שאגת אריה/י
|
< הקודם · הבא > |
ואכתי נשאר לנו לבאר זמן הזכרת יצ"מ של יום התחלת זמנה וסופה הנה נ"ל דבר ברור ופשוט שזמנה כל היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים כמו דבר שמצותו ביום שכשר כל היום. ול"ד לק"ש דתלה רחמנא בזמן קימה הילכך אין זמנה אלא עד הנץ החמה לת"ק ועד ג' שעות לר"י כדתנן בפ"ק דברכות ומכאן ואילך עבר זמן קימה אבל הזכרת י"מ ביממא תליא רחמנא כדכתיב כל ימי חייך והרי עד צאת הכוכבים יממא הוא כדאמר בספ"ב דמגילה. ולא עוד אם לא הזכיר כל היום ונזכר בין השמשות חייב להזכיר כיון דבין השמשות ספק יום הוא הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא. ואי קשיא לך הא דאמרינן בר"פ היה קורא (דף י"ג) ת"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא ק"ש של ר"י הנשיא חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה בר קפרא אמר אינו חוזר וגומרה ר"ש ברבי אמר חוזר וגומרה א"ל ב"ק לר"ש ברבי בשלמא לדידי דאמינא אינו חוזר וגומרה היינו דמהדר רבי אשמעתא דאית בה י"מ אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה ל"ל לאהדורי. כדי להזכיר י"מ בזמנה. לאו למימרא דהאי בזמנה פירושו בזמן מצותו של הזכרת י"מ ותידק מיניה שיש לה זמן קבוע כמו ק"ש, דכבר נשמר רש"י מזה שפי' בזמנה בזמן ק"ש ע"כ. אבל מצות הזכרת י"מ זמנו כל היום ואדרבה מדקאמר אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה ל"ל לאהדורי והרי רבי היה לומד עם תלמידיו עד שעבר זמן ק"ש ואס"ד דזמן הזכרת י"מ כלה ביחד עם זמן ק"ש ע"כ ה"ל לאהדורי ולא היה בר קפרא טועה בזה. אבל אי זמן הזכרה כל היום. אתי שפיר הא דפריך ל"ל לאהדורי כיון דחוזר וגומרה ועדיין לא עבר זמן הזכרה ואפ"ה משני ליה כדי להזכיר י"מ בזמנה כלומר אע"ג כשחוזר וגומרה עדיין זמן הזכרה היא מ"מ כיון דבאותו שעה כבר עבר זמן ק"ש קא מהדר כדי להזכיר י"מ בזמן ק"ש. ולפי מה שכתבתי תבין סוגיא א' בפ' מי שמתו (דף כ"א) שנחבטו בה רבותינו בעלי התוס' ולמש"כ אתי שפיר דאמר התם אר"י אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב. מ"ט ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא תנן בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ואס"ד אמת ויציב דאורייתא ליברך לאחריה ומשני מ"ט מברך אי משום י"מ הא אידכר ליה בק"ש ונימא הא ולא לבעי הא ק"ש עדיפא דאית בה תרתי. והקשו התוס' אהא דקאמר ספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר אמת ויציב דע"כ צ"ל שהוא מסופק ג"כ אם קרא ק"ש או לא דאי וודאי קרא ק"ש תו לא הוי אמת ויציב דאורייתא דאי משום י"מ הא אידכר ליה בק"ש וא"כ כיון שמסופק משניהם יחזור לק"ש דעדיפא דאית ביה תרתי כדאמר גבי בעל קרי. ותירץ בשם ר"י דמיירי שמסופק משניהם ולא דמי לבעל קרי כיון דוודאי לא אמר לא ק"ש ולא אמת ויציב ק"ש עדיפא דאית בה תרתי. אבל גבי ספק יותר טוב לומר אמת ויציב מק"ש משום דאם איתא שלא קרא ק"ש כ"ש שלא אמר אמת ויציב שלאחריה וכשחוזר וקורא ק"ש מספיקא אכתי לא תיקן בזה אמירת אמת ויציב אבל כשחוזר ואומר אמת ויציב איכא למימר שתיקן הכל דדילמא כבר קרא ק"ש ולא אמר אמת ויציב דלאחריה ועכשיו באמירת אמת ויציב תיקן את הכל זהו תורף דבריהם ז"ל וטובא ק"ל על פי' זה חדא דאי ספק אמר אמת ויציב דקאמר מיירי דמספקא ליה נמי מק"ש דאי ברי לו שקרא ק"ש שוב אינו חוזר ואומר אמת ויציב כיון דאידכר ליה י"מ בק"ש וארישא דספק קרא ק"ש ספק לא קרא קאי האי בבא דסיפא דספק אמר אמת ויציב שהרי מיירי דמספקא ליה משניהם מק"ש ומאמת ויציב א"כ כיון דבבא דסיפא ארישא קאי ל"ל לשמואל למפלגינהו לתרתי בבי ה"ל למיכללינהו בחדא בבא ונימא הכי ספק קרא ק"ש ואמר אמת ויציב ספק לא קרא ק"ש ולא אמר או"י חוזר ואומר אמת ויציב ואין חוזר וקורא ק"ש מ"ט ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא. וכיון דקמ"ל אפי' בהיכא דמספקא ליה בשניהם דחוזר ואומר אמת ויציב ואינו חוזר וקורא ק"ש אע"ג דק"ש עדיפא דאית בה תרתי כ"ש היכא שברי לו שאמר אמת ויציב ולא מספקא ליה אלא מק"ש לחוד דאינו חוזר וקורא ק"ש ובבא דרישא דספק קרא ק"ש ל"ל. הא מבבא דסיפא שמעינן לה בק"ו. ועוד ק"ל דא"כ לא הוי עיקר הטעם דחוזר ואומר אמת ויציב ואינו חוזר וקורא ק"ש משום דק"ש דרבנן ואמת ויציב דאוריית' כיון דמיירי דמספקא ליה בשניהם ולא יצא עדיין י"ח הזכרת י"מ של תורה ובאמירת אחת מהן יוצא ידי חובת הזכרה ושוב אין אמירת שניה אלא מדרבנן לחוד. וכמו שאם אומר אמת ויציב מהשתא תו לא הוי ק"ש אלא מדרבנן כיון דכבר יצא ידי חובת הזכרה של תורה באמירת אמת ויציב ה"נ י"ל איפכא שאם קורא ק"ש מהשתא שוב אין אמירת אמת ויציב מן התורה כיון שכבר יצא ידי חובת הזכרה של תורה בק"ש נמצא שם של דאורייתא ושל דרבנן על שניהם דאיזה מהן שאומר בראשונה יוצא בה ידי חובת הזכרה של תורה ומעתה אין אמירת חברתה אלא מדרבנן ומאי פסקא לקרוא אמת ויציב דאורייתא וק"ש דרבנן הא כמו שאמת ויציב מן התורה אם אינו קורא ק"ש ה"נ ק"ש מן התורה אם אינו אומר אמת ויציב וה"נ כמו שק"ש דרבנן אם קרא כבר אמת ויציב ה"נ אמת ויציב דרבנן אם קרא כבר ק"ש ולא תלי טעמא בדאורייתא ודרבנן אלא עיקר הטעם משום דכשחוזר ואומר אמת ויציב איפשר לתקן הכל משא"כ בחוזר וקורא ק"ש והרי עיקר הטעם חסר מן הספר אע"פ שיש ליישב זה בדוחק גדול אינו נראה. עוד פי' התוס' שם בשם הרר"ש דמיירי שפיר שאינו מסופק אלא מאמת ויציב אבל ברי לו שקרא ק"ש ואפ"ה הוי אמת ויציב דאורייתא שר"ל ספק לא אמר אמת ויציב עם פ' ציצית שמסופק אם לא אמר לא פרשת ציצית ולא אמת ויציב וא"כ לא הזכיר כלל י"מ וכולה מילתא די"מ קרי ליה אמת ויציב לפי דטעם אמת ויציב הוי משום י"מ הילכך הוי פ' ציצית בכלל אמת ויציב ע"כ. ולפי' ק"ל האי חוזר ואומר אמת ויציב דקאמר שמואל מאי היא אי חוזר ואומר פ' ציצית עם אמת ויציב ושניהם יחד נכללין בשם אמת ויציב מטעמא שפי' הרר"ש קשה תרתי ל"ל הא כיון שחוזר ואומר פ' ציצית יוצא ידי חובת הזכרה של תורה ותו אין אמת ויציב אלא מדרבנן וספיקא לקולא. וא"ת האי חוזר ואומר אמת ויציב על פ' ציצית לחוד קאי אבל אמת ויציב ממש אינו חוזר ואומר דהא כבר יצא ידי חובת הזכרה של תורה באמירת פ' ציצית א"א לומר כן שקורא לפ' ציצית לחוד בשם אמת ויציב ואין אמת ויציב ממש בכלל האי חוזר ואומר אמת ויציב דקאמר. דהא אדרבה אמת ויציב ממש א"צ לחזור ולומר דבשלמא היכא שכולל יחד פ' ציצית עם אמת ויציב קורא לשניהם בשם אמת ויציב כיון דמיירי נמי מאמת ויציב ממש אבל שיקרא לפ' ציצית לחוד בשם אמת ויציב הא לא מסתבר. וכ"ש שהא דקאמר חוזר ואומר אמת ויציב ליתא באמת ויציב ממש אלא אדרבה איפכא הוא דאמת ויציב ממש א"צ לחזור ולומר. ואי האי חוזר ואומר אמת ויציב באמת ויציב ממש מיירי דחוזר ואומרו וא"צ לחזור ולומר פ' ציצית קשה מאי פסקא דחוזר ואומר אמת ויציב ואינו חוזר ואומר פ' ציצית כיון דבאמירתה נמי יוצא ידי חובת הזכרה אם רוצה לאומרה וא"צ לחזור ולומר אמת ויציב דמעתה אינו אלא מדרבנן שכבר יצא ידי חובת הזכרה של תורה באמירת פ' ציצית. וא"ת האי חוזר ואומר אמת ויציב דקאמר על א' מהני תרתי קאי או אמת ויציב ממש או פ' ציצית שנכלל נמי בשם אמת ויציב. קשה דא"כ חוזר ואומר אמת ויציב דסיפא לא הוי דומיא דספק אמר אמת ויציב דרישא דפי' שמספקא לו משניהם דאם אינו מספקא לו אלא מא' מהם וברי לו שכבר קרא א'. ה"ל שניה דרבנן ואינו חוזר ואומרה מספיקא וחוזר ואומר אמת ויציב דסיפא היינו שאומר א' מהן. וזה קשה נמי אם נפרש להאי חוזר ואומר אמת ויציב על אמת ויציב לחוד או על פ' ציצית לחוד דוקא דא"כ לא הוי סיפא דומיא דרישא. ועוד אם נפרש חוזר ואומר אמת ויציב דעל א' משניהם קאמר מ"מ כיון דלא מיירי משניהם ביחד פ' ציצית ואמת ויציב אלא אפילו בפ' ציצית לחוד סגי אין ראוי לכלול פ' ציצית לחוד בשם אמת ויציב. ועוד שע"כ חוזר ואומר פ' ציצית בדוקא כל היכא דמספקא ליה בשניהם אם אמר פ' ציצית ואמת ויציב חוזר ואומר פ' ציצית מפני שהיא מג"פ של ק"ש וכמ"ש בסמוך. ועוד ק"ל כיון דמיירי שכבר קרא ב' פרשיות ראשונות של ק"ש ואינו מסופק אלא אם אמר פרשת ציצית ואמת ויציב בע"כ אפי' לשמואל דאמר ק"ש דרבנן צריך לחזור ולומר פרשה ציצית ואפי' אי הוי הזכרת יצ"מ דרבנן אפ"ה מחוייב לומר פ' ציצית מספיקא שהיא א' מג"פ של ק"ש וכיון שהתחיל בק"ש בוודאי ולא מספקא ליה אלא בפ"ג של ציצית אם אמרה או לא אמרה מחוייב לחזור ולאומרה מספיקא. ולא מתוקמא דספק קרא ק"ש ספק לא קרא דאינו חוזר וקורא מספיקא אלא בכל היכא דמספקא ליה אם קרא ממנה כל עיקר. אבל בוודאי קרא מקצתה ומספקא ליה על השאר מחוייב לחזור ולגמרה מספיקא. וא"כ האי חוזר ואומר אמת ויציב דקאמר ע"כ אפרשת ציצית קאי שמחוייב לחזור ולאמרה מספיקא הואיל והיא א' מפרשיות של ק"ש וכבר קרא בברי ב' פרשיות ראשונות דק"ש. א"כ מאי קאמר חוזר ואומר אמת ויציב ויהב טעמא משום דאמת ויציב דהיינו פ' ציצית דאוריית' דמשמע טעמא דהוי דאורייתא משום הזכרת יצ"מ. הא אם ברי לו שאמר אמת ויציב ממש ולא מספקא ליה אלא על פ' ציצית לחוד אם אמרה או לא אינו חוזר ואומרה. ואמאי כיון דמיירי לו שקרא ב' פרשיות ראשונות של ק"ש מספיקא צריך לחזור ולקרות פ' ג' שהיא פ' ציצית אע"פ שאינו אלא מדרבנן הואיל וכבר הזכיר יציאת מצרים באמת ויציב. מ"מ משום ק"ש שהתחיל בברי גומר את כולה מספיקא דהרי אמרי' בפ"ב דברכות (ד' טז) תני תנא קמיה דר' יוחנן קרא וטעה וא"י להיכן טעה באמצע הפרק חוזר לראש בין פרק לפרק חוזר לפרק ראשון בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה. וכתבו שם תלמידי ר"י ויש להקשות לשמואל דאמר ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא משום דק"ש דרבנן היכי אמר הכא שחוזר לראש הפרק. וי"ל שאינו דומה זה לזה דבשלא קרא כלל אינו חוזר ואומר דק"ש דרבנן אבל בשהתחיל לקרות אפי' שמואל מודה שאם טעה שיש לו לתקן כיון שהתחיל ע"כ. הרי אפי' לשמואל בהתחיל בוודאי ומספקא ליה בין פרק לפרק ובין כתיבה לכתיבה חוזר וקורא מספיקא. ה"ה במספקא ליה בפ' ציצית לחוד כיון שקרא בוודאי ב' פרשיות ראשונות חוזר ואומר פ' ציצית מספיקא אפי' היכא שהזכיר כבר יצ"מ דהא וודאי פ' ציצית לק"ש שייכא וכל ג"פ ק"ש מיקרו כמש"כ הרמב"ם בר"פ א' מה' ק"ש והכי מוכח להדיא שם דאהא דטעה וא"י להיכן טעה מסיים אר"י לתנא ל"ש אלא שלא פתח בלמען ירבו אבל פתח בלמען ירבו סרכיה נקט ואתי ופירש"י סרכיה נקט ואתי אין לטעות מכאן עד אמת ויציב וא"צ לחזור אלא לאמת שהפ' שגורה בפיו ע"כ. טעמא דסרכיה נקט ואתי הא לא"ה צריך לחזור מספיקא לראש פ' ויאמר. וש"מ כל היכא שהתחיל ק"ש בוודאי מודה שמואל דאפי' פ' ציצית חוזר ואומר מספיקא והא וודאי לאו משום הזכרת יצ"מ שבה דהוי מה"ת דהא נפיק ידי חובתו באמירת אמת ויציב אלא מטעמא דהתחיל גומר הוא. וא"כ הא דספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר אמת ויציב היינו דחוזר ואומר פ' ציצית דוקא ולא סגי ליה באמת ויציב ממש. והשתא קשה בתרתי חדא דל"ל טעמא משום דאמת ויציב דאורייתא תיפוק ליה דאפי' בהזכיר יצ"מ דאינו אלא מדרבנן מ"מ מספיקא חוזר ואומר פ' ציצית כיון דבהתחיל בברי ואמר ב"פ ראשונות של ק"ש גומר מספיקא ועוד כיון דהא דחוזר ואומר אמת ויציב היינו פ' ציצית דוקא ולא אמת ויציב ממש היאך קאמר אמת ויציב כיון דלא משכחת ליה לעולם שמספיקא יצטרך לומר אמת ויציב והיאך קורא אמת ויציב סתמא לפ' ציצית כיון דאמת ויציב ממש אינו במשמע זה אלא אדרבה בדידיה אינו חוזר ואומר מספיקא לעולם. והא וודאי לא מסתבר לומר דפ' ציצית עם אמת ויציב חדא מילתא נינהו להא עניינא בכל היכא דמספקא לן בשניהם אם אמרם. אע"ג דכשחוזר ואומר אחד מהם כבר יצא ידי חובת ספק הזכרת יצ"מ של תורה ואין אמירתה של שניה אלא דרבנן וכל בדרבנן ספיקו להקל. מ"מ כיון דע"כ צ"ל אחד מהם משום ספק הזכרת יצ"מ של תורה דספיקא להחמיר וכיון דע"כ צריך לחזור ולומר את א' מהם ממילא גורם נמי שמחוייב לחזור ולומר את השני מספק דכיון שהתחיל גומר כדאמרי' לענין ק"ש אליבא דשמואל דאמר ק"ש דרבנן וכדמוכח ההיא דטעה בין פרק לפרק וכדכתיבנא. וה"נ כיון דתיקנו לומר פ' ציצית ואמת ויציב שניהם משום הזכרת יצ"מ שבהם חדא מילתא נינהו ואם התחיל בא' גומר נמי מספיקא את השני. והשתא אתי שפיר הא דקאמר ספק אמר אמת ויציב חוזר ואומר אמת ויציב דחוזר ואומר פ' ציצית ואמת ויציב ממש מספיקא ולשניהם ביחד הוא דקורא כאן אמת ויציב. הא ליתא דכבר הוכחתי למעלה דאמת ויציב לחוד הוא דתיקנו לעיקר מצות הזכרת י"מ. אבל פ' ציצית עיקר טעמא משום שנא' בה מצות ציצית הוא דתיקנו לאומרה וא"כ תרי מילי נינהו ואין אחד מהן גורם לחבירו לחזור ולאומרו מספיקא אבל ב' פרשיות של ק"ש עם פ' ציצית חדא מילתא נינהו אע"ג דא"צ לקרות פ' ציצית בלילה כדאמר בפרק היה קורא (ד' י"ד) משום שאין מצות ציצית נוהגת בלילה. מ"מ בשחר שנוהג מצות ציצית פ' ציצית עם ב' פרשיות ראשונות חדא מילתא נינהו כדמוכח מהא דאמרן הילכך אם התחיל בא' מהן גומר את כולן מספיקא. ועוד שע"כ פ' ציצית ואמת ויציב לאו חדא מילתא נינהו שהרי בעל קרי מהרהר ק"ש בלבו כל הג"פ אע"ג דאינו מן התורה אלא פ' ציצית משום יצ"מ שבה לשמואל דאמר ק"ש דרבנן. וש"מ דשווי' רבנן לכל ג"פ דק"ש כחדא מילתא עם פ' ציצית. ואע"ג דהא דקורא פ' שמע איכא למימר משום קבלת עול מלכות שמים שבה. מ"מ פ' והיה אם שמוע דמהרהר בעל קרי בלבו ע"כ אינו אלא משום דכל ג"פ כחדא נינהו ואפ"ה אינו מברך לאחריה כלל ואפי' אמת ויציב א"צ להרהר ש"מ דאמת ויציב ופ' ציצית לאו כחדא מילתא נינהו:
עוד ק"ל על פי' הר"ש שפי' דכולה מילתא דיצ"מ קרא ליה אמת ויציב לפי דטעם אמת ויציב הוי משום יציאת מצרים הילכך הוי פ'ציצית בכלל אמת ויציב דזה נראה כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא שיהא טפל ונכלל פ' ציצית שנאמרה בתורה לאמת ויציב בקריאת שם שנוסח שלה אינו אלא מתקנת חכמים אע"פ שתקנוה לעיקר הזכרת יצ"מ יותר] מפ' ציצית שלא תיקנו עיקר אמירתה אלא מפני מצות ציצית שבה ומה"ט א"צ לקרותה בלילה וא"כ טפל פ' ציצית לאמת ויציב בהא מילתא דהזכרת יצ"מ מ"מ כיון דיוצא בה י"ח הזכרה אע"ג דעיקרה לא תיקנה משום יצ"מ שבה וכתיבי נמי באורייתא בהדיא אין ראוי לטפלה לאמת ויציב שהוא ממטבע שטבעו חכמים.
ונ"ל לפרש שמעתתא זו ע"ד שכתבתי דכבר נתברר דזמן הזכרת יצ"מ של יום הוי כל היום ושל לילה כל הלילה עד עלות השחר וזמן ק"ש של לילה הוי כל הלילה ועוד נמשך זמנה על היום מעלות השחר עד הנץ החמה כרשב"י משום ר"ע וקי"ל כוותיה וק"ש של יום זמנה עד ג' שעות כר' יהושע דקי"ל כוותיה ותו לא. נמצא עכשיו זמן הזכרת יצ"מ של יום נמשך אחר זמן ק"ש מג' שעות עד הלילה דהוי זמן הזכרה עדיין וזמן ק"ש עברה כבר מג' שעות ולמעלה. ובשל לילה הוי איפכא דזמן ק"ש נמשך יותר מזמן הזכרה מעה"ש עד הנץ החמה דהוי זמן ק"ש ואינו זמן הזכרה. והשתא א"ש דוודאי אם מצא את עצמו עומד בזמן ק"ש והזכרה שעדיין לא עבר זמנו של כל א' מהן וספק לו אם קרא ק"ש ואמת ויציב או לא. וודאי ק"ש עדיף דאית ביה תרתי כדאמר לגבי בעל קרי וחוזר ואומר ק"ש ואינו חוזר ואומר אמת ויציב. ובהא אפי' שמואל דאמר ק"ש דרבנן מודה וכ"ש אם ברור לו שקרא ק"ש וספק אם אמר אמת ויציב כיון דכבר הזכיר יצ"מ בק"ש בפ' ציצית יוצא ידי חובתו ומעתה אמת ויציב אינו אלא מדרבנן ואינו חוזר ואומר אמת ויציב. וכן אם ברי לו שקרא ב"פ ראשונות של ק"ש ומסופק לו בפ' ציצית ואמת ויציב אם אמרם או לא ע"כ צריך לחזור ולומר פ' ציצית דוקא מספיקא דשייכא לק"ש וכיון שהתחיל בק"ש מחוייב לגומרה כולה ואפי' פ' ציצית מספיקא ושוב אינו חוזר ואומר אמת ויציב מספיקא דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא שהרי כבר יצא ידי חובת הזכרת יצ"מ של תורה בפ' ציצית שקרא. הרי דבב' דרכים הללו חוזר וקורא ק"ש או פ' ציצית מספק ואינו חוזר ואומר אמת ויציב מספק. ודשמואל דאמר חוזר ואומר אמת ויציב מספק ואינו חוזר ואומר ק"ש מספק לאו בחד גוונא מיירי דהא וודאי ק"ש עדיפא. והא דספק קרא ק"ש ספק ל"ק דרישא דאינו חוזר ואומר אי בק"ש של שחרית ושל ערבית מיירי מתוקמא בשכבר הזכיר יצ"מ וליכא בק"ש אלא דרבנן וספיקא לקולא. א"נ בדלא הזכיר יצ"מ עדיין ובק"ש של ערבית מיירי וכגון שלא נזכר עד אחר שעלה עה"ש וקודם הנץ החמה דזמן הזכרה של לילה כבר עברה משעה שעלה עה"ש ואפי' וודאי לא הזכיר שוב אינו מזכיר משעלה עה"ש אבל זמן ק"ש של לילה עדיין לא עבר עד הנץ החמה ואם וודאי לא קרא מחוייב עדיין לקרות וקמ"ל שמואל דמספיקא אינו קורא דק"ש דרבנן וספיקא להקל. אבל בק"ש של שחרית א"א לאוקמי וכגון שלא נזכר עד שעבר זמן הזכרה דא"כ כיון דעבר זמן הזכרה כ"ש דעבר כבר זמן ק"ש של שחרית דזמנו קצר מזמן הזכרה ומאי איריא דנקט שמואל בספק קרא ק"ש דאינו חוזר וקורא משום דק"ש דרבנן הא אפי' בוודאי לא קרא אינו קורא כיון שעבר זמן הזכרה כ"ש שעבר זמן ק"ש של שחרית כבר. הילכך לא מתוקם הא דספק קרא ק"ש דשמואל אלא כדאמרן. אבל סיפא דמילתא דשמואל דספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר דחוזר ואומר אמת ויציב ע"כ מיירי דעדיין לא הזכיר. דאלו הזכיר מעתה ה"ל אמת ויציב דרבנן ואינו חוזר ואומר מספיקא. ומיירי נמי מהזכרה של יום דאלו של לילה ספק אמר אמת ואמונה מבעיא ליה למימר שהיא ברכה שלאחר ק"ש של לילה דאלו אמת ויציב ברכה שלאחריה של יום היא בספ"ק דברכות (דף יב) כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו. ויש לאוקמי מילתא דשמואל כגון שלא נזכר עד לאחר ג' שעות על היום דכבר עבר זמן ק"ש של שחרית ועדיין זמן הזכרת י"מ של יום לא עבר עד הלילה שזמנה כל היום והוי סיפא דומיא דרישא דספק קרא ק"ש דמיירי נמי בעברה זמן הזכרה וזמן ק"ש לא עברה ובסיפא ספק אמר אמת ויציב מיירי איפכא דזמן ק"ש עברה וזמן הזכרה עדיין לא עברה הילכך חוזר ואומר או"י דעדיפא מק"ש דעברה זמנה כבר ועדיין זמן אמת ויציב לא עברה כדתנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד ואמר בגמ' מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות ומברך ב' לאחריה וב' לפניה בפ"ק דברכות (דף ט) הילכך אמת ויציב עדיפא טפי דאית בה תרתי דיוצא ידי חובתו ע"י קריאתה מידי הזכרת י"מ ויצא ידי חובת ברכה שלאחריה שעדיין לא עבר זמנה אבל אם חוזר ואומר ק"ש ליתא אלא חדא הזכרת י"מ דאלו קבלת עול מלכות שמים שבק"ש כבר עבר זמנה. ובהכי ניחא לי הא דנקט ספק אמר אמת ויציב שהיא ברכה שלאחריה של שחרית ולא נקט ספק אמר אמת ואמונה שהיא ברכה שלאחריה של ערבית דאילו לפי' ר"י והר"ש ה"נ המ"ל ספק אמר אמת ואמונה ומ"ש אמת ויציב דנקט. והא ל"ל דהיינו טעמא דלא קאמר ספק אמר אמת ואמונה דערבית משום דאין אומרין פ' ציצית בלילה כדאמרינן בפרק היה קורא הילכך נקט ספק אמר אמת ויציב דשחרית לרבותא דאע"ג דאומרים פ' ציצית בק"ש של שחרית וה"א דק"ש עדיף דאית ביה תרתי כדאמרינן לגבי בעל קרי קמ"ל שמואל דלגבי ספק אמת ויציב עדיף לחזור ולאמרה יותר מק"ש מטעמא שפי' ר"י אבל באמת ואמונה דערבית פשיט' דמספיקא חוזר ואומר אמת ואמונה כיון דאין אומרים פ' ציצית ואין יוצא י"ח י"מ של לילה דאוריית' אלא באמירת אמת ואמונה ואילו אמר שמואל באמת ואמונה דחוזר ואומר מספיקא ה"א דבאמת ויציב אינו חוזר ואומר מספיקא אלא ק"ש דעדיפא. דהתינח לפיר"י דפירש דספק אמר אמת ויציב מיירי דמספקא ליה מק"ש נמי. אבל לפי' הר"ש דמיירי דלא מספקא ליה מב' פרשיות ראשונות של ק"ש כלל אלא מפ' ציצית ואמת ויציב לבד אין שום רבותא בהא דנקט ספק אמר אמת ויציב יותר מספק אמר אמת ואמונה והוה מצי למימר נמי ספק אמר אמת ואמונה ומ"ש אמת ויציב דנקט. ועוד לקצת נוסחי דגרסי בהא דספק קרא ק"ש אר"י לחוד ול"ג אר"י אמר שמואל וכן היא הגירסא בספרים שלנו. והרי ר"י ס"ל דמצות ציצית נוהג בלילות כדאמרינן במסכתא מנחות פ' התכלת (דף מ) ר"י רמי תכלת לפרזומי דאינשי ביתיה קסבר מ"ע שלא הז"ג היא דנוהג בלילה ונשים חייבות וכיון דס"ל דנוהג בלילות כרבנן דפליגי התם עליה דר"ש ע"כ אומרין פ' ציצית בלילה. ולדידיה הוה מצי למימר ספק אמר אמת ואמונה דערבית נמי והוי קמ"ל ההיא רבותא גופיה דקמ"ל השתא במאי דנקט ספק אמר אמת ויציב דשחרית ואפי' למאי דגרסי מקצת רבוותא בההיא דספק קרא ק"ש אר"י אמר שמואל לא מסתבר דר"י דרמי תכלת לפרזומי דאינשי ביתיה משום דס"ל מצות ציצית נוהג בלילות פליג אדשמואל רביה דהא בכל דוכתא אמר הא דר"י דשמואל או דרב היא והרי רב ס"ל דאין אומרי' פ' ויאמר בלילה ש"מ דס"ל דאינו נוהג מצות ציצית בלילה. וש"מ דשמואל נמי ס"ל דמצות ציצית נוהג בלילות וא"כ אומרים פ' ציצית בלילה וה"ל למיתני נמי ספק אמר אמת ואמונה. אבל לדידי אתי שפיר דלא הוה מצי למימר ספק אמר אמת ואמונה של ערבית דחוזר ואומר מפני י"מ שבה. דוודאי כיון דלא עבר זמן הזכרה של לילה כ"ש דלא עבר עדיין זמן ק"ש שלה שנמשך זמנה יותר מזמן הזכרתה. וא"כ א"א ליה לשמואל למימר חוזר ואומר אמת ואמונה אלא חוזר ואומר ק"ש דאית ביה תרתי קבלת עול מלכות שמים וי"מ ואינו חוזר ואומר אמת ואמונה דלית בה אלא חדא. אבל בשל שחרית שפיר משכחת ליה דחוזר ואומר או"י ואינו חוזר ואומר ק"ש כגון שנזכר לאחר ג' שעות שעבר זמן ק"ש וזמן הזכרה עדיין לא עברה הילכך חוזר ואומר אמת ויציב דעדיף טפי דיוצא ידי חובת הזכרה בה ויוצא ידי חובת ברכה שלאחריה של ק"ש דעדיין לא עבר זמנה ואל תתמה על מה שפירשתי אליבא דשמואל דזמן ק"ש של ערבית הוי עד הנץ החמה הרי ר"י אמר שמואל פסק בפ"ק דברכות כר"ג דאמר במתני' רפ"ק דברכות דזמן ק"ש הוי עד שיעלה עמוד השחר. הא כבר כתב הרא"ש שם דר"ג מודה דזמן ק"ש הוי עד הנץ החמה. הרי נתברר לנו באר היטב בסי' זה ובשני סימנים הקודמים דזמן הזכרת י"מ של לילה זמנה כל הלילה מצה"כ עד עמוד השחר ותו לא אע"ג דזמן ק"ש של ערבית נמשך עוד עד הנץ החמה ואם הזכיר קודם צה"כ לא מיבעיא מפלג המנחה ואילך דלא יצא ידי חובתו דהא וודאי יממא הוא אלא אפי' אם הזכיר בהש"מ צריך לחזור ולהזכיר מצה"כ ואילך שהוא לילה וודאי אבל בהש"מ ספיקא הוא וה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וזמן י"מ של יום זמנו כל היום מעה"ש עד צה"כ ואם לא הזכיר עד בהש"מ חייב להזכיר בהש"מ כיון דבהש"מ ספק יממא הוא ה"ל ספיקא דאורייתא דילמא אכתי יום הוא ולא עבר זמן הזכרה עדיין ולחומרא הילכך חייב להזכיר כן נ"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |