הפלאה/כתובות/כג/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוס' ד"ה מאי שנא וכו' כתב בספר מגיני שלמה הגם כי אין דרכי להשיב וכו'. מ"מ אהבת האמת דחקני וכו'. דהמקשן פריך הכי דע"כ ברייתא שאין אנו יודעין שזו היתה פנויה ומיירי רישא אדרבא שהיתה בחזקת אשת איש וכו' וכמ"ש התוס' בדיבור שאחר זה. וכן משמע לישנא דתלמודא דקאמר תרווייהו בפנויה קמסהדי וכו' ואף שאין משיבין את הארי וכו'. מ"מ כיון שהאמת לפענ"ד כדבריהם ז"ל. ג"כ דחקני אהבת האמת דאפילו נימא דמסתמא רישא וסיפא בחד גוונא שהיתה בחזקת אשת איש מקדם. מ"מ כיון דכולם מעידים שהיתה פנויה כבר הרי היא בחזקת פנויה. ולא ידעתי מה לי נתחזקה מאז ומקדם בפנויה אם ע"פ העדים האלו כיון דכולם מעידים שהיתה פנויה כבר. ואין לומר דקושיות הש"ס הוא שיהיו העדים שאומרים נתקדשה נאמנים במיגו דהיו אומרים שהיא עדיין אשת איש מן הראשון והיתה בחזקת אשת איש. דזה אינו דהא כתבו התוס' לעיל ובכמה דוכתין דבשני עדים לא אמרינן מיגו. ואם נאמר דאכתי מקשה שפיר דעדים שאמרו נתקדשה יש להם מיגו דאי בעי שתקו מזה שאמרו שהיא פנויה מן הראשון ולא היו מעידין רק שראו שנתקדשה ואף שהעידו אותם עדים שאמרו לא נתקדשה שהיתה פנויה. מ"מ לרב חסדא דס"ל בשבועות דף מ"ז שני כיתי עדים המכחישים זה את זה פסולים לעדות אחרת לא יהיו עדים עליה שהיא פנויה ואפשר דאפילו לרב הונא דס"ל דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה מ"מ אי אפשר לאוקמי בחזקת פנויה כיון דלפי דברי אלו העדים שאמרו נתקדשה אותן העדים המכחישים אותם הם פסולים וממילא אין עדים שהיא פנויה אך זה אינו דהא טעמא דאמרינן גבי שני עדים מיגו דאי בעי שתקו משום דאמרינן לגבי כל אחד מיגו דאי בעי שתק דאפילו אם יאמר השני כן לא יהיה נאמן כיון שישתוק הוא. א"כ מנ"ל להקשות דילמא מיירי ששני כיתי העדים מעידין שמת הבעל הראשון א"כ כיון דקי"ל דעד אחד נאמן לומר מת נמצא אם ישתוק יהיה השני נאמן שמת. וכ"ש שיש לומר שהאשה בעצמה ג"כ אמרה שמת. ודוחק לומר דקושיות הש"ס דמדנקט סתמא משמע דאפילו אומרים שנתגרשה מן הראשון דאין עד אחד נאמן ויש להם מיגו דאי בעי שתקו ותו דיש לומר דגם בזה אינו מיגו כמ"ש התוס' ישינים דרוצים לפסלה מן הכהונה ודוק:
בא"ד ויש מפרשים וכו'. דבריהם אינם מובנים דמלבד קושיות מהרש"א ז"ל דיש לומר אף לרבנן בלא ניסת לאחד מעדים. אף לשונם קשה מאוד דלא הוי להו למימר אלא מדלא מפליג בסיפא. דפשיטא דלרבנן קשה טפי. וקצת היה נלענ"ד ליישב דס"ל כמ"ש התוס' לקמן דף כ"ו ע"ב דבתרי ותרי לא שייך לאוקמי אחזקה היכי דאיכא למימר הרי לפניך כמו שכתבו שם גבי הרי נטמאה לפניך ע"ש. א"כ יש לומר דה"נ בניסת קודם שבאו עדים ליכא למימר משום חזקת פנויה כיון דנשואה לפניך וגרע טפי. א"כ הוי ליה לפלוגי ברישא בניסת קודם דליכא חזקת פנויה. ואפילו תימא דר' מנחם בר' יוסי היא ובניסת קודם אף בסיפא לא תצא א"כ הוי ליה לפלוגי בסיפא אלא ע"כ מדלא מפליג לא ברישא ולא בסיפא ש"מ דרישא אתיא כרבנן דס"ל דאפילו בלא חזקת פנויה לא תצא א"כ אפילו סיפא נמי ודוק:
תוספות ד"ה תרווייהו בפנויה וכו'. נראה דלפי תירוצם דמיירי בספק קרוב לה מתרצא נמי קושיא קמייתא שכתבו לא הוי צ"ל וכו'. רצה לומר דאין עד אחד נאמן בקידושין דהא הכא נמי קשה קושיות התוס' ישינים לעיל דכיון דקאמר תרווייהו בפנויה משמע דנעשית פנויה על פיהם א"כ יאומן עד קידושין במיגו דלא היתה פנויה כלל. אלא כמ"ש לעיל דאין זה מיגו כיון דאין אנו חושדין במשקר אלא בטועה לא שייך מיגו. וכן צ"ל משום קושיות הר"ן דכיון דמכחישים זה את זה איך מצטרפים לעדות להחזיקה בפנויה. אלא באמת כיון דמכחישה תלינן בטעות ספק קרוב לה כמ"ש הר"ן לעיל ולהכי צ"ל באמת תרווייהו בפנויה דאל"ה עד שני למה לי דאין עד אחד נאמן בקידושין. אלא משום הך גופא דאי ליכא הכחשה מהיכי תיתי נימא דטעה. ודוק:
שם בגמרא לימא בדרב המנונא קמפלגי. סוגיא זו קשה להבין דמאי ענין ניסת ואח"כ באו עדים לצרף לדרב המנונא וגם להבין פלוגתייהו להאמין לאשה שלא בפניו ורב המנונא בהדיא קאמר חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה. ותו קשה לי מסוגיא זו למ"ש הב"ש בשם א"ח בסימן י"ז ס"ק ד' דלא אמרינן הא דרב המנונא אלא באינה ידועה ע"פ עדים שהיא אשת איש אלא שהיא בחזקת אשת איש. אבל בידוע בעדים אינה נאמנת והוא סותר סוגיא זו דקאמר בדרב המנונא ומתניתין קתני ואם יש עדים שהיא אשת איש. ולע"ד נראה דאדרבא מסוגיא זו מוצא דבריו ז"ל ומוכרח אני להאריך קצת. ונראה טעמא דמ"ד דרב המנונא אפילו שלא בפניו הא דנקט רב המנונא בפני בעלה לרבותא נקט והוא דבאמת יש לומר דכיון דחזקה דאין אשה מעיזה הוא נגד חזקת אשת איש ממילא נאמנת דקי"ל עד אחד נאמן באיסורין אלא דאינו נאמן משום דאתחזק איסורא דא"א כדאיתא ר"פ האשה רבה ובריש גיטין. א"כ הכא כיון דאיכא חזקה כנגד חזקה ממילא דהיא נאמנת מטעם ע"א נאמן באיסורין. מיהו קי"ל עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא א"כ שלא בפניו כיון דליכא דמכחיש ודאי נאמנת מטעם עד אחד נאמן באיסורין ורב המנונא רבותא קמ"ל דאפילו כשהבעל מכחיש דה"ל עד אחד בהכחשה אפ"ה נאמנת וע"כ צ"ל משום אלימתא דחזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה דעדיף מחזקת אשת איש ובאמת חידוש גדול הוא. (א"נ דס"ל דאפילו ע"א בהכחשה נאמן להתיר יותר מלאסור אפילו אי החזקות שוות כדאיתא בי"ד סימן קכ"ז). משא"כ שלא בפניו דאע"ג דלאו חזקה דמעיזה אלימתא כולי האי מ"מ הוי ליה עד א' שלא בהכחשה ואפילו אם לאחר שהתירוה יבא הבעל ויכחיש. מ"מ לפמ"ש לקמן בסמוך דניסת או דהתירוה להינשא כבר אזיל חזקת אשת איש ממילא דחזקה דאין אשה מעיזה עדיפא טפי דכבר יצאה מחזקת אשת איש. אמנם לפמ"ש המפרשים בריש גיטין דאפילו בלאו טעמא דאתחזק איסורא יש לומר דאפ"ה אין דבר שבערוה פחות משנים ובחדושינו שם פרשנו טעמם א"כ ממילא להך טעמא אידחי לה סברא הנ"ל ואינה נאמנת שלא בפניו דאף דאזיל ליה חזקת אשת איש מ"מ אין עד אחד נאמן מטעם דאין דבר שבערוה פחות משנים. ונראה דמטעם זה נחלקו אם נאמנת שלא בפני בעלה. ונראה דהכא במתניתין דמיירי ביש עדים שהיתה אשת איש לא שייך חזקה דרב המנונא ואין מועיל אלא נגד חזקת אשת איש כמ"ש הא"ח. אך טעמא דמאן דמתני ארישא דכבר כתבו התוס' לקמן דף כ"ו ע"ב ד"ה אנן וכו' בשם ר"י בר ברוך דכיון שבאו עדים שאומרים מת תחלה יצאה מחזקת אשת איש. ונהי דהתוס' פליגי שם מ"מ היכא דניסת כבר יש לומר דמודים וכן כתב בספר פני יהושע בשמעתין באריכות דזהו טעמא דר"מ בר"י דמודה בניסת ואח"כ באו עדים וכמ"ש גם כן לעיל. ואפשר דאפילו בהתירוה להנשא. א"כ יש לומר דהיינו טעמא דהכא דמתני ליה ארישא משום דאזיל חזקת אשת איש משעה שהתירוה להנשא וממילא דנאמנת מטעם עד אחד נאמן באיסורין. ומאן דמתני ליה אסיפא ס"ל דברישא לא דאע"ג דאזיל חזקת אשת איש מ"מ אין דבר שבערוה פחות משנים נמצא דשפיר פליגי בדרב המנונא שלא בפניו דבסברא זו הוא נמי פלוגתא דמאן דמתני לה ארישא או אסיפא. ונראה דאפילו הפוסקים החולקים על א"ח דס"ל דאפילו במקום עדים שייך חזקה דאין אשה מעיזה מ"מ יש לומר דבמתניתין אין להתיר משום חזקה דאין אשה מעיזה אפילו שלא בפני בעלה דבמתניתין בשעה שאמרה גרושה אני אינו ידוע כלל שהיתה אשת איש לא שייך העזה כלל ואף אח"כ שבאו עדים כבר כתבו הפוסקים דכיון דכבר אמרה שלא בפני בעלה תו לא מהני בפני בעלה משום דמחזקת בדבריה וה"נ יש לומר כן. ולפמ"ש טעמא דמתניתין משום שיצאה מחזקת אשת איש מחמת התירוה ממילא עד אחד נאמן למאן דמתני ארישא. כנלענ"ד ואין להאריך עוד ודוק:
תוספות ד"ה מאן דמתני וכו'. הא דפסיקא להו דהא דאמר אבוה דשמואל לא ניסת ממש קאי אף למאן דמתני ארישא ולא נימא דדוקא בסיפא מועיל התירוה כמפורש בברייתא דלקמן משום דא"כ מאי קמ"ל אבוה דשמואל הא מפורש בברייתא. ותו דעכ"פ הוי ליה למימר תניא נמי הכי. ועמ"ש לקמן בזה. ומהאי טעמא פסיקא להו ג"כ דבסיפא בעינן התירוה. ולא אמרינן דמאן דמתני לה ארישא אבל בסיפא אפילו באו עדים קודם שיצא ההיתר מבית דין מתירין אותה כיון שאמרה בבית דין קודם שבאו העדים אלא משום דברייתא נקט בשבויה התירוה דוקא. מיהו לפמ"ש לקמן בסמוך בס"ד בפירושא דברייתא אין הכרח לכל זה. מיהו אלולי דבריהם ז"ל יש לומר דהא גופיה קאמר הש"ס דלא שייך למימר דנקט בתר סיפא וקאי רק ארישא דהוי ליה למתני בתר רישא מיד אלא כ"ש דקאי נמי אסיפא דסמוך ליה ועמ"ש לקמן דף כ"ג ע"ב:
תוספות ד"ה לא תצא וכו'. לכאורה נראה דהיינו דקמ"ל אבוה דשמואל דמברייתא ה"א לא תצא אם ניסת אחר שבאו עדים כיון שהתירוה קודם שבאו עדים והיינו דדקדק כיון שהתירוה אע"פ שלא ניסת רצה לומר אע"ג דלא ניסת כלל אפילו אחר שבאו עדים. ובזה אתי שפיר דמקשה לקמן טעמא דלא אתו עדים וכו' והאמר אבוה דשמואל ולא מקשי מברייתא. ודוחק לומר דה"א דמתניתין דנקט ניסת פליג אברייתא. אלא יש לומר דמברייתא ה"א דוקא שניסת אח"כ. (ומיהו מדבריהם ז"ל שכתבו כדמשמע גבי בנתיה וכו' לא משמע הכי ועמ"ש לעיל בסמוך) מיהו נראה דיש לפרש הברייתא כפשטיה דקמ"ל בהא דאמרינן אין אומרים נמתין וכו'. לאפוקי ממאן דאמר בב"ב דף ק"ע דצריך לברר דבריו אף בטוען מילתא יתירתא. ועיין בח"מ ריש סימן ע"ה וא"כ יש לומר דהיינו דקמ"ל נמי דאפילו באו עדים ואמרו לא ידענו. לאפוקי מדעת יש אומרים שם דהיכא דאמר יש לי עדים אע"ג דלא צריך ואמרו לא ידענו דלא מהימן. ואין קושיא מזה על דעת יש אומרים שם דיש לומר דהכא שאני משום שהתירוה כבר. ולפ"ז יש לומר דאין העדים יודעים כלל אפילו מן השביה דהא ברייתא מילתא אחריתא קמ"ל אע"ג דניתפסה בשיקרא ולא ביררה הדברים ולהכי צריך להקשות לקמן בסמוך והאמר אבוה דשמואל דמברייתא אין ראיה כלל היכי דבאו עדים שנשבית. והא דבעי בברייתא התירוה קודם היינו כדעת יש אומרים הנ"ל. מ"מ אין מזה ראיה לדבריהם דלבתר דקמ"ל אבוה דשמואל יש לומר דהעדים יודעין מן השביה ולהכי בעי דוקא התירוה אלא דלא מצי להקשות דהוי מצי למימר כן ועמ"ש לקמן. וק"ל:
בגמרא והאיכא עדים במדינת הים וכו'. אמר רב אשי עדי טומאה איתמר וכו'. הנה הרמב"ם ז"ל ובש"ע סימן ז' סעיף ז' כתבו אפילו יצא קול שיש עדי טומאה מתירין אותה עד שיבואו. שבשבויה הקילו. והב"ש ס"ק י"ג נתקשה בזה דמנ"ל להתיר אותה כשיש קול וז"ל שם ואפשר דס"ל פי' הסוגיא והאיכא עדים במדינת הים היינו לפי המסקנא עדי טומאה היינו שיצא הקול שיש עדי טומאה ומיהו צ"ע ליישב הסוגיא וגם נראה דהתוס' לא ס"ל פי' זה. עוד כתב בסעיף י"ד שבשבויה הקילו משמע באשת איש לא הקילו כה"ג ומזה מבואר דלא דייקינן מדקתני עדים מכלל דקול לא דהא באשת איש נמי תני עדים עכ"ל. נראה פי' דבריו ז"ל דקשה ליה דמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל וש"ע דאפילו יצא הקול קודם ההיתר מתירין אותה. וזה לא נשמע דהא מדמקשה טעמא דלא אתו וכו' משמע להדיא דמיירי הכא לאחר ההיתר אלא שכתב דלמסקנא יש לומר שיצא קול קודם ההיתר. ומיהו צ"ע ליישב הסוגיא דא"כ ה"ל לשנויא אפילו בעדי שביה בשיצא הקול קודם ההיתר. והוא הדין דקשה יותר דמנ"ל אפילו בקול דעדי שביה קודם ההיתר כיון דהסוגיא מיירי בקול שאחר ההיתר. אך בזה יש לומר מדנקט במתניתין ואם יש עדים שנשבית יש לדייק עדים דוקא ולא קול:
ומה שכתב הב"ש בס"ק י"ד ומזה מבואר דלא דייקינן וכו'. קשה דזה הדיוק אינו אלא למעט קול עדי שביה. וא"כ יש לדייק כן גם באשת איש דאפילו יש קלא שהיתה אשת איש נאמנת והא דכתבו הרמב"ם וש"ע בשבויה הקילו הא הם בעדי טומאה מיירי וזה בודאי אסורה באשת איש כשיש קול שהיא עדיין א"א. ותו נלענ"ד דלק"מ דהא קי"ל כמאן דמתניתין אסיפא ואם משנשאת אבל ברישא ואם יש עדים היינו אפילו לאחר שנשאת א"כ ממילא אי אפשר למיתני קול דהא ה"ל קלא דבתר נשואין דלא חיישינן ליה. ואפשר דאפילו בהתירוה להנשא אינו מועיל קול. והא דכתבו בשבויה הקילו היינו קודם ההיתר. אך אכתי לא מתרצא קושיא קמייתא דלא משני בקול דעדי שביה קודם ההיתר. אמנם הנלפענ"ד דיש לומר דקול דשביה גרע טפי מקול דטומאה והוא דהא קי"ל בח"מ סימן קמ"ט וק"נ והוא מסוגיא ב"ב דף ל"ב בעובדא דרבה בר שרשום דלא אמרינן מיגו דאי בעי אמר דידיה הוא הואיל ונפיק עליה קלא דארעא דיתמי והכי קי"ל בסימן ע"ב סי"ח דבדבר מפורסם לא אמרינן מיגו דאי בעי מכחיש אע"ג דאין מוציאין ממון בקול אפ"ה מיגו לא אמרינן. ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם והש"ע דוקא קול עדי טומאה קאמרי אבל קול דשביה באמת לא מהני. ובזה א"ש דלמסקנא מיירי קודם ההיתר ולא מצי משני בעדי שביה דקול דעדי שביה גרע טפי דליכא מיגו ולא מהני קודם ההיתר. וצ"ל לאחר ההיתר יצא הקול שפיר מקשה דאפילו אתו עדים נמי. אבל לבתר דמשני עדי טומאה יש לומר אפילו קודם ההיתר. אך אכתי אינו מוכרח דלמסקנא מיירי קודם ההיתר. ונלענ"ד דנפקא ליה להרמב"ם ז"ל מסוגיא דקידושין דף י"ב דמייתי ראיה שם רב חסדא מדר' חנינא דאמר עדים בצד אסתן. וקאמר אביי ורבא לא ס"ל משום דבשבויה הקילו דהיינו ממש דברי הרמב"ם ז"ל והתם בלא התירוה מיירי אע"ג דמשמע דכבר נתקדשה כדקאמר שם לאו כל כמינך דאסרת אבתרא וזה ה"ל כהתירוה לדעת הר"ן בסימן י"ז סעיף ל"ט מ"מ צ"ל שיצא הקול קודם הקידושין דאל"ה ה"ל קלא דבתר נשואין דלא חיישינן לה דנשואין לאו דוקא כדאיתא באה"ע סימן מ"ו סעיף ס"ח אפילו אחר קידושין וכו' וא"כ מאי ראיה מדר' חנינא ש"מ דבשבויה אפילו יצא קול קודם ההיתר. וכ"ש דא"ש לדעת הפוסקים דנשאת בלא רשות בית דין לא ה"ל כהתירוה כמבואר שם בסעיף ל"ט בב"ש ס"ק קכ"ג לדעת הרמב"ן והריב"ש ע"ש. ואפשר דהר"ן דוקא בניסת ולא בקידושין. נמצא שפיר מוכח דאינו מועיל קול טומאה אפילו קודם ההיתר. ונלפענ"ד דיש לומר נמי דא"ש הדיוק דמתניתין דנקט דוקא ואם יש עדים למעט קול דאע"ג דכתבנו דה"ה דאין להתירה בקול דשביה כמו בעדי שביה דתו ליכא מיגו. מ"מ לא מצי למיתני ואם יש קול שנשבית דלאו כללא הוא כיון דאם יש קול טומאה ג"כ שפיר נאמנת במיגו כיון דגם עתה מכחשת הקול שפיר ה"ל מיגו מעליא ולא פסיקא לן למיתני קול משא"כ בעדים. ולפ"ז שפיר יש ראייה דאפילו יש קול דעדי טומאה מתירין אותה מדיוקא דעדים כנ"ל. וכ"כ לתרץ קושיות הב"ש דהא באשת איש נמי תנא עדים דברישא לפי מאי דקי"ל כמאן דמתניתין אסיפא אבל ברישא מיירי אפילו באו עדים אחר שנשאת שפיר תני עדים דוקא דקול דלאחר נשואין לא מהני נמצא דדברי הרמב"ם וש"ע מוכח ממתניתין דנקט עדים. נראה דיש למר דבזה מחולקים שם רב חסדא ואביי ורבא דרב חסדא ס"ל כמאן דמתני ארישא וס"ל דרב חנינא נפקא ליה לדיוקא דמתניתין דעדים אין אבל קול לא וא"כ הך דיוקא איכא נמי ברישא דמיירי באשת איש ואביי ורבא ס"ל דרב חנינא דוקא בסיפא מדייק כן. אבל רישא מיירי אפילו בבאו עדים משנשאת כנ"ל וכמאן דמתני אסיפא ודוק:
ומיהו אפ"ה דחוק קצת דמשמעות הסוגיא דמאי דמסיק עדי טומאה הוא באותו ענין דהוי ס"ד בעדי שביה וכיון דלפי הס"ד מוכרח לומר בעדי שביה לאחר ההיתר דחוק קצת לפרש בעדי טומאה קודם ההיתר ולקמן בסמוך יבואר דיש ליישב גם לפי הס"ד ביצא הקול קודם ההיתר וק"ל:
בא"ד מיהו קשה להרשב"א וכו'. ראיתי בספר מגיני שלמה שכתב לתרץ קושיות הרשב"א משום דהיא נאמנת להכחיש השבויה ומה שהניחו לשבויינהו מאבראי משום דלא ליהוי מיגו דהעזה ע"ש. ולפי מה שיבואר בס"ד בסוגיא דלקמן דהיכא דאינה נאסרת אלא ע"פ עצמה נאמנת להתיר אפילו היכא דהוי מיגו דהעזה וכמ"ש הטור בסימן קנ"ב דמהאי טעמא לא בעינן שתאמר תוך כדי דיבור א"כ לא היו צריכות לאוקמינהו אבראי. אך לפמ"ש לקמן ממשמעות דברי התוספות דהיכא דאיכא מיגו טוב מהני אפילו היכא דנאסרת ע"פ עדים מ"מ כיון שהם לא ידעו מן העדים והיה להם מיגו טוב נאמנות. יש לומר דה"נ אוקמינהו לשבויינהו אבראי כי היכא דיהיה להם מיגו טוב ויועיל אפילו אם יבואו עדים אח"כ שנשבו. ואף כי לאחר שיתירון יבואו השבויות והוי ליה מיגו דהעזה מ"מ כיון שכבר התירון לא תצאו מהיתר הראשון. ולפי הס"ד הוי סבר כיון דאיכא קול דשבויות הוי סבר רב שמן דנאסרות ע"פ הקול וצריך מיגו טוב והכא הוי מיגו דהעזה מפני השבויות כשבאו לבית המדרש ועל זה מקשה טעמא דלא אתו עדים וכו' דהא אפילו היו עדים הרי כבר התירון. ולפ"ז יש לומר דבאמת יצא הקול קודם ההיתר כמ"ש לעיל ממשמעות סוגיא דקידושין אלא דמסתמא הם לא ידעו מן הקול והיה להם מיגו טוב כיון דשבויינהו לא היו עדיין בבית דין והיינו דמקשה דאפילו איכא עדים בכה"ג שלא ידעו מהם היו נאמנות במיגו טוב ואף דכשבאו השבויות הוי ליה מיגו דהעזה מ"מ הא כבר התירון. ולפ"ז אתי שפיר דבין לפי הס"ד ובין לפי המסקנא מיירי הכל כשיצא הקול קודם ההיתר כשיטת הרמב"ם ז"ל שכתבנו לעיל ודוק:
תוספות ד"ה עדי טומאה וכו' שישמש בנה וכו'. עיין בספר מגיני שלמה שכתב לדחות זה דבימי ר"ח לא היה עבודה ולפמ"ש לעיל דר' חנינא נפקי ליה ממתניתין וברייתא דנקטי דוקא עדים וממעט קול א"כ דוחק לאוקמי הכל דוקא שלא בזמן הבית. מיהו לכאורה קשה לי טובא הא דכתבו התוס' בפשיטות דיש איסור מיתה בעבודת חילול שבת הא קי"ל כר' יהושע דס"ל בקידושין סוף פרק האומר דף ס"ו דאין העבודה מחוללת בנודע אח"כ שהוא חלל וא"כ הכא בלא נודע שנטמאה העבודה רצויה וליכא חלול שבת וכ"ש לדעת הרמב"ם ז""ל בפרק ו' מהלכות ביאת מקדש דאפילו לאחר שנודע אם עבד לא חלל. ונראה דהא מקשה הש"ס ביבמות דף ל"ג ע"ב בזר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה הא כשירה בזר אי בהקטרה הא הבערה ללאו יצאה לר' יוסי ומשני בשחיטת פרו של כהן גדול א"כ יש לומר דה"נ הא דכתבו דאיכא איסור מיתה הוא אפילו אי סבירא ליה כר' יוסי א"כ לא מבעיא למ"ד שחיטת פרו של כה"ג בזר פסולה וכיון דאפילו בכהן כשר פסולה כ"ש בחלל. ואפילו למ"ד דכשירה מ"מ כיון דחלל הוא ואינו ראוי לכ"ג דלא אמרה תורה אלא דאינו מחלל עבודה אבל עכ"פ לכל מילי אין לו דין כהן וכ"ש שאינו כ"ג כלל. וממילא דאיכא חילול שבת ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. ודוק: ועמ"ש לקמן בזה בדף כ"ו ע"ב:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |