באר יצחק/אורח חיים/כה
|
< הקודם · הבא > |
ענינים מחודשים בענין כהן שנמצא חלל.
כתובות (דף כ"ג) בתו' ד"ה עידי טומאה איתמר כו' הקשה ר"ת בפ"ק דקדושין גבי ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא ויתיב ר"ח וקמשער אי אית בה שוה פרוטה אי לא ומסיק לאו היינו דר' חנינא דאמר עדים בצד איסתן ותאסר אביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא אם הקילו בשבוי' נקל בא"א, וקשה כו' ורש"י פי' שם אם הקילו בשבוי', דאיסור לאו נקל כו' וקשה לר"ת דשבוי' נמי איכא איסור סקילה שישמש בנה ע"ג המזבח בשבת עכ"ל, והקשה ההפלאה והשער המלך (בפ"ו מה' ביאת מקדש) דהא קיי"ל דחלל שעבד עבודתו כשירה כמבואר בקידושין (דף ס"ו) א"כ ודאי ליכא חיוב סקילה אם עבד, וההפלאה תירץ דכוונת התוס' ליו"כ שחל בשבת דכיון דעבודת יוה"כ אינה כשרה אלא בכה"ג ובעבודות דבעינן דוקא כה"ג ואף כהן הדיוט פסול בזה כה"ג חלל ג"כ פסול משום דודאי לא עדיף כה"ג חלל מכהן הדיוט ע"ש, ובאמת תמוהים דבריו דהא במכות (דף י"א) איתא נגמר דינו של הרוצח ונעשה כה"ג בן גרושה או בן חלוצה חד אמר מתה כהונה וחד בטלה כהונה, ואיתא שם דמאן דאמר מתה כר' יהושע דעבודת חלל כשר', ומסקינן התם ע"כ לא אמר ר"י אלא משום דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה כפי' רש"י דדוקא גבי עבודת מזבח כשר בדיעבד חלל אבל גבי שאיר ענינים דינו כזר ע"ש, הרי מבואר להדיא דאף במה דבעי דוקא כה"ג והדיוט פסול, ג"כ מהני בכה"ג חלל בעבודה.
ולכן נ"ל לתרץ לקושית' דהא הרמב"ם (בפ"י מה' ביאת מקדש) פסק דכהן שעבד ונמצא חלל עבודתו כשרה ואינו עובד להבא, ואף שבירושלמי (פ"ח מתרומות) מבואר דמקבל ואח"כ זורק קומץ ואח"כ מקטיר שורף ואח"כ מזה, היינו משום דמפרש שם דלכן כשר עבודת חלל משום דעשו אותה כחטאת גזולה שלא נודע' לרבים שמכפרת הדא אמרו שמקבל ואח"כ זורק, ולכן אם קיבל הדם בעוד שלא נודע שהוא חלל ובאמצע עבודה נודע שהוא חלל יכול לגמור עבודתו משום דאל"כ ימנעו הכהנים מלקרב לגבי המזבח דלמא יודע בנתים שהוא חלל ע"ש.
אבל לשיטת ש"ס דילן בקדושין (דף ס"ו) ובירושלמי שם מתחלה דילפי דהא דעבודת חלל כשר מהא דברך ה' חילו או מן והיתה לו ולזרעו אחריו, אלמא דלא ס"ל להכשיר בזה מחמת חטאת הגזולה הנ"ל, [רק ר"י בר זבדא בשם ר' יצחק ס"ל שם לדמות זה להא דחטאת הגזולה ולא ש"ס דילן כנ"ל], לכן פסק הרמב"ם שפיר דאינו עובד להבא דמשמע דאף באמצע עבודה אינו גומר, (וע"ל בסימן י"ג).
והנה מבואר ביומא (דף מ"ט) דר' חנינא ס"ל דפר ולא בדמו של פר דאם שחט ומת לא יכנס אחר בדמו של ראשון רק צריך לשחוט פר אחר, וע' בתוס' ישנים (שם) ד"ה שחט ומת דה"ה שחט ונטמא אלא בתי' ב' שם כתבו דבנטמא כיון דהראשון חי והקרבן משלו הוי הב' כשלוחו של ראשון ופר עצמו קרינן בו עכ"ל, א"כ לפ"ז אם באו עדים להעיד על הכה"ג שהוא חלל לאחר ששחט פרו קודם שנכנס בדמו דאז אינו רשאי לגמור עבודתו ולקבל ולזרוק הדם כמו שפסק הרמב"ם כנ"ל דדוקא לשעבר כשר, א"כ כמו בנטמא ס"ל להתו"י הנ"ל דאין אחר יכול לכנוס בדמו של הפר הראשון ה"ה בנמצא חלל כיון דפוסק באמצע עבודה צריך כה"ג לשחוט פר משלו לשיטת ר' חנינא דס"ל בפר ולא בדמו של פר.
ועוד י"ל דגם תירוץ הב' של התו"י הנ"ל מודה בנמצא חלל, דהא לעיל (שם ע"א) בד"ה חפן ומת כתבו ג"כ בתו"י הנ"ל דהוא הדין ה"מ לומר חפן ונטמא א"כ כיון שכה"ג קיים יכול לכנוס אחר בעבודתו הואיל ועדיין הוא קיים וראוי לעבודה ויש כאן חפינה שכה"ג כו' ע"ש, הרי להדיא שדוקא היכא שהכה"ג קיים וראוי לעבודה כשיטהר אז יכול אחר לכנס בחפינת הראשון, אבל בנמצא חלל דאינו ראוי להיות עוד כהן לעולם אז דומה למת כמש"כ התו"י בתי' הא' בנטמא, ואז צריך הכה"ג האחר להביא פר אחר.
ואף דאין דנין ביוה"כ וקבלת עדות כתחלת דין דמיא, עכ"ז במקום לאפרושי מאיסורי שאני, דאף דעבודת חלל בדיעבד כשר, מ"מ הא נעשה איסור דאורייתא, דהא חלל אסור לעבוד מה"ת לכתחלה, ואין לומר דכיון דגלתה התורה דבדיעבד עבודת חלל כשרה כשלא נתברר ונודע שהוא חלל, א"כ כ"ז שלא נודע לא נעשה שום איסור כלל דז"א דהא שיטת הרמב"ם שם דאף בנודע שהוא חלל ג"כ עבודתו כשרה, אך לכתחלה אסור לעבוד כמש"כ הכ"מ שם, א"כ חזינן דאין שום ראי' מהא דהכשירה התורה בדיעבד לומר דאין כאן איסור כלל דאל"כ מנ"ל להרמב"ם דאף בנודע כשר דיעבד, הא י"ל דשאני לא נודע דאין כאן איסור כלל כ"ז שלא נודע, ועוד דמנ"ל דבלא נודע אין כאן איסור כלל הא מן הסברא בעי לן לומר דכמו בכל האיסורים דשוגג צריך כפרה א"כ מ"ש איסור חלל כיון דאסור לעבוד מה"ת, והא דהכשירה התורה לעבודתו בדיעבד אינו ראי' כלל, דהא בנודע שהוא חלל ודאי דיש איסור מה"ת ואפ"ה רחמנא אכשרי' בגזה"כ, א"כ ה"ה בלא נודע, וכיון דנתברר דיש כאן איסור חלל אף בלא נודע א"כ הוי כמו כל אפרושי מאיסורא ומצינו בח"מ (סי' ע"ג בסמ"ע ס"ק כ') במי שנשבע לפרוע והגיע זמנו בשבת דמותר לשלם בשבת משום מצוה, ואף שהש"ך השיג עליו שם היינו משום דפשע דהוי לו לפרוע מע"ש ואין אומרים בזה חטא כדי שיזכה חבירך כמש"כ האו"ת שם, אבל כאן דלא פשע כלל דהא לא נודע שהוא ב"ג, א"כ ודאי דהחיוב על ב"ד לאפרושי מאיסורא ולקבל עדות על זה אף ביוה"כ, ובפרט במקום מצוה דרבים, וגם הא אין שבות במקדש.
ובעיקר דברי הרמב"ם הנ"ל שפסק דאף בנודע שהוא חלל עבודתו כשרה כמש"כ הכ"מ שם, יש להקשות עליו מירושלמי (פ"ז דתרומות) על משנה דבת כהן שניסת לישראל כו' וחכ"א משלמת את הקרן כו' והקשו שם דהא תלינן דר"י פוטר מה פליגין לשעבר אבל להבא אף ר ר"י מודה והמפרש פי' שם דקושית הירושלמי היא מהא (דפ (דפ"ח דתרומות) דכהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא ב"ג וב"ח דר"י פוטר, ותי' הירושלמי הוא דדוקא לשעבר היינו בנודע לנו אחר שעבר ואכל אז פוטר ר"י אבל להבא היינו בנודע לנו קודם שאכל אז מחייב ע"ש, א"כ חזינן דמפורש בירושלמי דבנודע שהוא חלל אין דינו בדיעבד ככהן וא"כ קשה איך פסק הרמב"ם להיפך, ולע"ע צ"ע.
נחזור לעניננו, כיון דנתבאר דקיי"ל דפוסק באמצע עבודה כדמוכח מהרמב"ם, ולר' חנינא דס"ל בפר ולא בדמו של פר, א"כ אם יבואו עדים להעיד שהוא חלל אחר ששחט קודם הזריקה אז צריך הכהן שנתמנה תחתיו לשחוט פר אחר ותהיה שחיטת פר הראשון שלא לצורך כלל וכשיחול יוה"כ בשבת אז יהיה שוגג באיסור סקילה וזה פשוט שאינו דומה להא דשבת (דף קל"ג) במוהל שלא הילקט לציצין המעכבין את המילה דמצי אמר אנא עבדי פלגא דמצוה כו', משום דהתם חזי להצטרף לכשיוגמר המצוה אבל כאן הוי שחיטת פר שלא לצורך כלל כי צריך לשחוט פר אחר לכן הוי חילול שבת באיסור סקילה, משום שאם הי' יודע בעת שחיטת פר א' שיהי' צריך לשחוט פר שני מחמת איזה סיבה, הא אז הוי שחיטת פר א' באיסור סקילה, א"כ ה"ה בשוגג דהוי בזה איסור שוגג, ואף דנ"ד הוי אנוס מ"מ הא בלא"ה מוכח מהתוס' (שם) דחשו אף לאונס דאל"כ אין מקום לחוש כלל לשמא ישמש ע"ג המזבח, וע"כ מוכח דאנן מחוייבים להשתדל שלא יבא לזה. ולכן שפיר הקשה ר"ת על מה שאמרו אביי ורבא אם הקילו בשבוי' נקל בא"א ומ"ד דמקיל בשבוי' משום עדים בצד אסתן ותאסר, הוא ר"ח כמבואר שם בכתובות, ולכן לר"ח גופא תקשה דהא בשבוי' ג"כ יש חשש איסור סקילה, וכוונתם ג כאם יחול יוה"כ בשבת כמש"כ ההפלאה בתירוצו. וחשש דיתברר שהוא חלל באמצע העבודה מצינו כן בירושלמי בפ"ח דתרומות המובא לעיל, א"כ אין מקום לקושית ההפלאה ושעה"מ הנ"ל.
שוב התבוננתי במה שהקשיתי על הרמב"ם מהא שהירושלמי מחלק בין נודע ללא נודע, ואראה שאפשר לתרץ עפ"י המבואר בירושלמי (פ"ח דתרומות) דר' יוחנן משום ר' ינאי יליף טעמא דר' יהושע מן ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וכי יש כהן עכשיו ואין כהן לאחר זמן ואיזה זה שהיה עומד והקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא ב"ג או ב"ח שעבודתו כשירה, ורב יליף מן ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה דכל שהוא מזרעו עבודתו כשירה עכ"ל, וכן מבואר' פלוגתא זו בש"ס דילן בקדושין (דף ס"ו), ונ"ל דמאן דיליף מן ובאת אל הכהן דהקרא מיירי להדיא במוחזק לכהן כשר ואח"כ נתחלל. א"כ בנודע שהוא חלל ועבד עבודתו פסולה, דמנ"ל להכשיר, לכן מסיימי שפיר שם ובש"ס דילן] דיליף מהקרא הזה זה שהי' עומד כו' ונודע שהוא ב"ג, אבל מאן דס"ל למילף מן ברך ה' חילו, מנ"ל לחלק דנודע שאני וכמש"כ הכ"מ הנ"ל] דהא בקרא סתמא נאמר, ולכן לא מסיימי שם להך טעמא הנ"ל, ואף שאין זה הוכחה נצחת, מ"מ נכון הוא מצד הסברא ולפ"ז י"ל דמה שמחלק הירושלמי (שם) בין נודע ללא נודע הוא להך מ"ד דיליף מן ובאת כנ"ל כו', אבל הרמב"ם כתב (בפ"ו מה' ביאת מקדש ה"י) כהן שנמצא חלל עבודתו כשירה משום שנאמר ברך ה' חילו, משום דלהך קרא אין חילוק בין נודע ללא נודע כנ"ל.
והא שבחר הרמב"ם בקרא דברך ה' חילו לפסוק על פיו, הוא משום דסתמא דגמרא דמכות (דף י"א) ופסחים (דף ע"ב) נקטא דרשה זאת, וכמש"כ הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל (בסי' ע"ה), וביותר מוכח זה מסוגיא דיבמות דף ל"ד) דמוקי הש"ס שם להא דהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא ב"ג דר"י פוטר מיירי בתרומה בע"פ דזמנו בהול ולא ס"ל להש"ס דאכילתו אקרי עבודה כמבואר בפסחים (שם) ועיין בתוס' שם, אלמא דס"ל להש"ס דילן להלכה כמאן דיליף מן ברך ה' חילו, דאילו למאן דיליף מן ובאת אל הכהן פשוט דאכילת תרומה דינו ג"כ ככהן וכמבואר בירושלמי (רפ"ח דתרומותן) דע"ד דריו"ח אפילו לקדשי הגבול ע"ש.
וצ"ע בפסחים (דף ע"ב) דשקלו וטרו שם אליבא דר' יוחנן גבי טעה בדבר מצוה ומסקי אלא כר"י דתרומה ודחי דתרומה בע"פ דזמנו בהול א"נ שאני תרומה דאיקרי עבודה, וקשה דאף בתי' הא' דלא הוי ס"ל להא דאכילת תרומה איקרי עבודה כדס"ל להש"ס דילן ביבמות ובירושלמי (בפ"ח דתרומות) הא מבואר בירושלמי שם דריו"ח בשם ר' ינאי יליף מן ובאת אל הכהן ואמרו שם דהאי דעתי' דריו"ח אף בקדשי הגבול כנ"ל א"כ אין ראי' כלל מהא דהיה אוכל בתרומה דר"י פוטר ולמה לו לאוקמי בתרומה בע"פ, הא י"ל דאף דאכילת תרומה לא אקרי עבודה מ"מ הא דר"י פוטר משום דאזיל לשיטתו דיליף מן ובאת אל הכהן א"כ אף בקדשי הגבול כן, ומצינו בעירובין (דף ס"ו) בתוס' ד"ה מערב אפילו שכירו כו' שהקשו מריו"ח דש"ס דילן על ריו"ח דירושלמי ע"ש, ודוחק לומר דריו"ח משום ר' ינאי אמר זה ולי' לא ס"ל, דהא בירושלמי אמר על דעתי' דר' יוחנן, אכן מצינו בירושלמי סוגיות ומימרות הפוכות מהש"ס שלנו וכ"כ התוס' (כתובו' ק"ב) סד"ה אליבא דבן ננס שאין להקשות מריו"ח דש"ס דילן על ריו"ח דירושלמי דבכמה דוכתין פליג אגמ' שלנו, וכן מבואר במראה הפנים בירושלמי בב"מ (פ"א ה"ו) בד"ה שמואל אמר דאקני כו', וע"ל (סי' ח' ענף ג').
וע' בתשובת הגאון ר' עקיבא איגר (סי' ע"ה) שהקשה בהא דפסחים (ד' ע"ב) הנ"ל דמה משני א"נ שאני תרומה דאקרי עבודה וכו' דמ"מ תקשה ממאי דאי' במתני' דתרומה שם דקתני ברישא האשה שהיתה אוכלת בתרומה כו' ואמרו לה מת בעלך כו' וכן העבד כו' וכזה דהם זרים גמורים פשיטא דעבודתם פסולה וצע"ג עכ"ל. ולפענ"ד אינו קשה, דהא איתא בכריתות (דף ז' והוא מפ"ז דתרומות) בת כהן שניסת לאחד מן הפסולים משלמת קרן וחומש דברי ר"מ וחכ"א אינה משלמת את החומש, וטעמא דרבנן מבואר שם משום דלא הוי זר מעיקרא, ולכן אמרו שם דה"ה סך שמן המשחה לכהנים או למלכים פטור משום שכבר היה עליהם שמן המשחה פ"א בהיתר, ואף דקודם שנתמנה למלך וכה"ג היה אסור למשוח, עכ"ז כיון דאחר שנתמנה היה עליו בהיתר לכן לא מקרי זר מעיקרא, וכן אמרו ביבמות (דף ס"ט) דבעינן זר מעיקרא, א"כ ה"ה יש לומר באשה שאמרו לה מת בעלך וכן העבד שא"ל שחררך רבך כו' דר"י פוטר שם משום דהא כבר אכלו פ"א בהיתר, לכן לא מקרי זרים מעיקרא להתחייב, ועיקר קושיית הש"ס בפסחים (שם) לא הוי מהרישא אלא מהא שנודע שהוא ב"ג וב"ח דלא אכל מעולם בהיתר ואפ"ה פוטר, וע"ז מתרץ הגמרא שפיר דאכילת תרומה אקרי עבודה, ומיושבת קושית הגאון הנ"ל.
ונראה לי להוכיח כן מירושלמי (בפ"ז דתרומות) המובא לעיל דפריך שם על משנה דניסת לאחד מכל הפסולים דס"ל לחכמים דמשלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש ופריך והא תנינן ר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר, ופי' המפרש שם דפריך מהא דנודע שהוא ב"ג וב"ח דר"י פוטר כו', וקשה הא אין זה דמיון כלל ויש לחלק שאני בנודע שהוא ב"ג או ב"ח דאם אכל פוטר ר"י משום דנפקא לי' מקראי וכמו דעבודת חלל ע"ג המזבח כשר משום דבדיעבד דינו ככהן כשר לכן אף הקרן א"צ להחזיר מגזה"כ, משא"כ בניסת לאחד מכל הפסולין דפטורים מחומש משום דלא הוי זר מעיקרא, א"כ אף דבחיוב המבואר בתורה באוכל תרומה דחייב לא קאי אלא על זר מעיקרא, מ"מ הקרן חייב [מצד הסברא] משום גזל השבט, ודוחק לומר דהירושלמי ס"ל לדמותם זה לזה, אבל לפמש"כ ניחא, משום דקושיית הירושלמי היא מהרישא דהאשה שהיתה אוכלת בתרומה וכן העבד כו' דר"י פוטר בכולן, א"כ כיון דהתם עיקר הפטור משום דלא הוי זר מעיקרא ואכלו מכבר בהיתר וכמש"כ, ואפ"ה פוטר ר"י מקרן גם בזה, א"כ שפיר הקשה הירושלמי על הא דנשאת לאחד מן הפסולים המבואר שם דרבנן לא פטרי אלא מחומש אבל קרן מיחייב אלמא משום דלא הוה זר מעיקרא לא מפטר מקרן] אמאי בהאשה שהיתה אוכלת כו' פטרי מקרן ג"כ מה"ט וע"ז מתרץ שפיר בחלקו בין נודע ללא נודע משום די"ל דהיכא דלא הוה זר מעיקרא פטור משום דהתורה לא חייבה קרן וחומש לאוכל תרומה בשוגג אלא בזר מעיקרא, מ"מ מיבעי להיות חייב אף דלא הוה זר מעיקרא] מצד מזיק וגזלן, וגם הא נהנה דלא גרע מממון הדיוט ומבואר בתוס' ב"מ (דף פ"ב) בד"ה וסבר ר' מאיר כו' דהא דהגוזל בתרא הניח להם אביהם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ולא מחייבי מצד מזיק דאדם מועד לעולם, משום דהוי גניבה קרובה לאונס שלא הי' להם לידע שהיא שאולה ע"ש, משום שסמכו על החזקה שמה שתחת ידם הוא שלהם, א"כ ה"ה באשה שהיתה אוכלת בתרומה וכן בעבד שסמכו על החזקה שהוא קיים כמבואר בגיטין (דף כ"ח) וכן על החזקה שלא נתגרשה ולא נשתחרר לכן הוי גבי זה כמו מזיק באונס דפטור מהקרן, ואף דר' אליעזר מחייב קרן וחומש וס"ל דלא לחלק בין זר מעיקרא או לא ולא מיקרי אונס היינו משום דשאני היכא דמשלם משום כפרה באוכל אכילת איסור כדמצינו בש"ך חו"מ (סי' רצ"א ס"ק ל"ט) שמחלק גבי מעילה חייב בשוגג דהתם, משא"כ גבי תשלומין מצד מזיק גבי עובדא דכשות דב"מ (דף מ"ב) דפטור משום דמיקרי גניבה קרוב לאונס כמש"כ הנתיבות שם, ומתרצים בזה לקושיית התוס' דב"מ שם וכהנה מצינו רבות, אבל לדידן דהתורה לא מיירי אלא בזר מעיקרא וכן קיי"ל, לכן היכא דלא הוה זר מעיקרא אין אנו יכולים לחייבו מצד מזיק בקרוב לאונס כנ"ל וכמו בכל מזיק דמ"ש. ואף לשלם מצד הנאתו דמי זול פטור משום דהא מבואר בבכורות (דף ל"ז) ובחו"מ (סי' רל"ד) במוכר טריפה לחבירו דאינו מנכה לו מה שאכל דאין אכילת אסור נחשב הנאה כמש"כ התוס' בכתובות (דף ל' ע"ב) בסד"ה ואי דלא מצי לאהדורי כו' דפטור מממון דאנן סהדי דלא ניחא לי' באכילת איסור ע"ש, אבל בנודע כמו בהא דנשאת לאחד מן הפסולים וחפצה לאכלו באסור אז חייבת מצד מזיק וגזלן משום גזל השבט.
ולפי מה שנתבאר דהירושלמי קאי שם על בבא דמיירי בלא הוה זר מעיקרא אבל לא על חלל, אין מקום כלל למה שהקשיתי לעיל על הרמב"ם דאינו מחלק בין נודע שהוא חלל ועבד או לא, משום דהירושלמי לא קאי על חלל כלל, רק על חיוב דקרן באשה שהיתה אוכלת בתרומה וא"ל מת בעלך כו' ודלא כהמפרש הנ"ל, ויש להאריך בכ"ז הרבה, ובעז"ה בחידושי לחו"מ יבוארו כל הנ"ל באריכות בס"ד.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |