דרישה/יורה דעה/לט

דרישה ‏ יורה דעה לט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל טריפות שמנו חכמים בבהמה. ר"פ אלו טריפות בבהמה כו' כתב ב"ז ז"ל ובה"ג כתב שצריך לאפוקי לריאה ולמבדקה בנפיחה ואי לא עביד ספק טריפה הוא וגם ראב"ן כתב כיון שנהגו לבדוק הריאה אי אתרמי דמתפרק בלא בדיקה טריפה דלא סמכינן ארובא כו' עכ"ל. לכאורה נראה דמ"ש בה"ג דצריך לאפוקי לריאה ולמבדקם כו' מכח חומרא כ"כ ולא מכח דינא דגמרא דאל"כ ק' דברי ה"ג דידיה אדידיה דהא כתב בה"ג בה"ט אדף קכ"ס ריש ע"ב והביאו ב"י לעיל ר"ס ל"ו ז"ל ריאה דאגליד כאהינא סומקא כשירה והוא דלא מפקא זיקא וכתב עליה הרא"ש דר"ל דאינו כשירה כיון דאגליד עד שיבדקנו בנפיחה אי לא מפקא זיקא וקשה מאי איריא דאגליד ממנו קרום העליון דצריך נפיחה הא בכל ריאה נמי מצריך להוציאה ולנפחה (ואין לומר דבה"ג איירי היכא דאתפרק ולא איבדק הריאה מבפנים דלשונו לא משמע הכי) אלא ודאי מ"ש דבאגליד הוא אפי' לדינא דגמרא אבל הל' לא משמע דמשום חומרא כ"כ וכן נראה דמ"ש בה"ג כאן דכל ריאה דלא איבדקא טריפה כ"כ לפי האמת ומ"ש הרא"ש על בה"ג אריאה דאגליד דמשום דאגליד הוא טריפה לא כ"כ אלא כדי של"ת דמדסתם הגמרא וקאמר ריאה דאגליד כשירה ומשמעותו הוא אפי' בלא בדיקה ואם כן נלמד משם דמק"ו בריאה דעלמא דאין צריך בדיקה לכך כתב הרא"ש שם די"א דהא ודאי שם דמיירי באגליד מסתבר לומר דבדיקה צריך וכיון דודאי שם צריך בדיקה ואמר בגמ' סתם "כשירה ולא כתב דכשירה "בבדיקה נלמד משם דסברי ליה דלא הוצרך לפרש משום דגם בלא אגליד אלא גם סתם ריאה צריך בדיקה ומ"ה כתב כאן דאם לא נבדקת היא טריפה ודו"ק. אי נמי קמשמע לן שם באגליד דאפי' בגדיים וטלאים דלא מצויין סירכות אפ"ה משום דאגליד צריך נפיחה:

ב

אלא בגדיים או טלאים וה"ה חיה שאין הטריפות מצוי בה דיש לדמותה גדיים חוץ מאילות שהן ברוב פעמים סרוכין לדופן אם לקחו לריאה לחוץ בלא בדיקה צריך לבדוק בצלעות שאם לא נמצא שם ריעותא יש להתירו ולא בע"א מ"ו:

ג

ואם יש בה סירכא כו' דודאי ניקב אלא שנסתם טעם רבינו כתבתי בפרישה. והר"ן כתב כשהיא כסדרה אז הסירכא אינה באה מחמת נקב אלא מפני דוחק רביצתם יחד. והתוספות כתבו שהסירכא רגילה לבא אפילו בלא נקב בכל מקום ברואה אלא כשהוא שלא כסדרן סופה להתפרק וחשובה כנקב כיון שסופו לנקוב:

ד

וי"א דאפילו כסדרן כו' אבל רב האי כתב שאפילו בדיקה א"צ ולזה הסכים הרא"ש ז"ל. וכתב סמ"ג דפלוגתתם תלוי באי יש סירכא בלא נקב דלדברי האומרים שאין סירכא בלא נקב בעי בדיקה ולדברי האומרים סירכא בלא נקב לא בעי בדיקה עכ"ל. ומשמע מדבריו שהרא"ש ז"ל שהסכים לסברת רב האי גאון סובר גם כן יש סירכא בלא נקב וקשה שהרי הרא"ש תפס שיטת רש"י שכתב שטעם איסור הסירכא משום דאי סירכא בלא נקב ובכסדרן אפי' ודאי ניקב וקרום העולה מחמת נקב לאו כלום אפ"ה כשירה דהואיל והוא כסדרן חבירתה סותמת ומגינה על הנקב כמ"ש התוס' לפרש"י והביאו ב"י וגם רבינו שקאי בשיטת אביו הרא"ש כתב אפי' אם אין רואין בה נקב דודאי "ניקב משמע שסובר דאין סירכא בלא נקב וא"ל דהיינו דוקא בשלא כסדרן אבל בכסדרן יש סירכא בלא נקב וכמ"ש בסמוך זה החילוק בשם הר"ן דא"כ לא ה"ל לרבינו לסתום דבריו לומר דודאי ניקב אלא ה"ל לפרש דהיינו דוקא בשלא כסדרן אלא ודאי רבינו סובר דלעולם אין סירכא בלא נקב וכפי שיטתו הביא זאת הפלוגתא באם צריך בדיקה או לא משמע דאף הסוברין אין סירכא בלא נקב פליגי אי צריך בדיקה אי לאו. ע"כ נ"ל לפרש דתרווייהו ס"ל אין סירכא בלא נקב ואפ"ה פליגי באם צריך בדיקה דהי"א סוברים שצריך בדיקה אע"פ שחבירתה סותמת ומגינה עליה דומה לנקב שבריאה נגד האונות שהדופן סותם שסובר רב שר שלום ור"ג דצריך בדיקה כמש"ר בסימן זה בשמם. ורב האי ס"ל דא"צ בדיקה שחבירתה מגינה עליה וסותמת הנקב וכמ"ש התוס' לדעת רש"י כתבתי בסמוך ולזה הסכים הרא"ש שהוא סובר כדעת רש"י וכן לקמן גבי דופן סותם סובר ג"כ שא"צ בדיקה ואף ע"ג דהרא"ש לא התיר שם בדופן אלא בדסביך שאני הכא בנסרך כסדרן שהריאה סותמת טפי. א"נ גם סריך דכסדרן הוא סביך וכן משמע מדברי התוס' פא"ט ד' מ"ו ע"א וז"ל ומתוך הלכות טריפות של רבינו גרשון ותשובת הגאונים שכתב הר"ר יוסף ט"ע משמע נמי שהסירכא מחמת נקב היא באה שמצריכין נפיחה כשהאונות סרוכין זו לזו כסדרן או סבוכות וסרוכות בצלעות או בבשר שבין הצלעות והשתא אם הסירכות באות בלא נקב א"כ בכסדרן למה צריך נפיחה כיון דלא תתפרק וכן בריאה הסמוכה לדופן במקום רביתא דאוני אי לאו דאמרינן דאין סירכא אלא מחמת נקב ואז א"ש דבדקי ליה בנפיחה שמא עדיין לא נסתם הנקב עכ"ל תוס' הרי לך בהדיא דהשוו סירכות אונות להדדי בכסדרן לסירכות אונות לדופן וממילא להרא"ש וסיעותיו שלא הצריך שם באונות בדיקה אע"ג דשם בנקב ודאי איירי ה"ה ה"נ באונות כסדרן וק"ל:

ומ"ש רבינו וי"א דאפילו בכסדרן צריכה בדיקה לראות אם עולה בנפיחה אע"ג שכתב סתם בדיקה בנפיחה וגם שאר הפוסקים כתבו בדקינן להו בנפיחה מ"מ נלע"ד דהאי בדיקה בנפיחה ר"ל בפושרין כי שם דף מ"ח בסוגיא הגמרא אמרינן בריאה הסמוכה לדופן רב נחמיה בדק לה בפשורי אמר ליה מר זוטרא כו' הא דרב נחמיה אתון אהא מתניתו לה אנן אדרבא מתנינן לה דאמר רבא הני תרתי אוני דריאה דסריכן להדדי לית להו בדיקותא לאכשורי רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי מתקיף לה רב אשי האי מאי בשלמא הכא תלינן בדופן וכשירה אבל התם אי האי ניקב טריפה ואי האי ניקב טריפה ופירש"י אלא הכא תרתי אוני מכדי סירכא זו מחמת מכה היתה הי מינייהו דאנקוב טריפה. והאי דלא מפקא זיקא קרום עלה ונסתם עכ"ל רש"י. והנה הי"א דבכסדרן צריך בדיקה ילפינן לה מהכא מדאמר רבא דשלא כסדרן לית להו בדיקותא מכלל דבכסדרן אית להו בדיקה אבל בדיקה מיהא צריך כמ"ש התוס' בדף מ"ו ע"א ע"ש ולפי מאי דהוי ס"ד דמר זוטרא דאף בשלא כסדרן היו בודקין זאת הבדיקה בפושרין כמבואר רק שנדחה הא דמר זוטרא מכח קושייתו האי מאי כו' אבל הדיוק במקומו עומד דבכסדרן צריך בדיקה ונילף עכ"פ משם שאותה הבדיקה היתה בפושרין. ונלע"ד שמה שאנו נוהגין לרוק על המקום הסירכא לבדוק ע"י הרוק אם הוא מבצבץ אם לאו דרוק זה הוא במקום פושרין שהרי כתב רבינו בסימן ל"ו דפושרין היינו כמו מים שעמדו בבית בקיץ ומסתמא הרוק דומה לאלו המים וגם לפי הטעמים שכתב הרא"ש וז"ל רב נחמיה בדק בפשורי ונפח כדי שירגיש בנקב כל דהוא א"נ מתוך שהריאה סמוכה לדופן נסרך קרום שלה מליחת הדופן אם ינפחנו בלא פשורי ינקב הקרום עכ"ל נמצא לפי טעם הראשון שירגיש בנקב כל דהוא גם ע"י רוק ירגיש בנקב כל דהוא ולפי הטעם דבלא פשורי ינקב נמצא דאין הכרח בפושרין כי אם להנצל מהפסד ולהטריף שלא כדין אנן מחמירין בזה שבדקינן ע"י רוק שאם ינקב יהא אסור אבל הר"ן כתב וז"ל ואם תשאל ותאמר לכולהו פירושים מאי אהני בדיקה אי למ"ד אין סירכא בלא נקב אלא שקרום דסירכא עלה בו אפי' סירכא זו מחמת ריאה לא תפיק זיקא שהרי סירכא זו סותמתה ולמאן דאמר נמי שאיסור הסירכא מפני שהיא עתידה להתפרק בדיקה זו מאי מהניא בהם והרי ע"ש העתיד אנו אוסרין אותה ולא מחמת שיש בה נקב וי"ל דכי איתא ודאי סירכא מחמת ריאה אין הכי נמי דלא מהניא וכדאמרינן אי ניקב האי טריפה כו' אבל הכא בדופן הוא דתלינן מיהו כל היכא דאיכא למבדק בדקינן שאפשר שמתוך בדיקתינו יתברר שמחמת ריאה היא דלמאן דמפרש שהסירכא נקב יש במקומה אלא שהסירכא סותמתו שמא על ידי שרייתה "בפושרין תיקרע ויראה הנקב ואם לא נראה כן נתלה בדופן וכשירה ולמאן דאמר נמי מפני שהיא עתידה להתפרק בודקין לראות אם נתפרקה כבר מצד הריאה ונקבה ואם לא נקבה לשמא תתפרק לא חיישינן דכיון דתלינן בדופן אין הסירכא נדבקת כ"כ בריאה שתנקב הריאה כשתתפרק ממנה וכמ"ש למעלה עכ"ל נמצא לפ"ז משמע דצריך לשרותה כולה במים פושרין כדי לבודקה ושלא כדין אנו עושין לבודקה בנפיחה לחוד וצ"ע:

ופרש"י דלא מקרי כסדרן כו' ב"י תמה על רבינו שכתב ופרש"י כו' שלא פירש כן בהדיא אלא שאפשר לפרש דברי רש"י כן והל"ל משמע מדברי רש"י וז"ל רש"י שלא כסדרן כגון שתים חיצונות נדבקו בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתית ע"כ וכבר נסתפק הר"ן בדבריו אם בדוקא נקט שתים חיצונות או לאו דוקא נקט והרא"ש בפסקיו כתב דמשמע ליה דרש"י בדוקא נקט שתים וקאי רבינו בשיטתו ובדברי הרא"ש בתשובה כלל עשרים משמע דמספקא ליה. ולי נראה ליישב תמיהת ב"י גם מה שיש לדקדק לדעת רש"י דאין סירכא בלא נקב למה כשר בכסדרן אפילו מגב לגב הלא יש שם נקב וקרום שעלה מחמת מכה לאו כלום הוא. נראה ליישב מתוך ל' רש"י עצמו כי זה ל' הגמרא בפא"ט סוף דף מ"ו ואמר רבא הני תרתי אוני דסריכין להדדי לית להו בדיקה ולא אמרן אלא שלא כסדרן אבל כסדרן היינו רביתייהו ע"כ ופרש"י לית להו בדיקותא שסירכא זו מחמת נקב היא באה שמתוך שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה כמין גליירא ויוצא מעט מעט דרך הנקב נקפה ונעשה קרום כך מצאתי בתשובת הגאונים ואף ע"פ שהוא סותם הנקב ואינו מוציא רוח הא אמרן קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום שסופו ליסתר. שלא כסדרן כגון שתים החיצונות נדבקו בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתיה. היינו רביתייהו וזו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבות זו על זו אין מתפרקות והקרום הולך וחזק אבל כשהן שלא כסדרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן והקרום מתפרק ונסתר וכן הלכה דליכא מאן דפליג עליה. ואונא הסרוכה לאומא והיא אצלה מעשה בא לידי ושאלתי את פי רבינו יעקב בר ר' יקר והתיר לי לאכול ויש אוסרין והוא אמר לי טעמו וטעם האוסרין. האוסרים אומרים הרי נקב יש ולא מצאתי שהותר אלא באוני כדאמר רבא אבל בכסדרן היינו רביתייהו אבל אומא לא קאמר (ועיין מ"ש א"א ז"ל בסוף הדיבור מ"ש התוס' בשם ר"ת. עכ"ה) וטעמא דאוני משום שעומדים במצר החזה ומתחממות והדרא בריא ותדע שהרי בריאה הסמוכה לדופן באונא כשירה ובאומא טריפה כדלקמן. וטעם מורי לא מצינו אומא בתלמוד ורבא לא אמר טעמו משום חום דהא בכל הריאה אמרו לעיל דלא שליט בה אוירא ורבא פי' טעמו משום דהיינו רביתייהו כלומר כך הם גדילות זו עם זו ואין מתפרקות הלכך לא שנא אונא ולא שנא אומא ורבא דנקט אוני משום דעיקר מילתיה דאורי לן דשלא כסדרן טריפה אע"ג דאי הוו סריכי אוני בדופן הוי כשירה כדאמרינן לקמן אשמעינן רבא דהתם ה"ט דכיון שהחלל צר הן שוכבות תמיד אצל הדופן ואינן מתפרקות ממנו אבל זו מזו דשלא כסדרן מתפרקות הן שהרי אמצעית מתפרקת ולא תימא דוחק הדופן מעמידה שלא יתפרקו זו מזו אבל באונא ואומא שלא כסדרן לא אצטריכא לן לאורויי דכיון דברוחב החלל הן עומדות מי יחזיק בה שלא יתפרקו וסייג מצאתי לדבריו בתשובת הגאונים וניכרים דברי אמת עכ"ל רש"י. והנה מה שיש לדקדק על רש"י למה בכסדרן מגב לגב כשירה אעפ"י שרש"י בעצמו כתב היינו רביתייהו שמתוך ששוכבות זו על זו אין מתפרקות כו' משמע דוקא בנסרכו מחיתוך לחיתוך ולא מגב לגב הנה תשובתו בצידו שהרי כתב דבשלא כסדרן מפרקות שהרי האמצעית מתפרקות משמע דוקא דיש אמצעית ביניהם אז האמצעית מתפרקת אותן ולא יתקיים הקרום אבל בסרוכין כסדרן שאין אמצעית ביניהן המתפרקת אותן אפי' מגב לגב נמי הקרום הולך חזק מדוחק הדופן שמעמידם שלא יתפרקו זה מזה. ומ"ש ב"י על רבינו שלא כיון כו' נ"ל שיפה כיון דכן משמע להדיא מתוך דברי רש"י כמ"ש דמשום הכי שלא כסדרן טריפה שהאמצעית שבתוכן מתפרקת אבל בכסדרן דוחק הדוכן מעמידן בכל ענין ורבינו תפס ל' הרא"ש שכ"כ בפסקיו שהוא עיקר. וז"ל התוס' שם בשם ר"ת אומא אין שם אונא עליה אלא שם ריאה כדאמר רבא ה' אונות יש לה לריאה ואם איתא ז' מיבעי ליה כו' "עד ובתוספות רבי' יודא כתב להתיר דאי לא הוה אומא בכלל אונא לא תמצא שלא כסדרן בשמאל (גם מכאן מוכח דמגב לגב מחשב כסדרן דאל"כ מצינו סירכא שלא כסדרן גם בשמאל וזהו שכתבו התוס' בשיטת רש"י כתבוהו) ורבא אמר סתם בין בימין בין בשמאל והא דלא נקט ז' אוני משום חסר וחליף נקט חמשה דאומא אין דרכו להיות חסיר וחליף אלא לחמשה אוני כו' ע"ש:

ה

אפילו נסרכת באלכסון כו' וכן נוהגין בכל המקומות. ובבדיקות האשכנזית כל שמחציו ולמטה לצד העיקר כשירה אבל כל שמחציו ולמעלה לצד חוד האונא טריפה שזה נקרא חלון וחלון נהגו להטריף מ"ו ודין חלון כתבו ג"כ הסמ"ק והביאו ב"י סוף דף כ"ז. וז"ל רמ"א ולדידן אין נפקותא בחילוקים אלו גם בכל החילוקים אשר יתבארו עד סוף הסימן כי כבר נהגו באלו הארצות להטריף הכל ואין לשנות כי מנהג קדמונים הוא באשכנז וצרפת שאנו מבני בניהם ולכן אין להכשיר שום סירכא בריאה אה לא ב' אונות הסרוכות בכסדרן למטה מחציין לצד עיקרן וה"ה אונא באומא בכסדרא כה"ג וכבר נתבאר שנהגו להקל בסירכא המנתקת ע"י מיעוך ומשמוש ע"כ. ולזה כיון גם רבינו מ"ש בסמוך בזה הסימן ז"ל וכתב הרא"ש ז"ל דבאשכנז ובצרפת נוהגין להטריף הכל:

ו

ועינוניתא דוורדא כו' אפי' לכיס שלה הטעם כתבתי בפרישה ובאגודה כתוב שראה מעשה שהתירוה מ"ו:

ז

וסירכא היוצאת כו' אלא כחוט יוצא ותלוי בה כשרה ומ"ו דייק בהגהתו להלכות בדיקות מלשון הטור שכתב כאן בסירכא התלויה שאינה נאתות לשום מקום משמע שאם נסרכת בשום מקום אפי' באותה אונא עצמה טריפה (ונראה דאין זה דיוק די"ל דקמ"ל כאן רבותא דלא חיישינן דלמא היתה סרוכה בשלא כסדרן ונתפרקה וכמ"ש הרא"ש ודוק. עכ"ה) והיינו משום דקי"ל אין סירכא דבוקה בלא נקב ודלא כב"י שכתב שאם אירע שהיתה באה מחמת נקב היה נסרח לאונא אחרת דז"א שכל מקום שפגע בו ראשון נסרך בו דאל"כ אין לדבר סוף ע"כ גם ב"י בעצמו כתב תחלה כן אלא שצידד אח"כ להתיר וכ"פ בש"ע ע"ש. אלא שיש לדקדק דאם כן למה כתב רבינו לעיל דשלא כסדרן טריפה לאשמועינן רבותא דאפי' באותם אונא עצמה אם סירכא יוצאת ממקום זה ונסרפת למקום אחר שטריפה:

ח

מר יעקב גאון הורה כו' וכל סירכא כו' כתב ב"י ומילתא דפשיטא הוא שהוראת מר יעקב לא שייכא כשהסירכא בריאה מינה ובה אלא כשהסירכא ממנה למקום אחר וכך כתוב בפסקי הרא"ש שאמרו הגאונים למר כו' ע"ש בב"י נראה שאין רצונו לומר דמר יעקב לא מיירי בסירכא שבריאה עצמם מאונא לאונא או לאומא (אלא מיירי כשהסירכא ממנה למקום אחר עכ"ה) שהרי ב"י הביא רבינו ירוחם שכתב בשם ר' דוד ן' יחייא שמה שהורה מר יעקב גאון הוא כדמות פשרה בין שני מנהגי ישראל המקבילין כו' ולפ"ז מיירי מר יעקב גאון בכל סירכא וגם מתחלת דבריו וסוף דבריו של ב"י מוכח שלא רצה להוכיח בדברי מר יעקב אלא שמיירי גם בנסרך למיצר החזה ולטרפש ולגרגרת לא למעט סירכות האונות עצמו מזה לזה ונ"ל שהצעת דברי ב"י כך הם ומילתא דפשיטא ר"ל שלא תבין דברי מר יעקב שמיירי דוקא בסרכות שבאונא עצמה מינה ובה לכן כתב דז"א דבזה לא שייך ניענוע הואיל ושוכבות על הסדר זו אצל זו לא יתפרק כלום בניענוע אלא מיירי בשאר סירכות וכמ"ש בפרישה. וז"ל מור"י ואנן לא נהגינן כמר יעקב אלא בנסרך לשומן הלב וי"א אף בזה דוקא בגסה ולא בדקה ויש מחמירין אפילו בגסה:

ט

והרשב"א כתב כל סירכא שאמרנו כו' ב"י כתב סברות שיש לומר שהרשב"א פליג אמר יעקב דאף לנענע אסור ושוב הביא סברות שאפשר לומר שלא פליג וסובר שמותר לנענע ולא הכריע וכתב רמ"א ויש מתירין למשמש בסירכות ולמעך בהם ואומרים שסירכא אם ימעך אדם כל היום לא ינתק וכן נוהגין עיין בד"מ ובש"ע שם:

י

ונקרא דופן כו' וכתוב בשחיטת אשכנזים שאם נסרכה ע"ג חוט כבחזה דינו כאילו נסרכת בחזה וטריפה והנה נתבאר שיעור מקום רביתא דאונא ברוחב אבל באורך הבהמה לא נתפרש שיעורו ונראה דכל שכנגד האונות דוקא הוי רבותייהו וכן מוכח לשון העיטור שכתב רבינו בסמוך אם נקב באונא וסירכא עולה מן האונא לדופן שבצד האומא עכ"ל ב"י ועמ"ש אחר זה מיד ביאור דברי ב"י במ"ש דבאורך הבהמה לא נתפרש שיעורו:

יא

כתב בעל העיטור אם נקב באונא וסירכא עולה כו' ר"ל באלכסון כמ"ש ב"י בד"ה ואם נסרכא אונא כו' ואין לתמוה מ"ט דבע"ה הואיל והסירכא יוצאת חוץ למיצר החזה למה כשרה י"ל דהואיל ומקום הסירכא בריאה הוא במיצר החזה אין לחוש בין למ"ד אין סירכא בלא נקב לא חיישינן שהרי רש"י סובר אין סירכא בלא נקב ואפ"ה מתיר בסירכא היוצאת מגג לגג בכסדרן ואע"פ שלא סריך וסביך שם בדופן כי אם האונות סרוכין יחד וה"ט משום דהואיל והוא במקום דחוק לא חיישינן שמא יתפרק דהואיל והוא במקום רבותייהו אמרינן הדופן גורם דהקרום מתחזק תמיד וה"ה נמי הכא הדופן שכנגד הסירכא יעמיד אותו בחזקתו ולמ"ד יש סירכא בלא נקב וטעם הסירכא משום דעתיד להתפרק אבל כאן הואיל והתחלת הסירכא הוא ממקום צר והוא סרוך למעלה בדופן ואין שם דבר המבדיל שיגרום שיתפרק מחמתו לא אמרינן עתיד להתפרק הקרום ולהנקב. ונראה מדכתב בעל העיטור דין זה גבי סירכא היוצאת מאונא ונשרכה בדופן שכנגד האומנא ולא כתב דין זה ג"כ שאם יוצאת סירכא מהאונא שבמיצר החזה ונסרכת לחזה וגם סתם וכתב (בסוף הסימן כתב בעל העיטור כן עכ"ה) רואה הסרוכה לחזה ולדופן אזלינן בתר רובא כו' משמע דאם נסרך לחזה אע"פ שהתחלת הסירכא באונא הוא במקום צר אפ"ה טריפה וה"ט דהואיל ונסרך לחזה יש לחשוש שע"י הלב שמקומו שם ומתנענע תמיד וגם ע"י הליכת הבהמה והאונות מתנענעים דרך הליכתה עתיד להתפרק משא"כ בדבוק באלכסון מאונא לדופן נגד האומא שאין שם שום דבר הגורם לו להתפרק ותמיד הוא מתתזק וכשר. וכן משמע מב"י שעל מ"ש רבינו ונקרא דופן עד החוט שמנקרין מן החזה כתב ב"י ז"ל הנה נתבאר שיעור מקום רביתא דאונא ברוחב אבל לאורך הבהמה לא נתבאר שיעורו ונראה שכל שכנגד האונות דוקא הוי רבותייהו ושלא כנגד האונות לא הוי רבותייהו וכן מוכיח לשון העיטור שכתב רבינו בסמוך אם נקב וסירכא עולה מן האונא לדופן שבצד האומא עכ"ל ב"י ויש לדקדק בלשונו דעל מה כ' לאורך הבהמה לא נתבאר שיעורו אי קאי על האונות הלא נתבאר שיעורן עד חיתוכי דאונות ואי קאי אגוף הבהמה שיש שיעור ברוחב עד החוט שמנקרין מן החזה אבל באורך לא נתבאר א"כ גם הוא לא הוסיף ביאור במה שכתב כל שכנגד האונות עדיין לא נתבאר השיעור בגוף הבהמה וגם מ"ש וכן מוכח מלשון העיטור בסמוך כו' הלא בל' העיטור לא נתבאר כלום ע"כ נ"ל שר"ל דברוחב נתבאר עד החוט שמנקרין מן החזה אבל אם סירכא יוצאת מן האונא באלכסון חוץ לאותו חוט שמנקרין אע"פ שהמקום שהסירכא באונא הוא במיצר החזה טרפה זה נתבאר הואיל ונתן שיעור עד החוט אבל לאורך הבהמה אם סירכא יוצאת באלכסון מן האונא ונסרכה לנגד האומא זה לא נתבאר וע"ז כתב שהוא נתבאר בדברי העיטור ר"ל שפליגי בזה העיטור והרא"ש ור"ל במ"ש ונראה דכל שכנגד האונות כו' היינו לפי סברת הרא"ש דס"ל שבאלכסון אסור. וכתב ב"י בשם בעל העיטור איכא דאמרי שיעור חזה שתי צלעות כחזה הניתן לכהן. ור"ל דבפרק אלי טריפות דף מ"ה גרסינן ז"ל ת"ר איזהו חזה זהו הרוחה את הקרקע למטה עד הצואר ומעלה עד הכרס חותך שני צלעות משתי דפנות אילך ואילך וזהו חזה הנותן לכהנים עכ"ל ופירש"י ז"ל איזהו חזה לגבי חזה ושוק של שלמים הנותן לכהנים. הרואה את הקרקע אינו משבר מן הצלעות בגובה הצדדין כלום אלא השומן התחתון כמות שהוא במסחוס שבראשי הצלעות. למעלה עד הכרס כו' כשהבהמה תלויה להפשיט היו נוטלין אותן וחותך ב' צלעות הקטנות העליונות עמו משני דפנות אחד מכאן ואחד מכאן והן שסביב הקנה ונקראים פורצילא עכ"ל רש"י:

יב

וא"א הרא"ש ז"ל כתב ורואה אני כו' כיון שכנגד העצם אינו סותם כתב מהר"ר דוד ן' יחייא בשם העיטור איכא מ"ד דלא אתא למעוטי אלא נקב מפולש אבל סירכא בין בגרמא בין בבשרא כשרה עכ"ל וכ"כ מהרי"ן חביב וז"ל ויש חילוק גדול בין נקובה ודופן סותמתה לנסרכה בלבד כי בנקיבה ר"ל שנראה הנקב בעין צריך שתהיה הסירכא ואחוזה מסתבכת לבשר ואם נסרכה לעצם ולבשר יש מתירין ויש אוסרין אמנם בנסרכה לבד לפי דעתי כשירה אפילו לדעת הרא"ש כיון שאין הנקב נראה לעין ובתנאי שתהיה רוב הסירכא כנגד הבשר ומיעוט כנגד העצם עכ"ל גם מ"ו כתב דמיירי כאן דוקא בניקב ממש ע"כ ונ"ל שטעמם ליישב דברי הרא"ש אלו שסותרים מ"ש לקמן בסוף הסימן דאזלינן בתר הרוב כמו שהקשה ב"י וגם צריכין לפי זה לדחוק ולומר דהרא"ש סבר יש סירכא בלא נקב ועיין במה שאכתוב בס"ס ליישב דברי הרא"ש דלא סתרי אהדדי ואז לא נצטרך לכל אלו הדוחקים ונוכל לומר דמיירי כאן בין בנקב בין בסירכא ואין סירכא בלא נקב:

יג

והעיקר כמו שכתבתי כו' אבל במה שהתיר רב שר שלום ור"ג אפילו סריך בזה לא כתב הטור כנגדם ומכל מקום באשכנז נהגו להטריף הכל מ"ו ונראה שהיה גורס וכדסביך ריאה הנקובה כו' ולכן מפרש דברי רבינו שמיירי אף בסריך ולי נראה הגירסא הנכונה ובדסביך וקאי אמ"ש ולבשר אפילו בלא בדיקה היינו דוקא בדסביך וכמ"ש לעיל ואחר זה גרסינן ריאה הסמוכה במקום כו' ול"ג ריאה הנקובה שהרי הרא"ש בדף קנ"ז ע"ג דייק מתלמודא אי מיירי בדסריך או סביך ולא הזכיר נקובה וכמ"ש גם רבינו בשם הרא"ש בסמוך גבי מש"ר י"א אין חילוק כו' "עד אבל הרא"ש ז"ל כתב דוקא סמוכה אבל סרוכה לא אם כן משמע דל"ג נקובה דע"כ צ"ל ט"ס הוא מ"ש בפנינו הנקובה דהא לא מכשרינן כשנמצא מכה מדופן אלא מטעם דאמרינן ריאה שלימה היתה וכ"כ בש"ע בסעיף כ"ב ע"ש:

יד

ריאה הנקובה במקום שאין הדופן סותמה דהיינו כל האומה חוץ ממקום חיתוכא דאונא כתב הרמב"ם כו' ז"ל הגמרא פא"ט דף מ"ח ע"א אמר רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה מר יהודא משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה היכי עבדינן אמר רבא רבין בר שבא אסברא לי מייתינן סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה אלא איכא ריעותא בדופן תלינן בתר דופן ואי לא מחמת ריאה הוא וטריפה. (י"ג ואף על גב דלא קא מפקא זיקא) רב נחמיה בריה דרב יוסף בדק לה בפשורי אמר ליה מר זוטרא כו' הא דרב נחמיה אתון אהא מתניתו לה אנן אדרבא מתנינן לה כו' עכ"ל הגמרא וז"ל הרא"ש דף קנ"ו ע"ד אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה והוא הדין סרוכה (וכ"כ הרשב"א בחידושיו והביא ראיה מדאמר רבא הני תרי אוני דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא ור"ל סריכי כו' ע"ש מיהו ז"ל דאין משם ראיה די"ל דרבא נקט לרבותא דאפילו סמיכי לית להו בדיקותא וטריפה) דתלינן ריעותא בדופן כל כמה דלא חזינן ריעותא הריאה ואפילו בדיקותא לא בעינן מדאמר מר יהודה משמיה דאבימי בין כך ובין כך חוששין לה ועלה קאמר היכי עבדינן ופר"י דקאי אלא העלתה צמחין מכלל דלרב נחמן דאמר אין חוששין אפי' בדיקה לא בעיא משום דשכיח טפי מכת הדופן להיות הריאה נסרכת כי היא נוח ליסרך והכי אמרינן לקמן כיון דשגרונא שכיח טפי מפסיקת חוט השדרה אפי' בדיקה לא בעיא. העלתה צמחין חוששין לה דכיון דהעלתה סמוך לסמיכות או לסירכא. איתרע חזקת הריאה ואע"ג דאם העלתה צמחין בעלמא אין חוששין לה שאני הכא דאיכא סירכא הלכך תלינן דמחמת הריאה [נסרכה] באונא ואפילו אי איכא ריעותא נמי בדופן כיון דאיכא נמי ריעותא בריאה טפי תלינן בריאה שדרכה לינקב ולהוציא משקה הנקרש בתוכה ומן הראוי היה אף כי ליכא ריעותא לא בדופן ולא בריאה למיתלי הסירכא בריאה לפי שדרכה בכך אלא דרב נחמן סבר דרוב בהמות כשרות הן וכן מצוי שמכין הבהמה על גבה מעלה ליחה הלכך מיקל לתלות הסירכא בדופן כל כמה דלא חזינן ריעותא בריאה ויותר נראה לפרש דרב נחמן לא סבר אלא בריאה הסמוכה לדופן ולא בסרוכה דאז רגלים לדבר דמחמת מכה שהיתה בדופן קלטה הריאה אצלה דאילו מחמת הריאה היתה נסרכה לדופן ולא נסמכה וכן משמע דקאמר מייתינן סכינא ומפרקינן לה אלמא שהיתה כולה דבוקה לדופן. מר יהודא משמיה דאבימי אמר בין כך ובין כך חוששין היכי עבדינן לה כו' אהא דפליג רב יהודא אדרב נחמן דאמר אין חוששין בלא העלתה צמחין קאי אבל אם העלתה צמחין דאיכא ריעותא בריאה גם כי איכא ריעותא בדופן תלינן ריעותא בריאה לפי שהסירכות מצויות בה. אמר רבא רבין בר שבא אסברא לי מייתינן סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה אי איכא ריעותא בדופן תלינן ריעותא בדופן וכשרה ואי לא מחמת ריאה היא וטריפה וא"ת אמאי קאמר מייתינן סכינא דחליש פומיה כדי שלא ינקב הריאה ומה אנו חוששין אף אם ינתקה בכח מן הדופן ותינקב הריאה אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשירה ואם לאו טריפה הלכך נראה דאף כי יש מכה בדופן לא מכשרינן אלא בנפיחה (ולפי זה לא פליג רב נחמיה ארבא לפי שרבא אמר כשירה והיינו ע"י בדיקה כדמוכח מדקאמר מייתינן סכינא דחליש פומיה ואתא רב נחמיה לבאר מה היא הבדיקה) והיינו דקא"ר נחמיה בריה דרב יוסף בדק בפשורי ונופח כדי שירגיש בנקב כל דהוא אי נמי מתוך שהריאה סמוכה לדופן נסרך קרום שלה מליחת הדופן אם ינפחנה בלא פושרי ינקב הקרום. והלכה כמר יהודא משמיה דאבימי דאם לא העלחה צמחין מפרקינן לה ואי איכא ריעותא בדופן בדקינן ליה בפשורי אם עולה בנפיחה כשירה ואי ליכא ריעותא בדופן טריפה אבל אם העלתה צמחים אף כי איכא ריעותא בדופן טריפה כיון דאיכא נמי ריעותא בריאה תלינן בריאה וטריפה זו היא שיטת רש"י ותוס'. ויש מפרשים דה"ק היכי עבדינן קאי אמר יהודא דאמר אחד זה ואחד זה חוששין ולרב נחמן בהעלתה צמחין דאמר חוששין וקאמר דאי איכא ריעותא בדופן תלינן בדופן אע"ג דאיכא ריעותא בריאה דהעלתה צמחים משום דריעיתא דדופן אלים טפי דמחמת ליחות המכה נקלטה הריאה אל הדופן אבל ריעותא דריאה לא אלים כולי האי אע"ג דהעלתה צמחים סביב הדבק אין כ"כ הוכחה לריעותא דריאה דהא אמרינן בשמעתין דריאה דקיימי צמחי צמחי אין חוששין לה אבל כי ליכא ריעותא בדופן וגם לא בריאה תלינן טפי בריאה לפי שהסירכות מצויין בה ועוד מקילי קולא אחריתי (ר"ל שלפרש"י ותוס' בהעלתה צמחים אף אם יש מכה בדופן טריפה ולפי דעת י"מ כשירה דהא גם עלה קאי רבא דאמר מייתינן סכינא כו' זו היא קולא ראשונה) ומפרשי דהא דבדיק רב נחמיה בפשורי קאי אליכא ריעותא בדופן אבל אי איכא ריעותא בדופן כשירה ולא בעי בדיקה (זהו ביאור א"א ז"ל בתוך דבריו לשון הרא"ש עכ"ה) ואף כי אפשר לפרש דרב נחמיה פליג אדרבא דרבא אמר בדליכא מכה בדופן טריפה ולא מהני בדיקה ורב נחמיה אומר דמהני בדיקה והא דאמר רבא מייתינן סכינא דחליש פומיה דמשמע מזה דמהני בדיקה כמו שהוכיח הרא"ש בסמוך היינו באיכא מכה בדופן דכשרה סובר דוקא ע"י בדיקה כשרה אבל באיכא מכה בדופן לא גילה רב נחמיה דעתו ואפשר לומר דמודה לרבא שצריך בדיקה ומנ"ל להרא"ש באיכא ריעותא בדופן דכשירה בלא בדיקה. ונראה דדייק מלישניה דרב נחמיה מדקאמר בדק "לה משמע מדיוקא דלה דדוקא בלית מכה בדופן בדק לה אבל איכא מכה בדופן לא בעי בדיקה והואיל ולאו בפי' אתמר מדברי רב נחמיה דלא בעי בדיקה אלא מדיוקא נראה דלא נילף מדיוקא אלא דוקא באיכא מכה בדופן וליכא ריעותא בריאה דעליה קאי מ"ש רבא אי ליכא מכה טריפה אבל אי גם בריאה איכא ריעותא אפשר דמודה רב נחמיה לרבא דבעי בדיקה וזהו דעת הטור שכתב וי"א דמהני לה בדיקה ומתירין כשיש מכה בדופן ואין ריעותא בריאה ואפי' בלא בדיקה דמ"ש י"א דמהני בדיקה קאי אדברי הרי"ף שהביא לפני זה שכתב בשמו דבליכא מכה בדופן אפי' אין ריעותא בריאה אסורה ובדיקה לא מהני ומדדייק הטור וכתב ואי איכא מכה בדופן ואין ריעותא בריאה אפי' בדיקה לא בעיא משמע דבדאיכא מכה בדופן ואיכא ריעותא בריאה שצריך בדיקה. אבל הרז"ה כתב שדעת ר' נחמיה דכי איכא מכה בדופן לא בעי בדיקה אפי' איכא ריעותא בריאה וכתב דלא פליג רב נחמיה אדרבא והא דאמר רבא טריפה ר"ל שצריך בדיקה ועד שיבדוק היא טריפה וכ"כ בשם ר"ת שהשיב כן בתשובה הלכה למעשה וכ"כ רבינו בהדיא בשם הרמב"ם דבדאיכא מכה בדופן אפי' איכא ריעותא בריאה כשר וא"צ בדיקה וגדולה מזו כתב הרמב"ם בפ"ז מה"ש ואפי' איכא נקב בריאה תלינן בתר שחיטה ניקב הואיל ואיכא מכה בדופן וכן נראה לפרש דברי הרא"ש מדסתם וכתב בדברי ר' נחמיה אבל אי איכא ריעותא בדופן כשרה ולא בעי בדיקה משמע דבין ליכא ריעותא בריאה בין איכא ריעותא בריאה לא בעי בדיקה דהא כתב הרא"ש דלי"מ רבין קאי אכל דברי אבימי אפי' יש לו צמחין ולכן א"ש דלא הביא הרא"ש דברי הרמב"ם לפי שדעת הרמב"ם כדעת הי"א וכן כתב ב"י שנראה לו שדעת הרמב"ם כדעת הרז"ה כדעת ר"ת וכ"כ בכסף משנה פי"א מה"ש וכן נראה להוכיח שדעת הרא"ש לפי דברי הי"מ דלא פליגי דהא בדברי רש"י ותו' מבואר ומוכח דלא פליג רב נחמיה אדרבא וכמ"ש לעיל ובדברי הי"מ סתם ולא ביאר אי פליג אי לא משמע ודאי דלא פליג ועוד דבדברי הרי"ף שהביא הרא"ש בסמוך ביאר דפליג רב נחמיה אדרבא וכאן סתם משמע ודאי דלא פליג ע"כ נראה לומר דגם הרא"ש ס"ל דלשיטת היש מפרשים לא פליג עליה דרבא אלא בא לבאר דברי רבא דהא דאמר טריפה כי ליכא מכה בדופן היינו ר"ל שצריך בדיקה ומבאר רב נחמיה שהבדיקה היא בפשורי אבל איכא ריעותא בדופן לא בעי בדיקה והא דאמר רבא מייתינן סכינא דחליש פומיה היינו כדי למבדקיה בליכא ריעותא בדוכן והא דאמר רבא טריפה ר"ל כמו שפי' רבי זרחי' שכל כמה שלא בדק הוא טריפה עד שיבדוק ולפ"ז באיכא מכה בדופן לא שנא איכא ריעותא בריאה או ליכא ריעותא בריאה א"צ בדיקה ואי לית מכה בדופן לעולם מהני בדיקה דהא רב נחמיה מבאר דברי רבא ורבא קאי אחוששין דר"נ ודמר יהודה ובתרוייהו אמר איכא מכה בדופן כשירה ליכא מכה בדופן טריפה והיינו עד שיבדוק (מכאן ואילך חוזר לדברי הרא"ש עכ"ה) ומביאין סעד לדבריהם מדקאמר אתון אהא מתני' לה ואנן אהא מתנינן לה ולפירש"י ה"ל למימר אתון מתניתו לה לחומרא ואנן אהא מתנינן לה לקולא ועוד החמירו התוס' וכתבו דעתה נהגו לטרוף כל הסירכות דאין בודקים אותם לא להפרידה מן הדופן לראות אם יש מכה בדופן ולא בפשורי. ורב אלפס ז"ל כתב מייתינן סכינא דחריף פומיה ומפרקינן לה אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשירה ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה היא ואע"ג דלא מפקא זיקא טריפה ונראה שהוא רוצה לבאר דבדאיכא מכה בדופן מכשרינן לה בנפיחה מדמייתינן סכינא דחליש פומיה כדפרי' לעיל. ואי ליכא מכה בדופן אע"ג דלא מפקא זיקא טריפה דודאי מחמת ריאה הוא וקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ורב נחמיה פליג אדרבא ומיקל לבודקו בפשורי אף בדליכא מכה בדופן והלכה כרבא זו היא דעת הרי"ף ובאשכנז ובצרפת נהגו להטריף הכל עכ"ל הרא"ש. א"כ משמע להדיא מדכתב בדברי הרי"ף דרב נחמיה פליג אדרבא ודברי היש מפרשים כתב סתם משמע דס"ל דלדעת י"מ לא פליג וכמ"ש בסמוך. ומ"ש הרא"ש ונראה שהוא רוצה לבאר דבדאיכא מכה בדופן מכשרינן לה בנפיחה בספרים שלנו כתוב כן להדיא בדברי הרי"ף "ומכשרינן "בנפיחה ואפשר לומר דבספר שהיה ביד הרא"ש לא היה כתוב או אפשר לומר שהרא"ש רוצה לבאר וליתן טעם מנ"ל להרי"ף לפרש דכשר דוקא בנפיחה. ומדסתם הרא"ש ולא ביאר בדברי הרי"ף אלא הא דרב נחמיה פליג אדרבא ולא ביאר בדבריו במ"ש הרי"ף בדאיכא מכה בדופן דכשר ע"י בדיקה אם רוצה לומר דהיינו דוקא בליכא ריעותא בריאה או אפי' בדאיכא ריעותא בריאה וכן בסוף דברי הרי"ף בדליכא מכה בדופן טריפה לא ביאר אי מיירי דוקא בדאיכא ריעותא בריאה אי אפי' בדליכא ריעותא בריאה נראה לי שהוא סובר דלדעת הרי"ף ל"ש בין איכא ריעותא בריאה או ליכא ריעותא בריאה לעולם אי איכא מכה בדופן כשירה ע"י בדיקה ואי ליכא מכה בדופן לא מהניא בדיקה משום דהרי"ף סתם דבריו ולא הזכיר ריעות הריאה אלא מכת הדופן משמע דהכל תלוי במכת הדופן ולפי שהביא הרא"ש דבריו אחרי דברי הי"מ סמך על זה דכמו שהי"מ לא מחלקי בין ריעותא בריאה כו' ה"ה נמי לדעת הרי"ף כן. ומעתה יהיו דברי רבינו מבוארים שמ"ש בשם הרמב"ם הוא כמ"ש בסמוך שדעת הרמב"ם כדעת ר"ת וכדעת הרז"ה ומ"ש בשם הרי"ף נראה שהוא מפרש דברי הרי"ף כמ"ש בסמוך דלא תנינן כלום בריעות הריאה אלא במכה בדופן ולכן כתב בשם הרי"ף אם יש מכה בדופן אפילו אין ריעותא בריאה צריכה בדיקה ומשמע מדקאמר אפילו דה"ה אם יש ריעותא בריאה מהני בדיקה. ומ"ש בשמו ואם אין מכה בדופן אפילו אין ריעותא ג"כ בריאה אסורה וכ"ש בדאיכא ריעותא בריאה וכמ"ש דלא תלינן בריעות הריאה אלא במכת הדופן. ומ"ש רבינו בשם י"א כו' ומתירין כשיש מכה בדופן ואין ריעותא בריאה אפי' בלא בדיקה משמע מדבריו דבדאיכא מכה בדופן וגם ריעותא בריאה שצריך בדיקה היינו כמ"ש בסמוך שהוא מפרש הרא"ש דלדעת הי"א פליג רב נחמיה אדרבא כמ"ש בסמוך אלא שנראה שזה הפירוש דחוק לפרש דברי הרא"ש כן כמ"ש בסמוך. ואפשר לומר שהוא תפס שיטה לעצמה בפי' דברי הי"מ והיא השיטה שכתבתי בסמוך. ומש"ר בשם רש"י ור"י כו' הוא כמ"ש דעתם בסמוך דמפרשי דרבא לא קאי אלא אחוששין דמר יהודא בלא העלתה צמחין ועלה קאי רב נחמיה ומצריך בדיקה בפשורי גם בזה. גם י"ל שהטור סבר שהי"מ פירשו דרבין קאי דוקא אליכא ריעותא בריאה כמו שפירש"י ותוס' אלא שקשה להו לשיטת רש"י ותוס' שהם פי' דרב נחמיה קאי אאיכא מכה בדופן וא"כ אתא רב נחמיה להחמיר והל"ל אתון מתניתו לחומרא כו' וכמ"ש הרא"ש לעיל שזה היה קשה לי"א על שיטת רש"י ותוס' ומ"ה פירש"י דרב נחמיה קאי אלית לה מכה בדופן שקאמר רבין טריפה ורב נחמיה אמר שיש לה תקנה בבדיקת פשורי. והשתא א"ש דלא כתב הטור אלא הני תרתי בבי בשם י"מ דהיינו אם ליכא מכה בדופן וליכא ריעותא בריאה דמהניא בדיקה דהיינו דברי רב נחמיה ממש דלקולא אתא. ושבאם איכא מכה בדופן וליכא רימותא בריאה דא"צ בדיקה והיינו ג"כ מוכח מדקאמר אליכא מכה בדופן דבדק לה בפשורי משמע ומוכח דבאיכא מכה לא היה מצריך בדיקה אבל אי איכא מכה בדופן וריעותא בריאה בזה לא איירי דיכול להיות דג"כ צריך בדיקה או לא צריך וכן אי ליכא מכה בדופן ואיכא ריעותא בריאה יכול להיות דמהני בדיקה או לא מהניא ודו"ק:

טו

וכתב הרא"ש ז"ל דבאשכנז וצרפת נוהגין להטריף הכל וטעמם משום דס"ל שפרש"י בריאה הסמוכה לדופן דבדק לה רב נחמיה בפשורי דאפילו כי איכא מכה בדופן לא שרי לה אלא ע"י בדיקת פשורי וכן כי סריך ריאה במקום רביתא חיישינן לפירוש ר"ג דמצריך בדיקותא וכן בתרי אוני דסמיכי להדדי כסדרן חיישינן לדברי האומרים דבדיקה בעי ואינהו סברי דלא בקיאינן בבדיקת פשורי ולפיכך מטריפין הכל ב"י ועמ"ש בפרישה דכסדרן לא מטריפין באשכנז כ"א בעשוי כחלון ומטעם אחר שהוא עתיד להתפרק אבל בלא חלון נוהגין היתר:

טז

וכתב בעל העיטור שאם האונא כו' כתב ב"י וז"ל ודע שבעל העיטור כתב עוד חלוקה רביעית והיא שאם האומא נסרכה לטרפש ולדופן אם רוב הסירכא לדופן צריך מכה ואם רוב הסירכא לטרפש טריפה:

יז

וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לסברת בע"ה ל' ב"י ויש לדקדק על מש"ר וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לסברת בעל העיטור שמאחר שבנסרכה אונא לעצם ולבשר הסכים לדעת האוסרים שחוששין למיעוטא שעל העצם ולמה לא חשש ג"כ למיעוט בדינים אלו שהביא בע"ה (ואפשר ליישב דלעיל איירי כשהסירכא לעצם ולבשר שוה אבל אם נסרך ברובו לבשר י"ל דמותר כמ"ש בע"ה כאן דנאמר דעיקר הנקב הוא כנגד הבשר וסריכי סריך ודו"ק עכ"ה) ותירץ מהר"ד ן' יחייא דבאונות חשש הרב למיעוטא מפני ששם נקב בפועל באונות ולא ידעי' אי נוכח הבשר או נוכח הצלעות אבל באלו הסרכות אין שם נקב בפועל שם קילא דלא חיישינן למיעוטא עכ"ל וכיוצא בזה כתב מהרי"ן חביב ז"ל והביא ראיה לדבר שיש לחלק בין נקב לסירכא ממ"ש הר"ן ויש דרך אחרת לראב"ד ז"ל דסירכא שלא במקום רביתא ודאי משום נקב הוא וכו' עד ולפי שיטה זו אונא הסרוכה לדופן אפילו לגרמא כשירה וכו' עד אבל זו לא ניקבה. וק"ל ע"ז שהרי הוכחנו למעלה דלדעת הפוסקים דסמכינן עלייהו לא שאני לן באונות בין נקב בפועל לסירכא וי"ל דכשכתב הרא"ש על סרוכה לעצם ולבשר ורואה אני את דברי האוסרים וכו' אלישנא דגמרא קאי דאמר ריאה שנקבה ומ"ה כתב שכיון שהעצם אינו סותם מה שכנגדו טריפה אבל בהני כיון שאין שם נקב בפועל אלא סירכא איפשר דס"ל להרא"ש דיש סירכא בלא נקב ולכן אזלינן בהו בתר רובא עכ"ל ב"י. וקשה לי שהרי ריש הסימן כתב רבינו ואם יש סירכא אפי' אין רואין בה נקב טריפה דודאי ניקב א"כ משמע להדיא מלשון רבינו שקאי בשיטת אביו הרא"ש וסובר שבודאי אין סירכא בלא נקב וגם רש"י פירש טעם איסור הסירכות משום דאין סירכא בלא נקב והרא"ש תפס שיטת רש"י בזה כמ"ש ב"י בריש סימן ומה שהביא ראיה מדברי הר"ן בשם הראב"ד אינה ראיה שהוא ג"כ כתב בשם הראב"ד שסובר יש סירכא בלא נקב. ע"כ נראה לישבו בענין אחר ולא ק"מ ותחילה אעתיק ל' הרא"ש ואכתוב עליו ישובו והוא דהרא"ש בפא"ט כתב סברת בעל העיטור דאזלינן בכל הני בתר רובא כי היכי דאזלינן בכל איסורי בתר רובא ואע"ג דלא דמי כולי האי דבכל מקום הרוב והמיעוט מכחישין זה את זה הלכך שבקינן מיעוטא ואזלינן בתר רובא אבל הכא אפשר להיות שנקבו שניהם האונא והאומא והמשקה שיצא משניהם נסתבך יחד ונעשה סירכא אחת וכן ריאה הסרוכה לחזה ולדופן אף אם יועיל הדופן לסתום הרוב הסרוך לו מכל מקום כל זמן שלא נסתם המיעוט הסרוך מחזה טריפה מכל מקום כתב שעשה מעשה והכשיר עכ"ל. ונראה לע"ד פשוט דדוקא כאן הסכים הרא"ש דאזלינן בתר רובא אבל לעיל גבי סירכא היוצאת מן האונא נגד הבשר והצלעות שכתב רבינו בשם הרא"ש וז"ל ורואה אני את דברי האוסרין משמע אפילו אם הרוב נסרך לבשר לא אזלינן בתר רובא שאני התם כיון דהסירכא הכל באונא ואין סירכא בלא נקב אלא שתאמר הנקב הוא ברוב הסירכא שכנגד הבשר ווה ודאי לא אמרינן דאין טעם לדבר דמה ראית להתחיל הרוב מצד הבשר ותאמר שם הנקב ונסתם בסירכא שכנגד הבשר דלמא רוב הסירכא שבו הנקב הוא נגד הצלעות ונמצא שהנקב לא נסתם ובפרט שהרא"ש בעצמו כתב שאין טעם לדבר דאזלינן בזה בתר הרוב ע"כ איכא למימר דוקא בסירכא היוצאת מאונא ואומא שהם שני שמות איכא למימר אזלינן בתר רובא דיש לומר שהאחר לא ניקב אבל כאן כל הסירכא יוצאת מן האונא והיא מצד עצמה אין לחלק בה בין נקבה הכא או הכא אין טעם להתיר משום הרוב שנסרך שכנגד לבשר. וריאה הסרוכה לדופן ולחזה שדינן בתר רובא התם היינו טעמא דע"כ צ"ל שכשנסרך לדופן ולחזה מיירי שהסירכא באלכסון שמקום הסירכא באונא הוא נגד הדופן רק שבמקום שנסרכה נתפשטה חוץ לדופן דאם איתא שגם מקום הסירכא באונא הוא נגד הדופן והחזה יהיה קשה למה ליה לחלק ולתלות דינו במקום דביקתו לדופן ולחזה שכתב וכן סירכא הסרוכה לחזה ולדופן ה"ל לחלק במקום יציאתה מן האונא והל"ל סירכא היוצאת מהאונא שכנגד הדופן והחזה ונסרכת לדופן כמו שמחלק גבי סירכא היוצאת מן האונא ואומא אלא ודאי מיירי בסירכא שיציאת הסירכא מן האונא היא כנגד הדופן רק שהלכה באלכסון ונסרכה לחזה לכן א"ש דאזלינן בתר רובא דאי רוב הסירכא בדופן אמרינן דנסתם כל הנקב בדופן שכנגדו ומה שנסרך לחזה הוא התפשטות הסירכא ואם רוב הסירכא נסרכה לחזה הרי המיעוט סירכא שבדופן כנגדו לא מחשב סתימה שבטל ברוב סירכות שבחזה ואותו שבחזה לא מחשב סתימה ואסור אף על גב דבעל העיטור כתב לעיל דסירכא היוצאה מן האונא ונסרכה נגד האומא באלכסון שהיא כשר כבר כתבתי לעיל דלא דמי ע"ש ודוחק לומר שמיירי שמקום הסירכא באונא הוא נגד הדופן וחזה והא דלא חילק רבינו במקום יציאת הסירכא כמ"ש משום שאין שיעור באונא שלצד החזה לכן כתב סתמא שודאי הוא נסרך לשכנגדו זהו דחוק ולכאורה נראה לומר שאין האונא מגיע נגד החזה לפי שהריאה נתלית למעלה לשדרה בקנה הלב ההולך בין הערוגות ורביצתה שם ומגיע עד חוט שמנקרין מן החזה ולא עד תחתית רחבית החזה וכן משמע ועל כרחך אנו צריכין לומר דמה שנסרך לחזה באלכסון נסרך כמ"ש ודו"ק. ואם הסירכא במכה וחוצה לה פשוט הוא שאם הרוב נגד המכה אמרינן שאין שם נקב אלא מחמת המכה נסרך ואם אין הרוב נגד המכה חיישינן דלמא נקב הריאה: וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לסברת בעל העיטור כתב ב"י ולי נראה שהרא"ש אינו מסכים לסברת בעל העיטור אלא דוקא בסירכא תוך המכה וחוצה לה ומטעם שביאר בתשובה דכיון דאיכא ריעותא בדופן תלינן בדופן אבל בשאר החלוקות נראה דלא ס"ל כבעל העיטור ולשונו בפסקיו הכי מוכיח דלא ס"ל כוותיה אלא שכתב בע"ה שעשה מעשה והכשיר. ומ"מ נראה מדברי מהר"ד יחייא שפשט המנהג כדברי בעל העיטור וכן המנהג הפשיט היום כדברי בעל העיטור ואם סרכות אלו היו מחצה על מחצה ואין ניכר בהם רוב לשום צד נראה דאף לדברי האומרים יש סירכא בלא נקב כיון דסתם סרכות כזו עשויה להתפרק וכל העומד לינקב כנקוב דמי ספיקא דאורייתא היא ולחומרא עכ"ל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.