שאגת אריה/יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שאגת אריה יג

סימן יג

שאלה אם אדם יוצא ידי חובת הזכרת י"מ ע"י הרהור אע"ג דקי"ל הרהור לאו כדבור דמי לשאר מילי כמש"כ בסימן ו' מ"מ לענין זה כדיבור דמי. או דילמא הזכרת י"מ שוה לכל מילי דקי"ל הרהור לאו כדבור דמי ואין יוצא ידי חובת הזכרה זו ע"י הרהור:

תשובה לפום רהיטא יש לי לדון שאדם יוצא ידי חובת הזכרת י"מ בהרהור בעלמא בלי דבור. ואפי' למאי דקי"ל הרהור לאו כדבור דמי משום דהזכרה בלב הוי הזכרה. ויש לי להביא ראיה לזה מהא דתנן רפ"ב דמגילה (דף יז) קראה ע"פ כלומר המגילה לא יצא ובגמ' בעי מנלן א"ר אתיא זכירה זכירה כתיב הכא והימים האלה נזכרים וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר ופריך וממאי דהאי זכירה קריאה היא דילמא עיון בעלמא ומשני לא ס"ד דכתיב זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור ומה אני מקיים זכור בפה ש"מ טעמא דכתב רחמנא לא תשכח דשכחת הלב אמור גלי לן קרא יתירא דזכור בפה הוא הא לאו הכי ה"א זכור בלב הוא והכי מסתבר דאי לאו גז"ש דזכירה זכירה ה"א דהימים האלה נזכרים דכתיב גבי מקרא מגילה עיונא בעלמא הוא כלומר במעיין ומהרהר במגילה סגי ואעפ"י שלא הוציא בשפתיו יצא אלמא זכירה בלב הוי זכירה וכיון דבהזכרת י"מ לא גלי לן קרא בהרהור בעלמא סגי ליה. אלא שיש לי להקשות ע"ז מהא דתנן בפ"ק דברכות (ד' כ') ב"ק מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ואמרינן בגמ' אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי דאס"ד לאו כדבור דמי למה מהרהר ופריך אלא מאי הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו ומשני כדאשכחן בסיני ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי דאס"ד דהרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו והשתא מנ"ל לרבינא למידק דהרהור כדבור דמי דילמא לעולם אימא לך הרהור לאו כדבור דמי לענין ק"ש וכל המצות דבעי דיבור והא דק"ל למה מהרהר בק"ש משום י"מ שבה שבפ' ויאמר שיוצא ידי חובתו בהרהור דזכירה בלב הוי זכירה. וא"ת דל"ל הכי דא"כ למה תנן סתמא ב"ק מהרהר ואק"ש קאי דמשמע שמהרהר בלבו כל ג"פ של ק"ש ואי משום י"מ לחוד לא היה צריך להרהר אלא פרשת ויאמר בלבד שיש בה י"מ ולא שמע והיה אם שמוע דמנ"מ במה שמהרהר בהם אי הרהור לאו כדבור דמי. הא ליתא שהרי פריך שם אדר"ח ואלא מאי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר אר"א כדי שלא יהא כל העולם עוסקין בה והוא יושב בטל ופריך תו ונגרוס בפירקא אחרינא אמר רב אדא בר אהבה בדבר שהציבור עוסקין בו ופריך והרי תפלה דדבר שהציבור עוסקין בו ותנן היה עומד בתפלה ונזכר שהוא ב"ק לא יפסיק אלא יקצר טעמא דאתחיל בה הא לא אתחיל לא יתחיל ומשני שאני תפלה דלית בה מ"ש כלומר אבל ק"ש אית בה קבלת מלכות שמים וכן פירש רש"י שאני תפלה דל"ב מ"ש קבלת מלכו' שמים כדאיתא בק"ש שמקבל עליו את השם לאדון ולמלך מיוחד ע"כ ואע"פ שיש גירסא אחרת גירסא זו עיקר כמו שמוכיח שם רש"י. והרי קבלת מלכות שמים אינו אלא בפ' ראשונה בלבד כדתנן רפ"ב למה קדמה פ' שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות ואפ"ה מהרהר כל ג"פ של ק"ש אלמא שווינהו רבנן לכל ג"פ של ק"ש כחדא מילתא וכל היכא שצריך לקרות את מקצתה גומר את כולו והרי הדברים ק"ו מה התם שאפי' אותו מקצתו שקורא אליבא דר"ח דאמר הרהור לאו כדבור דמי אינו אלא כדי שלא יהא כל העולם עוסקין בו והוא יהא יושב בטל ואפ"ה מקצתה גורר את כולו. כ"ש אי לימא דהזכרת י"מ יוצא ע"י הרהור ונמצא הרהור י"מ שבק"ש הוי כקריאה גמורה דאינו דין שמקצתה גורר את כולו. ולא מסתבר לחלק ביניהם אי משום דהיא הנותנת דאם הרהור מקצתה אינו כקריאה גמורה בדין הוא שמקצת יגרור את הכל משום דאידי ואידי חד עניינא הוא אבל היכא דמקצת הענין הוי כקריאה גמורה ע"י הרהור ויי"ח בהרהור אינו בדין שיגרור המקצת שמהרהר לצאת י"ח למותר שאינו לצאת י"ח דתרי ענייני נינהו ואינו ממינו לחייב זה את זה ע"י זה בגרירה. א"נ היכא דעיקר הרהור הוא מחמת פרשה ראשונה מפני קבלת עול מלכות שמים שבה בדין הוא שתגרור הראשונה את המאוחרת לה. אבל אינו בדין שמחמת חיוב הרהור אחרונה מפני י"מ שבה תגרור את המוקדמת לה א"נ לר"ח דאית ליה הא סברא דכדי שלא יהא כל העולם עוסקים בו והוא יושב בטל וכיון דחייבוהו רבנן לקרות פרשה ראשונה שיש בה קבלת עול מלכות שמים מהא טעמא ופרשה ויאמר נמי רמי חיובא עליו מפני יציאת מצרים שבה וכיון דחייב בהרהור פרשה ראשונה ואחרונה של קריאת שמע אינו בדין שידלג את האמצעית מש"ה קורא נמי לפרשת והיה אם שמוע אבל רבינא דל"ל טעמא דכדי שלא יהא כל העולם עוסקין בו והוא יושב בטל מדמדקדק דהרהור לאו כדיבור דמי דאס"ד כדיבור דמי למה מהרהר. א"כ כיון דאינו חייב לקרות אלא פ' ויאמר מפני י"מ שבה אי הרהור לאו כדיבור דמי למה מהרהר בב' פרשיות ראשונות. דכל זה אינו שוה לי וה"נ אמר התם לקמן אר"י ספק קרא ק"ש ספק ל"ק אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק ל"א חוזר ואומר מ"ט ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא. ואמרי' תנן בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ואס"ד אמת ויציב דאוריית' ליברך לאחריה ומשני מ"ט מברך אי משום יצ"מ הא אידכר לה בק"ש ולימא הא ולא ליבעי הא ק"ש עדיפא דאית בה תרתי. אלמא אע"ג דס"ל לר"י ק"ש דרבנן מ"מ מהרהר כל הג"פ כתקנת חכמים מפני יצ"מ לחוד שנא' בפ"ג דהוי מה"ת וא"כ אפי' את"ל דהרהור לאו כדיבור דמי לענין ק"ש מ"מ מהרהר כל הג"פ של ק"ש מפני יצ"מ שבה דבהרהור סגי ליה דזכירה בלב הוי זכירה. ועוד מדברי רבינא גופיה מוכח דכל ג"פ כחדא שווינהו רבנן ומקצתה גורר את כולה דאל"כ אע"ג דהרהור כדיבור דמי הרי כיון דמ"מ אינו מברך לא לפניה ולא לאחריה משום דלאו דאורייתא הן כדאמרי' התם א"כ אמאי מהרהר בק"ש כל ג"פ בשלמא פרשה ראשונה מהרהר בה אי משום דמה"ת היא כדאמרי' התם אי משום קבלת עול מלכות שמים שבה לר"י דאמר ק"ש דרבנן ופ' ויאמר נמי ה"ט דמהרהר בה משום יצ"מ שבה דהוי מה"ת לכ"ע. אבל פ' והיה אם שמוע דלאו דאורייתא היא וכמש"כ למעלה בסי' י"ב למה מהרהר בה דכיון דלאו דאורייתא היא ולית בה טעמא דקבלת עול מלכות שמים דמיא לברכות הללו דאמרן דאינו מהרהר בהן. אע"כ דכל ג' פרשיות כחדא שווינהו רבנן הילכך מקצתה גורר את כולה א"כ היכא דייק דאי ס"ד הרהור לאו כדיבור דמי למה מהרהר דילמא משום יצ"מ שבפ' ויאמר דסגי ליה בהרהור הוא הגורם להרהר בכל הג"פ דמקצתה גורר את כולו. ולא מסתבר לומר דס"ל לרבינא דחדא פ' שיצא ידי חובתו ע"י הרהור כגון פ' ויאמר שיש בה יצ"מ לא גרר לכולהו פרשיות של ק"ש לחייב להרהר בהן אס"ד דהרהור לאו כדיבור דמי הואיל ואינו יוצא י"ח אותן פר' ע"י הרהור ל"מ כלום במה שמהרהר בהן משום יצ"מ שבפ' ויאמר. אבל אי הרכ"ד שפיר קא גררא פ' ראשונה ואחרונה של תורה לפ' והיה אם שמוע להרהר נמי בה אע"פ שאינה מה"ת כיון דמ"מ מיהת ע"י הרהור יצא ידי חובת אותה פ' מחיובא דרבנן שבה. הילכך שפיר מהני ע"י הרהור שלו בה. משא"כ ברכות שלפני ק"ש ולאחריה דלאו מה"ת הן וגם משום גרירא ליכא דהא מילתא אחרינא הן ולא שייכא לק"ש כ"כ דלאו מברכת ק"ש הן ויכול לברך אותן בפ"ע בלא ק"ש וכמש"כ בסי' ג' ע"ש הרשב"א בשם הגאונים ז"ל וכ"ש ברכת על המזון לפניו דאינו מה"ת וליכא משום גרירא אגב דאורייתא אע"ג דהרהור כדיבור דמי לא חייבו חכמים להרהר בהן דזה דוחק. והא נמי ל"ל דרבינא הכי דייק לה דהרהור כדיבור דמי משום דמתני' סתמא קתני בעל קרי מהרהר בלבו ומשמע בין ק"ש של שחרית ובין ק"ש של ערבית מהרהר בלבו והרי לחכמים דספ"ק דברכות במתני' א"צ להזכיר יצ"מ בלילות. דאין זה כלום דממאי דמתניתין דבעל קרי רבנן היא דילמא בן זומא היא דס"ל מזכירין יצ"מ בלילות ומה"ת הוא דהא דריש ליה מקרא ימי חייך הימים כל י"ח לרבות את הלילות כדתנן התם וקי"ל כוותיה כמש"ל סי' י"ב אלא וודאי ש"מ שאי הרהור לאו כדיבור דמי איי"ח הזכרת יצ"מ נמי ע"י הרהור. וא"ת אכתי מאי ראיה היא זו מהא דרבינא דהרהור גבי יצ"מ לאו כלום הוא לדידן דקי"ל הרהור לאו כדיבור דמי דילמא רבינא לא מק"ש דייק אלא מסיפא דתנן ועל המזון מברך לאחריו ש"מ דהרהור כדיבור דמי דאס"ד לאו כדיבור דמי למה מהרהר הא ליתא שהרי אדר"ח שהשיב על דברי רבינא וס"ל הרהור לאו כדיבור דמי דאס"ד כדיבור דמי יוציא בשפתיו קא דייק הש"ס. אלא מאי הרהור לאו כדיבור דמי למה מהרהר אר"א שלא יהא כל העולם עוסקין כו'. ונגרוס בפ' אחרינא אר"א בדבר שהציבור עוסקין בו והא מילתא לא שייך אלא בק"ש שכל העולם והציבור עוסקין בו שרמיא חיובא על כל העולם ולא בה"מ שאינו חייב אלא מי שאכל. ועוד שהרי לבתר דשני שם שאני תפלה דלית בה מלכות שמים קא דייק הגמ' והרי בה"מ לאחריו דלית בה מלכות שמים ותנן על המזון מברך לאחריו. אלמא עד השתא כל שקלי וטריא אק"ש קאי וש"מ דרבינא מק"ש קא דייק למילתיה ועוד כולי סוגיא דהתם בתר ההיא פלוגתא דרבינא ור"ח מק"ש מיירי דפליגי אמוראי אי ק"ש דאורייתא או דרבנן. וא"א דרבינא מסיפא דעל המזון קא דייק למילתיה ה"ל להגמרא למקבע למילתיה אסיפא ולאקדומי הא דק"ש אי דאורייתא או דרבנן. דהא למ"ד ק"ש דרבנן ואמת ויציב דאורייתא קא פריך עליה דא"מ לא לפניה כו' ואי ס"ד אמת ויציב דאורייתא לברך לאחריה. אלא וודאי רבינא מק"ש דתנן ברישא קא דייק למילתיה וש"מ דהזכרת י"מ אינו יוצא ידי חובתו בהרהור לדידן דקי"ל כר"ח דהרהור לאו כדיבור דמי. וגם ל"ל לר"א לשנויי כדי שלא יהא כה"ע כו' ולר"א ב"א לומר בדבר שהציבור עוסקין ואק"ש קאי כדפי' תיפוק ליה דמק"ש לק"מ לר"ח דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי למה מהרהר. דה"ט דמהרהר מפני י"מ שבה דסגי ליה בהרהור וכן פי' שם התוספות להדיא דלמ"ד ק"ש דרבנן הא דמהרהר בק"ש משום י"מ שבה דהוי דאורייתא ומה"ט כת' וי"ס דגרסי ק"ש דרבנן היא ומשני אלא ק"ש אית בה מלכות שמים ובה"מ דאוריי' ותפלה דרבנן וכן הגירסא בפ"ה. וקשה דבמתני' פי' דק"ש דאורייתא לכ"ע כיון שלא אמר או"י דבהכי מיירי מתני' אלמא ר"ל גם להני אמוראי רבינא ור"ח דאתיה מילתייהו וכל שקלי וטריא דידהו אפי' למ"ד ק"ש דרבנן מ"מ ב"ק מהרהר בלבו לק"ש מפני י"מ שבה דה"ל מה"ת ואפ"ה דייק רבינא מיני' דהרהור כדיבור דמי דאס"ד דלאו כדיבור דמי למה מהרהר אלמא הלכ"ד לכל מילי ואף ידי חובת הזכרת יצ"מ אינו יוצא ידי חובתו בהרהור. וכן נ"ל עיקר דלמאי דקי"ל הרהור לאו כדיבור דמי ה"ה י"ח הזכרת יצ"מ אינו יוצא ידי חובתו בהרהור. ומאי דקא קשה ליה מהא דמגילה י"ל כיון דהאי לא תשכח דכתב רחמנא גבי זכירת עמלק מגלי לן על זכור שעמו שהוא בפה דוקא ולא סגי ליה בהרהור מיניה ילפינן דכל היכא דכתב רחמנא זכירה אינו אלא בפה וגילוי מילתא בעלמא הוא וגם הימים האלה דגבי מגילה דאינו עיונא בעלמא מזכירת עמלק ילפינן לה דאינו אלא בפה וג"ש דזכירה זכירה ל"צ לזה אלא לקראה בע"פ לא יצא דע"ז אייתי רבא לגז"ש זו ואיפשר לומר דאפי' למ"ד הרהור כדיבור דמי כיון דגלי לן לקרא גבי זכירת עמלק דזכירה אינה אלא בפה ילפינן לכל זכירות מיני' במה מצינו דאינן אלא בפה ואינו יוצא ידי חובתו בהרהור אע"ג דכדיבור דמי. ולפ"ז א"ש נמי למאי דס"ל להרמב"ם דהרהור כדיבור דמי בכל התורה כולה חוץ מהיכא דכת"ר דיבור בהדיא כמו גבי קריאת שמע דכתב רחמנא ודברת בם וכמש"ל סי' ו'. דלדידיה יש להקשות מנ"ל לרבינא למידק דהרהור כדיבור דמי דאל"כ למה מהרהר ומק"ש דייק לה כמו שהוכחתי למעלה. ועוד להרמב"ם בלא"ה א"א לומר דדייק לה מסיפא דעה"מ מברך לאחריו דהרהור כדיבור דמי דא"כ היאך פליג ר"ח עליה ואמר הרהור לאו כדיבור דמי הא גבי ברכת המזון דלא כתיב גביה דיבור אלא ואכלת ושבעת וברכת כ"ע ואפי' ר"ח מודה דהרהור כדיבור דמי וכמש"כ הרמב"ם בפ"א מה"ב דבירך בלבו נמי יצא וכמש"כ שם. והשתא דילמא אע"ג דהרהור לאו כדיבור דמי מ"מ מהרהר בק"ש מפני יצ"מ שבה אבל ק"ש דכתב רחמנא גביה דיבור הרהור לאו כדיבור דמי. אע"כ דאין אדם יוצא ידי חובת הזכרת י"מ אלא בדיבור אע"ג דכתיב ביה זכירה מזכירת עמלק ילפינן לה דגלי לן רחמנא בהדיא דזכירה בפה דוקא הוא ולפ"ז צ"ל דלמסקנא דמפ' טעמא דק"ש ובה"מ דאורייתא לרבינא דס"ל משום דהרהור כדיבור דמי מה"ט מהרהר ק"ש ובה"מ בלבו משום דאי לאו כדיבור דמי למה מהרהר ע"כ ס"ל דק"ש גופיה דאורייתא היא דאי ק"ש דרבנן ואינו מה"ת אלא יצ"מ שבה לחוד. אכתי תקשה לך למה מהרהר דהא לרבינא נמי הזכרת יצ"מ אינו מועיל ע"י הרהור וכל היכא שאין הרהור מועיל לצאת ידי חובתו לרבינא א"צ להרהר בו. אבל לר"ח א"ש דאע"ג דאין הרהור מועיל מ"מ בשל תורה חייבו חכמים להרהר בלבו ואפילו תימא ק"ש גופיה דרבנן ובשכבך ובקומך בד"ת כתיב כדס"ל לר"י לקמן אפ"ה כיון די"מ שבק"ש של תורה דמי לבה"מ הילכך מהרהר בלבו. ולפי שיטה זו ר"י דלקמן לא ס"ל כרבינא בהא דאי הרהור לאו כדיבור דמי א"צ להרהר דאל"כ תקשה לדידיה דכיון דק"ש דרבנן והזכרת י"מ אינו יוצא ידי חובתו בהרהור למה מהרהר. אלא לפי מש"כ למעלה בסי' א' דאפילו ר"י דאמר ק"ש דרבנן מודה דעיקר קריאה דאורייתא היא דהא דקאמר הגמ' אדר"י דבשכבך ובקומך בד"ת כתיב היינו שחייב אדם לעסוק באיזה דבר מה"ת בזמן שכיבה וקימה דוקא מדאורייתא וחכמים יחדו לקרות דוקא פ' זו של שמע א"כ אתיא דר"י אפילו אליבא דרבינא דבעל קרי מהרהר משום מצות ד"ת שחייב רחמנא לקרות בזמן שכיבה וקימה:

וא"ת למאי דפי' דזכירת יצ"מ אינו יוצא י"ח בהרהור א"כ תקשה לך הא דתנן רפ"ז דמס' סוטה (ד' ל"ב) אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה ווידוי מעשר ק"ש ותפלה ובה"מ כו' אלו נאמרין בלה"ק מקרא בכורים וחליצה כו' והשתא אמאי לא תני נמי להזכרת י"מ במשנתנו באיזה לשון נאמרת. והא ל"ל דהזכרת יצ"מ בכלל ק"ש היא שהרי נאמרה בפ' ציצית שהיא א' מג"פ של ק"ש הא ליתא שהרי טעמא דק"ש נאמרת בכל לשון משמע ילפינן לה דשמע בכל לשון שאתה שומע כדאמרינן בגמרא ושאר ב' פרשות של ק"ש דמדרבנן הן כעין פ' שמע דאורייתא תיקנו אבל הזכרת יצ"מ דמה"ת הוא מנלן דנאמרה בכל לשון שהרי אכל חד וחד מכל הני דתנן שנאמרים בכ"ל מקרא מייתי לה התם בגמרא. ועוד שהרי ק"ש והזכרת י"מ חלוקים הן בזמניהם ק"ש של יום אין זמנה אלא עד ג"ש ותו לא וי"מ זמנו כל היום וק"ש של לילה זמנה עד הנץ החמה וי"מ אין זמנו אלא עד שיעלה עה"ש בלבד וכמש"ל אלמא ק"ש והזכרת י"מ תרי מילי נינהו. ועוד שעיקר פ' ציצית לא נתקנה משום יצ"מ שבה אלא מפני שמוזכר בה מצות ציצית לפיכך בלילה שאין מצות ציצית נוהג א"צ לאומרה כדקאמרי' בפ' היה קורא ואע"ג דקי"ל כב"ז דמזכירים י"מ בלילות מרבויא דכל ימי חייך ועיקר מצות הזכרת י"מ אדם יוצא י"ח בברכה שלאחריה דק"ש שחרית וערבית כדמוכח התם וכבר בארתי הטיב למעל' בסי' י"ב אות כ"ז:

והתוס' כתבו שם תימה אמאי שייר הלל וברכת הפירות והמצות וקידוש של שבת ונראה דהני נאמרין בכל לשון אפי' אינו שומע הילכך ל"ד להני דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם ע"כ. ולשיטתייהו אזלי שכתבו למעלה מזה ה"ג בסדר המשנה אלו נאמרים בלשונם פי' כל אדם בלשון שהוא שומע לאפוקי למדיי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו אבל בכל לשון משמע בין שומע בין אינו שומע ובגמרא לא משמע הכי ע"כ. ותימה הוא לומר דקד"ה והלל וברכת הפירות והמצות נאמר בכל לשון אפי' אינו שומע ומבין. ועוד מ"ש הני מכל הני דתנן דאינן נאמרים אלא בלשונם אבל לשון פרסי למדיי לא ובשלמא מבה"פ והמצות דלא תנינא להו ל"ק לי מידי משום דא"ל דבכלל בה"מ הן דחשיב ליה במתניתין ודומיא דבה"מ דאוריית' תיקנו רבנן לבה"פ והמצות דרבנן דנאמרין בכ"ל וכדמוכח ההיא עובדא דבנימין רעיא דכריך ריפתא ואמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא וא"ר יצא ואברכה שלפני המזון נמי קאי התם בפרק כיצד מברכים (ד' מ) וכמש"כ הפוסקים וקמ"ל רב דאע"ג דאמר בלשון חול יצא ופריך עלה התם מאי קמ"ל תנינא אלו נאמרין בכ"ל כו' ובה"מ וכן מהלל ל"ק לי מידי דכיון דהלל תיקנו רבנן משו' פרסומי ניסא כדמוכח בר"פ היה קורא דאמר התם בהלל ומגילה מהו שיפסיק כו' או דילמא פרסומי ניסא עדיף הילכך אפי' קורא בלשון הקודש ואינו שומע ומבינו נמי יצא כדתנן ברפ"ב דמגילה (ד' יז) הלועז ששמע אשורית יצא ואמרינן עלה בגמ' והא לא ידעי מאי קאמרי מידי דהוה אנשים וע"ה מתקיף לה רבינא אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא ה"נ כו' אלמא כ"ד שהוא משום פרסומי ניסא אע"ג דלא ידע מאי קאמר שפיר דמי. והאי טעמא איכא נמי גבי הלל אבל מקד"ה וודאי תקשה אמאי לא תנינן ליה דמ"ש מכל הני דתנן שאין נאמרים אלא בלשונם. ועוד שאין גירסת רש"י כגירסת התוס' שכת' אלו נאמרים בכל לשון גרסינן והרי כתב הרא"ש בפ' ג' שאכלו (ד' מה) דאשה יוצאת בבה"מ בשמיעה אע"פ שאינה מבינה לה"ק וא"צ לברך בלשון שהיא מכירה ורש"י הביא ראיה מדתניא הלועז ששמע אשורית יצא אע"פ שאינו מבין הלשון ויש לדחות דפרסומי ניסא שאני כו' ע"כ. הרי אפי' בה"מ לרש"י אינו נאמר דוקא בלשון שהוא מבין וא"כ מתני' דתנן אלו נאמרים בכל לשון וא"נ בלה"ק אע"פ שאינו שומע ומבין מיירי ולא קמ"ל מתניתין מידי אלא באיזה לשון נאמרים א"כ אמאי לא תני נמי להזכרת י"מ וקד"ה באיזה לשון הן נאמרין אא"ב דהזכרת י"מ בהרהור סגי ליה וה"נ ק"ה דנ"ל מזכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בפ' ע"פ דהזכרה בלב הוי הזכרה וא"צ דיבור פה איכא למימר דמהאי טעמא לא תני להו דפשיטא כיון דסגי להו בהרהור בעלמא דבכל לשון סגי דבהרהור הלב לא שייך לשון וכמש"כ הרשב"א בחי' בפ' היה קורא גבי הא דמפ' התם (ד' טו) טעמא דר"י דאמר הקורא את שמע ולהש"ל לא יצא משום דכתיב שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ואמר ות"ק שמע בכל לשון שאתה שומע ור"י תרתי ש"מ. ופי' הוא ז"ל דה"ק מדכתב רחמנא שמע לכל ל' שאתה שומע דצריך להשמיע לאזניו דאי א"צ להשמיע לאזניו א"כ אפי' בהרהור הלב סגי ובהרהור הלב לא שייך לשון וממילא שמעינן בין לה"ק לכל לשון עכ"ד. אבל כל הני דתנן התם לא סגי בהרהור הלב דהרהור לאו כדבור דמי ואיכא קפידא באיזה ל' נאמרים הילכך תני להו אלו נאמרים בכל לשון ואלו בלשון הקודש. ואע"ג דרבינא דייק ממתני' דבעל קרי דהרהור כדבור דמי גבי ק"ש ואפ"ה חשיב לק"ש במתני' דנאמרה בכל לשון. לק"מ דהא גופיה קמ"ל מתני' דק"ש בהרהור סגי לה הילכך נאמר בכל לשון. א"נ מתני' דבעל קרי תנא קמא הוא דאמר בלא השמיע לאזניו יצא הה"נ דבהרהור סגי ליה. ומתני' דסוטה ר"י היא דאמר בלא השמיע לאזניו לא יצא ולא סגי לי' בהרהור ואיצטריך לי' לאשמעי' דק"ש בכל לשון אבל קידוש היום וי"מ דכתב רחמנא זכירה גבייהו פשיטא ליה דבהרהור סגי וממילא דנאמרין בכל לשון ול"צ למיתנינהו וש"מ דזכירה בלב הוי זכירה ודלא כמש"כ. אומר אני דהאי סברא שכ' הרשב"א דבהרהור הלב לא שייך לשון תמוה הוא דוודאי בהרהור נמי שייך ל' אם צריך להרהר בלה"ק דוקא או במהרהר בכל לשון סגי ואין לחלק בין הרהור לדיבור לענין זה כלל וכמשכ"ל עוד לשיטת הרמב"ם דגבי בה"מ דלא כתב רחמנא דיבור בהרהור בעלמא סגי א"כ למה תני במתניתין לבה"מ דנאמרים בכל לשון פשיטא כיון דבהרהור סגי ליה וע"ק שהרי זכירת עמלק אינו אלא בפה כדילפינן לה מלא תשכח הרי שכחת הלב אמורה א"כ אכתי תקשה לך אמאי לא תנינן לה באיזה לשון היא נאמרת כיון דלא סגי לה בהרהור בעלמא הילכך ודאי ליתא לה"ט דאמרן:

ומה שנ"ל בזה הוא דוודאי כל היכא דלא גלי לן קרא שנא' דוקא בלה"ק מילתא דפשיטא היא שנאמרת בכל לשון דמהיכא תיתי לומר לה"ק דווקא כיון דלא גלי קרא וכל הני דנאמרין בלה"ק דתנן במתני' כולהו מקראי ילפינן להו כדמפ' בגמ' התם הילכך קידוש היום וזכירת י"מ ועמלק מילתא דפשיטא הוא שנאמרין בכל לשון ול"צ תנא למיתנינהו שלא תימא בלה"ק דווקא דמהיכא תיתי לומר כן. אבל כל הני דחשיב במתני' שנאמרין בכל לשון רבותא קמ"ל דקס"ד דניבעו לה"ק דוקא פ' סוטה כדפירש"י במתני' דבספרי אמר דאי לא כתיב קרא להתיר בכל לשון ה"א נגמור מיבמה בק"ו ומה יבמה קלה לא עשה בה כל הלשונות כלה"ק סוטה חמורה לכ"ש קמ"ל דלא ומקרא יליף לה דכתיב ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהוא אומר. וידוי מעשר סד"א נילף אמירה אמירה מלויים מה להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק קמ"ל אמירה מסוטה ילפינן מטעמא דמפ' התם בגמ'. ק"ש קמ"ל לאפוקי מדרבי דאמר ק"ש ככתבה דהיינו בלה"ק דווקא ויליף מוהיו בהוייתן יהו קמ"ל כרבנן דילפי משמע בכל לשון שאתה שומע. תפלה משום דר"י דאמר אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית שאין מה"ש נזקקין לו קמ"ל דה"מ ביחיד אבל בציבור בכל לשון כדאמר התם בה"מ כדפירש התוס' סד"א נילף מברכות דהר גריזים דבלה"ק דוקא קמ"ל ואכלת ושבעת וברכת בכל לשון שאתה מברך ודלא כפירש"י שפירש בה"מ לא בעי קרא דמהיכא תיתי דבעינן לה"ק דא"כ לא הוי תני לה במתני' כי היכא דלא תני זכירת שבת ועמלק וי"מ. שבועת העדות ופקדון כדפירש"י דסד"א נילף משבועות הר גריזים והר עיבל דבלה"ק דווקא קא משמע לן דגבי שבועת העדות כתיב נפש כי תחטא ושמעה קול אלה בכל לשון שהיא שומעת ושבועת הפקדון אתיא תחטא תחטא משה"ע הילכך אין מכאן ראיה די"מ בהרהור סגי ליה. ולכאורה יש לי להביא ראיה דכל היכא דכתב רחמנא זכירה אינו אלא בפה שהרי קידוש היום מזכור את יום השבת נפקא לן ומשמע דבהרהור לא יצא ואע"ג דכתב רחמנא זכירה שמע מינה כל זכירות סתם שנאמרו בתורה מזכירת עמלק מפורש ילפינן להו דגלי ביה רחמנא שאינו אלא בפה שהרי כתב הב"י בא"ח סי' רע"א בשם הכלבו שהנשים מוציאות את האנשים י"ח בקידוש היום הואיל וחייבות מן התורה כמותן כדדרשינן בפ' מי שמתו אמר קרא זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה ישנו בזכירה ואי הרהור כדיבור דמי לענין קידוש היום הואיל ונאמר בה זכירה א"כ מאי אריא משום שמחוייב בדבר אפי' אינו מחוייב בדבר כגון חש"ו נמי מוציאין אחרים י"ח שהרי השומע יוצא בהרהור של עצמו וא"צ להשמעת השומע להוציאו י"ח משום שומע כעונה וכבר הארכתי בזה בכללי תו"מ שלי שם אע"כ דקידוש היום אינו יוצא י"ח בהרהור דזכור בפה משמע וה"ה לזכירת יצ"מ אין יי"ח בהרהור. אלא שיש לדחות דל"ד קד"ה ליצ"מ דשאני קידוש היום דהרי קד"ה דאוריית' אינו אלא זכירה בעלמא בלי ברכה גם א"צ לקדש על היין מן התורה כמו שרגיל ר"ת לפרש הא דאמר בפ"ק דנזיר (ד' ד) מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות ופריך מאי נינהו קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא ומפרש ר"ת בתמיה וכי קידוש היום על היין דאורייתא הוא וכמש"כ בדיני שבת סי' ס' וכיון דתיקנו רבנן לקדש על היין ולברך ברכת קידוש היום א"כ מדרבנן לא יי"ח בהרהור דמסתמא תיקנו דומיא דשאר ברכות דהרהור לאו כדיבור דמי לגבי דידהו להחולקין על הרמב"ם וה"ה להני ברכות של קידוש. אבל זכירת יצ"מ אף שתיקנו באמת ויציב שחרית ובאמת ואמונה ערבית מ"מ אם עבר זמן ק"ש והברכות של שחרית למאן דמפ' הא דתנן בפ"ק דברכות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד ואמר שלא הפסיד הברכות ומברך ב' לפניה ואחת לאחריה דהיינו דוקא כל שעה רביעית שהוא זמן תפלה לר"י או עד חצות דוקא שהוא זמן תפלה לרבנן אבל מכאן ואילך הפסיד נמי את הברכות כמ"ש הרא"ש שם מ"מ מזכיר י"מ לחוד שזמנה כל היום כמש"כ למעלה סי' ט' וכיון דמ"ל להזכרת יצ"מ בלתי ברכה שלאחריה של ק"ש איכא למימר דבמזכירה לי"מ לחודא יי"ח בהרהור:

מ"מ נ"ל להביא ראיה עוד היכא דכתב רחמנא זכירה לא סגי ליה בהרהור בעלמא אלא בעי דיבור פה דהרי כתב הטור בא"ח סי' רע"ג וראיתי כתוב ע"ש הגאונים מי שקדש לאנשי ביתו ובא אצל אנשים אחרים אינו מקדש להם ואני תמה אם כתבו הגאונים כן ובה"ג חילק אם בא אצל אחרים שא"י לקדש מקדש להן אבל אם יודעין לקדש א"מ להם ע"כ. ונראה שתמיהת הטור על הגאונים הוא מהא דתניא בספ"ג דר"ה כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא ומסיק התם ברכת הלחם של מצה ובר"ה של קידוש כיון דמצוה נינהו אע"פ שיצא מוציא ואמאי אמרו הגאונים דמי שקידש אינו מקדש שוב לאחרים. ואני כתבתי בכללי תו"מ שלי דאין זה קושיא דבפ' ג' שאכלו (ד' מח) גבי עובדא דינאי מלכא כרך ריפתא יהבי ליה כסא לשמעון בן שטח שתיה לההוא כסא ובירך להו ואמר התם שמעון בן שטח דעבד לגרמיה עבד דהכי אר"י לעולם אין מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. וכתבו רש"י ותוס' בשם בה"ג דמכי אכל כזית אינו מוציא אלא מי שאכל כזית דגן כמותו שאינו מחוייב בבה"מ אלא מדרבנן אבל לא למי שאכל כדי שביעה שמחוייב בבה"מ מה"ת דלא אתי דרבנן ומפיק את המחוייב מה"ת. והקשו רש"י ותוס' הא ינאי וחבריו אכלו ושבעו אפ"ה אי הוי אכל שמעון בן שטח כזית דגן הוה מצי מפיק להו ידי חובתן. ועוד הקשו עליו התוס' ושארי פוסקים הא קי"ל כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא ופי' הם ז"ל דוודאי מה"ת אפי' לא אכל כלל יכול להוציא את מי שאכל כדי שביעה משום דכל ישראל ערבים זה לזה למצות ול"א מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן אלא מי שאינו מחוייב בדבר כלל כגון חש"ו. אבל המחוייב בדבר אע"פ שיצא מוציא. והא דאינו מוציא אחרים ידי חובתן בבה"מ עד שיאכל כזית דגן היינו מדרבנן כדי שיוכל לומר שאכלנו משלו זהו תורף פי' התוס' וש"פ ז"ל. ואני כתבתי שם דלק"מ על בה"ג דהא דאר"י לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן לאו אעובדא דינאי קאי ר"י אלא שמעתא בעלמא איתמר ומילתא פסיקתא נקט ר"י דבדלא אכל כזית דגן לעולם אינו מוציא אחרים ידי חובתן בשום ענין ואפילו לא אכלו אלא כזית בלבד ולא כדי שביעה דאינו חייב בבה"מ אלא מדרבנן אפ"ה אינו מוציא אותם ידי חובתן וכ"ש באכלו כדי שביעה שחייבין בבה"מ מה"ת דאינו מוציא ידי חובתן. והיינו לישנא דלעולם דנקט לומר דבדלא אכל כזית דגן לעולם אי אתה מוצא שיכול להוציא אחרים ידי חובת בה"מ אפילו לא נתחייבו בה אלא מדרבנן כגון שלא אכלו אלא כזית בלבד אבל באכל כזית דגן לאו מילתא פסיקתא היא דפעמים מוציא אחרים י"ח כגון שלא אכלו כדי שביעה דאינן חייבין בבה"מ אלא מדרבנן כמותו ופעמים אינו מוציא כגון שאכלו כדי שביעה דחייבין בבה"מ מה"ת וכיון דאיהו לא אכל כדי שביעה אלא כזית דאינו חייב בב"ה אלא מדרבנן לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא דה"ל אינו מחוייב בדבר מה"ת ואינו