משנה למלך/תרומות/יא

משנה למלך ‏ תרומות יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו

שמן של תרומה כו'. עיין לקמן פרק ה' מהלכות שמטה ויובל שיש ללמוד משם לתרומה:

ח

סך הוא הכהן בשמן וכו'. דין זה הובא בפ"ק דכריתות (דף ז') ואמרינן דהטעם הוא משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ופירש מרן דכיון שסך כבר הוא מחולל וכשבא הישראל ומתעגל בו אין זה מחללו שכבר נתבטל. ומ"ש רבינו מותר לזר למושחו כתב מרן דט"ס הוא וצריך להגיה למשמשו כו'. והנה מתוך אלו הדינים נראה דע"כ לא הותר אלא לאחר שסך הכהן עצמו להתעגל עמו משום דאעפ"י שנסוך הימנו מ"מ כבר נתחלל בסיכת הכהן אך בתחילה שיהיה הישראל סך את הכהן בידו נראה דאסור לפי שהוא נסוך הימנו בידו קודם שיתחלל אלא שראיתי לרבינו בפי' המשנה פ"ב דמעשר שני מ"ב דתנן ר' שמעון אומר אין סכין שמן של מע"ש בירושלים וחכמים מתירים אמרו לו לר"ש אם הקל בתרומה חמורה לא נקל במע"ש הקל כו' ופי' שם שר"ש אומר שאסור לאדם שיאמר לחבירו בירושלים שימשח אותו בשמן של מע"ש ושתמשח יד המושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמשחו וזה אינו מותר ר"ל שישתכר אדם ממעות מע"ש וחכמים מתירים כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה ואמרו לר"ש אם הקל בתרומה חמורה ענינו שהיא אסורה לזרים והתירו בה בזה המעשה ר"ל שיתן הכהן לישראל שמן של תרומה וימשח אותו בו ולא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן אינו דין שנתיר זה במעשר הקל שנאמר שאנו לא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן ע"כ. הרי לך מבואר שמותר לזר לסוך הכהן בידו ואע"פ שידו נסוך משמן תרומה ע"כ. ולפ"ז כל מה שהוצרכו לטעמא דקרא של ומתו בו כי יחללוהו הוא דוקא שנסוך כל גופו כגון שהוא מתעגל על גביו דאי לאו טעמא דכי יחללוהו הוה אסור כסתם סיכה דאסור לזר אבל לסוך לכהן בידו שרי אע"פ שנסוך קודם שנתחלל לפי שמשיחת ידו הוא דבר מועט ואין מקפידין בזה. ומ"ש רבינו דמותר לזר למושחו הכוונה היא כמו שכתב מרן שהוא למודדו והוא מה שנוהגים למשמש איברי האדם במרחץ לישבם ולתקנם ובזה נסוך כל גופו ולא שרי כי אם מטעם שכבר נתחלל שאם לא היה כי אם בידו לבד אף שלא היה מחולל הוה שרי וכדכתיבנא. וראיתי לרבינו שסיים וכן אמרו בירושלמי מה הקלו בתרומה כהדא דתניא סך כהן תרומה ומעגילו ע"ג מעיו ואינו חושש ע"כ. והנה הביא דברי הירושלמי הללו להכריח שאין כוונת ר"ש במה שאמר אין סכין שמן של מע"ש שלא ניתן לסיכה דא"כ כוונת חכמים באומרם הקלו בתרומה הוא דבר פשוט דהיינו שניתן לסיכה ואין שום חילוק לדברי הירושלמי הללו עם פי' זה וכבר הביא רבינו פי' זה בתחילת דבריו ודחאו בשתי ידים אך הדבר הקשה עלי הוא דגם לפי פירושו לא יתיישב הירושלמי הזה דמה ענין מתני' לההיא ברייתא דסך כהן כו' דההיא טעמא הוא משום דכבר היא מחוללת אבל הכא במתניתין שרצו להתיר אף קודם שנתחלל מנא לן. וסבור הייתי לומר דהירושלמי ס"ל דמחלוקת זה דר"ש ורבנן מיירי בשנתן הכהן שמן על בשרו ואמר לישראל שיסוך אותו ואף אם נאמר שהישראל נתן השמן על גבי הכהן מ"מ אין דרך סיכה בכך אבל הסיכה היא כשיסוך אותו שנסוך ידו דאל"כ נמצאת שמן של תרומה אסורה בנגיעה לישראל לפי שנסוך ידו וזה לא הוזכר בשום מקום ולפ"ז שהסיכה היא במה שהישראל סך את הכהן ונסוך ידו ס"ל לר"ש דזה אסור לפי שמשתכר במעשר שני וחכמים מתירים משום דס"ל דכיון שכבר נתחלל שמן זה בגוף הכהן אין בו קדושת מעשר שני ומותר להשתכר בו והביא ראיה לזה מתרומה שהיא אסורה לזרים ואמרינן דאם נתחללה מותר לישראל לסוך הימנה לפי שאין בה קדושת תרומה כ"ש במעשר שני הקל שנאמר שאם נתחלל שאין בו קדושת מעשר שני. ודרך זה אף שניתן להאמר בדברי הירושלמי מ"מ דברי רבינו שבפי' המשנה אינם סובלים פי' זה שהרי כתב דטעמייהו דחכמים דמתירים הוא משום דס"ל שאין דמים למשיחת ידו כו' ולפי מה שכתבנו אף שיהיה דמים למשיחת ידו אין בו איסור לפי שאין בו קדושת מעשר שני לפי שכבר נתחלל וכן כתב בחיבורו פ"ג מהלכות מעשר שני דין כ"ג אומר אדם לחבירו בירושלים לסוך אותו בשמן מע"ש אע"פ שנסוכה ידו ואין זה בשכר סיכתו ע"כ, מוכח בהדיא דאם היה בשכר סיכתו היה אסור. סוף דבר דברי רבינו הללו צריכין אצלי תלמוד: ודע שכפי הפי' הראשון שכתבנו אני תמיה למה השמיט רבינו דין זה דאף קודם שנתחלל מותר לישראל לסוך אותו אף שנסוך הימנו ומלבד שלא הביא דין זה מדקדוק דברי רבינו שכתב סך הוא הכהן עצמו בשמן כו' ואם סך עצמו בשמן כו' מדברים הללו נראה שלא הותר לישראל לסוך אותו וכי תימא דרבינו בחיבורו חזר בו ממ"ש בפי' המשנה ופירשה למתני' כהר"ש ולפי זה מה שאמרו אם הקלנו בתרומה הכוונה היא שניתנה לסיכה הא ליתא וכמבואר בדבריו ממה שכתב בפ"ג מהלכות מע"ש דין כ"ג וצ"ע: עוד ראיתי לדקדק בדינים אלו במ"ש מרן וזה טעם לכל מה שנזכר למעלה שכיון שנהנה בהיתר הותר אח"כ ליהנות באותו שמן עצמו וכיון מרן על מ"ש רבינו אבל סך את רגליו ולובש המנעל או הסנדל וסך כל גופו וכו' ולא ידעתי כוונת מרן במ"ש שנהנה בהיתר אם הדברים הם בדקדוק דדוקא כשנהנה בהיתר הותר אח"כ ליהנות באותו שמן אך אם לא נעשה בהיתר לא וכגון ישראל שסך עצמו בשמן תרומה לא הותר לישראל אחר להתעגל על גביו אע"פ שכבר נתחלל לפי שלא נתחלל בהיתר כי אם באיסור וסימנים מצאתי לזה ממ"ש רבינו בפי"ג מהלכות מעשר דין י"ז נתן הכותי שמן ע"ג טבלא להתעגל עליה משעמד מותר לישראל לישב אחריו ע"כ. ולפי הנראה דהיתר זה הוא בדמאי שהרי בדיני דמאי קא עסיק אבל בודאי אסור וא"כ מאי שנא גבי תרומה דקי"ל דאם נתחלל דשרי וגבי טבל קי"ל דאף אם נתחלל אסור. ולפי מה שדקדקנו מדברי מרן ז"ל ניחא דשאני תרומה שנתחלל בהיתר אבל טבל לא משכחת לה חילול בהיתר ומש"ה אסור בודאי ומותר בדמאי. שוב ראיתי דאין מכאן הכרח דאפשר דדוקא גבי תרומה דגלי קרא ומתו בו כי יחללוהו אמרי' דאם נתחלל שרי אף שנתחלל באיסור דהא ס"ס כבר נתחלל אבל גבי טבל אף שנתחלל אסור. אך קשה לי דהא עיקר איסורא דטבל נפקא לן מקרא דולא יחללו וא"כ כי היכי דדרשי קרא דכי יחללוהו למעט המחולל ה"נ נדרוש קרא דולא יחללו למעט טבל המחולל. ומ"ש רבינו ואם סך עצמו בשמן ונכנס למרחץ וכו' אפשר שדקדק רבינו לומר שלא הותר לכהן לסוך במרחץ וזה נלמד ממ"ש בפ"ה מהלכות שמטה ויובל דין ו' ודוק:

ט

מפני שאינו ראוי למאכל אדם. כתב מרן כלומר אלא ע"י הדחק שאם לא היה מאכל אדם לא היה מתחייב בתרומה. ועיין לעיל פ"ב ובפרק שאחר זה דין ז':

טו

אותה התמצית תרומה. עיין במ"ש התוס' בבא בתרא פ"ה (דף פ"ז) ד"ה והתנן דבמעשרות אין הדין כן ודוק:

יז

ישראל שהיה אורח אצל כהן כו'. עיין במרדכי פרק אלמנה לכ"ג ודוק:

יח

וכן מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות וכו'. מדברי התוס' פרק כל שעה (דף ל"ד) נראה דס"ל דברשות כהן קאי לכל השנויין במשנה ולטעמייהו אזלי דס"ל דהנאה של כילוי לא אסור מן התורה לזרים כמ"ש שם ובפ"ב דשבת (דף כ"ו) ד"ה אין. אך דעת רבינו הוא דהנאה של כלוי לא אסור אלא מדרבנן וכמ"ש הר"ש בסוף תרומות בשם ה"ר משה בר אברהם ובצורך רבים לא גזור. וכן ההיא דלעיל דוטובל הישראל מעיקרא הותר משום סכנה ושוב לא נאסר אך אם היה איסורו מן התורה הוא תימה איך לא חזר לאיסורו ועיין במ"ש התוס' בר"פ אלמנה לכ"ג כי שם האריכו בזה. (*א"ה עיין פ"ב מהלכות אלו דין י"ד) :

כא

גידולי תרומה הרי הם כחולין כו'. ראיתי לבאר אם גידולי היתר מעלים את העיקר האסור או לא לפי שראיתי בדין זה מבוכה גדולה בין הראשונים ז"ל. גרסינן בפרק הנודר מן הירק (דף נ"ז) ישמעאל איש כפר ימא העלה בידו בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידולין על עיקרו והכי קא מיבעיא ליה גידולי היתר ועיקרו אסור כיון דרבו גידוליו מעיקרו אותן גידולי היתר מעלין את האיסור או לא והנה הר"ן ז"ל כתב ורבו גידולין על עיקרו לאו רבייה בלחוד קאמר אלא רבייה שכיוצא בה במידי דאתי מעלמא היתה בה כדי לבטל את האיסור מיהו בגידולין מספקא ליה אי גידולי היתר מעלין את האיסור או לא ונ"ל דעיקר ספיקיה אי אמרינן דגידולין כיון דנמשכין ויוצאין מן העיקר שאינו כלה אי הוו להו כעיקר ואסירי אי הוו להו כהיתר ומעלין את האיסור ובדין הוא דהוה ליה למיבעי גידולין עצמן שרו או אסירי מיהו הא בהא תליא דאי גידולי היתר מעלין את האיסור פשיטא דשרו ואי אין מעלין פשיטא דאסירי דאי שרו היו מעלין ע"כ. והנה המתבאר מתוך דברי הר"ן הללו הוא דעיקר הספק הוא אם הגידולים נמשכין אחר העיקר ודינם כמוהו ולפי זה פשיטא דאין הגידולים מעלים את העיקר או דילמא גידולי היתר אינם נמשכים אחר העיקר ובהיתרם הם עומדים ולפ"ז מעלים את העיקר בשיעורו כדין כל היתר שנתערב באיסור ואמרינן דאתא לקמיה דר' יצחק נפחא ופשט ליה מן הדא דאמר ר' ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידולו על עיקר מותר ופי' הר"ן מותר כלומר דלא הוי תרומה דאתו גידולין ומבטלין עיקר מיהו טבל הוי דהא בטלו גידוליו את העיקר ובהא אמרינן מותר לומר דפקע שם תרומה מיניה ושרי באכילת עראי ולקמן בע"ה נבאר דברי הר"ן הללו והקשה לו ר' ירמיה לרבי יצחק דאמאי שביק תרין דס"ל דלא אתו גידולין ומבטלין את העיקר ועביד כחד ואמרינן מאן אינהו תרין דאמר ר' יוחנן ילדה שסבכה בזקנה ובה פירות אע"פ שהוסיפה מאתים אסור ואמר רבי יוחנן בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור והנה מהני תרי מימרי מוכח דלא אתו גידולין ומבטלין את העיקר ואמרינן דר' אמי פשיט לה מהא דאמר ר' יוחנן ליטרא בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה כלומר לפי הגידולין והעיקר אלמא אתו גידולין המחוייבין ומבטלין את העיקר הפטור ודחו ראיה זו דדילמא לחומרא שאני ופי' הר"ן לעולם אימא לך דמדינא לא אתו גידולין ומבטלין עיקר דאדרבא הרי הם כמוהו (א"ה חבל על דאבדין):

כב

גידולי גידולין חולין לכל דבר וכו'. עיין במ"ש מרן. ודע דגבי טבל קי"ל דבדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורים ודוקא עד שלש גרנות והד' מותר כמ"ש רבינו בפ"ו מהלכות מעשר דין ו' וגבי תרומה הד' אסור והה' מותר וכמ"ש הר"ש בפ"ט דתרומות מ"ו יע"ש. ומ"ש רבינו והמדומע ותוספת תרומה לא ידעתי מהו ונ"ל שהוא ט"ס והגי' הנכונה היא ותשלומי תרומה דהיינו מי שאכל תרומה בשוגג דקי"ל דתשלומין תרומה לכל דבר חוץ שאם נזרעו גידולין חולין וכמ"ש רבינו לעיל פ"י דין ט"ו יע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף