אבן האזל/גירושין/יג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png גירושין TriangleArrow-Left.png יג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
מעשה רקח
מקורי הרמב"ם לרש"ש
קובץ על יד החזקה
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


כט[עריכה]

אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו"ם המסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דו"ח כמו שבארנו, שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן, כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה, אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות.

שלא הקפידה תורה, נראה בהסבר דברי הרמב"ם עפ"י מה שהקשה המרדכי אהא דערכאות דמהימנו מטעמא דלא מרעו אנפשייהו ולא משקרי, והקשה דהא משה ואהרן נמי לא משקרי ומ"מ אסורים, ומ"ש קרובים ומ"ש עכו"ם כיון דאמרה תורה דאין להם דין עדים. ובארתי בפשיטות דאם נאמין למשה ואהרן היינו שנאמר דהם אנשים נאמנים, ובזה אמרה תורה שלא נאמין לקרובים אפי' כמשה ואהרן, אבל מה שאנו מאמינים ערכאות היינו לאו משום דאמרינן שזה הערכי הוא איש נאמן, אלא משום דיש לנו חזקה דלא מרעי נפשייהו, והיינו דבשביל אומנתו חזקה דלא מרע אומנתו להיות נאמן, א"כ אין אנו סומכין על נאמנותו, אלא על חזקה שלו, וזהו העיקר דדין עדות הוא שאנו אומרים שמעיד אמת מצד עצמו שהוא איש אמת, ובזה אסור לן למיסמך על קרובים ועכו"ם, אבל כשסומכין אנחנו לא מצד עצמו, בזה אין סתירה לדיני התורה, וזהו הבנת דברי הרמב"ם דלא נימא דחז"ל הלכו בזה נגד דיני התורה לסמוך על ע"א ושפחה, ולכן תי' דאין אנו סומכין בזה על נאמנות העד שהוא איש אמת, אלא על סברא דמילתא דעבידי לאיגלויי לא משקרי אינשי, וזהו ראי' שלא בגדר עדות, זהו שאמר לא הקפידה תורה, והיינו שאין זה נוגד דיני התורה שלא להאמין עד אחד.

[אך עיקר החזקה דמילתא דעבידא לאיגלויי אפשר דאינה בגדר דאין יוצא מן הכלל, והוא רק כמו רוב, ולפי דעת הריב"ש רוב בא"א לא מהני משום דיש תרי חזקות, חזקת חיים וחזקת א"א, ומ"מ האמינו כאן חכמים, ואף דלכאורה מה הרוחנו בד' הרמב"ם דהדר הו"ל נגד דיני התורה, אבל באמת יש לומר דכמו שיש רשות לב"ד לדון כפי אומד דעתם בדיני ממונות, כן יש רשות לב"ד גבי איסורין, ולא הוציא הרמב"ם בפ"כ אלא דאין עונשים באומד, ולכן אמרו חז"ל אומדנא כללית דבראי' זו ובאומד זה סמוך לדון דבודאי מת בעלה, ונמצא דדין זה מסור רק ביד הב"ד לדון כפי אומד דעתם, ובזה נתנו לנו חז"ל כלל לכל ב"ד שידונו כן באומדנא זו, אבל אומד זה לא נמסר אלא לב"ד, דבודאי אם יהי' רשות לכל אחד לדון כפי חות דעתו עפ"י שמועה שישמע איש מפי איש יצא מכשול שתנשא אשה שבעלה חי, בשביל שלא ידקדקו יפה בנוסח ההגדה אם היא מספקת להתיר א"א לעלמא, והנה באמת אין נ"מ דנראה דגם אם יש שני עדים שיודעים ממיתתו של הבעל כ"ז שלא נתקבל עדותם בב"ד לא מיקרי עדות כי דין עדות נמסרה לקבל בב"ד, אף דבאיסורים עד א' נאמן אפילו חוץ לב"ד, אבל בדבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון צריך דוקא קבלת עדים בב"ד].

אך מה שסיים הרמב"ם לפיכך האמינוהו חכמים, אף דאפשר לומר דהוא כפשוטו ולא בא כלל לבאר בזה יותר, וכונתו בזה כמש"כ הנמוק"י דבאמת הנאמנות הוא מדאורייתא, אך יש לבאר עוד, דבאמת חזינן דיש נ"מ דבנאמנות ע"א נקרא נשאת עפ"י ב"ד ובשני עדים נקרא נשאת עפ"י עדים אלמא דבע"א הב"ד הם שמתירים [ועי' גמ' הוריות דף ב' ע"א שם שלא התירוה אלא להנשא ובפי' הרא"ש שם], ובטעמא אפשר לומר כמו שכתב הרמב"ם בפכ"ד מסנהדרין דיש רשות לדיין לדון בד"מ כפי אומד דעתו, והזכיר בזה הרמב"ם הא דמוציאין מיתומים היכי דידעינן דלא אמיד, ובפ"ג מהל' שאלה ופקדון כתב דאם באו עדים והעידו לדיין שאין זה אמיד אין מוציאין מידי היתומים בעדותן שאין זה ראי' ברורה, ואומדן דעתן אינו אומד דעתו ואין לו לדיין אלא מה שדעתו סומכת עליו, עוד כתב בפכ"ד מהלכות סנהדרין בדין מרומה וז"ל כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור בו בדרישה וחקירה של ד"נ אם נראה לפי דעתו שאין בו רמאות חותך את הדין עפ"י העדות, אבל אם הי' לבו נוקפו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אעפ"י שאין יכול לפסלן וכו' כל אלו הדברים וכיוצא בהן אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידיננו מי שלבו שלם בדבר עכ"ל, ונמצא לפ"ז דאם באו שני עדים והעידו בב"ד על מיתת הבעל, אפילו אם לב הדיין נוקפו עכ"פ אינו יכול לעכב את האשה ולהנשא כיון שאינו יודע ברור ששקר העידו, דבהכי מיירי הרמב"ם שיכול לדון כפי אומד דעתו מעיקר הדין, וכאן אמר רק שלבו נוקפו בזה דבד"מ יסלק עצמו מן הדין אבל בעדות אשה, אם באו שני עדים אף דמשמע דגם שני עדים צריכים להעיד בב"ד, עכ"פ לבו נוקפו של הדין לא מעכב האשה מלהנשא, ורק אם בא עד א', ולב הדיין נוקפו לא יתיר את האשה, דכל זמן שאינו מתירה אסורה מלהנשא, וטעמא משום דסברא דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא רק אומד הדעת, ואם יש כאן לבו נוקפו כבר בטל האומד, ולכן באמת דין היתר של ע"א הוא חלוק מדין היתר של ב' עדים, ולא נמסר היתר של ע"א אלא לב"ד, וחכמים אמרו שב"ד שבכל מקום יתירו עפ"י האומדנא דמילתא דעבידא לאיגלויי, ומדויקים דברי הרמב"ם שכתב דכיון שלא הקפידה תורה ולא נימא דנכלל בקרא דעפ"י שנים עדים שלא להאמין עד אחד יש רשות לחכמים לדון כפי אומד דעתם, ואומד דעת דחז"ל דע"א אינו משקר במילתא דעבידא לאיגלויי, ומסרו לבית דין כח להתיר אשת איש עפ"י אומדנא זו, אבל בלא ב"ד א"א להתירה, דאומד הדעת הוא דוקא של ב"ד ולא של עדים, ולכן אנשים דעלמא שאינם בגדר ב"ד אין רשאים להתיר עפ"י עד אחד, או אשה בעצמה נמי אינה רשאה להנשא עפ"י ע"א, וכיון שהוא רק בגדר אומדנא, ואומד הוא דוקא אומד של הדיין ולא אומד של העדים, ואפשר אם הי' בא הדבר לפני ב"ד, הי' לב הדיין נוקפו בעדות זו ולא היה מתירה, ולכן מסרו חכמים היתר דמיתת הבעל עפ"י ע"א דוקא לב"ד, ומדוקדקים דברי הרמב"ם שסיים לפיכך האמינוהו חכמים. (ועי' שו"ת רעק"א סי' קכ"ג).


< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.