מוציא אחרים ידי חובתן והיינו דלא נקט ר"י למילתיה בגוונא דמוציא אחרים ידי חובתן ולימא הכי מי שאכל כזית דגן מוציא אחרים ידי חובתן משום דלאו מילתא דפסיקתא היא דהא אע"ג שאכל כזית דגן זימנין דאינו מוציא י"ח כגון שאכלו כדי שביעה. אבל השתא דקמ"ל ההוא גוונא דאינו מוציא אחרים ידי חובתן נקט מילתא דפסיקתא דבשלא אכל כזית דגן לעולם אינו מוציא בשום ענין אפילו לא אכלו אלא כזית דגן בלבד. ואין אנו צריכים לטעמם של בעלי התוספו' משום דאינו יכול לומר שאכלנו משלו אלא ה"ט כיון דאינהו אכלו כזית דגן דחייבין מיהת בבה"מ מדרבנן ואיהו לא אכל ואפי' מדרבנן אינו חייב ה"ל אינו מחוייב בדבר ואפילו בדרבנן אינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן כדתנן בפ' לולב הגזול מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרא אותו ואהלל קאי עונה אחריהן מה שהן אומרים ותנן נמי בפ"ג דמגילה הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש"ו והא הלל ומגילה אינן אלא מדרבנן ואפ"ה אינו מחוייב בדבר אמ"א י"ח ודקא ק"ל ז"ל מהא דכל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא נ"ל דלק"מ לדעת בה"ג דס"ל דדוקא בברכות של דבריהם הוא דאם יצא מוציא דאע"ג דבדרבנן נמי אינו מחוייב בדבר אינו מוציא ה"מ באינו מחוייב כלל כגון חש"ו אבל במחוייב בדבר כגון גדול אלא שיצא כבר מוציא בדרבנן. והא דנקט כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא אע"ג דבבה"מ אינו כן כיון דכל הברכות דינם הכי ולא יצא מן הכלל אלא קצת ברכות של תורה כמו בה"מ וברכת התורה דהוי מה"ת כדמוכח להדיא בפ' מ"ש (ד' כד) כל קרי ליה. תדע שע"כ בה"מ לא הוי בהאי כללא דכל הברכות אע"פ שיצא מוציא דהא אר"י שא"מ עד שיאכל כזית דגן דבר חיוב בה"מ מדרבנן הוא. אבל בשל תורה אפי' מחוייב בדבר אלא שיצא כבר א"מ וטעמא דערבות לא מהני כלום לקרותו מחוייב בדבר בשביל זה. וראיה לדבר מהא גופיה דתניא כל הברכות אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא ואמאי לא תני נמי לבה"מ בהאי חוץ שהרי בה"מ נמי אם יצא אינו מוציא ואם לא יצא מוציא שהרי אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן דה"ל לא יצא ומוציא ואם לא אכל כזית דגן דה"ל יצא אינו מוציא הרי שדין בה"מ שוה לברכת הלחם והיין בהא מילתא ואמאי לא עריב ותני ליה בהדייהו. אלא וודאי משום דל"ד להו לגמרי דאע"ג דבהאי בבא דאם יצא אינו מוציא דמי להדדי לגמרי. מ"מ בבא דאם לא יצא מוציא ל"ד אהדדי לגמרי. דאלו בברכת הלחם והיין שכל עצמן אינן אלא מדרבנן לעולם אם לא יצא מוציא אבל בה"מ שיש לו עיקר מה"ת באכל כדי שביעה אפי' באם לא יצא פעמים אינו מוציא כגון שלא אכל אלא כזית בלבד דאינו מוציא את מי שאכל כדי שביעה:

ועוד יש לי להביא ראיה לדברי בה"ג שהרי תניא התם לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אא"כ אוכל עמהם כו' ובהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא ומדנקט הלל ומגילה סתמא ולא קתני ובברכת הלל ומגילה משמע דבמצות הלל ומגילה גופייהו איירי אע"פ שיצא מוציא ומדלא נקט שאר מצות של תורה ש"מ דוקא הני דמדרבנן נינהו הוא דאם יצא מוציא אבל במצות של תורה אם יצא אינו מוציא. והא דאמר התם בעי רבא ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קד"ה מאי כיון דחוב הוא מפיק או דילמא ברכה לאו חובה הוא וע"כ לא קמיבעי' ליה אלא ברכת היין של קד"ה אבל ברכת קד"ה גופיה כיון דלאו משום הנאה קאתי פשיטא ליה דאע"ג דיצא מוציא שהרי ע"כ לישנא כיון דחוב הוא מפיק דנקט היינו להוציא י"ח אם שמע אע"ג דלא ענה. וכה"ג דייקינן בקד"ה גופיה אם שמע ולא ענה חבירו מוציאו אע"פ שיצא. די"ל דמיירי בקידוש של י"ט או בקידוש שבת של יום דלאו דאורייתא נינהו. וה"נ משמע לי מל' רש"י שפי' ברכת היין שמברכין לפני קידוש מאי על אכילת מצה ומקדש ישראל לא תיבעי לך דחובה נינהו ומפיק ע"כ. קשביק הרב מקדש השבת שבקידוש שבת דשכיח ונקט מקדש ישראל שבקידוש י"ט דלא שכיח. אלא וודאי ס"ל דבקידוש שבת דמקדש השבת נמי לא מפיק דבשל תורה אם יצא אינו מוציא דבזה ס"ל לרש"י כבה"ג וכמש"כ שם. ועוד פירש"י כיון דחובה הוא אכילת מצה חובה עליו וכן קד"ה חובה עליו וא"א בלא הנאה כו' ומפיק ע"כ. נקט כאן קד"ה ושינה לישנא משל מעלה דנקט קידוש סתמא ע"כ ה"ט דלמעלה אסבר לה במקדש ישראל שהוא קידוש של י"ט ואפי' של ליל י"ט אם יצא מוציא שאינו אלא מדרבנן אבל כאן דנקט קידוש סתמא דמשמע נמי של שבת הוסיף תיבת היום ללמדנו דבקידוש של יום איירי דאפי' של שבת אינו אלא מדרבנן וכיון רש"י ללמדנו דבהני תרי קידושי איירי שאינן אלא מדרבנן ולא בקידוש של ליל שבת דהוי ליה מה"ת דבזה אם יצא אינו מוציא. ועוד י"ל דהא דקמיבעיא ליה ברכת היין של קידוש משכחת לה דבקידוש גופי' אכתי לא יצא מש"ה יכול להוציאו אפי' מקידוש של ליל שבת דהוי מה"ת אלא שמיירי שברכת היין של קידוש א"צ לברך בשביל עצמו אלא בשביל חבירו וה"ד כגון שיושב ואוכל בערב שבת מבעוד יום וחשכה לו דקי"ל פורס מפה ומקדש כדאמרי' בר"פ ע"פ (דף ק) ולדעת רוב פוסקים א"צ לברך ברכת היין ויכול לקדש ולהוציא את חבירו ידי חובת קידוש שהרי עדיין לא יצא בעצמו וא"צ לברך ברכת היין בשביל עצמו אלא בשביל חבירו לחוד. וכה"ג מיבעיא לי' לרבא בר"הי של קידוש מאי ופשטינן לי' התם מדאר"א כי הוינן ביה ר"פ הוי מקדש לן וכי הוו אתו אריסי מדברא הוי מקדש להו וההוא עובדא איכא נמי לפרושי דבשאר קידושי איירי ולא בקידוש של ליל שבת. א"נ הא דקאמר וכי הוו אתו אריסי מדברא הוי מקדש להו היינו בשביל אריסי ולא להוציאן י"ח משום שומע כעונה הוי אלא היה מקדש ומקרא אותן והן היו עונים אחריו כ"ד ודבר מה שהיה אומר. מ"מ איפשט לן בעיא דרבא ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש אי מצי מפיק או לא שהרי הא דברכת הלחם וב"הי שאם יצא אינו מוציא משום טעמא דברכה לבטלה הוא דכיון דלאו חובה הוא לא ליתהני ולא ליברך וה"ל ברכת חבירו שמברך בשבילו ברכה שלא לצורך ול"ש אם חבירו מוציאו ול"ש אם חבירו מברך לו והוא עונה אחריו כיון שאין חבירו מחוייב באותו שעה באותו ברכה ה"ל ברכתו לבטלה לברך לצורך אחרים והא דנקט לישנא דיצא ולא יצא משום דהא בהא תליא דאם חבירו רשאי לברך לו ואין כאן משום ברכה לבטלה מוציאו נמי ואם אין רשאי לברך לו א"מ. ואיבעיא ליה לרבא ברכת הלחם של מצה ובר"הי של קידוש אי לברכת הלחם וברכ' היין דעלמא דמי וא"מ וה"ה שאינו רשאי לברך לו משום ברכה לבטלה או דילמא דמי לכל הברכות ומותר לברך לו וה"ה דיכול נמי להוציאו דהא בהא תליא ופשטינא לה מהא דר"פ דאע"ג דכבר קידש לעצמו ויצא מ"מ הדר מקדש לאריסי' דאע"ג דהן עונין אחריו והוא לא הי' מוציאן משום דקידוש של ליל שבת הוי מה"ת מ"מ ש"מ דאין כאן משום ברכה לבטלה במה שהי' מברך להו ש"מ דבר"הי של קידוש לכל הברכות דמי וממילא אע"ג דיצא מוציא דהא בהא תליא וה"ה לברכת הלחם של מצה. וא"ת לדעת בה"ג הא דתנן התם במסכת ר"ה לענין תקיעת שופר חש"ו אינו מוציא את הרבים י"ח ז"ה כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח. והרי תקיעת שופר של תורה הוא ולא ממעט התנא אלא אינו מחוייב בדבר כלל כגון חש"ו הוא דאינו מוציא את הרבים י"ח הא מחוייב בדבר אע"פ שיצא מוציא דאל"כ ה"ל למיתני רבותא טפי דאפי' מי שמחוייב בדבר אם יצא אינו מוציא וכ"ש חש"ו ומי שאינו מחוייב בדבר כלל. וי"ל דלמאי דפי' א"ש משום דתנן בפ"ד דר"ה (ד' לג) סדר תקיעות שלש של שלש שלש ובגמ' שם אמרו מצינו למידין שלש תרועות ושש תקיעות נאמרו בר"ה שתים מד"ת וא' מד"ס ואיכא למ"ד התם א' מד"ת וב' מד"ס. מ"מ לכ"ע א' מסדר תקיעות ג' של ג' ג' הוי מד"ס ואותן תקיעות שהן מד"ס המחוייב בדבר אע"פ שיצא מוציא מש"ה תנן חש"ו וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח בתקיעות דמילתא פסיקתא היא דאפילו תקיעות הללו של ד"ס א"מ את הרבים י"ח משא"כ המחוייב בדבר ויצא אע"פ שבתקיעות של ד"ת אינו מוציא בתקיעות של ד"ס מיהו יכול להוציא אחרי' י"ח כ"ז כתבתי שם לדעת בה"ג והבאתי עוד ראיות לדבריו וכתבתי שכ"ד רש"י והרמב"ם והראב"ד בהשגות והרמב"ן בס' מלחמות. והשתא א"ש דברי הגאונים שהביא הטור דס"ל כדעת. בה"ג וסייעתו דבשל תורה אם יצא א"מ לפיכך אמרו דמי שקידש לאנשי ביתו ובא לאנשים אחרים אינו מקדש להן דכיון דיצא אינו מוציא ומיירי מקידוש של ליל שבת דהוי של תורה והטור הלך בשיטת התוספו' וכדעת הרא"ש שם בברכות לפיכך תמה עליהם אבל לק"מ דהגאונים קיימי בשיטת בה"ג וסייעתו וכמש"כ. ומה שכתב הטור ובה"ג חולק אם בא אצל אחרים שא"י לקדש מקדש להן כו' אין פי' דברי בה"ג כפי הבנת הטור דא"כ תקשה דידיה אדידיה דהא גבי של תורה כגון בה"מ ס"ל דאם יצא אינו מוציא. אלא יש לפ' בתרי גווני דהגאונים שאמרו אינו מקדש להן היינו להוציאן י"ח משום שומע כעונה ומטעמא דאמרן ובה"ג שמקדש להן היינו שעונין אחריו מה שהוא אומר כדתנן לגבי הלל מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרא אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים וה"נ גבי קידוש דהוא אין מוציאן י"ח אלא הן יוצאין בעניית עצמן וקמ"ל דאם יודעין לקדש א"מ להם ואע"ג דקי"ל כל הברכות אם יצא מוציא ואפי' קידוש ובר"הי של קידוש נמי דינא הכי וכמש"כ ולא הוי ברכה לבטלה ס"ל לבה"ג דה"מ לברך למי שאינו בקי דא"א בע"א אבל אינו מברך להבקי דה"ל ברכה לבטלה כיון שיכול לברך לעצמו ואע"ג דהגאונים ובה"ג חדא לישנא נקטי ל"ל בה כיון דלאו חד גברא אמרינהו וכן דרך חז"ל כל חד וחד נקט לישנא דידיה וצריך לעמוד על כל דברי כל א' וא' במאי מיירי. א"נ הגאונים מיירי בקידוש ליל שבת דהוי של תורה וכדאמרן והבה"ג איירי בקידוש של יום של שבת דאינו מה"ת אלא מד"ס דאמרי' בפ' ע"פ (דף קו) זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל זכור את יום אסמכתא בעלמא היא שהרי אינו אומר אלא בפה"ג בלבד ואינו מזכיר שום דבר מק"ה וכ"כ הראב"ד בפכ"ט מה"ש ובדרבנן אע"פ שיצא מוציא ע"כ כתבתי שם בכללי תו"מ שלי:

הרי נתבאר דטעמן של הגאונים שאמרו דמי שקידש לאנשי ביתו ובא לאנשים אחרים א"מ להם משום דהואיל ויצא אינו מוציא וכדעת בה"ג וסייעתו וע"כ אפי' לפי סברא זו ל"א דאם יצא אינו מוציא אלא בשל תורה אבל בשל דבריהן אע"פ שיצא מוציא וכמו שנתבאר ואס"ד דזכירה בלב הוי זכירה א"כ קד"ה דאורייתא בהרהור בעלמא סגי ליה ומדרבנן משום דתיקנו ברכה בעי דיבור א"כ אפי' יצא ידי קד"ה אמאי א"מ דהא ידי קידוש של תורה דסגי ליה בהרהור א"צ לשומע כעונה דנימא דוקא בעוד שהוא מחוייב בדבר ול"י הוא דמוציא אבל אם יצא אינו מוציא ואי משום הברכה של קידוש ושל יין הא בדרבנן אף שיצא מוציא. אלא וודאי זכירה בפה הוא דילפינן לכולהו זכירות מזכירת עמלק דגלי לן קרא ביה דזכור בפה הוא ומה"ת לא יצא בהרהור מש"ה אם יצא אינו מוציא דה"ל א"מ בדבר והשומע ממי שאינו מחוייב בדבר ל"א שומע כעונה. ולפי מה שכתבתי אפי' למ"ד הרהור כדיבור דמי. מ"מ הזכרת יצ"מ אינו אלא בפה כמו של עמלק ולרבינא התירו לב"ק להרהר בק"ש משום דהרהור כדיבור דמי ויוצא בזה י"ח ק"ש ומשום ב"ק לא נאסר בהרהור כדאשכחן בסיני אבל לא התירו לו להזכיר יצ"מ בפה אע"ג דאפי' לרבינא א"י ידי הזכרת יצ"מ בהרהור משום דב"ק אסור בד"ת מתקנת עזרא כדאמרי' בגמ' ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה כדאמרי' בפ' האשה רבה (דף צ) והרי לר"ח דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי אפ"ה לא התירו לב"ק להוציא בפה ק"ש ובה"מ שא"י נמי י"ח בהרהור להחולקין על הרמב"ם אע"ג דשל תורה הן והיינו משום דיש כח ביד חכמים כו' וכדאמרן. וא"ת הא דאקשי ליה ר"ח לרבה שם בפ' האשה רבה דס"ל אין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה מערל הזאה אזמל וטובא דחשיב להו התם אמאי לא חשיב לה נמי להא דבעל קרי שאינו מזכיר יצ"מ של תורה משום תקנת עזרא דדבריהן דבשלמא מק"ש לא אקשי' אע"ג דר"ח גופיה ס"ל הרהור לאו כדיבור דמי ואינו יוצא ידי חובת ק"ש בהא דמהרהר בלבו משום דדילמא ס"ל לרבה כשמואל דאמר ק"ש דרבנן א"נ ס"ל הרהור כדיבור דמי ובהאי שינויא ניחא הא דלא אקשי ליה מבה"מ דלכ"ע דאוריית' הוא ולא התירו לו אלא להרהר בו דדילמא ס"ל לרבה הרהור כדיבור דמי וע"י הרהור יוצא ידי חובתו. אבל יצ"מ דלכ"ע הוי מה"ת אס"ד דכ"ע מודו דלגבי הזכרת יצ"מ הרהור לאו כדיבור דמי אמאי לא אקשי ליה מיניה. הא לק"מ דהא בלא"ה אכתי מילי טובא דה"מ לאקשויי ליה מינייהו ואפ"ה לא קחשיב להו כגון הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו דאין דוחין את השבת בפסח לר"ע וערבה שאינו דוחה את השבת מדרבנן כדתנן רפ"ד דסוכה וכה"ג רבות בזבחים פ' התערובות ובשאר מקומות בגמ' רבו מלמנות ואטו כרוכלא ליחשוב וליזול לכולהו. הרי נתברר לנו באר היטב דזכירת יצ"מ אינו יוצא ידי חובתו בהרהור אלא שראיתי להרמב"ן בפי' התורה פ' כי תצא ע"פ זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים שכתב שזה אזהרה ללשון הרע שיזכור את אשר נעשה למרים הצדקת שלקתה בצרעת על שדברה לה"ר על משה רבינו אחיה וזכירה זו מ"ע היא כמו זכירת שבת ושל עמלק וכמו זכור את היום אשר יצאתם ממצרים שכולן מצות הן ומביא לשון הספרא כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה הרי מש"כ בתורה אמור א"כ מת"ל אם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו יכול בלב כשהוא אומר זכור הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור אל תשכח. וכן הוא אומר זכור את אשר עשה כו' למרים יכול בלבך כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור הרי שמירת הלב אמורה ומה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך וכה"א זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלבך כשה"א לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. ופי' כי אצלם השמר בנגע צרעת מנגע צרעת לשמור מאוד שלא תבואך ולעשות בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים וזכור את אשר עשה כו' למרים שתהא מזכיר זה בפה תמיד כו' וזו מצוה מכלל התרי"ג מצות ושכחה ב"ה וכל המונים המצות אחריו ע"כ. ונ"ל שבתחלת דברי הספרא שהביא יש ט"ס וכן צריך לגרוס זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך כשה"א שמור הרי שמירת הלב אמורה ואשמור שבדברות אחרונות קאי וזה מבואר. מ"מ למדנו מדברי הספרא הללו דגלי לן רחמנא גבי זכירת שבת ושל מרים ושל עמלק בכל א' ואחד קרא יתירא ללמוד על זכור שנאמר אצלו שהוא בפה מפני שזכירת הלב כבר אמורה הלא"ה ה"א דזכור אינו אלא בלב ולא הוי ילפינן זכירה אח' מחברתה דגלי לן בה רחמנא דזכור דידה הוי בפה. א"כ גבי זכירת יצ"מ דלא גלי לן על זכור דידיה שהוא בפה דוקא בהרהור בלב נמי סגי ומזכירות הללו דאמרן א"א למילף לזכירת יצ"מ דהא ה"ל שלשה כתובים הבאים כאחד דשבת ודמרים ודעמלק דכתב רחמנא קרא יתירא דזכור דידהו הוי בפה דוקא ושלשה כתובים הבאים כאחד לכ"ע אין מלמדין כדאי' בהרבה מקומות בגמ'. ואכתי נימא דזכירת יצ"מ בהרהור בלב נמי סגי ליה. ומ"מ לענין הלכה כיון דכבר הוכחתי מגמרא שלנו דאין אדם יוצא ידי חובת הזכרת יציאת מצרים בהרהור אפילו את"ל דההיא דספרא לא סבירא ליה הכי נקטינן כגמרא שלנו. ועוד הא קי"ל סתם ספרא ר"ש היא א"ל דסבירא ליה לגמרא דידן דיחידאה הוא ורבנן פליגי עליה וכ"ש אם נאמר דווקא למאן דאמר הרהור כדיבור דמי הוא דיצא ידי חובת הזכרה בהרהור אבל למאן דאמר לאו כדיבור דמי אינו יוצא ידי חובתו בהרהור דכל שכן דאתי שפיר דהא פלוגתא דתנאי היא בפרק שואל אי כדיבור דמי או לא וי"ל דההיא דספרא אתיא כמאן דאמר כדיבור דמי ואנן קיימא לן דלאו כדיבור דמי הילכך אינו יוצא ידי חובת הזכרת יציאת מצרים בהרהור, כן נ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף