אבן האזל/גירושין/יב: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (פרידברג-ספריא) + טיפול בידי מתנדבי האוצר) |
מ (סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | {{הועלה אוטומטית}} | ||
== ה == | |||
'''אמר הבעל גרשתי את אשתי אינו נאמן וחוששים לדבריו ותהיה ספק מגורשת, ואפילו הודית לו שגרשה אינו נאמן, שמא יתכוין לקלקלה או בגט בטל גרשה והיא אינה יודעת כובד האיסור שלה, לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרש אותה עתה בפנינו.''' | |||
''' לפיכך ''' אומרים לו, לכאורה דבריו מיותרים דמה צריך ללמדנו שיש לו עצה לגרש את אשתו מחדש, ונראה ביאור דבריו דאיברא דכתב הרמב"ם שיש חששא שמא נתכון לקלקלה או גרשה בגט בטל, מ"מ אי לאו שיש עצה לגרשה לא היינו חוששין לזה כיון דבידו לגרשה הי' נאמן דבאמת הך חששא שמא נתכון לקלקלה אינה חששא גמורה, דבריש גיטין הביא הרא"ש דברי הירושל' דאמר וחש לומר שמא החתימו בעדים פסולין א"ר אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים, וכן החשש לשמא בגט בטל גירשה, מי לא עסקינן דאומר שגירשה בפני מומחין, אלא שאינם לפנינו, דמ"מ אינו נאמן, אלא דעכ"פ כיון שיש עצה שיגרשנה חוששין. | |||
''' והנה ''' בגמ' גיטין דף ס"ד מקשה הגמ' וליהמני' לבעל דאמר רחב"א אמר ר"י בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, וקשה דמאי פריך בפשיטות הא קייל"ן דחוששין ואינו נאמן כמבואר בד' הרמב"ם לפנינו, אכן באמת הא כתב הרמב"ם בטעמא שמא יתכוין לקלקלה או בגט בטל גירשה, וזהו בדאמר סתם גרשתי, דשייך לומר בגט בטל גרשה, וכן שייך נמי חששא דיתכון לקלקלה, אבל כששניהם מודים שהגט שבפנינו כבר נתן הבעל להאשה לא שייך חששות אלו, ומבואר הא דבגטין לא שייך חשש זה. | |||
''' והנה ''' בגמ' גיטין דף כ"ז מוכיח ממתני' דמצא גיטי נשים וכו' הר"ז לא יחזיר, שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן, הא אמר תנו נותנין, והקשו התוס' דמנלן דהא דקתני ונמלך היינו לאפוקי אם גרשה מקודם דמחזירין לה לראיה, ותירצו מדלא קתני ולא נתנן וקתני ונמלך משמע דאם רצה עכשיו ליתן יכול ליתן, ובמה דרמי ר' זירא אברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה היינו שתתגרש בחזרה זו, אבל מדברי הרמב"ם שכתב לדין זה בהלכות גזילה ואבדה בפי"ח ולא התנה שצריך דוקא שיתן בעדי מסירה ובתורת גירושין בשליחות הבעל, ופשטות דבריו שכתב שם בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה משמע שבתורת שהוא שלה מחזירה, ולפי הנ"ל דבמודה שבגט זה גירשה לכו"ע נאמן כיון דלא שייך חששא דנתכוין לקלקלה, וביותר יש לומר דבמקום דאיכא גט דקמסייע לה ודאי נאמן ואין חוששין ומצאתי שכתב כן התורת חיים, אלא דבזה הא צריך שנדע שהגט הזה שנמצא הוא שלהם. | |||
''' והנה ''' התוס' בד"ה והוא שהוחזקו הקשו במה דמוכח דבאין שיירות מצויות אפי' הוחזקו מחזירין, דמ"ט יחזיר לאשה כיון ששני יוסף בן שמעון בעיר, ותירצו דכיון שאנו יודעין שזה אבד גט כאן, אין לחוש שגם האחר אבד כיון שאין שיירות מצויות, וזה בברייתא דקתני המביא גט ואבד הימנו, אבל במתני' דדייקינן אם אמר תנו נותנין, הא לא הוזכר שאנו יודעין שאבד, וצ"ל בכונתם דכיון שמפרשים הא דאם אמר תנו נותנים היינו שהוא רוצה לגרשה עכשיו, ועל זה נאמן הבעל לומר שכתב גט ואבד הימנו, דדוקא למפרע אינו נאמן לומר שכבר גירשה, אבל על להבא נאמן כיון שבידו לגרשה, אכן בברייתא דבזמן שהבעל מודה דג"כ אמרינן הכי, וכבר כתבתי דיחזיר לאשה משמע דנאמן שכבר גירשה, דבמתני' הוא רק מדיוקא דתנן ונמלך אפשר לומר כפירוש התוס', אבל לשון יחזיר לאשה לא משמע דהוא ע"מ לגרשה, וא"כ יקשה איך אפשר לאוקמי כשהוחזקו ומ"מ בעינן שיירות מצויות, ועוד דבאמת גם במתני' קשה דאף דלדין גירושין יש לומר דהבעל נאמן כיון שבידו לגרשה, מ"מ בדין מוצא אבדה כיון שהוחזקו שני יוב"ש מהיכי תיתי יאמין המוצא לזה שמא הוא של אחר שכתב גט לאשתו. | |||
''' ומצאתי ''' שהריטב"א הקשה זה בשטמ"ק וז"ל ק"ל כל היכי דהוחזקו ואין שיירות מצויות מנלן למתלי בהאי טפי מהאי, בשלמא המביא גט כיון דהוחזק זה השליח שעבר בדרך הזה והאחר לא הוחזק בדרך זה ניחא, אבל כשלא ראינו לאחד מהם שעבר כאן יותר מחברו, מאי איכא למימר, תירץ מורנו דה"נ בשהוחזק בדרך זה (א' מהם) שעברו שם איש ואשתו וכו' עכ"ל, ונמצא דמה דמוקי רבה ור' זירא מתני' דדייקינן דאמר תנו נותנין וברייתא דבזמן שהבעל מודה דמיירי במקום שאין השיירות מצויות הוא כדי לאוקמי אפי' כשראינו הבעל ואשתו שהלכו בדרך הזה, דאז מיירי בהוחזקו אבל בסתמא לא מצי מיירי כלל בהוחזקו, ונראה דהרמב"ם אין צריך לפרש כלל דמיירי בשלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, דכיון דאמר בזמן שהבעל מודה מוכח דהוא רק בעל חד ואין ספק אלא בינו לבין אשתו, דמסתמא לא מיירי שראינו שהלכו בדרך הזה, וא"כ כל הקושיא הוא רק למה לא התנה הרמב"ם דלא היו שיירות מצויות כיון דפסק בהל' גירושין דבשיירות מצויות ולא הוחזקו ג"כ פסול לגרש בו אם לא מצאו לאלתר. | |||
''' | ''' ובזה ''' שפיר נוכל לומר דכיון דמעיקר הדין הי' צריך להיות הבעל נאמן שאמר גרשתי את אשתי הואיל ובידו לגרשה, ורק דקיי"ל כמ"ד חושו לה ולא הוי אלא חששא בעלמא, ולכן בזה לא מחמרינן כר' זירא דשיירות מצויות מהני למיחש אפילו בלא הוחזקו, וכמו שכ' המ"מ לענין אם לא עבר אדם שם ושפיר יחזיר לאשה אפילו בשיירות מצויות, ומיושב שיטת הרמב"ם שכתב יחזיר לאשה ולא התנה שיהיה לאלתר או שאין שיירות מצויות וכנ"ל. | ||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||
{{פורסם בנחלת הכלל}} | {{פורסם בנחלת הכלל}} | ||
גרסה אחרונה מ־08:39, 15 ביולי 2020
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ה[עריכה]
אמר הבעל גרשתי את אשתי אינו נאמן וחוששים לדבריו ותהיה ספק מגורשת, ואפילו הודית לו שגרשה אינו נאמן, שמא יתכוין לקלקלה או בגט בטל גרשה והיא אינה יודעת כובד האיסור שלה, לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרש אותה עתה בפנינו.
לפיכך אומרים לו, לכאורה דבריו מיותרים דמה צריך ללמדנו שיש לו עצה לגרש את אשתו מחדש, ונראה ביאור דבריו דאיברא דכתב הרמב"ם שיש חששא שמא נתכון לקלקלה או גרשה בגט בטל, מ"מ אי לאו שיש עצה לגרשה לא היינו חוששין לזה כיון דבידו לגרשה הי' נאמן דבאמת הך חששא שמא נתכון לקלקלה אינה חששא גמורה, דבריש גיטין הביא הרא"ש דברי הירושל' דאמר וחש לומר שמא החתימו בעדים פסולין א"ר אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים, וכן החשש לשמא בגט בטל גירשה, מי לא עסקינן דאומר שגירשה בפני מומחין, אלא שאינם לפנינו, דמ"מ אינו נאמן, אלא דעכ"פ כיון שיש עצה שיגרשנה חוששין.
והנה בגמ' גיטין דף ס"ד מקשה הגמ' וליהמני' לבעל דאמר רחב"א אמר ר"י בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן, וקשה דמאי פריך בפשיטות הא קייל"ן דחוששין ואינו נאמן כמבואר בד' הרמב"ם לפנינו, אכן באמת הא כתב הרמב"ם בטעמא שמא יתכוין לקלקלה או בגט בטל גירשה, וזהו בדאמר סתם גרשתי, דשייך לומר בגט בטל גרשה, וכן שייך נמי חששא דיתכון לקלקלה, אבל כששניהם מודים שהגט שבפנינו כבר נתן הבעל להאשה לא שייך חששות אלו, ומבואר הא דבגטין לא שייך חשש זה.
והנה בגמ' גיטין דף כ"ז מוכיח ממתני' דמצא גיטי נשים וכו' הר"ז לא יחזיר, שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן, הא אמר תנו נותנין, והקשו התוס' דמנלן דהא דקתני ונמלך היינו לאפוקי אם גרשה מקודם דמחזירין לה לראיה, ותירצו מדלא קתני ולא נתנן וקתני ונמלך משמע דאם רצה עכשיו ליתן יכול ליתן, ובמה דרמי ר' זירא אברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה היינו שתתגרש בחזרה זו, אבל מדברי הרמב"ם שכתב לדין זה בהלכות גזילה ואבדה בפי"ח ולא התנה שצריך דוקא שיתן בעדי מסירה ובתורת גירושין בשליחות הבעל, ופשטות דבריו שכתב שם בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה משמע שבתורת שהוא שלה מחזירה, ולפי הנ"ל דבמודה שבגט זה גירשה לכו"ע נאמן כיון דלא שייך חששא דנתכוין לקלקלה, וביותר יש לומר דבמקום דאיכא גט דקמסייע לה ודאי נאמן ואין חוששין ומצאתי שכתב כן התורת חיים, אלא דבזה הא צריך שנדע שהגט הזה שנמצא הוא שלהם.
והנה התוס' בד"ה והוא שהוחזקו הקשו במה דמוכח דבאין שיירות מצויות אפי' הוחזקו מחזירין, דמ"ט יחזיר לאשה כיון ששני יוסף בן שמעון בעיר, ותירצו דכיון שאנו יודעין שזה אבד גט כאן, אין לחוש שגם האחר אבד כיון שאין שיירות מצויות, וזה בברייתא דקתני המביא גט ואבד הימנו, אבל במתני' דדייקינן אם אמר תנו נותנין, הא לא הוזכר שאנו יודעין שאבד, וצ"ל בכונתם דכיון שמפרשים הא דאם אמר תנו נותנים היינו שהוא רוצה לגרשה עכשיו, ועל זה נאמן הבעל לומר שכתב גט ואבד הימנו, דדוקא למפרע אינו נאמן לומר שכבר גירשה, אבל על להבא נאמן כיון שבידו לגרשה, אכן בברייתא דבזמן שהבעל מודה דג"כ אמרינן הכי, וכבר כתבתי דיחזיר לאשה משמע דנאמן שכבר גירשה, דבמתני' הוא רק מדיוקא דתנן ונמלך אפשר לומר כפירוש התוס', אבל לשון יחזיר לאשה לא משמע דהוא ע"מ לגרשה, וא"כ יקשה איך אפשר לאוקמי כשהוחזקו ומ"מ בעינן שיירות מצויות, ועוד דבאמת גם במתני' קשה דאף דלדין גירושין יש לומר דהבעל נאמן כיון שבידו לגרשה, מ"מ בדין מוצא אבדה כיון שהוחזקו שני יוב"ש מהיכי תיתי יאמין המוצא לזה שמא הוא של אחר שכתב גט לאשתו.
ומצאתי שהריטב"א הקשה זה בשטמ"ק וז"ל ק"ל כל היכי דהוחזקו ואין שיירות מצויות מנלן למתלי בהאי טפי מהאי, בשלמא המביא גט כיון דהוחזק זה השליח שעבר בדרך הזה והאחר לא הוחזק בדרך זה ניחא, אבל כשלא ראינו לאחד מהם שעבר כאן יותר מחברו, מאי איכא למימר, תירץ מורנו דה"נ בשהוחזק בדרך זה (א' מהם) שעברו שם איש ואשתו וכו' עכ"ל, ונמצא דמה דמוקי רבה ור' זירא מתני' דדייקינן דאמר תנו נותנין וברייתא דבזמן שהבעל מודה דמיירי במקום שאין השיירות מצויות הוא כדי לאוקמי אפי' כשראינו הבעל ואשתו שהלכו בדרך הזה, דאז מיירי בהוחזקו אבל בסתמא לא מצי מיירי כלל בהוחזקו, ונראה דהרמב"ם אין צריך לפרש כלל דמיירי בשלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, דכיון דאמר בזמן שהבעל מודה מוכח דהוא רק בעל חד ואין ספק אלא בינו לבין אשתו, דמסתמא לא מיירי שראינו שהלכו בדרך הזה, וא"כ כל הקושיא הוא רק למה לא התנה הרמב"ם דלא היו שיירות מצויות כיון דפסק בהל' גירושין דבשיירות מצויות ולא הוחזקו ג"כ פסול לגרש בו אם לא מצאו לאלתר.
ובזה שפיר נוכל לומר דכיון דמעיקר הדין הי' צריך להיות הבעל נאמן שאמר גרשתי את אשתי הואיל ובידו לגרשה, ורק דקיי"ל כמ"ד חושו לה ולא הוי אלא חששא בעלמא, ולכן בזה לא מחמרינן כר' זירא דשיירות מצויות מהני למיחש אפילו בלא הוחזקו, וכמו שכ' המ"מ לענין אם לא עבר אדם שם ושפיר יחזיר לאשה אפילו בשיירות מצויות, ומיושב שיטת הרמב"ם שכתב יחזיר לאשה ולא התנה שיהיה לאלתר או שאין שיירות מצויות וכנ"ל.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |