חות יאיר/קה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מעשה: מסובים היינו אני ואחזת מריעי לומדי משניות בחמש' עשר באב ובתחילת הסעודה כשהביאו קערה של רוטב עם חתיכות ראוית להתכבד בתוכה עם אורז ברוטב קפצה פרעוש מאחד על המטפחת וכשרצה א' לתפסה קפצה לתוך הרוטב החם ונטבעה ומשכתי ידי מאותו קערה וגם מהבשר כי לקטנותה א"א לבדוק בבשר. והייתי לשחוק בעיניהם והגדול שבהם הי' מדבר עלי בלשון קשה כי חסידות של שטות הוא ודעת חצוני כי אמרו שבטלה באלף ויותר. והשבתי לו כי בריה לא בטלה הדר אחיך עלי כי טעם בריה הוא לחשיבתה ומה חשיבות יש בפרעוש ואמרתי הלא נמלה מפורש דחשיב בריה במשנה בפ"ג דמכו' והשיב כי יש חילוק גדול ביניהם כי ודאי יש חשיבות בנמלה שהרי שהמע"ה סיפר בשבחה שנא' לך אל נמלה עצל וגו' והפליג בחכמתה וזריזתה ואמרתי בלבבי אל תען והייתי כמחריש.
מ"מ אחר שובי לביתי אמרתי עם לבבי אולי הדין עם אותו המפטפט נגדי מאחר שהוא קשיש מינאי ובעל תורה ומצאתי שהדין עמי לא ממדת חידות רק מצד הדין דק"ל בריה לא בטיל בפרק גיד הנשה וכ"כ כל הפוסקים ובכללם טור י"ד וש"ע סי' קוף. ואפי' אם היה טעם לדבר זה שהוא משום חשיבות והכי משמע בפי' רש"י מ' שבועות דה"א ע"ב וז"ל מפרש נמי כבריה דמי בריה מטעמא מאי משום חשיבות מפרש נמי איהו אחשביה דאסריה עלי' עכ"ל (ומזה דאין [מוכחי'] דברי התוס' בפ' התערובות דע"ב רע"א דפרשו דהטע' כאלו אמר הכתוב לא תאכלנו בין קטן בין גדול והביאו לראיה גמ' הנזכרת מ"ש מפרש כבריה דמי. גם הב"י ר"ס ק' רמז על הוכחה זו ולפי' רש"י אין הוכחה כלל).
מ"מ מאן יימר לנו דאין הפרעוש בכלל בריה שהרי עם שגדילה בזיעה ובמקומות מלוכלכי' מ"מ יש בה רוח חיים והוא טעמייהו דרבנן במס' מכות דתלי בבריית נשמה ולמה מצד הסברא לא נחשבה לבריה והיא נושכת ומצערות מכאיבת ומדאיבת אדם גדול בענקים. ומלבד כל זה הלא התוס' הנ"ל דחו טעם דחשיבות רק כאלו גזירות הכתוב הוא וכאלו פירשה לא תאכל אותם בין גדולים בין קטנים במה שהן ולכן החמירו חז"ל בתערובות כמ"ש בט"ז ר"ס ק'. ואין לומר עוד להקל בפרעוש ממ"ש הב"י וז"ל אבל הנו קאמר לא תאכל אותם בין קטן בין גדול כי על שלימתן נקראין כן ותאמר דאחר הפרעוש מתהוי מעיפושים אינו בכלל שרץ הארץ דכתיב גבי לא תאכלם רק בכלל ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ כמ"ש רמב"ם בספרו הגדל פ"ב דמאכלות אסורות ובמנין מצות אשר לו מל" קע"ז לו יהי כן (כי לא נכנס פה למחלוקות ר' יוסף ור"ת מהו פרעוש שכתבו התוס' מס' שבת והובא בב"י סי' שי"ו)
מ"מ לא רצה הב"י לומר דדקדוק הוא ממלת אותם שהרי לא נאמר מלת אותם כלל או לומר ממ"ש לא תאכלם שר"ל באשר הם שהרי לא נאמר כך בשרץ העוף ולא בשרץ המים ובשום מיני שרצים רק בשרץ הארץ וא"כ נימא דכלם לא נקרא בריה לאסור בכ"ש רק ה"ק מפני שנולדו באיסור וחשיבתם הוא שלימתם כי כשיחלקו אבד שמם שהיה להם בשלימתן אז נקרא בריה ודעת התורה שאסר אותן באיזה לשון שיהיה כוונתה איך שיהיו אם נקראים בשמן בסתם ולא בשנחסרו שנקרא מעתה חתיכה מאותו דבר יע"ש בב"י ופוסקים שהביא. לכן אחר שנאבדה הפרעוש ברוטב וא"א לסננו גם איידי דזוטרא א"א לבדוק הבשר אולי דבקה בו ואיך נקל ח"ו. ואפשר שהוי פרעוש ג"כ שרץ הארץ נוסף על רומש הארץ וחייב בו ב' מלקות כמבואר בגמ' דמכות די"ו אכל פוטית' לוקה ד' וכו' ורבו בו הפירושים רק שאין זה מקומו. וכן בכינה.
ופעם אחת יעצו לבעל ירקון לבלוע לרפואה ח' כינים של ראשו והיה יוצא ונכנס רק שנהפכו כל פניו לירקון ומחיתי בו ואמרתי אפילו היה הרופאים אומרים שיש בו סכנה לא הייתי מתירו מפני שאין בדוק ומנוסה כלל ולכן יש בו ג"כ מדרכי האמורי כמ"ש שמואל. ולכן יישר כחי כאשר דברתי בקפיצת הפרעוש הנ"ל ואלו קפצה לתוך הכף של רוטב חס שצריך ניפוח בגמיעתה הייתי אוסר הרוטב מדינא דמסתמא אין ברוטב שבכף ששים והכי משמע מדברי הרא"ש דמייתי בב"י ס"ס ק"ז ואין לומר דאת"ל שאין בו ששים נגד הפרעוש מ"מ נגד טעמא יש ששים כמ"ש בכה"ג גבי תולע שבפרי קטן ע' ש"כ סי' פ"ד ס"ק למד. כי מנא לן הא.
לכן אפילו הסיר וזרק הפרעוש הרוטב שבכף אסור כי לכלי שני דיינינן ליה מאחר ששואבין מן הקערה כמ"ש הט"ז ס"ס צ"ב. ע"ש ודוק ואף ע"פ שיש לומר שאין דבריו מוכרחים רק אע"פ דבעוד הכלי ששואב בו תוך כלי ששואבין ממנה ודאי הוי כאותו כלי מ"מ בשנפקר דינו ככלי שני או שלישי ובכה"ג עירוי דחמיר מכ"ש ק"ל דוקא בדעדיין מחובר בכלי שמערין ממנו מש"כ כשנפסק למעלה כמ"ש הר"ן ובהג"ה רמ"א ס"ח ס"י ה"נ י"ל גבי שואב ומ"מ מי יחילוק מסברת הכרס על הט"ז להקל.
לכן ודאי נאסרה הרוטב שבכף גם הכף לכן אם החזיר הכף לרוטב שבקערה צריך ס' נגד הכף דק"ל כלי שני מפליט [וגם בכלי אמרינן חנ"נ אם אינו חדש] ואין לו' דהרוטב שבכף שרי אפי' אין ששים מפני דדברים המאוסים אינם אוסרים בטעמם כמ"ש הר"ן והרשב"א ע' ב"י ס"ס ק"ד וק"ז וכ' רמ"א שהמנהג להקל וכך ראיתי כמה פעמים מיודעי ספר שפרח' זבוב בכף חם שבידם ושפכוהו וקינחו להכף וחזרו לאכול בו בלי פקפוק מ"מ לא ילפינן ממקלקלת' אחר שכ' הש"כ להחמיר באין הפסד מרובה ואע"פ שהב"י תמה איך יחלקו אלו הפוסקים על גדולי הפוסקים הרשב"א והר"ן שדבריהם מיוסדים על אדני הש"ס אפשר לומר דא דעכברא דמתא אין אוסר לאו משום מאיסותא דא"כ גם בשכר וחומץ לשתרי ועוד גם עכברא דדברא לא מצאתי בהם חן והדר ולמה יאסרו אלא ע"כ אין הטעם משום שנפש אדם קצה בהם חן והדר ולמה יאסרו אלא ע"כ אין הטעם משום שנפש אדם קצה בם ודיבורי' וצרעי' ג"כ מאיסי ופריין טוב רק קבלת רז"ל הוא דעכברא דידן נטל"פ מש"כ דדברא.
ואגב לא אוכל מלט מה שצ"ע בהא דארז"ל דבריה לא בטל דלמאי נ"מ הא ע"כ טעמיה בטל וגופי' בלי מעלת בריה אם הוא בעין ודאי א"א להתיר התערובות מחשש פן יפגע בגופו של איסור אפי' אם בטל מתורת בריה כגון דאימרטוטי אמרטט כבגמ' דע"ז דס"ט. וע' בט"ז ר"ס ק"ד שהביא מ"ש רש"י על גמ' ההיא דמפני דשרץ שיעורו כעדש' איסורו כטומאתו וכו' ותמה הר"ן על רש"י דהרי גם בכל אסורים ק"ל דאע"פ דאין בו מלקות בפחות משיעור מ"מ אסור מן התור' בכל שהו ושגם הרשב"א כתב דל"ד שרץ.
וקטונתי מלחוות דעי רק דאפשר לומר בדעת רש"י דמ"מ גבי ספק כגון ההיא עכברא בגו חלא דלא ברירא שישאר שם כלום מהשרץ שאפשר בסינון רק מפני חומר שרץ דשיעורו למלקות בכעדשה חששו דלמא לא יוברר יפה ויסונן היטב וישאר שם כעדשה ודוקא בשרץ. ונ"ל דוקא בשמונה שרצים דבתורה המטמאים בשיעור עדשה וכך איסורו משא"כ בשאר שרצים או יתושים או פרעושים ונמלה לולי דאסרם תורה אפי' בכ"ש היה שיעורם בכזית ובתערובות שאפשר לבררו או לסננו לא היינו חוששין לספק מש"כ מפני חומר בריה דשיעורו בכ"ש אוסר אפילו באלף והוא באמת ג"כ מחשש פן יפגע בו ויאכלנו. א"נ י"ל דבריה אסורה אפי' באלף יבש ביבש דק"ל חד בתרי בטל באופן דבטור וש"ע סי' ק"ט משא"כ בתערובות בלח אה"נ דאין נפקותא וכל זה כתבתי הנלפענ"ד:
נאם הטרוד יאיר חיים בכרך.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |