דבר אברהם/א/כו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם א כו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן כו

ב"ה. בחודש טבת תרס"ג סמאלעוויטש.

ממזר מכהן אם יש עליו דין כהונה לענין שיהא אסור לטמא למתים ולישא פסולי כהונה או לא:

א

[א] הנה בדבר זה כבר עמדי גדולי האחרונים ז"ל שהט"ז באה"ע (סי' ז' ס"ק י"ד) ספוקי מספקא ליה והח"מ שם (ס"ק כ"ד) פשיטא ליה דגרע מחלל ואין עליו דיני כהונה, ועיי' בפרישה ובביאור הגר"א ז"ל. וראיתי בס' עונג יו"ט להגאון מהרריט"ל מביאליסטאק ז"ל (סי' ק"כ) שישב על מדוכה זו ומדי עייני בו נתחדשו לו איזה דברים בענין זה במה שנוגע לעיקר הענין ובנוגע לסתירת דבריו וזה הוא:

הנה לענין חלל קיי"ל בקידושין (דף ע"ז ע"ב) דאין חלל אנא מאיסורי כהונה והלכך הבא על א"א בביאה ראשונה נעשית רק זונה ואם חזר ובא עליה כהן נעשית חללה והולד שנולד מביאה שניה חלל, אבל מביאה ראשונה שלא היתה עדיין מאיסורי כהונה אין הולד חלל. אבל לכאורה היה נ"ל לדון דאף הנולד מביאה ראשונה הוי חלל שהרי העראה הויא כביאה בכ"מ וא"כ בהעראה נעשית זונה ובגמר ביאה הויא חללה והולד שנולד מגמר ביאה זו הוי חלל. ולפי"ז אין מקום כלל לחקירה זו אם ממזר מכהן נידון כחלל דודאי כל ממזר כהן חלל ממש הוא שהרי הולד נולד מגמר ביאה ולא מהעראה כמ"ש התוס' יבמות (דף כ' ד"ה יבוא עשה) דבהעראה לא מיעברא. אך לפי"ז קשה טובא הא דאמרינן התם בקידושין אמר רב אשי הלכך כהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה עשאה חללה ולפי הנ"ל קשה אמאי לא נעשית חללה גם בביאה ראשונה שהרי בהעראה נעשית זונה ובגמר ביאה תיהוי חללה. וצ"ל דמיירי שבא עליה רק בהעראה ורב אשי בא ללמדנו רק דין דביאה ראשונה ושניה ובאמת אם גמר ביאתו נידון כביאה שניה, וכה"ג כתבו התוס' יבמות (דף כ' ע"ב ד"ה אטו ביאה שניה) דהא דקאמר התם רבא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה לאו דוקא דאפילו גמר ביאה אסור וחשובה כביאה שניה. אבל מה נעני להרמב"ם ז"ל (פי"ט מהלכות איסורי ביאה הל' ה') שכתב לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונה הולד כשר לפי שאינה מאיסורי כהונה ונעשית זונה, חזר ובא עליה ביאה שניה נתעברה וילדה היא חללה וולדה חלל לפי שהוא מאיסורי כהונה וכ"ה בשו"ע אה"ע (סי' ז' סי"ד), והרי אינהו מיירי בגמר ביאתו בביאה ראשונה דבהעראה לא מיעברא ואפ"ה לא נעשית חללה וולדה חלל משום גמיר ביאר:

ב

[ב] והיה נראה לי לכאורה לומר ביישוב דברי הרמב"ם והשו"ע מילתא חדתא, דהא דהעראה הויא כביאה דרשינן לה ביבמות ר"פ הבא על יבמתו מקראי, הא אי לאו קרא הו"א דאין ביאה אלא אם גמר ביאתו במירוק כמבואר התם והוא משום דדרך ביאה היא בהעראה וגמר, והלכך י"ל דכשם שהעראה בלא גמר לא הויא ביאה אי לאו דגלי קרא ה"נ גמר ביאה לחוד בלא העראה לא הוי ביאה לפי שאין דרך ביאה אלא בהעראה וגמר ביחד, וע"ז ליכא גילויא דקרא, ואלו היה אפשר לגמר ביאה להיות בלא העראה היה פטור. וכיון שכן אין גמר ביאה לחוד פוסלה לעשותה חללה שהרי ביאתו בזונה היתה רק גמר ביאה אבל ההעראה היתה שלא בפסולי כהונה שעדיין לא היתה זונה ונמצא שבזונה עשה רק גמר ביאה וזו אין עליה תורת ביאה, ולהכי בעינן שיבוא עליה ביאה שניה שתהא גם העראה בזונה. והא דאמרינן בקידושין (דף י' ע"א) תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נ"מ לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה עיי"ש בפירש"י, לאו לעבור בעשה אגמר ביאה ראשונה קא אמרינן דההיא גמר ביאה לחוד בלא העראה הוי שההעראה היתה עדיין בבתולה ורק גמר ביאה נעשה בבעולה. אלא דביאה שניה תיאסר עליו בעשה שהרי כינסה כשהיא בעולה. ועיין במל"מ (פי"ז מהלכות אי"ב הט"ו) ובשעה"מ (פ"ג מהלכות אישות הל' ה'):

ולכאורה היה מקום לבע"ד לערער ע"ז ע"ד פלפולא. דבקידושין (דף י') מסקינן דסוף ביאה קונה והקשו התוס' מיבמות (דף נ"ה) דהעראה קונה, ותירצו בשם ר"נ גאון דהתם איירי בביאה שלאחר נישואין והכא מיירי בביאה שקודם נשואין, וכ"כ הרי"ף ר"פ הבא על יבמתו. ולפי"ז לדידהו אפילו במפרש להדיא שרוצה לקנות בהעראה אינו קונה עד גמר ביאה. ומ"מ נראה פשוט דאפילו לדעת הרמב"ם (פי"א מהלכות אישות הי"ד) דאפילו באינה מזומנת לזנות לוקה משום לא תהיה קדשה מ"מ הכא אינו לוקה על ההעראה שהיתה שלא בקידושין משום דכיון שמקדשה אח"כ בגמר ביאה אין איסור זחם כלל על ההעראה, והוא פשוט מצד הסברא, ועוד דאל"כ יקשה הא דאמר רחמנא ובעלה שאשה נקנית תחלת קניינה בביאה ולדידהו היינו בגמר ביאה היכי משכחת לה והרי ילקה תמיד משום לא תהיה קדשה אם יסברו כהרמב"ם, אע"כ כמ"ש דבכה"ג אינו לוקה. (אח"ז מצאתי בחי' הרי"מ להלכות קידושין (סי' כ"ו סעי' ד') שכ' על הא דחכמים אסרו לקדש בביאה דאי לא תהיה קדשה הוא העראה בל"ז אסור כיון דסוף ביאה קונה ועובר על לא תהיה קדשה בהעראה, וסוף דבריו חסר, אבל פשוט הוא כמו שכתבנו). ואפילו לדעת הראשונים והרמב"ם (פ"ג מהלכות אישות הל' ה') מכללם דהא דסוף ביאה קונה הוא רק משום דדעתו של אדם אגמר ביאה אבל במפרש שרוצה לקנות בהעראה קונה בה, דלפי"ז לא מוכח מידי מקרא דובעלה דיש לפרשו ממקדש להדיא בהעראה אבל במכוין לקנות בגמר אה"נ דההעראה הויא זנות, מ"מ יש להכריח קצת גם לדידהו דבמקדש אח"כ בגמר לא הויא ההעראה זנות דאל"כ אמאי אמרינן באמת דדעתו של אדם אגמר ביאה אדרבא נימא חזקה אין אדם עושה בעילתו ר"ל העראתו בעילת זנות ומסתמא בהעראה הוא מתכוין לקידושין, וגדולה חזו כתב המרדכי בפ' האומר מובא בשו"ע אה"ע (סי' ל"ג סעי' א') דפנוי הבא על הפנויה לפני עדים חוששין שמא כיון לשם קדושין דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וא"כ לפי דברינו דגמר לחוד אינו ביאה האיך ילקה לעולם משום לא תהיה קדשה והרי על ההעראה א"א לחייבו דהוי התראת ספק שמא יאמר בגמר לשם קידושין ועל גמר נמי יפטר מטעם הנ"ל לפי שאינה ביאה, ומוכרח דלא כמ"ש אלא דגמר לחוד נמי הוי ביאה וחייבין עליה. אבל כ"ז אינו דמלבד דפתיכא ביה פלפולא יתירתא ואית ליה פירכי טובא כמבואר למעיין הנה מעיקרא ליתא לקושיא כלל, דסברתנו זו דעל גמר ביאה לחוד פטור שייך לומר רק כשהיה אפשר להיות גמר בלא העראה כלל או בלא העראת איסור דע"ז שפיר נימא כיון שהיא ביאה כזאת שאין בה העראה כלל או בלא העראה איסור לאו שמה ביאה או לאו שמה ביאת איסור, דכל ביאת איסור שבתורה עם העראה היא, משא"כ הכא בבא על הפנויה שיש גם העראה עם הגמר שפיר יתחייב בשביל הגמר, שהרי גם ההעראה באמת ביאת איסור היתה אלא שהיו לו טצדקי לתקן את האיסור במה שיקדשה בגמר ביאה אבל כשלא תיקן שפיר חייב על הגמר, שהרי הוברר דהעראה נמי של איסור היתה ושפיר נקראת ביאה שיש עמה העראה של איסור, והמלקות הן באמת על הגמר דהעראה היתה בהתראת ספק. אבל בנ"ד בביאה ראשונה דאחותו שפיר שייך לומר כדברינו שהתורה אמרה הבועל פסולי כהונה נעשות חללות וזה לא בעל כלל איסורי כהונה שהרי ההעראה היתה שלא בזונה, הוי כהערה בכותל וגמר בזונה דע"ז שייך לומר כסברתנו דעל גמר לחוד אינו חייב דלאו ביאה היא):

ג

[ג] אבל דברינו נסתרים מהא דשבועות (דף י"ד ע"ב) היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו וילפינן לה בגמ' (דף י"ח ע"ב) מקראי ומבואר ברמב"ם (פ"ד מהלכות אי"ב הי"א) דה"ה בשאר העריות, והרי הכא שהיתה ההעראה בהיתר שלא בנדה שנטמאה רק אחר העראה ובנדה לא היה אלא גמר או יציאה שעכ"פ לא עדיפא מגמר ביאה ואפ"ה חייב עלה, וא"כ בנ"ד נמי אע"פ שבשעת העראה לא היתה זונה מ"מ כיון דבשעת גמר ביאה נעשית זונה שפיר ליחייב עלה משום ביאת זונה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה על הרמב"ם ושו"ע בבא על הזקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונה אמאי אין הולד חלל הרי בהעראה נעשית זונה ובגמר ביאה תיהוי חללה:

אמנם אע"פ שנדחו דברינו באופן שהיתה בפועל העראה עם הגמר אלא שהיתה של היתר דבכה"ג חייב על הגמר, מ"מ עדיין אפשר לקיים גוף הסברא שאינו חייב על גמר ביאה לחוד במקום שלא היתה בפועל העראה כלל כגון שנכנס באבר מת ופירש באבר חי, דאפשר דשאני הכא במשמש עם הטהורה ונטמאה דחייב שהיתה בפועל העראה עם הגמר, ואע"ג דשל היתר היא מ"מ מהניא למישווי את הגמר כביאה גמורה שהרי מ"מ בשבילה דרך ביאה היא, אבל נכנס באבר מת דלא הוי על הכניסה שם ביאה כלל ואח"כ גמר באבר חי דנמצא שלא היתה בפועל העראה י"ל דזו לא מתקריא ביאה ופטור. אך יש לעיין דשמא דוקא העראה אפשר להיות בלא גמר אבל להיפוך גמר בלא העראה א"א להיות כלל לפי שבגמר לחוד נמצא בפועל גם ענין ההעראה:

ולפום מאי דחזינן מסוגיא זו דיציחה הויא כביאה גמורה בכל העריות לכאורה היה נראה דלח לקי אלאו דלא תהיה קדשה להרמב"ם אפילו בגמר ביאה שעדיין הוא יכול לקדשה ביציאתו והוי התראת ספק כמש"כ, והמלקות יהא רק על היציאה ואם פירש באבר מת יפטר דעד יציאה היתה התראת ספק וביציאה שימש מת דפטור. (אם לא כשהיו עדי ההתראה קרובים לאשה דלא חזו לעדי קדושין ועדים אחרים לא היו). אך לפמ"ש התוס' גיטין (דף ל"ג ע"א ד"ה ואפקעינהו) דבמאי דנזיר יכול לשאול לא הוי ה"ס דהשתא מיהא בחזקתו הוא ה"נ י"ל דלא הוי ה"ס בשביל מה שיכול לקדש ביציאתו או בגמר ביאה והשתא מיהא קדשה היא, ועיי' בתוס' מכות (דף ט"ו):

ד

[ד] שבתי אני וראה דבעיקר הדברים כיוונתי ב"ה לדעת רבותינו הראשונים ז"ל בשמ"ק כתובות (דף ל' ע"א ד"ה בעולה לכ"ג) וז"ל שיטה ישנה בעולה לכ"ג פי' רש"י ז"ל כו' ור"ח ז"ל פירש בעולה לכ"ג אשה פנויה כו' וא"ת בביאה ראשונה נמי הוי חללה דמכי הערה בה איתסרא עלי' ובגמר ביאה משוי לה חללה ואין לו בה הויה אח"כ, י"ל חדא ביאה לא פלגינן שתאסור שני איסורין כו' והא דכתבינן לשי' ר"ת ז"ל דחדא ביאה לא פלגינן לאסור שני איסורין מצאתי סעד לדברי מדאמרינן בפ' בתרא דקידושין אמר רב אשי הלכך כהן הבא על אחותו זונה משוי לה כו' ואלו בביאה ראשונה לא אמרי מכי הערה בה עשאה זונה ובגמר ביאה משוי לה חללה ע"כ שיטה ישנה. וכן הביא שם בשמ"ק משם הרשב"א שגם הוא הביא קושיא זו על פר"ח וכתב דיש מתרצים דחדא ביאה לא פלגינן בה לאסור שני איסורין ולפי תירוץ זה יראה לי דהא דאמרינן בקידושין בפרק י' יוחסין כהן הבא על אחותו כו' חזר ובא עליה עשאה חללה דוקא חזר ובא אבל לא בגמר ביאה עכ"ל הרשב"א ז"ל, הנה עמדו ז"ל במה שהקשינו, והרשב"א ז"ל נראה דהוה ניחא ליה באמת לומר דבגמר ביאה הוי חללה ולפרש דברי הש"ס קידושין דמאי ביאה ראשונה היינו העראה וגמר ביאה נידון באמת כביאה שניה והוא כמש"כ, אלא דלפי תירוץ הי"מ קאמר דבעינן ביאה שניה דוקא. והשיטה ישנה דמסתייע מסוגיין לתירוץ זה ולא דחי לה מאי ביאה ראשונה העראה י"ל דהוקשה להו דבהעראה גרידתא נמי איכא תרי ביאות כניסה ויציאה וא"כ בכניסתו בהעראה תיהוי זונה וביציאתו תיהוי חללה, ודחיקא להו לאוקמי שפירש באבר מת. ובאמת מזה צע"ק על הרשב"א. גם בריטב"א קידושין (דף ע"ז) כתב וז"ל אמר רב אשי הלכך כו' וכ"ת ואמאי והא בהעראה בעלמא נעשית זונה כדאיתא ביבמות וכיון דכן כי גמר ביאתו הויא כפסולי כהונה ונעשית חללה, הא לא קשיא לפום מאי דכתיבנא בפ"ק דכי אמרינן דהעראה שמה ביאה ומחייב כשפירש ולא גמר ביאתו אבל כשגמר ביאתו דעתו על גמר ביאה הלכך בגמר ביאה הויא זונה עכ"ל. ותירוצו צע"ג מה זה ענין לדעתו על גמר ביאה דזה שייך רק בקידושין דתליא בדעתו אבל לענין איסורין לא שייך כלל לומר כן דלאו בדעתו תליא מילתא דרחמנא אסר להעראה, והרי משוה"ט יבמה שניקנית גם בע"כ דידיה נקנית בהעראה לחודא לפי שאין אנו צריכין לדעתו, עיי' בתוס' קידושין (דף י') ובריטב"א שם. ומצאתי אח"ז שכבר עמד על דברי הריטב"א אלו הגאון בית מאיר באה"ע (סי' ז' סי"ד) עיי"ש:

עכ"פ דברי הרמב"ם והשו"ע מבוררים דבביאה ראשונה אפילו בגמר ביאתו לא נעשית חללה לפי שאינה מתחלקת לשני איסורין או כדברי הריטב"א. וא"כ לכל הני רבוותא בנ"ד בנתעברה מביאה ראשונה אין בולד צד חללות דעדיין לא הויא מאיסורי כהונה. (ועיי' בספרי חלק שני סי' כ"ג מה שהעירוני בזה. ומה שהשבתי).

ה

[ה] ובספר עונג יו"ט כתב להסתייע דממזר אין בו דין כהונה מתשובות הרשב"א ז"ל (סי' כ"ז), שהקשה לו הר"י הצרפתי ז"ל על הא דאיתא בתו"כ (פ' אמור) יאמר לאמו ולא ואמר לאביו מה ת"ל לאביו מה אמו שהיא מתחללת הוא מטמא לה אביו שאינו מתחלל אין דין שיטמא לו, איו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין ת"ל לאביו. קשיא לי ליטמא לאביו ממ"נ אי אביו הוא שפיר מטמא לו ואי לאו אביו הוא א"כ ממזר הוא ואינו מוזהר על הטומאה. והוא ז"ל תירץ לעצמו דאצטריך קרא למי שהוחזק ע"פ עדים שהוא כהן ואח"כ בא אחד לאח"ז ואמר עליו שהוא אביו ונוהג עמו כאב ומת ובא ליטמא לו שבקינן ליה. והרשב"א ז"ל תירץ לו דכוונת התו"כ היא דאי לאו קרא דאביו הו"א דודאי אביו באמת הוא והוא עומד ומשמש ע"ג המזבח אפ"ה לא יטמא לו משום דגבי טומאה לא שרי קרא לטמאות אלא בידוע שהוא אביו ולא כשהוא אביו מחמת חזקה. הרי מוכח מדבריהם דממזר בנו של כהן אין בו דין כהונה דאל"ה מאי קשיא להו להנך רבוותא דליטמא ממ"נ כיון דבהך הו"א הוה אמרינן דלא אזלינן בתר רובא וחיישינן דילמא לאו אביו הוא א"כ בעינן למיחש שמא זינתה אמו מכהן ונתעברה מביאה ראשונה דהוי ממזר ויש בו דין כהונה ומאי קשיא להו לטמא ממ"נ, אע"כ דס"ל דממזר אין בו דין כהונה, זת"ד ס' עונג יו"ט. ולי מה נפלאו דבריו, אטו הו"א דלא אזלינן בתר רובא כלל בכל התורה כולה ואצטריך להכי קרא דלאביו יטמא, וכי לא ידעינן לפי ההו"א דתו"כ דאזלינן בתר רובא בכל התורה כולה עד שנבוא לומר דלההו"א כל ממזר או גם כל בן ישראל אסור לטמאות למת שמא בן כהן הוא אע"ג דודאי כהנים מיעוטא נינהו, והרי הלכה רווחת היא דאזלינן בתר רובא וילפינן לה בחולין (דף י"א) מקראי טובא. ועוד דאפילו לפי דבריו בתירוצו שאין ממזר בדיני כהונה ולהכי שפיר הקשו למ"ל קרא דלאביו ליטמא ממ"נ שאם הוא ממזר אפילו בן כהן אינו בדין כהונה, מ"מ לא העלה עדיין ארוכה לפי דרכו דאכתי צריך קרא לילדה לט' חדשים מצומצמין אחר נישואין דאפשר שנתעברה אמו קודם קידושיה ואינו ממזר ולפי דרכו דלההו"א חיישינן למיעוט כהנים ניחוש שמא מכהן הוא וכשר ואסור לטמאות למתים. אבל הענין פשוט דזה ודאי דבכל התורה כולה אזלינן בתר רובא גם לפי ההו"א דתו"כ אלא דהכא בטומאת קרובים לחוד דחידוש הוא אלו היה כתוב בקרא רק אמו הו"א דאין לך בו אלא חידושו אמו שהיא ודאית אין אבל אביו שאינו ודאי אלא מדין רובא לא, אבל בכל התורה כונה ודאי אזלינן בתר רובא ולהכי כדנקטינן בצד הספק שמא זינתה אמו ואנו מסופקין אם מכהן נתעברה או מישראל לענין איסור טומאת הולד למתים מה שאינו שייך לחידוש דטומאת קרובים הרי זה בכלל כל התורה כולה ושפיר ניזול ביה בתר רובא דעלמא דלאו כהנים נינהו והולד ישראל ומותר לטמאות למתים. וא"כ קושית הר"י הצרפתי לאו משום לתא דכהן ממזר היא אלא משום שאינו בן כהן כלל ואזדו להו דברי העונג יו"ט:

ו

[ו] עוד ראיתי בס' הנ"ל שהעיר ממד"ר סדר נשא (פ' ט' פיסקא י"ב) שאלו תלמידיו לרב הונא אביו של רבי אחא למדתנו רבינו הנואף והנואפת עוברין על עשרת הדברות על התשעה אנו מכירין ועל השבת אין אנו מכירין כו' אמר להם אני אומר לכם פעמים כהן יש לו אשה וישראל נואף בא עליה והיא יולדת בן סבורים בו שהוא בנו של כהן ועומד אותו בן ומשמש בבהמ"ק ומעלה עולות בשבת ונמצא מחלל את השבת. ע"כ. ומדנקט ישראל בא עליה ולא נקט כהן אחר משמע דאם כהן אחר בא עליה אף דהולד ממזר מ"מ יש בו דין כהונה ואם משמש ע"ג המזבח הקרבן כשר. ודחי לה דלעולם איכא למימר דממזר הוי כחלל מיהו כיון דקיי"ל בקידושין (דף ס"ו ע"ב) דחלל שעבד עבודתו כשרה מקרא דברך ד' חילו אפילו חללין שבך א"כ גם ממזר אף דהוי חלל מ"מ עבודתו כשרה ולא חילל את השבת עכ"ד. אבל נראה דתירוץ זה לאו אליבא דכו"ע הוא ולמקצת רבוותא לא העלה ארוכה. דהנה שיטת התוס' ושאר רבוותא דאפילו נמצא בן גרושה ובן חלוצה ודאי עבודתו כשרה, ולשיטה זו נראה דצ"ל דהא דעבודתו כשרה הוי הכשר גמור, ר"ל דלענין עבודה מיהא חידשה בו תורה שהוא ככהן בדיעבד, ולפי"ז ממילא נמצא שלא חילל את השבת ושייך לתרוצי כנ"ל. אבל שיטת הרמב"ן ז"ל בחי' קידושין שאם נמצא בן גרושה ובן חלוצה ודאי עבודתו פסולה למפרע ולא התירה תורה אלא כשנמצא ספק חלל, ולשיטתו נראה דלא הוי הכשר גמור חדש שחידשה בו תורה דין כהונה לעבודה אע"פ שאינו כהן לשאר מילי אלא דמטעם חזקתו הוא, דכיון שלא נתברר גם עכשיו שהוא ודאי בן גרושה ובן חלוצה מוקמינן ליה עד השתא בחזקתו ועבודתו כשרה, וכן משמע מדבריו דז"ל והיה רבי טרפון סובר דטעמא דמלתא משום שאומרים אדם זה בחזקת כשר הוא מספק אתה בא לפוסלו אל תפסילנו למפרע מספק אע"פ שמכאן ואילך פסול שאין מכשירין הספקות לכתחילה אבל למפרע מעמידין אותו על חזקתו עכ"ל, ולפי"ז אין מקום לתירוצו של העונג יו"ט דלפי האמת דקמי שמיא גליא שהוא ודאי חלל לא ירדה לו מעולם תורת הכשר עבודה כלל ועבודתו פסולה וחילל את השבת והדק"ל אמאי נקט ישראל נואף בא עליה אפילו כהן נמי. ואין לומר דאע"פ דקמי שמיא גליא ועבודתו פסולה מ"מ כיון דאנן מוקמינן ליה מדינא אחזקה לא חילל את השבת, דז"א דא"כ בבן ישראל נמי נימא הכי אע"פ שבאמת בן ישראל הוא ולא כהן מ"מ כיון דאנן מדינא ארובא קא סמכינן ודיינינן ליה ככהן לא חילל את השבת, אלא ודאי דליכא למימר הכי דמ"מ לפי האמת חילול שבת יש כאן וה"נ דכוותה:

ז

[ז] ומ"מ יש לקיים את הדבר קצת גם לשיטת הרמב"ן, די"ל דעד כאן לא קאמר הרמב"ן ז"ל דלא התירה תורה אלא ספק חלל ולא ודאי אלא לרבי טרפון דדן ליה להכשר עבודתו מדין חזקת כשרותו למפרע ומשוה מדותיו דבמקוה שנמדד ונמצא חסר נמי הדין כן. וא"כ שפיר יש לחלק בין ספק חלל שיש להעמידו על חזקתו למפרע ובין ודאי חלל דלא שייך לומר כן, ולהכי אמרינן דמה שהתירה תורה עבודתו הוא רק מטעם שמעמידין אותו על חזקתו ואינו שייך אלא בספק חלל ולא בודאי, אבל לר"ע דס"ל דבכה"ג לא מוקמינן כלל אחזקה למפרע ובמקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות ה"נ אין לומר דמה שהתירה תורה עבודתו הוי מטעם חזקה אלא משום דחידשה בו תורה דין הכשר עבודה וממילא אין נ"מ בין ספק חלל לודאי חלל גם להרמב"ן, וא"כ לדידן דקיי"ל כר"ע אפילו נמצא ודאי חלל עבודתו כשרה. ולפי"ז יוצא לן דלהלכה אין פלוגתא כלל בין הרמב"ן ושאר הראשונים בזה:

ובזה תתיישב לי קושיא חמורה על שיטת הרמב"ן מהא דמכות (דף י"א ע"ב) נגמר דינו ונעשה כהן בן גרושה או בן חלוצה פליגי בה רבי אמי ור"י נפחא חד אמר מתה כהונה וחד אמר בטלה כהונה לימא בפלוגתא דר"א ור"י קמיפלגי דתנן היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה ר"א אומר כל קרבנות שהקריב פסולין ורבי יהושע מכשיר מ"ד מתה כרבי יהושע ומ"ד בטלה כר"א, ולשיטת הרמב"ן דהכשר עבודתו הוא רק בנמצא ספק חלל יקשה אמאי הוי כמתה כהונה אפילו לר"י הרי עדיין לא מתה כהונה בודאי דעכשיו נמי עדיין ספק הוא והוי ספק מיתה. ועיי' במל"מ (פ"ז מהלכות רוצח ה"י) שכתב דספק במיתת כהן גדול הוי ספק כפרה ולא יצא עדיין מעיר מקלטו עיי"ש. ומצאתי שכבר עמד בזה הריטב"א ז"ל בחי' למכות שם וז"ל לימא בפלוגתא וכו' ושמעינן מסוגיין דפלוגתא דר"א ור"י אפילו בשנודע ודאי שהוא בן גרושה ובן חלוצה לא כמו שפירש במסכת קידושין דמיירי בשנודע בספק דהא כל הסוגיא בשנעשה בודאי בן גרושה ואפ"ה אמרינן דמד"א מתה כהונה כרבי יהושע עכ"ל. ולפי מה שכתבנו ניחא דהרמב"ן לא קאמר לה אלח אליבא דר"ט אבל לר"ע דקיי"ל כוותיה בנמצא בן גרושה ודאי נמי דינא הכי:

ובזה מיושב נמי מה שהקשה השעה"מ (פ"ו מהלכות ביאת מקדש) על שיטת הרמב"ן מפסחים (דף ע"ב ע"ב) דמוקמינן לפלוגתא דר"א ור"י גבי כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה דר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר דה"ט דר"י דתרומה אקרי עבודה ועבודה אכשריה רחמנא דתנן היה עומד ומקריב כו' והתם ע"כ איירי בנמצא ודאי חלל דאי נמצא ספק חלל אינו משלם קרן וחומש דהמע"ה ומ"מ עבודתו כשרה. ולהנ"ל ניחא דאליבא דר"ע באמת עבודתו כשרה אפילו בנמצא ודאי חלל:

ח

[ח] עוד יש ליישב שיטת הרמב"ן בדרך אחרת ע"פ מ"ש הריטב"א מכות שם וז"ל וא"ת ולמ"ד מתה כהונה נהי שאינו נפסל למפרע מ"מ אין כאן מיתה המכפרת ולמה אינו גולה או למה חוזר וי"ל דפסול הנמצא המצערו חשיב לו כמיתה להיות מכפר עכ"ל, וא"כ אפ"ל להרמב"ן ז"ל דאע"פ שנמצא רק ספק בן גרושה אפ"ה כיון דמ"מ הוא נגאל מן הכהונה אע"פ שהוא משום ספק מ"ת מצטער והו"ל כמתה כהונה. ובזה יש ליישב מאי דקשה מסוגיא זו על דעת הרמב"ם (פ"ו מהלכות ביאת מקדש ה"י) דכהן שנמצא חלל ועבד אפילו מכאן ולהבא עבודתו כשרה, וקשה טובא דא"כ למה חשוב כמתה כהונה הרי עכשיו נמי בהכשרו הוא עומד כמו שהיה דכל הכשרו דלשעבר בדיעבד הוא והרי להבא נמי יכשר בכה"ג ולהנ"ל ניחא דכיון שהוא מתרחק מן הכהונה ומצטער חשוב כמיתה:

אבל יש לפקפק ע"ז. דלכאורה דברי הריטב"א תמוהין מחד וצריכין טעמא, האיך חשיב צערו של כ"ג כמיתה מאי שנא צער זה דבן גרושה מצער אחר, ואטו נימא שאם אירע לכ"ג איזה צער אחר חשיב כמתה כהונה וישובו הגולים ממקלטם. ונראה דביאור הענין הוא דבמיתת כ"ג איכא תרי מילי חדא צער מיתה המכפרת ועוד שנפסקה כהונתו דאין כהונה לאחר מיתה. והנה הפסק כהונתו שמחמת פסול דבן גרושה ובן חלוצה שנמצא בו מדמי ליה הש"ס להפסק כהונתו שמחמת מיתה דכחדא נינהו והעיקר הוא מה שנפסקה כהונתו יהיה באיזה אופן שיהיה, אבל הוקשה ליה להריטב"א דעדיין חסר כאן תנאי השני שבמיתה שצער מיתתו מכפר ומנלן דהפסק כהונה בלא צער נמי מכפר, וע"ז תירץ דהכא נמי צערא איכא וחשיב לי' כצער מיתה. והשתא תו ליכא למיפרך מידי משאר צערא בעלמא שאינו משיב את הגולים דשאני התם אע"ג דצערא איכא מ"מ הפסק כהונה ליכא משא"כ הכא בנמצא בן גרושה ובן חלוצה דתרווייהו איתנהו ביה. ולפי"ז יצא לן דאין זה שייך להרמב"ם והרמב"ן, דלהרמב"ם אין כאן הפסק כהונה כלל דכמו דעד השתא היתה עבודתו כשרה בדיעבד ה"נ כשרה היא בדיעבד גם עכשיו, ולהרמב"ן דהוי רק ספק פסול אין כאן הפסק ודאי כבמיתה. ויש לדחוק:

ט

[ט] ומדי דברי בדברי הרמב"ם לא אמנע מלרשום בזה מה שנ"ל עוד ביישוב דעתו דלא תקשי עלי' מהך סוגיא דמכות שהקשינו. דהנה הרמב"ם (פ"ז מהלכות רוצח הי"ב) פסק דנמצא כהן בן גרושה ובן חלוצה בטלה כהונה. וכתב הכ"מ בטעמו משום דבסוגיין מסקינן אליבא דר"א כו"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דר' יהושע מ"ד מתה כר' יהושע ומ"ד בטלה עד כאן לא קאמר. ר' יהושע התם דכתיב ברך ד' חילו ופועל ידיו תרצה כו' אבל הכא אפילו ר' יהושע מודה, ופירש"י ופועל ידיו חרצה עבודותיו כשרות אבל לענין שאר דברים אינו כהן, ופסק רבינו כמ"ד בטלה כהונה משום דבפ"ג דקידושין אמרינן דטעמא דרבי יהושע משום דכתיב ברך ד' חילו ואתי כמ"ד בטלה כהונה ועוד דהכי משמע בירושלמי פ"ח דתרומות עכ"ל. וביותר הוא מבואר ומוסבר במה"פ בירושלמי שם (הלכה א') דגרסינן תמן רבי יוחנן בשם רבי ינאי זה א' מג' מקראות שהן מחוורין בתורה ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וכי יש כהן עכשיו ואין כהן לאחר זמן ואיזה זה שהיה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשרה, אמר רב ופועל ידיו תרצה כל שהוא מזרעו של לוי עבודתו כשרה, על דעתיה דרב ובלבד כהן מקריב ועל דעתיה דר"י ואפילו כל כהן, [ופי' הפ"מ ובלבד כהן מקריב היינו דזהו רק לענין קרבנות ולא לשאר מילי, ועל דעתיה דר"י ואפילו כל כהן היינו דלכל מילי הוא ככהן]. ולפי"ז לר' יוחנן דיליף מקרא דבאת אל הכהן כו' הוי כהן לכל מילי ולהכי לרבי יהושע מתה כהונה ולרב דיליף מברך ד' חילו שאינו כהן אלא לענין קרבנות ולא לשאר מילי בטלה כהונה אפילו לרבי יהושע, וזהו דקאמר הש"ס בבבלי ומ"ד בטלה כהונה ע"כ לא קאמר ר' יהושע התם דכתיב ברך ד' חילו כו' אבל הכא אפילו ר' יהושע מודה, ר"ל משום דברך ד' חילו לא קאי אלא על קרבנות אבל להחזיר את הגולים לא וכדפירש"י, ולמ"ד מתה כהונה צ"ל דיליף מובאת אל הכהן והוי כהן לכל מילי. והלכך הרמב"ם שהביא ובפ"ו מהלכות ביאת מקדש) דרשא דברך ד' חילו פסק כמ"ד בטלה כהונה. אלה הם דבריהם ז"ל המוצקים והברורים. והנה בטעמו של הרמב"ם ז"ל דס"ל דאפילו עבד לאחר שנודע עבודתו כשרה כתב הכ"מ דמשמע לי' דכיון דלא אשכחן קרא דמחלל עבודה ואדרבא אשכחן בהדיא דלא מחלל מהי תיתי לן לומר שאם עבד לאחר שנודע חילל. ונ"ל דאין לומר כן אלא למאן דיליף הכשר עבודתו מברך ד' חילו או מוהיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר ובין זרע פסול, אבל למאן דיליף מובאת אל הכהן אין לומר דעבודתו כשרה גם לאחר שנודע שהרי עיקר הדרשה מוכיח להיפוך, דקאמר ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וכי יש כהן עכשיו ואין כהן לאחר זמן ואיזה זה שהיה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה, מכלל דעכשיו לאחר שנודע אינו כהן דאל"ה לא הוי בימים ההם דוקא. [ובחפשי מצאתי שכעין זה העיר בס' באר יצחק (חאו"ח סי' כ"ה)]. וא"כ אשה"ט דמ"ד מתה כהונה לא ס"ל דטעמא דר' יהושע הוא מברך ד' חילו או מוהיתה לו ולזרעו אחריו אלא מובאת אל הכהן כו' כנ"ל ולפי"ז אין עבודתו כשרה אלא עד שנודע ולא אח"כ ולכן מתה כהונה, אבל מ"ד בטלה כהונה ס"ל דטעמא דר' יהושע הוא משום קרא דברך ד' חילו ומשו"ה לאחר שנודע נמי עבודתו כשרה, והכי פסק הרמב"ם כוותיה. אך לפי"ז קשה קצת דבירושלמי תשיב התם הרבה דברים שבין רב ור"י וא"כ ליחשב נמי הא דלרב אחר שנודע נמי עבודתו כשרה ולר"י פסולה]:

י

[י] ובזה תסור מעל הרמב"ם ז"ך עוד קושיא אחת. דהנה זה כבר הקשיתי בזבחים (דף ט"ו ע"ב) זר מנלן [דמחלל עבודה] כו' דבי רבי ישמעאל תנא אתיא בק"ו מבעל מום מה בעל מום שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל, ואמאי לא קאמר הש"ס חלל יוכיח שאיני אוכל ואם עבד לא חילל. ועתה מצאתי להשעה"מ (בפ"ו מהלכות ביאת מקדש) שהביא לדברי התוס' תענית (דף י"ז ע"ב ד"ה דבר זה מתורת משה לא למדנו) שהקשו דנילף ערל מק"ו מבע"מ ומה בע"מ שמותר באכילת קדשים אסור בעבודה ערל שאסור באכילה אינו דין שאסור לעבודה ותירצו דחלל יוכיח שאינו אוכל בקדשים ואפ"ה כשר לעבודה יכתב השעה"מ דמזה מבואר שדעתם כדעת הרמב"ם דגם בנודע עבודתו כשרה ושלא כדעת ר"י בתוס' קידושין דאי ס"ל דלאחר שנודע עבודתו פסולה ליכא למימר יוכיח כלל. והקשה על דבריהם מזבחים הנ"ל דלא קאמר הש"ס חלל יוכיח. אבל לפי"מ שכתבנו ניחא דעד כאן לא אמרינן דלאחר שנודע עבודתו כשרה אלא למאן דיליף מברך ד' חילו. וא"כ אפ"ל דתנא דבי רבי ישמעאל ס"ל כר"י משום רבי ינאי דילפינן מקרא דיבאת אל הכהן כו' ולפי"ז עבד אחר שנודע עבודתו פסולה כמש"ל:

אך כ"ז הוא רק לפי דרכו של השעה"מ דאין לומר חלל יוכיח אלא לשיטת הרמב"ם דאפילו נאחר שנודע עבודתו כשרה, אבל לכאורה נראה דלא כדבריו אלא דאליבא דכו"ע נמי קשה מכאן דאפילו לשיטת התוס' בקידושין דאין עבודתו כשרה אלא כשלא נודע י"ל חלל יוכיח, דנהי דזר שנודע איכא למילף דעבודתו פסולה מק"ו דבע"מ וליכא למימר לשיטה זו חלל יוכיח מ"מ יקשה לתנא דבי רבי ישמעאל זר שעבד ולא נודע שהוא זר דעבודתו פסולה מנלן דליכא למילף מבע"מ דחלל יוכיח שאינו אוכל ועבודתו כשרה בלא נודע. ועפי"ז יש מקום לצדד ולומר שהתוס' בתענית דקאמרי חלל יוכיח לא פליגי אתוס' קידושין ולא ס"ל כלל כהרמב"ם דאפילו נודע עבודתו כשרה, ומ"מ שפיר קאמרי הלל יוכיח משים דקיימי התם אהא דקאמר ר"ח דהא דערל מחלל עבודה מתורת משה לא למדנו אלא מקרא דיחזקאל כל בן נכר ערל לב וערל בשר כו', וע"ז מקשו התוס' אמאי נא למדנו מתורת משה מק"ו דבע"מ ולמ"ל למילף מקרא דיחזקאל ותירצו דחלל יוכיח, ואפ"ל דכוונתם היא כנ"ל דבנודע שהוא ערל באמת למדנו מתורת משה מק"ו דבע"מ דבהא ליכא למימר חלל יוכיח אבל הרי קיי"ל דערל מחלל עבודה בכל גווני ואפילו בשלא נודע וזה אין ללמוד מתורת משה דליכא למילף מק"ו דבע"מ דחלל יוכיח שאינו אוכל ואינו מחלל בלא נודע ולהכי איצטריך ר"ח לקרא דיחזקאל:

ולכאורה יש לדחות ולומר דבערל א"א כלל לצייר לא נודע פסולו. דהנה הא דנודע ולא נודע לא איתפריש למי צריך להיות נודע אם לב"ד שיושבין בלשכת הגזית ובודקין אחר יחוסי כהנים או לכהן המקריב עצמו. ובירושלמי תרומות (פ"ח ה"א) גרסינן אר"י זאת אומרת הוה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשרה עד שיופסל בב"ד, ומזה נראה קצת דצריך שיהא מבורר ונפסק בב"ד. אבל מדברי הש"מ סנהדרין מובא בשעה"מ (פ"ו מהלכות ביאת מקדש) שכתבו וז"ל מיהו בפרק האומר מוכח דמה שאינו מחלל היינו דוקא בדלא ידיע ליה בשעת עבודה כו' משמע דכיון דידוע להמקריב עצמו כבר מיקרי נודע והכל במקריב תליא מילתא, והכי משמע מרש"י קידושין (דף ס"ו ע"ב) בעל מום דעבודתו פסולה מנלן שכתב דבעבד ביחיד הוי כנודע ובשוגג הוי כלא ידיע אלמא דבמקריב תליא מילתא עיי"ש. וצ"ל דמה שאמרו בירושלמי עד שיופסל בב"ד היינו בדלא ידיע למקריב גופיה ואנו באים לעשותו לנודע מצד הגדת העדים בעינן בב"ד דוקא, דמקמי הכי אינה עדות כלל ואין המקריב מחייב להאמינם קודם הגדה בב"ד שאינו נפסל אלא בב' עדים בפני ב"ד אבל בידוע למקריב גופיה אין אנו צריכין עוד לב"ד, דכל עיקרו של ב"ד לא בא אלא בכדי שעל פיהם יהא ידוע אח"כ למקריב. וא"כ בערל אע"ג דאפשר שלא יהא פסולי ידוע לב"ד מ"מ המקריב עצמו הרי יודע שהוא ערל וא"א כלל לצייר בו לא נודע אלא תמיד ידוע ליה ובזה אין אנו צריכין לקרא דיחזקאל דשפיר בק"ו מבע"מ כמ"ש ואמאי כתבו התוס' דחלל יוכיח, וע"כ צ"ל דס"ל כשי' הרמב"ם דחלל שנודע נמי עבודתו כשרה אבל ז"א דאה"נ דלדעת ר"ת בזבחים (דף כ"ב ע"ב תוד"ה ערל) דערל היא מימר לערלות דהיינו מזיד אבל שוגג שאיני מומר עבודתו כשרה לא יתכן גביה לא נודע כלל. אבל רש"י ז"ל ס"נ התם דערל שמתו אחיו מחמת מילה דאע"ג דאנוס הוא מ"מ עבודתי פסולה משום דמאוסה ערלה מצד עצמה וכדאמר הש"ס התם וצריכי דאי כתב רחמנא ערל בשר משום דמאיס כו' ולפי"ז אפילו בשוגג נמי עבודתו פסולה. וא"כ שפיר משכחת לה ערל שלא נודע ליה כגון שמל ונשתייר בשר החופה רוב גובהה של עטרה דמעכב את המילה והוא לא ידע שנשתייר ועוד כה"ג. [ולא עוד אלא דלכאורה נראה דאפילו כשהמקריב אומר שנודע לי שהוא ערל לא מהימנינן ליה בנוגע לאחרים דכיון דערל אסור בעבודה אין אדם משים עצמו רשע. יהא דאמרינן בגיטין (דף נ"ד ע"ב) דכי אמר כהן פיגלתי נאמן. צ"ל דמיירי באומר פיגלתי בשוגג או שאנו מתרצין דיבורי' הכי. אילם הכא נמי אפשר להאמינו ולתרץ דיבורו שנודע לו שהוא ערל אלא ששגג באיסור עבודתו עכ"ל]:

יא

[יא] אמנם לכאורה י"נ דאין לחלק כלל בערל בין נודע ללא נודע לענין הכשר עבודתו. דדוקא גבי חלל דמחד גיסא כתיב קרא להכשיר עבודתו ומאידך גיסא קראתי תורה מחולל משו"ה אמרינן דמה שפסלה תורה הוא בנודע ומה שהכשירתו הוא בלא נודע, חבל בערל ליכא למימר הכי דכיון שפסלה תורה עבודתו מהיכא תיתי לן לחלק כלל בין נודע ללא נודע דמאי שנא. וא"כ כיין דעיקר פסולו בנודע ילפינן הק"ו דבע"מ לא בעינן תו ילפותא ללא נודע ושוב אין לומר חלל יוכיח לשיטת הסוברים דחלל איו עבודתו פשרה אלא בלא נודע בלבד כנ"ל ובע"כ לומר שהתוס' בתענית קיימי בשיטת הרמב"ם וכמו שהבין השעה"מ. אבל ז"א דאמרינן התם בקידושין בעל מום דעבודתו פסולה מנלן אר"י אמר שמואל לכן אמור הנני נותן לו את בריתו שלום כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, ופירש"י בע"מ דעבודתו פסולה מנלן אם עבד בשוגג דאילו במזיד כתיב אך אל הפרכת לא יבוא וגו' ולא יחלל את מקדשי אלא עבד בלא ידיעה מנלן דלא מכשרינן ליה מהאי קרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו עכ"ל, הרי חזינן דמהאי קרא גופיה דמכשרינן עבודת חלל יש להכשיר גם עבודת כל הפסולים בלא נודע, אלא שבבע"מ כתוב קרא שלם ולא חסר, וא"כ בערל דלא כתיב ביה מיעוטא שפיר י"ל כנ"ל שאינו מחלל את עבודתו אלא בנודע אבל בלא נודע לא:

ומעתה הגענו לומר דלשי' התוס' דעבודת חלל כשרה רק בלא נודע אין להקשות מזבחים וליכא למימר חלל יוכיח ואפ"ה התוס' תענית דקאמרי חלל יוכיח שפיר מצו קיימי בשיטת התוס' קידושין ולא פליגי עלייהו. דאף שכתבנו דבכל הפסולין יש לחלק בין נודע פסולן ללא נודע לענין הכשר עבודתן מ"מ זהו רק בפסולין שהם מזרעו של אהרן דקאי עלייהו קרא דברך ד' חילו או דוהיתה לו ולזרעו אחריו ומשו"ה איכא לפלוגי בהו כנ"ל, אבל בשאר הפסולין שאינם מזרעו של אהרן ולא קיימי עלייהו הני קראי בודאי אין לחלק כלל בזה כמ"ש. והשתא אשה"ט שהתוס' בתענית דקיימי גבי ערל שהוא מזרעו של אהרן שפיר קאמרי חלל יוכיח שעבודתו כשרה בלא נודע וה"נ נימא בערל ואיצטריך קרא דיחזקאל דאפילו ערל שלא נודע עבודתו פסולה, אבל בזבחים דמיירי בזר שאינו מזרעו של אהרן כלל ליכא למימר חלל יוכיח שתהא עבודת זר כשרה בלא נודע דכיון דידעינן דזר מחלל עבודתו מק"ו מבע"מ ממילא אין לחלק בו בין נודע ללא נודע כיון שאינו מזרעו של אהרן ולא קיימי עלי' קראי דברך ד' חילו וכו'. ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דזבחים (דף י"ז ע"ב) דמחוסר בגדים מחלל עבודה מקרא דוחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה לחוקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, והוא משום זרות כמ"ש התם התוס' כדאמרינן בסנהדרין (דף פ"ג ע"ב) דבאין בגדיהם עליהם הוו להו זרים, ולפי הנ"ל לתנא דבי רבי ישמעאל דיליף פסול עבודת זר מק"ו מנ"ל דמחוסר בגדים מחלל עבודה משום זרות אפילו בלא נודע נימא חלל יוכיח שבלא נודע עבודתו כשרה והנהו זרים מזרעו של אהרן נינהו וישנן בכלל והיתה לו ולזרעו וגו'. (ולא נעלם ממני דאיכא למימר דלא איתרבי מלזרעי אחריו וברך חילו אלא פסול שבגופן כזרע פסול וחולין ולא מחוסר בגדים שאין פסול בגופן, מ"מ כיון דפסול דמחוסר בגדים הוא משום דמשווי להו כזרים נשאר הפסול כזר וזרות פסול שבגוף הוא והוי כזר מזרעו של אהרן. וי"ל עוד דלמאן דיליף חלל מקרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו הרי אין ללמוד אלא דכל זרעו ואפילו הפסול יהא כמו הוא שהוא כשר משא"כ מחוסר בגדים שאף פנחס גופי' בלא בגדים ה כזר. ואף למאן דיליף מחילו אפילו חולין שבך י"ל שאינו בכלל חולין דיש לו תקנה בבגדים). אבל אין זו קושיא דא"כ עדיפא מינה איכא למיפרך מנ"ל דזרים אלו של מחוסרי בגדים מחללין עבודתן כל עיקר אפילו בנודעו והרי ליכא למילפינהו מק"ו דבע"מ דאינהו נמי אכלי בתרומה וקדשים וליכא ק"ו, אע"כ צ"ל דכיון דגלי רחמנא שהם זרים ממילא כל דיני זרות עליהם ופוסלין עבודתן כזר גמור אע"ג דלגבייהו גופא ליתא לק"ו משום דלא בעינן בהו ילפותא מיוחדת אלא שדינם כשאר זרים ובהנך איכא ק"ו, וא"כ לענין לא נודע ה"נ דכוותה. ולפי"ז צדק השעה"מ בזה דאין קושיא מכאן אלא לדעת הרמב"ם דעבודת חלל כשרה אפילו בנודע אבל להחולקים עליו לק"מ. אמנם במה שכתב שהתוס' תענית בע"כ קיימי בשיטת הרמב"ם אינו נכון כמ"ש. ולמעלה כבר הראינו פנים ליישב קושייתנו מזבחים גם לדעת הרמב"ם:

יב

[יב] אך לפי מה שכתבנו דכל הפסולין מזרעו של אהרן חוץ מבע"מ יש לרבות הכשר עבודתן בלא נודע מקראי דמכשרי עבודת חלל קשה לקושטא דמילתא אפינו לבתר דכתיב כבר קרא דיחזקאל דכל בן נכר כו' דערל לב וערל בשר מחללין עבודה מנלן דמחללין בלא נודע פסולן ליתכשרי מהנהו קראי דמכשרי עבודת חלל. ונהי דבערל בשר איכא למידחק עפי"מ שראיתי בס' ראש המזבח לזבחים (דף כ"ב) שהעיר דערל כבע"מ עפימ"ש רש"י בפ' לך התהלך לפני והיה תמים שכ"ז שהערלה בך אתה בע"מ לפני והוא ממד"ר עיי"ש, ואף דאי לאו דגלי קרא דיחזקאל לא הוה דיינינן ליה כבע"מ לפסול עבודתו מ"מ לבתר דגלי קרא הוי בכלל בע"מ ואפ"ל דקאי עליה קרא דאת בריתי שלום בזמן שהוא שלם ולא כשהוא חסר, (אך מלבד שהוא רק דרך אגדה הנה הרמב"ם (פ"ו מהלכות ביאת מקדש ה"ח) כתב לפיכך ערל שעבד חילל עבודתו ולוקה כזר שעבד, אלמא לזר מדמי ליה ולא לבע"מ], אבל ערל לב מנלן דמחלל עבודתו בשלא נודע. וכ"ת דלפמ"ש לעיל שאם נודע למקריב עצמו מיקרי נודע לא יתכן כלל בערל לב לא נודע לפי שהמקריב עצמו יודע תמיד בנפשו שהקריב לעכו"ם, ז"א שהרי רב ששת ס"ל במנחות (דף ק"ט ע"א) דבעבד עכו"ם בזריקה בשוגג אין קרבנו ריח ניחוח ופסק הרמב"ם (פ"ט מהלכות ביאת מקדש הי"ג) כוותיה וא"כ אפשר שלא נודע גם למקריב עצמו משגגתו. ואולי י"ל דכיון דעיקר פסול ערל אינו כתוב בתורה כלל אלא בדברי קבלה אין לומר שנתרבה הכשר עבודתו בדיעבד בלא נודע מהני קראי. ובזה מיושב נמי למאן דיליף חלל שעבודתו כשרה מובאת אל הכהן כו' וכי יש כהן עכשיו כו' אלא כהן שהיה עובד כו' ונמצא בן גרושה, מנלי' דאתי לבן גרושה דלמא אתי לנמצא ערל אבל נמצא חלל עבודתו פסולה ושאני ערל שלא היתה עבירה בלידתו ויש לו תקנה משא"כ חלל שיצירתו בעבירה כדפריך הש"ס בקידושין (דף ע"ח ע"א). ולפי הנ"ל ניחא דכיון דפסול ערל לא נמצא בתורה אין לומר דקאי עליה קרא דובאת כו'. ועוד י"ל כיון דהא דערל פוסל עבודתו הלכתא גמירי לה אפשר דקים להו לחז"ל דהכי גמירי לה דאף בלא נודע ואפילו בדיעבד עבודתו פסולה:

וכל זה אינו אלא לבתר דמסקינן דערל מתורת משה לא למדנו אלא דהלכתא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכי' אקרא, אבל לפום מאי דמקשו התוס' דלאו מהלכתא הוא אלא מק"ו דבע"מ א"כ שפיר שייך לפלוגי ביה בין נודע ללא נודע שתהא עבודתו כשרה בלא נודע מהני קראי דמכשרי עבודת חלל, והלכך שפיר קאמרי חלל יוכיח ותיכשר עבודתו בלא נודע ולהכי צריכא הלכתא. אך מ"מ עדיין לא הונח לי לפי דרך זו דא"כ לא איצטריך להתוס' לומר חלל יוכיח אלא דערל בכלל הפסולין מזרע אהרן הוא וממילא תיכשר עבודתו בלא נודע מהני קראי:

ולענין מה שכתבנו דכיון דפסול ערל אינו אלא מדברי קבלה אין לומר דקאי עלי' ריבויא דקרא להכשר עבודתו בדיעבד, שבתי וראיתי שכעין זה מבואר בנזיר (דף ס"א ע"ב) אימא בני ישראל מדירין בניהם בנזיר ואין העובדי כוכבים מדירין בניהם בנזיר כו' האמר ר"י הלכה היא בנזיר, וכתב המפרש הלכה היא בנזיר שהאב מזיר את בנו בנזיר הואיל דלאו מקרא נפקא ליכא לך למימר דבני ישראל אהא למימר דישראל מדירין את בניהם בנזיר ולא העובדי כוכבים והתוס' שם (ד"ה אימא) כתבו וז"ל הא אתמר עלה אר"י הלכה היא בנזיר א"כ הלכה לא נשנית אלא לגבי ישראל אין סברא דליתי מיעוטא למעוטי דבר שאינו אלא הלכה למשה מסיני עכ"ל. אמנם בזבחים (דף ה' ע"ב) אמרינן ואלא הוא (דכתיב גבי אשם) למה לי לכדרב הונא דאר"ה א"ר אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר ניתק אין לא ניתק לא מ"ט אמר קרא הוא בהוייתו יהא, וכתבו התוס' (ד"ה ניתק) וז"ל ור"ת לא גריס כאן ניתק אין לא ניתק לא כו' ובא לפרש טעם למה הוא כשר כיון דגמירי דבאשם רועה ומפרש משום דכתיב הוא דמשמע בהוייתו. יהא פירוש בהוייתו מה שסופו להיות דהיינו עולה שסופו עומד לכך לכשיסתאב ויפלו דמיו לנדבה, ואין לחוש אי קאי קרא אהלכתא דכה"ג אשכחן בפ' הלוקח עובר פרתו דאיצטריך ואיצטריך הלכתא עכ"ל, וכבר עמד ע"ז הגרעק"א ז"ל בגליונו שם. ונהי דמסתירת דבריהם איו תימא דבזבחים משמי' דר"ת קאמרי לה ואפשר דהתוס' נזיר פליגי עלי' ומגוף הסוגיא דזבחים לא מוכחא מידי כדפירשו לה התוס' התם בלישנא קמא וה"נ יפרשו לה התוס' נזיר, אבל מסוגיא דבכורות דמינה מסתייע ר"ת קשה אתוס' נזיר. אמנם נראה דמהתם לק"מ ואדרבא איכא לתמוהי לכאורה אר"ת דמסתייע מינה. דאמרינן התם (דף ט"ז ע"א) מנין לחמש חטאות מתות ת"ל ממפריסי הפרסה טמא חמש חטאות מתות הלכתא גמירי לה כו' ואיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא דאי מקרא הו"א לרעיי' קמ"ל הלכתא למיתה ואי מהלכתא הו"א היכא דעבד איקרי ואכל מהני חמש חטאות איסורא איכא לאו ליכא קמ"ל דאיכא לאו, ואין זה שייך כלל לענין התוס' נזיר ולהא דר"ת, דשפיר איכא למימר דאין סברא דאתא קרא למעוטי דבר שאינו אלא הלמ"מ והוא משום דקרא באפי נפשיה קאי ולא משתעי אלא ממידי דמפורש בתורה ולא ממילי דהלמ"מ, וכיון דאי לאו הלמ"מ לא ידעינן מקרא דאב מדיר את בנו בנזיר אפילו בישראל לא שייך לומר דאתא קרא דבני ישראל למעוטי עכו"ם מהאי דינא, וה"ה בההיא דר"ת נמי שייך למימר הכי דאין לומר דאתא קרא הוא בהוייתו יהא לרמוז על ההויי' דעולה שהיא רק מהלמ"מ, יעוי' בתוס' תמורה (דף י"ח ע"א ד"ה ניתק) וש"ד, משא"כ בההיא דבכורות דקרא לא תלי כלל בהלכתא דחמש חטאות מתות ולא סמיך עלה, דאפילו אי לאו הך הלכתא שפיר שייך דינא דקרא שאם אכל מחמש חטאות אלו לוקה מלא תאכלו ממעלי הגרה ומלתא באפי נפשה היא ולא אתיא הלכתא אלא למימר דמתות כמבואר, ומאי שייטא היא להא דר"ת דאי לאו הלכתא אין מקום לקרא דהוא בהוייתו יהא לעולה כמ"ש, וצע"ק:

אמנם לקושטא דמילתא נראה דמסוגיא דנזיר לא מוכח כלל דאין סברא לומר דקרא קאי אהלכתא ולא קשיא מינה אר"ת, די"ל דכוונת הש"ס היא דבלאו קרא דבני ישראל נמי הוה ידעינן דאין העכו"ם מדירין את בניהם בנזיר דפשיטא הוא דכל הנמ"מ לא נאמרה אלא בנוגע לישראל ולא לעכו"ם וכן משמע מריש דברי התוס' שכתבו א"כ הלכה לא נשנית אלא לגבי ישראל, וכ"מ מחי' המאירי שם, ודלא כהבנת הגרעק"א ז"ל בדבריהם דבדרך כלל אמרו דלא קאי קרא אהלכתא, אלא שסוף דבריהם נוטין קצת לדרך אחרת, ויש לדחוק ודו"ק:

אולם בנוגע לנ"ד להכשר עבודת ערל בר מן דין י"ל דלא שייך לכל זה ואפילו אי לא קאי קרא אהלכתא מ"מ כיון דכייל קרא להכשיר עבודת כל הפסולין מזרע אהרן ממילא אותן הפסולין מהלכה נמי ליתכשרו ולא יהו חמורין מפסולין דקרא. ויש להאריך עוד בכל הנ"ל אבל כבר נטילו הצדה יותר מדאי ואכ"מ. ועיי' בס' גבורות ארי לתענית (דף י"ז):

יג

[יג] נחזור לדידן למה שהבאנו באות ו' דברי הס' עונג יו"ט שדחה דממד"ר דנקט וישראל נואף בא עליה ולא נקט אפילו בשכהן בא עליה לא מוכח דממזר הוי ככהן משום דאפילו אי לא הוי ככהן גמור אלא כחלל מ"מ אין כאן חילול שבת דחלל שעבד עבודתו כשרה. וכבר כתבנו דלדעת הרמב"ן זהו רק בספק חלל ולא בודאי, אמנם נראה עוד יותר דאף לאינך רבוותא דסברי דגם בודאי חלל עבודתו כשרה אין דבריו מוצקים ואישתמיטתי' דברי התוס' קידושין (דף י"ב ע"ב ד"ה אם הקלנו) שכתבו דחלל שעבד בשבת יש בזה חיוב מיתה עיי"ש אע"ג דבלא נודע שהוא חלל מיירי דלכו"ע עבודתו כשרה ואפ"ה יש בו חיוב מיתה דשבת, ונראה דטעמא דמילתא הוא משום דכיון דלכתחלה אסור לעבוד לא קאי עליה היתרא דבמועדו אפילו בשבת דזה נאמר רק לכהנים כשרים המותרים לעבוד לכתחלה ולא לחללים שאסורים לעבוד אלא שאם עבדו לא חיללו. ועדיפא מינה כתב השעה"מ (פ"ו מהלכות ביאת מקדש) לדייק מרש"י יבמות (דף ל"ג ע"ב) דאע"ג דשחיטה בזר כשרה מ"מ זר ששחט קרבן ציבור בשבת חייב סקילה. ואפילו נאמר דהתם פטור מחיוב שבת כמו שהקשו עליו האחרונים ז"ל מכמה דוכתי, ורש"י ז"ל שכתב שם דשחיטה בזר כשרה וליכא משום זרות לא נחית אלא לענין זרות אבל באמת משבת נמי פטור, מ"מ לא דמי לחלל דשאני זר שהשחיטה כשרה בו לכתחלה וממילא קאי עליה נמי קרא דבמועדו אפילו בשבת משא"כ חלל אע"פ שעבודתו כשרה דיעבד מ"מ לכתחלה מיהא רביץ עליה איסורא שלא יקריב וא"א לומר דקאי עליה היתרא דבמועדו. וא"כ גם בכהן נואף בא עליה אם נימא שהוא כחלל יש בו חיוב שבת ומוכח מהמד"ר דממזר הוי כהן גמור ולא חלל:

אך מצאתי בהפלאה לכתובות (דף כ"ג ע"א) שמיאן לומר דחלל שעבד בשבת חייב סקילה ועמד בדברי תוס' אלו אמאי יש כאן חיוב סקילה כיון דעבודתו כשרה, ותירץ דכוונת התוס' היא דמשכחת לה חיוב מיתה ביוהכ"פ שחל להיות בשבת והיה החלל כהן גדול וכיון דכל עבודות יוהכ"פ אפילו בכהן הדיוט פסולות מכש"כ בחלל, כיון דחלל הוא אינו ראוי להיות כ"ג שלא אמרה תורה אלא דאינו מחלל עבודה עכ"פ לכל מילי אין לו דין כהן וכש"כ שאינו כ"ג כלל וממילא דאיכא חילול שבת ביוה"כ שחל להיות בשבת עכ"ד. ולפי"ז חלל שעבד בשבתות כל השנה אינו חייב סקילה שלא חילל שבת וא"ש דנקט המד"ר ישראל נואף דאלו בכהן נואף אף דהוי חלל מ"מ ליכא חילול שבת כיון דעבודתו כשרה. אבל עדיין יקשה דמ"מ בכהן נואף נמי איכא חילול שבת אם יתמנה לכהן גדול ויעבוד ביוהכ"פ שחל להיות בשבת כנ"ל. ואולי משום שהוא דבר רחוק מיעוטא דמיעוטא והיה לו להאריך באופן שנתמנה לכ"ג ושחל יוהכ"פ בשבת לכן נקט בפשיטות בדרך קצרה שישראל נואף בא עליה דבכל גווני איכא חילול שבת:

יד

[יד] וראיתי בס' באר יצחק (באו"ח סי' כ"ה) שתמה על דברי הפלאה אלו מסוגיין דמכות דנעשה כהן בן גרושה ובן חלוצה ח"א מתה כהונה וח"א בטלה כהונה מ"ד מתה כר"י שעבודת חלל כשרה ולמ"ד בטלה מסקינן ע"כ לא קאמר ר"י אלא משום דכתיב ברך ד' חילו וגו' ופירש"י דוקא גבי עבודת מזבח כשר בדיעבד חלל אבל גבי שאר עניים דינו כזר, הרי מבואר להדיא דאך במה דבעי דוקא כהן גדול והדיוט פסול ג"כ מהני בכה"ג חלל בעבודה עכ"ד. והנה ממ"ד מתה כהונה בודאי מוכרח שהחלל הוא כהן גדול אלא שאין להקשות מזה דאנן קיי"ל כמ"ד בטלה כהונה כמש"פ הרמב"ם כמש"ל, ולכן הגאון ז"ל יכול להקשות גם ממ"ד דבטלה כהונה דלדידיה נמי לענין עבודה מיהא הוי כ"ג. והבין בפירש"י דלענין עבודה דגלי קרא דברך ד' חילו הוי ככ"ג ורק לשאר מילי דינו כזר. אבל לענ"ד נראה שאין הדבר כן. דהנה כבר נתבאר למעלה (אות ט') דמ"ד מתה כהונה יליף הכשר עבודתו מובאת אל הכהן וגו' והוי כהן לכל מילי ולמ"ד בטלה כהונה דיליף מברך ד' חילו אינו כהן לשאר מילי אלא לעבודה, ונמצא דלמ"ד מתה כהונה גילה קרא דובאת כו' שהוא כהן וממילא עבודתו וכל מעשי כהונתו כשרים ולמ"ד בטלה לא עשאתו תורה ככהן אלא שהתירה את עבודתו למזבח. ויש לנו לחקור עוד בזה למ"ד בטלה כהונה נהי נמי דלכל מילי אינו כהן כלל מ"מ הך מקצת מיהא דאכשר ביה רחמנא דהיינו הכשר עבודתו מדין כהונה או לא, ר"ל דמה שעבודת חלל כשרה הוא משום דדיינינן ליה שכהן כשר עבד דאע"ג דלכל מילי אינו כהן לענין עבודה מיהא הוי כהן. או דילמא לעולם דיינינן ליה שיר עבד אלא דזר כזה שהוא מזרעו של אהרן ונתחלל עבודתו כשרה, והוא דין מחודש רק בעבודה דמהני בה זר כזה ולא בדין כהונה דלענין כהונה אינו כהן אפילו בעבודתו ואין כהן למחצה.

ונראה פשוט דכיון דלהאי מ"ד לא אתא קרא דברך ד' חילו למישווייה ככהן לכל מילי אלא להכשיר עבודתו מנלן לומר דלענין זה הוי ככהן ולחדש כהונה לחצאין, אין לך בו אלא הכשר עבודה ולא כהונה ולא עוד אלא שממקומו הוא מוכרע דאי נימא דלענין עבודה הוי כהן ואם נתמנה להיות כ"ג הוי לענין עבודה כ"ג אמאי בטלה כהונה ידון כמתה כהונה שהרי היה כ"ג לענין עבודה, ומנלן דכ"ג למקצת לאו כ"ג הוא להחזיר את הגולים, אע"כ דלא הוה כ"ג כלל אפילו במקצת אלא שעבודתו כשרה מגזיה"כ דזר כזה עבודתו כשרה ולכן בטלה כהונה. וזהו ביאור הגמ' ע"פ פירש"י עד כאן לא קאמר ר"י אלא משום דכתיב ברך ד' חילו ר"ל שדין הוא בעבודה שכשרה בחלל אבל לא בעיקר הכהונה ובאמת לדידיה אינו כהן כלל ומכש"כ שאינו כ"ג:

ולפי"ז נמצא לענין עבודת חלל ביוהכ"פ דלמ"ד מתה כהונה דגלי רחמנא שהוא כהן ממילא אם נתמנה לכ"ג ושימש בבגדיו עבודתו כשרה, אבל למ"ד בטלה כהונה דס"ל שאינו כהן אלא דגלי רחמנא דעבודת זר כזה שהוא ונזרעו של אהרן כשרה יש לחקור אם הכשר זה קאי רק על עבודות כל השנה ולא גם על עבודות יוהכ"פ או דקרא דברך ד' חילו בא להכשיר עבודת זר כזה גם ליוהכ"פ. ונראה פשוט דלא קאי אלא על עבודות של כל השנה ולא גם על עבודת יוהכ"פ. דהנה כבר העלה השעה"מ (פ"א מהלכות עבודת יוהכ"פ) דכהן הדיוט ביום הכפורים הוי זר וחייב משום זרות ומסתייע מגמ' מפורשת ביבמות (דף ל"ג) עיי"ש, ולפי"ז כהן הדיוט ביוהכ"פ הוי חולין כמו חלל בעבודות כל השנה, וא"כ מהאי קרא דברך ד' חילו דמכשרינן מיניה חלל בכל השנה דאפילו חולין שבך תרצה איכא נמי להכשיר עבודת כהן הדיוט ביוהכ"פ בדיעבד דאע"פ שהוא חולין לענין עבודה זו מ"מ אפילו חולין כך ירצה ולמה עבודת כהן הדיוט פסולה, אע"כ דקרא דאהרן וחוקה דכתיב ביוהכ"פ לעכב אתא לגלויי דלא קאי ע"ז הכשר דברך ד' חילו וא"כ חלל נמי לא איתכשר מהאי קרא, דכמו דגלי אהרן וחוקה שלא הוכשר חולין של זכות דכהן הדיוט ה"נ לא יוכשר מה"ט גם חולין דזכות של חלל שהרי אהרן לא היה חלל. וא"כ לדידן דקיי"ל כמ"ד בטלה כהונה חלל שעבד ביוהכ"פ שחל להיות בשבת חייב סקילה אפינו נאמר שבכל השבתות פטור, ודברי ההפלאה נכונים מאד לענ"ד מצד עצמם אלא שדחוקים ורחוקים הם בכוונת התוס' שפשטיות לשונם מורה דקיימי אשבתות של כל השנה ולא רק על יוהכ"פ:

טו

[טו] אך העומד לנגדי הוא דלפי דרך זו יוצא לן חידוש גדול בעבודת חלל. דהנה יש לחקור בחלל שעבד שעבודתו כשרה אם חייב הוא עליה מיתה ביד"ש ולוקה כזר שעבד או לא. ולכאורה דבר פשוט הוא דכיון דעבודתו כשרה פטור מחיוב זרות, וכן משמע מסתימת לשון הרמב"ם (פ"ו מהלכות ביאת מקדש ה"י) שכתב כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל עבודתו כשרה לשעבר ואינו עובד להבא ולא הזכיר כלל מחיובי זרות. אבל לפי דברינו הנ"ל נראה דזה תלוי בפלוגתא דר"א ור"י נפחא, דלמ"ד מתה כהונה שהוא ככהן פטור מחיובי זרות דלא קרינן ביה וכל זר לא יקרב, ולמ"ד בטלה כהונה שאינו כהן כלל אפילו לענין עבודה חייב משום זרות, דאע"פ שעבודתו כשרה מ"מ איהו עבר אמימרא דרחמנא דוכל זר לא יקרב שהרי זר הוא. הן אמנם ראיתי בס' מנ"ח (מצוה ער"ה) שתפס בפשיטות דחלל שעבד חייב מיתה בידי שמים ולוקה כזר, אבל לענ"ד נראה שהוא נגד סוגיא ערוכה בפסחים (דף ע"ב ע"ב) בהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שאינו משלם לר"י את החומש משום דתרומה איקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר דכתיב ברך ד' חילו, ואם נימא דרק עבודתו כשרה אבל לענין חיובים חיוב עלה כזר מאי מהני מה דתרומה איקרי עבודה מ"מ ליחייב עלה מיתה וחומש כזר, אע"כ כיון דעבודתו כפרה אינו חייב עלה משום זרות, ובטעם הדבר נראה משום דלענין עבודה הוי ככהן ודלא כמ"ש. ואין לומר דלעולם לענין עבודה נמי הוי כזר ואפ"ה פטור מעונשין דכיון דמ"מ עבודתו כשרה ממילא אין עליו עונש, דז"א חדא דאין זו סברא כלל דמאי שייטא דעונש לחילול עבודה, ועוד דבזבחים (דף ט"ז) מהדרינן למילף לזר מנלן דמחלל עבודה אע"ג דבודאי חייב מיתה על עבודתו ואפ"ה הוה אמרינן דאינו מחלל אי לאו ילפותא אחריתא, הרי דלא תליין כלל הא בהא אלא אפשר שלא יחלל את עבודתו ומ"מ יתחייב עלה. וכ"ת דבפסחים קאי הש"ס כמ"ד מתה כהונה דלדידיה הוי כהן ופטור מעונש אבל למ"ד בטלה כהונה אה"נ דחייב ז"א שהרי נקט קרא דברך ד' חילו ולפי"מ שנתבאר לעיל זהו כמ"ד בטלה כהונה אבל מ"ד מתה כהונה יליף לה מקרא דובאת אל הכהן וגו' והוי ככהן לכל מילי, וא"כ מוכח דאפילו למ"ד בטלה כהונה מ"מ לענין עבודה גופה הוי ככהן ומשו"ה אינו חייב משום זרות והוא דלא כמ"ש. ומתוך סיוע מו"מ עם חכם אחר יצא ליישב דאפשר דתרומה שאני דאע"ג דבאמת זר הוא אפי"ה פטור מעונש, משום שנאמר בה חילול כדאמרינן בסנהדרין (דף פ"ג ע"ב) ולימא מר במיתה כו' ופירש"י דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וכל זר לא יאכל קדש וכל פרשתא בתרומה קאי, הלכך עיקר האיסור הוא מה שמחלל את התרומה ואמרינן בכריתות (דף ז' ע"א) כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש ומתו בו כי יחללוהו כתיב כיון דחללי' הא איתחיל, וא"כ אפ"ל דעיקר העונש הוא רק כשמחלל את התרומה ולכן חלל שעבודתו כשרה ותרומה איקרי עבודה הרי לא חילל את התרומה באכילתו ולכן פטור, משא"כ בזר ששימש שפיר הוה חייב מיתה אפילו אם לא היה מחלל עבודתו משום דאזהרתי' מוזר לא יקרב אליכם והתם לא כתיבא חילול כלל כמבואר בזבחים (דף ט"ז) עיי"ש. אולם אף כי דבר נחמד הוא עדיין לא ברירא ואדרבא נראה סתירתו מצדו, דהא גם באכילת כהן בהיתר אמרינן בכריתות כיון דחללי' הא איתחיל ופירושו של חילול כאן הוא שע"י האכילה יוצאת כבר התרומה לחולין והיינו כעין המובן של חילול מע"ש והקדש. ולעולם בכל אכילה איכא חילול התרומה אלא שבכהן הוא חילול בהיתר וע"י זר הוא באיסור, וזהו גם גוף יסוד האיסור של זר שלא יחללו התרומה בדרך זו ומתו בו כי יחללוהו קרינן ע"ז, וא"כ מאי מהני דאכילת תרומה איקרי עבודה וחלל עבודתו כשרה הא מ"מ גם בכהן היא מתחללת ואי תימא דרביץ על חלל עונש זרות יתחייב בחומש שהרי יש כאן יסוד האיסור של חילול ועונשו ומתו בו כי יחללוהו קרינן בי' ועיי' במל"מ (פי"א מהלכות תרומות ה"ח) שנסתפק אם מתחללת גם באכילת איסורי ובתו"י יומא (דף פ"א ע"א ד"ה זר שבלע) מבואר להדיא דאף ע"י זר מתחללת יעו"ש, ובס' מנ"ח (מצוה רע"ט) דקדק להיפוך מלשון רש"י כריתות שם ואכמ"ל.

(ועפ"י דברינו אלו נפתח לן פתח הבנה ליישוב דברי הרמב"ם (פ"ו מהלכות תרומות ה"ו) זר שאכל תרומה כו' בין שאכל תרומה טהורה בין שאכל טמאה חייב מיתה ביד"ש, ובלח"מ (פי"ט מהלכות סנהדרין ה"ב) תמה ע"ז כיון דבתרומה לא ידעינן מיתה אלא מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו דגבי כהן כמא מדסמיך לי' וכל זר לא יאכל קדש והרי בכהן כמא גופי' אמרינן התם שאם אכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרע לזו שמחוללת ועומדת ואיך יהא הזר חמור מיני'. ולפי האמור יש לאנהיר, דאע"ג דבכהן כמא וזר בתרווייהו חד קרא כי יחללוהו כתיב מ"מ אין יסוד ענין החילול שוה בשניהם, דבזר יסוד החילול הוא מה שהתרומה נפשית חולין ע"י האכילה שלא כהלכתה וא"כ אין ר"מ אם היא טהורה או טמאה דהא טמאה נמי תרומה היא וע"י אכילת הזר נעשית חולין, אבל בכהן סמא ענין החילול הוא מיסוד הטומאה וזה שייך רק בטהורה ולא בטמאה שהיא כבר מחוללת ועומדת במובן זה. ואולי יש לצמצם כוונה זו גם בתירוצו כל הלח"מ והרדב"ז בהלכות תרומות יעו"ש. ועדיין הדברים זקוקים לתוספת ביאור וליבון ובאתי רק להעיר):

ולכאורה יש להביא ראי' להיפוך שהחלל חייב משום זרות מתוס' תענית י"ז ע"ב שהזכרנו לעיל שאמרו חלל יוכיח שאינו אוכל וכשר לעבודה, ואי אמרת דחלל אינו חייב על עבודתו ואכילתו כזר אכתי איכא למילף ערל בק"ו מבע"מ ונידון הכי ומה בע"מ שאוכל מחלל ערל שחייב על אכילתו אינו דין שיחלל, והשתא ליכא למימר חלל יוכיח דהא חלל נמי אינו חייב על אכילתו. אבל ז"א דרק לחד פירוקא בסוגיא דפסחים בגוב"ח פטור מחומש משום דתרומה איקרי עבודה ואיכא למימר דרב חסדא דאמר דבר זה מתורת משה לא למדנו סבר כאידך פירוקא דרב ביבי התם. האומנם ראיתי בס' גבורות ארי לתענית שם שכתב דאפשר דאף רב ביבי לא פליג אלא אאכילת תרומה בגבולין אבל באכילת קדשי מקדש שהכפרה תלוי' בה מואכלו אשר כופר מודי דמיקרי עבודה אבל אין יסוד לזה לענ"ד. וראיתי להגאון מוהרמש"ך זצ"ל בס' משך חכמה פ' תשא שהביא מספרי פ' קרח שאכילת קדשים כעבודה למיטען קידוש ידים מה"ת, והמעיין שם יראה דבקדשי גבולין מיירי ונראה יותר דמדרבנן הוא ואסמכוה אקרא, וכן תפס הגאון מלבי"ם בביאורו התוה"מ. ועיי' בירושלמי תרומות שהבאנו לעיל (אות ט') ובשנו"א להגר"א ז"ל שם. ואדרבא מדברי תוס' אלו יש להראות פנים דחלל שעבד אינו חייב משום זרות כמו שיבואר דהנה כבר הזכרנו לעיל שהשעה"מ תמה על התוס' מסוגיא דזבחים ט"ז, דתנא רבר"י יליף דזר מחלל עבודה מק"ו דבע"מ ומה בע"מ שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל ולא אמרינן חלל יוכיח. וכן הקשו הרבה מגדולי האחרונים ז"ל. (ולעיל הראינו פנים קצת ליישוב דבריהם). גם בס' גבורות ארי לתענית תמה דבסוגיא דזבחים לא קאמר הש"ס חלל יוכיח והיינו טעמא דהא איכא נמי למימר כה"ג אונן וטמא בקרבן ציבור יוכיח שאינן אוכלין ועובדין אלא דאין זו פירכא דמה להנך שכן אינן מוזהרין תאמר בזר שהוא מוזהר כמ"ש התוס' שם. וה"ה דליכא למימר חלל יוכיח דחלל נמי אינו מוזהר. וא"כ ה"נ ליכא למילף ערל בק"ו מבע"מ דאיכא למימר אתחלת דינא הנך יוכיחו ואי משום שאינן מוזהרין הא ערל נמי אינו מוזהר והא התם לא קם לן האי ק"ו דזר מבע"מ אלא מה"ט שכן מוזהר דפריך התם מה לבע"מ כו' טמא יוכיח כו' הצד השוה שבהן שכן מוזהרין כו' אף אני אביא זר שמוזהר ואם עבד חילל, דאי לאו האי טעמא דשכן מוזהר איכא למימר הנך דאמרן יוכיחו, והתוס' שם נמי פירשו כן וסיימי דמה"ט צריך לקמן בערל הלכתא גמירי לה דלא אתיא בק"ו. וכתב דהתוס' תענית נעלם מהם סוגיא זו. והנה הגבורות ארי דרב גוברי' רשאי ולנו קשה להלום. ויותר מזה שהתוס' בתירוצא בתרא אמרו דאיכא למיפרך מה לבע"מ שכן עשו בו קריבין כמקריבין והיינו ממש כלשון הסוגיא דזבחים דפריך נמי הכי והאיך נימא שנעלה מהם באותה שעה. ויותר מן התימה הוא שלא זו בלבד שדבריהם סותרים אלא שלא תפסו אף בסגנון ושגירת לישנא דהך סוגיא דבסוגיא דזבחים שנה לנו הש"ס לשון קצרה ומה בע"מ שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל, והתוס' דהכא כאלו העקימו עלינו הלשון והאריכו בשפת יתר ומה בע"מ שמותר באכילת קדשים כו' ואפ"ה בע"מ אסור לעבוד עבודה ערל שאסור באכילת קדשים כו' אינו דין שאסור לעבודה, וי"ל חלל יוכיח שאינו אוכל בקדשים ואפ"ה כשר לעבודה, ואמאי סניא להו לישנא אם עבד חילל או לא חילל כבסוגיא דהתם. ושאלה זו האחרונה תשיאנו לומר דכוונה אחרת בדברי התוס' דבזבחים (דף כ"ב ע"ב) אמרינן ערל מנלן אר"ח דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי ומנלן דמחלי עבודה דכתיב בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחלל את ביתי, הרי דלא רק חילול העבודה אלא דגים עיקר האיסור לעבודה של ערל בשר לא למדנו מתורת משה אלא מדברי יחזקאל ואי לאו הכי הוה אמרינן דלא זו בלבד דערל אינו מחלל עבודה אלא דכשר אף לעבוד לכתחלה והנה הש"ס בזבחים ט"ז מיירי מחילול עבודה של זר ויליף בק"ו מבע"מ ובודאי ליכא למימר חלל יוכיח וכן כה"ג אונן וטמא בק"צ דמה לכולהו שכן אית מוזהרין משא"כ זר דמוזהר וה"ה נמי דליכא למלף חילול עבודה בערל מבע"מ שהרי ערל אינו מוזהר, ובהא הוא דקיימי התוס' זבחים שם למימר דליכא למילף ערל ואיצטריך להלכתא גמירי. והתוס' הכא בתענית אפשר שעמדו על ענין אחר לגמרי, דהיינו דקאמר הש"ס דאף עיקר איסור של ערל לעבודה לא למדנו מתורת משה כלל אלא מיחזקאל והיינו הך קרא דיחזקאל דמייתי הש"ס בתענית דמשתעי רק באיסור העבודה ולא בחילול, וע"ז הקשו התוס' דלאסרו בעבודה בלחוד מיהא אין אנו צריכין לקרא דיחזקאל וידעינן לה גם מתורת משה מק"ו מבע"מ ומה בע"מ שאוכל ואפ"ה אסור לעבוד עבודה [כלומר מוזהר מלעבוד] ערל שאינו אוכל אינו דין שאסור לעבוד [כלומר מוזהר], וע"ז תירצו חלל יוכיח שאינו אוכל ואפ"ה כשר לעבודה, כלומר שאין בו אזהרה ועונש דזרות וע"ז ליכא למיפרך מה לחלל שאינו מוזהר שהרי ע"ז אנו דנין לענין ליתן אזהרה לערל. ובזה לשון התוס' מדוקדק יפה והכל בא על מקומו. ולפי"ז מבואר בדבריהם דחלל אינו באזהרה ועונש של זרות ודלא כהמנ"ח. וכן הגבורות ארי תפס נמי לדבר פשוט דחלל אינו מוזהר. איברא לפי"ז יש לשאול לשי' הרמב"ם דאף בנודע עבודתו כשרה ולהנ"ל אינו בזרות ובאזהרתו מאי איסורו שלא לעבוד לכתחלה. (ויש לעיין בחלל שנודע דודאי אינו נכנס במשמר שיתחייב מיתה לכמ"ש החינוך (מצוה שס"ט) דכהן שסייע במלאכת חבירו הכהן במיתה):

ואגב אורחא נכיר על דבר תימה שבתוס' תענית הנ"ל שכתבו דבעל מום מותר באכילת קדשים כדדרשינן במס' קידושין וכל מנחת מחבת כו', והוא פלא דלמ"ל להסתייע מההיא דקידושין דמיירי בחלוקה וממילא ידעינן דאכלי וברי מקרא מלא הוא (ויקרא כ"א) כל איש אשר בו מום וגו' מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל, ורש"י בזבחים שם הביא להאי קרא:

ולפום מאי דכתיבנא לעיל דהך מלתא דחלל שעבד ביוהכ"פ שחל להיות בשבת אם חייב סקילה תליא בפלוגתא דמתה כהונה או בטלה כהונה יש ליישב מה שהערנו באות י"ג על המד"ר דבנואף כהן נמי איכא חילול שבת בכה"ג ואמאי נקט ישראל דוקא, דאפשר דר"ה אביו של ר"א סבר כמ"ד מתה כהונה ואין חילול שבת גם בכה"ג אלא בישראל נואף דוקא, או דקאמר לה הכי כי היכי דליהוי לכו"ע:

ויש להעיר ע"ז כמ"ש בסוף אות ט' דליחשב התם בירושלמי תרומות עוד נ"מ שבין רב לר"י בעבודת חלל ביוהכ"פ דלר"י דהוי כהן לא חילל ולרב דיליף מברך ד' חילו והוי זר חילל, וצ"ע עוד בזה:

טז

[טז] עוד העיר בס' עונג"י על תירוצו להמד"ר ממש"כ הרשב"א בחי' לקידושין (דף ס"ו) שהקשה אמאן דיליף הכשר עבודות חלל מוהיתה לו ולזרעו אחריו בין זרע כשר ובין זרע פסול מהא דאמרינן בקידושין (דף ד') וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין כו' וחילק דדוקא פסול חללות מקרי זרע אבל פסול ממזרות לא מקרי זרע ואם כן יש לומר דבפסול ממזרות עבודתו פסולה דלא מתרבי מזרעו אחריו. ולדעתי גם זה ניחא בפשיטות. דהן אמנם אילו לא הוה ידעינן דין ירושת כהונה לדורות אלא מהאי קרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו אה"נ דלא הוה מרבינן עיניה גם ממזר לכהונה לפי שאינו בכלל זרעו, אבל באמת ירושת כהונה לדורות בלאו האי קרא נמי ידעינן לה משום דבכל התורה כולה הבן כולך אחר אביו [יעוי' במקנה שם], וממזר נמי בכלל זה שגם הוא הולך אחר אביו, קרא דוהיתה לו ולזרעו ליכא למעוטיה כלל דלא אתי אלא לרבויי אלא דכל עיקר פסולו של ממזר לכהונה הוא מק"ו מחלל, וא"כ נהי נמי דממזר גופיה א"א למילף הכשר עבודתו בדיעבד מקרא דלזרעו אחריו מ"מ. כיון שנתרבה מיהא חלל דעבודתו כשרה ממילא ה"ה גם לעבודת ממזר דדיו לבא מן הדין להיות כנידון. והוא פשוט:

יז

[יז] ובעיקר הערתו ממד"ר כבר קדמוהו האחרונים ז"ל ובראשם המג"א בספרו זית רענן על הילקוט בפ' נשא בשם מקשים. והוא ז"ל תירץ דמשכח לה שאינו ממזר כגון שהראשון קדשה ע"מ שאין בה מומין ואח"כ נמצאו בה מומין שאפי' בנה מורכב על כתפה הולכת לה, ובזה מתרץ נמי מה שמקשין דהא קיי"ל ממזר לא חי. ודבריו אינם מובנים קצת, מה בכך דמשכח שאינו ממזר הא מ"מ משכח שהוא ממזר כשלא התנה ע"מ שאין בה מומין כנ"ל ומשכחת ביה חילול שבת, שהרי ר"ה על דא הוא דקא מהדר לאשכוחי ביה חילול שבת ואולי כוונתו דמשום קושייתו השנייה דממזר לא חי מוכרת לאוקמי באופן זה שאינו ממזר, ולפי"ז ממילא א"א בכהן אלא בישראל:

יח

[יח] ובגוף הדבר אם ממזר הוי כהן כשר ראיתי בבית מאיר אה"ע (סי' ז' סי"ד) שהביא מתשובות הרשב"א (סי' אלף ר"א) שנשאל ע"ז והשיב דאסור לאכול בתרומה אפילו בנתעברה מביאה ראשונה מדאמרינן ביבמות (דף מ"ד ע"ב) הכל מודים בבא על חייבי כריתות שהולד פגום מק"ו מאלמנה ומה אלמנה לכ"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום, וכ"ת מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ה"נ כיון שבעלה עשאה זונה. גם בס' עונג"י הביא לדברי הרשב"א אלו וכתב דאפשר לומר דדוקא לרבי יהושע דלא הוי ממזר מחייבי כריתות להכי הוי פגום אבל לרבנן דקיי"ל כוותי' דהוי ממזר לא הוי פגום דכל היכא דאיכא ממזרות לא מיתפס איסור חללות בהאי ולד. אבל במחכ"ת דברים אלו אינם צריכים לפנים, דמאי סברא היא דמשום דאית ביה ממזרות גרע ולא מיתפס ביה פסול חללות, ותו דלפי"ז אפילו נתעברה מביאה שניה נמי לא יהא הולד חלל כיון דאית ביה ממזרות, והרי רבי ישבב ס"ל בקידושין ס"ח אליבא דר"ע דבחייבי לאוין דכהונה נמי הוי ממזר ומ"מ תפסא ביה חללות, ישתקע הדבר ולא יאמר. אך בס' מנ"ח (מצוה רס"ד) ראיתי שהעיר דאפשר דהרשב"א שתפס זה לק"ו גמור ס"ל נמי בעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל שהולד פגום לכהונה כמבואר התם בש"ס משום האי ק"ו גופיה, אבל לדעת הרי"ף דסובר דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הוי הולד רק ספק חלל וכן דעת הרמב"ן, והרמב"ם לדעת הב"ש (סי' ד' סק"ב) ס"ל שהוא ודאי כשר לכהונה, וכתב שם הב"ש טעמם משום דס"ל דהאי ק"ו פריכא הוא דגר עמוני יוכיח, כמו שתמהו התוס' יבמות (דף ע"ז ע"א ד"ה רבי יוחנן), א"כ לכל הני רבוותא דל"ל האי ק"ו לא מוכח כלל דממזר לא יהא בדיני כהונה זת"ד. ולדעתי יש לפקפק ע"ז, דבאמת לא מוכח כלל דס"ל להני רבוותא דהאי ק"ו פריכא הוא. ושפיר י"ל דבכהן הבא על הערוה ס"נ נמי שהולד פגום מהאי ק"ו כהרשב"א, ובעכו"ם ועבד דמכשרו היינו טעמא משום דרחמנא אפקרי' לזרעי' דעכו"ם וכביאת בהמה חשיבא שאין הולד הולך אחריו אלא אחר האם כמ"ש הריטב"א והנמוק"י. וראיה לדבר שהרשב"א ז"ל גופיה בחידושיו ליבמות משמע דס"ל להלכה דבעכו"ם ועבד אין הולד פגום לכהונה ואפ"ה ס"ל להאי ק"ו:

ויש לי בזה תמיה על הרשב"א ז"ל, שבתשובותיו עשה לבן כהן הבא מן הערוה פגום מהאי ק"ו, ובחידושיו ליבמות על הא דאמרינן על עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל דכולהו אמוראי דמכשרו מודו דהולד פגום מהאי ק"ו דאלמנה מסיק הרשב"א כפירש"י ע"פ הירושלמי דזהו רק בבתה אבל בנה לא הוי חלל, הרי דק"ו זה לא מהני לפסול אח הבן וצ"ע:

יט

[יט] ויש להביא קצת ראיה מתוס' תענית (דף כ"ז ע"א ד"ה מר סבר) וז"ל ולכך הכל כשרים אפילו פסולים אפילו ממזרים לומר שירה דלא הוי אלא בפה ולמ"ד עיקר שירה בכלי א"כ צריך שיהו כהנים או לוים דהא הכלי זמר היה קדוש עכ"ל, הרי דפסיקא להו דממזרים מכלל הפסולים הם ואם נימא דממזר בן כהן מביאה ראשונה כהן כשר הוא הרי משכחת לה ממזר שאינו פסול לכהונה. ועיי' בהוריות (דף י"ג ע"א) במשנה כהן קודם ללוי לוי לישראל ישראל לממזר, ומשמע קצח דממזר לאו כהן הוא בשום אופן, ובגמ' ילפינן דכהן קודם מקראי וישראל קודם לממזר מסברא שזה מיוחס וזה אינו מיוחס, ואם יש ממזר כהן לא ידענו מאי עדיפא אם סברא דמיוחס אם קרא דויבדל להקדישו, ואף שאינה ראיה זכר לדבר הוי. ועיי' בתו"כ פ' אמור (פרק ד' ברייתא ט"ז) לענין איסור תרומה לזרים, זר אין לי אלא ממזר מנין אפילו לוי אפילו ישראל ת"ל וכל זר, הרי דמילתא דפסיקא היא דממזר אינו אוכל בתרומה, ואם נימא דממזר מכהן מביאה ראשונה לא הוי כחלל הרי יש ממזר שאוכל בתרומה ולאו דפסקא היא, אע"כ דממזר בכל גווני לאו כהן הוא אלא פגום וכמ"ש הרשב"א ז"ל:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף