר שיש לו מתירין משום שהוא זה וזה גורם ובדבר שיש לו מתירין אינו מועיל זה וזה גורם) ושם ביד מלאכי בכלל רט"ו בסק"ה מהכללים שכתב בשם הרב חזון נחום לסדר קדשים ד' קפ"ג הביא כלל זה דלא אמרינן זה וזה גורם בדבר שיש לו מתירין וכתב שנראה שזה מוסכם והרב אהל יעקב באות ג' לא זכר בזה את היד מלאכי (מה שציין לעיין בזה בהרמב"ם בפ"י מהלכות מעשר ב' דין י"א אינו מובן מה הציון הלז כמו שיראה הרואה ואולי טעות סופר הוא וצריך להיות פרק ששי דין ט"ו הזורע מעשר שני אחר שנכנס לירושלים הגידולין מעשר שני עי"ש ועיין עוד בדברי הרמב"ם בפרק רביעי מהלכות ביכורים דין ט"ו גבי זורע ביכורים אחר שנכנסו לירושלים) וכן מתבאר ממה שכתב מרן הב"י בא"ח סי' שי"ח (בד"ה כלי ראשון מבשל) בשם הרב שבלי הלקט בשם רבינו שמחה על מלח שנתנו ביורה רותחת במזיד בשבת איני רואה בו טעם לאיסור אלא משום דהוי דבר שיש לו מתירין ולא מטעם דתבלין לטעמא עבידי היכא דלא יהבי טעמא בטלי כשאר איסורין וכו' וכל זה וזה גורם כך הוא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לעיסה ונצטרפו וחמצו דקיימא לן זה וזה גורם מותר ואין לך זה וזה גורם גדול מזה דמסתמא נמלח מערב שבת אלא שלא נמלח כל צרכו ומטעם דבר שיש לו מתירין אינו נראה לאסור שהרי נתבטל קודם שנעשה איסור על ידי בישול דצריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא ומשעה שנימוח נתבטל עכ"ל מוכח דאם היה שייך בזה דין דבר שיש לו מתירין אף שהוא זה וזה גורם היה אסור ובדברי מרן כסף משנה הנ"ל והרב לחם משנה שם בדין אם בהקדש זה וזה גורם מותר האריך הרב בקונטריס פרי העץ (שבסוף ספר תורת נזיר) בד' ק"ה גם בס' מגן שאול בליקוטים סי' מ"ו ד' ס"א ע"ב שקלו וטרו בעיקר דין זה אם בהקדש ודבר שיש לו מתירין מותר זה וזה גורם גם הרב טורי זהב ביו"ד סי' רי"ו סק"ז כתב דבדבר שיש לו מתירין לא מהני זה וזה גורם ועיין שם להרב עצי לבונה ובגיליון מוהרש"א שם בראש הסימן ובמה שהקשה שם על מה שכתב מרן כ"מ דבהקדש משום חומר שבו לא מהני זה וזה גורם דמאי שנא מעבודת אלילים וכו' עיין בענין זה להרב אבני מילואים בתשובה סי' ו' וגם בכמה פרטי דינים בענין זה וזה גורם האריך שם ובסי' ז' עי"ש. עתה יוצא לאור ספר יקר ביכורי שלמה לידידי הגאון מוהרש"א רעזכטא יצ"ו וראיתי שם בסי' כ"ה אות ט"ו שתופס כן בפשיטות דבדבר שיש לו מתירין לא מהני זה וזה גורם והביא גם דברי הרבנים שהזכרתי למעלה ויש להעיר במה שכתב וז"ל וכבר כתבו הפוסקים דבדבר דאפילו באלף לא בטיל גם זה וזה גורם אסור ועיין כסף משנה ה' נדרים סוף פרק ה' שסובר דגם בהקדש לא אמרינן זה וזה גורם מהאי טעמא עכ"ל ולי הדל מה שכתב מרן כ"מ דבהקדש לא מהני זה וזה גורם לאו משום דלא בטיל דאם כן לא היה צריך לתירוץ שני דהוי דבר שיש לו מתירין דלא בטיל והיינו הך אלא משום חומרא דהקדש קאמר והיה אפשר לומר דבשאר איסורין אף דלא בטילי כיון שאינו משום חומר קדושתם מהני בהו זה וזה גורם ושוב תירץ בתירוץ שני דמשום דהוי דבר שיש לו מתירין דלא בטיל לא מהני ביה זה וזה גורם:

כלל ה זה וזה גורם דמותר היינו דוקא כששני הגורמים פועלים בבית אחת אבל אם היו מעשיהם בזה אחר זה כגון שבישל מקצת בישול בעצי איסור ואח"כ גמר הבישול בעצי היתר לא מיקרי זוז"ג ואסור ומינה דאם בישל בעצי איסור ועצי היתר בב"א מותר וכ"כ הרט"ז יו"ד סי' קמ"ב סק"ט ודחה דברי הלבוש עכ"ד הרב חזו"ן הביא דבריו הרב יד מלאכי כללי דינים אות רט"ו ופשיטא דמ"ש בשם הרט"ז אינו אלא לדיוקא דבב"א שרי דבהא הוא דשקו"ט הרט"ז ע"ד הרב הלבוש אבל רישא דמילתיה דבזא"ז ל"א זוז"ג הוא פשוט מלשון הרמב"ם ומרן בש"ע שם ס"ז ומזה תראה כי מ"ש בס' זכרנו לחיים בד' כ"ג ע"ב אין דבריו מכוונים כלל וק"ל וס' ש"ח דש"ן שציין שם א"מ אצלי ודע דמדברי הרב שבה"ל שהביא מרן הב"י א"ח סי' שי"ח ד"ה כלי ראשון מתבאר דלא ס"ל לחלק בכך ועיין להרט"ז שם ס"ק ט"ו ובאמת הוה קל דהרמ"א בסי' שי"ח פסק להא דשה"ל וביו"ד שם לא השיג על מרן ולכאורה הם שני הפכיים אך ראיתי להרב מאמר מרדכי שם אות י"ב שכתב דדוקא כשההיתר הוא לבסוף לא חשיב זוז"ג אבל כשההיתר פועל תחלה ואח"כ האיסור אמרי' שפיר זוז"ג עי"ש ובזה מתיישב שפיר וק"ל והרב קרבן אליצור ע"ד התוס' ע"ז מ"ח ד"ה ורבנן (ציינו הרב זל"א ד' קצ"ד ע"א) האריך בזה וכ' דרש"י ורשב"ם חולקים בזה אם דוקא בב"א או אפי' בזא"ז עיש"ב ואין ס' חזו"ן מצוי אצלי לראות אם עמד בזה שוב נדפס פתח הדביר ח"ג ועי"ש בסי' שי"ח אות ו' שהאריך הרב ז"ל בזה ובשו"ת רמ"ץ א"ח סי' ז"ך וסי' כ"ח האריך בעניינים אלו לך נא ראה:

וראיתי להעתיק פה ציוני הספר מחזה אברהם (הוא ספר קדמון נדפס בראשונה בשנת תקי"ז ועתה נדפס שנית) בכלל זה וז"ל קיימא לן זה וזה גורם מותר והא דכתב רמ"א בא"ח סוף סי' שי"ט הזורק לרוח והרוח מפזרתו חייב התם מלאכת מחשבת אסרה תורה כאחז"ל בבבא קמא ד' ס' וכיוצא בזה כתב הסמ"ע בחה"מ סי' תי"ח סעיף קטן י' והא דשנים שעשו מלאכה בשבת פטורין ובנזקין משלמין ביניהם כתבתי טעם לשבח בספר מ"א פרשת כי תבא ועיין ביורה דעה סוף סי' ב' בכשר ופסול ששוחטין בהדדי ובס"ס ה' בשנים ששוחטין ואחד מתכוין לדבר פסול ובשפתי כהן וטורי זהב שם דמחלקין בדינא וסי' ס' ובש"ך שם סק"ד וכל זמן שהאיסור עושה מעשה כולה בלא סיועת היתר אסור כמו שכתב הש"ך סי' פ"ז ס"ק ל"ו וט"ז ס"ק ל"ג וסי' קמ"ב ומה שכתב השפתי כהן שם באריכות וכעין כתב המחבר סי' קכ"ד סעיף כ"ז וסי' רצ"ד סעיף נ"ג ובשפתי כהן ס"ק ל"ד ובטורי זהב סעיף קטן כ"ו עכ"ל:

ובספר שער הציון לרב אחד בדורנו ציין בזה פסחים כ"ו בבא קמא מ"ז תוספות ד"ה מאי טעמא סנהדרין פ' עכומ"ז מ"ג תוספות ד"ה אמרו לו ומ"ח ומ"ט וס"ב תוספות ד"ה אתי לזבולי חולין נ"ח ס"ט תוספות ד"ה תלתא בכורות ז' תמורה י"ב רש"י ד"ה אחר אחרון ל' תוספות ד"ה אבל נרבעו ל"א נדה נו"ן תוספות ד"ה תרנגולתא עכ"ל:

ולענין חמץ בפסח אי אמרינן דזה וזה גורם מותר עיין במה שרשמתי בקונטריס אסיפת דינים מערכת חמץ סי' ב' אות ד' וסי' ה' אות כ"ה והאריך מאד בזה גאון ומפורסם בדורנו יצ"ו בשו"ת תורת חסד חלק אורח חיים הנד"מ בסי' כ"א עי"ש ולהגאון שבילי דוד ליו"ד סי' קמ"ב אות ג' לענין ע"ז ולענין חמץ בסי' רי"ו אות ד' וגם דרך כלל על כל איסורי דבר שיש לו מתירין עי"ש:

כלל ו זה וזה גורם אם יש לחלק בין כשאין כח באיסור לבדו לפעול בלתי ההיתר לכשהאיסור לבדו יכול לגמור הפעולה עיין להרבנים טורי זהב ושפתי כהן ופרי חדש ופרי תואר ביו"ד סוף סי' פ"ח ויד מלאכי בכללי דינים אות רי"ג ומקנה אברהם אות ק"ו וזכרנו לחיים ח"ב בד' כ"ט ע"ב:

כלל ז זונין על לבי מדרשא אמר להם רבותי אבנים של בית הכסא שיעורן בכמה וכו' הכי איתא בשבת ד' פ"א ע"א משמע דהיה ישראל וכן כתב רש"י בע"א ד' ה"ן ע"א (דאמר ליה זונין לר' עקיבא לבי ולבך ידעי דעכומ"ז לית בה ממשא) דישראל היה והרב מוהרש"א בחידושי אגדות שם כתב אם קבלה נקבל אבל מדאמר לבי ולבך ידעי משמע דרק במצפוני לבו אומר כן אבל בגלוי הוא עכומ"ז ולפי הנראה נעלם מעיני דמר סוגית הש"ס הנ"ל דאם עכומ"ז היה מה לו בבית המדרש ובשאלות ובבבא בתרא ד' קס"ד ע"ב אמר ליה זונין לרבי כך מנהג של אומה זו וכו' כתב רשב"ם זונין שם חכם ומצאתי שמרן חיד"א בספר יעיר אזן במערכה זו אות י"א כתב דרש"י בע"א ד' ה"ן כתב שישראל היה ושמוהרש"א פקפק בזה ויש מי שהביא ראיה לרש"י ויש לדחות ככתוב בספר פתח עינים שם ולא גילה לנו הראיה ומה שיש לדחות וספר פתח עינים אין מצוי אצלי ונראה דמההיא דשבת אין סתירה לסברת הרב מוהרש"א דודאי גם הוא מודה דיש ישראל ששמו זונין אלא כונתו לומר דההוא זונין דבמס' ע"א הוא היה עכומ"ז כדמשמע ליה מלשון לבי ולבך (עם כי לי הדל אינו מוכרח ויגיד עליו רעו ולבך דר' עקיבא) וכן נראה שהבין בכונתו הרב סדר הדורות במערכה זו שהביא מה שפקפק מוהרש"א על רש"י הנ"ל ולא העיר עליו מההיא דשבת אף שלפני זה בסמוך ממש הביא סוגיא דשבת הנ"ל אות היא שסובר שאין משם סתירה להרב מוהרש"א ועוד כתב שם ששני זונין היו ולכל אחד בן ששמו (ביתוס) ואחד היה כהן והביא גם כן ההיא דבבא בתרא ושהיה ממונה של רבן גמליאל בפסחים ד' מ"ט ע"א עי"ש ובאות הבי"ת (בייתוס) הביא שנזכר בייתוס בן זונין במגילה ד' ז"ך ע"ב ערכין ל"א ע"א מציעא ס"ה ע"ב ופסחים ד' ל"ז ע"א ובמסכת סופרים פרק ג' ובירושלמי בשבת פרק שמיני הלכה ז' ובפרק כל שעה הלכה ד' ובתוספתא סוף פסחים והשמיט מלציין בבא מציעא ד' ס"ג ע"א:

ואחרי ששם זונין מפורסם כל כך בשני התלמודים וגם בתוספתא ומסכת סופרים כנז"ל רחוק לומר על רבינו מוהרש"א די כל רז לא אניס ליה שנעלם ממנו דבר זה ובהכרח לומר שכונתו רק אההיא דע"א לומר שאותו זונין עכומ"ז היה ואין להכריח שישראל היה שאם היה עכומ"ז איך ישראל נקרא בשם העכומ"ז והא אמרינן בעלמא דלא מסקינן בשמייהו עיין יומא ד' ל"ח ע"ב גבי דואג בן יוסף דיש לומר דשם זה נשתמשו בו ישראל בתחלה ואחר זמן נשתרבב גם אצל שאר אומות שגם הם קראו בניהם בשם הזה ולא מפני שגם הם קראו בשמותם של בני ישראל יאסר לנו לקרוא בשם זה דאטו אם יקראו האומות בשם אברהם ויצחק יהיה אסור לנו לקרוא בשם אברהם ויצחק הא ודאי ליתא וכן כתבו התוספות בשבת ד' י"ב ד"ה שבנא דר"ת גריס שכנא משום דשבנא רשע היה אבל ר"י אמר דשפיר גרסינן שבנא דאטו אם אחד רשע שמו אברהם לא נקרא אחר בשם זה ועוד דאף שמות העכומ"ז מצינו שנקראו בהם ישראל כגון שאול וכיוצא מאיזה טעם שיהיה כמו כן אין להכריח מזה ששם זונין לא נקרא אלא לישראל ואפשר שאף שנמצא שם זה בעכומ"ז קראו גם הישראל בשם זה מאיזה טעם ובפרט שלפי דברי מוהרש"א זונין זה היה לבו לשמים ומחסידי אומות העולם אין להקפיד על שמו דלא מצינו אלא שם רשעים ירקב:

וכן מצאתי למרן חיד"א בספר שם הגדולים באות האל"ף בשם מר רב אברהם גאון (במערכת גדולים בד"ה ואחרי כותבי) שעל מה שכתב הרב המבי"ט בח"א סי' רע"ו על ר' אליעזר דאין שמו על שם אליעזר עבד אברהם דהוא ארור ולא מסקינן בשמייהו אלא שמו הטוב על שם אליעזר בן משה רבינו עה"ש והקשה דאיך קרא משה רבינו שם בנו אליעזר שבשם זה נקרא העבד אברהם וכו' כתב ליישב וז"ל ומתוך הדברים אפשר לומר דלא נאמר דלא מסקינן בשמייהו אלא כשהוא רשע אבל הכא אליעזר היה צדיק ואמרו בשלישי דיומא אליעזר זקן ויושב בישיבה היה ואפילו תימא שהיה ארור מן הגזע שלו והוא לבר מגופיה כלומר שהוא עצמו היה צדיק וחכם ודאי מסקינן בשמיה אלו תורף דב"ק ושקיל וטרי טובא בדברי השו"ת בשמים ראש סי' ק"ץ בשם ישמעאל שנקראים כן תנאים ולמה אין קורין בשם עשו וכו' עי"ש אלמא דשם של מי שאינו רשע אינו בכלל זה אף שהוא מגזע ארור ואם כן זונין זה שלפי הנראה לבו לשמים אינו מן התימה אם יקראו אחרים בשמו ובעיקר דבר זה דלא מסקינן בשמייהו כתבתי אני הד"ל לקמן במערכת הרי"ש באות מ"א בס"ד עי"ש:

שוב השגתי עין יעקב הקטנים הנדפסים בווילנא דפוס ראם והובא בתוכם באיזו מקומות תמצית דברי מרן חיד"א שבספר פתח עינים ובההיא דמסכת עבודת אלילים עיינתי שם וכתוב למר בזה הלשון ומ"כ לאחד קדוש דטעם רש"י מדאמרו בפסחים ד' מ"ט זונין ממונה של רבן גמליאל הגיע עת לבער שמעת מינה ישראל היה דקפיד אמצות ואי אפשר שהוא עכומ"ז דקאמר שהוא ממונה ולא עבד עכ"ל ואינו מוכרח דזונין דהתם יש לו שם ליווי זונין ממונה של רבן גמליאל והכא סתם ותו התם נמי אפשר דעכומ"ז הזה הוא ממונה של רבן גמליאל ולא היה עבדו ועיין בסדר הדורות ד' צ"ג ע"ב עכ"ד פתח עינים שם וציון הספר סדר הדורות הוא על דפוס ישן ואשר בידי הוא דפוס ווארשא (בשנת היה בדרתיו) ואי אפשר לכוין הדפים ואולי מראה מקום הוא המקום שציינתי למעלה:

וראיתי בספר שמש ומגן ירושלמי לידידי הרב המופלא הישיש מוהרש"י ניניו יצ"ו בפרשת האזינו בדרוש ג' לתשובה בדף פ"ר ע"ב שתמה על דברי מוהרש"א הנ"ל שאין דרך הש"ס להזכיר שם השואל אם הוא עכומ"ז רק אומר סתם שאל הוא מינא וכו' זולת בשאלת איזה קיסר והביא לדוגמא כמה שאלות שהוזכרו בפרק אחד דיני ממונות שאל ההוא מינא או ההוא אפיקורוסא וכיוצא זולת כשמביא שאלת איזה קיסר מזכיר שמו משום כבוד מלכות ועוד אי זונין זה הוא עכומ"ז היכי מסקינן בשמיה דמצינו בש"ס בבבא מציעא ד' ס"ג וד' ס"ה בייתוס בן זונין אלו תורף דבריו שם והוסיף ידו בדרוש להספד אשה כשרה בד' שמ"ח ע"ב שמצא שהתוס' במגילה ד' כ"ג ד"ה אמר ליה יעקב מינאה כתבו דגרסינן מצעא שאם היה מין לא היה מזכירו יעקב דהכתיב שריר"ק ועוד שאין דרך העכומ"ז להשפיל יראתם וכו' עי"ש ועם כי אין לי פנאי להשתעשע במה שיש לי להעיר בדבריו הנעימים כתבתי תורף דבריו משום חבת הקדש ואיה"ש אשובה אראה ובס"ד אשנה פרק זה בלא נדר:

כלל ח זימנין כתב הרב זכר דבר ד' ד"ן ע"ב בשם ח"י הגרשוני יו"ד סי' הר"ן דאפילו בפעם אחת שייך לשון זה ע"כ והוא ט"ס וצ"ל סי' רנ"א וכתב מרן חיד"א בברכי יוסף שם אות א' וביעיר אזן מערכה זו שהרבנים ט"ז וח"י הגרשוני הביאו כן ממ"ש בכתובות ד' פ"ה וד' כ"ה ומכות ד' ה' ע"ב וב"ב קס"ד ע"ב אף אני אביא מ"ש בשבת ד' צ"ה ע"ב עי"ש ברש"י ומשמעות דברי הרבנים הוא דלא נימא דדוקא על פעמים הרבה הוא דשייך לשון זה כי כן הוא משמעות הלשון אלא גם בפעם אחת שייך לומר כן והוכחת הרט"ז היא דכיון דאיכא זימנין דהוא פעם אחת ובגטין אמרו כן מנ"ל לומר דבפעם אחת לא נעשה מומר זה נלע"ד ומ"ש הרב שנות ימין ח"א בדרוש א' לשבת הגדול ד' ק"ג ע"ג דדוקא היכא דמוכרח לפרש שהוא פעם אחת וכו' עי"ש לענ"ד אחרי המחי"ר אין דבריו נראים בזה והרי בגטין ד' ח' ע"א והא זימנין לא אמרת לן הכי עי"ש ברש"י מה הכרח היה לו שם לפרש פעם אחרת ואפשר היה לפרש פעמים אחרות עי"ש וק"ל וע"ע חולין ד' קכ"ד סוף ע"א:

כלל ט זימון אם הוא מדאוריתא כבהמ"ז או מדרבנן מדברי הרב מג"א (סי' קצ"ט סק"ו) דמחלק לענין קטן בין צירוף לזימון להיכא דבא להוציא אחרים בבהמ"ז נראה דס"ל דהוא מדרבנן והרבנים מוהר"ש זלמן בש"ע שלא שם וחיי אדם סוף כלל מ"ח נמשכו אחריו עי"ש וכן הרב שאגת אריה (סי' כ"ד (ד"ה ומהא)) פשיטא ליה דהוא מדרבנן. אך בס' ארח לצדיק בשו"ת א"ח סי' ב' הן לו הובא פסק רב אחד וכתב בפשיטות דזימן דאוריתא הוא והביא דברי ריב"ה בטור א"ח סי' פק"ח בשם הראב"ד שכ"כ להדיא וכתב שכ"כ הרב הלבוש שם ולא מצאתי להרב הלבוש שם שכ"כ כי אם בסי' קצ"ט בסופו כ"כ בהגהה עי"ש ותימה על הרבנים הנז"ל שלא זכרו דברי ריב"ה שכתב להדיא דהוא מן התורה היפך פשיטותם וצ"ע והרב פתח הדביר בח"ב סי' קצ"ב האריך למעניתו בענין זה והביא דעות הפוסק' דהוא מדאור' וכן העלה כמותם כי ברבים היו והשיג על דברי הסוברים דהוא מדרבנן עיש"ב שלא הזכיר תשו' הרב שאג"א אף לא תשו' ארח לצדיק סי' ב' וג' הנז"ל והוא תימה לרוב בקיאותו (וגם בהשמט"ו שבח"ג עיינתי ולא רשם מזה) ועיין בס' זכרנו לחיים בד' ד' ע"ב מה שתמה על הרב אהל יצחק ולא ידעתי מאי ק"ל דאימור דמוהרש"ס בתשו' כת"י כבר הביא דברי הסוברים דהוא מדרב' והוא ז"ל מסיק עפ"י הסוגייאות דהוא מהתו' והרב אהי"ץ לא בא אלא להק' דלפי מסקנתו דהוי מהתו' איך כתב הטור דאין מזמנין בעט"ב וק"ל. וכתב הרב ישועות יעקב סי' צד"ק דעכ"פ החילוק שבין ג' לעשרה לענין לברך בשם אינו אלא מדר' דאילו מדאור' גם ביו"ד אינו מזכיר עי"ש והרב כתב סופר א"ח סי' ע"ג (ד"ה והנה הרא"ש) כתב וז"ל אפשר דריב"ל לא אמר דינו רק לצרפו ליו"ד לתפלה דרבנן ולעשרה דבהמ"ז דהוא ג"כ דרבנן וכן ס"ל ללבוש דזימון רק דרבנן וקרא אסמכתא עכ"ל מתבאר מפשט דב"ק דעל עיקר מצות זימון מיחס להרב הלבוש דס"ל דהוא מדרבנן כאילו כתב כן מפורש והוא תימה בעיני שלא ראה ההגהה שבסי' קצ"ט הנ"ל דמתבאר דנקיט בדעת הרב הלבוש עצמו דהוא מדאוריתא והגם דהרב פתח הדביר שם צדד כמה צדדים לפרש בדברי הרב הלבוש דסי' קצ"ב. דס"ל דהוא מדרבנן הוא רק דרך שקו"ט אבל לא נמצא מפורש בדברי הרב הלבוש דהוי מדרבנן. וגם יש לתמוה דלו יהי שכן דעת הרב הלבוש מ"מ אינו פשוט ומוסכם לומר כן כמש"ל:

כלל יו"ד זכיה לקטן דזוכה לעצמו בדאיכא דעת אחרת מקנה אם הוא מדאוריתא או אינו אלא מדרב' הוא פלוגתא דרבוותא כנודע ועיין מ"ש בזה בשו"ת אור לי סי' ל"א בראשו ובאות מ"ח וג"ן וס"ה וע"א וע"ג שקו"ט בזה באורך וברוחב וע"ע בנקודות הכסף לסי' ש"ה ס"ק י"א דאמבוהא דרבוואתא סברי דהוי מהתו' זולת הר"ן בפ"ב דק"י וכו' והרב מוהרי' אליקים בקונט' כתי' ציין לעיין בזה להרב בתי כהונה ח"א בבית ועד סי' ד' ד' ה' וד' כ"ה ע"ד ואילך ואמ"א ועיין מראה הפנים לירושלמי פ"א דקידושין ה"ג ד"ה איש מח"א בהל' קנין חצר סי' א' ובהל' זכיה ומתנה ססי' ה' וארעא דרבנן במ"ב אות ס"ט קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות קי"ט אהלי יאודה הכהן ד' ט"ן ע"ב והלאה ובס' כסף נבחר כלל ד"ן ד' צ"ג ומ"ש באור לי בד' י"ח אות ה' והלאה לתמוה על ה"ג נו"ב בזה עי"ש הנה עתה נדפס ס' פרת יוסף להגאון מסלאנים נר"ו וראיתי בסי' ז"ן ד' פ"ט ע"ב שעמד מתמיה ע"ד הנו"ב בזה עי"ש ואם יש לחלק בזה בין מתנה למקח וממכר עיין שו"ת כתב סופר א"ח סי' קכ"ח הבאתיו בשדי חמד ח"א בחלק אסיפת דינים מערכת ארבעה מינים סי' ג' אות כ"א ועיין בעיקר כללין בספר חתן סופר ד' ס"ט אות ב' ובכפות תמרים על ד' מ"ה במתני' דמיד התינוקות שומטין לולביהן נקיט בפשי' דבדעת אח"מ זוכה מדאוריתא וכבר השיגו ביד דוד שם דאינו פשוט כן ועי"ש מ"ש בדעת רש"י בזה ועוד לו בד' מ"ו ע"ב שקו"ט בזה ובא לציון סד"ר בזה ועיין עוד להרב יד המלך (ספרדי) בפ"ד מהל' זכיה ה"ז דממ"ש רש"י בגטין ד' ס"ה (עמ"ש בש"ס דא ודא אחת) שתי תקנות אלו דינן שוה מוכיח בפשיטות דס"ל דגם בדעת אח"מ אינו זוכה אלא מדרבנן ותמה עמ"ש הר"ן בדעת רש"י ובאור לי שם אות י"א כ' בשם הרב שם יוסף פ"ח מהל' לולב שהבין מדברי רש"י בגטין דהוא מדאוריתא מדכתב דזוכה לאחרים מדרבנן משמע דלעצמו זוכה עי"ש ואחר זמ"ר נדפס ס' קרית ארבע וראיתי מ"ש שם בליקוטים סי' י"ו ד' קנ"א ע"ד עי"ש:

וזכיה אם הוא מדין שליחות עיין בספרים הנז"ל והרב אמרות טהורות בסי' קמ"א ד' רנ"א ע"ב אחר שהביא מחלוקת הראשונים דהתוס' סברי דהוא מדין שליחות והרשב"א בחי' לקידושין ד' מ"ב כתב דיש חולקים בזה וגם הריטב"א שם חולק על סברת התוס' והר"ן בקידושין הביא מחלוקת זו ושבפרח מט"א סי' צ"ט האריך בזה סיים דאנן נקיטינן כדעת הסוברים דזכיה לאו מדין שליחות ומטעם זה שולחים גטי המומרים ע"י שליח (עיין מה שרשמתי בשדי חמד ח"א בחלק אסיפת דינים מערכת גט רסי' ח"י) ויש להרגיש על הרב אהל יעקב במערכה זו שכתב בפשיטות דזכיה לאו מדין שליחות ולא זכר מחלוקת זו כיעי"ש ועיין בזה בס' שו"ת מבעל ט"ג (שנד"מ) בסי' א' ועיין בחי' הרשב"א והריטב"א לקידושין ד' י"ט אההיא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך. ובשמן המשחה ססי' קט"ו ובקוב"ץ יגדיל תורה קונטריס א' סי' ג' אות ט"ז ובספר חתן סופר ד' ס"ט והג' דברי אמת בקונטריס י"א סי' ב"ן ד"ה ואפשר וכו' שקו"ט בזה לדעת רש"י ותמה על הקדמונים שלא זכרו דברי רש"י בפסחים ד' צ"א והרב יד דוד בסוגיא דפסחים הנ"ל בא לכלל ישוב קצת עי"ש:

כלל יא זו אף זו כי היכי דאמרינן שדרך התנא במשנה או בריתא למיתני בדרך לא זו אף זו כן אמרינן גם כן בקרא שדרך הכתוב לומר בדרך לא זו אף זו כן כתב הרב משק ביתי במערכה זו אות קפ"ד בשם הרבנים הליכות אלי ושער יוסף ועוד כתב כן בשם כמה רבנים ותמה על הרב כלי יקר שכתב שבקרא ליכא למימר לא זו אף זו קאמר שנעלם ממנו דמוכח מסוגית הש"ס בהיפך וכמו שהכריחו הרבנים הנז"ל עי"ש ובס' פרי העץ ד' קל"ב ע"ב וכן כתב הרב מקנה אברהם במהדורא ב' במערכה זו אות קכ"ד (בד"ה וכתב) בשם הרדב"ז בשניות כלשונות הרמב"ם סי' ק"א ובשם הרב שפתי חכמים בפרשת אמור בשם ס' פענח רזא ואין הס' שפתי חכמים כעת אצלי אמנם בתוספות על התורה שם ראיתי שכתוב וז"ל ומאי שנא דכאן גבי כהן הדיוט מקדים אביו לאמו (צ"ל אמו לאביו) משום דגבי הדיוט כתיב יטמא הילכך לא מבעיא לאמו שהוא ודאי אלא אפילו לאביו שאינו ודאי יטמא וגבי כהן גדול דכתיב לא יטמא קאמר לא מבעיא לאביו שאינו ודאי אלא אפילו לאמו שהוא ודאי לא יטמא עכ"ל גם הרב חינא וחסדא בח"ב ד' מ"ד ע"ב הביא כלל זה וגם הוא פירש הכתוב בדרך זו ליישב קושית הרב ברוך אנגי"ל שהביא שם וכן ראיתי להרב הגדול מוהרא"ף יצ"ו בס' אברהם אזכור במערכת הלמ"ד אות ט"ל שכתב בשם ס' התורה והמצוה בפרשת משפטים אות מ"ס שדרך הכתוב לדבר בדרך לא זו אף זו ואין דרך לומר בזו ואין צריך לומר זו וציין יפה תואר פרשת צו פרשה ז' סי' ח' בלא זו אף זו בקרא וחינא וחסדא ח"ג ד' ל"ד ע"ד והני ספרי לא שכיחי גבאי הנך רואה שכלל זה שריר ובריר מפי רבנן קדישי הנז"ל:

אמנם לי ההדיוט קשה לפי כלל זה הא דאמר ר' שמעון בן לקיש בפסחים ד' ס"ו ע"ב דילפינן דפסח בא בטומאה מדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמר טמאי מתים ואל יאמר זבין ומצורעים ואני אומר אם טמאי מתים משתלחים זבין ומצורעים לא כל שכן אלא יש לך שעה שזבין ומצורעים משתלחים ואין טמאי מתים משתלחים ואיזה זה פסח הבא בטומאה אמר אביי אי הכי לימא נמי יאמר זב וטמא מת ואל יאמר מצורע ואני אומר זב משתלח מצורע לא כל שכן עי"ש ואם איתא לכלל זה איך נוכל להוציא דין מחמת קושיא זו הא איכא למימר דקרא קאמר בדרך לא זו אף זו וידוע שכתבו הראשונים בכמה מקומות דאף שתירוץ זו ואין צריך לומר זו לא נאמר אלא מדוחק אבל תירוץ לא זו אף זו אינו דוחק כלל ואם כן מי מכריחנו להוציא דין מחמת קושיא זו ואף שכתבו התוס' בריש פרק האיש מקדש גבי בו ובשלוחו דבשתי תיבות לא אמרינן לא זו אף זו הנה כבר ידוע דגדולי הראשונים לא סברי כלל זה וגם יש סוברים דבדאיכא הפסק תיבה בינתיים אף דלא הוו תרי בבי אמרינן לא זו אף זו עיין במשק ביתי וביעיר אזן במערכת הלמ"ד ובמשנת ר' אליעזר ח"ב חלק א"ח סי' יו"ד וכן קשה מדתניא בתורת כהנים והביאה רש"י בפרשת בהר (כ"ה ז') על פסוק ולבהמתך ולחיה אשר בארצך אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן שמזונותה עליך אלא להקיש וכו' כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית ומאי קושיא לימא דקרא לא זו אף זו קאמר וצריך לומר בדוחק דבאמת דינים אלו היו מקובלים לחז"ל מהלכה למשה מסיני ואסמיכום אקראי וצ"ע עתה השגתי ס' יקר לב שומע וראיתי להרב יצ"ו במערכת הלמ"ד שהאריך בכמה סעיפים בכלל זה (דלא זו אף זו) ובפרטות כתב באות ג' בגוף כללין (אם במקרא כתוב אמרינן לא זו אף זו קאמר) ולא אוכל כעת לעיין בדב"ק לך נא ראה:

כלל יב זה אלי ואנוהו דדרשינן מזה התנאה לפניו במצות אם הוא מדאוריתא או אינו אלא חיוב דרבנן הנה ראיתי בספר שיח סופר בקונטריס אסיפת יצחק ד' ל"ה אות ה' כתב בשם שו"ת תועפות ראם סי' מ' וז"ל מ"מ אם יש תואר והדר בכתיבת הסופר יותר בזה יש בזה מצות זה אלי ואנוהו ולדעת הגאון שאגת אריה יש בזה מצוה מן התורה עכ"ל ולא הראה מקום כבוד דברי השאגת אריה ואם כונתו היא למה שכתב בסי' נו"ן (שנשא ונתן בציצין שאין מעכבין את המילה וראה אותם אחר שסילק ידיו מהמילה אם חוזר עליהן בחול ובשבת) הנה אמת דמתוך מה שכתב בישוב דברי הרמב"ם בתירוץ ראשון מתבאר שכן דעתו דהא דהתנאה לפניו הוא מן התורה והביא סוגיית הש"ס בשבת ד' קל"ג וגם מאי דאמרינן במנחות ד' ס"ד שחט כחושה ואחר כך שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו לכתחלה הבא שמינה ושחוט אלמא מדאוריתא הוא דמחללין שבת כדי להביא שמינה מכל מקום בישובו השני כתב אפילו אם תמצא לומר דהתנאה לפניו במצות אינו אלא מדרבנן וכו' עי"ש משמע דלא ברירא ליה דהוא מדאוריתא ואולי גם התועפות ראם לא כתב אלא דלשינוייא קמא שבשאגת אריה הוא מדאוריתא ובהגהות הגאון מוהר"ץ הירש חיות על מה דאמרי' בסוכה ד' י"א דרבנן סברי מצוה לאגוד הלולב משום זה אלי ואנוהו ואם לא אגדו כשר כתב עיין שאג"א (סי' ן') דכ"ע מודו בדרשה זו וע"כ מדאורייתא הוא ג"כ מדמחללין שבת על ציצין שאין מעכבין ומכאן ק"ל על שיטת התוס' במנחות ד' ל"ח ד"ה ואם הקדים דבשאר דיני תורה לא מצינו חילוק בין לכתחלה לדיעבד עכ"ל וכוונתו להקשות על מה שכתבו התוס' שם במנחות דדוקא במידי דקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב ובעלמא בלא שנה נמי הוא לעכב והרי בההוא דסוכה דלרבנן איכא מצוה מן התורה משום זה אלי ואנוהו וקאמרי רבנן אם לא אגדו כשר ואני אומר מלבד דהגאון השאגת אריה לא החליט לומר דהוא מדאוריתא ואם כן אין להקשות על סברת התוס' במנחות דיש לומר דסברי דהא דזה אלי ואנוהו אינו אלא מדרבנן. וכמו שכן נראה מדברי התוספות במנחות ד' מ"א ע"ב (בד"ה אינו פוטר בה אלא מינה) עי"ש וכן נראה מדברי הגאון מוהרש"א בשבת ד' ק"ד ע"ב על דברי התוס' שם בד"ה אמר רב חסדא שכתב דלא ניחא להתוס' לאוקומי מתניתין דכתב על גבי כתב פטור בס"ת ומשום זה אלי ואנוהו דלא מסתבר דמשום זה אלי ואנוהו יהא פסול מדאוריתא עי"ש ומשמע דכונתו לומר דהתוס' סברי דדרשה דזה אלי ואנוהו אינה מדאוריתא אלא דיש לדחות דכונתו דאף דדרשה גמורה מדאוריתא היא מכל מקום מה שפסול מפני זה אינה מדאוריתא אלא חומרא מדרבנן וזה לשון הגאון שואל ומשיב במהדורא תניינא חלק ד' סי' י"ט וכיון דמה דפסלו רבנן משום זה אלי ואנוהו אינו רק מדרבנן כמ"ש מוהרש"א בשבת ד' ק"ד וכו' עי"ש (ולפי דברי הריטב"א שאביא בסמוך יתכן דכונת מוהרש"א היא דעיקר הדרשה מדרבנן וק"ל) ועוד נעלם ממנו דהריטב"א בחי' לסוכה שם כתב מפורש דמה שאמרו בש"ס דלרבנן מצוה לאוגדו משום זה אלי ואנוהו הוא מדרבנן דאי מדאוריתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד כמו שכתב בשמו מרן החבי"ף בספר חקקי לב חא"ח סי' טו"ב וכן כתב הרב בית השואבה בדיני שצריך לחזור אחר הידור מצוה סוף אות ו' בשם הריטב"א הנ"ל גם הגאון שואל ומשיב במהדורא תליתאה ח"ג סי' ל"ג כתב דדעת התוס' בריש פרק לולב הגזול היא דהא דזה אלי ואנוהו הוא מדרבנן ונראה דמשמע ליה הכי ממה שכתבו התוס' שם בד"ה לולב דמשום זה אלי ואנוהו לא מיפסל רק לכתחלה הוא דבעינן וסברי, כמו שכתב הריטב"א הנז"ל דמוכרח דהוא מדרבנן דאי מדאוריתא אין חלק בין לכתחלה לדיעבד מתבאר מכל האמור דאין הדבר פשוט דהאי דרשה זה אלי ואנוהו הוא מדאוריתא ומתיישבת שפיר שיטת התוס' במנחות הנז"ל:

וכבר כתבו הרבנים (בית השואבה וחקקי לב) הנ"ל דהרא"ש בפרק קמא דבבא קמא וגם רבינו ירוחם שפסקו הבעיא דשליש מלגאו או מלבר גבי הידור מצוה עד שליש לקולא סברי דדרשה זו זה אלי ואנוהו הוא רק מדרבנן כמו שכתב מרן הב"י סי' תרנ"ו (וכן פסק בש"ע לקולא) ושגם הרי"ף שהשמיט בעיא זו ומשמע דנקיט לחומרא לאו משום דסבר דדרשה זו היא מדאוריתא אלא כמו שכתב הר"ן דהשמיט הבעיא כי היכי דנינקוט לחומרא מלבר דהכי ודאי טפי עדיף ואי הוה סבר דדאוריתא היא מאי קאמר דהכי טפי עדיף הא ודאי אית לן למיזל לחומרא מדינא משום ספקא דאוריתא וכתב הרב בית השואבה שגם רבותינו הערוך והרוקח וריא"ז דפסקו לחומרא יש לומר דסברי כדברי הר"ן לדעת הרי"ף והביא דברי הרב חידושו אנשי שם בסוף פרק שלשה שאכלו גבי בעיא דשמאל מהו שתסייע לימין שכתב דעיקר הידור מצוה מדאוריתא הוא ותמה עליו מדהרא"ש ורי"ו פסקו בעיא דשליש לקולא ושגם הרי"ף סובר דהוא מדרבנן וכו' עי"ש:

ואתה תחזה דהגאון מוהרש"ל בים של שלמה בפרק קמא דבבא קמא סי' כ"ד הוקשה לו מה שהרא"ש פסק הבעיא לקולא מאחר שספיקא דאוריתא לחומרא. וניחא ליה דהרא"ש סבר דאין זה דאוריתא מאחר שאינו אלא מצוה בעלמא להדר המצוה וסיים ומכל מקום נראה לי לחומרא בפרט שהרי"ף השמיט הבעיא ומשמע לחומרא וכן פירש להדיא הר"ן שם עכ"ל והייתי סבור שכונתו לומר דלהרי"ף חשיב ספיקא דאוריתא ולחומרא ושכן הבין בכונת הר"ן בדעת הרי"ף אלא דראית להגאון חתם סופר בא"ח סי' קפ"ד שכתב שכבר הסכים ביש"ש סי' ד' דנוי מצוה אינו אלא מדרבנן ולא ציין איה מקום דברי רש"ל ולפי הנראה כונתו למה שכתב בים של שלמה הנ"ל ומה שציין לסימן ד' הוא טעות וצריך להיות סי' כ"ד ונמצא לפי זה שהגאון חתם סופר הבין בדעת רש"ל כמו שהבין הרב בית השואבה בכונת הר"ן לדעת הרי"ף דאף דנוי מצוה מדרבנן היא מינקט לחומרא עדיף וכן דעת הגאון נכד המחבר ישועות יעקב עיין בחלק יו"ד בהלכות ס"ת בדברי נכד המחבר בתשובה שנית בדף כ"ג דדרשה זו היא רק מדרבנן וכן כתב הרב משבית מלחמות (שאביא דבריו בסמוך) דהוא מצוה מדרבנן:

ומה שקשה לשיטה זו מסוגיא דשבת ד' קל"ג ע"ב דמבואר דמשום הידור מצוה דזה אלי ואנוהו יכול לחזור אפי' על ציצין שאינן מעכבין את המילה אף שסילק ידיו מעסק המילה ושרי ליה לחלל שבת משום זה אלי ואנוהו ואם איתא דזה אלי ואנוהו אינו אלא מדרבנן איך מתירין חילול שבת דאוריתא משום מצוה דרבנן כבר עמדו על זה בס' בית השואבה וחקקי לב הנז"ל (ונעלם מהם דברי הגאון שאג"א (בסי' נו"ן) הנז"ל) וניחא ליה דאף דהידור מצוה לא הוי אלא מדרבנן מכל מקום כיון דמשום צורך מצוה דרבנן מיהא הוא חוזר לצורך גבוה מיקרי ולאו חזרה מילתא דאתחלתא לנפשיה הוי ועיין גם בחקקי לב שם. ואני הדל כתבתי ליישב על פי דברי הגאון שאגת אריה (בסי' נ"א) בסופו ליישב דעת הרב העיטור שסובר דחוזר על ציצין שאין מעכבין אפילו בשבת ותורף דבריו הוא דפוסק כר"י דמקלקל בחבורה פטור ומאי דאיצטריך למישרי מילה בשבת הוא משום דהוא מתקן כדאמרינן בשבת ד' ק"ו וכי הוה מתקן היינו דוקא במעכבין אבל ציצין שאין מעכבין אינו אלא איסור דרבנן ואתי דרבנן ודחי דרבנן עי"ש ואם כן יש לומר דאף דזה אלי ואנוהו הוא רק מדרבנן דחי שפיר הש"ס דדילמא לריב"ב חוזר משום זה אלי ואנוהו והכונה דשמא סובר כר"י במקלקל בחבורה דפטור ובציצין שאין מעכבין שאינו מתקן אין בו אלא איסורא דרבנן ואתי דרשת זה אלי ואנוהו דרבנן ודחי ליה וישוב זה נראה בעיני יותר נכון:

אך קשה לשיטה זו מסוגיא דמנחות ד' ס"ד שחט כחושה ואחר כך שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו לכתחלה הבא שמינה ושחוט דשמע מניה דמותר לחלל את השבת משום לקיים המצוה מהודרת ואיך נתיר לחלל שבת משום מצוה דרבנן וכמו שהכריח כן הגאון שאגת אריה כנז"ל והיא קושיא חזקה ולא ידעתי מה יענו לזה הרבנים הנז"ל ומצאתי בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תניינא בחלק שני סוף סי' כ"ו שכתב בשם הרב השואל לדחות ראית השאגת אריה הלזו דיש לחלק בין תשמישי מצוה לתשמיש קדושה כדרך שחילק הנמק"י בהלק"ט הלכות ציצית לענין גרדומין דגרדומי תכלת כשר וגרדומי תפילין פסול משום דבתשמישי קדושה בעינן שיהא הדר מתחלה ועד סוף מה שאין כן בתשמישי מצוה ואם כן יש לומר דדוקא בקרבנות צבור בעי הדר ולא במצוה והגאון המחבר דחה דבריו דגבי גרדומין שפיר כתב הנמק"י לחלק אבל לענין הדר דהוא מזה אלי ואנוהו אין חילוק בין קדושה למצוה וגם לענין שידחה שבת בשביל זה פשיטא דאף בקרבנות קדושה לא אלים כל כך כח הקדושה שידחה שבת ועל כרחין דהידור מצוה הוא מן התורה עכ"ל עיי"ש שלא זכר בתשובה זו דשיטת התוס' בריש פרק לולב הגזול היא דהידור מצוה הוא מדרבנן כדכתב בתליתאה ח"ג סי' ל"ג הנז"ל. וגם לא הזכיר כלל שיטת הרא"ש ורי"ו דפסקו הבעיא דשליש מלבד וכו' לקולא דמוכח דסברי דהידור מצוה הוא מדרבנן ולהקשות עליהם מסוגיא דמנחות הנז"ל דמוכח דהוא מדאורייתא:

וראיתי להרב אורים גדולים בלימוד י"ט שכתב דמדאמרינן בשבת ד' קל"ג ע"ב תנא זה אלי ואנוהו כתוב ס"ת נאה וכו' וכיוצא בזה מצינו לרבנן גבי אגד לולב דאף דאם לא אגדו כשר מצוה לאגדו משום זה אלי ואנוהו מוכח מהני דוכתי דלאו לעיכובא הוא והקשה דבגטין ד' נ"ד אמרינן דאפילו לר"י לא מהני העברת קולמוס על כל השמות דמיחזי כמנומר והיינו ודאי משום זה אלי ואנוהו דאם לא כן כי מיחזי כמנומר מאי הוי אלמא דמעכב וכן הקשה מספר תורה שנקרע תוך ג' דקימא לן לא יתפור וכן ספר תורה שיש בה ארבע טעיות בכל דף יגנז דכתב הרב הנמק"י הטעם משום דמיחזי כמנומר אלמא דהוי לעיכובא וכתב ליישב דהדבר נמסר לחכמים הי מינייהו לפיסולא והי מנייהו למצוה מן המובחר וכונתו דאף דדרשה זו מדאוריתא היא הכתוב מסרו לחכמים וכדרך שכתבו הראשונים גבי מלאכה בחול המועד דאף דאסור מן התורה (למאן דסבר הכי) התירו מלאכת דבר האבד דנמסר לחכמים וכן כתבו רבני האחרונים בדין סחורה בדברים האסורים באכילה עיין ביו"ד סי' קי"ז וכדבריו כתב הרב מוהר"ם בן חביב בס' כפות תמרים על דברי התוס' ד' כ"ט ע"ב ד"ה לולב יבש וכו' לדעת רש"י שסובר דהדבר נמסר לחכמים לומר באיזה דבר הוא לעיכובא כלולב יבש ואיזהו ללכתחלה כאגד הלולב עי"ש. ונראה דישוב זה יתכן ליישב הסתירות שיש בש"ס בענין זה אבל לא יתכן לומר כן לדעת הרא"ש והרי"ו ושאר פוסקים שפסקו הבעיא דשליש מלגאו או מלבר לקולא דאם היו סוברים כן לא היה להם להקל מסברא דנפשם דמנא להו דלדבר זה נראה לחז"ל להקל אלא ודאי מוכרח דסברי דהוא מדרבנן וספקו להקל ועוד תירץ דאף דמהא דואנוהו לא שמעינן אלא מצוה ולא עיכובא מכל מקום היכא דנוטה הדבר לגנאי (מיחזי כמנומר) ודאי פוסל דדי לנו להכשיר מה שאינו נוי אבל לא מה שהוא בהיפך אלו תורף דב"ק. ויש להעיר במאי דמשמע ליה מברייתא דכתוב ס"ת נאה וכו' דלאו לעיכובא אתמר אלא למצוה דהנה ברייתא זו איתא גם בריש מסכת נזיר ואם הרב לא היה רואה אלא ברייתא זו במסכת נזיר והיה מבין ממנה דלמצוה בעלמא הוא ולא לעיכובא החרשתי אבל מאחר שראה גם סוגיא דשבת הנ"ל תמיה לי איך משמע ליה בפשיטות מינה דאינו אלא למצוה דאדרבא מסוגית הש"ס שם משמע בהיפך מדדחי דלר"י בנו של ריב"ב אפי' על ציצין שאין מעכבין חוזר משום זה אלי ואנוהו ואי הא דזה אלי ואנוהו אינו לעיכובא לא הוה לן למישרי למיהדר עלייהו ואף דמתבאר מדבריו דמשמע ליה דדרשה זו מדאוריתא היא וכיון דאיכא מצוה דאוריתא אף דאינו מעכב יכול לחזור עליהן אכתי קשה מנא לן להבין כן בפשיטות דלאו לעיכובא הוא ודילמא משום דהוא לעיכובא הוא דשרי למיהדר עלייהו וגם מאי דפשיטא ליה דדרשה זו מדאוריתא היא קשה דזה היפך שיטת הרא"ש ורי"ו ומרן הב"י הנז"ל דסברי דהוא מדרבנן וכן דעת הריטב"א וכן דעת התוס' בריש פרק לולב הגזול ובשער דוכתי כמו שכתבתי בראש האות:

איברא דמאי דמשמע לי' להגאון שואל ומשיב (במהדורא ג' ח"ג סי' ל"ג) הנז"ל דרש"י והתוס' בריש פרק לולב הגזול פליגי בדרשה זו דלרש"י היא מדאוריתא ולהתוס' היא מדרבנן לי הדל אין דבריו מוכרחים כלל דמגוף דברי התוס' שם אין הכרח דסברי דהוא מדרבנן דשפיר יש לומר דאף דסברי דהוא מדאוריתא מכל מקום אינו אלא למצוה ולא לעכב דכל עצמם לא באו אלא לחלוק על מה שכתב רש"י דטעם פיסול יבש בלולב הוא משום זה אלי ואנוהו ואהא קאמרי דמשום זה אלי ואנוהו אינו פוסל דאף דמדאוריתא הוא מכל מקום כיון שלא בא בלשון ציווי תנוהו וכיוצא אינו אלא למצוה בעלמא ולא לעכב ואף דהריטב"א הכריח דאגד לולב לרבנן הוא מדרבנן מדמפלגינן בין לכתחלה לדיעבד כמו שהבאתי למעלה בשמו הנה ענין זה הוא מקצוע גדול ואינה ברורה בזה שיטת התוס' וכמו שמתבאר ממה שרשמתי במערכת הדל"ת אות י"ז (בשדי חמד ח"א) עי"ש ועל כל פנים מגוף דברי התוס' דריש פרק לולב הגזול אין לנו הכרח כלל דסוברים דדרשת זה אלי ואנוהו אינה אלא מדרבנן ואדרבה יש פנים לומר דהתוס' סברי דדרשה זו היא מדאוריתא דהלא לדידהו דטעם פיסול יבש בלולב הוא משום דאיתקש לאתרוג ודאי פסול מדאוריתא ואם לפי פירש"י דהוא משום זה אלי ואנוהו אינו אלא מדרבנן (לפי שיטתם) היה להם לדחות פירש"י גם מטעם זה דאם אין כאן אלא משום זה אלי ואנוהו אינו אלא מדרבנן ואילו בש"ס מבואר דהוא מדאוריתא מדאתקש לאתרוג מלבד הטעם דאם כן לא היה לנו לפסול בדיעבד וכו' ומדלא דחו פירש"י כי אם מטעם דואנוהו אינו אלא לכתחלה יש פנים לומר דגם התוס' מודו דדרשת זה אלי ואנוהו היא מדאוריתא ועל כל פנים אין לנו הכרח לומר דהתו' סוברים דהיא מדרבנן כאמור:

ומה שכתב הגאון שואל ומשיב דדעת רש"י בר"פ לולב הגזול דדרשת זה אלי ואנוהו היא מן התורה כן מתבאר דעת הרב מוהרמב"ח בכפת תמרים (על דברי התוס' בד"ה לולב יבש) בשני הישובים שכתב ליישב דברי רש"י. א') דלולא דרשת זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות לא הוה ידעינן דהדר הכתוב בתורה אלולב נמי קאי. ב') דנמסר לחכמים איזו למצוה ואיזו לעכב כמש"ל בשמו אמנם לפי הישוב. ג') שכתב שם דמאי דנקט רש"י טעם פיסול יבש משום זה אלי ואנוהו היינו לשאר ימים חוץ מיום א' עיין שם וכדבריו כתב הרב יד דוד (שיטה) על דברי רש"י בד"ה יבש ויישב לדעת רש"י דאגודה שאני דלא נפסל בשום יום בדיעבד לכן הדין נותן אם לא אגדו כשר אבל הדר דביום ראשון פסול אפילו בדיעבד מדכתיב הדר והוקשו כל המינים לא רצו חכמים לחלק וכיון שהצריכו לכתחלה זה אלי ואנוהו פסלו הכא אף בדיעבד כדי שלא נטעה ביום ראשון עיי"ש נראה דלפי זה אינו מוכרח דרש"י סובר דדרשת ואנוהו הוא מדאוריתא דהא לא קאמר האי טעמא אלא לשאר ימים שהם מדרבנן ורק ביום ראשון חיוב ההידור הוא מדאוריתא מדכתיב באתרוג הדר והוקשו כל המינים זה לזה וק"ל:

העולה מכל הרשום למעלה דדבר זה אינו מבורר בדברי הפוסקים אם דרשת התנאה לפניו היא מדאוריתא ובמחלוקת שנוי ומה שכתב הגאון בעל עמק הלכה בקונטרס תוספת מצוה אשר לו בראש ספר שו"ת זכרון יהושע בד' א' ע"ד דהא דזה אלי ואנוהו הוא מדאוריתא כמבואר בפוסקים וציין לעיין בשו"ת שאגת אריה (סי' נ'). בעניותי לא ראיתי דבר זה מפורש כן בפוסקים דממה שכתב הר"ן לדעת הרי"ף דמדהשמיט הבעיא דשליש מלגאו או מלבר דעתו להחמיר וכן דעת הערוך והרוקח וריא"ז שפסקו לחומרא אין הכרח דסברי דדרשה זו היא מדאורייתא כמו שכתבתי למעלה בשם הרב בית השואבה וגם מה שכתב הרב שואל ומשיב דדעת רש"י בר"פ לולב הגזול דהוא מדאוריתא גם על זה כתבתי דאינו מוכרח לפי דברי הרבנים כפות תמרים ויד דוד ושאגת אריה עצמו כתב בישוב השני אפילו תימא דהוא מדרבנן וכו' מוכח דלא סמך על הוכחותיו מהש"ס דשבת ודמנחות הנ"ל ולא ראינו מי שכתב מפורש דהוי דאורייתא אלא הרב חידושי אנשי שם בסוף פרק שלשה שאכלו שהביא הרב בית השואבה וכן היא דעת הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג כמו שכתב הרב פתח הדביר בח"א סי' ל"ט ד' ס"ב ע"א ובח"ב סי' קצ"ב אות ד' בשם הרבנים מוהרי"ן בגט מקושר בתוספותיו על הרא"ם ד' קי"ח ושם חדש ח"א ד' ק"ז ע"ב ובודאי לא היתה כונת הרב עמק הלכה על הרא"ם וחידושי אנשי שם הנ"ל שאין זה במשמעות לשונו שכתב כמבואר בפוסקים וכל שכן דלפי הנראה מדברי הרב פתח הדביר הוא דהרא"ם לא כתב כן בפירוש אלא שהרב גט מקושר הוכרח לומר כן בדעתו (ספר גט מקושר ושם חדש לא שכיחי גבאי) ולאידך גיסא נמצא מפורש בדברי הריטב"א דאינו אלא מדרבנן כמו שכתבו בשמו הרבנים חקקי לב ובית השואבה ומוכרח שכן דעת הרא"ש ורי"ו מדפסקו הבעיא לקולא וכמו שכתבו מרן הב"י ורש"ל בים של שלמה הנ"ל וכן פסק מרן בש"ע ורבני האחרונים דישרן סמיכין סביב השלחן לא ערערו על זה שמעינין דנקטי הכי וכן מוכח קצת דעת התוס' במקומות שרשמתי למעלה ובשואל ומשיב הנז"ל פשיטא ליה שכן דעת התוספות בריש פרק לולב הגזול (אלא שאין דבריו מוכרחים כנז"ל) ואם כן איך נוכל לומר כדברי הג' העמק הלכה דמבואר בפוסקים דדרשה זו מדאוריתא היא וראיתי שגם הגאון בית שמואל אחרון בתשובות הנוספות שאחר התשובות השייכות לחו"מ בסי' ה' ד' ה' ע"ב כתב בפשיטות דהא דזה אלי ואנוהו הוא מדאוריתא וכתב דהפוסקים הולכים בספק דזה אלי ואנוהו לחומרא וכו' עי"ש ולי הדל צ"ע:

וכן יש לתמוה על גדול בדורנו הגאון העמק שאלה יצ"ו שכתב בספרו בפרשת שלח שאלתא קכ"ו סוף סק"ה בפשיטות דציצית יפים הוא מצוה מן התורה שנאמר זה אלי ואנוהו טלית נאה ובזה נכלל גם כן ציצית נאים והכי תניא במסכת סופרים פרק ג' הלכה י"ג חייב לעשות ציצית נאה וכו' שנאמר זה אלי ואנוהו עכ"ל והנה מה שכתב דבכלל טלית נאה נכלל ציצית נאים והביא דהכי תניא במסכת סופרים משמע מדבריו דבש"ס דילן נאמר זה גבי טלת נאה ומטלת בא ללמד לציצית ומייתי נמי דהכי תניא במס' סופרים אחרי המחי"ר אין דבריו מדוקדקים דבאמת בש"ס דילן בשבת ד' קל"ג ע"ב ובריש נזיר לא הוזכר כלל טלת נאה אלא צצית נאה כמו שיראה הרואה ואולי הוצרך לזה לפי שראה שגירסת רש"י בפרק קמא דבבא קמא ד' ט' ע"ב וכן גירסת הרי"ף והרא"ש בפרק לולב הגזול בסי' י"ב היא טלת נאה ולא הוזכר בדבריהם ציצית נאה כיעי"ש והוא דוחק דאימור גם במסכת סופרים גרסי טלת נאה ולא כגירסתינו ציצית נאה כמו שראינו שחלוקה גירסתם בהש"ס מגירסתינו. וגם בירושלמי פרק קמא דפאה ה"א (בפיסקא גמילות חסדים וכו') הגירסא שם כגירסת הש"ס שלפנינו ציצית נאה עיי"ש גם מאי דפשיטא ליה דדרשה זו היא מדאוריתא הוא תמוה לענ"ד דלא זכר שיטת הרא"ש ורי"ו ופסק מרן דסברי שהיא מדרבנן כאמור וביותר יש לתמוה על האי תנא ירושלמאה הגאון מוהרי"ל דיסקין יצ"ו בהמחברת תורה מציון שנה ראשונה חוברת ב' סי' א' שכתב דמבואר בשבת ד' קל"ג ע"ב דמצות זה אלי ואנוהו היא מצוה דאוריתא עי"ש שכתב כן לפרש דברי הרא"ש והוא תמוה דודאי להרא"ש הידור מצוה אינו אלא מדרבנן כדמוכח מדפסק הבעיא דשליש מלגאו וכו' לקולא וכמו שכתב מרן הב"י גם מה שכתב שם כן על פי סוגיא דשבת ד' קל"ג ע"ב לפי הרשום למעלה אינו מוכרח וטפי הוה ליה לאתויי סוגיא דמנחות הנ"ל וצ"ע עתה נדפס ס' עין יצחק להגאון המפרסם סב"ק מוהרי"ץ אלחנן יצ"ו וראיתי שם בחלק א"ח סי' ד' שכתב קצת בענין זה וכתב דאית לן למינקט דהוא מדרבנן כיון שכן פסקו הפוסקים בסי' תר"נו גם רבין חסידא איש ירושלים בסה"ב אזן אהרן בקונטריס ארעא סמיכתא במערכה זו הביא לנו דברי מי שגדול הרב המבי"ט בס' קרית ספר בפרק א' מהלכות תפילין שדרשה זו הוא מדרבנן וציין לעיין בס' ווי העמודים החדש ד' ע"ב ואינו מצוי אצלי לראות מאי קאמר מר:

ומדברי הגאון חתם סופר בחידושיו לריש פרק לולב הגזול (שבחלק ששי) מתבאר שיטה אחרת בענין זה והוא ששם (בד"ה והיבש) כתב גם כן שדעת רש"י דמשום זה אלי ואנוהו מעכב לפסול כדיעבד ושהתוס' שם סוברים דאינו מעכב והביא ש"ס בגטין ד' ך' ע"א דרב אחא בר יעקב סובר דפליגי ר' יהודה ורבנן דלר' יהודה כשר להעביר קולמוס על השם ולרבנן פסול ורבא לקמן בדף ל"א ע"א צ"ל שסובר כרב חסדא בגטין הנ"ל דלא כר"א בר יעקב ורש"י סובר כהפוסקים בגיטן כר"א בר יעקב לכן פירש כאן דמעכב והקשה על ר"א בר יעקב מה יענה לקושית התוס' מלולב מצוה לאגדו משום ואנוהו ואם לא אגדו כשר אלמא דואנוהו אינו מעכב וכתב לחלק דהמצוה עצמה צריכה הידור הן בארבע מינים הן בכתיבת השם ובכל המצות ומעכב נמי אבל מי שכבר קנה ד' מינים מהודרים בעצמותן אין עיכוב שיהדרו מבחוץ לאגדו בגמונים של זהב או לאגדו כלל וכו' ושוב הקשה על ר"א בר יעקב מסוגיא דשבת ד' קל"ג דמתבאר דמשום ואנוהו אינו מעכב ואחר שיישב קושיתו הקשה על התוס' וכי נעלם מהם ומכל הראשונים סוגיא דגטין הנ"ל ותירץ דסברי התם מפרש קרא זה אלי דוקא ואנוהו פירוש בקדושת אלי כתיבת ה' בעינן נוה וכן הכא בד' מינים מפורש הדר בעינן נאה לעיכוב אבל בשארי מצות אינו לעכב ועוד אפשר הוה זה אלי והדר שני כתובים בקדושת ה' ובאתרוג בעינן הידור לעיכוב ולא בשארי מצות שאינו מעכב אלו תורף דב"ק. מתבאר שסובר דגוף הדרשה דדרשינן התנאה לפניו במצות היא מדאוריתא בכל המצות אבל לענין עיכוב יש חילוק דבשאר מצות אינו מעכב ובכתיבת השם ובאתרוג מעכב וזה היפך ממה שנראה מדבריו שבחלק א"ח סי' קפ"ד הנז"ל (בד"ה ואתה תחזה) ששם נראה שמסכים למסקנת הרש"ל בים של שלמה דהידור מצוה אינו אלא מדרבנן ועל פי זה כתב להתיר בחול המועד את האתרוג שתלאו בסוכה לנוי ליטלו לברכה משום דאף דבתחלה היה נוי למצוה דאוריתא ועכשיו הוא מצוה דרבנן כבר הסכים בים של שלמה דהידור מצוה הוא מדרבנן וכו' עי"ש ואילו בחידושיו מתבאר שדעתו דהידור מצוה הוא מן התורה וצ"ע:

גם מדברי ספר החסידים בסי' תתע"ח נראה שהידור מצוה הוא מן התורה שכתב וז"ל כתיב חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך לא יעכב אדם את המצוה בעבור זה שאמרה תורה זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות כגון טלית נאה וס"ת נאה שלא יאמר אדם כיון שיש לי טלית לקנות אמתין עד שיבואו לי טלית יפה מאד אלא יקנה מיד טלית אף שאינה יפה כל כך וכן עיר שאין בה ס"ת ויש שם סופר שיודע לכתוב אבל אינו יודע לכתוב כל כך יפה כמו סופר אחר שלא יבא כל כך בקרוב זמן מוטב שיכתוב אותו המצוי מיד אף על פי שאינו כותב יפה כי על זה נאמר חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך ובסי' תתע"ט כתב וז"ל אם כתב אדם ספר יפה וכתב דף שאינו כל כך יפה כמו שאר הדפיס אף על פי שאין בו טעות אם חפץ יסיר הדף ויגנוז. ויכתוב אחר יפה ואין לומר עובר משום בל תשחית לכך נאמר זה אלי ואנוהו עכ"ל ומלבד שמשמעות לשונו שכתב שאמרה תורה זה אלי ואנוהו התנאה לפניו וכו' משמע שכונתו לומר שדרשה זו הוא מן התורה (ולא שכונתו לומר שהתורה אמרה זה אלי ואנוהו וחכמים סמכו על זה לדרוש התנאה לפניו דאין זה במשמעות לשונו) ועוד מדהתיר לגנוז הדף שאינו כל כך יפה מפני טעם זה דהתנאה לפניו ולא חש לביזוי ח"ו להביא את הדף לידי גניזה אף שמסתמא לא יבצר שיש בהדף איזה שמות הקדושים ונמצא מביאם לבית הפיסול (שהרי לא כתב לחלק בהיתר זה בין אין בהדף שמות הקדושים לכשיש בו) מוכח דמאי דדרשינן הכי הוא מדאוריתא שאם הוא רק מדרבנן אין סברא להתיר להביא הדף לידי גניזה (דהוי כמוחק את השמות הקדושים) משום מאי דאמר רבנן התנאה לפניו במצות:

וכן ראיתי בשו"ת הגאון מוהר"ם שיק (שהשגתיו מקרוב) בחלק יו"ד סי' הר"ן במה שנשאל במי שיש לו לקנות ס"ת שכתבה אומן מופלא ויכול גם כן ליתן לאחד מסופרי זמננו שיכתוב לו ס"ת איזה מהם עדיף ובתשובתו נשא ונתן בדין זה וכתב (בד"ה ואפילו) כיון דס"ת יפה ומהודרת היא מדאוריתא ויליף לה בשבת קל"ג ע"ב מן ואנוהו לבלר אומן וכו' ויש הידור מצוה שאפילו בדיעבד מעכב כמו שבאר בכפות תמרים ריש פרק לולב הגזול וברש"י ונמק"י מתבאר דגם קונה ס"ת יוצא ידי חובתו אלא דמצוה מן המובחר שיכתוב בעצמו או יתן לכתוב וזה אינו מן התורה והידור מצוה הוא מן התורה וכו' עי"ש מה שהעלה לנדונו הרי כתב מפורש שהידור מצוה הוא מן התורה וחידוש הוא שלא הזכיר בזה דברי מר רבו הגאון חתם סופר בשתי המקומות שהבאתי למעלה (בד"ה ואתה תחזה ובד"ה ומדברי) דממקום אחד הוי תיובתיה ומהשני מסייעא ליה:

וכתב מרן החבי"ף בס' ברכת מועדיך לחיים בדרוש י"א לתשובה ד' קכ"ט ע"א בשם הרב משבית מלחמות ד' י"ד ע"ב דהא דהתנאה לפניו וכו' הוא מצוה דרבנן ושלא נאמר זה במקואות דדוקא במצות התלויות במראה עין האדם כנטלת לולב וסוכה נאים וכיוצא אבל במקואות הכל תלוי בטהרה ולא אכפת לן בין מקוה למקוה עיו"ש וס' הנ"ל אין מצוי אצלי לראות דב"ק ולכאורה יש לפקפק במה שכתב דלא קפדינן אלא בדבר הנראה לעין מדברי המרדכי בסוף מגילה ופסקו הרמ"א בא"ח סי' קמ"ז ס"א דמעיל שמצד אחד משי ומצד אחד פשתן יתן צד המשי לצד הספר לגלול הרי דקפדינן שיתן צד הנאה לצד ס"ת אף על פי שאם כן יהיה הנאה סמויי מן העין ולפי סברת הרב משבית מלחמות אדרבא היה ראוי ליתן הצד של משי לצד חוץ כדי שיהיה נראה הנוי מבחוץ משום זה אלי ואנוהו אך יש ליישב על פי מה שכתב שם הרב מג"א בשם האגודה דמעיל התחתון יתן המשי לצד הספר ומעיל העליון יתן המשי לצד חוץ דומיא דהארון שהיה מצופה מבית ומחוץ ובאמצעיתו עץ וכתב דמה שכתוב במרדכי דומיא דמזבח הקטורת הוא טעות וצריך להגיה דומיא דארון עיי"ש ולפי זה נראה דצריך לומר דגם כונת המרדכי כן היא כמו שכתב באגודה ומה שכתב ליתן צד המשי לצד הספר הוא במעיל התחתון דוקא שבו גולל הס"ת אבל לא במעיל העליון דאותו ודאי יהיה צד המשי לחוץ שאם לא כן מה הועלנו בהגהתינו דומיא דארון במקום דומיא דמזבח הקטרת הלא הארון היה מצופה מבית ומחוץ כמו שכתב הרב מג"א והוא שס' ערוך ביומא ד' ע"ב ע"ב שלש ארונות עשה בצלאל וכו' עי"ש ברש"י דהחיצון היה של זהב כשל פנימי וגירסת הב"ח שם חיצון של זהב וכו' אלא ודאי מוכרח דכוונתו לפרש דברי הרב המרדכי על דרך שכתב באגודה אלא דממה שכתב בשם ספר החסידים ומביא ראיה מקרשים שהיו מצופים זהב מבפנים והיריעות מבחוץ משמע דגם במעיל העליון הדין כן אף שהצד שאינו נאה נראה לחוץ דומיא דקרשים וכיון שכתב (הרב מג"א) וכן כתב בסה"ח וכו' נראה שרצונו לומר דשניהם (המרדכי וסה"ח) לדבר אחד נתכונו ולי הדל צ"ע דכיון דהמרדכי יליף לה מארון בהכרח לומר שכונתו כמו שכתב בס' האגודה כמו שכתבתי ותמיה לי על הרב מחצית השקל שדרכו בקודש לבאר באר רחובות כל דברי הרמג"א ובזה סגר עליו המדבר וקבל שכר על השתיקה:

שוב ראיתי דהרמ"א בסי' ל"ב ס"ד כתב מצוה ליפותם מבחוץ ומבפנים והוא מדברי הרב המרדכי וכתב הרב פתח הדביר שם באות ג' שתמה הרב אדני פז דלא שייך זה אלי ואנוהו בדבר שהוא מכוסה תמיד וכן כתבו בהדיא התוס' במנחות ד' ל"ב וכו' ומטעם זה השמיט זה מרן בש"ע וכו' וכתב על דבריו דאמת שכן כתבו התוס' בשם ר"ת אבל סברת ר"ת יחידאה היא כמו שכתב מרן חיד"א בסוף ס' שער יוסף בתשובה סי' ח' ד' כ"ד ע"א וגם מרן סובר כן וכן מוכח קצת מש"ם שבת ד' קל"ג ע"ב דז"א ואנוהו שייך במילה דמכוסה תדיר וכן כתב הרב מנחת אהרן כלל ג' סי' ב' דדקדקו חז"ל ואמרו התנאה לפניו לומר נוי המצוה תלוי במה שהוא נוי לפניו יתברך לא להתנאות בעיני הבריות ומסיק כן דואנוהו שייך נמי במופלא ובמכוסה אתוד"ק וחידוש הוא בעיני שנעלם ממנו דברי הרב המרדכי ופסק הרמ"א בסי' קמ"ז ודברי הרב משבית מלחמות הנז"ל ועל כל פנים למדנו דדעת רבנן קדישי הנ"ל דגם במופלא ובמכוסה שייך משום נוי מצוה דלא כמו שכתב הרב משבית מלחמות מסברא דנפשיה וכן כתב הרב אורים גדולים בלימוד י"ט דמאי דתני תנא בברייתא דמייתי הש"ס בשבת ד' קל"ג כתוב ס"ת לשמו בהדי אינך דהוו משום נוי דיו נאה וכו' הוא לאשמועינן דאפילו מה שאינו אלא נוי לפניו יתברך נאמר עליו זה אלי ואנוהו ושדקדקו לומר התנאה לפניו וכו' עי"ש ובס' בנין שלמה (לידידי אישי כהן גדול הגאון המפורסם מוהרש"ל הכהן מווילנא יצ"ו) שנדפס עתה ראיתי בתשו' סי' ז' שפלפל בחכמתו הרמה בדין זה אם בדבר שאינו נראה לכל יש דין זה דהתנאה לפניו במצות ודעתו דעת עליון נוטה דאין בזה משום ואנוהו והאריך בזה וכעת לא פניתי לעיין בדב"ק ואתה תחזה:

והנה אחר שנדפס מה שכתוב למעלה בענין זה (אם בדבר הסמוי מן העין איכא משום ואנוהו) שלח לי ידידי הרב הגאון מוהר"ר משה שמואל הורוויץ מעיר ווילנא יצ"ו את ספרו ידי משה וכתב לי לעיין בענין זה בספרו הנ"ל (הנספח לספר הפרנס שהביאו לבית הדפוס הרב הנ"ל יצ"ו) בד' ט"ל ע"ג וד' מ"ב ע"ג ועיינתי שם וראיתי שכל המשא ומתן שלו שם הוא להשיג על דברי ידידי הכהן הגדול בס' הבהיר בנין שלמה שהזכרתי למעלה (שדעתו נוטה לומר דבדבר שאינו נראה לעין כל ליכא משום התנאה לפניו) והם בדין תפלין של יד דאין צריך להשחיר עור הבית של יד ומה שאמרו בס' ל"ב סעיף מ' דעור הבתים מצוה להשחיר היינו בשל ראש דוקא והביא ראיות לזה ומני"ר משה שפיר יצ"ו הרבה להשיב על דברי ראיותיו ובדף ט"ל אות ג' חקר אם מוסכם מכל הפוסקים שטעם שחרות הבתים הוא משום זה אלי ואנוהו או יש סוברים שהוא הלכה למשה מסיני ונפקא מינה לדינא דאם הוא רק משום ואנוהו אינו מעכב בדיעבד כמו באגד דלולב דאם לא אגדו כשר (וציין לעיין בדברי הרב המבי"ט ח"ג סי' מ"ט והרב אבן השוהם סי' כ"ג וסיים וצ"ע ואין הספרים הנ"ל אצלי לידע מאי קאמרי ומאי קשיא ליה על דבריהם) וכתב שכן מוכח מהש"ס בסוכה ד' ל"א ע"ב דמשום ואנוהו אינו מעכב מדאמרינן ור' יהודה לא בעי הדר והא כתיב הדר ומשנינן דהוא הדר באילנו משנה לשנה ואכתי תקשי דליפסול משום ואנוהו דהא תניא בשבת ד' קל"ג עשה לפניו לולב נאה אלא ודאי דואנוהו אינו מעכב בדיעבד (אמר המחבר הוכחה זו יש לדחותה על פי דברי הגאון חתם סופר בחידושיו לריש פרק לולב הגזול שכתבתי למעלה וק"ל):

שוב הביא (בידי משה הנ"ל) שמצא שהרב הנמק"י בסוף הלכות ס"ת בדין שכתב הרי"ף שלא יכתוב חציו של קלף וחציו של עור וכתב משום דבעינין ואנוהו ובזה אינו נוי אבל אינו נפסל בכך מדלא קתני פסול דמבואר דמשום נוי אינו פוסל (ותמה על הרב הנמק"י שמבואר בהיפך בדברי הראשונים דפוסל ועל כל פנים למדנו מדבריו דמה שהוא משום נוי אינו פוסל) אלו תורף הדברים שבד' ט"ל ומה שציין לד' מ"ב הוא ששם כתב לדחות כל הראיות שהביא הגאון בנין שלמה יצ"ו להוכיח דבדבר הסמוי מן העין אין בו משום ואנוהו והגאון מח"ס בנין שלמה יצ"ו שם בד' מ"ו ומשם והלאה כתב ליישב השגות הרב המחבר על דבריו ועשה סניגדון לדבריו שבספר בנין שלמה עיין בדב"ק נפלאות מתורתם:

ועל מה שכתבתי למעלה (בד"ה וכן יש לתמוה) על דברי הגאון תנא ירושלמאה מוהרי"ל דיסקין יצ"ו הנה מר בריה הלא הוא ידידי הרה"ג מוהר"ר יצחק ירוחם דיסקין מעיר אומאן יצ"ו במכתב לחזקיהו בשנת התרנ"ג כתב לקיים מילי דאבות ואלה דבריו הנה כת"ר הביא בשם כ"ק אבא מארי שליט"א שכתב בשיטת הרא"ש כשיטת הסוברים דזא"ו לאו אסמכתא והידור מצוה מה"ת וע"ז תמה כת"ר מדברי הרא"ש עצמו פ"ק דב"ק שפסק הך אבעיא דלא איפשטא לקולא דשליש מלגאו והעיד בשם מרן הב"י שפירש משום דהידור מצוה דרבנן אמנם אחרי הסליחה מכת"ר העיד שראה את השמש אבל לא באספקלריא המאירה ובמקום השגתו שם תשובתו בצדו ואדרבא פוק חזי דברי קדשו של מרן הב"י כי רוח ה' דבר בו ודבריו מדוקדקים בתכלית הדיוק ומכוונים להלכה אם אמנם בעל פלפולא חריפתא בב"ק שם כתב להדיא דהידור מצוה דרבנן מפני שהוא באמת מן הסוברים כן ולשיטתו אזיל ורבו החולקים בזה ומי לנו גדול מרבנו האלפסי ורש"י ועיין שאגת אריה ואין אנו אחראין למשכוני נפשין ע"ז כי הוא מפרש ולא פוסק אמנם מרן הב"י עמוד ההוראה אשר מפי' אנו חיין שכל את לשונו הטהור ולא נזכר בדבריו כלל דהידור מצוה דרבנן רק דספק דרבנן לקולא. ולפענ"ד לא נתכוון לומר דהידור מצוה דרבנן רק דאפי' להסוברים הידור מצוה מה"ת מכל מקום האי שיעורא דאמרו בגמרא עד שליש במצוה פשוט וברור דלכו"ע הוא רק מדרבנן אבל מן התורה אין ע"ז שיעור כלל כמו מצות צדקה שהיא מן התורה אבל שיעור חומש הוא מדרבנן וכן גבי מצות תרומה השיעורים שלה הם רק מדרבנן ואף על גב דבגמרא אמרו סתמא עד שליש ולא זכרו שהיא תקנת חכמים מ"מ מצינו כה"ג בחולין קל"ז ע"ב בהא דרב ושמואל דאמרי פאה בששים ואף על פי שאמרו הדבר סתמא מ"מ מסיק הש"ם שם שהוא שיעור מדרבנן והכא נמי דכוותה ואם כן כיון שבש"ס סלקא בתיקו בגוף השיעור אי מלגאו או מלבר פסק הרא"ש לקולא דהוי ספק בשיעור דרבנן דמה"ת אין להידור מצוה שיעור כלל אבל עצם הידור מצוה שפיר הוה מן התורה לשיטת הרא"ש וכדברי מר אבא הגאון שליט"א תדע שהרי לשיטת הרמב"ם ודאי הידור מצוה מן התורה לדברי בעל מגלת אסתר בשיטת הרמב"ם בס' המצות שורש א' דלשון מצוה בכל מקום מה"ת ובפ"ק דסוכה אמרו לולב מצוה לאגדו משום זא"ו ועוד דקצת משמע כן מדברי הרמב"ם סוף איסורי מזבח שהוא מה"ת ומכל מקום השמיט ולא זכר כל עיקר שיעורא דעד שליש במצוה אעפ"י שלא מצאנו ע"ז חולק ואדרבא הדבר מבואר גם בהירושלמי פ"ק דפיאה ואם היה דין זה מה"ת בודאי לא השמיטו הרמב"ם וע"כ שהוא מדרבנן וחומרא בעלמא אמת שדברי מגא"ס שזכרתי אית להו פירכא מכמה דוכתי ואכמ"ל. ואין להקשות א"כ אמאי לא חשיב נמי במתניתין דריש פאה הידור מצוה מדברים שאין להם שיעור מן התורה דלא חשיב רק מצוה פרטית כמו פאה וביכורים משא"כ הידור מצוה שהיא מצוה כוללת דאפילו לדעת היש"ש דשעורא דשליש אמרו רק באתרוג דכתיב ביה הדר אבל מ"מ עיקר הידור מצוה נוהג בכל מצות שבתורה ועוד י"ל דלא חשיב הידור מצוה דהוי מצוה שלפני הדיבור כיון דנפיק מקרא דזא"ו שנאמר קודם מ"ת ול"ד לפאה ולבכורים ואע"ג דחשיב נמי במתניתין ראיון ואליבא דריש לקיש בפ"ק דחגיגה היינו קרבן ראי' ולב"ש עולת ראיה הקריבו במדבר והוה מצוה שלפני הדיבור מ"מ מאן האי תנא דדריש הידור מצוה מקרא דזה אלי ואנוהו הוא ר' ישמעאל כמבואר במכילתא דבשלח שם ור' ישמעאל ס"ל להדיא בפ"ק דחגיגה שם כב"ה דעולת תמיד הואי והדמסיק שם בגמ' סמי מכאן ר' ישמעאל:

ודע דאי נימא דמתניתין לא חשיב רק היך מצות דמדרבנן יש להן שיעור היה מקום לישב השמטת הרמב"ם שיעורא דשליש משום דקשיא ליה מתניתין דלא חשיב הידור מצוה דמה"ת ודאי אין לה שיעור וכמ"ש וע"כ דמתניתין פליגא אדינא דר"ז ומצוה דלית לה שיעורא מדרבנן נמי לא חשיב והרמב"ם לטעמיה דביכורים נמי יש להן שיעור מדרבנן אבל מדברי הירושלמי פ"ק דפאה משמע לכאורה דלא כדברינו מדפריך דליחשיב אפר פרה ועוד נראה דאפילו אי נימא שלדעת הסוברים הידור מצוה מה"ת שיעור שליש נמי מה"ת מ"מ עכ"פ אין זה מפורש בתורה וע"כ הוא בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני וכמ"ש כה"ג בתשובת הרא"ש לענין שיעור י"ג שנה וא"כ אכתי נפלנו ברברבתא בפלוגתא דקמאי הרמב"ם והראב"ד בספק הלכה למשה מסיני לקולא או לחומרא לדברי הרב בעל תודת השלמים גם כת"ר בספרו היקר (שדי חמד ח"א בחלק הכללים מערכת הה"א אות כ"ד) האריך בפרט זה ולא זכיתי לעיין בדבריו הנעימים מפני קוצר הזמן כי דברנו רק לדעת הב"י בשיטת הראש אבל לדעת הטור דברי הרא"ש בסוכה סותרים לדבריו בב"ק והם עיקר והדר ביה מדברי' הראשונים דב"ק להחמיר דשליש מלבר כהרי"ף וכמ"ש הב"ח שם כיום מצאתי בספר היקר מאת הגאון מוהר"א שליט"א מקאוונא וראיתי שם בתשובה סי' ד' שכתב ג"כ כדברי כת"ר וקבע בם מסמרים להלכה ובמחכ"ת הגדולה שגה בזה לפום חורפי' ושרי ליה מארי' עכ"ד יצ"ו:

אמר המחבר אפריון נמטייה דטרח וכתב לקיים מילי דאבות והאמת הוא שיתכן לפרש כונת דברי מרן הב"י בסי' תרנ"ו דמה שכתב שטעם הרא"ש שפסק לקולא הוא משום שהוא מדרבנן לא על עיקר ההידור קאמר אלא על השיעור עד שליש ברם מאי דמשוי למאור עינינו הגאון מקאוונא יצ"ו בספרו עין יצחק (שכבר הזכרתיו לטובה למעלה בד"ה וכן יש לתמוה) כטועה בדבר משנה עמו הסליחה דאף שנוכל לפרש כן בדברי מרן הב"י מכל מקום אינו מוכרח ודברים כפשטם מורים דעל גוף ההידור קאמר דהוא מדרבנן ומתוך כל הכתוב למעלה עינינו הרואות דשלמים וכן רבים סברי הכי ומכללם רבותינו התוס' והריטב"א והגאון רש"ל בים של שלמה וקצת משמע שכן דעת הרב הנמק"י בסוף הלכות ס"ת הנז"ל ואם כן שיטה זו לא נפלאת היא ולא רחוקה וכבר הבאתי דברי כמה מרבני האחרונים דנקטי הכי ולכן אף דודאי ראוי ונכון למינקט לחומרא מכל מקום המיקל יש לו סמוכים דרבנן קדישי הנז"ל ולאו בר סליחה וכפרה הוא ואין לכתוב עליו שארי ליה מאריה באשר לא חטא על הנפש חלילה:

שוב השגתי ספר יקר אבן שתיה (שנדפס מקרוב) לידידי הגאון אבד"ק לוצין יצ"ו וראיתי בסי' כ"ו שעמד בזה ובתחלת דבריו כתב דיש אומרים דגוף ההידור הוא מן התורה רק מה שאמרו עד שליש שיעור זה הוא מדרבנן וכדמוכח מדברי מרן הב"י בסי' תרנ"ו וכו' עי"ש ומצינו רב תנא דמסייע לידידי הרב דאומאן הנ"ל יצ"ו והאריך באבן שתיה שם בגוף מחלוקת זו ובדברי החת"ס בחידושיו לפרק לולב הגזול בפלפול עצום ולא יכלתי להתבשם בדב"ק מאפס פנאי לך נא ראה דבריו הנעימים ובכנסת חכמי ישראל (היו"ל באודיסא) בקונטריס שלישי שנדפס עתה ראיתי בדף ט"ן סוף ע"ב שרב אחד יצ"ו נקיט בפשיטות דעיקר הידור מצוה הוא מדרבנן דכתב מרן הב"י בסי' תרנ"ו ותמה על מה שכתב בגליון הרי"ף סוף פרק שלשה שאכלו (גבי הבעיא דשמאל מהו שתסייע לימין) דעיקר הידור מצוה הוא מן התורה ונעלם מהרב יצ"ו כמה דיות נשתפכו בזה ככל הכתוב למעלה:

כלל יג זכירת שבת מדאמרינן במגילה ד' ח"י (ע"א) גבי זכירת עמלק זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה ע"כ משמע דבשבת דליכא לא תשכח זכור האמור בו הוא בלב אך בתורת כהנים ריש פרשת בחוקותי תניא זכור את יום השבת יכול בלב כשהוא אומר שמור הרי שמירת לב אמר הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך ע"כ הרי מבואר דגם זכירה הנאמרה בשבת היא בפה וראיתי להרב מראה הגדול בדרוש א' לשבת זכור שכתב בשם ס' מאורי דוד שהקשה על הרמב"ם ריש פרק כ"ט מהלכות שבת דנראה דבעינן דיבור בפה דמההיא דמגלה מוכח דבשבת דליכא לא תשכח זכור הוא בלב ותירץ דבשבת נמי דכתיב ביה שמור דרשינן שמור בפה וזכור בלב והרב מראה הגדול תירץ דדוקא גבי זכירת עמלק אי הוה דכתיב זכור לחודיה הוה סלקא דעתין לומר בלב לפי שעיקר מצות הזכירה היא כדי לקבוע שנאה בלבנו ועיקר השנאה היא בלב שהיא המביאה לידי חרב איש באחיו כמו שבאר הרב החינוך במה שאמרו על לא תשנא את אחיך בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר וכו' דשנאה שבלב היא גורמת לידי מחייתו וכו' אבל בזכור דשבת דליכא האי טעמא מוקמינן לקרא דזכור כפשטיה דהוא בדברים וכו' אלו תורף דב"ק ובריתא דתו"כ הנ"ל הויא תיובתא לתרויהו רבנן קדישי הנ"ל דבבריתא תני דזכור בפה ושמור בלב היפך מ"ש במאורי דוד וגם היא כנגד היסוד שהניח במראה הגדול דפשטיה דקרא זכור הוא בדבור זולת בזכירת עמלק דהוה סלקא דעתין והרי בבריתא תני בהדיא גבי שבת דאיצטריך קרא למידרש זכור בפה וכן אמרו שם בזכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר יכול בלבו כו' וכן בזכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים עי"ש. והוא תימה שנעלם מהם דברי הת"כ הנ"ל וגם יש לפקפק במה שכתב על פי דברי הרב החינוך דשנאה שבלב היא הגורמת חרב איש ברעהו וכו' דלפי הנראה אין זה תלוי במה שתהיה הזכירה בלב ואי משמעות זכור הוא בפה הרי גם בזכור דעמלק אם יזכור בפיו ובשפתיו יבא לידי שנאה בלב המביאה לידי מחייתו ומנא לן דזכור דכתיב ביה היינו בלב:

ובחפשי מצאתי שמרן חיד"א בס' דבש לפי מערכה זו אות כ"א כתב בשם ס' מאורי אור ד' ע"ו ע"ב שהקשה בהא דדרשינן בקידוש היום זכרהו על היין מנלן מדאוריתא זכירה בפה והרי מש"ס דמגלה ד' ח"י מוכח דבשבת דליכא לא תשכח אינו אלא בלב ושמסיק כן דמדאוריתא סגי בלב ומדרבנן הוא דבעינן בפה ותמה עליו שנעלם ממנו בריתא דתורת כהנים הנ"ל עי"ש וכפי הנראה מה שכתב בס' מראה הגדול בשם ס' מאורי דוד הוא ט"ס וצ"ל מאורי אור אלא שאם כן יקשה דממה שכתב בשמו הרב מראה הגדול מתבאר דלקושטא גם הוא מודה דזכירת שבת היא בפה מדכתיב שמור ומרן חיד"א כתב בשמו בהיפך ואין הס' הזה מצוי אצלי לראות איזה יכשר גם ס' אהבת דוד שציין בדבש לפי אינו מצוי אצלי:

שוב ראיתי שהרב פרי מגדים בסי' ער"א באשל אברהם סק"ב ובמשבצות סק"ג כתב אי הרהור מהני בקידוש י"ל כאן זכור בלב עיין מגילה עכ"ל בא"א ומעין זה הם דבריו במשבצות ומשמע שכונתו לומר דסגי בזכירת שבת בהרהור בלבד כיון דלא כתיב ביה לא תשכח רק זכור והוא תימה שנעלם ממנו דברי התורת כהנים הנ"ל וכן ראיתי שהקשה עליו הרב פתח הדביר שם אות ד' ועוד קשה על הרב פרמ"ג שמסתפק בזה ולא הזכיר דברי הרמב"ם בריש פרק כ"ט מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו זכירת שבת וקידוש וכו' עי"ש דמשמעות לשונו ודאי מורה דבדבור פה היא הזכירה ושם ראיתי שהביא מה שכתב מרן חיד"א בס' אהבת דוד בשם ס' מאורי דוד דהיכי דרשינן זכרהו בדברים אימא דסגי בלב כיון דלא כתיב לא תשכח ושתירץ מדכתיב שמור וכו' ותמה עליהם שנעלם מהם דברי התו"כ הנ"ל עי"ש ולפי הנראה לא היה ביד הרב ס' דבש לפי שכבר הוא עצמו הקשה מהבריתא דתו"כ וראיתי שם בסוף אות ד' הנ"ל שכתב בשם ס' מאורי אור בחידושיו לברכות ד' ד' שהקשה דמנ"ל דזכירת שבת בפה וכו' ושתירץ על פי דברי הילקוט פרשת בחקתי תלמוד לומר שמור וכו' וכתב דאפשר דמה שכתב בס' אהבת דוד בשם ס' מאורי דוד הוא ט"ס וצ"ל מאורי אור וסיים ואם כן לא קשה עליו מהבריתא הנ"ל שכבר הוא עצמו הביאה עי"ש אמנם לא ראה הרב פתח הדביר דבריו שבדבש לפי הנז"ל שמקשה על ס' מאורי אור מבריתא דתו"כ דמוכח דבמאורי אור לא הזכיר הבריתא ואולי בס' מאורי אור דבר בשתי מקומות ובאחד מהם הזכיר את התו"כ ולא בהשני ולא ראה זה כראה זה ואין להאריך:

ועל כל פנים הדבר ברור דזכירה האמורה בשבת היא בפה ולא סגי בלב וכמו שכתב הרב פתח הדביר דלא כהרב פרמ"ג שנראה שדעתו נוטה דסגי במחשבה וגם אני ההדיוט כתבתי מאז בס' מכתב לחזקיאו בד' ל"א ע"ד דמסוגיא דמגילה הנ"ל משמע דזכור את יום השבת הוא בהרהור מדלא כתיב ביה לא תשכח וס' פרמ"ג לא היה מצוי אז אצלי רק כתבתי כן מסברא דנפשאי על דברי הרב אבני שהם שהקשה בההיא דאמרינן בשבת ד' ס"ט גבי מי שהיה הולך במדבר ואינו יודע מתי שבת דעושה בכל יום כדי פרנסתו וההוא יומא מנכר ליה בקידושא ואבדלתא דאיך מקדש ומבדיל מספק ואף אם נאמר דקידוש היום כיון שהוא מן התורה מברך מספק מידי דהוה אברכת המזון אך מה נענה להבדלה לדעת הסוברים דהיא מדרבנן ועל זה כתבתי אני הדל דלפי מה שהבין הרב דמה שאמרו דמינכר ליה בקידושא היינו שאומר ברכת קידוש ולזה הוא דקשיא ליה איך יברך מספק אין בתירוצו כדי שביעה דלא דמי לברכת המזון דהברכה עצמה היא מן התורה שהתורה חייבתו לברך על המזון כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת לכן בדין הוא שיברך מספק כדין כל ספק דאוריתא דאזלינן לחומרא אבל בקידוש היום נהי דמדאוריתא חייב לזכור את השבת אבל ודאי אינו חייב מן התורה לברך ברכת קידוש דברכת קידוש היום אינה אלא מדרבנן ולזה הבאתי שם הש"ס דמגילה הנ"ל להוכיח ממנה דאפילו בזכירה בלב יוצא ידי חובתו ואם כן אף לפי מה שהבין הרב דהברכה עצמה היא מן התורה מכל מקום קשה דאיך אפשר להתיר לו לברך ברכת קידוש מספק הלא כיון שיוצא בהרהור היה להם לתקן שיקדש בהרהור שבזה אין שום חשש ברכה לבטלה ולא שיקדש בפיו ובשפתיו ויכנס בספק ברכה לבטלה וברכת המזון שאני כיון דלא גלי לן קרא דסגי בהרהור מסתמא וברכת דכתיב בה היינו שפיו ימלא תהלת ה' ולכן מברך בפה מלא מספק אבל בקידוש הא סגי ליה בהרהור אלה הם תורף הדברים שכתבתי במכתב לחזקיאו שם בזה (ועוד הארכתי קצת ע"ד הרב אבני שהם עי"ש) ומתבאר דדעתי העניה היתה דסגי מדאוריתא זכירת שבת בהרהור בלבד ואף שאחרי כן הבאתי מה שכתב מרן חיד"א במחזיק ברכה ריש סי' רע"א בשם תשו' הרשב"א כת"י דמדאוריתא יוצא ידי חובת קידוש באמירת ויכולו או ושמרו או לזכור בפיו שבת ובזה יוצא ידי חובת זכור את יום השבת לקדשו והשאר הכל מדבריהם עכ"ל הנה אף שכתב הרשב"א לזכור בפיו שבת הייתי סבור דלאו דוקא והוא הדין בהרהור כמו שמוכח מסוגיא דמגילה הנ"ל וכל כונת הרשב"א אינה אלא לומר דמדאוריתא בזכירה בעלמא סגי והשאר הכל הוא מדבריהם כן היתה דעתי העניה אז:

ולזה השיג עלי הרב פתח הדביר בסי' ער"א אות ד' (בסוף ד"ה אלא דאיכא) במאי דפשיטא לי דסגי קידוש בהרהור דאישתמיט ממני כל הכתוב למר שם עי"ש והצדק אתו אמנם באמת גם אנכי הדל אחר שנדפסו חידושי מס' שבת ראיתי הבריתא דתורת כהנים הנ"ל והביאותיה בקונטריס השמטות הס' מכתב לחזקיהו עי"ש בד' ק"ו סוף ע"ד והדר ביה חזקיה ממה שכתבתי בפנים וכתבתי דמבואר בדברי בריתא זו דזכירת שבת מדאוריתא היא בפה עי"ש ומר ניהו (הרב פתח הדביר) דאישתמיט מניה מה שכתבתי בהשמטות הט' והדין אמת כמשמעות דברי הרמב"ם בהלכות שבת פרק כ"ט שכתב שמצוה לזוכרו בדברים וכו' וכן הוא לשונו בס' המצות במצוה קנ"ה היא שציונו לקדש ולאמר דברים בכניסתו וביציאתו וכו' והוא אמרו יתברך זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו וקדשהו בברכה ובביאור אמרו זכרהו על היין וכו' עי"ש פשט הלשון מורה דאמירת דברים בפה היא הזכירה אלא שמה שכתב זכרהו וקדשהו בברכה נראה ודאי דאין כונתו שמן התורה הוא שחייב לברך ברכת קידוש דודאי ברכת קידוש אינו אלא מדרבנן גם הרב החינוך בפרשת יתרו מצוה ל"א כתב לדבר דברים ביום שבת בכניסתו וכן ביציאתו שיהא בהן זכר לגדולתו וכו' עי"ש משמע שאומר דברים בפיו ובשפתיו שפירש זכור הוא בפה (ועיין לקמן בד"ה ומצאתי ובד"ה גם):

ובמה שכתבתי במכתב לחזקיהו שם לדבר פשוט דברכת קידוש אינה מן התורה דסגי מדאוריתא באמירת איזה פסוקים והבאתי שכן כתב מרן חיד"א בשם הרשב"א בתשו' כת"י כנז"ל עתה ראיתי שהרב פרי מגדים בסי' ער"א בחלק משבצות סק"א כתב וז"ל מיהו כשמתפלל תפלת חול והזכיר שבת בלא ברכה דיצא ידי תפלה כבסי' רס"ח ס"ד אפשר ידי קידוש לא יצא דבעי ברכה לקידוש היום שיאמר ברוך א"י מקדש השבת ומה שהזכיר ותתן לנו את יום השבת אפשר ידי קידוש לא יצא אף מן התורה עכ"ל משמע שסובר שברכת קידוש היא מן התורה כברכת המזון ואם כן מצינו חבר לסברת הרב אבני שהם שהבאתי שם אמנם לי ההדיוט במחכתה"ר אין דבריו נראים לדעתי העניה דודאי אין צריך מן התורה לברך ברכת קידוש כמו שמתבאר מדברי הרשב"א שהביא מרן חיד"א הנז"ל דאפילו בהזכרת שבת בעלמא סגי ואם כן כשאומר בתפלתו ותתן לנו את יום השבת ודאי יוצא בזה ידי חובתו מדאוריתא וכן כתב בפשיטות רבינו עקיב"א בתשו' סי' ז' (ד' ז' ע"ג בד"ה ואולי) דאם אומר נוסח הקידוש בלי פתיחה וחתימה יוצא מדאוריתא דאין חיוב ברכה מדאוריתא רק להזכיר את יום השבת עי"ש וכבר ראיתי להרב פתח הדביר בסי' ער"א אות ב' שדחה דבריו מכח דברי הרשב"א הנ"ל עי"ש והוא פשוט:

והנה בש"ס דמגילה הנ"ל (יח.) ילפינן דקראה על פה לא יצא אתיא זכירה זכירה מכתב זאת זכרון בספר אף כאן בספר וממאי דבקריאה דילמא עיון בעלמא לא ס"ד דתניא זכור יכול בלב וכו' ע"כ וכתב על זה הרב פרי מגדים בס' ראש יוסף וז"ל לא הבנתי זה דמשמע לכאורה דמצות עשה על כל ישראל לזכור מעשה עמלק בכל יום ושיהא מתוך הספר ואנן לא נהגינן כן עיין מגן אברהם (סי' ס' אות ב') דכשיאמר לשמך הגדול יכוין מעשה עמלק ולא מתוך הכתב בספר גם מחשבה עיון בעלמא וכאן מבואר שיאמר דוקא בפירוש בפה גם א"י הא לא תשכח לאו הוא וזכור מ"ע וצריכי תרויהו ואימא אכתי עיון במחשבה לא בפה ומוני המצות לא ראיתי כעת שימנו הזכירות אלו מ"ע עכ"ל והנה מה שכתב דמצות עשה לזכור מעשה עמלק בכל יום לפי הנראה אינו מוכרח כן מדברי הש"ס ויתכן שבפעם בשנה יוצא ידי חובה זו והיינו קריאת פרשת זכור וכן כתב בפרי מגדים סי' ס' בחלק אשל אברהם אות ב' בשם הרב אליהו רבה ואז צריך קריאה ממש בפה מלא כמו שנוהגים והרב מג"א (בסי' תרפ"ה) הביא דברי הרב תרומת הדשן (ח"א סי' קח) דלפי מה שכתב הרא"ש (ברכות פרק שלשה שאכלו) דקריאת פרשת זכור מן התורה היא בעשרה צריך ליזהר בקריאת זכור בעשרה יותר ממגילה בזמנה אלא שהעולם לא זהירי בהכי וכתב על דבריו ולי נראה ליישב מנהג העולם דאטו מי כתיב בתורה שיקראו דוקא בשבת זו אלא חכמים תקנו בשבת זו הואיל ושכיחי רבים בבהכ"ן וסמוך לפורים כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן וא"כ כששומע בפורים ויבא עמלק נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא ידי חובתו עכ"ל (המג"א) עי"ש מדבריהם מתבאר דבפעם אחת בשנה יוצא ידי חובת זכור בפה ומדברי הרב החינוך בפ' כי תצא מצוה תר"ג מתבאר דאף בפעם אחת כל ימי חייו יוצא ידי חובתו שכתב והעובר על זה ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל בטל עשה זה וגם עבר על לאו שבא על זה שהוא לא תשכח עכ"ל ועי"ש במצוה תר"ה שנמנענו מלשכוח מה שעשה עמלק כלומר התחלתו להזיק לנו ועל זה נאמר לא תשכח וכתוב בספרי זכור בפה לא תשכח בלב עכ"ל ומפורש דבעי זכירה בפה וראיתי בס' סדר המצות להרב יעקב יוסף קאלינבערג בד' ס"ג ע"א שאחר שהעתיק דברי הרב החינוך דזכירת עמלק בפה ובלב כתב ותימה על החינוך שסותר את עצמו שבסי' ש"ל כתב שזכירת עמלק היא רק בלב ולא בפה וכאן כתב שהיא בפה ובלב עכ"ל ואני ההדיוט לא מצאתי דברי הרב שכתב שהיא בלב דוקא ואיני יודע איזה טעות יש בדפוס כי בסי' ש"ל אין שייך שם ענין זה כמו שיראה הרואה וגם הדבר תמוה שיאמר הרב היפך מה שאמרו בסיפרי והובא בש"ם דמגילה ד' ח"י ע"א דמדכתיב לא תשכח למדנו דזכור הוא בפה ועיין לקמן בד"ה ואנכי (נחזור לדברי הרב פרמ"ג) ופלא הוא מה שכתב הרב (בראש יוסף) דמוני המצות לא מנו זכירות אלו ובדברי הרב החינוך הנ"ל מבואר שמנה העשה והלאו גם הרמב"ם בס' המצות במצות עשה קפ"ט כתב שציונו לזכור מה שעשה לנו עמלק ובאר גם כן שתהיה הזכירה בפה ובמצות לא תעשה מצוה ט"ן כתב הלאו לא תשכח והרב מצות השם בסוף כי תצא הראה מקום להסמ"ג בעשין קט"ז ובלאווין רכ"ו ובסמ"ג סי' קמ"ז ואין מצוי אצלי לראות דב"ק ואהימנותיה סמיכנא וגם זכירת שבת כבר הבאתי למעלה (בד"ה וזה) דברי הרמב"ם והרב החינוך מצות עשה וכו' ומה שהקשה דלא תשכח איצטריך ללאו ומנא לן דבעינן קריאה בפה כן הקשה הרב מוהרח"א בס' עץ החיים בפרשת בשלח ד' ע"ד ע"ב כמ"ש הרב פתח הדביר שם ומרן חיד"א בס' דברים אחדים ד' ק"י ע"ב (בדרוש כ"א שבת זכור) הביא תירוצו דאי הכי הוה ליה למכתב לא תשכח מלזוכרו ומדאמר סתם לא תשכח שמעינן דסתם שכחה בלב וממילא שמעת מינה דיש עשה ולא תעשה בזה עי"ש:

עוד הקשה הרב מוהרח"א והביא דבריו מרן חיד"א בס' דברים אחדים שם היכי סליק אדעתין לומר דזכור הוא בלב דהתנן מזכירין יציאת מצרים שנאמר למען תזכור את יום צאתך והוי בפה ותירץ דמאחר דעונש עמלק בעשה ול"ת הוא על מזימות שחשב שחמור ממעשה פרעה הוה אמינא דדי לזוכרו בלב כנגד מזימות שעשה בלבו ודי בחמורה לזוכרו בלב בלבד תלמוד לומר לא תשכח מה שאין כן בפרעה לא עשה מזימות ברשע וכשאמרה תורה למען תזכור ככל הזכירות דהוו בפה ולא בלב ומרן חיד"א כתב שנעלם מהרב בריתא דת"כ הנ"ל שהרי גם בזכירת שבת ומעשה מרים וכו' על כולן אמרו יכול בלב וכו' עי"ש ועל מה שסובר הרב דמאי דתנן מזכירין יציאת מצרים וכו' הוא דמדאוריתא חייב לזכור יציאת מצרים בפה לא ערער עליו מוכח דמודה לו שכן הוא האמת ולא ידעתי בעניי מנא לן דמאי דכתיב למען תזכור את יום צאתך הוא זכירה בפה דילמא מן התורה אינו חייב לזכור אלא בלב וסימנים לזה מדברי הבריתא דתורת כהנים דקחשיב כולהו זכירות דהוה סלקא דעתין דהוו בלב ולפי האמת הן בפה מיתורא דקרא ולא תני זכירת יציאת מצרים שהיא בפה משמע דמן התורה סגי בלב ורחוק לומר דהיה פשוט לתנא דבריתא הנ"ל דאף בלא שום ריבוי משמעות הכתוב למען תזכור וכו' הוא בפה דמנא ליה פשיטות זה והנה הרמב"ם בהלכות חמץ פרק ו' כתב מצות עשה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בליל ט"ז בניסן דכתיב זכור את היום הזה וכו' מוכח דמשמע ליה דזכור הנאמר ביציאת מצרים הוא בפה מן התורה ואולי נפקא לן הכי מדכתיב והגדת לבנך וכו' דהיינו בפה וכן כתב בס' המצות מצוה זק"ן שציונו לספר ביצ"מ בליל ט"ז בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר וכו' והכתוב שבא על זה הוא והגדת לבנך וכו' עי"ש ואכתי קשה למה לא שנו חכמים בבריתא דתו"כ זכר יציאת מצרים בהדי אינך דזכירה דידהו בפה ובדוחק נראה ליישב דמה ששנו בבריתא דת"כ הוא הדברים אשר הכתוב האחר משמעותו שהוא בלב ומזה נלמוד דזכור הוא בפה היינו זכירת שבת משמעות שמור שהוא בלב מודיע שזכור הוא בפה וכן בזכירת עמלק הלא תשכח שהוא בלב מודיע שזכור הוא בפה וכן באינך אחריני אבל בזכירת יציאת מצרים הכתוב המגלה שזכור הוא בפה הוא עצמו משמעותו כן דמדכתיב והגדת לבנך משמע ודאי שיאמר בפה דלא סגי בהרהור הלב כמובן וכיון שאינו דומה לכל אותם הדברים שהביא התנא משום הכי לא תני לה בהדיהו אבל הדין אמת שגם זכירת יציאת מצרים מן התורה היא בפה ולא בהרהור וצ"ע:

ומצאתי להרב מערכי לב בערך יציאת מצרים דרוש ס"ד ד' קמ"ו ע"א שהביא חקירת המפרשים למה לא תקנו ברכה על מצות סיפור יציאת מצרים שהיא מן התורה וכן קשה בזכירת עמלק ובזכירת שבת וכתב דלזכירת עמלק יש ליישב לפי מה שכתבו הראשונים דקריאת פרשת זכור היא מן התורה וכיון דבעינן קריאת ס"ת הרי כבר בירך ברכת התורה בשחר וכו' ועל זכירת שבת וסיפור יציאת מצרים הביא תשובת הרא"ש כלל כ"ד סי' ב' שמתבאר מדבריו דזכירת יציאת מצרים עיקרה בלב על ידי קיום המצות שנתן לנו הקב"ה כדי שנזכור יציאת מצרים ועל זכירה בלב לא תקנו בו ברכה לעולם וקריאת ההגדה אינה עיקר המצוה אלא שאנו קורין שאנו זוכרים יצי"מ על ידי קיום מצותיו שהוזהרנו בפסח כדי שנזכור ולאו דוקא הגדה בפה וכתב שהרב שבח פסח תמה בזה דהא כתיב והגדת לבנך וכיון שחייב להגיד לבנו ניסי מצרים בודאי שצריך שיאמר בפה והרב המחבר תירץ קושיתו זאת והוקשה לו כל שלא אמר ג' דברים אלו לא יצא י"ח וכו' פסח על שום מה וכו' מצה על שום מה וכו' וגם ממ"ש בפסחים ד' קי"ז חכם בנו שואלו אשתו שואלתו הוא שואל את עצמו דמכל זה מוכח דבעינן הגדה בפה ורצה לומר דמדאוריתא סגי בהרהור וכל הני דמוכח מנייהו דבעינן הגדה בפה הוא מדרבנן ולכן כיון דבעיקר המצוה מדאוריתא לא שייך ברכה לפי שהיא בלב לא ראו לתקן ברכה על מה שהוסיפו מדרבנן ושוב חזר בו שהרי כתב הרמב"ם בפרק ששי מהלכות חמץ מצות עשה לספר בנסים ונפלאות בליל ט"ו ניסן דכתיב זכור את היום הזה וכן כתב במנין המצות עשין זק"ן וכדבריו כתב הסמ"ג וגם הרשב"א הובאו דבריו בעין יעקב בסוף פרק קמא דברכות כתב דמצות עשה היא לזכור יציאת מצרים בפה ולכן כתב לעיקר חקירה הנ"ל דמה שלא תקנו ברכה הוא מפני שכל זה נכלל בכלל לימוד התורה עי"ש דב"ק הא למדת שגם זכירת יציאת מצרים היא בפה מן התורה ומה שהוקשה לו מההיא דאמר רבן גמליאל כל שלא אמר ג' דברים אלו לא יצא ידי חובתו נראה דמשמע ליה להרב דלא יצא ידי חובתו מדאוריתא קאמר ואינו פשוט לומר כן עיין בהר"ן שם דלאו דלא יצא י"ח כלל קאמר אלא דלא יצא ידי חובתו כראוי ודומה לזה הא דתנן בפרק ב' דסוכה אם כן היית עושה לא קיימת מצות סוכה מימיך לאו דוקא דהא אינו אלא מדרבנן גזרה וכו' עי"ש ועיין להרב תוספת יו"ט בפרק ב' דסוכה מה שכתב בשם התוס' וק"ל:

גם אשור להגאון שאגת אריה (בסי' י"ג) שעמד בחקירה זו אם זכירת יציאת מצרים סגי בהרהור או בעינן דוקא בפה למאי דקיימא לן בכל התורה הרהור לאו כדבור דמי והאריך בעומק פלפולו להכריח דבעינן דוקא בפה ומענין לענין נשא ונתן גבי זכירה דשבת אם היא בפה או סגי בלב דמהש"ס דמגילה הנ"ל נראה דדוקא בזכירת עמלק בעינן בפה משום דכתיב לא תשכח מה שאין כן בזכירה דשבת ויציאת מצרים ואחר שהכריח מכמה מקומות דגם זכירות אלו הן דוקא בפה ואינו יוצא ידי חובתו בהרהור הביא דברי הרמב"ן בפרשת כי תצא על פסוק זכור את אשר עשה לך ה' אלקי"ך למרים שכתב שזו מצות עשה כמו זכירת עמלק וזכירת שבת ושהביא הרמב"ן שכן אמרו בספרי על פסוק זכור את יום השבת יכול בלבך וכו' וכן בזכירת מרים וזכירת עמלק ומזה הוכיח הרמב"ן שהיא מצוה מכלל המצות שיהא מזכיר זה תמיד (כפי הנראה לא ראה דבריו שבס' המצות במנין המצות ששכח הרמב"ם במצות עשה זיי"ן עיי"ש שדבריו הם בסגנון הדברים שבפירושו לתורה הנז"ל) וכתב על זה הרב שאגת אריה וז"ל למדנו מדברי הספרי הללו דגלי לן רחמנא גבי זכירת שבת ושל מרים ושל עמלק בכל אחד וא' קרא יתירא ללמוד על זכור שנא' אצלו שהוא בפה מפני שזכירת הלב כבר אמרוה הלא"ה ה"א דזכור אינו אלא בלב ולא הוי ילפינן זכירה א' מחברתה דגלי לן בה רחמנא דזכור דידה הוי בפה א"כ גבי זכירת יצ"מ דלא גלי לן על זכור דידי' שהוא בפה דוקא בהרהור בלב נמי סגי ומזכירות הללו דאמרן א"א למילף לזכירת יצ"מ דהא הו"ל שלשה כתובים הבאים כאחד דשבת ומרים ודעמלק דכתב רחמנא קרא יתירא דזכור דידהו הוי בפה דוקא ושלשה כתובים הבאים כא' לכ"ע אין מלמדין כדאיתא בהרבה מקומות בגמרא. ואכתי נימא דזכירת יצ"מ בהרהור הלב נמי סגי ליה ומ"מ לענין הלכה כיון דכבר הוכחתי מגמרא שלנו דאין אדם יוצא ידי חובת הזכרת יצ"מ בהרהור אפי' את"ל דההיא ספרא לא ס"ל הכי נקיטינן בגמרא שלנו ועוד הא קי"ל סתם ספרא ר"ש היא א"ל דס"ל לגמ' דידן דיחידאה הוא ורבנן פליגי עלי' וכ"ש אם נאמר דוקא למ"ד הרהור כדבור דמי הוא דיצא ידי חובת הזכרה בהרהור אבל למ"ד לאו כדבור דמי אינו יוצא ידי חובתו בהרהור דכ"ש דא"ש דהא פלוגתא דתנאי הוא בפרק שואל אי כדבור דמי או לא וי"ל דההוא ספרא כמ"ד כד"ד ואנן קי"ל דלאו כדבור דמי הילכך אינו יוצא ידי חובת הזכרת יצ"מ בהרהור כנ"ל עכ"ל הרי מפורש מסקנתו לדינא דזכירת מצרים נמי היא בפה ולפי הנראה לא נזכר הגאון מדברי הרמב"ם והרשב"א והסמ"ג הנ"ל להעזר מהם. ובשו"ת בשמים ראש סי' קע"ג מחלק בזכירת יציאת מצרים בין שאר הימים לליל פסח שכתב וז"ל ולדעתי יציאת מצרים של כל הימים מדאוריתא סגי ליה בלב מדאיצטריך גבי זכירת עמלק לא תשכח לשכחת לב וזכירה בפה מכלל דבעלמא זכירה בלב והרהור כדבור אבל בליל פסח כתיב והגדת בפה עכ"ל ועי"ש בכסא דהרסנא ולפי זה יש לפלפל במה שכתבתי למעלה ואין הפנאי כעת וראיתי עתה בס' מנחת חינוך במצוה כ"א שהאריך בעניינים אלו והקשה על הרמב"ם דמונה מצוה לספר בליל ט"ו בניסן מה נשתנה הלילה הזה הא מצוה להזכיר בכל יום ולילה כבן זומא שפסקו הפוסקים ומכללם הרמב"ם כמותו וכתב דאין לומר דבכל לילה די בהרהור דכתיב תזכור עיין במגילה וכאן דכתיב והגדת היינו בפה זה אינו עיין שו"ת שאג"א (ס"י) שהאריך לבאר שאין יוצאין ידי חובה בהרהור עי"ש שלא הזכיר דברי תשובת בשמים ראש הנז"ל ולעיקר קושיתו תירץ דנפקא מינה לענין אם שבועה חלה דבשאר ימים שבועה חלה כיון דאינו אלא מרבויא אבל בליל פסח אין שבועה חלה עי"ש דב"ק אם נשים חייבות במצוה זו מן התורה. ומה שהקשה על הרמב"ם דמונה מצוה לספר בליל ט"ו בניסן דמה נשתנה הלילה הזה וכו' עיין להגאון מוהרי"ם בספר נחלי מים בדרוש ט' לשבת הגדול (ד' ל' ע"א) שהביא קושיא זו בשם כל הראשונים וכתב שהגאון פרי מגדים תירץ. א') דבשאר לילות נהי דחייב מכל מקום אינו במצות עשה ובליל ט"ו בניסן היא מצות עשה. ב') דבשאר לילות יוצא במחשבה דבעינן רק זכירה ובליל פסח בעינן הזכרה בפה דוקא. ג') דבשאר ימים יוצא בדבור בעלמא אבל הכא כתיב והגדת והגדה היא סיפור והרחבת דברים ושדחה תירוץ זה דודאי מן התורה יוצא בדיבור בעלמא והביא שכן כתב הרשב"א שיוצא בדבור בעלמא ושהגאון מליסא בס' מעשה נסים דחה דברי הרשב"א ועל שני תירוצי הפרמ"ג כתב דאינם מספיקים וכו' והאריך קצת עי"ש:

ובענין זכירת עמלק כתב מרן חיד"א בס' דבש לפי אות כ"א הנז"ל דנראה מדברי הרב מוהרד"ף בפירושו על הספרי שסובר דבאמרו בברכת ק"ש לשמך הגדול שזוכר מעשה עמלק כמ"ש הרב האר"י בזה יוצא ידי חובת זכור בפה וכתב על דבריו ואני בעניי נראה לי שבזה יוצא ידי חובת בלב דוקא ולא בפה ע"כ והרב דרך פקודיך בספרו בני יששכר במאמרי חדש אדר מאמר ג' אות ח' כתב על דבריו וז"ל ואני זה לי ימים כבירים שכיונתי לדעת הרב חיד"א שבזה יוצאין ידי חובת לא תשכח עוד הוכחתי דחיוב לא תשכח הוא בכל יום וזכור בפה הוא רק פעם אחת בשנה דאי לא תימא הכי למה אין קורין פרשת זכור בכל יום אלא ודאי אין החיוב אלא פעם אחת בשנה והכתוב מסרו לחכמים ובחרו בשבת שלפני פורים ומ"ש הרב האר"י לזכור בוקרבתנו מלכנו לשמך הגדול שבכל יום למעשה עמלק הוא דלא תשכח ואין צריך יותר כי זכור בפה הוא רק פעם אחת בשנה ע"כ וכבר כתבתי למעלה מ"ש הרב פרמ"ג בשם הרב אליאו רבה והבאתי דברי הרב החינוך שנראה מדבריו שבפעם אחת כל ימי חייו יוצא ידי חובת שתיהן (עי"ש בד"ה והנה) ושם באות ט' חקר למה לא מנו מוני המצות בשבת ובזכירת מעשה מרים לשתי מצות דזכור בלב למצות עשה ושמור ללאו כדרך שמנו בזכירת מעשה עמלק זכור בפה מצות עשה ולא תשכח לאו ואיזה זמן הוא לזכור בפה ושלא לשכוח בלב וכו' עיין שם דב"ק:

והרב קול הרמז בסוף פרק קמא דברכות (מ"ה) אמתניתין מזכירין יציאת מצרים הביא מה שדקדק הרב תוספת יו"ט אמאי לא תני זוכרין וכתב הוא ליישב דאי תני זוכרין הוה אמינא זכירה במחשבה דסתם זכירה הוא בכח הזכירה וכן זכור דמרים ודעמלק דרשינן זכור בפה מיתורא להכי תני מזכירין דהוא בפה עכ"ל ולא באר מנא לן דזכירת מצרים הוא בפה ועל כל פנים הדין אמת ועיין בדבריו בריש מס' תענית שגם שם כתב דסתם זכור הוא בלב ומזכיר הוא בפה והרב שושנים לדוד בריש מסכת תענית הביא שהרב בית דוד השיג על הרמ"ז שנעלם ממנו דברי המכילתא ופסק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות חמץ דזכור הוא בפה והוא כנגד הכלל דכייל הרמ"ז דזכירה אינו אלא בלב ויפה השיב על דבריו הרב שושנים לדוד דאדרבא משם למדנו דזכור הוא בלב לולא ריבויא דקרא עי"ש. אמנם תמיה לי שנעלם מהם דברי הש"ס דמגילה ד' ח"י ע"א הנז"ל דמתבאר להדיא כן דלולא הגזרה שוה דזכרון בספר הוה אמינא דלא בעי קריאה בספר ומשמע דהוה סגי נמי בהרהור הלב כדמייתי בתר הכי מדתניא זכור יכול בלב וכו' וצ"ע:

ואם נשים חייבות בזכירת עמלק הנה הרב החינוך בסוף כי תצא במצוה תר"ג כתב ונוהגת מצוה זו (זכור את אשר עשה לך עמלק) בזכרים כי להם לעשות המלחמות ונקמת האויב ולא לנשים עכ"ל והרב בנין ציון בשו"ת החדשות סי' ח' הקשה הרי מצות מחיית עמלק שנצטוו במלחמה תמחה את זכר עמלק היא עשה בפני עצמה שמנאה גם הרב החינוך בפני עצמה ואם אינה בנשים למה לא תהיה מצות הזכירה בנשים אף שאינן במלחמה אפשר שזכירת השנאה תהיה תועלת למחייתו ומעשה אסתר יוכיח וכן נס חנוכה על יד יהודית שבשנאתה להאויב באה תשועה לישראל וביעל כתיב תבורך מנשים וכו' שדרשו על האמהות הרי כמה גדולה התשועה שבא על ידה בהריגת סיסרא ולמה לא תהיה זכירת מעשה עמלק גם לנשים לעורר השנאה לתועלת מצות מחייתו אלו תורף דב"ק וכתב שנשים חייבות לשמוע קריאת פרשת זכור וכן קבל מרבותיו והקפידו שאפילו משרתת שלהם הזקיקוה לשמוע פרשת זכור וכן נהג הוא והיה טעמו מפני שאינה מצוה שהזמן גרמא שאין קפידא באיזה זמן שתקרא כמו שכתב הרב מגן אברהם (בסי' תרפ"ה) רק שיקרא פעם אחת בשנה וכתב שהרב השואל רצה להכריח מדברי הרא"ש בפרק שלשה שאכלו (שכתב שר' אליעזר שחרר עבדו משום פרשת זכור שהיא דאוריתא) שסובר כהרב החינוך שאם אשה חייבת גם העבד חייב ואין צריך שחרור ודחה הוכחתו עי"ש וגדולה מזו היה לו להקשות על הרב החינוך דהרי במלחמת מצוה גם נשים חייבות כמ"ש בסוטה ד' מ"ד ע"ב במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו כלה מחופתה ועיין ברמב"ם הלכות מלכים פרק ז' ולפי הנראה זאת היתה כונת מרן המשנה למלך בהגהותיו שעל הס' החינוך בספר פרשת דרכים בקונטריס דרך מצותיך חלק ד' שציין ע"ד הרב החינוך לעיין לעיל סי' תכ"ד (כן כתוב בדפוס לבוב ובס' החינוך שבידי עם הגהות המשל"מ דפוס ווארשא תרי"ג כתוב סי' תכ"ב והם טעות הדפוס וצ"ל סי' תכ"ה) ששם מפורש בדברי הרב החינוך עצמו שבמלחמת ז' עממין ובמלחמת עמלק הכל חייבים זכרים ונקבות עי"ש ומצאתי שכן הקשה גאון מופלא בדורנו יצ"ו בס' הבהיר תורת חסד חא"ח סי' ל"ז והביא שכן הקשה בס' מנחת חינוך והאריך שם (בתורת חסד) בעיקר חיוב זה מנא לן חיובא בכל שנה כמו שכתבו הפוסקים שקריאת פרשת זכור מן התורה ויש שכתבו שחייב בכל יום בזכירת מעשה עמלק והביא דברי הרב החינוך שאף שכתב שמנהג ישראל לקרות פרשת זכור פעם בשנה או בשתי שנים או בשלש שנים נראה מדבריו דבפעם אחת כל ימי חייו סגי ועמד גם כן בחקירה זו אם נשים חייבות בקריאת פרשת זכור וצריכות לבא לשמוע קריאתה כמו האנשים או לא ואחד שנשא ונתן הרבה בעניינים אלו הלכה זו העלה דאף שגם נשים חייבות בעשה דזכירת עמלק מכל מקום מה שנראה מדברי קצת פוסקים דמדאוריתא היא קריאת פרשת זכור בספר תורה בצבור אינו מוכרח כל כך ומדברי הרמב"ן סוף פרשת כי תצא מתבאר דאין החיוב לקרות פרשת עמלק בס"ת ובציבור דוקא וכן משמעות דברי הרמב"ם והסמ"ג ושאר מוני המצות שהזכירו מצות עשה זו לזכור מעשה עמלק ולא כתבו שצריך לקרות זה בס"ת ובציבור. ומדברי הרב החינוך נראה שעיקר המצוה רק לזכור הענין בפה וכו' ואם כן קריאתה בס"ת ובצבור היא תקנת חכמים ויש לומר שלא תיקנו אלא לאנשים ויכולות הנשים לצאת ידי חובתן בזכירה בפה ומה גם לדעת החינוך שנשים אינן בחיוב זכירת עמלק כלל ועל כל פנים נשים יוצאות בזכירה וסיפור שלא בס"ת ואין מהראוי להחמיר להצריכן לשמוע קריאה זו בצבור שזו חומרא דאתי לידי קולא שלא זו דרך ישרה שיבואו הנשים על האנשים בבהכ"ן של האנשים לשמוע קריאה זו וכן אין לטלטל ס"ת בתוך בהכ"ן שלהן ולהשמיען שם מאחר שמעיקר הדין אין הנשים חייבות לשמוע קריאה זו בס"ת כלל ומנהג ישראל תורה ומעולם לא שמענו מי שהצריך לנשים לשמוע קריאה זו בס"ת ואף ששמע מעלתו שגדול אחד היה מצריך ומהדר שישמעו נשים קריאה זו בס"ת מי יודע אם השמועה אמתית ואף אם יתברר כן דעת יחידאה היא ואין לבטל על ידי זה מנהגי ישראל ומעלתו ישבות מריב והנח להם לישראל אלו דבריו יצ"ו עי"ש באורך:

גם ידידי הכהן הגדול הגאון מוהר"ר שלמה הכהן יצ"ו בס' הבהיר בנין שלמה בסי' ז' (בד"ה ואכן עוד) כתב דבהגהות שעל ס' מעשה רב התעורר בפרשת זכור מנא לן דבעינן קריאה בס"ת בצבור ודי בזכירה מתוך הכתב ותמה על מה שכתב הרב תה"ד בסי' ח"ק שכתב הרא"ש בפרק שלשה שאכלו דעשה דאוריתא הוא לקרותה בעשרה וכו' דליתא כן בהרא"ש דלא כתב אלא דקריאת פרשת זכור היא מדאוריתא וכן בתוס' לא הוזכר דמן התורה צריך עשרה לפרשת זכור והצע"ג עי"ש ואם כן מאחר שלא נמצא מפורש בדברי הראשונים חיוב הקריאה בצבור מדאוריתא נראה דיפה כתב הגאון תורת חסד דאף אם נאמר דתקנתא דרבנן היא לקרותה בצבור ובס"ת לא תקנו לנשים תקנה זו ולכן לא נהגו הנשים להדר לשמוע קריאתה בצבור והשגתי ס' מנחת חינוך וראיתי בסי' תר"ג שכתב שמצות זכור את אשר עשה עמלק היא גם בפה כמ"ש בסיפרי ושהקשה בס' דרך פקודיך דמנא לן שתהא זכירה בפה הא זכור אל תשכח איצטריכו לעשה ולא תעשה והצ"ע (עיין לעיל בד"ה והנה בש"ס דמגילה) ומדברי הרב המחבר נראה דדי בפעם אחת כל ימיו ועיין בראשונים מה שכתבו בפרשת זכור על כל פנים זה ודאי ביחיד גם כן מקיים המצוה ופרשת זכור בעשרה ובס"ת הוא מדרבנן אבל מן התורה די שכל יחיד יזכור בפה (חידוש הוא שלא זכר דברי הרב תה"ד שכתב דקריאתה בצבור בס"ת מן התורה היא). והרב המחבר פוטר נשים ממצוה זו ונראה קצת דפוטר אותן מהלאו גם כן וברמב"ם אינו מבואר זה וצריך ראיה לפטור נשים ממצוה שאין הזמן גרמא ובפרט במקום לאו גם כן ומה שכתב כי לא לנשים לעשות מלחמה באמת מלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו כלה מחופתה כמבואר בש"ס וברמב"ם פרק ז' כאן (היה לו להעיר שהרב החינוך עצמו בפרשת ואתחנן סי' תכ"ה כתב כן כנז"ל) גם מי עמד בסוד ה' יתברך אם הטעם מחמת הנקמה דאפשר גזרת הכתוב שנזכור שנאתו מאיזה טעם ואנחנו לא נדע ואפשר אף ביאת משיחנו שיכרת עמלק מכל וכל מכל מקום הזכירה תהיה תמיד לזכור ולא לשכוח וצ"ע דפוטר נשים ממצוה זו ונראה דכל אישי ישראל חייבים כמו כל מ"ע שאין הזמן גרמא ואם שכח עובר בעשה ולא תעשה רק זכר בלב ולא בפה אינו מוכר על הלאו רק לא קיים העשה ואם זכר לא עבר ומקיים מ"ע גם כן עכ"ל ונראה כונתו שזכר בפה ובכונת הלב דמצות צריכות כונה ובפרט מצוה שבדבור ולכן זו וזו נתקיימו בידו. ובמצוה תר"ד (תמחה את זכר עמלק) שכתב הרב החינוך כי גם על כל הזכרים מוטל החיוב כתב הרב מנחת חינוך הניח בצ"ע מה שפטר נשים ממצוה זו ושם הזכיר דברי הרב החינוך שבסי' תכ"ה ושלזה נתכוון בהגהת המש"למ וכו' עי"ש:

ואנכי חזון הרביתי בס' הבהיר מצות המלך (על תרי"ג מצות) לידידי הרב הגדול כמוהר"ח הכהן אבד"ק טראבלוס יצ"ו שגם הוא תמה על מה שפטר הרב החינוך את הנשים מזכירת עמלק לפי שאינן במלחמה והרי במלחמת מצוה הכל יוצאין וכו' וכתב בשם הרבנים גר מצוה ומצות השם שנוהגת מצות זכירת עמלק גם בנשים ושכן מוכח מדברי מוהרי"ע בהגהותיו לסוף מ"ע רמ"ח וכן העתיק מוהר"ם חאגי"ז בסוף ס' שתי הלחם כפי מה שהגיה שם. ושם ראיתי שכתב בשם הרב החינוך סי' שכ"ז דזכירה דיציאת מצרים באתנו הקבלה לעשותה בפה אך שאר זכירות זכירת עמלק ומרים די לנו בזכרון הלב ותמה עליו דמבואר במגילה ד' ח"י דזכירה זו היא בפה ושכן הקשה הרב שרשי הים ושתירץ הרב בנימין פונטירומילי שכונתו דזכירת יציאת מצרים מבלי שום דרשה ידענו מכח הקבלה שהיא בפה וזכירת עמלק אינו אלא מיתורא דלא תשכח הא לאו הכי הוה אמינא זכור בלב ושהרב שרשי הים כתב דלשון החינוך אינו מורה על הסלקא דעתין ועם כי לא ראיתי דברי הרב החינוך בגופן שלהן כי עיינתי בסי' שכ"ז ולא מצאתי לדעתי העניה רחוק לפרש כן בכונת דבריו הנ"ל:

---

---

שולי הגליון

---

---

כלל יד זאת אומרת כלל מסור בידינו דכל מקום שאומר הש"ס זאת אומרת היא הלכה כן כתב הרב דרכי שלום ד' קי"ז ע"א ונעלם ממנו מה שהאריך הרב יד מלאכי באות רס"ה להוכיח ולהכריח בהיפך עיש"ב וס' עושה שלום שציין הרב משק ביתי אות קפ"ב אינו מצוי אצלי ועיין להרב מלאכת שלמה חכים ד' נ"ו ע"ב:

כלל טו זאת אומרת ולא סבירא ליה הכי עיין להרב יד מלאכי אות רס"ח ובמערכת הכ"ף אות ש"א (ד"ה ומדי דברי) שכתב שכן מוכח מהש"ס ביבמות סוף פרק קמא ד' י"ו ובסוף פרק דם הנדה ד' ז"ן ע"ב וכי תימא זאת ולא ס"ל והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה וכו' דמוכח דאי לאו דאמר ר"י הלכה כסתם משנה הוה ניחא לן למימר דלא ס"ל וכן הביא בשם הרמב"ן בחידושיו בסוף פרק ראוהו ב"ד אלא דעל מה שכתב הרמב"ן דהכי מתרצינן בגמרא בדוכתי טובא זאת אומרת וליה לא ס"ל כתב שאין דבריו מדוקדקים דהא לא אשכחן בכוליה תלמודא דמתרץ כן להדיא אלא כדדחיק ליה טובא דלא משכח פירוקא אחרינא וכדדייקינן אנן מהנהו תרי דוכתי דחד עניינא נינהו וכחדא חשיבי עכ"ל ולפי שכמו זר נחשב בעיני שיכתוב הרמב"ן שלא בדקדוק ומי לנו גדול ממשה מארי דכולי תלמודא וכמאן דמנח ליה בכיסתיה וכל דבריו שקולים בשקל הקודש כתבתי זאת לזכרון אולי באיזה זמן יאיר ה' עיני להציל את הארי מהשגה זו:

כלל טז זאת אומרת משמעות הלשון הוא שיש חולקים ולאו מילתא פסיקתא היא כ"כ הרב חוט המשולש ר"פ ויגש וי"ל מדאמרי' בשבת ק"ג ע"ב זאת אומרת סתום ועשאו פתוח וכו' מתיבי וכו' ומאי קושיא הא זאת אומרת קאמר דמשמע דיש חולקים ונימא דהיינו הך ברייתא דוכתבתם וכו' ואף שי"ל בדוחק מ"מ המעיין בכמה סוגייאות שציין בכלל זה הג' יד מלאכי בעיניו יראה דאין כלל זה ברור ובפרט סוגייא דמ"ק י"ז ע"ב אבל אסור בתכבוסת ובד' ט"ו ע"א יליף כן מקרא ואין מי שיחלוק:

כלל יז זקן היינו בן ס' שנה כדתנן סופ"ה דאבות ועיין תענית ה' ע"ב ע"פ ויהי כי זקן שמואל ומי סיב כולי האי ובמ"ק כ"ח ע"א וכ"כ הרב כרם שלמה (חאאס) ביו"ד סי' רמ"ד בשם רבינו האר"י דזקן היינו בן ס' שנים ובתיקונים (אותיות מרובעות) ד' קס"ו ע"א אמרו בן חמשים לזקנה ובד' קס"ה ע"ב אמרו דשיבה בן ס' ואם באנו להשוות דברי ר' האר"י למ"ש בתיקונים צ"ל דמלת זקן לאו דוקא אלא ר"ל בעל שיבה דהא בזקן ליכא אלא הידור ועיין ברכ"י יו"ד שם וחיי אדם כלל ס"ט אות ב' ועיין חת"ס אה"ע ח"א סי' כ"ג דאיכא זקן בדברי הפוס' דר"ל בעל שיבה בן שבעים שנה ועיין משנת ר' אליעזר ח"ב בדרושים ד' יו"ד ע"ב וד' מ"ד ע"ג שמצא הרב ג' סברות לרז"ל בזה ושם הזכיר תיקונים ד' נ"ו אפשר שהוא אשר רשמתי לעיל ועיין חת"ס יו"ד {{ממ|סי' רל"ג. ובשו"ת בית יהודה חיו"ד סי' כ"ח משמע ליה דשיבה דכתיב גבי קימה מפני שיבה תקום היינו בן שבעים שנה וכפסק מרן ביו"ד רסי' רמ"ד ועי"ש בס' יפה ללב:

כלל יח זרע פסול אי מיקרי זרע הנה הרב נאות יעקב בקונטריס מענה לשון ד' י"ז ע"א הביא מ"ש התוס' בקידושין ד' ס"ו ע"ב דאע"ג דבעלמא זרע משמע כשר ולא פסול כדאמרינן גבי וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין וכו' מ"מ בוהיתה לו ולזרעו אחריו דרשינן בין ז"ך בין ז"ף משום דזרעו מיותר ובזה יישב מ"ש בסנהדרין ד' ס"ד כי מזרעו נתן למולך אין לי אלא ז"ך וכו' עי"ש ועיין להרב מראה הפנים בפ"ד דמס' סוטה הלכה א' (עמ"ש בירושלמי שם ורע כשר לא זרע פסול) מה שתמה ע"ד התוס' דקידושין ובמה שהאריך בענין זה הרב שער המלך בפ"ו מהל' ע"א ובמה שציין הרב שו"מ בהסכמתו לס' שעה"מ ודברי הרב מוהר"י רוזאניס שציין במע"ל שם הם בס' פרשת דרכים בדרך הקדש דרוש ז' ומתבאר דנקיטינן דזרע פסול לא מקרי זרע וכ"כ הריטב"א בחי' לקידושין ד' ד' ע"א דזרע פסול לא מיקרי זרע וכ"כ בהגהות רעק"א לח"מ סי' רמ"א בשם הרב פרמ"ג בס' תיבת גומא בפ' ויחי דהנותן מתנה לזרעו של חברו ויש לו בן ממזר אינו בכלל דזרע פסול לא מיקרי זרע דש"מ דאף בלשון בני אדם אין זרע פסול נקרא זרע וזה שנים רבות עמדתי מתמיה עמ"ש הרב חת"ס בחא"ח סי' קס"ה כיון דמרבי בתרומה מוזרע אין לה זרע פסול א"כ נכלל בלשון זרע אפילו פסול וכו' עיין בדב"ק והבאתיו בקונטריס אסיפת דינים במ"ע ר"ה אות י"ג ועתה ראיתי לידידי הגאון בס' עמודי אש יצ"ו בסי' ב' אות כ"ו שעמד בזה על החת"ס עי"ש שהאריך קצת דדבר ברור הוא דזרע פסול לא מיקרי זרע:

כלל יט זרע אי כולל זכרים ונקבות או דוקא זכרים עיין להרבנים נאות יעקב בקונטריס מענה לשון ד' י"ז ע"ג ובס' קהלת יעקב במע"ל ח"ג אות ס"ז ואות ת"ץ ותרי"ח נחמד למראה ח"א ק"ח ע"א ישרי לב ד' ג' חקי חיים ד' קמ"ו ה"ד בס' מכתב לחזקיהו ד' ק' ע"ג זכרנו לחיים ד' ע' ע"ב משנת ר' אליעזר ח"ב בשו"ת ח"מ סי' ו' ולפי האמור במלתייהו דרבנן קדישי הנז"ל הרואה יראה דמאי דפשיטא ליה להרב באר מ"ח מוצירי בשו"ת ח"מ סי' כ"ו דגם בנות בכלל זרעו אין הדבר פשוט ולזה נתכוון בס' זכרנו לחיים במפתחות ד' ק"מ ע"א ועיין פורת יוסף אלפאנדארי ד' קמ"ו אות כ"ו ועיין למרן כ"מ בפ"א מהל' ת"ת ה"ב ולרבנן בתראי ז"ל שם:

כלל כ ז"ל אי מוזהרים העכומ"ז בהשחתת ז"ל. הנה מדברי התוס' במסכת סנהדרין ד' ט"ן ד"ה והא מתבאר דאין מוזהרים כיון שאין מצווים אפו"ר וכיוצא לזה כתבו התוס' יבמות ד' י"ב ד"ה שלש דנשים שאין מצוות אפו"ר אין מצוות אהשחתת ז"ל וכתב מרן חיד"א בברכ"י יו"ד סי' של"ה אות ה' בטעם מ"ש הפוס' דאשה משמשת את האיש חולה אף בחולי מעיים אף שאפשר תהרהר ותבא לידי השחתה לא חיישינן להכי דכיון דלא מיפקדא אפו"ר אינה מצווה אהשחתה כמ"ש התוס' בפ"ק דיבמות וברפ"ב דנדה עי"ש דש"מ דדעת כל הפוסקים דהא בהא תלי המצווה אפו"ר מוזהר אהשחתה ושאינו מצווה אינו מוזהר ומזה הוה תמיה לי מזמ"ר על מרן החבי"ף בס' חיים ושלום סי' י"ו ד' ח"ל ע"ד (עמ"ש הרב חו"י {{ממ|בסי' ק"ה על בתולת ישראל שנכנסת ויצאת בבית ישמעאל לצרך פרנסת אביה כי עני ואביון הוא ובלא זה יקופח פרנסתו ואינה מתייחדת עמו. אלא שהישמעאל משתגע עמה לפעמים ומשביע יצרו ותאותו ע"י חיבוק ונישוק ומישמוש בפתע פתאום אין בכך כלום כיון שהיא נזהרת מהיחוד והיא צנועה מאד ואינה מתרצית בכל זה כלל וכו') וז"ל גם מ"ש שאם העכומ"ז מתאוה וכו' אין בכך כלום הרי כיון שהוזהרו העכומ"ז באיסור השחתת ז"ל מי יכול לעמוד מלהשחית זרעו ע"י שמחבקה ומנשקה ועושה מישמוש בידים כי אין ספק דעובר העכומ"ז איסור בסיבתה ואסור להניחה עכ"ל ולא ידעתי מנ"ל פשיטות זה דהעכומ"ז מוזהר אהשחתת זר"ל הא בהדיא אמרינן בש"ס דסנהדרין הנ"ל דפו"ר נאמרה ונישנית ולישראל נאמרה ולא לב"ן עכומ"ז וכתבו התוס' דמי שמצווה אפו"ר מצווה שלא להשחית וא"כ עכומ"ז דאינו מצווה אינו מוזהר וכמ"ש התוס' והפוס' גבי אשה דכיון שאינה מצווה אפו"ר אינה מוזהרת אהשחתה. אמנם עתה ראיתי דסברת התוס' אינה מוסכמת שכתב הרב משל"מ בפרק יו"ד מהלכות מלכים דין ז' (קודם ד"ה עוד ראיתי) דהתוס' שבסנהדרין ד' ט"ן הנ"ל דסברי דמי שאינו מצווה אפו"ר אינו מוזהר אהשחתת זר"ל אזלי לשיטתם שברפ"ב דנדה דאשה כיון דאינה מצווה אפו"ר מותרת בהשחתה אבל הרשב"א בחידושיו למס' נדה כתב דהרמב"ן הקשה ע"ז וס"ל דאע"ג דאינה מצווה אפו"ר מוזהרת אהשחתה וכו' ומרן המשל"מ תמה ע"ז היכא רמיזא אזהרה לב"ן עכומ"ז אהשחתה ואמאי לא מנינן לה בהדי מצות ב"ן עכומ"ז עי"ש דב"ק והרב מטה אהרן במער' האלף (אין למדין מקודם מת"ת) הביא סברת הרמב"ן ומה שתמה עליו הרב משל"מ כנז"ל וכתב שבחי' הרמב"ן למס' נדה וכן בחי' הר"ן שבס' תודת שלמים עשו סמוכות לזה דבמבול כתיב כי השחית כל בשר ואמרי' כל האוחז באמה ומשתין כמביא מבול ופירש"י שמתתחממין ובאים לידי קרי וזהו קלקול דור המבול וכן אמרי' אי דרך אברים בני מבול נינהו ופירש"י דרך אברים היינו ש"ז לבטלה ומה שלא נמנית בהדי מצות ב"ן עכומ"ז היינו משום דהיא אביזרא דשפיכות דמים דהמוציא ז"ל כאילו שופך דמים וכו' אלו תוד"ק עי"ש בד' כ"ח ע"ב למדנו מכל זה דאין סברת התוס' מוסכמת ומן התימה על מרן חיד"א דכל רז לא אניס ליה ונעלם ממנו דבר זה וייחס שדעת הפוס' כסברת התוס' ולכל הפחות היה לו להזכיר בפירוש שיטת הרמב"ן והרשב"א והר"ן הנז"ל (עיין לקמן בסוף אות זו) ומעתה לפי שיטת הרמב"ן והרשב"א והר"ן דלאו הא בהא תליא יפה השיב הרב חיים ושלום הנ"ל (עמ"ש הרב חו"י דאין בכך כלום) דודאי יש לחוש שיבא העכומ"ז לידי השחתה דהוא מצווה ע"ז אע"ג דאינו מצווה אפו"ר ועיין להרב משנה למלך בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א דין ח"י ודו"ק:

ומה גם לפי מה שנראה מדברי התוס' בריש מס' חגיגה ד' ב' ד"ה לא תוהו בראה דגם ב"ן עכומ"ז מוזהרים אפו"ר וכמו שהבין מדבריהם הרב מוהרש"א ותמה עליהם שזה היפך מ"ש בסנהדרין דפו"ר לישראל נאמרה ולא לב"ן עכומ"ז וא"כ לשיטתם שבחגיגה הנ"ל כיון שמצווים אפו"ר ודאי מוזהרים הם אהשחתה ולא דמו לאשה שאינה במצות פו"ר. ואף דהרב משל"מ שם דחה דברי הרב מוהרש"א ופירש בכונת התוס' דמ"ש דמצות פו"ר נאמרה אף לכנען ר"ל נאמרה קודם שנשנית בסיני ומשו"ה אף שנטלה מהעכומ"ז כשנשנית בסיני מ"מ לגבי עבד שמל וטבל קיימא בדוכתא וכו' עי"ש וכ"כ הרב פר"ח בס' מיים חיים בנימוקיו למס' חגיגה ע"ד החידושי הלכות הנ"ל (וציין לעיין ברש"י ר"פ ארבע מיתות ד' נ"ט וס' הליכות אלי סימן תקצ"ה אולי כונתו למ"ש רש"י שם ע"ב ד"ה הא דגיד הנשה לא איתני כלל ומשו"ה לא חשיב להו ומיהו הנך נמי מילה ופו"ר מן האמורות לב"ן עכומ"ז ולא נישנו בסיני הם ולישראל נאמרו ולא לב"ן עכומ"ז מסיני ולהלן עכ"ל דמתבאר דס"ל לרש"י דקודם סיני היו גם ב"ן עכומ"ז מצווים אפו"ר ומסיני נטלה מהם וא"כ גם כונת התוס' נוכל לפרש כן דמ"ש דנאמרה אכולהו ב"נ עכומ"ז היינו קודם סיני זה נ"ל כונת הרב פר"ח וס' הליכות אלי אין מצוי אצלי) גם הרב טורי אבן בחגיגה בריש קונטריס אבני מילואים עם שבתחלת דבריו כתב בפשיטות דנעלם מהתוס' סוגיא ערוכה בסנהדרין דפו"ר לישראל נאמרה ולא לב"ן עכומ"ז מ"מ לקמיה כשבא לפרש דברי הירושלמי הסביר באריכות כמ"ש הרב משל"מ דמה שלא נאמרה לב"ן עכומ"ז היינו מסיני ואילך אבל מקמי סיני נאמרה לב"ן עכומ"ז ומשו"ה עבד מצווה אפו"ר כיעי"ש ולפי זה ודאי אין לנו לומר דנעלם מהתוס' סוגיא דסנהדרין די"ל דכל עצמם לא באו אלא לגבי עבד דכיון דנאמרה לב"ן עכומ"ז קודם מת"ת דין הוא שעבד מצווה בה גם מסיני ואילך ומ"ש הט"א דנעלם מהם סוגיא דסנהדרין היינו מקמי דנחית לפרש דמ"ש לישראל נאמרה ולא לב"ן עכומ"ז ר"ל קודם מת"ת עי"ש והיה מהראוי שיכתוב דלפי זה נתיישבו דברי התוס' שלא נעלם מהם הש"ס דסנהדרין וכבר נתעורר בזה בחי' הרש"ש עי"ש. ולפי זה גם התוס' סוברים דעכומ"ז אחר מת"ת אינם מצווים אפו"ר ולא מצינו מי שסובר דעכומ"ז מצווים אפו"ר ואם נאמר דהא בהא תליא הרי א"כ אין מוזהרים אהשחתה והרבנים קרן אורה ע"ד התוס' ביבמות ד' ס"ב וקרני רא"ם ע"ד מוהרש"א בחגיגה הנ"ל מסכמים דיפה השיג מוהרש"א על התוס' דנעלם מהם הש"ס דסנהדרין וא"כ לדבריהם ודאי דאית לן למינקט דעכומ"ז לא מיפקדא אפו"ר. אמנם ראיתי להרב יד דוד בחידושיו לחגיגה שכתב דרש"י ביבמות ד' ס"ב ע"א כתב דעכומ"ז בני פו"ר נינהו וכן משמע מפשטא דש"ס שם אלא שהתוס' בד"ה בני פו"ר נינהו נדחקו בזה וכתב הרב דסוגייאות חלוקות הן והתוס' בחגיגה כתבו שני התירוצים לפי שתי הסוגייאות תירוץ ראשון לפי סוגייא דיבמות ותי' שני לפי סוגייא דסנהדרין עי"ש ודבריו נכונים לענ"ד בישוב דברי התוס' דחגיגה אף שהתוס' ביבמות לא סברי הכי וא"כ כיון דסוגיאות חלוקות הן פשיטא דיש לנו להחמיר בסוגיא דיבמות דמיפקדא אפו"ר והרי הם מוזהרים בהשחתה ואסור לגרום להם שיבואו לידי השחתה כאבר מן החי שאסור להושיטו לב"ן עכומ"ז. ועוד מצאתי מפורש יוצא מפי חד מקאמייא רבינו בעל השאלתות בפרשת הברכה שאלתא קס"ה שכתב מפורש דאפילו עכומ"ז מיפקדא אפו"ר דכתיב ואתם פרו ורבו והגאון בשאילת שלום כתב דהתוס' בחגיגה הנ"ל נגררו אחר דברי השאלתות ושקו"ט ליישב סברתם שנראית היפך סוגייא דסנהדרין ונטה דעתו אחר מה שפירש הרב שבות יעקב בח"ב סי' קל"ד דכונת התוס' דחגיגה לומר שמוזהרים על הסירוס וכדעת ר' חידקא דסבר הכי ויש פוסקים כמותו כמ"ש מרן בב"י אה"ע סי' ו' וייחס לזה ג"כ דעת השאלתות שם דמ"ש דעכומ"ז מיפקד אפו"ר ר"ל אסירוס וכו' עי"ש ולפי זה גם להשאלתות אין עכומ"ז מצווה אפו"ר. אמנם הגאון נצי"ב מל"ך יצ"ו בביאורו העמק שאלה האריך מאד בזה ולא נתקררה דעתו במה שפירש הגאון ש"ש בדעת רבינו השאלתות וכתב דדברי השאלתות כפשטם דסבר דעכומ"ז מצווה אפו"ר וכמ"ש רש"י ביבמות ד' ס"ב והתוס' דחגיגה הנ"ל והאריך לבאר מה שנראה היפך סברתם מסוגייא דסנהדרין הנ"ל עי"ש דב"ק וראוי ודאי לחוש לסברא זו כיון שרבינו השאלתות סובר כן וכתב הריב"ש בסי' שצ"ד בד"ה ואחר שנתבאר (הובא בהקדמת הגאון שאלת שלום) שדבריו מקובלים כאילו נכתבים בתלמוד ועל מה שכתבתי למעלה דיש לתמוה על מרן חיד"א בברכ"י שנעלם ממנו שיטת הרמב"ן וכו' ולכל הפחות היה לו להזכיר בפירוש שיטת הרמב"ן וכו' האמת אגיד כי חי' הרמב"ן והרשב"א והר"ן לנדה אין מצויים אצלי לראות דב"ק דאולי לא הקפידו אלא במשמשת במוך דמשחתת זרע האיש אבל באשה המשמשת את החולה שאין החשש אלא על השחתת זרעה (כי החולה לא יבא לידי הרהור כמו שביאר בברכ"י עי"ש) אפשר דכ"ע מודו דאין חשש ואולי זאת היתה כונתו במה שכתב בסוף האות וז"ל ועיין מ"ש הרמב"ן בחי' נדה פרק כל היד ודוק ומי שבידו לעיין בחי' הנ"ל ישכיל בכונתו והרב מג"א (סי' תר"ו סק"ח) התיר לאשה ששמשה תוך ג' ימים סמוך ליוה"כ שתכבד את ביתה כדי שלא תפלוט ש"ז וכו' ועמדו ע"ד הרבנים רע"ק איגר בתשו' סוס"י ע"א וחת"ס יו"ד (סי' עק"ב) דהא איכא משום השחתת זרע הבעל והביאו שיטת התוס' דרב"פ דנדה וסברת הרמב"ן וכו' עי"ש. גם הרב"א באס"ז לכתובות על ד' ט"ל ע"א כתב בשם הרמב"ן והריטב"א דנשים אע"ג דלא מיפקדי אפו"ר אסורות להשחית זרע הבעל וכולן לקו בדור המבול וכו' משמע דמשום זרע דידה ליכא קפידא ועיין להרב משל"מ בהלכות איסורי ביאה פכ"א דין ח"י ודוק. ועיין להרב חינא וחסדא בח"ב ד' קצ"ח מ"ש בענין זה ובס' אברהם אזכור ד' ח"י אות ל"ג ציין לעיין (בדין אם נשים מוזהרות אהשחתת זרע) בס' קרבן אשה ובס' בגדי שש באה"ע סי' א' ואין מצויים אצלי ועיין במה שכתבתי בקונטריס פאת השדי בחלק אסיפת דינים במערכת אישות אות א' (בד"ה ובעיקר):

ובדין איסור לשמש במוך אם הותר כשיש לחוש לסכנה אם תתעבר כתבתי בשדי חמד בחלק אסיפת דינים במערכת אישות סי' א' אות ל"ב וגם בקונטריס פאת השדי בחלק אסיפת דינים במערכת אישות אות א' כתבתי בזה בס"ד עי"ש:

ומי שמצווה באיסור הוצאת ז"ל אם הותר לו במקום חולי רשמתי בשדי חמד בחלק אסיפת הדינים במערכת אישות סי' א' אות ל"ג עי"ש:

כלל כא זיעה היוצאת מן המשקין החמין אי חשיב משקה ידוע מה שכתב הריב"ש (בסי' הר"ן) (בדין אגואה ארדיינטי עיין בש"ע יו"ד סי' קכ"ג סכ"ד) דזיעה היוצאת מחמת לחות שלא על ידי חום הוא דלא חשיב משקה אבל היוצאת על ידי חום חשיב משקה ועיין להרב פרי חדש בסי' תמ"ג ס"ג וסי' תס"ב ס"ה ובקונטריסי להלכות פסח בסי' תמ"ז כתבתי דהרב זרע אמת א"ח סי' מ"ט הביא ראיה מתשו' הריב"ש הנ"ל ולא זכר דברי הרבנים מוהריט"ץ סי' ס"ד ופר"ח הנ"ל. וכתבתי דיש לתמוה על הרב ריח שדה סי' ב' ד' ל"ב ע"ג דאחר שהביא דברי הפר"ח שחולק על מוהריט"ץ כתב וכן מצאתי להריב"ש (סי' הר"ן) וכו' והוא פלא דמה מציאה מצא והרי עין רואה דכבר קדם וזכה בה הרב פר"ח. ועתה אין אצלי ספרים הנ"ל ומרן חיד"א בס' ברכ"י א"ח סי' קנ"ח אות י"א כתב בשם הרב ב"ד סי' ע"א גבי טיבולו במשקה דשכר דינו כמשקה ומתבאר מדברי הרב שלחן גבוה סי' תס"ו מחודש ו' דהוא עפ"י דברי הריב"ש הנ"ל דזיעה היוצאת ע"י חמין חשוב משקה וכ"כ שם בשם הרב שכנה"ג גבי שכר שנפל ליין דחשיב מי פירות עם מים דממהרין להחמיץ ועיין להרב פנ"י ח"א א"ח ססי' י"ג והרב זרע אמת בח"ב סי' מ"ב ד' ל"ח ע"א שקו"ט בזה וכתב ע"ד הפנ"י דלא ידע איך יתיישב סוגיא דהעור והרוטב וכו' עי"ש והא גרמא ליה למר כי לא ראה דבריו שבח"ב בתשו' שבסוף הס' סי' ט' (כי לא נדפס בזמנו השו"ת פנ"י ח"ב) עי"ש ובח"א סי' ח' רמז ג"כ לתשו' שבח"ב הנ"ל ועיין בענין זה להרבנים שדה הארץ ח"ג חא"ח סי' כ"ה תפארת אדם א"ח סי' י"ד קרית חנה סי' מ"ו באר יעקב ד' י"ט ע"א (ע"ד הפנ"י הנ"ל) קרבן אליצור ד' קס"ז ע"א והלאה ע"ד הריב"ש ומוהריט"ץ ופר"ח הנ"ל מכתם לדוד חיו"ד סי' ט"ו בתי כנסיות בקונטריס בית אבטינס ד' מ"א ע"ב עיקרי הד"ט חיו"ד סי' י"ג אות ז' חיים מדבר סי' תמ"ז אות ג' ובשו"ת עטרת חכמים א"ח סי' ה' ד"ה עוד וכו' וכתב שם דאף דזיעה ע"י חמין הוי כמשקה מ"מ אינו כגוף האיסור אלא כטעם ועיין בספרים שארשום בסמוך:

ובדין זיעת האוכלין אי הוי כמותם עיין להרב פרמ"ג בפתיחה הכוללת לא"ח בהנהגת הנשאל עם השואל בסדר שני אות ל"ז ול"ק והרב בית שלמה חיו"ד סי' קס"ב וקס"ד האריך ודעתו דגם באוכלין הזיעה כמותו שכן מוכח מדברי הטור סי' תנ"א בדין כסוי של ברזל שמשימין אותו על חררה שנאפה על הכירה וכו' וכ"כ הפרמ"ג שם באשל אברהם סק"ל עי"ש ובשו"ת צמח צדק להרב מליבוויץ בחא"ח סי' מ"ג ע"ד הפרמ"ג וצריך לעיין בשו"ת ב"ח החדשות סי' כ"ד שציין הרב פ"ת יו"ד סי' צ"ב סק"ה ואמ"א. גם הרב שו"מ במהדורא חמישאה סי' ד' עמד בדין זה ודחה ראית הרב פרמ"ג מדברי הרמב"ם וכתב להוכיח מכמה פוסקים דגם באוכלין הוא כן ושדברי הפרמ"ג ומשאת משה שמחלקין בין משקין לאוכלים תמוהים עי"ש:

כלל כב זכין לאדם שלא בפניו כתב הר"ן בפ"ד דגטין (בסוגיא דפרוזבול בד"ה ומסתברא) דכל שהדבר בעצמו זכות אעפ"י שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על הזכות זכה וקנה דהא מלוה מזכה ללוה קרקע כל שהוא וע"י זה לא תשמט חובו אלא שאפשר לדחות דאף זו מקולי פרוזבול עכ"ל ועיין בר"פ האיש מקדש ד' מ"ב ע"א מנין שזכין לאדם שלא בפניו וכו' ותסברא זכות הוא הא חובה נמי איכא דאיכא דניח"ל בהר וכו' דמשמע לכאורה דכל שיש ג"כ חובה לא אמרינן זכין לאדם וכו' ויש ליישב בקל כמובן. ועיין להרב מוהרימ"ט בח"ב אה"ע סי' מ"א וכתב הרב מח"א הל' זכיה סי' ו' דבדבר דאיכא צד זכות וצד חובה תלוי באם נתרצה כששמע. ועיין ט"ז יו"ד סי' ש"ה סקי"א לענין דבר שהוא זכות וקצת חובה ושם בנקה"כ בד"ה ועוד נראה ברור וכו' ועיין נו"ב מ"ק סי' י"ט בד"ה ואמנם וכו' שהביא מ"ש המ"ב דביטול שאומר כל חמירא וכו' לא מהני ליה וכו' ושוב חצרו קונה לו שלמ' וכתב ע"ד דכיון דעי"ז יהיה חוב לו שיעבור בב"י אינו קונה לו מטעם שליחות וכו' ומעין זה כתב הרב חת"ס ביו"ד (סי' שי"ג) (בד"ה אנן מה נענה) גבי מ"ש הפוס' דבדאיכא דעת אחרת מקנה לא בעינן כונת הקונה כ' ע"ז דזה דוקא במתנה אבל במכר שאפשר שימשך מזה חוב באם נאנס המקח שיצטרך לשלם אח"כ היכי נימא זכין לאדם וכו' וזה חוב הוא לו. ועיין בשו"ת רמ"ץ א"ח סי' כ"ד אות ג' (ד"ה אך) שביאר בכונת המ"ב הנ"ל דזוכה לו חצרו ועובר עליו ואף דע"י קניית חצרו נמשך לו חוב דיעבר בב"י. וגם יאסר חמצו ולא יהיה לו שום הנאה מהחמץ מ"מ כיון דעתה הוא זכות לו לקנות החמץ זוכה לו חצרו ולא משגחינן במה שיומשך לו חוב אח"כ כמ"ש הר"ן בפ"ג (צ"ל פ"ד) דגטין בהא דמלוה מזכה ללוה קרקע וכותבין עליו פרוזבול וכו' וראיתי בתוה"ש ובנו"ב מ"ק סי' מ"ט (צ"ל י"ט) שמשיגין על המ"ב והנלע"ד כתבתי ע"כ ותימה בעיני שנעלם ממנו סיום דברי הר"ן שכתב לדחות מה שרצה ללמוד מההיא דמזכה המלוה קרקע וכו' דמקולי פרוזבול שנו וכלומר דבעלמא מצינן למימר איפכא דאף דעתה זכות הוא לו מ"מ כיון שימשך ממנו חוב אמרינן אין חבין לאדם וכו' (אחר זמ"ר ראיתי שם סי' ט"ו אות ח' שכ' וז"ל ואף שכתב דאפשר לדחות דהוא מקולי פרוזבול. מ"מ נראה דהוא רק דרך דיחוי אבל מסברא נ"ל כך ע"כ) ועיין בח"מ סי' קצ"ה ס"ג בהגהה לענין מקנה כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח הממכר שלא בפני הלוקח שמחלק בין מתנה למכר שאפשר שאינו חפץ בה. ובמח"א הנ"ל בד"ה וראיתי וכו' ועיין זכר דבר ד' ג"ן אות ו' בשם ש"א בתשו' קל"ז דאם נתחייב להעמיד הסחורה להקונה עד זמן פ' ושאם יעבור הזמן יתן קנס גדול ובתוך הזמן רצה איש אחר להעמיד לו הסחורה כדי שלא יתחייב קנס המוכר זכין לאדם של"ב אעפ"י שמתחייב לזה ועיין מ"ש הבאה"ט בסי' ר"ז סקי"ט ע"ד הש"א עכ"ל כעת לא מצאתי דברי הבאה"ט וע' בנקודות הכסף ע"ד הט"ז יו"ד סי' קס"ב סק"ח דנראה דיותר נוטה דעתו בכונת הר"ן דלקושטא קאמר מקולי פרוזבול ולא בדרך דחיה וכתב עוד דאף את"ל דבעלמא נמי אמרינן הכי היינו דוקא בדדמי לפרוזבול דאין החוב הנמשך ממנו בא מיד כ"א אח"ז כשיבא זמן השמיטה משא"כ כשהחוב אפשר שיבא מיד כמו בסאה בסאה דמיירי שם דאפשר שיתייקר מיד עי"ש (והשגתי עתה ס' יקר אבן הראשה לידידי הגאון אליהו קלעצקי אבד"ק ברעזי יצ"ו וראיתי שם בסי' ט"ו שקלא וטריא בכלל זה דזכין לאדם וכו' אם נאמר גם בדאיכא צד חובה עי"ש וגם ברא"ש סי' מ'):

וכתב הרב קהלת יעקב במענה לשון ח"ב סי' דר"ך בשם הרב משפטי שמואל (סי' קי"ז) דלשון זכות משמע דלית ביה צד חובה כלל אבל כל שיש בו צד חובה לא אמרינן בהא זכין לאדם שלא בפניו עכ"ל ואין ספר הנ"ל מצוי אצלי לראות דב"ק ולפי הנראה דבר זה שנוי במחלוקת בין הרא"ש והרש"ל בים של שלמה פרק ששי דבבא קמא (סי' ז"ך) במה ששאל דוד המלך לסנהדרין (שם בדף ס' ע"ב) מהו ליטול גדישים של שעורים של ישראל ליתן לפני בהמתן של ישראל על מנת לשלם בגדישים של עדשים של פלשתים ושלחו ליה דאסור וכתב הרא"ש בסי' י"ב דמיירי דעדין לא היו מזומנים הגדישים של פלשתים אבל אם היו גדישים של עדשים מזומנים אפילו אין הבעלים של גדישי השעורים לפנינו מותר לזכות להם גדישים של עדשים על ידי אחר וליקח גדישים של שעורים דזכות הוא לו דעדשים עדיפי טפי וכתב על זה רש"ל ולא נהירא לי כלל וכי מותר להסתחר בממון חברו שלא מדעתו ודילמא חביב עליו יותר שעורים או צריכים לו נמי לבהמתו ודילמא לא יהא מצוי לו לקנות שעורים וכו' ולא אמרינן זכין לאדם וכו' אלא במידי דאית ליה זכיה ולא יש בה שום צד חסרון אבל כי האי גוונא לא נקרא זכות אלא דינו כחמסן וכו' עי"ש ודברי הרב משפטי שמואל הם כדברי רש"ל ומשמע דלהרא"ש אף אם יש שום צד חסרון חשיב זכות ואמרינן זכין לאדם וכו' אלא שצריך להבין שהרא"ש בפרק השולח סי' ט"ו כתב גבי פרוזבול דאם אין לו קרקע מזכהו בתוך שדהו דהקלו בפרוזבול אף על גב דחוב הוא לו (וכמו שדחה הר"ן) דמשמע מדבריו דכי האי גוונא בעלמא לא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו כיון דנמשך ממנו חובה וכתב הרב חתן סופר בכללים בענין זכיה (ד' ע' ע"א סק"ח) בשם הרא"ש בתשובה כלל קי"ח דאין יכולים לזכות לאדם היכא דאתי מניה חובה אף שלפי שעה זכות הוא לו (עי"ש עוד שאסף איזה כללים בדיני זכיה לאדם וכו') וצריך להתיישב בל"ן ליישב הדברים בעה"י (על דברי הרא"ש ורש"ל הנ"ל עיין לידידי הגאון צבי מאיר אבד"ק דאברי יצ"ו בספרו הבהיר אמרי הצבי בדף קמ"ב ע"ב אות כ"ו):

ונראה מדברי הרב מחנה אפרים בהלכות זכיה ומתנה סי' ה' דלא אמרינן זכין לאדם וכו' (בדבר שאינו מתנה אלא מקח וממכר וכיוצא) אלא בקרקע שהוא עומד וקיים ומדברי הרשב"א בחידושיו לגיטין ד' כ' בההיא דזקן שהקנה לבני הכפר שכתב שהוא משום דדעת אחרת מקנה שאם לא כן לא מהני בלא כונה (חידושי הרשב"א הנ"ל אין אצלי אך ראיתי שכתב כן בשמו בשו"ת רבינו עקיב"א בסי' ל"ז בד"ה אמנם) ודעת אחרת מקנה הוא מטעם זכין לאדם וכו' אלמא דגם במטלטלין כההיא דזקן שמקנה להם השטר אמרינן זכין (ודוחק לומר דההיא חשיב כמתנה) וכן מתבאר מדברי הרא"ש ורש"ל בים של שלמה הנ"ל (בד"ה וכתב) וצריך להתיישב הרבה ואני לא באתי אלא כמזכיר. ועיין להרב חתם סופר בחלק יו"ד סי' שי"ז (בד"ה וזולת) וק"ל:

כלל כג זכין לאדם שלא בפניו אם אפשר למכור חמץ של חברו שלא מדעתו כשהגיע שעת הביעור ואין האיש בביתו משום דזכות הוא לו שלא יאסר חמצו. וכן למכור מבכרת של חברו קודם שתלד להפקיע מקדושת בכור רשמתי בשדי חמד ח"א בחלק אסיפת דינים מערכת בכור בהמה סי' ג' אות יו"ד ובקונטריס אסיפת דינים במערכת חמץ ומצה סי' ט' אות ב':

ואי בדבר שהכריעו חכמים שזכות הוא לאדם ואחר כך כששמע צווח וטען שחוב הוא לו אם נאמן או לא נסתפק בזה הרב מחנה אפרים בהלכות זכיה ומתנה סי' ו' ועיין להרב מקנה אברהם אות ק"ז והרב עונג יום טוב סי' ק"י האריך בדברי הרב מחנה אפרים עי"ש:

ואלה ציוני הספר מחזה אברהם (הנז"ל באות ה') זכין לאדם שלא בפניו ואין מחייבים אלא בפניו באורח חיים סי' שס"ז תי"ד תקכ"ז ביו"ד סי' רמ"ח סעיף ג' רס"ז סעיף ז' וסמ"א רס"ח סעיף ז' שכ"ח סעיף ג' בהגהה של"א סעיף ל' ובחה"מ סי' ל"ט סעיף י"ג ועיין מה שכתב שם הסמ"ע סעיף קטן כ"א וכ"ב ובסי' ס"ז סעיף קטן מ"ד סי' קכ"ב וסוף סי' קכ"ג בהגהה ריש סימן קכ"ה קע"ה סעיף מ"ח וסעיף ל"ד רל"ה סעיף ז' רמ"ב ועמ"ש הסמ"ע בסי' רמ"ה סק"ז סי' ר"נ רנ"ג רס"ד רס"ז סי"ז רס"ח ס"ג באבן העזר סי' ל"ה ס"ד ל"ז ס"ח פ"ח סי' ק"מ ס"ה בהגהה ואף דקיימא לן בחה"מ סי' רמ"ג דקטן אינו זוכה לאחרים אבל בדרבנן זוכה כמו שכתב הרב מגן אברהם (שסו#טז|סי' שס"ו סעיף קטן ט"ז) באורח חיים עכ"ל:

ובספר שער הציון לאחד מרבני דורנו ציין בכלל זה וז"ל זכין לאדם שלא בפניו ירושלמי פאה פ"ד הל"ב עירובין מ"ו פ"א יבמות קי"ג תוס' ד"ה מאן קי"ח כתובות י"א נדרים ל"ו ועיין בתוס' ור"ן גיטין ה' תוס' ד"ה והא י"א ירושלמי גטין פ"א הלכה ה' פ"ו הל"א קדושין כ"ג מ"ב מ"ה רש"י ד"ה ודלמא נ"ו תוס' ד"ה מתקיף בבא מציעא י"ב בבא בתרא קנ"ו ועיין רשב"ם ד"ה ר' יהושע ותוס' ד"ה זכין קס"ז רשב"ם ד"ה ושובר לאשה חולין פ"ג עכ"ל:

כלל כד זמן מועט הוא שבעה ימים כמו שכתב ביערת דבש ח"ב סוף דרוש ג' ומדברי הרא"ש לנדרים ד' ג' ע"ב מוכח דשלשים יום הוי זמן מרובה ונראה דלאו דוקא שלשים יום אלא איזה ימים פחות גם כן הוא זמן מרובה ואנו אין לנו ראיה רק דשבעה ימים הוא בגדר וסוג זמן מועט כן כתב הגאון כתב סופר בחלק א"ח סי' ק"ג (ד"ה והנה בהרא"ש) ובמסכת מועד קטן ד' כ"ג ע"א אמרינן מאי לזמן מרובה אמר רב פפא שלשים יום ונראה קצת מדברי הרב קהלת יעקב בקונטריס מענה לשון אות רכ"א דכללא הוא לכל מקום דזמן מרובה הוא שלשים יום ולא פחות מזה ונראה דקשה להחליט כלל בענין זה ולא כל העניינים שוים והרי בתשובת הרדב"ז (ח"ג סי' תפ"א, בדפוסי ווארשא תרמ"ב היא סי' תתקי"ט בד"ה ולענין) כתב לענין יחוד ומסתברא לי דזמן מרובה הוי יום ולילה דכיון שהיא מתיחדת עמו כל כך זמן לבו גס בה עכ"ד הרי דיש מקום שזמן מרובה הוי יום ולילה. והרב שער המלך בהלכות סוכה פרק ד' האריך בענין חשש למיתה בין זמן מרובה לזמן מועט וכתב דעד שבעה ימים מיקרי זמן מועט ועיין להגאון חתם סופר אהע"ז ח"ב סי' פ"א מה שדקדק על דברי היערות הדבש מדאמרינן דחלה חמשה ימים ומת זוהי מיתת כל אדם (עיין במועד קטן ד' כ"ה) וכתב דעד שלשה ימים לא מיקרי חולה והחמשה ימים הם מלבד השלשה ורב גדול וגאון בדורנו אד"ר הוא אבד"ק פאניוועז יצ"ו בקונטריס עוללות הגפן אשר לו בקובץ יגדיל תורה בקונטריס עשירי סי' קנ"ג ד' ר"פ ע"ב אות ג' כתב בענין זה וז"ל האחרונים כתבו בענין חיישינן למיתה דלמיתה דזמן מרובה חיישינן והערו דשלשים יום מיקרי זמן מרובה מהא דמ"ק ד' כ"ג מאי לזמן מרובה אמר רב פפא שלשים יום ויעויין שער המלך הלכות סוכה ולי נראה דאין ראוה מזה על פי מ"ש ביבמות ד' קי"א עד שלשים יום מוקי אינש אנפשיה ועל כן שפיר אמרו שם ואף על פי כן לא בא עליה אלא לזמן מרובה ועל זה הוא דאמרו לזמן מרובה עד כמה עד שלשים יום אבל במקום אחר אין לנו הכרע בזה:

ובספר בית מרדכי להגאון מוהר"ם ליבשיץ בדרוש א' ד' ג' ע"א שקיל וטרי אי חיישינן למיתה בזמן מועט וכמה הוא זמן מועט והוכיח מדברי הרב תרומת הדשן סי' ל"ה (גבי ברכת הלבנה לשהותה עד מוצאי שבת וכו') דשבעה ימים מיקרי זמן מועט ולא חיישינן למיתה ויישב בזה דברי רש"י בקידושין ד' ל' בההיא דלעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא להצילו מקושית התוס' דאכתי הוה מצי למיפרך מי יודע כמה חיי וכו' עי"ש ובשו"ת כתב סופר חלק יו"ד סי' ק"ה נשאל במי שנשבע שלא יאכל פירות שבעה ימים קודם שימות וכתב הרב השואל שמספק אסור לו לאכול מיד דלזמן מרובה לכולי עלמא חיישינן שמא ימות ונסתפק אם יש היתר לנדרו מיד דשמא לא ימות ולא חל הנדר ואין מתירין הנדר עד שיחול והגאון המחבר השיבו כי שבעת ימים לא מיקרי זמן מרובה וכתב לו תורף הדברים שבתשובתו בחלק א"ח הנז"ל ושוב שקיל וטרי למי שנדר לזמן מן הזמנים שהוא זמן מרובה עיין שם דברי קדשו:

וידידי הגאבד"ק ברעזאן יצ"ו בספרו היקר גילוי דעת על טרפיות כתב בקונטריס אחרון ד' רכ"ב אות ע"ג וז"ל (לסי' ז"ן ס"ק מ"ג בענין שיעור זמן מועט אי דוקא כ"א יום) לכאורה יש לדין מש"ס דמ"ק כ"ג מאי לזמן מרובה שלשים יום אבל באמת לאו כללא הוא דבקידושין ד' ע' ע"א ושמא תאמר לזמן מרובה תלמוד לומר חדש הרי דחדש לא זמן מרובה ולעומת זה מצינו בסנהדרין ד' צ"א ע"א שמא תאמר לזמן מרובה ופירש רש"י שבוע או שבועיים וברש"י מעילה ד' י"ח סוף ע"ב בד"ה ואפילו לז"מ וד"ה אי מה וכו' הא מילתא איכא בין ז"מ דהכא וכו' דהכא משמע בין לאחר ב' או ג' וכו' ובב"י אהע"ז סי' ס"ב דנשתהה ז"מ היינו ג' או ד' ימים ועיין עוד ביו"ד סי' קכ"ח סעיף ח' ובט"ז סי' קל"ד ס"ק יו"ד וסמ"ע סי' כ"ד ס"ק יו"ד ועתוס' שבת ד' ט"ז ד"ה הניחא דמוכח דשבעה ימים הוי זמן מרובה ועיין ברא"ש נדרים ג' ע"ב דלזמן מרובה דלימי נזירות חיישינן למיתה וכו' ובתוס' מ"ק י"ח ד"ה ואלו מוכח דגם בב' או ג' חיישינן למיתה שהרי גם ביום אחרון של חול המועד כותבים ובעל כרחין דהוי בכלל זמן מרובה ובעל כרחין דהכל לפי הענין עכ"ל יצ"ו ועם כי לא פניתי לעיין בכל המקומות שציין בעושר בקיאותו כי רב הוא העתקתי דב"ק וחותמו אמת שהכל לפי הענין ואין לנו כלל מוחלט בזה:

אך בזאת מה שכתב דמדברי התוס' במועד קטן ד' ח"י מוכח דגם בשנים או שלשה ימים חיישינן למיתה שהרי גם ביום אחרון של חול המועד כותבים וכו' נראה לי ההדיוט דאין מזה הכרח משום דיש לומר דכיון דביום ראשון של חול המועד של סוכות הוצרכו לתקן משום שממנו עד אסרו חג יש שבעה ימים ויום אסרו חג עצמו הוא יום שמיני ויותר משבעה ימים חשיב זמן מרובה לכמה דעות הנז"ל לכן לא פלוג רבנן משום דמיחזי כחוכא כדכתב הרב שער המלך בפרק ד' מהלכות סוכה הנז"ל בראש אות זו מאי אמרת נתיר לאכול באותו יום שגרשה ואחר זמן לא נתיר לא פלוג רבנן דמיחזי כחוכא וכו' עי"ש ועיין להרב ט"ז בסי' תקנ"א ס"ד י"ז שהביא ראיה מדברי התוספות במועד קטן דף ח"י הנ"ל (על כתיבה בחול המועד והיא הראיה שהביא בגילוי דעת הנ"ל) לענין שהחיינו בבין המצרים ומשמע דמתיר אף בערב תשעה באב ואין להוכיח שסובר דחיישינן למיתה ביום אחד דיש לומר משום לא פלוג כמו שכתבתי לקמן במערכת החי"ת אות לק"ט (בד"ה הן אמת):

כלל כה זיקה בפלוגתא דיש זיקה או אין זיקה האריך הג' מלא הרועים במערכה זו לבאר דעות הסוברים הכי והכי כדרכו בקודש וכתב באות כ"ב דמ"ד יש זיקה הוא רק מדרבנן אבל מדאוריתא אין זיקה זולת לר' שמעון וכו' ומתוס' יבמות כ"ז ד"ה אבל וכו' משמע דלמ"ד יש זיקה היא מדאוריתא וכבר האריך הרשב"א שם וסתר דבריהם ולכ"ע זיקה דרבנן וכו' עי"ש חי' הרשב"א ליבמות אמ"א אך פוק עיין בדברי הריטב"א לשם בד"ה אמר ר' הונא וכו וגם בד"ה שם משום וכו' כתב והא דמפרש רב אבל הכא זיקה דרבנן היא לאו למימרא דר"י לית ליה הכי דא"כ וכו' וסוגיא בכוליה פרק דזיקה מדרבנן וכו' עי"ש והג' ח"ץ בסי' קי"ו כתב דזיקה אינה אלא מדרבנן כדמוכח בכוליה תלמודא ובכל הפוסקים. והג' נאות דשא בסי' ל"א ד' מ"ז ע"א ד"ה ואולם מה וכו' עמד ע"ד הח"ץ הנ"ל והרבה להשיב דמהש"ס והפוסקים מתבאר דמאן דס"ל יש זיקה הוא מדאוריתא ובאות ו' הביא דברי התוס' יבמות ד' ז"ך הנ"ל להוכיח דלמ"ד יש זיקה הוא מדאוריתא עיש"ב שלא זכר דברי הרשב"א והריטב"א הנזכרים לעיל:

כלל כו זכירה יש חילוק בין זוכר זוכרין למזכיר מזכירין דסתם זוכרין הוא במחשבה ועד כאן לא אמרו בספרי זכור בפה אלא מיתורא דלא תשכח ואע"ג דלהראב"ע בפ' וישב משמע דפ' (ירמיה כ"ג) ומשא ה' לא תזכרו עוד הוי כמו תזכירו אין להביא ראיה מן היוצאים מהכלל הכולל ובמקום שיש איזה הכרח לפרש כן וכההיא דספרי וכן זכר את ושתי פי' כמו הזכיר דאי זכר בלבו מנא ידעוהו עבדיו שיעצוהו להפקיד פקודים אבל גם משם אינו מוכח דמצינן לפרש זכר את ושתי ונתעצב וכפירש"י ועבדיו ראוהו פניו זועפים איך שיהי' אין ספק שסתם מזכיר הוא בפה וזוכר בלב ומי יכריחנו לתנא לדבר זרות עכ"ד הרב קול הרמז בריש מס' תענית וזה לשון הסיפרי בסוף כי תצא זכור את אשר עשה לך עמלק זכור בפה לא תשכח בלב ע"כ ובלשון זה אפשר לפרש דכונתו דמשמעות זכור הוא בפה ולא תשכח משמעותו בלב אמנם בש"ס דילן במגילה ד' ח"י ע"א הובאה בריתא זו בלשון זה זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור כשהוא אומר זכור בפה ע"כ מסיגנון זה מובן דמשמעות זכור הוא בלב לולא יתורא דלא תשכח וכדברי הרב והא הוה ליה לאתויי ועיין לעיל אות י"ג שהבאתי דברי התורת כהנים בריש בחקותי בכמה זכירות שדרשו בענין זה דמשמעות זכור הוא בלב לולא גלי קרא אחריני וראיתי בס' הביכורים והראיון בהערותיו על ס' בני דוד כהנים (לא ידעתי ס' זה) שכתב בד' י"ד ע"א אות ג' שכתב בס' הנ"ל עמוד כ"ז בהערה ח"י (על מה שכתב רבינו יהונתן אבל השוחט ע"מ לזרוק לע"א או להקטיר לע"א בשעת מעשה מזכיר שם ע"א עליה) ר"ל הזכרה ע"י מחשבתו אבל לא שצריך הזכרה בפה עיין תב"ש ס"ד סק"ב עכ"ל וכתב על זה הרב המחבר יצ"ו וז"ל צדקו דבריהם אע"ג דלכאורה הזכרה הוא בדבור פה אבל סתם הזכרה היא בלב כדמוכח מגילה י"ח (הביא דברי הש"ס הנ"ל) וכן בתו"כ פ' בחקתי (הביא דברי התו"כ אשר הבאתי למעלה באות י"ג) מכל אלה מוכח דאלמלא נכתב קרא להזכרה בפה היינו מפרשים כל הני זכור בלב עכ"ד והנה אמת שכן מוכח מכל הנ"ל דמשמעות זכור הוא בלב אמנם לא זכר הרב יצ"ו דיש חילוק בין זוכר למזכיר ואם כן אם באנו להשוות לשון הפוסקים ללשון תורה ולשון חכמים בזה יש לנו להבין מדברי רבינו יהונתן דבפה קאמר מדנקט לשון מזכיר ולא אמר לשון זוכר ולכן בס' בני דוד לא כתבו זה מכח משמעות לשון זכירה רק עפ"י דברי הרב תב"ש שציינו:

הן אמת דמתשובת בשמים ראש סי' קע"ג שהבאתי למעלה באות י"ג (בד"ה גם) מתבאר דגם שמיעא ליה כללא דרב קול הרמז שהרי כתב דזכירת יציאת מצרים בכל יום סגי מדאוריתא בלב מדכתיב למען תזכור אבל בליל פסח דכתיב והגדת היא בפה והרי שנינו במשנתינו מזכירין יציאת מצרים בלילות ולדידיה דסגי בלב היכי תני מזכירין אלא מוכח דלא שאני ליה בין זוכרין למזכירין א ראיתי להרב יד דוד בריש מס' תענית שכתב שתשו' זו לית ליה כלליה דהרמ"ז אמנם יש לדחות שסובר בעל תשובה זו דמדרבן מיהא בעינן גם בכל יום קריאה בפה ועל שם החיוב דמדרבנן תני מזכירין דאי הוה תני זוכרין לא הוה ידעינן דמדרבנן מיהא בעי הזכרה בפה ובמדרש תנחומא פרשת כי תצא (הביאו מרן חיד"א בס' דבש לפי מערכה זו אות יו"ד) אמר הקב"ה תהיו אתם מזכירים שמו למטה ואני מוחה אותם מלמעלה עכ"ל נראה שדקדקו לומר בשם ה' מזכירים ולא זוכרים לרמוז שתהיה בפה ובדדרשו מדכתיב זכור אל תשכח וגם לשון המדרש שהביא רבינו הרקח בסי' רל"ד (והובא בדבש לפי שם) שאמרו ישראל להקב"ה אמרת לנו הוו זכורים מעמלק וכו' אמר להם הקב"ה בני בזמן שאתם קוראים פרשת עמלק מעלה אני עליכם כאילו מחיתם שמו ע"כ יש לפרש דישראל הבינו ממאמר ה' זכור את אשר ע"ל עמלק דהיינו זכירה בלב ורצה הקדוש ברוך הוא להודיעם שצריך קריאה בפה לכן אמר להם בזמן שאתם קוראים ובדברי המדרש הזה עיין בס' בני יששכר במאמרי חדש אדר מאמר ז' אות יו"ד:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף