לחם משנה/סנהדרין/יט

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

לחם משנהTriangleArrow-Left.png סנהדרין TriangleArrow-Left.png יט

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

חידושים ומקורים מנחת חינוך
יצחק ירנן
מקורי הרמב"ם לרש"ש
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א[edit]

כל לא תעשה שיש בו כרת וכו' הבא על אחותו וכו'. חייבי כריתות האמורים כאן נזכרים בריש פרק אלו הן הלוקין. ומ"ש הטמא שאכל בשר קדש שם אמרו בגמרא דעונש כתיב בהדיא ובאזהרה פליגי ר' יוחנן וריש לקיש דר"ל אמר אזהרתיה מבכל קדש לא תגע ור' יוחנן אמר אתיא טומאתו טומאתו ובהלכות פסולי המוקדשין פ' י"ח פסק רבינו כריש לקיש שכתב שם והיכן הזהיר על עון זה ביולדת שהרי נאמר בכל קדש לא תגע וכו' והטעם שבגמ' אמרו שם תניא כוותיה דר"ל אבל יש תימה בדברי רבינו דאיך פסק כרבי יוחנן בשני מחלוקות האחרים שהם טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים דר' יוחנן אמר אינו לוקה ופסק שם באותו הפרק כמותו ואינו לוקה שכתב שם והמטמא את הקדשים אינו לוקה וכן טמא שנגע בקדש שר"י אמר אינו לוקה פסק גם שם באותו הפרק כמותו שכתב והמטמא וכו' שכתב ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים וכן לקמן בפרק זה כתב ג"כ זר שאכל בשר קדשי קדשים אחר מתן דמים משמע הא קודם אינו לוקה כר' יוחנן ובגמ' פרק אלו הן הלוקין (דף י"ד:) וכן בזבחים פרק כל הפסולין (דף ל"ד) מוכח דהא בהא תליא דריש לקיש שסובר דהאזהרה מבכל קדש לא תגע סובר דלוקה משום דקרא איירי בכל קדשים ומדאפקיה בלשון נגיעה אזהרה לנגיעה דקדשים ומדאיתקש למקדש הוי אזהרה לאכילה ומש"ה לקי משום בכל קדש לא תגע אבל לר' יוחנן דלא מפיק לאזהרה מהכא אלא מוקי ליה לתרומה לא לקי משום דקרא דבכל קדש לא איירי בשאר קדשים וכן המחלוקת האחר מבואר שם דתלוי בזה שאמרו דר' יוחנן אזיל לטעמיה דסבר דאזהרה בתרומה אתי מטומאתו טומאתו ומש"ה סבר דלפני זריקת דמים אינו לוקה אבל ר"ל דסובר דאתי מבכל קדש לא תגע לקי ואם כן קשה דרבינו פוסק כריש לקיש משום דתניא כוותיה היה לו לפסוק במחלוקות אחרות גם כן כמותו דהא בהא תליא כדפירשתי. וי"ל דרבינו סבר דכיון דקי"ל ר"י וריש לקיש הלכה כר"י כל היכא דאנו יכולין לקיים כללין מקיימינן ודוקא במחלוקת האחד דבכל קדש לא תגע דהוא אזהרה לקדשים דמצינו הברייתא מסייעת לריש לקיש בפירוש פסקינן כוותיה אבל בשתי מחלוקות אחרות לא פסקינן משום דאין הברייתא מסייעת לדבריו בפירוש דיש ליישב לדעת ר"י ולומר דאע"ג דקרא דלא תגע איירי בקדשים מ"מ לא לקי היכא דנגע בקדש דכיון דעיקר קרא אתי לאזהרה באוכל קדשים ולא מפקינן איסור הנגיעה אלא מדאפקיה בלשון נגיעה מסתייא דאמרינן דעשה זה איסור לאו בלבד אבל לא נאמר שבעבור כך ילקה כיון שעיקר הלאו לאכילה אתא ואע"ג דבגמ' אמרו דטעמא דר"י משום דבכל קדש לתרומה אתא וא"כ משמע דהא בהא תליא י"ל דאלו הן דברי הגמ' דקודם שידענו תניא כוותיה היה מפרש הגמ' דברי ר"י כן אבל אחר שידענו הברייתא כל היכא שאנו יכולים לקיים דברי ר"י מקיימינן כי היכי דברייתא לא ליהוי תיובתיה ויתקיים כלל שבידינו ריש לקיש ור"י הלכה כר"י וא"כ לפי האמת דקאמר גמ' תניא כוותיה לא קאי טעמא דלעיל דאמר ההוא לתרומה כו' וכן במחלוקת דקאמר לפני זריקה אינו לוקה אע"ג דאמרו בגמ' דר"י לטעמיה דאמר דאתיא טומאתו טומאתו זה לפי מאי דס"ד דלא ידענו תניא כוותיה כדפרישית אבל לפי האמת נאמר דטעמא דר"י הוא דכיון דמאי דמוקמינן קרא באכילה לא ידענו זה אלא מדאיתקש קדש למקדש א"כ משמע דהאזהרה היא בדבר שיש בו כרת א"כ ודאי דלא איירי קרא אלא באכילה שיש בה כרת ובהא קאמר אזהרה ואכילה שיש בה כרת לא הוי אלא לאחר זריקה וכדפירש"י ז"ל דמפקינן במנחות פ"ג (דף כ"ה:) יכול יהיו חייבין וכו' א"כ ודאי דהאזהרה אינה אלא בדבר שיש בו כרת באכילה שהוא [אחר] זריקה והוא טעם נכון ובזה יתיישב סברת ר"י בשתי המחלוקות ויסכים עם הברייתא ולא תהוי תיובתא ולכך פסק רבינו בהנהו כוותיה אבל במחלוקת שסותרת הברייתא בפירוש דבריו פסק כריש לקיש:

ב[edit]

זר שאכל תרומה גדולה וכו'. בפרק אלו הנשרפין אמר שם בגמ' מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת ופסקה רבינו פרק שביעי מהלכות תרומות שכתב שם וז"ל וטמא שאכל תרומה טמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה שהרי אינו קדש ע"כ וא"כ יש לתמוה בדברי רבינו כיון דבזה לא ידעינן מיתה אלא משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו גבי כהן ומדסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש ילפינן ביה מיתה כמבואר שם בגמ' במה שהקשו שם לרב וכן כתב רבינו פרק ששי מהלכות תרומות זר שאכל תרומה בזדון בין שהיה טמא בין שהיה טהור וכו' שנאמר ומתו בו כי יחללוהו אם כן קשה כיון דבכהן עצמו דעיקר קרא כתיב ביה היכא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה משום דאינה קדש מאין יצא לו זר שאכל תרומה טמאה שחייב מיתה כיון דלא ילפינן אלא מכהן ובכהן ליכא מיתה ואפילו מלקות שאינה קדש דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ואפשר לומר בדוחק דסברת רבינו הכי אמרינן מחוללת ועומדת היא לגבי כהן דכיון דהוא מותר בתרומה אע"ג דהוא טמא כיון דהיא טמאה אוקי טומאה בהדי טומאה ואינה קדש דהוא מותר בה כשהיא טהורה אבל בזר שלעולם אסור בתרומה אפילו היא טהורה א"כ כשהיא טמאה והוא טמא היא קדש לגביה אע"ג דהיא טמאה כיון דאי לאו האי היא קדש גביה אבל אין זה מספיק דמ"מ לא היה לו לרבינו להוציא דין לענוש מיתה מסברא כזו כיון דאין לו ראיה ברורה וגבי כהן עצמו מצינו דפטור ואפילו בטמא שאכל בשר קדש שמצינו שהחמירו התם משום טומאת הגוף כדכתב בפרק י"א מהלכות פסולי המוקדשין שכתב שם רבינו שחייב כרת וכמבואר בגמ' בזבחים פרק השוחט והמעלה מ"מ היכא דהוא טהור והקדש טמא אינו חייב כרת והכא ענש בכל אופן אפילו שהוא טהור והיא טמאה וגם מ"ש בהלכות תרומות שכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה אין זה במשמע דברי הגמ' דשם לא אמרו אלא אינו במיתה משום דנאמר גבי מיתה חלול אבל מלקות מיהא איכא:

זר שאכל תרומת מעשר וכו'. כל הני ארבע בבות דזר שאכל תרומה או אכל תרומת מעשר או בכורים או חלה נפקא ליה לרבינו מכל זר לא יאכל קדש דאיירי בתרומה וכל הני תרומה איקרו כמ"ש רבינו בהלכות תרומות פרק עשירי וכמ"ש זה רבינו בפירוש במצות לא תעשה סימן קל"ג וסימן קל"ט ע"ש ואע"ג דכל לאו שבכללות אין לוקין עליו וכדכתב רבינו בשרש תשיעי ולי נראה דזה דומה לאחד מאלו שהביא שם רבינו ז"ל י"ל דלא הוי לאו שבכללות דכולהו איקרו תרומה כדאמרינן וחדא מילתא היא ואע"ג דכולהו נפקי מחד לאו מנאן רבינו ארבעה מפני שאין דעתו למנות הלאוין שהם חייבים מיתה בידי שמים ומלקות כמה הם דאם היה דעתו כן היה ראוי שיאמר כל לא תעשה שחייבים מיתה בידי שמים י"ח הן כמ"ש גבי כריתות כל לא תעשה שיש בו כרת כ"א וכן למטה כתב לא תעשה שבתורה שאין בהן לא כרת ולא מיתה מפני ששם דעתו למנות הלאוין אבל כאן דעתו למנות המחוייבין מיתה כמה הם ולא הלאוין מפני כן מנה אלו הארבעה אע"פ שהם יוצאים מלאו אחד. דינים אלו ביארם רבינו בספר שרשי המצות סימן קל"ג וקמ"ט והם מפורשים במשנה דין הביכורים והתרומה ריש פרק שני דביכורים התרומה והביכורים חייבים עליהם מיתה ודין תרומת מעשר פרק אלו הן הלוקין ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ודין החלה פרק ראשון מהלכות חלה החלה והתרומה חייבים עליהם מיתה וחומש. ומ"ש שאכל בכורים אחד שנכנסו לירושלים כלומר דאם לא נכנסו לירושלים אינו לוקה כדין מעשר שני וכן אמרו שם בפרק אלו הן הלוקין ביכורים מאימתי חייבים עליהם משיראו פני הבית וכן אמרו שם במעשר שני אפי' לא ראו פני הבית שנכנסו לפנים מן החומה וכמ"ש רבינו בספר הנזכר סימן קמ"א וסימן קמ"ט. ומשמע לי שאע"פ שרבינו לא כתב בין טמאה בין טהורה אלא בתרומה גדולה בלבד ה"ה בתרומת מעשר וחלה ובכורים אלא שכתבו בחדא והוא הדין באינך דכלהו איקרו תרומה כדפירש רש"י וכלהו נפקי מחד קרא:

האוכל טבל שלא הורם ממנו תרומה גדולה וכו' האוכל עיסה שלא הורמה חלתה וכו'. הני תרי נפקי לן מלא יחללו את קדשי בני ישראל כמ"ש רבינו בסימן קנ"ג ודין זה בפרק אלו הן הנשרפין מנין לאוכל טבל במיתה שנאמר ולא יחללו וכו' ועיסה שלא הורמה חלתה איקרי טבל כמבואר במשנה פרק שלישי דחלה שאמרו שם גלגלה בחיטים וטמטמה בשעורים האוכל ממנה חייב מיתה כלומר מפני שהיא טבל. וכל היכא שלא הורמו ביכורים לא כתב רבינו שהוא טבל מפני שהביכורים אינם טובלין כמו שאמר במשנה פרק שני דביכורים התרומה והמעשר אוסרין את הגורן וכו' מה שאין כן בבכורים ומ"ש שלא הרים תרומה גדולה ותרומת מעשר ר"ל שאם חייב אחד מהם חייב מיתה. ולאו זה של ולא יחללו את קדשי בני ישראל כתבו רבינו במנין המצות ובביאורן סימן קנ"ג וביאר שם הדבר הרבה אבל בהלכות תרומות בתחלתן כשכתב יש בהן שמונה מצות שתי מצות עשה ושש מצות לא תעשה לא מנה שם לאו של ולא יחללו את קדשי בני ישראל וכן לא מנאו בהלכות מעשר בתחלתן כשכתב מצותן אחת היא וכו' ולא ידעתי למה לא הזכירו שם כיון דבאותן ההלכות נזכרים דיני הטבל:

כהן טמא שאכל תרומה טהורה וכו'. במכות פרק אלו הן הלוקין דמה אזהרה לתרומה מאיש איש כל זרע ישראל וכו' ודוקא טהורה כמו שכתב אבל טמאה אינו חייב כמו שביארתי:

כהן שנכנס לקדש הקדשים שלא לעבודה. כבר ביארו רבינו בסימן ס"ח בביאור המצות:

כהן שיצא וכו'. ביארו רבינו בספר הנזכר סימן קס"ה:

לוי שעבד בעבודת כהנים וכו'. ביארו רבינו בספר הנזכר סימן ע"ב:

מחוסר בגדים וכו' עד קרוע בגדים ששמש. כל אלו מבוארין בגמ' פרק אלו הן הנשרפין:

ג[edit]

אבל המשמש בלא קידוש ידים ורגלים וכו'. אלו השלשה מבוארים בסוף פרק אלו הן הנחנקין ופשוט הוא שאינו לוקה כמ"ש רבינו ואע"פ שאמרו שם תני תנא קמיה דרב חסדא הכובש נבואתו לוקה כבר כתבו שם התוס' דע"כ הוא מכות מרדות כמבואר שם:

ד[edit]

כל לא תעשה שאין בהן לא כרת וכו' העושה צלם וכו' העושה צלם לנוי וכו'. הני תרי הזכיר רבינו בריש מצות ל"ת וביארן שם ותימה למה לא הזכיר כאן תרי לאוין שיש בעושה צלם האחד העושה ע"א לעבוד כלומר שיצוה לעשותה והאחד העושה אותה בעצמו שיעבדוה אחרים ואם עשאה לעצמו חייב שתי מלקיות כמ"ש שם רבינו ובהל' ע"א פרק ג' וצ"ע:

הפונה אל האלילים באחד מן המעשים וכו'. גם זה כתב רבינו שם בס"י וביארו ומה שכתב באחד מן המעשים י"ל שאם לא עשה מעשה בענין אינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה וכ"כ בהלכות ע"ז פרק ב' וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא נעשה מעשה הרי זה לוקה:

המקים מצבה ונוטע אילן ונותן אבן משכית וכו'. ביארם רבינו בספרו ס"י י"א י"ב י"ג:

הנודר בשם ע"א והנשבע בה וכו'. ביאר זה רבינו שם סימן י"ד שהוא מושם אלהים אחרים לא תזכירו וכ"כ בפ"ה מהל' ע"ז הנודר בשם ע"א והנשבע בה לוקה שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו וכו'. שם בהשגות א"א זה לא אמרו בגמ' אלא אליבא דר' יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולית הלכתא כוותיה אלא כר' יוחנן משום דר"י הגלילי דאמר כל ל"ת שבתורה וכו' חוץ מנשבע ומימר ע"כ. ובאמת שבפרק ארבע מיתות על מתני' דהנודר בשמו והמקיים בשמו אמרו שם במסקנא כי אתא רבין אר"א על כולן אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמו ומקיים בשמו והקשו מאי שנא אהנך דלא לקי דהוי לאו שבכללות הני נמי לאו שאין בו מעשה הוא ותירצו הא נמי ר' יהודה היא וכו' מיהו היה נראה לי לתרץ זה לדעת רבינו ולומר דמ"ש רבינו שחייב מלקות הוא שיהיה מעשה כמו אל תפנו אל האלילים שכתב רבינו שחייב בשיעשה מעשה וכי תימא בשלמא התם משכחת לה מעשה שיפנה לדבר אחד שבידו ויאמר כזה על צורה כזו לחול וכו' כמו שמבואר בדברי רבינו בספר המצות אבל הכא היכי משכחת לה מעשה י"ל דבפרקא קמא דתמורה אמרינן גבי חוץ מנשבע ומימר וכו' היכי דמי אי דאמר שלא אוכל ואכל התם מעשה עשה הכא נמי משכחת לה שנשבע שיאכל ואכל שעשה מעשה ואע"פ שרבינו לא ביאר זה אפשר לומר דכיון דביאר לאו שאין בו מעשה לוקין ממילא משמע דהכא בשיש מעשה איירי ומה שאמרו בגמ' הא מני ר' יהודה אפשר היה להם לתרץ אפילו תימא רבנן בשעשה מעשה כדאמרינן אלא רצה להעמיד המימרא כוללת דבכל ענין לקי דסתם אמרה ר' אלעזר. זהו מה שנראה לדעת רבינו ובהכי ניחא לי קושיא אחרת שקשה לי על דברי רבינו דהוא כתב שם בפרק חמישי ואסור להשביע לעכו"ם ביראתו וכו' ואפילו להזכיר וכו' מהאי קרא דושם אלהים אחרים לא תזכירו ונראה דהוא פסק כד"א דאמרו שם בברייתא דבר אחר לא ישמע אזהרה למסית ומדיח ולכך דאמר כל הני דרשות דלעיל דלא יגרום לאחרים שלא ידור וכו' ושלא יאמר אדם לחבירו שמור וכו' נפקא לן מלא תזכירו כמו שכתבו שם התוס' ואין זה לאו שבכללות דחדא מילתא שמזכיר שם ע"כ כמו שכתבו הם ז"ל וא"כ קשה דאמאי כתב רבינו שם וכאן בנודר ונשבע לקי אבל גורם לאחרים ושמור לא ר"ל דלא לקי הא כיון דכולהו נפקא לן מלא תזכירו א"כ ראוי היה לומר דלקי על כלהו דאין זה לאו שבכללות כדכתיבנא דאם תאמר דהוי לאו שבכללות אפי' בנודר ונשבע דשייך מעשה כדכתיבנא לקי אבל בשאר לא שייך מעשה לא לקי. ואכתי קשיא לי דהוא כתב שם בפרק חמישי דאזהרה לנביא המתנבא בע"א הוא מושם אלהים אחרים לא תזכירו וא"כ קשה דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהוא מתנבא בע"א ואמאי לקי בנודר ונשבע וכמו שהקשו שם התוס' ז"ל. וי"ל דודאי עיקר קרא לאזהרת מיתת ב"ד דהוא מתנבא בע"א [לא] אתא דפשט הכתוב אינו מוכיח הך דרשא אדרבא מוכח טפי לומר הזכרת השם בנודר ונשבע וגורם שיקיימו א"כ ודאי טפי מסתבר לומר דעיקר קרא אתא למאי דמשמע מפשטיה ומ"מ האזהרה דמתנבא נפקא בתר הכי דבכל דהו מזהירין היכא דהעונש מפורש כמ"ש רבינו בספר המצות סימן כ"ו שכתב שם ואינו נמנע היות לאו אחד מזהיר מדברים רבים ולא יהיה משפטו לאו שבכללות כשהתבאר העונש בכל ענין וענין והנה אביא לך מזה דמיונות רבים במקומם ע"כ. וראיה לדבר זה מה שאמרו בפרק ארבע מיתות אזהרה לבן סורר ומורה מנין ת"ל לא תאכלו על הדם והאי לאו הוי לאו שבכללות כמבואר שם וכן ביארו רבינו בספר הנזכר סימן קנ"ה גבי בן סורר ומורה שם ובזה יתורץ קושית התוס' שהקשו במה שאמרו לא לקי בלא תאכל על הדם מפני שהוא לאו שבכללות תיפוק ליה משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דיש לומר דודאי עיקר קרא לא אתא לאזהרת בן סורר דפשטיה דקרא לא מוכח האי דרשא אדרבא מוכחא טפי שאר דרשות וקל להבין. וא"כ ודאי דעיקר קרא לשאר דרשות אתא ואזהרה דבן סורר נפקא ליה כדאמרינן דבכל דהו מזהירין היכא דהעונש מפורש. ועדיין קשה לי בדברי רבינו דלמה מנה נודר ונשבע בתרי כיון דשניהם יוצאים מלאו אחד דהא אין דעת רבינו למנות כאן אלא הלאוין שחייבין מלקות עליהן שכן כתב כל לא תעשה שבתורה שאין בהן כו' משמע שבא למנות הלאוין וא"כ לא היה ראוי לו למנות נודר ונשבע בתרי אלא בחד וצ"ע:

הנהנה בה וכו'. בסוף מכות (דף כ"ב) ומבואר וביאר רבינו במנין המצות שהוא מלא תביא תועבה אל ביתך. עוד מנה שם רבינו סימן כ"ב שלא ליהנות בתכשיטין שקשטו לע"א שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולא ידעתי למה לא מנה אותן כאן ואולי שהוא כלול במה שאמר הנהנה בה אבל אין זה מספיק שכיון שמנאו שם בלאו בפני עצמו ודעתו למנות כאן הלאוין שחייבין עליהם מלקות כדפרישית א"כ היה לו למנותו כאן:

הבונה עיר הנדחת וכו'. מפורש שם סי' כ"ג:

הנהנה ממנה. שם סימן כ"ד:

קוסם ומעונן מנחש חובר דורש אל המתים. מנאם שם סימן ל"ב ול"ג ול"ה ול"ח ומקרא כתוב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים וכל אלו חייבים על כל אחד מהם בפני עצמו דמדיצאו אונן ומנחש לחלק ה"ה לאינך כמ"ש בפרק שלפני זה וקשה למה לא מנה כאן רבינו שואל באוב ובידעוני שמנאו שם במנין המצות בשני לאוין סימן ל"ו ול"ז וכתב בפ' י"א מהלכות ע"א נמצאת למד שבעל אוב וידעוני וכו' ואם כיון מעשיו ועשה כפי מאמרו לוקה ע"כ והרי זה דומה למעונן וחובר ולשאר דגם שם כתב רבינו בהן דבעשיית מעשה לוקה ואם לא עשה פטור ומ"מ מנאן כאן בכלל חייבי מלקות כשעשו מעשה אם כן גם שואל אוב וידעוני היה לו למנות דחייבים מלקות בעשיית מעשה וצ"ע:

המוחק שם וכו'. מפורש שם סי' ס"ח:

המכבה אש מן המזבח. שם סי' פ"א:

העולה עליו במעלות. שם סי' פ':

הנכנס לעזרה בבגדים טמאים. שם סימן ע"ז ויהיה טמא מהכנס במקדש כו' כל העזרה וכו' והביא שם ברייתא בספרי דאמרו שם על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדים בארבעים:

זב וכיוצא בו שנכנס להר הבית. שם סימן ע"ח:

המסיר בדי ארון המזיח חשן מעל האפוד הקורע פי המעיל. שם סי' פ"ו פ"ז פ"ח. ובסוף מכות (דף כ"ב) מבואר בגמ':

המקריב על מזבח הזהב. שם סי' פ"ב. עוד שם סימן ע"ט שהזהירנו מלבנות מזבח מאבנים שנגע בהן ברזל והוא אמרו יתברך לא תבנה אתהן גזית וכו' ובהלכות בית הבחירה פרק א' כתב רבינו והבונה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש לוקה שנאמר לא תבנה אתהן גזית וא"כ תימה איך לא מנאו כאן וצ"ע:

כהן שנכנס להיכל שלא בשעת עבודה. שם סי' ס"ח שהזכיר כ"ג וכו' וסוף דבריו ובגמ' מנחות אמרו בפירוש על ההיכל בארבעים:

Information.svg

מהדורה זמנית - הבהרה
אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות

הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף